שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן מא
ברכת ד' עליכם הראשים מנהיגי ומנהלי העדה קצינים ונכבדי עמם הנקראים בשמם כמהו' ר' קלונמס קלמן הכהן רה"ק נ"י עם טובי' כמהו' ר' ארי' ליב קראן נ"י וכמהו' ר' דוד דאממער נ"י בק"ק קומפלונג במדינת באקאווינע. אחד"ש מכתבכם עם שאלתכם קבלתי ואחרי הודיע הרב המאה"ג אב"ד דקהלתכם נ"י כי מדעתו ומרצונו הושלח לי השאלה ולבבכם שלם עמו רק לא הי' בבריאות לכתוב בעצמו ע"כ הגם שרבו עלי הטרדות אשוב מיד על ס' א' לדעת אם הבשר והכלים טריפה אשר אכלו משחיטת השוחט אשר עבר על שבועה שלו כפי מבואר בהעתקה מפנקס הקהל והי' כי ירחיב לי ד' אז אשיב אי"ה כיד ד' הטובה עלי מה משפט השוחט ובעבור הנוגע לממון. שאלה גופא דעובדא הכי הוא דהרבות בשנים אשר התאספו אקרו"ט להוסיף על דמי מחיר כל פונד בשר כשר חצי צ"ל למען יהי' רוחה להספיק שכר להרב אשר קיבלו אז וכאשר נסע רב ההוא מעירכם החזיקו השוחטים הוספה הזאת לעצמם ולא נתנו עוד לקופת הקהל והגם שצעקו כל הקהל ע"ז והשוחטים התחייבו עצמם ליתן בכל שבוע ג' ר"כ לקופת הקהל בכ"ז לא ארכו ימים ולא נתנו וכאשר קבלו הבני קהלה רב אב"ד מחדש תבעו הבני קהלה מהשוחטים לשלם אותן ג' רייניש על כל שבוע ושבוע שעבר והתחננו השוחטים שהקהל ימחול להם שקשה גזל הנאכל אבל מכאן והלאה התחייבו א"ע ליתן בכל שבוע ושבוע ארבעה ר"כ והזמן הפרעון יהי' בכל עש"ק בלי שום השמטה אפי' משבוע זו לשבוע אחר וקיבלו על עצמם בשבועה ובנדר עד"ר בפ"מ כ"א בפ"ע בלשון יחיד הריני נשבע וכו' אבל בגוף הכתב שעשו עמם הקהל כתוב בלשון רבים ואעתיק הלשון שכתב בהשאלה וכך נוסח הכתב אנחנו הח"מ נשבעים ונודרים עד"ר בפ"מ וע"ד הני תלתא היינו הרב הגאון המובהק אב"ד דק"ק לבוב וע"ד הרב ר' יחיאל מיכל אב"ד דק"ק מולינטצע וע"ד הרב הג' דפה שהוא לטובתו בלי שום תנאי ואונס רק ברצון הטוב בלי שום הכרח כלל ובביטול מודעא עד סוף כל מודעות על אופנים המבוארים למטה החוב שמחוייבים אנחנו הח"מ ליתן בכל שבוע ושבוע ביום ו' עש"ק סך ארבעה ר"כ למען יהי' להספקת הרב מבלי שום השמטה משבוע זו על שבוע אחר ועוד איזה פונקען ובאם ח"ו נעבור על א' מאופנים המבוארים למעלה אזי תאסור ידינו מלשחוט עוד אף עוף הקל מכ"ש בהמות גסות ודקות הן בכאן והן בכל הסביבות השייכים לכאן וכל השחיטות ובדיקות שנזבח ע"י אח"ז יהי' אסורים עלינו ועל אחרים כבשר קדשים כ"ז קבלנו עלינו בנדר עד"ה וע"ד הני תלתא ובשבועה בפ"מ כ"ז נעשה על משך שני שנים מיומא דלמטה ע"ז בעה"ח היום יום ג' י"ג ימים לחודש אייר שנת תרל"ב פה קומפלינג הק' יהודה ליבש שו"ב הק' יוסף שו"ב אנחנו הח"מ בפנינו עדים חתמו השוחטים אחר שקראו ונשבעו כ"א בפני עצמו בפ"מ על כל הא דכתב ומפורש לעיל וחתמו ע"ז העדים ע"כ העתקת נוסח הכתב בלי שום שינוי כלל ואח"ז עזב שוחט אחד את מקומו והלך למקום אשר הכין לו ד' טרפו ומזונו ומאז עבר גם שוחט הנשאר ולא שילם ב' זהובים הנ"ל ועבר שבועתו והגם שהזהירו בו האב"ד ואקרו"ט הוא נתן כתף סורר ונפשיכם אותה לדעת אם אין הכלים אסורים מאותן ששחט להם הגם שידיו אסורות בשבועה שלא לשחוט והארכתם במכתבכם אלי. תשובה אם אשיב דרך פרט אודיע התשובה תתחלק לשלשה ראשים (א) ספק הראשון אם השומן והכלים אסורים מאותן אנשים אשר עברו ואכלו משחיטת אותו שוחט או נימא דלא הי' כח בשבועת השוחט לאסור שחיטתו לאחרים (ב) ספק השני אם השוחט הזה עבר על שבועתו ואיסורו אשר אסר על נפשו ופסול להיות שוחט וגם אכל איסור יען שאכל משחיטת עצמו או נימא דלא נפסל משחיטה וגם לא אכל איסור על שאכל משחיטתו (ג) אם השוחט מחויב לשלם את הגזילה אשר גזל רבים או נימא כי לא גזל ולא חמס במה שלא שילם בכל שבוע הב' ר"כ ואני תפלה ד' יהי' עם פי ויורני אשר אדבר להלכה למעשה בעז"ה, ואעיר כעת על ספק הראשון אשר עיקר שאלתכם אם לא נאסר כל הבשר והשומן הן מהעופות ובהמות אשר שחט השוחט אשר עבר על שבועתו ליתן בכל שבוע בעש"ק ב' זהובים וכיון שעבר ולא נתן א"כ שחיטתו אסורה וגם השומן והכלים שנתבשלו בהם אסורים או לא. ראיתי שהדבר פשוט לפניכם דהכל אסור ותורת חכם על לשונכם ואעתיק מדבריכם שכ' וז"ל ועכשיו שעבר על נדר ועל איסור שבועה בפ"מ לפענ"ד שגם הכלים שנשתמשו בבשר שנלקח משחיטתו אחר עברו על השבועה אסורים שהרי הי' חל על הבשר חתיכה דאיסורא ולא שייך בכה"ג לומר דאין אדם אוסר דשא"ש כמ"ש הר"ן פ"ב דחולין כיון שנאסר שחיטתו הוה כלא נשחטה וכמתה מאלי' ועיין ביש"ש פ"ב דחולין וביו"ד סי' ד' ס"ק ד' ועיין נב"י מהד"ת יו"ד סי' מ"ח ע"כ מבקשים ומחלים את פני אדמ"ו אשר יושיט לנו את שרביט הזהב ובחסדו הגדול ימחול להשיב לנו תיכף תשובתו הרמתה למען להפריש את העם מאכילות איסור עכ"ל. הנה לא אביט על הלשון רק על שורש הדברים אם יש לומר דשוחט שנשבע שלא ישחוט עוד ועבר ושחט שיהי' הבשר אסור הגם דאין אדם אוסר דשא"ש שאני הכא כיון שנאסר לו לשחוט הוה כמתה מאלי' דוגמת סברת הר"ן בפ"ב דחולין שמובא בט"ז סי' ד' והוא מרא"ה בבד"ה כנודע ודבר זה כבר העיר החו"ד בסי' א' בתוספת ביאר על דין הנזכר בסי' א' סעיף י"א שכ' המחבר וז"ל ואם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר יש אומרים ששחיטתו אסורה עכ"ל והסביר החו"ד מטעם כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ והביא שם שזה סברת הרא"ה ור"ן הנ"ל כיון דלא מחייב אלא על שם שחיטה כעין פנים א"כ אי אמרינן ל"מ לא עביד איסור וא"כ אם הטילו קהל חרם הוה כאלו הוא נשבע שלא לשחוט ואז דומה לרמ"א בח"מ סי' ר"ח מי שנשבע שלא למכור חפץ זה דלא מהני מכירתו וה"ה כאן דלא מהני שחיטתו א"כ הדבר מבואר כמ"ש. וטרם אחקור על דברי חו"ד לדעת היעמדו דבריו בהשוחט שנשבע שלא לשחוט שנימא בו דין דא"ע ל"מ בכ"ד מה שמדמה דין המוזכר בש"ע בקהל שגזרו חרם שלא לשחוט רק קצב ידוע אמרתי לגלות דעתי שלבבי לא כן ידמה ואשיחה וירוח לי בעז"ה. נלע"ד להקדים סברא אחת אשר אמרתי במקו"א הך דין דכ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ אשר מקורו בגמ' תמורה דף ד' היינו אם אותה הפעולה אסור לאדם לעשות כגון אונס שגירש או המיר בהמה ואכלו קדשים או שלא יפדה חרמים דכתיב לא יגאל או נשבע שלא ימכור חפציו או חפץ זה וכדומה כיון שלא משכחת שיעשה פעולה הזה בחפץ זה בהיתר אז אפי' עבר ועשה לא מהני דהא רחמנא אמר שלא יעשה פעולה הנ"ל וה"ה לשוחט שנשבע שלא ישחוט עוד כלל אם עבר ושחט הוה שחיטתו נחירה דהא לא אפשר לו לעשות מעשה שחיטה בהיתר ואם עבר ועשה מעשה השחיטה הפעולה מעידה שעבר עבירה ולא מהני אבל בקהל שגזרו שלא ישחוט אצלם רק קצב ידוע אבל בודאי מיתר לכל שוחט לשחוט בעלמא אפי' בהמה זו שממקומם אם יוליכוה למקום אחר מותר לכל שוחט לשחוט אותה שקהל יוכלו לגזור שבגבולם לא ישחוט איש אחר אבל לגזור על שוחטים שלא ישחטו בעולם אין להם כח ולא שייך לומר כ"מ דא"ר ל"ת דהלא הפעולה שהיא השחיטה הי' מותרת לכל שוחט לעשות אפי' באותה בהמה עצמה בכל מקום בעולם א"כ דפעולת השחיטה מותרת אפי' בבהמה זאת איך לא יהי' מהני אפי' אם נשחטה במקום הזה והבן וה"ה אם השוחט נשבע שלא ישחוט בגבול שלהם אבל עכ"פ ידיו לא אסורות לשחוט בכל העולם אפי' אותן עופות ובהמות של בעלי גבול זה אם יובילו אותם למקום אחר מותר הוא לשחוט אותם א"כ איך שייך לומר אי עבר ושחט ל"מ הא הוא יכול לשחוט אותו חפץ בעצמו בהיתר א"כ מה שנשבע שלא ישחוט בגבול זה השם איסור הוא המקום ששחט אבל גוף השחיטה לא הוה מעשה איסור דהא אותה שחיטה משכחת בהיתר במקום אחר ודו"ק. ומצאתי ראי' ברורה בעזה"י במהרי"ט סי' ס"ט שכ' הגם שעבר עבירה שנעשו התקנות בערכאות כיון שהתקנות נעשו בלי אונס ועפ"י רוב אטו מפני שנעשה עבירה שנעשה בפלילים לא יהי' מהני התקנות אשר נעשים בפני ערכאות יעו"ש היינו כיון שאין כאן אלא איסור המקום אבל בגוף הפעולה ליכא איסור דהי' יכולין לעשות כדין וכדת שלא בפני ערכאות א"כ לא שייך א"ע לא מהני וה"ה כאן אותה שחיטה מאותו שוחט ובאותו בהמה היתה יכולה לעשות במקום היתר ודו"ק. אך א"כ קשה למה כפל מהרי"ט שם פעמים וכ' וז"ל וכל מי שעשה מעשה באיסור שאותו איסור כבר נעשה ואי אתה יכול לתקנו כגון זה שהלך לעש"ג ועבר על האיסור כלום יש בידך לתקן מה שעוות מעתה אותו מעשה שנעשה בפניהם נעשה כדין עכ"ל וכ' עוד שם וז"ל שאין איסור בגוף המעשה אלא במה שהי' לפני גוים וההעמדה בפניהם א"א לבטלה עכ"ל משמע אלו הי' אפשר לבטל איסור הזה הגם דגוף התקנות נעשו כדת הי' אמרינן אי עביד לא מהני וה"ה כאן נאמר דשחיטה הוה נחירה א"כ לא עבר על השבועה וצע"ג. אמנם אבאר בעז"ה דברי מהרי"ט דלכאורה למה לו להוסיף דבר זה שאיסור א"א לתקנו הלא הסברא הי' הגם דעבר אמימרא דרחמנא אעפ"כ המעשה קיים דאל"כ למה ילקה כקו' אביי רק רבא אמר דלקה משום דעבר אמימרא דרחמנא ואעפ"כ א"ע ל"מ יעו"ש בתמורה ודי אם המעשה בעצמו הוא נגד רצון הקב"ה אבל אם המעשה מעשה היתר רק במקום שנעשה הוא עבירה מהכ"ת שלא יהני המעשה הלא בה ליכא עבירה כלל וא"כ אפי' אם אפשר לתקן עבירה של ערכאות אעפ"כ השכל גוזר שהתקנות קיים שבעצמם ליכא מעשה עבירה על כן דברי מהרי"ט נפלאים מאוד. ואחר העיון עמוקים דבריו מאוד והוא דיש ב' אופני מעשה אסורים (א) כגון אונם שגירש או פדה חרמים או המיר בהמות קדשים שם אסרה התורה פעולה הנ"ל לא מטעם יען שהוא נהנה מהעבירה רק הפעולה ההיא נעשית איסור התורה הקפידה שלא ועשה איש ישראל פעולה הזאת א"כ אם עבר ועשה סובר רבא הגם דילקה דעבר על רצון הקב"ה אעפ"כ המעשה ג"כ בטילה יען דאותו מעשה נמאסת לפני הקב"ה ולא אהני מעשיו ואביי חולק כיון דלקי על המעשה ע"כ המעשה קיים יעו"ש (ב) אם עשה פעולה אשר עדיין לא נגמרת בו עבירה רק מיתלי תלי וקאי אם יתענג וירוויח בה יהי' עבירה ואם לא יתענג ולא ירויח בה לא הוה עבירה אז גם אביי מודה לרבא שאסור לו התענוג והריוח דא"כ עכשיו הוא עובר עבירה ואסור לכל בר ישראל לעשות עבירה לכתחילה למשל שתקע בשופר של ע"ז כל סרך איסור ע"ז הוא שלא ידבק בידו מאומה שלא ירויח בע"ז אבל אם אין מרויח אין השימוש איסור כדאמרינן בחולין דף י' סכין של ע"ז מותר לשחוט בה בהמה בריאה דמקלקל הוא ועיין בתוס' שם ההבדל בין שבת לע"ז ועיין בפלתי סי' י' דברים מתוקים מדבש א"כ אם תקע בשופר של ע"ז בר"ה תלי' אם מצות לאו להנות נתנו א"כ יצא אבל אם מצות להנות נתנו לא יצא דאי אמרי' לא יצא לא נעשה מעשה עבירה כלל הכי אסור לתקוע בשופר של ע"ז אם אין לו הנאה הא לא נדבק בידו מאומה אבל אם אמרינן מצות להנות נתנו אי אמרינן יצא ועכשיו הוא מתחיל העבירה יען שאמרינן יצא ולא צריך לתקוע כדי לצאת מצותו אז בודאי אמרינן לא יצא וצריך לתקוע מחדש כדי שלא יעשה עבירה לכתחילה ודבר זה מתורת רשב"א ביבמות דף ק"ג למדנו דכתב שם בד"ה אחד וז"ל ויש מפרשים דלכתחילה לא תחלוץ משום דנהנית שניתרה להנשא ע"י כך אבל בדיעבד חליצתה כשירה דנהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלה בהכי והרמב"ן נר"ו הקשה לפ"ז מהא דגרסינן במס' ר"ה פ' ראוהו ב"ד רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו להנות ניתנו אלמא טעמא דמצות לאו להנות ניתנו הא אלו נתנו להנות בהן לא יצא וטעמא דמילתא כיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עביד איסורא אמרינן דלא יצא דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה וא"כ הכי הל"ל חליצתו פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבור עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דאם לא נגמר עדיין העבירה ואפשר לעקור העבירה אז בודאי אסור להנות ואמרינן דלא נעשה תיקון כדי שלא יולד עבירה. ולפ"ז אי התורה אמרה המשפטים אשר נגמרו בערכאות הוא העבירה הי' בסברא שהתקנות בטלים א"כ לא נתהוה ונגמר עבירה אבל יען התורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני ערכאות משעת שימה נגמר העבירה אפי' אם לא נגמרו שם נעשה עבירה א"כ כיון שא"א לעשות שלא יהי' נגמר העבירה א"כ כיון דבגוף התקנות ליכא עבירה לא שייך בו אי עביד לא מהני הגם דנעשה במקום העבירה אבל התקנות בעצמם נעשים כדת ואין שייך לומר דלא מהני ודו"ק. ומהרי"ט למד כן מדברי מרדכי סוף פרק ג' דשבועות שכ' וזה לשונו פסק הר"י בר פרץ מי שנשבע או קיבל חרם שלא יתן דבר או לא ימכר ולא ימחל חובו או שאר דברים ועבר שבועה ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמר בכתובות כיון דאמר רבנן לא ליזבן אי זבין לא הוה זבינא ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין במעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר ל"מ והתם מייתי פרכי טובא בין לאביי בין לרבא ומשני כולהו ומ"מ הלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל ולכאורה דברי מרדכי מופלאים דארכב על תרי רכשי מתחילה דן מטעם דאמרו בגמ' כתובות דף פ"א כיון דאמרו רבנן לא לזבין ואח"כ דן מטעם דפסקי' כרבא כ"מ דא"ר ל"ת וצע"ג. אמנם הוא הדבר דמרדכי דן יען התכלית החרם או השבועה הי' שלא יצמיח היזק לאחר א"כ אין נגמר העבירה רק אם המכר או המתנה יהי' קיים עולמית אבל אם לא יתקיים פעולת המכר והנתינה והמחילה לא נגמר עבירה כלל אז שייך סברת הגמ' אי אמרו רבנן לא ליזבן אי זבין לא הוה זבינא דבזה יהי' נגמר העבירה ואמרי' דלא מהני הפעולה א"כ לא נעשה עבירה כי תכלית החרם או השבועה שלא ימכר ויתן הי' רק שלא יהנו מעשיו אבל בגוף המכירה או הנתינה לא איכפת לן שאין לנו טעם לאסרה במעשה רק אסרנו עליו הפעולה כדי שלא יומשך ממנו ההפסד הממון וא"כ לא מגיע כלל לכ"מ דא"ר לא תעביד שם התכלית האיסור שהפעולה הוא האיסור ולא מטעם הפסד מה שנמשך ממעשיו דהפעולה בעצמה אסרה התורה ולכן דן המרדכי מתחילה דאם נאמר מהני אז נגמר כנגד תכלית המבוקש ואמרי' לא מהני ונתקיים התכלית אשר אותה אנו מבקשים ואם נאמר דמהני זבינא שלו א"כ עכשיו אנו גומרים העבירה ואח"כ דן המרדכי פן תשוב הגם שתכלית יהי' שלא נעשה גוף הפעולה היינו המכירה ונתינה איסור בעצמו והשיב דא"כ דהוה גוף הפעולה איסור פסקינן כרבא כ"מ דא"ר ל"ת א"ע ל"מ ודו"ק. היוצא מזה דאין לדמות דין זה ביו"ד סי' א' בקהל שגזרו שלא ישחוט רק קצב ידוע לדין אם השוחט נשבע שלא לשחוט להיות דומה למי שנשבע שלא למכור חפץ זה דשאני בסי' ר"ח בח"מ שנשבע שלא למכור חפץ זה א"כ לא משכחת דיוכל למכור החפץ בהיתר ונסתלק מכח מכירת חפץ זה דהא אסר על עצמו בשבועה שלא למכור חפץ הנ"ל אבל במי שקהל אסרו עליו לשחוט בגבולם או השוחט אסר על נפשו לשחוט בגבולם א"כ יוכל לשחוט אותן עופות או בהמות עצמן במקום אחר נמצא אם עבר ושחט שם עבר השבועה מכח המקום יען ששחט במקום הזה אבל אין להזכיר שעבר שבועה במה ששחט עוף זה או בהמה זאת דהא מותר לו לשחוט אותן בעצמם ואיך נימא דשחיטה לא מהני אצלם הלא מעולם לא נאסר השוחט בשחיטתו ואטו יען ששחטן במקום זה ועבר עבירה על המקום נימא דלא מהני השחיטה ולא דמי אם נשבע שלא לשחוט עוף זה או אם נשבע שלא ימכור חפץ זה דאז לא משכחת מעשה זה בחפץ זה בהיתר אצלו ודו"ק. אך בעמקו נ"ל דחו"ד נחית לחקור הכי איסור הקהל הי' שהוא לא ישחוט רק שהבשר משחיטתו לא יאכל ולכך גזרו לאסור שלא ישחוט איש חוץ מקצב שלהם אבל המבוקש הי' שלא יאכל משחיטתו כדי שלא יזיק להם וא"כ אי אמרי' הבשר לא יאכל לא נעשה איסור כלל (ועיין ש"ך סי' ר"ח סעיף א' ובט"ז ס"ק ב') והביא ראי' כמו אם אדם שוחט בהמת חבירו לע"ז בשלא כדרך עבודתה כגון ששוחט בהמה למרקוליס שצריך לעשות מעשה שחיטה כעין פנים דבדרך עבודתה אפי' שיבר מקל לפני' חייב אבל בד' עבודת פנים חייב בכל ע"ז אפי' אין דרכה בכך עיין סנהדרין וברמב"ם ה' סנהדרין א"כ אם אנו אומרים דאסור הבשר א"כ לא עבר עבירה דהא כיון לעבוד בשם שחיטה אמרי' דהבשר אסור זה סברת הרא"ה ור"ן ה"ה אם הטילו קהל איסור או השביע לעצמו שלא לשחוט אשר התכלית שלא יאכל הבשר א"כ אמרינן דהבשר אסור כדי לתקן האיסור כנלע"ד בהבנת חו"ד הגם שלשונו אינו מכווין היטב. שוב מצאתי להגאון הנ"ל בחבורו נתיבות בח"מ סי' ר"ח ס"ק ב' שכ' וז"ל ובבואי לכאן שהביא הש"ך תשובת מהרי"ט סי' ס"ט עיינתי שם וכ' מקצת כדברי והנאני מאוד וכאן אוסיף ביאור דדווקא במקום שאם אנו מקיימים מעשיו מבטלים מה דאמר רחמנא כגון בתמורה שאם אנו מקיימים מעשיו מבטלים במה דאמר רחמנא לא ימיר וכן במכירה דחרמים ובגרושין דאונס ובכל הני דחשוב התם וכן בכתובות פ"א בהא דאמרו רבנן לא ליזבן אי זבין לא מהני שם ג"כ הקפידו חכמים שלא יתבטל שיעבוד כתובתה ואם אנו מקיימים המכירה מבטלים דברי חכמים משום הכי מבטלים מעשיו כדי שיהי' דברי חכמים קיימים משא"כ במכר בשבת שאסרו חכמים רק מעשה מכירה מחשש שלא יכתב ולא הקפידו על קיום המכירה רק על מעשה המכירה ומעשה מכירה כבר עבר ולא מתוקנים דברי חכמים וקיום המכירה הוא בהיתר דאיסורא דעבוד עביד עכ"ל חדאי נפשי שגם הגאון חקר הבדל אם הפעולה נאסרת כגון מכירה בשבת או התכלית הפעולה הוא האיסור אם התכלית הנמשך מהפעולה הוא האיסור אז אמרי' אי עביד לא מהני אבל אם הפעולה בעצמו האיסור ולא התכלית הבא ממנה אז אמרינן מה שעבר עבר והגם שהגאון הנ"ל כותב שכל מילתא דאמרו בתמורה הוא התכלית האיסור ולדעתי אין זה אמת דשם הפעולה האיסור דתורה הקפידה שלא יעשה כן בכ"ז אודה ד' שזכיתי לילך בדרך אמת. ובזה אמרתי דבר חדש הגם דתוס' והרבה פוסקים אומרים דבאיסור שבדה לא אמרי' אי עביד לא מהני היינו אם נאמר דלא בטל המעשה מחמת שהפעולה נאסרת בעצמה אבל דבר שכל האיסור הוה התכלית הנמשך מן הפעולה אז בודאי אי אמרינן מהני הוה כאלו אנו רוצים לעבור האיסור דהא הפעולה אין האיסור רק התכלית היוצא ממנה אז אפי' אביי מודה דלא מהני מעשיו כסברת רשב"א בשופר ובסנדל ע"ז ואמרי' דלא מהני דמה בכך שבדה מלבו אטו איסור שבדה מותר לעבור אבל אי הנמשך ליכא איסור רק המעשה בעצמו הוא האיסור אז אין המעשה בטל אם האיסור מלבו בדה כיון דאין התכלית ממנה אסור ודו"ק. ולכן לא חש הגאון מליסא על זה שהשבועה בדו מלבם ראשי העדה אסרו השחיטה או השוחט דגם איסור חכמים הוה ג"כ בדה מלבם ואעפ"כ אי אמרו חכמים לא ליזבן אי עביד לא מהני וה"ה בקהל שאסרו יען דאם נאמר מהני נראה כאלו אנו רוצים לעבור דהם לא אסרו פעולת הזבינא בעצמו רק אסרו התכלית וה"ה בקהל אין איסורם רק התכלית ודו"ק. וחפשתי באוצר התשובת אדמ"ו חת"ס ז"ל ביו"ד סי' ו' שישב על מדוכא זו הגאון מזאלקאו שנימא כל מילתא דא"ר ל"ת והביא דברי חו"ד שמסביר בזה דברי רא"ה וכ' עליו אדמ"ו ז"ל שמתפלא עליו וכ' הוא דהטעם דא"ע ל"מ ועי"ז הו"ל אינו ראוי לפנים ולא שחט לע"ז זה דבר שאין הדעת סובלו דלהוי מש"ה אין ראוי לפנים והלא אפי' שבר מקל לע"ז הוה כעין זביחה כל שאין הבהמה מחוסר אבר חייב עליה עכ"ל ודברי אדמ"ו ז"ל נפלאים בעיני דבע"ז שאין דרכה בכך בזביחה אינו חייב בשוחט לע"ז אלא בשחיטה כעין פנים אבל שיבר מקלו חייב דווקא אם דרכה בכך והקול קול יעקב מליסא צדק בדין בעז"ה. עוד השיג עליו שלא העמיק בדברי מהרי"ט דבאיסור שבדה מלבו לא אמרי' א"ע ל"מ ואפי' אם נימא שמעשה קהל אלים עכ"פ יוכלו להפר מעצמם בלי חכם עכ"פ לא אמרינן א"ע ל"מ יעו"ש, ולפמ"ש דעת חות דעת לא משום כ"מ דא"ר ל"ת דזה אם הפעולה האיסור אבל אם התכלית האיסור אפי' בדה מלבם אמרי' א"ע ל"מ כדי שלא נעבור איסור ודו"ק (ומה שנתקשה אדמ"ו בדברי ר"י בר פרץ כבר נתבאר למעלה תל"י ואין ראי' מכאן דלא אמרי' באיסור דרבנן א"ע מהני ודו"ק). ומה אעשה אם אדמ"ו ז"ל כתב בד"ה היוצא הלכה למעשה וז"ל שנית בשבועה אפי' ליכא כל אלו תנאים אפ"ה מהני משום שבדאו מלבו חוץ מעד"ר ואפי' חרמי צבור דחמירי טובא ולא קילי משום דיש בידם לבטלם עכ"ל ומי יהרהר אחרי רבו ורבן של ישראל לאמור א"ע ל"מ ויהי' השחיטה נחירה ודו"ק. ואוסיף נופך הלא כבר הכריע השעה"מ בפ"ג מה' נדרים ה"י כמהר"י אלפנדרי בשוחט שאסר שחיטתו על כל העולם לא מהני דאין אדם אוסר דבר שנא ב"ל יען כיון דכל הנאות גופו לא נאסר דנאמר דדומה לאוסר הדקל גופי' לכל העולם אז גם פירותיו הבאים אח"כ לעולם נאסרין דכאן לא אסר רק שחיטתו ולא אסר גופו וידיו לכל הנאות דנאמר ידיו הן בעולם א"כ היה השחיטה דשלב"ל יעו"ש כי מתוקים דבריו וא"כ בנידן הנ"ל שאמרו שהנשחטים יהי' אסורים עליהם ועל אחרים הגם שלעצמו הי' יכול לאסור אפי' דבר שיבא לעולם אח"כ אבל על אחרים עכ"פ אין יוכל לאסור מה שלא בא לעולם (דכאן לא שייך כלל מיגו דחל על עצמו חל על אחרים וממילא יש לחקור דאפי' על עצמו אינו חל דמכח שאין דבורו חל על אחרים לא חל גם על עצמו עיין בזה בשעה"מ פי"ב ה' יו"ד שחקר בזה אם נדר שלא חל מקצתו הוה כאלו נתבטל מקצתו וכעין זה מצאתי לנב"י ח"ר יו"ד סי' ס"ח בד"ה ומעתה שחקר אם לא חל השבועה על זרעו לא חל אפי' לגבי עצמו דנדר לא חל מקצתו בטל ג"כ כולו יעו"ש ואכ"מ כי לא אדין כעת איך אכל השוחט משחיטתו הלא לעצמו חל הנדר אפי' בדשלב"ל כי אני דן בפרט זה איך שחיטתו אשר שחט לאחרים אסור או לא ודל"ב) וכיון בנידן דידן לא אסרו השוחטים ידיהם לכל הנאות הוה דשלב"ל וא"כ לא מבעי' העופות אשר לא הי' בעולם לא נאסרו אלא אפי' הבהמות אשר הי' בשעת איסור בעולם לא נאסרו ודו"ק בקיצר הדברים בעזה"י. ומה שאמרו השוחטים אם יעברו ויזבחו יהי' השחיטות והבדיקות הנזבח על ידינו יהי' אסורים עלינו ועל אחרים כבשר קדשים עכ"ל כפי אשר הועתק הם בעצמם לא אמרו שיהי' שחיטתם כנבילות רק יהי' נקראים שחוטות רק אסרו אותן השחוטות עליהן ועל אחרים כבשר קדשים ודבר זה מביא לידי גיחוך איך יאסר אדם של חבירו על חבירו שיהי' בשר של אחרים אסור על הבעלים או על כל העולם (על עצמם יוכלו לאסור אם לא הי' הבשר בעולם) עיין ש"ך יו"ד סי' ר"ה ס"ק א' שהביא דברי רמב"ם ובס"ק ז' כיון שאמר יהי' אסר עלי אפי' לא התפיס בדבר הנדור יעו"ש. וראיתי שציינתם בשאלה בנב"י יו"ד סי' מ"ח שחקר הגאון מהר"ש לאסור ולא דמי כלל כי שם לא עמד השוחט לפני הרב ונגע בכבודו וגם הרב אסר שחיטתו בעבור זה ויש בו כבוד ת"ח שהוקש לכבוד המקום אבל כאן בנידן שאלתכם לא פגע השוחט בכבוד הרב וגם לא אסר שחיטתו רק הוא אסר על עצמו בעבור בטחון ליתן ממון בכל שבוע ויהי' זה קנס שלו ומהכ"ת לאסור שחיטתו אם יהי' השבועה לא נאסר הבשר ודו"ק. העולה מזה דנ"ל ברור להלכה ולמעשה בעזה"י דהבשר והשומן בעלי בתים מותרים דאין כאן חשש איסור כלל אבל אם השוחט לא עבר הנדר והשבועה מזה לא דברתי כעת ובזה אחתום כי ממהר אני להשיב בנוגע בכלל בעלי בתום הד"ש. הק' חיים סופר: