שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן מב
שלום וברכה וכ"ט להרב המה"ג המפו' כבוד הרב ר' יצחק שור נ"י אב"ד דק"ק קומפלונג בבאקאווינע. אחד"ש אודיעהו כי כלל גדול ביראה איוב אמר "אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי" הגם אם העבד והאמה העיזו פניהם נגדו בכל זאת לא מאס משפטם מלהצדיקם בדין ודל"ב בחסדי ד' חרטתי בחרט שכלי שהשוחט לא נפסל רק שלם ישלם הכסף וקבלתי קארט אשר נגלה שרוצים לאסור כל הכלים ואמרתי אקבל שכר על הפרישה ואשר כבר כתבתי בספר אשלח לפר"מ נ"י. ספק השני אם השוחט הזה עבר על שבועתו וגם על איסורו אשר אסר על נפשו שלא לשחוט בגבול זה עוד אם לא ישלם ב' זהובים בכל שבוע לקופת הקהל ופסול להיות עוד שוחט וגם אי צריך כפרה על אשר אכל משחיטתו או אינו נפסל משחיטה וגם לא צריך כפרה על אשר אכל משחיטתו. תשובה הדבר צריך התבוננת רב כי לפום רהיטא גדול עונו מנשוא ופשעו כבד מאוד כי עבר על שבועתו ונדרו כמה פעמים בכל יום וגם הוא בעצמו אכל מאשר שחט הגם כי אסרו להיות כל הנשחט על ידו כבשר קדשים אך בעמקי בדין נ"ל לברר בעזה"י דלא חטא כלל וד' יאיר עיני בתורתו באמת לאמיתו. (א) מקודם אחקור אם הי' המעשה שלא נשבעו השוחטים בפועל ממש רק עפ"י אלופי קהל וכ' כן בפנקסם וחתמו השוחטים אחר אשר שקראו כל הכתב או שכתבו אלופי קהל כתב זה בנייר לפני עצמו ושלחו להם לקרוא ולחתום בחתם ידן ושלוחי הקהל הי' העדים אבל עכ"פ השוחטים לא נשבעו באמת וגם לא כתבו הכתב בידם ממש וגם לא עשאו שליח לכתוב כן בתורת שליחות רק סופר הקהל כתב עפ"י צוות הקהל והם קראו וחתמו תחתיו איך הוא דין התורה בזה. הנה הסמ"ע בסי' ע"ג ס"ק ח"י הביא דברי תרה"ד דאם כתב שנשבע נאמן לומר שמעולם לא נשבע וכ' הסמ"ע וז"ל ונראה דאם כתב בכ"י שנשבע בפועל לא מצי התנצל ולומר שלא נשבע וה"ה אם העדים כתבו כן בשטר עכ"ל והט"ז שם חולק עליו אם יש לו התנצלות שהי' מוכרח לכתוב כן מהני ההתנצלות אפי' כתב שנשבע בפועל ממש יעו"ש וא"כ בנ"ד דכ' בגב"ע וז"ל אנחנו חתומים למטה נשבעים ונודרים עד"ר בפ"מ עכ"ל וכן בסוף כ' בגב"ע וז"ל וע"ד הני תלתא בשבועה בפ"מ עכ"ל א"כ לשיטת הסמ"ע לא מהני התנצלות וע"ד הט"ז מהני התנצלות אם יברר השוחט דהי' ירא לנפשו פן יוזק לגמרי ולא יהי' לו נחם לאכול כי הי' ריב בעיר וכדומה איזה התנצלות אשר יראה לעינים שהוא אמת. ואין להשיב דכאן כתב בגב"ע אשר העתקתי וז"ל אנחנו ח"מ נשבעים ונודרים עד"ר עכ"ל א"כ משמע עכשיו נשבעים ונודרים דאל"כ הי' להם לכתוב אנחנו נשבענו ונדרנו בלשון עבר ומדכ' ונודרים משמע נודרים בכתב ונאמר בשבועה ונדר בכתב מהני עיין בזה חבל פוסקים בשבו"י ושב יעקב ובתומים סי' צ"ו וא"כ יש ב' ספיקות לחומרא דלמא לא מועיל התנצלות אם כתב בפ"מ ואת"ל דמהני התנצלות היינו אם כתב בלשון הודאה שכבר נשבע ונדר אבל כאן בגוף הכתיבה נשבע ונדר וכתיבה הוה כאמירה. זה נא ניתן להאמר דאם יהי' הפירש ח"מ נשבעים ונודרים עכשיו בכתב א"כ איך יתכן להוסיף ונאמר בפ"מ הא הוא שקר דבכתיבה עכשיו נודרים ונשבעים ואין זה בפועל ממש דאטו הם מכריעים עכשיו הדין שקול הקולמס כקול שפתים שיהי' זה הפי' בפ"מ בכתיבה הנ"ל הא בורכא ועוד דסיימו בסוף וז"ל כל זה קבלנו ע"ד הני תלתא ובשבועה בפ"מ עכ"ל גב"ע וקבלנו מורה על העבר דאל"כ הי' להם לכתוב כ"ז אנו מקבלים כאשר ביאר כל זה בנב"י ח"ר יו"ד סי' ס"ח בד"ה נוסף ואין להתעקש יען שכבר נשבעו ונדרו כאשר כתבו למעלה אנו נשבעים ונודרים א"כ מסיימים כל זה קבלנו שזה טעות שהוא הסוף שמעידים שהם מקבלים כל הכתוב עם הספר וגם זאת שכפלו לכתוב בפ"מ אם קאי בפ"מ על מעשה הכתובה א"כ דבר הניכר לעינים הוא אלא פשיטא דעל הכתב קאי שנשבעו ונדרו בהעבר בפ"מ שדברו השבועה והנדר בשפתים ועשו עכשיו הודאה בכתב א"כ מהני אמתלא אליבא דכ"ע ודו"ק. ואוסיף נופך לו יהי' הפי' בגב"ע שהם נשבעים ונודרים עכשיו בכתב וגם נחליט ששבועה בכתב הוה כביטוי שפתים אעפ"כ אין השוחט עבר על שבועה והוא דבשלמא אם השוחט כתב בכת"י הריני נשבע ונודר לאסור ודי בשחיטה אז הוה כתיבת שבועתו כאמירה בפה כמו דהוה לשון קולמוס הלב כך קסת הסופר קולמוס הלב אבל בנ"ד שהכתב מסופר הקהל כל הכתוב עם הספר על השוחטים ולמטה חתמו השוחטים בכת"י אבל עכ"פ לא כתבו השבועה בכת"י ממש או בשליחות שיהי' הסופר הקהל שלוחם לכתוב בשליחות שלהם א"כ אין כאן אפי' שבועה בכתב ודו"ק. וחפשתי ומצאתי לאדמ"ו ז"ל בחת"ס יו"ד סי' רכ"ז שישב על מדוכא זאת באם כתב הסופר השטר שהוא נשבע או נודר וחתם עליו הבעל דבר אי נימא הגם דשבועה בכתב מהני היינו אם הוא בעצמו כתב השבועה או נימא כיון דחתם בו הוה כאלו הוא כתבו והחליט אדמ"ו ז"ל בד"ה מיהא דחתימתו פועל כאלו הוא הי' כותב דהא בגרושין לא מהני אם הבעל אמר לה בעל פה נוסח הגט דתורה אמרה וכתב לה ספר כריתות אבל אם כתב לה ונתן לה מהני אפי' אם לא יאמר גם בפה הרי את מגורשת ממני כמבואר בש"ע א"ע סי' קל"ו הרי שעיקר הכתיבה ואעפ"כ מהני אם האשה כותבת גטה והבעל חותם ונחשב אם נותן לה הגט אפי' בלי שום אמירה בפה כאלו כתב כל הנאמר בספר הכריתות וה"ה אם הסופר כתב הריני נשבע והוא חתם בחתימתו נעשה השבועה עכ"ד. ואומר אני לע"ד לא הוה כתב הסופר כאלו נשבעו השוחטים ואבאר בעזה"י מראשית אזכור מה שחקרתי במקו"א על דברי אדמ"ו ז"ל הנ"ל דנ"ל להבדיל שאני התם בגט דבעי אמירת הבעל אשר מצוה לכתוב הגט אי מטעם דבעי שליחות שיהי' נחשב שהוא כתב או מטעם דאם לא מצוה להסופר לא הוה לשמה עיין בתוס' ורשב"א ורמב"ן ובב"ש סי' קכ"ג עכ"פ הוא מצוה לכתוב ועושה שליח א"כ מכווין הכותב בשעה שכותב הגט לעשות בכח הבעל אשר עליו החיוב וכתב לה ספר כריתות אז מהני חתימת הבעל דהא גומר בעצמו מה שנכתב בשמו בכח שליחות אבל אם אחד כותב שטר בני שליחות והסופר כותב בו הלשון הריני נשבע ובא האיש אשר יאסור בשבועה וחותם תחתיו הגם לענין חיוב ממון מהני אם חותם שמו תחתיו אפי' אם לא ידע בפרטות מה שכתוב שם חיובי' כמבואר בח"מ סימן מ"ה וסי' ס"א ומכ"ש אם ידע מה כתוב בו וחותם עצמו תחתיו דסבר וקבל להתחייב בכל מה דכתוב בו לחיובו אבל לענין שבועה דיהי' הכתובה הריני נשבע כאלו יאמר בפיו השביעה וה"מ אם בעצמו כתב הריני נשבע או אם עשה שליח שיהיו ידיו כידיו לכתוב השבועה אבל בלא שליחות איך יהי' מהני כתיבת הסופר הריני נשבע כאלו הוא נשבע על חתימת שמו תחתיו ודו"ק. וגם זאת בשלמא בגט דמוכח מתוכו שהבעל ראובן בן יעקב מגרש אשתו לאה בת רחל דניכר מתוך הכתב שהבעל מגרש את אשתו שכותב אותן דברים שפועל הכריתות על האישות שבין הבעל לאשתו רק התורה הקפידה שיהיו אותן דברים נתונים בכתב מידו לידה א"כ מי שכותב והבעל חותם די דהכתובה בעצמו מגיד שהוא האיש המגרש אשר חתום תחתיו אבל אם כותב הריני נשבע ונודר בשעה שנכתב השבועה הי' יכול כל איש בעולם לחתום שמו תחתיו ויהי' הוא האיש הנשבע איך נאמר בכאן שבחתימתו הוא נשבע הגם שמגלה דעתו שמרוצה לשבועה הא כתוב לבטא בשפתים אבל קבלה בלב לא מהני דדרשינן בשבועות דף כ"ו לבטא בשפתים ולא בהרהור ובשלמא אם כותב אני ראובן בן שמעון העומד היום פה נשבע ונודר הי' מהני כתיבת הסופר וחתימת ידיו אבל הריני נשבע ולא מפורש מי הוא עד שיחתום א"כ בשעת כתיבת השבועה אין כאן בירור מי הוא ולא מהני החתימה תחתיו ודו"ק. ולפ"ז בנידן שאלתינו דלא הי' שליחות על כתיבת הכתב חיוב השוחטים וגם נא נזכר אנחנו ראובן בן יעקב השוחט פה עיר פלונית רק כתוב אנחנו ח"מ נשבעים ונודרים רק השוחטים חתמו למטה א"כ גם אדמ"ו ז"ל מודה דאין כאן שבועה ודו"ק (שוב מצאתי בנ"ב ח"ר סי' ס"ח בד"ה ועתה כתב בפירוש אפי' חתם הבעל דבר כיון שהסופר כתב השבועה בשטר לא הוה שבועה). ולא עוד דאדמ"ו ז"ל מביא שם דברי רשד"ם יו"ד סי' פ' דדווקא אם כתב הריני נשבע ומסר ליד חבירו השטר כמו בגט שהבעל עכ"פ נותן הכתב ביד אשתו אז הוה כתיבה כאמירה יעו"ש (ומצאתי בש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק קי"ט שכ' וז"ל ועוד יש לומר בנדון זה כיון שלא חתם בצוואת הבעל שהוא בעל דבר וגם לא מסר בידו השטר הו"ל מפיהם ולא מפי כתבם עכ"ל) אבל כאן שחתמו עצמם ולא מסרו הכתב ליד הקהל אז לא הוה חתימת ידם כשבועה ודו"ק. ואעתיק מה שכתוב אצלי בגליון אדמ"ו חת"ס ז"ל שם סי' רכ"ז מביא שמסכים לדברי חות יאיר ומעתיק בשמו שכ' וז"ל ולכן נראה לי פשוט כל שמקבל עליו בנדר או בשבועה ולא דיבר דבר רק כתב בפנקסו אני מקבל עלי לצום בה"ב או ליתן לצדקה כך וכך הוה כאלו הוציאה מפיו עכ"ל חות יאיר וכתבתי על הגליון וז"ל ולי התלמיד נראה דהחו"י לא חידש דינו אלא אם אדם מקבל על עצמו ברצונו הטוב נדר או שבועה בכתב שנדבו לבו לצום או ליתן לצדקה והוציא מחשבתו אל הפועל במעשה הכתובה בזה הוה כתיבה כאמירה וע"ז אמר דוד המלך ע"ה "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר" הכוונה אם רחש לבו דבר טוב והוא משתוקק שלא יהי' מחשבה לבדה אלא להתחזק למעשה אומר אני מעשי למלך הן לשונו שאומר בפה הדברים או עט סופר מהיר היינו בכתיבה אבל אם אדם מוכרח לישבע לטובת אחרים והוא לא חפץ בתכלית השבועה שלא נדבה לבו לעשות הדבר אשר השבועה אסרה אותו נהפוך הוא השבועה מכריח אותו להיות מחויב לעשות הדבר ההוא אז אין כתב ידו כאמירה בפה שאם אומר בפיו הגם שידענו שלבו בל עמו דברים שבלב שאינם גלוים אינם דברים לבטל מה שדיבר בשפתים אבל אין כח הכתיבה מבעל דברים שבלב כיון שידענו שמוכרח לכתוב כן הגם שהאונס כדת עכ"פ מגרע שכח כתובה לא יהי' כדיבור ולכך בחר החו"י במשלו ומקבל עליו בנדר או בשבועה שכתב לצום תענית או ליתן צדקה עכ"ל שם בגליון וא"כ כאן שידענו שהיו השוחטים מוכרחים ליתן חתימת ידם אז בודאי האמת עם המבי"ט סי' ר"מ וח"ב סי' ט' שאפי' חתם תחתיו לא מהני אם לא הוציא בשפתיו יעו"ש כנלע"ד לסניף בעלמא יען שאין ספר חו"י בידי לעיין בו האמת. ולולא דמסתפינא הייתי מחדש דבר חדש הגם אי אמרינן אמירה בכתב הוה אמירה או הגדה זה דוקא בלשון הקודש או בלשון יוונית אבל בכתב משיטה לכ"ע לא הוה כתב עיין א"ח סי' תקמ"ה ובא"ע סי' קכ"ו בב"ש ובטו"א מגילה דף ו' וכתב שלנו שהוא כתב משיטה ולכ"ע לא מהני שבועה בכתב משיטה והארכתי בזה במקו"א. כל זה בארתי אם אמת הדבר שלא הי' שבועה בפועל ויש אמתלא שהיו מוכרחים השוחטים לחתום שמם על הכתב וכן נגלה לי מן אגרת השוחט אשר קבלתי שמספר שם הדברים וכ' וז"ל והלכנו להקהל וקראתי הכתב וחתמתי וגם השותף קרא וחתם כה הי' המעשה וכשראה השותף שלי שאין לאל ידו ליתן נסע מכאן וגם בשעה שקראתי הכתב אמרתי בזה הלשון להקהל להוי ידוע שבאונס עשיתי זאת הגם שבכאן נאמר בלי אונס מוכרח אני לומר כן כי אתם אונסים אותי עכ"ל ואח"כ מספר וז"ל השבועה הי' באונס כי לא הי' מניחים אותנו לשחוט וגם הי' רוצים להביא שו"ב אחרים ועכשיו בעוה"ר הדת חפשי כי בכמה עיירות הי' זאת ובפרט שאמרתי בפ"מ שמוכרח לעשות בשעה שקראתי הכתב ולא נשבעתי מקודם רק שקראתי הכתב עכ"ל השוחט אם אמת כדבריו א"כ לא הי' כאן שבועה בפועל רק הודאה שהודה שנשבע ויש ג"כ עכ"פ אמתלא שהי' מוכרח להודות בשביל פרנסתו א"כ אין כאן איסור שבועה ונדר כלל ודו"ק. אמנם במכתב אלופי קהל כתוב אחרי חתימת השוחטים וז"ל אנחנו הח"מ בפנינו עדים חתמו השוחטים אחר שקראו ונשבעו כל א' בפני עצמו בפ"מ על כל הא דכתב ומפורש לעיל וחתמו ע"ז העדים עכ"ל העתקת האקרו"ט (אבל שם העדים לא הועתק) כפי עדות אלופי קהל יש עדים בדבר שקראו ונשבעו כל אחד בפני עצמו בפה וא"כ דא עקא אם העדים עומדים בדבריהם שקראו וגם נשבעו בפ"מ מה לנו לדייק בלשון הכתב אם עדים מעידים שנשבעו בפועל ואז גם הט"ז בסי' ע"ג מודה אפי' לא כתב בפ"מ כיון דכתבו ונשבעו בפניהם לא מהני אמתלא יעו"ש א"כ כאן אין אנוס לשוחט דהא עבר שבועתו כמובן. ונתתי ללבי לחקור בעזה"י והוא בודאי אם העדים העידו בשטר מה שראו ושמעו ונמצא כתב בשטר שבעל דבר נשבע א"כ הוה כנחקרה עדותן בב"ד שהוא אמת אז אפי' אם יחפצו העדים לומר שלא הי' שבועה בפועל לא מהני דלא יוכלו לסתור משמעות השטר ועיין בח"מ סי' מ"ו בסמ"ע ס"ק ק"ה בשם תשובת רא"ש אם אומרים שהמחיצות לא הי' בכלל אינם נאמנים לסתור משמעות השטר דכיון דלא פי' שהמחיצות אינם בכלל מסתמא הם בכלל ולא נאמנים העדים לסתור יעו"ש ומכ"ש שאינם נאמנים לומר שלא הי' שבועה בפועל כיון שכתבו שהי' שבועה בפועל כמובן וצדקו דברי ט"ז אבל בנ"ד דהשוחטים חתמו על שטר המדבר בעדם אנחנו ח"מ נודרים וכו' ואח"כ כתבו עדים שמעידין שקראו השוחטים הכתב וגם נשבעו בפועל וגם חתמו בעצמם השוחטים על הכתב א"כ הוה זה רק ששני עדים מקיימים כתב יד של בעל דבר לא מהני (דהא הם לא הוה ב"ד) דבתורת עדים בלא צוות הבעל דבר לא מהני עדות בכתב משום מפיהם ולא מפי כתבם כמבואר דבר זה בנתיבות סי' מ"ו ס"ק ד' יעו"ש והכא בנ"ד דהשוחטים בודאי לא ציוו אותם לחתום ולקיים וא"כ אין העדות של אותן עדים מהני כלל ויכולים לחזור ולהודות שלא הי' שבועה בפועל רק הם כתבו אחרי לשון הכתב השוחטים שהזכירו שהי' שבועה בפועל ואם אינם זוכרים המעשה א"כ אין כאן עדים להכחיש השוחט ודו"ק. ואולי שכל כתב הקיום אשר כתוב בפנקס הקהל אנחנו ח"מ בפנינו עדים וכו' הי' כתב סופר הקהל ואח"כ חתמו שני בעלי בתים שמם תחת הקיום ואז בודאי לא הוה עדות דאפי' אם מהני עדות בכתב לר"ת אם ראוי' להגדה אין בילה מעכבת בו היינו אם העד כותב אותן דברים שהי' לו לומר לפני הב"ד אז אמרינן כתיבה כאמירה אבל אטו יהי' מהני בעל פה אם אחד יאמר העדות מפי נכרי או אשה או קטן או קרוב והעד הכשר יאמר אמת הדבר בודאי לא נחשב זה להגדה דאין הגדה רק אם מספר העד בפיו מה שראה או ידע כל מה שעיניו ראו ואזניו שמעו צריך לספר לפני הב"ד ה"ה אם כתיבה מהני בעדות היינו אם הוא כותב כל מה שראה וידע אבל אם אחר כותב והוא חותם שמו לא הוה הסיפור דברים ממנו חוץ אם נעשה בשליחות אז הוה כאלו החותם כותב כל הכתוב עם הספר וא"כ אם כבר כתב סופר הקהל ואח"כ חתמו עדים לא מהני עדותן דהוה מפיהם ולא מפי כתבם ועיין בנתיבות סי' מ"ו ס"ק ס' ועיין בנב"י מהד"ק חיו"ד ד סי' ס"ו היטב ותמצא ראי' לדברי וקצרתי מאוד. ואוסיף עוד לומר לו יהי' שהעדים אשר קיימו חתימת השוחטים עומדים ואומרים עכשיו עדות מחדש כי השוחטים נשבעו בפ"מ אינם נאמנים להעיד עליו שעבר על השבועה אשר נשבע דכולם נוגעים בעדותם הם שהם שונאים אותו יען שלא שילם לצרכי הקהל להיות להם ליתן שכר להרב ועיין בח"מ סי' ל"ז סעיף כ' וכ"א אם מגיע אפי' נגיעת ממון בדרך רחוק אין מביאים עדות מבני העיר והגם שבסעיף כ"ב הביא המחבר וז"ל עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל הקדישות ועל כל ענינים וכשרים אפי' לקרובים כיון שקבלו עליהם עכ"ל נ"ל דווקא אם הדברים נוגעים לממון א"כ הם וויתרו זה כנגד זה שקבלו עליהם כך אבל להעיד על איש שעבר על השבועה שהם מעידים שהי' שבועה בפ"מ והוא נוגע בטובתם שעברת השבועה הוא שלא שילם להם ממון אשר הי' מחויב ע"י השבועה וכולם שונאים אותו בעבור זה שלא נתן להם ממון לשכר הרב וצריכין לשלם מכיסם א"כ הויין נוגעים ושונאים שפסולים להעיד עליו ועיין היטב בתשו' מהרש"ל סי' ל"ג כי הבעלי בתים שונאים לו ולא יבקשו להיות עוד שוחט אצלם כי ביד השוחט לצער אותם ע"י שנאתו לומר על כשר טריפה לצער או להזיק אותם ומהכ"ת שיהי' בני העיר נאמנים להעיד עליו בשלמא בשעה שכתבו העדים הי' בתורת שליחות וציות השוחטים הי' עדותם כמי שנחקרה ואז לא הי' נגיעה של ממון ולא שנאה בעולם והעידו אז בשעה שלא הי' נגיעה ושנאה כלל כמובן אבל אם לא הי' בצוות השוחטים א"כ עכשיו צריכין לבוא לפני הב"ד להעיד נ"ל ברור דאינם נאמנים להעיד עליו שעבר על שבועה אשר הי' בפועל ודו"ק בעזה"י (ויעיין בסמ"ע סי' מ"ו ס"ק פ"ו ובס"ק פ"ז שם מפורש יוצא אם חתם בשטר טרם שנעשה חתנו כשר דהא הוה משעת חתימה כאלו נחקרה עדותו אבל אם עכב השטר תחת יד עדים לא הוה נחקרה עדותן מאז ופסול להעיד יעו"ש וה"ה הכא אי הוה בשעת חתימתן עדות אז לא הוה נגיעה ושנאה ונחשב שהגידו אז עדותם אבל דחתימתם לא פעל דהוה בלי ציות השוחטים והוה עדות בכתב והיום לא יוכלו להעיד). (ב) ועתה באתי לחקור לו יהי' שיש עדים אחרים מעיר אחרת ומעידים בעל פה לפני ב"ד שהשוחט נשבע בפ"מ ועבר על שבועתו ושחט אעפ"י שלא שילם לאלופי קהל כאשר נשבע אי מהני אמתלא של השוחט יען שחבירו הלך ועזב את מקומו גם הוא פטור משבועתו כאשר הובא טענה זו במכתב אלופי קהל וגם השוחט במכתבו אלי כי טענה זו אם מהני זה לפטור אותו משבועתו או האמת כפי תורת חכם בפי אלופי הקהל ואעתיק לשונם במכתב שכ' וז"ל והשוחט ר' יוסף הנ"ל מצא עילה לעבור על שבועתו באמרו כיון שר' ליבש נסע מכאן שוב הותרה גם שבועתו והרב דפה וגם הקהל הזהרנו אותו לבל יעלה לבו הבל כזאת כי גם אם נשבעו שניהם ביחד לא הותר השני כשנסע אחד כיון שלא נשבעו זה לזה א"כ מפורש ברמ"א סי' רצ"ו ביו"ד בשנים שנשבעו אף שנפטר אחד השני מחויב לקיים שבועתו וגם לדעת המבי"ט בסי' רס"ב המעיין שם יראה כי נידן שאלתו הי' באופן שאין לאחד אפשר לקיים בלא השני שדומה לדברי תשו' רא"ש בשנים נשבעו לעלות לא"י ונפטר אחד עי"ש בדברי מבי"ט וגם בזה כ' הש"ך שם דמזה משמע דלא כתשו' המבי"ט עשרה שנשבעו ונפטר אחד יעו"ש עכ"ל. ונלע"ד לחקור בעזה"י כיון שבפולין נהגו שדמי השחיטה המה לשוחטים שהמה יחלקו ביחד כאשר כ' לי הרב אב"ד דשם נ"י וז"ל ואשר שאל איך הי' התנהגות של ב' השוחטים הפרס של השחיטה חלקו לשניהם שוה בשוה לא הי' לא' יתרון מחבירו עכ"ל ומי יודע אם לא הי' יתרון להשוחט ר' יוסף הנ"ל בחשאי אשר התנה עם השוחט השני אולי השוחט השני הבטיח לו מחלקו להיות למשען לו וגם זאת הלא נודע כי הטבחים יראים ורועדים מהשוחט אם הם בכעס עמהם ודרכם להטיב עמהם וא"כ אפשר דשותף שוחט חבירו הי' איש אשר הורגל להיות איש נוהם עם הטבחים וידע השוחט ר' יוסף שעם חבירו ביחד אשר הוא עושה ביד חזקה גם הוא יכול לעמוד כי מי יודע כעצמים בבטן המלאה איזה ערמה ותחבולה הי' ביניהם שיוכל לעמוד ולמסור תהלוכות אלה לשוחט חדש אשר בא מארץ רחוקה לא יכול וגם אפי' אם ימסור לו תהלוכותיו פן השוחט החדש לא גבר אלם ואין אימתו מוטל על הטבחים ואפי' אימתו מוטל על טבחים אולי אינו חכם כמו הראשון או לא בעל נאמנות כמו הראשון וא"כ אדעתא דהכא לא נשבע ר' יוסף הנ"ל כי קשה הפרנסה להחיות נפשו ונפשות ביתו רק עם השוחט חבירו אשר מכיר לבו יוכל לעמוד וכדומה שהראשון טוב לו והשני קשה ממנו (ועיין בב"ב דף מ"ד דוגמא לזה בהיפך). ונחזה אנן אי הי' הדבר ברור שיהי' לפנינו עדים על זה שהשוחט ר' יוסף הי' לו קדימה אצל חבירו או אחת מכל התועלת הנאמר אז מבואר בש"ע סי' רל"ו דפטור משבועתו דרמ"א כ' שם וז"ל ונראה הא דאם נשבעו שנים ביחד ולא נשבעו זה לזה ועבר אחד השני חייב לקיים שבועתו היינו דוקא שאינן תלוין זה בזה אבל אם תלוין זה בזה וא"א לאחד לקיים שבועתו בלא חבירו כגון שנשבעו לילך ביחד לא"י והאחד עובר וקשה לשני לילך לבדו פטור ג"כ וכמו שנתבאר לעיל סי' רכ"ח סעיף מ"ד עכ"ל משמע הגם דאפשר ליסע לבדו אבל קשה לפניו ליסע לבדו ועם חבירו ביחד הי' נקל לפניו כיון שחבירו עבר וקשה לפניו לילך לבדו פטור ודו"ק. ולפ"ז ה"ה בנ"ד אם יש עדים על זה יען דשוחט השני עשה כנגדו חטיבה או מכח גברותו ואלימותו של שוחט השני הי' יכול לחייב עצמו לשלם א"כ כיון שהשוחט ההוא אשר יהי' בעזרו עבר ממילא הוא פטור כי לא יוכל שאת ודו"ק. והגם שאין עדים לפנינו רק הוא טוען כן שהוא לא פשע רק שאירע לו אונס שחבירו עזב אותו אעפ"כ נפטר בזה בשבועתו דכ' רמ"א ביו"ד סי' רל"ב וז"ל ואם אירע לו אונס והי' אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה שיתן מקרי אונס עכ"ל והב"ח נתקשה הא מבואר בא"ח סי' תרנ"ו שבעבור שלא לעבור לאו צריך ליתן כל ממונו ותי' סברא ישרה לעבור על שבועה צריך לפזר ממון אבל הכא אמרינן אדעתא שיצרך לפזר ממון הרבה לא נשבע א"כ לא עובר על השבועה כלל יעו"ש כי מתוק וא"כ אם הי' לו שום קדימה מהשוחט השני או רווחה על ידו ועכשיו יתן זה בלבדו כדי לקיים שבועתו הוה ממון רב אשר יעלה ברוב שנים ואדעתא דהכי לא נשבע כלל ובמכתב השוחט אשר כ' אלי כ' וז"ל אני לא רציתי לחתום בא"א עד ששותפי בא אלי והי' עצה בינינו מה לעשות ונשאר שמוכרחים לחתום וליתן להם לע"ע עד שיעבור הזעם ואח"כ כשיראו הקהל שאין לנו מה ליתן כי יש כמה חדשים אשר אין לנו רק עשרה ר"כ לשנינו ואם מזה צריך ליתן להם ד' ר"כ אז צריכין אנחנו לחזור על הפתחים ח"ו אז עמדנו עכשיו שלא לשחוט עד שיהי' תקנה אחרת וגם הבטיח לי השותף שאם לא יהי' לי ליתן ביום ו' כמו שנכתב הכתב אז הוא יתן בעדי כי אני עני ואביון כי טפלי תלי' בי וגם השותף שלי הי' גברא אלים ואימתו מוטלת על הטבחים והבטיח לי לילך ולשקול הבשר כי בכאן אנחנו נוטלין מכל פ' בשר והטבחים הי' גונבים ועכשיו שאנחנו מוכרחים ליתן להקהל ד' ר"כ הי' כח בו לגעור ולשקול כדי שיהי' יותר הפרנסה עכ"ל הרי הדבר ברור שא"כ הי' הדיבורים בין השוחטים הוה אנוס בעבר השבועה דלא צריך לפזר ממון הרבה כדי לצאת ידי השבועה דאדעתא דהכי לא נשבע ודו"ק. אך עדיין צריך בירור דהרמ"א בסי' רל"ב סעיף י"ב כ' וז"ל נאמן אדם לומר ששבועתו הי' באונס על תנאי כך וכך ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות עכ"ל וכתב הש"ך בס"ק כ"ה וז"ל נראה דהיינו דווקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן עכ"ל וא"כ בנ"ד יש תרתי לריעותא (א) דהוה נשבע לחבירו לאקרו"ט נ"י (ב) הלא כבר עבר על השבועה איך יהי' נאמן וצע"ג. נלע"ד בוודאי אם אומר שכל השבועה הי' באונס ולא הי' מקום לחול לה לקיים שבועתו כגון שאומר שאחותו מתרת עצמו למיתה אם לא ידור לה כך וכך א"כ טוען שכל השבועה הי' באונס אז צריך שידענו באונסו כמבואר בש"ך שם ס"ק כ"ה בשם רשב"א או אם אומר השבועה הי' על תנאי כך וכך א"כ לא נתקיים התנאי לא הי' מקום לחול השבועה א"כ רצה לחקור השבועה ואינו נאמן חוץ אם נגלה לנו או לכה"פ יש רגלים לדבר שהי' אונס זה או תנאי זה בעיקרו של השבועה אבל בנ"ד שהי' לשבועה מקום לחול כל זמן שהי' השוחטים ביחד רק ע"י שנתפרדו איש מאחיו עכשיו בא האונס שאדעתא דהכי לא נשבע דאיך ישבע אם לא יהי' בטרחתו לאכול לחם א"כ בכה"ג דאמרי' דלא עבר כלל על שבועתו דמכח האונס לא הי' מקיים לשבועה כסברת הט"ז שרמזתי וגם לא שייך דהוה נשבע לחבירו בשט"ח דהא אינו רוצה לעקור השבועה מהכתב אלא אומר שהוא שטר ושוברו עמו דשם נזכר שהוא וחבירו מחויבים ליתן ד' ר"כ וגם הוא אומר שעם חבירו ביחד הי' מחויב ליתן אבל בלא חבירו אין השוחט מחויב כלל דמבלעדו לא הי' יכולת בידו ליתן א"כ מעולם לא נכתב חיובו בשטר על אופן הזה ודו"ק. ולא עוד שיש גם כאן רגלים לדבר שהשוחט כתב במכתבו וז"ל גם בשעה שקראתי הכתב אמרתי בזה הלשון להקהל להוי ידוע שבאונס עשיתי זאת אף שבכאן נאמר מבלי אונס מוכרח אני לומר כן כי אתם אונסים אותי וגם הי' סכסוך בינינו בפני הקהל כמה אני אתן והי' הקהל משיבים אתם בעצמן יתפשרו ביניכם רק אתם מוכרחים ליתן ד' ר"כ עכ"ל א"כ רגלים לדבר שהשוחט ר' יוסף ביקש קדימה שלא יתן שוה בשוה רק הקהל אמרו שהם יתפשרו א"כ רגלים לדבר שהי' ביניהם איזה פשרה ולמה לא יהי' נאמן שהי' הפשרה על אופן שיהי' לר' יוסף קדימה וגם גילה דעתו לקהל שהוא אונס שקהל מכריחים אותו ודו"ק. ולכאורה יש להשיב הלא אלופי קהל עשו עם השוחטים חלופים במקח הם יהי' משועבדים לשחוט ולבדוק ותחת זה יקבלו מעות השחיטה אשר הוא כח זכות הקהל וישלימו ד' ר"כ בכל שבוע ונשבעו השוחטים על כך א"כ איך יאמר השוחט ר"י אדעתא דהכי לא נשבעתי הא לאו בדידי' לחוד תלי' עיין סברא זו בתוס' כתובות דף מ"ז דאל"כ אם אחד קונה בהמה ונטרפה יאמר אדעתא דהכי לא לקחתי ועי' ברא"ש שם וצע"ג. אמנם אחר העיון לק"מ דכבר ביאר הנב"י ביו"ד ח"ר סי' ס"ט בד"ה ואומר אני סברא ישרה הגם אם השבועה חל כיון שהמעשה עדיין לא נעשה אז אמרי' אדעתא דהכי לא נתחייבתי לעשות דלא חפץ לעקור דבר הנעשה רק מכח האומדנא נפטר שלא צריך לעשות זה מהני אפי' תלה בדעת שניהם ונפטר משבועה ולא חייב לעשות כאשר נשבע יעו"ש וה"ה כאן הוא נשבע שלא ישחט בשבוע הבא אם לא יתן בעש"ק מקודם שני זהובים וא"כ אדעתא דהכי שילך שותפו לא התחייב עצמו ליתן ופטור לעשות הנתינה ממילא פטור משבועתו שיהי' ידיו אסורות לשחוט בגבול הזה דומי' אם הגיע שמיטה שפטור מלשלם פטור גם משבועה ודו"ק. סוף דבר הכל נשמע שהשוחט ר' יוסף לא עבר על שבועתו והי' בדעתי להאריך עוד בדברי צמח צדק אם אדם צריך אמתלא לגבי עצמו ובדברי חכם צבי שחולק עליו אך ראיתי שאין צריך לנידון שאלתינו כל אשר אמרתי הוא לנוגע לאיסור שבועה אבל אם השוחט ר' יוסף הנ"ל לא חמס ממון הקהל כל זמן הנ"ל לא דברתי כי קרוב בעיני שמחויב להחזיר כל סך שני זהובים על כל שבוע כי מי יוכל להכריח לאלופי קהל ליקח זכותם בעכ"ח וצריך פסק גדול לברר להוציא ממון מיד השוחט וכמה קשה גזל רבים ואם אדע שנעשה שלום רק תלי' לשלם ממון אז אכתב בעזר ד' הנראה לי לדינא בעזה"י דברי הד"ש. הק' חיים סופר: