שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן מג
שאלה אל כבוד אאמ"ו הרב הגאון הגדול המפורסם כקש"ת רבי חיים סופר נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מונקאטש יע"א. אבי הגאון נ"י בבקשה ממך שתמחול לשום עיניך הטהורים על מה שנלע"ד בדבר אשר אחד עלה בש"ק ונדר ג"כ פ"א ח"י זהובים וכאשר בא הגבאי לגבות את הנדרים אינו יודע הנודר אם אמר (להמברך מי שבירך) ח"י זהובים כסף "מינץ" או ח"י זהובים פשוטים "שיין" מה דינו אי צריך לשלם כסף מינץ או רק שיין וצ"ע. ולכאורה יש לפשוט ממתני' פאה ספ"ד חורי נמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעה"ב ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט יעו"ש ובגמ' חולין קל"ד ע"א מדמה שס' לקט לקט לס' מתנות עניים וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה' מתנות עניים ה' ט' ובטוש"ע יו"ד סי' ש"ל סעיף ד' יעו"ש וא"כ הכא נמי בנידן הזה כיון שהוא מסופק אם נדר "מינץ" או "שיין" מחויב לשלם מס' "מינץ". אמנם נלע"ד לחקור דאין מחויב לשלם רק ח"י זהובים פשוטים דהא בגמ' חולין מקשה על מתני' דגר שנתגייר והיתה לו פרה ס' אם נשחטה קודם שנתגייר או לאחר שנתגייר פטור ממתני' דחורי נמלים דסובר ר"מ שאף מה שנמצא בתחתונים לעניים שס' לקט לקט ומשני הגמ' פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא ע"כ סוגי' הגמ', ונ"ל דעד כאן לא אמרי' שספק לקט לקט אלא בקמה דבחזקת חיובא קיימא שהיינו דקמה עומדת שיהי' ממנה חלק לעניים ואמרי' גם זה המסופק הוא הוה של עניים וכמ"ש רש"י בד"ה קמה וז"ל כשנולד לך ס' בלקט ואתה מעמידה על חזקתה חזקת חיוב הוא דמעולם היא עומדת לכך דשל ישראל היא עכ"ל, אבל אם נולד ספק מתנות עניים במי שנדר לעניים מעות ולא יודע כמה נדר לא אמרי' ספק מתנות עניים לעניים דמאי חזקת חיוב שייך במעות הנ"ל לעניים דמעולם לא עמד המעות של הבעה"ב בחזקת לנדור להם נהפוך הוא יש חזקה להמעות דשייך לבעל הנדר ומהכ"ת לומר בו ס' מתנות עניים לעניים אדרבה אמרי' יש חזקה דהמעות של בעה"ב ועל העניים להביא ראי' ומה דאמרי' פרה בחזקת פטורה קיימה הוא הטעם יען דהיתה הבהמה של גוי שנתגייר ומסופקים אם קודם שנתגייר נשחטה או לאחר שנתגייר נשחטה ואמרי' פרה החזקת פטורה קיימא אבל אם אירע שישראל מסופק בהמתנות ששייך לכהנים עד היכן מגיע הזרוע והלחיים אמרינן בודאי דפרה בחזקת חיובא קיימא דפרה של ישראל עומדת ליתן ממנה מתנות לכהנים דומיא דספק לקט וא"כ אם נדר ואינו יודע כמה נדר בודאי לא צריך לשלם כ"א שיין ובספק נדרים כזה לא אמרו ס' להחמיר כנלע"ד. ולא מבעי' אם נימא כשיטת רבותיו של הר"ן נדרים דף ז' אלא אפי' אם נימא כשיטת הסוברים דספק צדקה נחשב לספק איסורא וספק איסורא לחומרא ודלא כהר"ן ונימא ג"כ דצדקה יש חזקת חיוב על הגברא כמו שאר מתנות עניים לקט שכחה ופאה כשיטת הר"ן מ"מ אם נדר ואינו יודע כמה נדר אין מחויב לשלם רק מה שיודע בבירור שחייב דבשלמא שם בנדרים דנדר ככר אחד להיות צדקה לעניים ועל ככר השני שהי' שם אמר והדין רק לא אמר והדין נמי אז איכא למימר דס' צדקה לחומרא דהא בא על ככר השני ס' חיוב אם גם ככר זה נדר יען שאמר עליו והדין והוה ספק צדקה אבל אם נדר ואינו יודע אם נדר מינץ או שיין דליכא על מינץ ספק חיוב דהא מסופק אם אמר מינץ. ומצאתי שהגאון החת"ס ז"ל ביו"ד סי' ר"מ בנידן אחד שנדר לחברה ולא ידע לאיזה חברא נדר שפסק דמחויב לשלם לכל חברא וחברא משום ס' איסורא לחומרא ודלא כהר"ן רק שאין כופין אותו על זה יעו"ש. ולענ"ד הזעירא אף אם נימא דס' צדקה מקרי ס' איסורא ולחומרא כמבואר בר"ן נדרים דף ז' מ"מ שאני התם כיון שאמר והדין אע"ג שלא אמר נמי מ"מ נכנס השני בס' איסור לחומרא אבל בנידן דידי' דליכא ספק כלל אם נדר יותר ממאה זהובים ועל השאר מעות אשר לו לא בא ספק כלל דיהי' צדקה דהא ידע כמה נדר אז מסתברא ס' מעות צדקה כזה יהי' רק ספק ממונא ולקולא כמובן. ובלא"ה נלע"ד דאינו דומה לאחד שנדר על שכבדו הגבאי לקרוא אותו לס"ת כראוי' דלא הי' כאן סרך חיוב מצוה לנדור משא"כ צדקה דדומה לסוכה שאינו יושב לולב שאינו נוטל תפילין שאינו מניח דכופין אותו ה"ה צדקה כופין אותו ליתן והוה ספק איסור ולחומרא דהי' חיוב עליו ליתן כמו לקט ואז אפי' אי ליכא חזקת חיוב כיון דליכא חזקת פטור חייב משא"כ נדר בקריאת התורה דליכא חזקת חיוב אז לכ"ע פטור מלשלם כנלע"ד הזעירא. ומה שהביא החת"ס ראי' ממשנה מנחות ק"ו ע"ב פרשתי ואינו יודע מה פרשתי יביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי יעו"ש לנידן שלו נלע"ד דאינו ראי' דשאני התם דלא ידע כמה הקדיש ומחויב ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי משא"כ גבי נידן דידי' דידע דכמה הוא מחויב ליתן רק לא יודע למי יתן א"כ אפשר דמניח מה שנדר בין החברות ומסתלק מהם והם ישוו עצמם זה עם זה. ולכאורה נידן דידי דומה לפום רהיטא למשנה הנ"ל אם אמר פרשתי ואינו יודע מה פרשתי מביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי וה"ה כאן צריך ליתן ח"י זהובים כסף דהא פריש ואינו יודע כמה פריש אך י"ל דשם הס' שידע למשל שפי' מטבע של כסף או מטבע של זהב רק לא ידע הסכום כמה פריש או חמשה או עשרה וכן מבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות ערכין ה' י' וז"ל האומר הרי עלי כסף וזהב ולא הזכיר מטבע יביא לשון של כסף או של זהב יהי' משקלה עד שיאמר לא לכך נתכוונתי וכן אם פי' המשקל ושכח כמה פי' יביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי עכ"ל משמע דווקא אם שכח הסכום אבל אם מסופק אם של כסף או של זהב נדר יוכל לבא משל כסף לבד וה"ה בנידן דידי יתן ח"י זהובים שיין. ובזה אשים קנצי למלין ואכפול עוד בקשתי ממך אבי הגאון נ"י שתמחול לשים עיניך הטהורים על דברי בנך הנאמן. הק' יעקב שלום סופר תשובה שפעת ברכות ורב הצלחות מהיום ועד עולם לראש בני המופלג מורג חרוץ בפלפול וסברא כבוד הב' האברך ר' יעקב שלום סופר נ"י. הגיעני ספיקתך ס' דאורייתא אשר חקרת בנועם שכלך ד' יברכך במראה פנים לכל צד לטובה ואשר יתן ד' בפי אדבר לעשות לך מטעמים כאות נפשך הגם שהענין אי ספק מתנות עניים לקולא או לחומרא הוא ענין עמוק מאוד בכל זאת לא אמנע א"ע להשיבך כאשר עם לבבי בעז"ה. וטרם אחקור אעתיק דבר קטן אשר כתבתי בחדושי וז"ל ראיתי לטורי אבן שנתקשה בדקדוק עצום על הגמ' חולין דף קל"ד דמשני פרה בחזקה פטורה קיימא וקמה בחזקת חיוב קיימא והקשה ממנ"פ אי מתנות עניים ומתנות כהונה יש להם דין ספק איסור כשיטת הרמב"ן בנדרים דף ז' א"כ נכון דצריך ליתן טעם דפרה פטורה דיש לה חזקת פטור דאל"כ יהי' חייב מכח ס' איסור ולחומרא אך יפלא למה צריך לטעם דקמה בחזקת חיובי קיימי לו יהי' דאינה בחזקת חיוב כיון שאין לה חזקת פטור חייב הקמה מכח ספק איסור ואם הדין דמתנות עניים ומתנות כהונה דין ספק ממון יש להם ונכון דצריך לומר קמה בחזקת חיוב עומדת דאל"כ ס' ממון לקולא אך א"כ יפלא למה צריך לומר דפרה דהיא בחזקת פטורה עומדת אפי' דליכא חזקת פטור עכ"פ חזקת חיוב ליכא וס' להקל וצע"ג. ונלע"ד דיש לחקור על ס' עניים ועל מתנות כהונה בשני אופנים (א) שנאמר שהב"ד אין להם כר להוציא מבעה"ב ממון של ספיקות מתנות עניים וספיקות מתנות כהונה דהמוציא מחבירו עליו הראי' והב"ד אין רשאין לחייב לאיש אלא בדבר ברור אבל עכ"פ ממון ס' עניים וממון ספק מתנות כהונה הם ס' איסור עצמם ואיך ועכב הבעה"ב תחת ידו מתנות עניים וכהנים שהם ספק איסור אצלו תרתי לריעותא ספק גזל וגם ספק איסור ואצל העני הוה רק ספק גזל וראוי לבעה"ב שיפריש עצמו מספק איסור וגזל וליתן אותם לעניים וכהנים הגם שהב"ד לא יוכלו להוציא מידו כדי להפרישו מן ספק איסור דאולי יוציאו ממנו שלא כדין ויתנו ספק גזל להעני וכהן ודו"ק. (ב) דנאמר דבעה"ב בודאי מחויב להוציא מידו ספק איסור ולקיים מצות נתינה מספק דכתיב תעזוב אותם או דכתיב יהי' (עי' בירושלמי פ"ד דפאה) אלא אפי' הב"ד יפסקו הדין ויוציאו מן בעה"ב ס' מתנות עניים וס' מתנות כהונה הגם דבשאר ספק ממון אין הב"ד מוציאים שאנו מתנות עניים או מתנות כהונה דרבה התורה עני ורש הצדיקו ולא תטה משפט אביונך בריבו אבל אתה תטה משפט לאביון במתנותיו (עי' ירושלמי דפאה דשני פסוקים הנ"ל קאי על הב"ד) שגם הב"ד יצדיקו ויטו המשפט לאביונים מחויבים הב"ד להוציא ספיקות ממון עניים וכהנים מיד הבעה"ב ולמסרם ביד העניים וכהנים. ולפ"ז יובן לשון חכמים מחכים שאמרו פרה בחזקת פטורה קאי ואשמעינן מתני' דאפי' הגר בעצמו פטור מליתן ולא יחוש דלמא המשפט לעניים ולכהנים דאזלי' בתר חזקה ולהפרה הי' חזקת פטור ובלקט אשמעינן דאמרי' ספק לקט דהב"ד יהי' חותכים הדין דעליונים וגם התחתונים הכל לעניים שהתחתונים הם כודאי לקט שספק לקט הוה כודאי לקט ומוציאים הב"ד מבעה"ב ונותנים לעניים ואמרו הטעם דקמה בחזקת חיובא קיימא ובכל ספק תורה אזלי' בתר חזקה להיות חזקה מכריע הספק ודו"ק עכ"ל שם. ועתה אבוא לחקור בענין שאלתך בעז"ה ואקדים להעתיק לשון הרמב"ם בפ"ד מה' מתנות עניים ה"ט שכ' וז"ל זרעים הנמצאים בחורי הנמלים אם היו החורים בתוך הקמה הר"ז הוא של בעל השדה שאין לעניים מתנה בתוך הקמה ואם הי' במקום שנקצר הר"ז של עניים שמא מן הלקט גררוה ואעפ"י שנמצא שחור אין אומרים הר"ז משנה שעברה שס' הלקט לקט עכ"ל ודקדקתי באותיותיו הזכים אות אחת שנראה כיתרון הלשון וז"ל שס' הלקט לקט עכ"ל למה כ' הלקט ולא כ' שס' לקט לקט ה' יתירה למה ובפרט שחכז"ל אמרו שס' לקט לקט בלא ה' וחייב אדם לומר בלשון רבו וכ"ש כלשון רבותינו וצע"ג. ונלע"ד כי קשר כתרים לאותיות ורמז לדבר גדול להבין אמרי רבותינו ז"ל ואקדים דברי ירושלמי פ"ג דפאה שכתב וז"ל ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט שאי אפשר לגורן לצאת בלא ירוקים ועיין במפרש שם באר היטב והי' נפלאת בעיני למה לו לר"מ לומר שאי אפשר לגורן בלא ירוקים משמע דהיינו טעמא דר"מ יען וביען דיש בודאי בגורן ירוקים למה לא אמר שאפשר לירוקים בגורן וכיון שאפשר להיות שם ירוקים א"כ הוה ספק לקט לקט שוב מצאתי שבתוי"ט הרגיש בלשון ירושלמי ותירוצו פלא. אמנם אחר העיון הדבר נכון מאוד בעז"ה ואחדש חקירה אחת דיש לחקור אם למשל שהי' הלקט בשדה שני כורי' והלך הבעה"ב והניח כור אחד לעניים וכור השני לקח לעצמו מי נימא כיון שעכ"פ הניח כור לעניים קיים עכ"פ מצות עזיבת לקט רק דעבר על כור השני שנקח על לאו דלקט קצירך לא תלקט דהא הוא לקט מקצירו או נימא דדווקא אם הניח לעניים כל הלקט אז קיים המצוה של לעני ולגר תעזוב אותם דהא עזב כל מה שנפל בשעת קצירה אבל כיון שלקט כור אחד לעצמו א"כ לא קיים המצות עשה והוא ספק עצום. ונ"ל דתורה כתבה ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם משמע דווקא אם לא עבר על לקט קצירך לא תלקט אז קיים המצוה של לעני ולגר תעזוב אותם אבל מכיון שעבר על לקט קצירך לא תלקט שלקח לעצמו מקצת לקט לא קיים העשה כלל דתורה אמרה תעזוב אותם כל לקט קצירך יחד דכל עזיבת הלקט בשדה אחת הוא פועל המצוה ולא שיקח חלק לעצמו מהלקט ואם עבר ולקח לעצמו עבר על הל"ת וביטל מ"ע של תעזוב אותם ודו"ק. והגם אפי' אי אמרי' אם ביער כזית חמץ והניח בביתו עוד כזית חמץ קיים העשה של תשביתו ואם הטביל מקצת כלים טמאים והניח כלים בטומאתן קיים מצות טהרה ברגל ואם הי' לו שני זתים נותר ושרף אחד והניח אחד קיים מצות שריפת נותר ואם גזל שני חפצים כל אחד שוה פרוטה והחזיר אחד והשני לא החזיר קיים מצות השבה וכדומה היינו בגופים מופרדים וחתיכות נפרדים ובמקומות נפרדים אבל בלקט משדה אחת בודאי לא קיים העשה אם נטל לעצמו מקצת לקט והניח השאר לעניים כמו שהערותי למעלה ודו"ק, ואכ"מ להאריך בחקירה הזאת בנידן שאר מצות עשה שיש בו לחלק בכמה הבדלים בין מצוה למצוה והדבר עמוק מאוד. והנה בנזיר דף ח' בגמ' שס' נזירות להקל זה דווקא אם חל עליו השם נזיר אבל אם אמר הריני נזיר כמלא קופה מלא נזירות אחד ולא ידענו אם כמלא קופה קשואים או כמלא קופה חרדל כיון שנכנס בנזירות אחד ולא ידענו עד כמה התפשט הנזירות ההוא לא יצא מכח ס' (יעו"ש ברש"י באר היטב ובתוס') דצריך לברר לצאת מן החיוב אשר חל עליו בודאי והתחיל עליו כח הנזירות יעו"ש היטב וה"ה כאן כיון שהתחיל לקצור השדה ובא עליו החיוב שלא ילקט הלקט ואי אפשר שלא יהי' לקט בשדה ובא עליו גם המצוה לעזוב אותם לעניים ונמצא עכשיו תבואה בחורי הנמלים ומראה להם הבעה"ב העליונים לעניים א"כ ע"כ יש כאן מהלקט של שדה זו רק חפץ הבעה"ב ליקח התחתונים לעצמו אז אמרי' כיון שחל עליך ע"כ הלאו של לא תלקט והגם המ"ע של תעזוב אותם אין הבעה"ב יוצא מידי חיובו עד שיברר שאין התחתונים לעניים ולא שיקח מס' התחתונים פן עובר על לא תלקט וגם יבטל בידים העשה של תעזוב אותם ודו"ק. ובזה אני אומר דין חדש הגם שספק לקט לקט היינו אם יש להעניים בודאי חלק לקט בשדה הנ"ל או בחורי הנמלים הנ"ל א"כ נכנס הבעל הבית בס' ל"ת של לא תלקט ובספק ביטל מ"ע של תעזוב אותם אז אין רשאי לבעה"ב לעבור מספק עשה ול"ת דהא כבר נכנס בחיובם אבל אם יש ספק אם חל על הבעה"ב חיוב העשה ול"ת פטור הבעה"ב מליתן מס' וזה שרמז הירושלמי כיון שאי אפשר בלא ירוקים וא"כ יש לעניים בודאי חלק ונכנס הבעה"ב בחיוב אז הוה הדין ס' לקט לקט ודו"ק. ועתה בני נ"י הסתכל שדבר גדול רמז הרמב"ם שכתב שס' הלקט לקט עכ"ל הכוונה אם בודאי חל על הבעל הבית בשדה זו ובחורי הנמלים הנ"ל חיוב לקט רק לא ידענו עד כמה התפשט חיוב של לקט אולי גם התחתונים בחיוב הלקט אז ס' לקט לקט ודו"ק. ומה נכון אם כנים דברי ליישב קו' גדולה של טו"א באבני מלואים ר"ה דף י"ג על המרדכי שהקשה ניזל בתר רוב התבואה של הבעה"ב ותי' דכתיב עני ורש הצדיקו והקשה הנ"ל הא כלל גדול הוא רובא וחזקה רובא עדיף ואם בפרה פטור מס' ולא מהני הפסוק עני ורש הצדיקו כנגד פרה בחזקת פטורא קיימא ואיך יהי' מהני עני ורש הצדיקו כנגד הרוב קמה של בעה"ב וצע"ג. ולפמ"ש לק"מ דשאני בקמה דכבר נכנס הבעה"ב בחיוב הל"ת והעשה בשדה זו או בחורי הנמלים שהלא אין שדה בלי לקט ואין קמה בלי ירוקים שנמצאו בחורי הנמלים אז כיון שבודאי יש להעניים חלקם אז שייך לומר עני ורש הצדיקו אבל בפרה שיש ספק אם חל על בעל הפרה החיוב כלל אז מהני חזקה אפילו להכריע דלא יתן מספק מתנותיו ודו"ק. וראיתי בחת"ס למר"ן ז"ל בח"מ סי' ר"ה הביא קושית הגאון לחם שמים שהקשה למה לי קרא דס' לקט לקט תיפוק לי' ספק גזל גזל כיון שהעניים בודאי יש להם ביד בעה"ב ולא ידענו כמה א"כ הו"ל ס' גזל וצריך ליתנו לעניים ואדמ"ו ז"ל בד"ה אך כ' וז"ל אך תחלת דברי הגאון תמוהים מאוד במה שהניח ספק גזל גזל מימי לא שמעתי מזה אפילו בממון שיש לו תובעים ואומר התובע א"י אם נתחייבת יותר ממנה א' והנתבע ג"כ אמר א"י אם נתחייבתי לך יותר מי שמע כזאת לחייבי' מספק ליתן יותר ממנה א' ומכ"ש הכא בממון שאין לו תובעים שהעניים והבעה"ב אומרים אין אנו יודעים אם יש לעניים יותר ממה שיש בעליונו של חורי הנמלים מי יכול לחייבו יותר לולי ספק לקט לקט מקרא צדק משלך ותן לו ודברי הגאון תמוהים ולא שייך הכא מודה במקצת משאיל"מ דהא אין תובע בברי ועמ"ש תוס' בב"מ ל"ז ע"א ד"ה גזל וכו' עכ"ל. ולי התלמיד נראה ליישב דעת לחם שמים דשאני ממון דאין שייכות למנה אחת עם חברתה אם הלוה לו שני מנה ושילם לו אחת קיים ג"כ מצות פריעת בע"ח וכיון שהתובע וגם הנתבע אין יודעים שיש כאן חיוב יותר ממנה אחת מהכ"ת שישלם לו יותר אבל בלקט שפועל הלקט לחדש ל"ת אם יקח הבעה"ב אפי' חלק מהלקט וגם מבטל המ"ע של תעזוב אותם א"כ יש לעניים בודאי חלק בתבואת חורי הנמלים דאי אפשר לשדה בלא ירוקים ואיך יעבור הבעה"ב על הל"ת ועשה מס' הלא נכנס בחיוב וס' אם יצא ממנו. ואוסיף נופך בעז"ה להשיב על תמיהת מרן ז"ל ואשאל לדעת הכי יש רשות לישראל לבוא ולגזול מס' הא העניים קנו הלקט בכח גבוה דהקב"ה לקח זאת מתבואת השדה וזיכה בו כח העניים ואין לבעה"ב רשות ללקוט אפי' אם הוא עני דלא תלקט להזהיר העני על שלו רק משעה שחדלו העניים מלילך ויאושי מיאשי מינייהו יוכל הבעה"ב לזכות מן ההפקר וא"כ איך ישלח הבעה"ב ידו ליקח אותה תבואה אשר הוא ס' אם לא זכו בה העניים ואטו העניים תובעים אותו שיתן להם משלו מכח ספק נהפוך הוא הבעה"ב רצה ליטול ס' ממון עניים ושפיר הקשה הלחם שמים הלא הוא ס' גזל אבל במשל שהביא אדמ"ו ז"ל שהוא תובע מנה שם מבקש שהנתבע יתן לו משלו על תביעתו אז בודאי אין צריך הנתבע לשלם מספק ועיין רא"ש בב"מ פ"א אם עשה אדם ס' קנין בכלי אין רשות לאדם אחר לעשות בו ודאי קנין ודו"ק (והי' לי להאריך בדברי מהר"י באסאן שכל ספק ממון הוה ספק איסור ובפרט בלקט דהוה באמת אצל הבעה"ב ס' איסור בלי הגזל ואצל העני הוה רק ס' גזל ולא ספק איסור). ואעשה עוד סניף בדברי תוס' בב"מ דף ב' בד"ה וזה שהקשה דנימא אם אחד אומר כולה שלי ואחד אומר חצי שלי דנימא אין ס' מוציא מידי ודאי כמו בספק ויבם שבא לחלוק ביבמות דף ל"ח ותירצו וז"ל וי"ל דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוא ודאי יורשו ולא יוציא הס' מספק ממונו אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני עכ"ל והדבר צריך תבלין להבין וכתבתי במקו"א להסביר וז"ל הכוונה בשלמא בירושה מכח ירושה יוכל לזכות הכל ואם יש עוד יורש שמחלקים ביניהם הוא יען שיש לכל אחד כח ירושה בכולה אבל שם אי מגביה רק חצי בגד זוכה רק בחצי (ועיין דף ח') ואם מגביה כולו זוכה בכולו יען שהגבי' כל הבגד ואם שנים הגביהו זוכה כל אחד החציו בהגבהתו ולא שייך יען שיש לו עכ"פ החציו וזכה בשאר דאם אמת דהשני הגביה עמו א"כ לא עשה הראשון הגבהה שיוכל לזכות דרק אם הגבי' כולו זכה בכולו עכ"ל וא"כ בעניים שכח זכותם בלקט הי' יכול להתפשט על כל מה שיפול ללקוט ועכשיו בא ס' לפנינו עד כמה התפשט כח זכותם דהא בודאי התחיל זכותם בשדה הנ"ל אבל בתובע אטו אם חייב לו יותר ממנה אינה בא בכח מנה ראשונה דרק אולי הלוה לו עוד מנה ואין ההודאה של מנה ראשונה יכולה לפעול על ספק השני והבן הדברים. ולפ"ז בנידן ספיקתך בני נ"י הי' מקום לומר דפטור ליתן ח"י זהובים כסף יען דאין כאן כח אחר אשר יתפשט אפי' על ח"י זהובים שיין ומכ"ש שלא יכול להתפשט על כסף דהכל בא עפ"י אשר ידבר ואין זהב גורר זהב לחייב יען אשר הוציא מפיו ואם נדר במשל פ"א ח"י זהובים הוה כאלו נדר ח"י פעמים זהב אחד ואין בנדר כח אשר מתפשט ודומה לתובע אחד והנתבע מודה אחד ועל השני אומר איני יודע אם נתחייבתי לך יותר אשר הביא אדמ"ו ז"ל וה"ה אם אמר כסף חייב רק יען שאמר בפי' ח"י זהובים כסף ופשיטא דגם כאן שייך חקירת אדמ"ו ז"ל אם אחד יתבע ח"י זהובים שיין והנתבע יאמר ג"כ שיין אני חייב בבטח ועל כסף שניהם מסופקים שפטור והגם דבאמת כתוב עני ורש הצדיקו הצדיקהו משלך וחייב בלקט לזה אני חוזר לסברא שלי דה"מ בלקט שנכנס לחיוב ויש ספק אם לא התפשט הכח של עניים יותר מאשר הבעה"ב מודה אז אסור לבעה"ב ללקוט ולזכות בממון אשר אפשר שכבר זכו העניים אבל כאן דלא נגרר הכל בכח אחד וגם צריך הבעה"ב ליתן משלו דלו יהי' שנדר וחייב לשלם עכ"פ המעות הוא עכשיו שלו וא"כ מהכ"ת שישלם ממעותיו מכח ס' והוה מסברא שיפטור מליתן ודו"ק. אך הלא הדבר מבואר בטור ובשו"ע סי' רנ"ח סעיף ג' דאם נדר ולא ידע צריך ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי והוא מרמב"ם שגילה הכ"מ שלמד מגמ' מנחות פרשתי ואיני יודע מה פרשתי וא"כ נגלה דצריך לשלם בס' נדר והוא פלא הלא יש כמה גדולים ראשונים אשר פוסקים דס' נדר והקדש נידן כדין ס' כמבואר בש"ך סי' רנ"ט וצע"ג. שוב מצאתי לשר התורה הוא אדמ"ו ז"ל בשערי תורה ח"ב כלל ט"ז פרט ט"ו שעמד בזה ותי' דשאני אם יש ספק אם נדר או הקדיש אז אוקמי' החפצים או המעות בחזקה קמייתא אבל אם הקדיש או נדר ואזיל חזקת חולין ולא נשאר רק חזקת תפיסה ולא מהני נגד ס' איסור והוא הערה נפלאה יעו"ש דפח"ח. ולכאורה דבריו נפלאים אטו אם אזיל חזקה קמייתא מחפץ אחד יהי' נאבד משאר חפצים ג"כ חזקת קמייתא הלא כל חפץ וכל פרוטה יש לה לפני עצמו חזקת קמייתא וצע"ג. אמנם דבר אלקים אמת בפי שר התורה הוא אדמ"ו ז"ל דעיין רמב"ן בפ' מטות על פ' איש כי ידור נדר שביאר שם שבנדרי גבוה נשתעבדו כל נכסיו לנדרו עד שישלם ויפריש אז מסלק השיעבוד מנכסיו וכאשר הארכתי בדבריו בספרי פלס חיים כלל הקדש ונדר בדף ע"ב בד"ה אך יעו"ש וא"כ נכונים דברי אדמ"ו דבאופן שעכ"פ נדר ונשתעבדו כל נכסיו אינו יוצא מהם עד שיאמר לא לכך נתכוונתי מכח ס' איסור לחומרא וא"כ אם יש ס' אם אמר שיין או מינץ נשתעבדו נכסיו וצריך ליתן מינץ ודו"ק. ועתה אבוא לפלפל בדבריך בני נ"י מה שהערות דשם קמה עומדת לכך שיהי' לעניים בו חלק אבל בנודר מעות נהפוך הוא הממון לא עמד שינדר מהם לעניים עכ"ד יפה דברת בהשכל ודעת אבל באמת אנו דנין מחמת איסור נדר שנכנס בחיוב ולא יצא אלא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי ואוסיף נופך הלא מחמת הממון יש לחקור שיוכל לשאול על נדרו ולא זכי בה עניים דמהאי טעמא הסביר הטו"א שבעלים יכולים לפדות הקדש אלף זוז בעד פרוטה דהא המעות היינו השווי' יוכל ליתשל על הקדישו ולא נשאר רק האיסור והוא מתחלל גם על פרוטה דפח"ח וכן כאן בעבור הממון יוכל ליתשל על נדרו רק מחמת איסור נדר אנו חוקרים שצריך ליתן אם יחפוץ לצאת מחיובו ודו"ק. ומה שחדשת אגב גררא אם ישראל מסופק עד היכן מגיע הזרוע והלחיים צריך ליתן מכח ס' יען דהבהמה היתה עומדת לכך כשישחט צריך ליתן מתנות ודומה לס' לקט עכ"ד לדעתי לא כן דבלקט הי' ראוי כל גרגיר להיות לקט אבל במתנות אשר כמי שהורמו דמי הם מצוינים ומובדלים ומס' לא צריך ישראל ליתן חלק אשר מסופק אם הם ראוי' להיות בכלל מתנות ונשאר הדין שעל הכהן להביא ראי' שגם חלק זה הוא בכלל שקיימו הבעלים בו מצות נתינה ודו"ק. ואגב גררא אעתיק לך השגה אחת אשר כתבתי זה רבות בשנים על גליון שערי תורה שלי שאדמ"ו ז"ל בכלל ט"ז סוף פרט ג' הקשה קו' גדולה על הרמב"ן דפוסק במתנות עניים ומתנות כהונה ספק לחומרא והקשה מגמ' חולין דף קל"א מהאי לואי דחטף מתנות כהונה דאמר שם רב מספקא אי לוי אקרי עם או לא ומספק פטור מליתן הרי אפי' בספיקא דדינא אשר איתרע החזקה ע"י הספק אעפ"כ ספק להקל במתנות כהונה ולא יתן מתנות והניח בקושיא יעו"ש. ואמרתי דיש הבדל אם הגברא הוא נכנס בסוג אותו מצוה כלל דספק הוא אם שבט לוי נעשים מחויבי' במצות מת"כ אז ס' כזה אם הגברא בר מצוה הנ"ל בודאי ס' להקל דלא דמי אם הגברא עכ"פ מחויב באותו מצוה והס' הוה רק על החפץ אם החפץ הוא דבר אשר בו מחויב הבעלים לעשות המצוה כגון ישראל בס' לקט או בס' הקדש וצדקה או בס' חלה דעכ"פ בר ישראל מחויב באותו סוג מצוה אז הס' לחומרא ועיין בספרי מ"ח ח"ר סי' צ"ג שרמזתי בחקירה הנ"ל וזה לדעתי כוונת ירושלמי פ"ד דפאה שכ' וז"ל ישראל שעיקרו חייב ספיקו חייב גוי שעיקרו פטור ספיקו פטור עכ"ל והמפרש נלחץ בהבנתו ולפמ"ש ישראל שעיקרו חייב בסוג המצוה עכ"פ גם ספיקו חייב אם אירע ס' על חפץ אבל בגוי שעיקרו פטור שהגוי לא הי' בר סוג מצוה הנ"ל א"כ גם הס' פטור אם יש מקום לומר שנשחט הפרה טרם שבא לכלל חיוב מתנות כהונה ודו"ק. וראיתי שיצאת להבדיל בשלמא בנדרים יש לפנינו ריעותא שאמר והדין הגם דלא אמר נמי עכ"פ מונח לפנינו ס' אשר מעורר להיות גם זה לצדקה אבל בס' אם נדר מינץ או שאינו יודע לאיזה חברא נדר אז מסתברא דיהי' להקל עכ"ד הגם שטוב ראית להעיר הבדל אם יש מעורר הס' או אין דבר אשר יניח לפנינו הס' בכל זאת נ"ל דס' דדינא טוב מס' העלם ידיעה אם יש ס' לפנינו דלמא מפורש יצא מפיו לחברא זו או לחברא זו וכן דלמא מפורש נדר ח"י זהובים מינץ יש לחוש יותר שלא יבוא לעבור נדרו אשר חל עליו אם אמר מינץ או אם יתן למשל לחברא ת"ת והוא נדר לביקור חולים ועוד מהיכא בא לידי ס' אם לא אמר מינץ בודאי הרהר זה בלבו רק מסופק אם גמר ההרהור ההוא או לא ודו"ק. וגם במה שהערות דדוקא במעט ובמרובה למד הרמב"ם שצריך ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי אבל לא אם מסופק אם נדר כסף או זהב עכ"ד היא הערה נחמדה מאוד אבל בנודר בס"ת אפי' אמר מינץ יוכל ליתן מעות רק שיהי' כסכום מינץ א"כ הוה רק בפחות ומרובה כנלע"ד. סוף הדבר דצריך לשלם במינץ ערך ח"י זהובים כסף דרוב הפוסקים הורו כן ס' עניים הוה ס' איסור ובפרט מי שנדר לס"ת שלא יחד מעות ידועים דנחקור על המעות ואין לפנינו רק איסור שהוא נדר ונדב לפני ד' ונכנס בחיוב בודאי וצריך לברר אם יצא מתוך הנדר כנלע"ד בעז"ה אביך הדש"ת. הק' חיים סופר ואעתיק לך דבר נפלא אשר כתבתי בחדושי על הרעש של טו"א שיש כמה משניות מפורשות וגם הרבה גמ' שס' מתנות כהונה להקל ובחדושי בעז"ה כתבתי וז"ל. ראיתי בטו"א באבני מלואים ר"ה דף י"ד אשר חקר על ס' מתנות עניים שנתפלא על הגמ' חולין שמדמה מתנות כהונה ללקט מדרמי מס' מתנות על ס' לקט וקשה הא מבואר בפ"ד דטהרות דס' בכורות בין בטהורים ובין בטמאים פטור וכן בבכורות דף ד' ובדף י"א בס' אם נתחלף פירותיו או בדף ח"י בקפץ לתוכו דמבואר דס' מתנות כהונה פטור והוא פלא. ונלע"ד לתרץ דיש להבדיל בס' אם כבר נטל מעשר מן פירות הנ"ל א"א ליתן מהם עוד מעשר שאינן טבולים עוד למעשר וכן אם כבר בכרה ויצא ולד פטר רחם א"א שולד השני יהי' ג"כ פטר רחם וכן אם כבר הי' האחד מן הבהמות שנתעשרו וקפץ לבהמות שאינן מעושרין לא שייך לחקור שס' מתנות הנ"ל יהי' לחומרא כמו בס' לקט דאפי' אם באמת נפל בשעת קצירה רק ד' קבין ומה שבחורים הוא משל בעה"ב עכ"פ הי' אפשרות שיהי' מה שבחורי הנמלים מהלקט דאין שיעור ללקט כל מה שיפול בשעת קצירה הוא לקט וא"כ הוה הס' רק אם נעשה בקצירה מעט לקט או הרבה אז אמרה התורה עני ורש הצדיקו כיון שאתה מודה שהי' אפשרות שגם זה הוא לקט עם השאר שהי' נעשה לקט א"כ הצדיקהו שנוסף גם הוא על הלקט (ועיין תוס' בב"מ דף ב' הבדל בין ס' ויבם ובין מציאה אם אחד אומר כולו שלי ואחד אומר חצי שלי יעו"ש ועי' נזיר דף ח' בנזיר שנכנס בנזירות וס' אם יצא חייב בנזירות מס' אבל בס' אם חל נזירות ס' להקל) אבל שם אשר כבר נעשה מעשה עישור על פירות או בהמות ואותו עישור פעל שא"א שנוסף עליהם מעשר עוד דמעשר ראשון סותר שיהי' אפשרות שיבוא עוד זכות נוסף לכהנים וה"ה בבכור אם הראשון בכור אז קדושת הראשון סותר שלא יוכל להיות גם השני בקדושת בכור א"כ לא צריך להצדיקו א"א להצדיקו דהא דא"א להיות שאם הצדיקנו פ"א להצדיקו שנית ודו"ק. אך כל זה שם אבל בס' גר או בס' פדיון דהוה כל הס' אם נשחטה הפרה או ילדה האשה קודם הגירות או אח"כ וכמו שאפשרות שהי' מעשה השחיטה ומעשה לידה קודם הגירות כך הוא באפשרות שהי' אחר הגירות וא"כ הוה ס' השקול כמו לקט שס' לחומרא יען שאפשרות שיהי' לקט ואין כנגדו סתירה יען שלא נעשה דבר מתחילתו אשר סותר להצדיקו שנית וזה הי' דמיון הגמ' ממתנות כהונה בגר לס' לקט ולא הקשה מחורי נמלים על אחד משאר מתנות דמצינו דס' מתנות כהונה קולא לנתבע ומשני הגמ' שקמה בחזקת חיוב ופרה בחזקת פטור ודו"ק ומה שנתקשה הטו"א מבכורות מ"ט שפוטר ר"ע במת ביום ל' שאמר ר"ע אם לא נתן לא יתן לק"מ חדא דשאני התם דאם הוא נפל א"כ נודע למפרע דלא הי' ראוי אותו ולד להיות פדיון אבל בגר עכ"פ הי' ראוי להיות הלידה והשחיטה לאחר גירות כמו קודם גירות ודו"ק שנית דשם כל זמן שאינו פודה אין לכהן זכות בממון של האב רק אנו דנין אולי שצריך האב לעשות מצות פדיון אז אמרינן מס' אין חל עליו חיוב מצוה לעשות פדיון וממילא ממון אין כאן דאפי' אי ס' דאוריי' לחומרא היינו לפרוש מס' איסור אבל עכ"פ אין מחויב לעשות מצוה אם יש ס' אם נתחייב לעשות מצוה ודו"ק. ולפמ"ש יש ליישב קו' טו"א על המרדכי שחידש דלכך לא אזלינן בתר רוב תבואה של בעה"ב דכתיב עני ורש הצדיקו והקשה הנ"ל אי רוב לא מהני איך פועל חזקת פטור של פרה הא רובא וחזקה רובא עדיף יעו"ש אך בלקט דעכ"פ הי' ראוי' שגם חלק זה יהי' לקט דאין שיעור כמה יוכל להיות לקט ולכן אפי' רוב לא מהני אבל בגר הגם דהי' משכחת בעולם דראוי הי' שישחוט הפרה או שתלד שעה אח"כ ויבוא החיוב מתנות כהונה לזה פועל חזקת פטור דאמרינן מכח חזקה שבשעה שנשחטה או ילדה לא היתה ראוי' לבא בחיוב מתנות כהונה אבל בלקט אפי' אם ניזל בתר רוב עכ"פ הכל מודים גם זה הי' ראוי להיות לקט ודו"ק: