אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן מח

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן מח

סימן מז

שפע ברכה על ראש גבר המאור הזורח לממשלת התורה ידיו חדה בחריפות ובקיאות עליותיו בחכמת ראשונים ובינת אחרונים ה"ה כבוד מחותני הרב מו' ר' אלי' שענקל ב"י איתן מושבו בק"ק טארנא גאליציען. מכתבו אשר הודיע לי שהוא הי' שאר בשרו של המה"ג ר' בער ווישניטץ ז"ל שהי' חתן דודי הגאון ר' מרדכי ליב הגיעני עם תכריך עלי תורה שני שאלות וגם קושי' חמורות וביקש להודיע דעתי אך אני מוטרד כעת הזאת ולולא שכ' וז"ל אך לא רציתי להטריח את כהדר"ג בפלפול גדול רק לידע ענין הדין מה לעשות בספר ההוא שמונח זה איזה חדשים בקרן זויות עכ"ל נא השבתי כעת רק כאשר ראיתי הדברים חשבתי בלבי הכי לא אהי' לכה"פ כהני בבלאי טפשאי דקיימי מקמי ספר תורה ויש עוד ק"ו מפני לומדי' לא כ"ש ה"ה אביו הגאון נ"י עם כבוד מעלתו נ"י ע"כ אשיב דבר בעז"ה על שאלת הס"ת ועל השאלה שנית וח"ת לא אשיב כעת. שאלה וז"ל בא לפני פה מעשה שמסר אחד ס"ת לבהמ"ד אחד שבעירנו אמנם עדיין הי' חסר שורה אחרונה כדרכן של הסופרים שמניחים איזה שורות לבסוף כדי לכבד יראי ד' שיסייעו בכתיבת ס"ת לכל אחד אות או תיבה אחת כאשר בא הזמן לגמור הס"ת טוען הנותן ספר תורה שהוא רוצה לגמור הספר תורה יען שהוא מסר הספר תורה עליו לגמור המצוה והגבאי לבהמ"ד טוען כיון שהוא מסר הס"ת לבהמ"ד שוב אין לו חלק בס"ת רק כשאר אנשי הבהמ"ד והנה לענין דין באמת על מי לגמור אין הזמן כעת להאריך והנה אח"כ גמרו הגבאים את הס"ת וכבדו כמה אנשים לכתוב כל אחד אות עד שגמרו הספר והנותן ס"ת צועק על חמס שנעשה לו שגמרו הספר שלא כרצונו והנה יש לעיין בזה הספר אם כשר לקרות בו אם לאו והוצעתי לפני אאמ"ו הרב הגאון מהו' ר' וואלף בער שענקעל מ"מ דפה והאריך ע"ז השאלה בקונטרס גדול בחריפות ובבקיאות אך אין הזמן כעת להעתיק הענין באריכות ואמרתי להעתיק בקיצור ואי"ה עוד חזון למועד להעתיק השאר פלפול וז"ל הטהור והנה בתחילה עלה בדעתי לומר שאם הדין שבעל נותן הספר גמר המצוה שייך לו א"כ כשאחרים כותבים לא חל הקדושה על אותן התיבות שכתבו אח"כ לפי מה דקיי"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו א"כ יש לעיין מה נעשה בתיבות אלו אם מהני העברת הקולמס עליהם או אם צריך למחקן ולכתוב אחרות לשמן וגם אם יש שם בתוך התיבות האלה מה נעשה בו כי השם אסור למחקו עכ"ל. תשובה טרם שאגלה דעתי בעז"ה מה שנראה לי לדינא בפרטים אשר נוגעים בהשאלה לא אמנע להודיע שדברי אביו הגאון שהזכיר נפלאים בעיני לפום רהיטא. הנה מה שהעיר אם הדין שגמר המצוה שייך לבעל הספר א"כ לא חל הקדושה על אותן התיבות דקיי"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו שנו הוא פלא הגם דקיי"ל הזמנה לאו מלתא אבל אם עשה מעשה עיבוד לשם קדושת ס"ת מהני יעיין במה שהאריכו הפוסקים והב"י א"ח סי' ל"ב ובשג"א סי' מ"ז ומ"ח וביותר אם כבר נכתב על היריעה אזכרה אחת נתקדשת כל היריעה ועיין בבני יונה סימן רע"ו בד"ה אכן הסמ"ג כ' וז"ל מכלל זה אתה למד שאם כתב שם על היריעה בס"ת ותפילין אפי' בטעות שכל היריעה קדושה ובלבד שיתכווין לכתוב השם דכוונה בעינן עכ"ל ועיין ברמ"א סי' ער"ה א"כ בכל אופן שאותו היריעה אשר כתב עלי' כמה אזכרות שלא בטעות כלל שהיא מקודשת בקדושת ס"ת ע"ו כתיבת הסופר ואין לנו נחקור רק אם האותיות קדושות והא האותיות עשאו אותן אנשי בהמ"ד מדיו אשר נתן להם הסופר ברצון גמור והם כתבו וחדשו האותיות בקדושת ספר תורת ד' והקדישו שלהם ואיך שייך לומר אין אדם מקדיש דש"ש הלא היריעה כבר היתה בקדושה ע"י הסופר שהקדיש את שלו או בשליחות בעל הממון אשר צוה לו לכתוב לו ס"ת ואותן האותיות אשר כתבו אנשי בית המדרש הקדישו משלהם וכי חלילה עדה קדושה אנשי בהמ"ד גזלו הדיו של בעה"ב וכתבו בו גמר התורה הלא בבטח כתבו משלהם כדת שהאמינו שהיריעה ג"כ הוא שלהם ודו"ק. ואין להצדיק הגם דכל היריעה קדושה ע"י השם היינו שלא מהני אפי' תנאי ליהנות בה לצורך חול דכל היריעה נעשית נטפל או שומר להאזכרה אבל קדושת עצמו אין בו ואז בשעת כתיבת האותיות מקדש הכותב הגויל עם הכתב בקדושת עצמו וא"כ שייך לחקור אין אדם מקדיש דבר שאין שלו. זה אינו מלבד דמעולם לא ראיתי מי שהזהיר על זה שהכותב יתכווין לקדש גם הגוילין גם זה דמפורש יוצא בשבת דף קט"ז דגוילין אגב כתב קדושים אזל הכתב אזל הקדושה יעו"ש הרי מבואר דכל קדושת היריעה בא רק מהכתב וכאשר פרח הכתב אזל מגוילין הקדושה דהיריעות המה רק קדושת נטפל והכתב הוא עיקר הקדושה ואעתיק דברי רמב"ן במלחמת סוכה דף ט' שהאריך להשיג על בעה"מ וכ' וז"ל מה שפי' דרבה לית לי' הזמנה לאו מילתא בגוף הקדושה משום דהתם איתמר בטעמי' משמשין ממשמשין גמרי' לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה לא אמר כלום דגוילין של כתיבה נמי אגב כתב הוא דקדושין ואזל לי' הכתב אזל לה קדושתי' כדאיתא פ' כל כתבי קודש והלכך לא דמי לעגלה ערופה דהיא עיקר הקדושה עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו שגם אם הכתב עליו הויין הגוילין רק נטפל לקדושה ולא עיקר הקדושה וא"כ כיון דהכתב נעשה מדיו של אנשי בהמ"ד ונתקדש שהקדישו את שלהם א"כ הגוילין ממילא קדושים שהם נטפלים לגוף הקדושה כנלע"ד בעז"ה. ועדיין אפשר לומר הגם שהגוילין הם רק נטפל בקדושה אבל גם קדושת נטפל צריך להיות שאדם יקדישו משלו שהגוילין יהי' בקדושת נטפל אבל אין אדם מקדיש דש"ש להיות אפי' בקדושת נטפל וא"כ עומדים האותיות בלי גויל מקודש רק כאלו כתובים על קלף חול ואין בהם קדישה לזה העיר אותי בני הבחור האברך החרוץ ר' יעקב שלום נ"י אמנם אעתיק דברי הראב"ד בהשגותיו על רמב"ם פי"ב מה' שבועות ה"ד בד"ה בשאר כתבי קודש שכ' באמצע וז"ל והריני מודיע שאין הענין זה כמו שהוא סובר שלא על הנשבע בתורה קאמר אלא על המתפיס בס"ת שאם אמר ככר זו עלי כס"ת הזה אם מונחא אארעא לא אמר כלום דדעתי' על גוילין וגוילין אין בהם קדושה אלא בשביל האותיות שעליהם הלכך אין כאן התפסה אבל אם נקט ליה בידי' דעתי' אהזכרות שבו ואזכרות כדבר הנדור הוא שע"י הכתיבה והכוונה לשם קדושה הן קדושות וכ"ש אם אמר במה שבתוכו שהוא התפסה ואע"ג דמונחא אארעא ובירושלמי מפורש בתורה הר"ז מותר כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם בכתוב בה הר"ז אסור דקדושה כתוב בה כלומר שהם מקודשים ע"י אדם וכוונתו לקדושה עכ"ל הזהב הרי מבואר שאין בגוילין שום קדושה מעצמו להיות קדושה הנעשה ע"י אדם שיותפס בו ככר בתורת דבר הנדור אשר התפיס כי רק הכתב אשר נתקדש ע"י מחשבות לקדושה והגוילין נעשה טפלים לקדושה בלי מחשבת אדם ועיין בר"ן נדרים דף י"ד ובטוש"ע סי' רי"ב דפי' הראב"ד היא להלכה ודו"ק. ויש לי הערה במקו"א בודאי אם אדם מקדיש ממון להקדש בדק הבית או מקדיש קדושת הגוף דהוה הוצאה מרשות הדיוט לרשות גבוה אז אמרי' אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כשם שאין מוכר דש"ש דהא על ידי הקדש רוצה להוציאו מרשות בעלים ראשונים וגלתה התורה איש כי יקדיש ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו אבל אם אדם לוקח גויל ודיו של חבירו וכותב פרשיות של תפילין דנשאר הגויל וגם הכתב לבעלים והם ממונו שיוכל למכור אותם רק פעל שיהי' על החפץ רובץ קדושה זה יוכל אדם לפעול אפי' על דש"ש ולכך אמרו חכז"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולא אמרו אין אדם מקדש דש"ש ויש לי בזה הרהור דברים על המג"א שמדמה בסי' מ"ב סק"ד אם צר תפילין בבגד שאינו שלו לדין אם זרק על המת כלי שאינו שלו ולדעתי יש הבדל אם אוסר בהנאה חפץ של חבירו או אם נתן עליו קדושה ויהי' נשאר של חבירו ביו"ד [סי' שמ"ט] הוא מזכה למת ויהי' נאסר בהנאה ואכ"מ להאריך ובאתי רק ברמז מעט שיש לחקור אם שייך בדין שלפנינו אין אדם מקדיש דש"ש אפי' אם לקחו אנשי בהמ"ד דיו של בעה"ב ודו"ק. והי' לי עוד הערה דאם אנו דנין על הדיו שכל אחד כתב אות או תיבה אחת ודמי' שווים פחות מפרוטה אשר ניתן לישראל למחול והגם דעשרה נוטלין ובכלל הוה שוה פרוטה א"כ אי אזלינן בתר הנגזל עכ"פ נחסר לו שוה פרוטה ולא ניתן למחול או ניזל בתר הגזלנים שכל אחד לוקח רק פחות מפרוטה הוא דבר גדול לבאר יעיין בב"ק פ' הגוזל וברבה בראשית פ' ל"א כך עושים דור המבול אחד הי' מוציא קופה תרמוסים כל אחד בא ונטל פחות מפרוטה ויעיין בידי משה שם ודו"ק. ומדי דברי לא אוכל לעצור בקולמס הסופר שלא להודיע מה שחקרתי במקו"א בכמה מקומות בש"ס פי' רש"י יש שאלה בהקדש וז"ל דבר הקדוש באמירת פה עכ"ל ולדוגמא עיין רש"י פסחים מ"ו וברשב"ם בב"ב דף ק"כ והוא פלא בהבנתו ואמרתי דלכאורה פלא שלא שמענו מעולם דיוכל הסופר סת"מ לשאול על קידוש אשר עשה במחשבתו או באמירת פיו לקדש קדושת תפילין או קדושת ס"ת או קדושת אזכרות וכדומה למה יש שאלה בהקדש ולא יש שאלה על קדושת סת"מ. ואמרתי דשאני בדבר דנפעל ע"י הדיבור שאמר הבית הזה יהי' בדק הבית או בהמה זו תהי' קרבן קדושת הגוף או שאמר פירות אלו יהי' תרומה או מעשר או עיסה זה יהי' חלה וכדומה ששם פועל הדיבור ואתי' דיבור של החכם ומבטל דיבור אבל אם אמר הריני כותב לשם קדושת מזוזה או תפילין או ס"ת או לשם אזכרות וכדומה שבדיבור בלבד לא נתחדש הקדושה רק שבשעה שכותב אז עובד במחשבה לקדש את האותיות בקדושה א"כ נתחדש הקדושה במעשה כאשר חרט האותיות שמשך הקולמס בתמונות האותיות לשם ד' אז לא מהני שאלה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה הגם דמהני שאלה בקרבן אפי' אחר שחיטה ואפי' לאחר אכילה שאני התם דהוא עשה מעשה בדבר שנתקדש אבל גוף הקדושה לא נתחדש במעשה רק בדיבור וא"כ הדיבור עוקר הדיבור אבל בכותב לשם קדושה נתהוה קדושה במעשה ואין דבור מבטל מעשה כמבואר בש"ך ח"מ סי' רנ"ה הטעם דלא מהני שאלה אם מסרו ליד גזבר כנלע"ד (ופלא בעיני על אדמ"ו חת"ס ז"ל ביו"ד סי' רמ"ג כ' וז"ל ומי שאמר טעם דלא אתי דיבור ומבטל מעשה מסירה לגזבר דברי הבל הם עכ"ל והיא נפלאת בעיני שלא זכר כי שפתי כהן ישמרו דעת ודל"ב) ולכן כתב רש"י ורשב"ם בכל מקום דבר הקדוש באמירת פיו שבאמירה נגמר ההקדש מיד והבן. ויותר יש לדמות אם מקדש דש"ש כמו אם אדם אוסר דש"ש אמרינן עשה בה מעשה רבה בודאי אוסר וה"ה אם מקדש במעשה רבה מקדשו ויעיין ביו"ד סי' ד' וא"כ בנידן דידן לו יהי' שגנב דיו ועשה בו אותיות ותיבות קדושות נתקדשו כל זה פלפלתי לכבוד הערת אביו הגאון נ"י. ועתה אבוא לחקור על גוף השאלה שיש בכלל כמה פרטים אשר צריכין בירור כאשר אסדרם בעז"ה (א) לדעת אם לא צדקו אנשי בהמ"ד דאחזו שער כל הנותן בעין יפה הוא נותן וזכו הם בגמר כתיבת האותיות להשלים את התורה הקדושה (ב) הגם אם נאמר שהישר והטוב הי' שהנותן הספר הוא יגמור כי כספו הוא עכ"פ אנשי בהמ"ד שלא עשו כן לא פעלו עולה אשר נוגע לשם הספר או נימא שעברו חק ועשו שלא כדת (ג) לו יהי' שחטאו במה ששלחו ידם במלאכת ריעם בכל זאת לא פעלו פגם בספר שיופסל מלקרות בו בצבור או נימא שנפסל הספר מלקרות בו (ד) אם נחליט שפגמו בכבוד הספר והוא פסול צריך בירור לדעת איזה תיקון יעשה שיחזיר להכשירו (ה) על מי מונח החיוב לתקנו אי על בעל הספר שעליו לגמור המצוה או על אנשי בהמ"ד שהזיקו ושגגות ת"ח עולה זדון ח"ו ויש עוד כמה הערות אשר נכללו בס' הנ"ל ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר לא להורות ח"ו כי ידעתי שחכמי פולין קטנם עבה ממתני רק אגלה דעתי שיש להעיר עליהם ואני תפלה גל עיני ד' ונפלאות מתורתך אביטה להגדיל התורה בעז"ה. ספק ראשון אם לא נאמר שבעין יפה נתן וזכו אנשי בהמ"ד בגמר הכתובה דפסקינן מתנה והקדש שווין שגם בעין יפה מקדיש כמבואר בב"ב דף ע"א וברמב"ם בה' ערכין ובש"ע ח"מ סי' רכ"ג וא"כ גם לכתחלה יש להורות זכות הבה"מ. נלע"ד זה אינו אמת דיש חזקה אנן סהדי דלא נתן בעין ופה שהם יגמרו כתיבת סוף הספר דהא כבר פסק הרמב"ם פ"ז מהל' ס"ת וז"ל מ"ע על כל איש ואיש מישראל לכתוב ס"ת לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה כלומר כתבו לכם ס"ת שיש בה שירה זו לפי שאין כותבים את התורה פרשיות פרשיות עכ"ל ובודאי כיון שאין כותבים פרשה פרשה א"כ ע"כ נכלל במצות כתיבת ס"ת שיכתב אדם ס"ת ולא שירה בלבד וס"ת שלא נגמר בכתיבתו אפי' לא חסר אלא שורה אחת או תיבה אחת או אות אחת לא נקרא ס"ת כמבואר בגמ' פ' הקומץ דף ל' אמר ר' שמעון אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ס"ת הזה יעו"ש וכן פסק השג"א בסי' ל"ד וז"ל ומ"מ למדנו שאפי' לא הניחו לו אבותיו כתובה אלא כל שהוא אפי' תיבה אחת או אות אחת לבד והוא גמר והשלים את הכל לא יצא ידי חובת מ"ע זו עכ"ל דצריך האדם לכתבו הוא או שלוחו מראש בראשית עד סוף לעיני כל ישראל. וגם צריך לכתבו משלו היינו אפי' שנאמר שהגוילין מן ההפקר מהני עכ"פ הכתב הוא צריך להיות משלו דפועל בידיו או ביד שלוחו צורת האותיות כמ"ש הרמב"ן במלחמות סוכה דף ט' וז"ל בתפילין ומזוזות לא מייתר קרא לכתוב לשמה ואלו בס"ת כתיב כתבו לכם והיינו לשם חובתכם והאי דאמר רבה מצוה לכתוב משלו האי מכתבו נפקא עכ"ל גילה הסוד דמכתבו ילפינן שיהי' משלו ומשלכם דרשי' לכם לשם חובתכם יעו"ש בנעימת דבריו להשיג על בעה"מ שמדמה ס"ת עם תפילין וכן כ' הר"ן בחדושיו לסנהדרין דף מ"ח אחר שהקשה למה צריך בס"ת עיבוד לשמה הלא הזמנה לאו מילתא ותי' וז"ל אפשר לתרץ בס"ת בעי' עיבוד לשמו לד"ה לחיבוב המצוה משום דדרשינן עשי' לשמה מכתבו לכם את השירה ואע"ג דדרשינן לי' פכה"ג אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ס"ת מצוה לכתוב משלו הא מוכתבו את השירה הזאת נפקא אייתר לכם לעשיית לשמה וגבי מלך כ' וכתב לו ודרשינן לשמו אבל בתפילין ומזוזה כיון דלא רבה בהו קרא לא בעינן עיבוד לשמן כת"ק דרשב"ג עכ"ל הא גם הר"ן ביאר מה דאמרינן לכתוב משלו ילפינן מן תיבת כתבו ואייתר לכם להורות על לשמה ויעיין בפנ"י גיטין דף כ' בד"ה א"ל רבא דחידש מדעתו אם היא משלמת שכר הסופר הגט פסול הגם שגט לא צריך שליחות עכ"פ כתיב וכתב לה שיהי' שלו בשעת כתיבה יעו"ש. היוצא מזה דמ"ע של כתיבת ס"ת הוא שיגמור כל האותיות וגם יהי' האותיות משלו דאל"כ לא קיים המצוה אבל אי צריך גם שליחות או אם צריך הסופר לכתוב לשם חובתו של איש זה וגם אם הדיו והגוילין צריך להיות משלו אכ"מ (ועיין במ"ח ח"ר סי' ח'). והנה כבר צווחו קמאי שלא נכון שיקדיש אדם ס"ת שלו ליתן לבהכ"נ או לבהמ"ד דא"כ לא נשאר לו הס"ת וצריך לכתוב ס"ת מחדש דאם הקדישה הוה כאלו מכרה כמ"ש מהר"ל מפראג רק הבני יונה בסי' ע"ר כ' וז"ל מיהו נ"ל אם הקדישה יצא ידי מצוות כתיבת ס"ת דמסתמא לא הקדישה אלא שתהי' מיוחדת לקריאת הציבור אבל מצות הכתיבה השתייר לעצמו עכ"ל הרי אפי' אם גמר בעצמו הכתיבה אמרי' מסתמא לא הקדישה אלא לקריאת הצבור אבל השתייר לעצמו זכות מצות הכתיבה שלא תהי' כמכורה להציבור וק"ו בן בנו של ק"ו אם הקדיש ס"ת טרם שנגמר הכתב אשר עדיין לא נקרא ס"ת כלל כדאמרו בגמ' פ' הקומץ דף ל' אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתוב לקוח את ס"ת הזאת אשר בודאי עדיין לא קיים מצות כתיבה שלא הי' בדעתו ליתן במתנה גמורה שלא ישאר לעצמו כח לקיים המצוה אשר התחיל דאז מלבד הפסד מצוה הלא ענש יענש כחכז"ל כל המתחיל במצוה ואינו גמרה קובר אשתו ובניו ח"ו כמו יהודה שהתחיל במצוה ולא גמרה אשר מתו לו אשתו ובניו אין אנן סהדי גדול מזה אם נדב לבו לפזר ממון לקיים מ"ע אוקמי' לי' אחזקת כשרות שלא הקדיש הספר לבטל המצוה אשר התחיל אלא מחליטים דנתן הספר לבהמ"ד והשאיר לעצמו הזכות לקיים מ"ע עד גמירא ולא שייך כלל כל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש היינו לוותר בממונו אבל לא לבטל המצוה (ובפרט הא דאמרינן המקדיש בעין יפה הוא מקדיש הוא דהוה כמו מתנה וה"מ בקרקע אבל לא במטלטלין עיין רמ"א ח"מ סוף סי' ר"כ ובסמ"ע ס"ק כ"ח בשם רשב"ם) ע"כ ברור כשמש דשייר לעצמו כח זכות לגמור מצותו ודו"ק. ורואה אני שמסתבר מאוד שסתמא כאלו התנה הרי מבואר בב"ב דף פ' באם מכר פירות שובך שלו אעפ"כ צריך הלוקח לשייר לו בריכה ראשונה דאל"כ יוחרב שובכו או אם מכר נחילות דבורים צריך להשאיר ג' נחילין דאל"כ יוחרב כוורת שלו יעו"ש ברשב"ם כי פרושו נאה והובא בש"ע ח"מ סי' ר"ך סעיף ח"י שאם מכר סתם ולא אמר כל פירות אנו מחליטים שלא מכר בכח שיוחרב שובכו או כוורתו יעיין בסמ"ע שם היטב מכ"ש שלא נאמר אם נדר בסתם ספרו לבהמ"ד שלא השאיר לעצמו כח שלא יופסד מצותו ודו"ק. ועלה בדעתי יען כי עכשיו אין אנו בקיאים בחסירות ויתירות אשר מטעם זה חידש השג"א בסי' ל"ו יש תריס בפני פרעניות שלא נזהר כל אחד מישראל במ"ע של כתיבת ס"ת יעו"ש א"כ אין בירור הפסד מצוה דאולי אפי' אם הוא יגמור הכתיבה לא יקיים מצוה כלל א"כ איך נהי' אנן סהדי דהשאיר לעצמו כח גמר כתיבה אך באמת הדבר רחוק מהשכל הלא עין בעין נראה כי זה האיש הנודר הס"ת לבהמ"ד הוא מן החרדים לדבר ד' ופיזר ממונו על ספק קיום מ"ע ובפרט שחקרתי במקו"א הלא יש על כל איש ישראל חזקת חיוב של מ"ע כתיבת ס"ת וצריך לקיים מספק שיהי' ממנ"פ פטור ואם לא יכתב כלל הוה מחויב מספק ולא יצא עכ"פ מידי חיובו אבל אם כתב אי כשר ס"ת כלפי שמיא הרי קיים המ"ע ואם לאו אונס רחמנא פטרי' ודו"ק ומהכ"ת שלא שייר לעצמו זכות קיום ספק מצוה ועכ"פ יש בזה כבוד התורה אשר בנ"י מהדרין אחריה לקיים רמז קיום מ"ע של כתבו לכם את השירה הזאת לעד ודו"ק. על כן ברור בעיני גם אם נדר סתם ספרו יהי' לבהמ"ד שהשאיר לעצמו גמר כתובת הספר וראוי' הי' להניח לבעל הספר שיגמור הוא את כתיבת ס"ת כנלע"ד בעז"ה (ויעיין דבר נפלא באדמ"ו אמרי א"ש יו"ד סי' ק"ו). ספק השני אי אנשי בהמ"ד אשר האמינו שהנותן הספר נתן בעין יפה וזכו הם בגמר הכתיבה במה חטאו אי עברו רק ועשית את הישר והטוב או אם גם פעלו עולה שלא הלכו בדרכי תורה והעבירו חק ודת וצריכים לפייס לבעל הספר. ונ"ל מלבד שעשו שלא כהוגן דמבואר במג"א סי' נ"ג ס"ק כ"ו וז"ל ואין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו הצנועים מושכים ידיהם מלחם הפנים עכ"ל ובמחצית השקל נתקשה דלמא יש להתקוטט בעבור עשיות מצוה רק שם דבלא"ה לא השיגו ידם לכזית או כדי שביעה לכן הצנועים מושכים ידיהם כבר תרצתי במקו"א דראי' מג"א ממה שקראו חכז"ל להחוטפים גרגרים שם גנאי וקשה הא ע"י חטיפה שלהם השיגו כזית או כדי שביעה ושפיר חוטפים אלא פשיטא שלא להתקוטט בעבור שום מצוה ודו"ק וכל זה להתקוטט כדי להתחיל במצוה אבל מי שהתחיל במצוה יש להתקוטט שיזכה לגמור והבאתי ראי' מסוטה דף י"ג דהקשה הגמ' בעצמות יוסף ותו אי לא איעסקו בי' ישראל בניו לא הוו עסקו וכתב רש"י וז"ל ואיך הניחו בניו לשאר העם להתעסק בו עכ"ל וקשה הא אין ראוי' להתקוטט בעבור שום מצוה ועשו בני משה כדת והי"ל לרש"י לפרש בהיפך ואיך בקשו בנ"י ליטול מהם ביד חזקה העצמות וצע"ג רק הוא הדבר בניו של משה שזכו במצוה מכח אביהם כמבואר במג"א בס"ק ל"ג א"כ הם התחילו במצוה יעיין ר"ן כתובות פ' הכותב דלא מהני סילק בחיי אביו על ירושתו דכבר יש כח להבן בנכסי אביו גם בחיי אביו ולא מהני סילק אך לא נגמר כחו ולא יוכל למכור יעו"ש וקשה שפיר למה לא יתקוטטו בני משה ומשני שאמרו כבודו במרובים היינו כל ישראל והבן וא"כ בנ"ד בעל הספר שהתחיל במצוה הי' ראוי לו להתקוטט לגמור מצותו אבל אנשי בהמ"ד לא הי' ראוי להתקוטט בעבור המצוה כי לא שייך כאן כבודו במרובים ואין להאריך בזה יותר. אך אף גם זאת לא ידעתי איך קרבו לגשת לגמור הכתיבה ביד חזקה הלא טרם שהתנדב הבעל הספר ליתן אותו לבהמ"ד כבר זכה הוא בזכות המצוה וס' אם אח"כ זיכה זכותו לבהמ"ד א"כ אוקמי אחזקה בחזקת מרא קמא הלא אותו זכות כבר הי' לבעל הספר וצריך בירור להוציא הזכות מחזקתו ובכל ספק ילפינן מנגע דאוקמי אחזקה וא"כ נפלאת איך אנשי מעשה קרבו אל מלאכת הקודש לזכות בתורה כנגד חוקי התורה. ואין להשיב דמיד שנתן במתנה הספר לבהמ"ד איתרע חזקת מרא קמא דהא עשה דבר כנגד חזקה כמו בזרק קדושין ס' קרוב לו ס' קרוב לה כמבואר בתוספות כתובות דף כ"ג בד"ה תרווייהו בפנוי' קמסהדי יעו"ש זה שיבוש דשם נעשה מעשה זריקת קדושין דהי' ראוי לשנות החזקה דאלו נפל קרוב לה היתה מקודשת אז איתרע חזקת קמייתא אבל אי הי' ספק אם זרק לה דבר אשר ראוי לפעול קדושין כגון אם הי' הס' אם הי' טבעת של איסור הנאה אז בודאי אמרינן לאוקמי אחזקה דהא יש ס' אם נעשה מעשה אשר הי' ראוי לסתור החזקה דהוה כס' אם זרק קדושין כלל דזריקת איסור הנאה הוה כזריקת צרור ארץ והבן זה וה"ה כאן הגם שנדר זכות קריאת התורה לבהמ"ד אבל אם גם זיכה זכות גמר מצות כתיבת ס"ת ליכא ריעותא כלל ואטו אם ידענו שא' נתן במתנה כלי אחד לחבירו ועל כלי השני יש ספק אם נתן גם אותו לחבירו נאמר יען שנתן כלי אחד איתרע חזקת מרא קמא גם על כלי השני וה"ה כאן יען דנתן זכות אחד לבהמ"ד יהי' איתרע חזקתו על זכות השני שהוא זכות מצות גמר הכתיבה בודאי אמרי' על זכות השני שהוא זכות גמר הכתובה נשאר בחזקת מרא קמא ודו"ק. והרואה יראה כמה גדולה חזקה אשר הפליגו חכמינו בכתובות דף כ"ד דתניא ר"י אומר גדולה חזקה שנא' ומבני כהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזילי וגו' שאמר להם הרי אתם בחזקתכם במה שהייתם אוכלים בגולה בקדשי גבול יעו"ש אשר ביאר התב"ש בסי' ח"י ס"ק כ"ט דלא דמי הך חזקה לשאר חזקות דבשלמא בחזקת מקוה או חזקת סכין ידענו עכ"פ בירור שהי' פ"א אשר הי' המקוה והסכין כשרים אבל כאן דלמא מעולם לא הי' אבותיהם כהנים דלא הי' להם ספר היחוס רק שהי' בידם זכות אכילת תרומה אין מוציאין זכות הנ"ל מידם כי אם בראי' ברורה כמו שאין מוציאים ממון מיד המוחזק בו יעו"ש וכ"ש זכות מצוה גמר כתיבת ס"ת אשר הי' ביד הבעל הספר פ"א בחזקת ודאי מי יוציא זכות זה מידו כי אם בראי' ברורה כשמש ודו"ק. והביטה על גודל הדבר שמי שלוקח זכות חבירו יען שהקדים עצמו נקרא גזלן בפי הקדוש הגאון התב"ש בסי' ט"ז ס"ק כ"ו בהשיגו על הש"ך כ' וז"ל ותו דלא נ"ל כלל לומר ששבחוהו חכמים לקראו זריז ונשכר כמ"ש בגמ' להדיא ארישא אי אסור לעשות כן ואין זה כ"א זריז ונפסד גם פי' הגמ' זריז דלא עבד אסורא והיינו שאם לא שחט הי' אפשר ליכשל ומה זריזות הוא זה לעשות ודאי אסור לגזול זכות חבירו כדי שיוצל מס' איסור וכי אומרים לאדם חטא בודאי בשביל שתזכה בס' עכ"ל הזהב והטהור וא"כ ק"ו כאן שלא הי' זריזין במה שלקחו זכות בעל הממון לא הרויחו בדבר שלא זכו כלל לקיים מ"ע נהפוך הוא הזיקו לבעל הספר ולא זכו לעצמם מאומה אבל ח"ו שגם גזילה לא שייך להזכיר כאן שלא ביקשו להרויח לעצמם הנאת ממון שוה פרוטה רק שטעו בדבר מצוה ולא עשו מצוה ונעשה הפסד זכות לחבירם ונסלח לכל עדת בני ישראל כי לכל העם בשגגה ויעיין במג"א סי' שח"י בשם רד"ך ובט"ז יו"ד סי' צ"ט ודו"ק. וכלל הדברים שהי' לבעל הספר שני חזקות (א) חזקת מצוה (ב) חזקת ממון כי הרבה אנשים משלמים ממון כדי לזכות אותם לכתוב אות או תיבה אחת ויעיין במ"ל בה' מע"ק שלא יוכל ליתן אתרוג גרוע בעבור אתרוג טוב דדווקא גנב יוכל לפטור עצמו בכבש תחת שור דהא הבעלים לא הי' יכולים למכור קדשי הגוף רק ישיגו כפרה וגם בכבש יוכל לכפר אבל אתרוג הוא בר דמים וה"ה כאן גמר הכתיבה הוא שוה דמים ואמרינן אוקי לבעל הספר על שני חזקות שלו וכל הלוקח זכותו הוא מפסידו שלא כדת ושלא כדין והבן. ספק השלישי אם נאמר יען שאנשי בהמ"ד שגגו ברואה והיו זריזין לזכות שלא כדת של תורה מה יעשה בס"ת אם גודל חטאם עד שפעלו פגם על הספר ולא יקראו בו בצבור או נימא אף שפעלו עולה בכל זאת לא פגעו בספר תורת ד' כלל וראוי לקרות בו בצבור ומה שעבר עבר. נלע"ד דאסור לקרות בו בצבור יען דנעבדה בה עבירה ששלחו בני המדרש את ידם במלאכת ריעם וכתיב אני ד' שונא גזל בעולה וחילי דידי מדברי תשובת הרא"ש שהובא בב"י יו"ד סוף סי' רע"ו וז"ל לקדור את האזכרות מן היריעה מוטב שיסלק היריעה ויכתב אחרת במקומה וז"ל הר"ר יהודה בנו בתשובה יריעה שהי' בה אזכרות שתים האחת היא מיותרת וקדורה בענין בנשאר נקוב מקום שם מוטב הי' לסלקו מלקדור האזכרות וכן כ' א"א ז"ל ואולי אם נקדור לא הי' מסלקו ומ"מ כיון שנעשה בה עבירה טוב הי' להחליפה עכ"ל ואומר אני ומה התם שלא עשה עבירה בכתב רק האיש עשה עבירה שעשה קדירה בשם שחתך מקצת היריעה אשר הי' כתוב עליו השם ונראה כהשחתה כמו שאמר ר"ט בשבת קט"ז על ספרי מינים שהי' קודר האזכרות שבהם ושורפן ונפסל בזה כל היריעה וכ"ש כאן שנעשה מעשה חמס בגוף הכתב אשר יפעל שם חדש שם ס"ת דכל זמן שלא הי' תיבת האחרונות כתובות לא הי' עליו שם ס"ת כמבואר בפרק הקומץ דף ל' ואין לך עבירה גדולה מזו שציערו לאיש ביום שמחתו והזיקו זכותו הן בממון והן במצוה שנפסל היריעה כולה דהא באותן תיבות או פסוקים נכתם עונם לפני ד' תמיד לכל הימים אשר יעמוד הספר והבן. ולא עוד ומה בקודר האזכרה שכבר חל קדושת היריעה לשם ס"ת נפסלת אם נעבד בה עבירה ק"ו אם נעשית עבירה בה טרם שחל על היריעה שם ס"ת דכלל גדול שגדול הכח אשר כבר חל שלא יופסל בנקל אבל נקל הוא שלא יחול שם חדש (דוגמא לדבר סברת הר"ן בנ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור ונ"ט בר נ"ט דהתירא מותר) וה"ה נקל הוא שיפעל עבירה שלא יוכשר הספר אם נעשה בו עבירה מאשר יפעל עבירה לפסול ס"ת אשר כבר כשר ודו"ק. והרמב"ן במלחמות פ' לולב הגזול כ' וז"ל הלכך לולב הלקוח מן הגזלן לאחר יאוש לוקח יוצא בו ידי מצוה שהרי הדיוט מותר ליקח ממנו הקדיש גזלן בהמה גזולה אינה מכפרת ואינה קריבה שהרי אסור ליקח ממנו אמר הקב"ה ממני ילמדו בני והרי זה נכון עכ"ל הרי שחמור קדושה לגבוה וס"ת קדושה לגבוה היא וכ"ת שקריאת התורה הוה מדרבנן זה שיבוש דעכ"פ הספר צריך להיות קדוש כקדושת הגוף של קרבן ואז אם נתקדש הספר שהי' עליו שם ס"ת כשר לקרות בו מדרבנן וכל זמן שנעשה בו עבירה אשר יהי' פסול בקרבן פסול לקרות בו כסברת הרא"ש בקדירת השם ודו"ק. והתבוננתי אפשר דנהפוך הוא בשלמא אם כבר קיבל השם ס"ת ואח"כ נעשה בקדירת השם עבירה אמרינן כשם שאזכרה פועל קדושה על כל יריעה כמו שהבאתי למעלה בשם הסמ"ג ובני יונה ה"ה אם נעשה אח"כ עבירה באזכרה פוסל כל היריעה אבל בשאר תיבות דלא פועלים קדושה על יריעה ה"ה שאין עבירה הנעשית בו פוסל היריעה כולה אך כל השופט בצדק וראה על האמת דגרע טפי אם בשעה שקבל הכתב ביריעות שם ס"ת נעשה בו עבירה שיעכב העבירה שלא יקבל הס"ת שם הכשרו בעבירה דכ"מ דא"ר ל"ת ל"מ אפי' בשוגג ואיך יפעול הכותב באותיותיו לגמור שם ס"ת אם הוא עשה אותם בעבירה יעיין רמב"ן במלחמות סוכה שגזל פסול אפי' ביו"ט שני ועיין סוף מנחות דף ק"ט כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש ועיין במג"א סימן קמ"ד בשם ירושלמי ועיין סנהדרין דף כ"ג ארבעים בכתפי וכשר ועיין תוס' ריש חולין ועיין בתשובת רשב"א הובא ברמ"א ח"מ סי' ש"ו ודו"ק שם. וידע מעלתו נ"ו הא דעבירה פוסל היינו אם העבירה הוא ביריעה או בכתב אבל בודאי בעבירה שחוץ מהם כגון שסופר מחה בכתב אפי' כמה אזכרות נשאר היריעה כשירה לכתוב עליו מחדש דהוא הגברא חטא אבל לא נעשה עבירה בגויל ועיין נב"י ח"ר יו"ד סי' ע"ז בד"ה עוד ימצא ראי' לזה ודו"ק. על כן לבי אומר לי שפסול לקרות בו בצבור כי נכתם בו עון בגמר הכתיבה והכל הולך אחרי החתום ובס"ת כתוב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות וי"א שהוא דאורייתא בס"ת עיין שג"א סי' נ' ודו"ק. ספק רביעי דספר פסול מלקרות בו אם מהני בו תיקון שיהי' חוזר להכשירו ע"י שיעבור הבעל הספר קולמוס ויקדש אותן תיבות לשם ס"ת או לא מהני מה שמעביר בקולמוס ומקדש אלא צריך לגנוז היריעה הלז ולכתוב יריעה אחרת. ונלע"ד לחקור לכאורה הי' מסתבר שבעל הספר יעבור על אותן תיבות בקולמוס ויקדש אותם לשם קדושת ס"ת ויהי' נחשב לו כאלו כתבם הוא על היריעה מתחילה כסברת התוס' בגיטין דף י"ט דאם הכתב השני מחדש דבר אמרי' כתב ע"ג כתב הוה כתב יעו"ש ה"ה כאן כתב השני מחדש שם ס"ת על כל היריעות וק"ל. אמנם זה אינו אמת דבשלמא אם התורה מקפדת בס"ת שיהי' הכתובה לשם קדושת ס"ת או בתפילין לשם קדושת תפילין או בגט שיהי' נכתב לשם גרושין א"כ אם נכתב מתחילה שלא לשמו הראוי לא נעשה אותו כתב אשר הקב"ה מבקש וכתב השני נכתב כאשר פי ד' דבר אז אמרינן דכתב השני הוה כתב דהא כתב הראשון לא הוה אותו כתב אשר יוכל לפעול בשום פעם שם ס"ת או שם תפילין או שם גט אבל בנ"ד דנכתב הכתב לשם ס"ת בחיבוב מצוה בכל מחשבות ודיעות אשר פי ד' קבעו רק עבירה שבא מכח איש הכותב מעכב שלא יהי' הכתב לרצון לפני ד' ששונא גזל בעולה מצוה הבא בעבירה והוה העיכוב מכח הגברא החוטא נפשו אבל עכ"פ בכתב מיהא לא היה חסרון שלא יהי' חשוב כתב בס"ת וכיון דבעל הספר לא יוסף מעלה באיכות הכתיבה לא הוה כתב השני כתב כלל ודו"ק. וראי' לסברא הנ"ל דמעולם לא שמענו לחקור כתב ע"ג כתב אי הוה כתב רק בשלא לשמו או לשמה אבל אי נכתבו תפילין שלא כסדרן או אם נכתבו בחק תוכות או אם נכתבו בעבירה יעיין א"ע סי' קכ"ג דנימא שיעבור עליו קולמוס לא שמענו אלא ברור יען שאין חסרון בגוף הכתב ל"מ העברת הקולמוס כלל גדול ע"ד רמז כמו שאמרו חכז"ל בזבחים דף ב' מינה מחריב שאינה מינה אינו מחריב כל שיש חסרון מכח הכתב מהני כתב שני וחסרון שחוץ ממנה לא מהני ודו"ק כי קצרתי. וגם מעיקרא אין לדמות כלל לסברת התוס' הנ"ל דבשלמא אם נכתב הס"ת או התפילין או הגט שלא לשמן א"כ לא פעל הכתב כח קדושה או כח כריתות וכתב השני מחדש כח קדושה או כח כריתות על כן כתב השני הוה כתב אבל בנידן שאלתינו דכתבו האותיות בדיו שלהם והתקדשו האותיות בקדושתם ולכל הפחות יש להם קדושת חומשין אשר גם המה בקדושת אותיות שמים רק חסר להם קדושת שם ס"ת לכל דיניו ולקרות בי בציבור עיין מג"א סי' קמ"ג אבל עכ"פ יש עליו קדושת חומשין וזה בודאי שכתב הראשון הוה כתב וכתב השני לא הוה כתב דנימא כתב ע"ג כתב הוה כתב ודו"ק (אח"כ מצאתי עוד בדברי אדמ"ו ז"ל חת"ס יו"ד סי' רע"ט ראי' למ"ש). ואגב גררא אזכיר פליאה נשגבה בעיני על הנב"י ח"ר יו"ד סי' ע"א בד"ה ועוד שהוכיח אם אחד נשבע בס"ת פסול עכ"פ נקרא שנשבע לשקר בס"ת שאפי' אם יש בספר כמה פסולים אעפ"כ עדיין קדושתו ראשונה קדושת ס"ת עליו דהרי אנו רשאין לתקנו ואחר התיקון מברכים עליו בציבור וקשה אחרי שקודם התיקון לא הי' עליו קדושת ס"ת איך חוזר אם נעשה התיקון בתיבות ואותיות שהי' פוסלים הקדושה לשאר הספר וכבר נפסל כלו ונסתלק קדושתו ואם תאמר שבתיקן אותן תיבות מעוטים חוזר ונתקדש כל הספר הא ליתא דבשעת הכתיבה צריך להיות הכל נכתב בקדושה ואם נכתב קצת הספר שלא בקדושה אף שכותב שאר כל הספר בקדושה הוא פסול וכל שם ושם צריך להתקדש בפ"ע בשעת כתיבתו וא"כ כשאירע פסול בספר הי' מסתלק הקדושה מכל הספר לא הי' שום תקנה לספר אלא ודאי שאף בשעה שנפסל נשאר על כל שאר הספר קדושת ס"ת יעו"ש. ואמרתי במקו"א אחרי נשיקות עפר כפות רגלי תורתו נ"ל דלק"מ דיש לנו שני מיני קדושה בספר תורה (א) קדושת הכתב שכל אות ותיבה וכל פרשה נכתבו במחשבות קדושת הכתב וקדושת אזכרות עד שנגמר חומש שלם (ב) קדושת ספר תורת ד' שנתחברו יחדיו חמשה חומשי תורה בתפירות על סדרן עד שלא חסר מתורת ד' מאומה אז בא לכל הכתב שם ס"ת ושם קדושת ספר תורה חמור מקדושת חומשין כנודע בדיניו בש"ס ופוסקים ואם בא אח"כ חסרון באות או בתיבה הלך מכל הכתב שם קדושת ס"ת כדאמרן בהקומץ דף ל' אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ס"ת הזאת דתורת ד' תמימה דווקא ואם חסר אות אחת לא הוה ס"ת רק קדושת חומשין שהוא בא לכתב בשעת כתיבה שהוא באותיות שמים וכאשר יתוקן אח"כ האות או התיבה שנפסל או שהי' חסר וכדומה בא בחזרה קדושת ס"ת יען שע"י האות נעשית תורת ד' תמימה וסופו כתחילתו כשם שבתחילה קבל הכתב שם ס"ת ע"ו אות אחרון כך עכשיו מקבל שם ס"ת ע"י אות אחרון שהי' חסר וא"כ אם הנשבע אמר אנכי אשבע בספר תורת ד' פטור דספר שחסר אותיות או תיבות הוה דבר שבקדושה אבל ס"ת לא הוה והארכתי בזה במקו"א והבאתי גם דברי ס' בני יונה שמהני אם מקדש ד' באות אחרון מן השם ופועל קדושה על כל השם וא"כ מאי כולי האי אם האות אשר פועל על הכתב שם ספר פועל הקדושה על כל הספר אבל בלא"ה נכון כמו רמזתי למעלה והבן ובזה יש לי להשיב גם על דברי אמ"ו ז"ל בחת"ס יו"ד סי' רע"ט בד"ה איברא רק אין פנאי כעת להרחיב פה. נחזור לענינינו דבודאי לא הוה כתב השני אשר יפעל קדושת שם ס"ת כתב אם העביר בקולמוס על כתב הראשון אשר הי' עכ"פ קדושת עצמן קדושת חומשין ודו"ק. שוב התבוננתי דבלא"ה א"א להעביר קולמוס לשם ס"ת הן אמת שתוס' חדשו סברתם אליבא דר"י ורבנן אבל לרב חסדא לא וכן מחמירים בא"ע סי' קל"א דלא מהני כתב ע"ג כתב אפי' אם כתב הראשון הי' שלא לשמה ועיין במג"א סי' ל"ג ובפרמ"ג שם וכ"ש בנידן שאלתינו דהי' כתב הראשון לשמו ויש עליו עכ"פ קדושת חומשין דלא מהני כתב ע"ג כתב ודו"ק. על כן להעביר בקולמוס ודאי לא מהני אבל אם לא הי' באותן פסוקים אזכרה אפשר למחוק אותן תיבות ולכתוב הבעל הספר מחדש אותן פסוקים נ"ל שנכון לעשות כן שלא תהי' צריכה היריעה גניזה דהא הכתב אשר בו נעשה העבירה נסתלק ונשאר היריעה כמקדם בלי שמץ פסול דאזיל הכתב והיא בקדושתה ולא דמי אם קדר השמות דנשאר נקוב לעולם וניכר שנעשה עבירה ודו"ק. ספק החמישי על מי מוטל לשלם אי על בעל הספר שלא קיים מצותו ומצוה לכתוב משלו או על אנשי בהמ"ד שהם גרמו לשלם הרבה למחוק את כתב ישן או אם יש בו אזכרה וצריכה היריעה גניזה ולכתוב אחרת אשר עולה הפסד רב. נלע"ד לכאורה אנשי בהמ"ד פטורין מלשלם דהא הוה היזק שאינו ניכר ולא שמי' היזק ואנשי בהמ"ד הי' שוגגין אומר מותר שוגג הוא עיין ט"ז יו"ד סי' צ"ט ואפילו אם נאמר שגגת ת"ח עולה זדון אבל כבר חדשתי במקו"א כי על רבים לא גזרו שיזיקו ח"ו במזיד השתא במקום דחששו על חשדא אמרי' ברבים ליכא חשדא עיין בר"ה דף כ"ד ובמג"א ה' שבת מכ"ש דלא חיישינן על רבים שיזיקו לחבירם וא"כ היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק ופטורין מלשלם ודו"ק. אמנם אמרתי דנחשב היזק ניכר דהא מתחילה גויל חלק בלי שחרות ועכשיו ניכר בו קוי דיו רק אם הי' מהני להשלים כשרות ס"ת הי' אותן צורת דיו תיקן ועכשיו דדיו הזאת לא פעל תכלית שם ס"ת א"כ נשאר היזק ניכר שעשו בידים שחרות על הגויל וצריכים לשלם וראי' לזה מדברי רמב"ן בדיני דגרמי שהקשה למה פסקי' בב"ק דף צ"ט טבח שאינו אומן חייב לשלם הא הוה היזק שאינו ניכר דמי יכיר אם שהה או לא ותי' דכיון דשחט שנחתך הצואר מעשיו ניכר דמעיקרא היתה חי ועכשיו שחיטתה מופרעת ומושלכת על הארץ רק אם היתה השחיטה כדת הוה האי היזק תיקן ואם שהה ולא הוה כדת ממילא ניכר מעשיו בהיזק ניכר יעו"ש דבריו מתוקים וה"ה כאן דניכר המעשה צורת שחרות האותיות וכיון דלא נפעל קדושת הספר הוה היזק ניכר וצריכים אנשי בהמ"ד לשלם ודו"ק. אך יש להשיב בשלמא אם עשה ניבול בשחיטה הוה היזק ניכר דלא פעל בשחיטה מאומה רק חתך הצוואר שתצא הנפש וניכר ההבדל בין החיה ובין המתה וה"ה כאן אם הכתב לא פעל מאומה להיות הפעולה נחשב לתיקון הי' נחשב להיזק ניכר אבל באמת עשה אותיות ותיבות אשר יש לו שווי' ללמוד ממנו לדעת כל יד החזקה ומורא גדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל וכדומה זה בעצמו שווי' ללמד לתינוק צורת אותיות וקריאת התיבות וגם פעל עכ"פ ע"י הכתיבה שנשלם קדושת החומש ולא נשאר רק היתרון השווי' בין קדושת חומשין לקדושת ס"ת זה הוה היזק שאינו ניכר דגם קדושת חומשין ושווי' של חומשין הוא כמעט שוה רק יש יתרון גבוה מעל גבוה למעלה בקודש והבן זה (ועיין במרן אמרי א"ש יו"ד סימן ק"ו בד"ה ועל). ובני הב' החרוץ ר' יעקב שלום נ"י אמר הבדל אחר בשלמא בהתנבל בשחיטה אפי' אם בעל בהמה בעצמו עשה כזה היתה ג"כ נבילה א"כ נחשב צוואר מפרעת היזק ניכר דכל הרואה יאמר מי שעשה מעשה הזה הזיק אפי' אם בעל הבהמה עשה זה הזיק לעצמו לעשות מבהמה חי' בהמה מתה וממילא אם איש אחר עשה זאת צריך לשלם ההיזק אבל בס"ת אם בעל הספר בעצמו הי' כותב האותיות לשמו לא הי' נחשב שעשה היזק לעצמו נהפוך הוא עשה תיקון אם הי' הוא כותב וצריכין אנו להזכיר יען דאיש שאינו בעל ממון עשה זה באלמות או בחטאתו כי לא ידעתי הוה היזק א"כ לא הוה היזק ניכר כיון דבלא הזכרת העושה לא נודע היזק כלל והוא דבר חדש בעז"ה ונכון בסברא. סוף דבר הכל נשמע שאנשי בהמ"ד פטורים מלשלם רק ופייסו על שציערו לעכוב מצותו וגרמו לו הפסד ממון ודו"ק והי' בדעתי לחקור עוד פרטים רק אני ערוד מאוד ולא באתי אלא לגלות דעתי לכבוד התורה הקדושה ויהי' חלקי עם כל הלוחמים מלחמות ד' אשר יאמר בספר דברי הד"ש. הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה