שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן מ
שאלה נער משכיל אשר לו גן נאה בירושה מאבותיו ונתגדל על ברכי אבי אביו וכאשר הגיע לי"ב שנים ושני חדשים ונחלה אבי אביו נדר הקטן גביע הכסף אשר לו בירושה מאבותיו לשמים אם יקום אביו הזקן מחליו וכן הי' שקם מחליו ובדק המורה הוראה אם ידע מה הנדר אשר נדר ופירש לפני שלשה כי לאלקים השמים והארץ אשר בידו נפש כל חי לכבודו נדר אם יקום אבי אביו מחליו וב' חדשים אח"כ נפל הנער למטה ונדר אם יקום מחליו יהי' כן הפירות אשר ילקטו בשנה הזאת לעניים וקם מחליו ונסע משם לאחי אביו ושם נחלה ושבק חיים לכל ישראל ושאל אבי אביו אי צריך ליתן הפירות לעניים יען כי לא בדקו אח"כ אם ידע מהות הנדר אשר נדר. תשובה לפום רהיטא תלי' בפלוגתא של רש"י ורמב"ם דבנדה דף מ"ה אמרו בגמ' וכיון דתנו בת י"ב שנה ויום אחד נדרי' קיימין בודקין כל שתים עשרה שנה למה לי ס"ד אמינא הואיל ואמר מר ל' יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנא ולא ידעה להפלות אימא תו לא לבדוק קמ"ל רש"י בד"ה תו לא נבדוק וז"ל וליחזקה בקטנה עכ"ל משמע דווקא בלא ידעה אשמעי' דבודקים דדלמא בסוף שנה ידעה להפליא אבל אם ידעה בתחילת השנה פשיטא דלא צריכה בדיקה אם נדרה בסוף השנה דאוקמי' אחזקתה ראשונה דידעה להפלות אבל הרמב"ם פי"א מה' נדרים ה' ב' כ' וז"ל כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחלת השנה זו ושאלו אותן ונמצאו יודעין נתקיים נדרן ונדרו נדר אחר אפי' בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים ואין אומרים הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין אותה את כל השנה הזו כולה עכ"ל ועיין בכ"מ שכ' שהרמב"ם הי' לו הגרסא בגמ' היכא דבדקנא וידעה להפלות יעו"ש וא"כ לשיטת רש"י כיון דנער הזה נדר בחליו של אבי אביו ונבדק וידע להפלות ונדר אח"כ בשעת חליו מהני נדרו והוה הפירות שנדר בחליו לעניים נדר טוב אבל לרמב"ם שצריך בדיקה בסוף אם נדר עוד הפעם ואז אם נודע שידע יתקיים משמע כל זמן שלא מבורר שידע להפלות אין נדרו נדר כלל מדכ' וז"ל צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים עכ"ל דאוקמי' אחזקת קטנות או שמא שכח בסוף השנה עיין בב"ח סי' רל"ג ביו"ד א"כ לרמב"ם אין הפירות לעניים רק ליורש וכיון שהטור בסי' רל"ג והש"ך בש"ע שם סק"א פסקו כהרמב"ם א"כ הפירות הם ליורש ואין לעניים חלק בם ודו"ק. אמנם אחר העיון בעז"ה נ"ל דנהפוך הוא שגם לרמב"ם והטור והשו"ע זכו העניים בפירות הגן ואשר יתן ד' בפי אשמור לדבר לפני חכמי לב תל"י. הנה בנדה דף מ"ה במשנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדרי' נבדקין וכו' ומסיים במשנה קודם לזמן הזה אפי' אם אומרים יודעים אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו אין נדריה נדר ואין הקדישן הקדש לאחר זמן הזה אעפ"י שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו נדרן נדר והקדשן הקדש יעו"ש ולכאורה פלא בעיני למה לא מפרש רבינו הקדוש ברישא בבת י"א דנדריה נבדקין איך יהי' הבדיקה על מה אדניה הטבעו והי' לו לפרש נדרי' נבדקין אם ידעה לשם מי נדרה ולשם מי הקדישה נדריה קיימין ואם לאו אין נדריה קיימין שכאן היה עיקר המקום לפרש הבדיקה ולא בסיפא שעוסק במקום דלא מהני הבדיקה או במקום דלא צריך שבתוך הרבותא נשמע ענין הבדיקה ואין זה פתח דבריך יאיר וצע"ג. ונלע"ד לחדש דבר דיש כאן לדון על ב' אופני בדיקות (א) שהבדיקה יברר לנו אם הקטנה בת י"א שנים או הקטן בן י"ב שנים אמרו למשל על ככר לחם שם נדר או שם הקדש ובודקין לדעת אם הבינו ענין הנדר אם לבם הבין שדיבור הזה הוא פועל איסור על החפץ וכיוונו בשעת הדבור לפעול בעולם איסור נדר או הקדושה של הקדש דאולי דברו דיבר הנ"ל בלי הבין שום שכל כמובן (ב) עוד צריך בדיקה לברר יען שיש בעולם כוכבי שמים וכסיליהם השמש והירח או הכוכבים או צבא השמים אשר ממעל אשר נכבדו בהמון גוים לאלקות ומכבדים להם נדרים ונדבות והקדשות או נדרו להן או אסרו בשמן ואולי ופן הקטן הזה או הקטנה הזאת אשר אינם בר עונשים אם יכבדו לע"ז וגם לב אין להם להבין שאין ממש בצבא השמים לקבל אותם לאלקות ונקל הוא שהלך לבם אחרי מראות עינים שראו תקפן וגבורתן של צבא השמים ונדרו או הקדישו להם או נשבעו בשמן וא"כ אין זה נדר ואין זה שבועה ואין כאן הקדש וע"י הבדיקה יבורר אם נדרו לשמש ולירח או לכוכבי שמים או ידעו שכל נדרים והקדשות הוא דוקא ליחיד המיוחד אלקי אלקים ואדון אדונים אשר שם בסתרי שמים מעונו ואנו שואלין אותו לשם מי נדר לאיזה אלקות שגם צבא השמים נקרא אלקים כמו "זובח לאלהים (אחרים) יחרם בלתי לד' לבדו" ועיין רמב"ן שם שהקב"ה נקרא אלקי אלקים ואדון אדונים ואל אלים וצריכים הם ליתן אות בדעת ובשכל מפורש שהבינו אחדות הבורא שהוא שם אלקי ישראל ולא כיוונו חלילה לכח אשר נקרא בשם אלקים וזה הוא בדיקה שנית וכל שתי בדיקות צריכים אנו לבדוק. ולפ"ז בבת י"א דצריכה בדיקה הכוונה על ב' בדיקות הנ"ל אי ידעה ענין הנדר הבנת דבר של הנדר וגם ידיעת למי נדרה הוא הקב"ה אלקי ישראל מרמז המשנה נדרי' נבדקין הכוונה אם אסרה כבר בנדר או בהקדש צריכה ליתן לנו אות שמבינה איסור החפץ אשר אסרה וגוף הנדר לבדוק דאי הי' הפי' לבדוק לדעת אם ידעה לשם מי נדרה עיין רש"י אז הי' לרבינו הקדוש לומר היא נבדקת אם ידעה לשם מי היא נדרה ודו"ק אבל בסיפא קודם הזמן אפי' היא מעצמה אמרה לשם מי נדרה או הקדישה לא מהני יען דהיא אינה בת נדר דדיבור קודם מופלא סמוך לאיש אינו פועל איסור וכן לאח"ז אפי' אם אמרה שאינה יודעת לשם מי נדרה ששמעה נודר לאלקים וגם הוא נדרה אעפ"כ נדרה נדר דכיון שכבר היא גדולה מסתמא יודעת שבת ישראל אסורה לנדר לצבא השמים וסתם נדר מבר עונש על ע"ז הולך לשם ד' אבל בדיקה דרישא איירי לבדוק הנדר בעצם אם היא יודעת מה הוא תכלית הנדר מזה לא נרמז בסיפא כלל ודו"ק היטב כנלע"ד. ובזה נלע"ד לחדש דבר מה שחידש הרמב"ם בפי"א מהל' נדרים במופלא סמוך לאיש צריך בדיקה כל השנה הגם אם כבר יודעת בתחילת השנה שבדקנו אז על נדרו וידע אעפ"כ אם נדר בסוף השנה צריך בדיקה מחדש והוא פלא ומצאתי בשערי תורה לאדמ"ו הגאון ז"ל ח"ב כלל ג' פרט י"ב שמבאר שכוונת הרמב"ם שסובר שאין לה דעת מיושבת ואולי שכחה והעמיק בפלפולו הארוך שדברי רמב"ם המה פלאים. ולפמ"ש יש לחדש דבר בודאי בדיקת ענין הנדר מודה הרמב"ם לרש"י דלא צריכה בדיקה כיון שידעה פעם אחת נשארת בחזקת יודעת אבל צריכה בדיקה אולי נדרה נדרה לכוכבים ומזלות יען שקטנה אינה בת עונשין וצריכה בדיקה הזאת כל השנה עד שתגיע לבת עונשין שאז בא לה חזקת כשרות שגם אם תאמר שנדרה סתם ושאינה יודעת לשם מי נדרה סתמא לד' אבל אין כאן חשש כלל ולדין אין פלוגתא בין רש"י לרמב"ם כנלע"ד. ובמ"ש יש ליישב קו' אדמ"ו ז"ל בפרט י"ג שהקשה היכא משכחת מלקות בהקדיש הוא ואכלו אחרים הל בדיקה קודם הנדר לא מהני דלמא שכחה ענין הפלאה בשעת הנדר ובדיקה אח"כ לא מהני דלמא לא ידעה בשעת הנדר דקטן לאו בר עדות ולפמ"ש נכון שהי' בידו להקדיש לד' ולא לע"ז וכל שבידו נאמן כמבואר בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק מ"א ודו"ק. ואם כנים דברי מיושב איזה קו' שהקשתי בחדושיו דגמ' הקשה למה לי הך דין בת י"ב נדרי' קיימין ומשני סד"א בודקין לעולם ועיין רש"י דהו"א דממעט רק לפני זמן וקשה הלא מסיפא נשמע דאחר זמן אפי' אינה יודעת לשם מי נדרה מהני לזה עוררני תלמידי הב' המופלג מאיר נ"י והקשתי עוד איך פירש"י דממעט רק לפני זמן הא מבואר בסיפא אפי' אם ידעה לא מהני וא"כ עדיין נשאר קו' הגמ' למה לי הך די"ב שנים נדריה קיימין עוד הקשתי לשיטת הרמב"ם למה לא תי' הגמ' שיש לטעות דבת י"א צריך כל השנה בדיקה אבל י"ב צריך בדיקה רק פעם אחת ולפמ"ש לעיל לק"מ כל הקו' דרישא איירי מבדיקות הנדר וסיפא מבדיקות לשם מי נדרה אבל בבדיקות הנדר גם הרמב"ם מודה שדי בפ"א ודו"ק. ובזה מיושב קו' גדולה של אדמ"ו ז"ל בש"ת פרט י"ב וי"ג בכלל ג' למה צריך לרמב"ם בדיקה אפי' ידע בתחילת השנה למה לא נאמר אוקמי אחזקת פקחת וכי תימא דאוקמי החפץ אחזקת חולין או חזקת היתר דא"כ צריך להיות עכ"פ ספק דאורייתא ומרמב"ם משמע אי לא בדקי' אין כאן חשש איסור כלל וצע"ג. ולפמ"ש נכון אם היינו דנין על מהות הנדר לבד בודאי יש חזקת פקחת אבל כאן אנו דנין הלא קטן הוא ואין עליו איסור ע"ז אולי הקדיש לשמש ולירח וכל צבא השמים כמבואר בתוספתא דמסתמא קטן רואה אור השמש כי יהל וירח יקר הולך ונדר להם או הקדיש להם וא"כ אי לא דשאלינן לי' למי הקדיש ולמי נדר מאי מהני הפקחות שיודע בנדר הראשון שהקדיש לשמים דלמא עכשיו חפץ להקדיש לצבא השמים דהלא אין זה איסור לגבי' ויש ספק אי הקדיש לשמים ומהני הקדישו או לצבא השמים ואין הקדש לע"ז ונשאר חזקת היתר של חפץ ודו"ק, כאשר הגדתי זה לפני תלמידי ר' משה יהודה נ"י הראה לי שראה שתוספתא דנדה פ"ה שכתב וז"ל מעשה בתינוק אחד שהקדיש קרדומו לשמים והביאו לפני ר"ע והי' ר"ע בודקו אמר לו בני למי הקדשת שמא לחמה ולבנה כוכבים ומזלות שהן יפים אמר לו לא הקדשתי אלא למי שהברזל שלו אמר ר"ע בדוק זה ומתוקן עכ"ל ואמרתי שישו בני מעי. ובהנ"ל מדוקדק לשון הרמב"ם שכ' בה' א' בודקין אותן ושואלין אותן אם יודעין לשם מי נדרו לשם מי הקדישו ונשבעו נדריהן נדר והקדשן הקדש עכ"ל משמע שאנו בודקין ושואלין אותן ולא מפורש מה שאנו שואלין אותן רק אחר חקירה ובדיקה נגלה מחשבתן ואז הוא הכלל אם יודעין לשם מי נדרו והקדישו למה לא כתב שואלין אותן לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו ואם יודעין למי נדרו ולמי הקדישו הר"ז קיים וצע"ג וכ' עוד בה' ב' וז"ל הרי שנדרו והקדישו בתחילת השנה ושאלו אותן ונמצאו יודעין נתקיים נדרן עכ"ל לשון ונמצאו יודעין משמע כאלו אנו חוקרין ודורשין ברוב דבריו עד שנגלה שיודעין ולא כ' ושאלו אותן והי' יודעים דהי' במשמע שאנו שואלין להם אם ידעו למי נדרו והקדישו וצע"ג. אמנם כפי דברי תוספתא מבואר פשר הדבר שר"ע בדק לתינוק אם לא הקדיש לחמה ולבנה שהם יפים והשיב התינוק שהקדיש למי שברא הברזל ואמר ר"ע בדוק יעו"ש פ"ה ולמה לא שאל ר"ע הקדשת להקב"ה או לאלקי ישראל אך הוא הדבר הלא הקטן אינו בר עדות כלל וא"כ מאי מהני עדותו שהקדיש לשמים לקב"ה שהוא יחיד דלמא משקר בעדותו ובהגדתו ואיך יהי' אחרים נלקין אם אכלו הקדשו אלא משמע דלא שאלי' לי' שיגיד אם הקדיש להקב"ה או לשמש וירח רק דרך דרישה וחקירה בפתח פיך לאלם כאשר עשה ר"ע שמא לירח ולחמה שהמה יפים הקדשת שבודאי לדבר שהוא יפה נדרת והקדשת ואם הוא השיב למי שברא הברזל שלא הלך אחר היופי הנראה לעינים רק שהקדיש למי שברא הברזל מכח הטבע אז הוא בדוק וזה הוא שמרמז הרמב"ם בודקים ושואלים אותן אבל לא פירש מה שהי' השאלה רק מתשובותיו יהי' ניכר אם יודעין למי נדרו ולמי הקדישו וזה שכ' בה' ב' ונמצאו יודעין שמתשובתו ניכר שיודע דהוה כמסיח לפי תומו ועיין בפי' המשנה דמרמז על שני דברים אם יודע ענין הנדר ולמי נדר והבן בעז"ה. ונקוט מיהו פלגא בידך שהרמב"ם מודה לרש"י דלא חיישי' לשכחה ואם ידעה בתחילת השנה בודאי ידעה בסוף השנה רק הרמב"ם לפי גרסתו פסק דצריך לבדוק עכ"פ למי נדר דחיישינן הגם שבתחילת השנה נדר לשמים דלמא בסוף השנה נדר לחמה וללבנה או לכל צבא השמים אשר אין ההקדש מהני כמש"ל. אך בכל זה איננו שוה לי כי דקדקתי עוד בדברי הרמב"ם בה' ב' שכ' וז"ל כיצד הרי שנדרו או הקדישו בתחילת השנה זו ושאלו אותן ונמצאו יודעין נתקיים נדרן נדרו נדר אחר אפי' בסוף השנה זו צריכין בדיקה ואח"כ יתקיים ואין אומרים הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין אותן את כל השנה הזה כולה עכ"ל ודקדקתי שכ' הרי שנדרו או הקדישו בתחילת השנה דמשמע שאחד בלבד עשו בתחילת השנה או שנדרו או שהקדישו למה לא כ' הרי שנדרו והקדישו בתחילת השנה לאשמעי' דאפי' אם הכל עשו שנדרו וגם הקדישו בתחילת השנה ואח"כ בסוף השנה נדרו וגם הקדישו אעפ"כ צריך בדיקה וצ"ע עוד י"ל שכ' אח"כ וז"ל ונדרו נדר אחר בסוף השנה עכ"ל למה לא כ' בקיצר ונדרו עוד אפי' בסוף השנה תיבת נדר אחר הוא מחוסר הבנה דפשיטא אם נדרו מחדש הוא נדר אחר ולא נדר ראשון וצע"ג. לכן נראה לי בעז"ה דבר חדש מאוד דהנה יש כמה עניני נדרים לאסור על נפשו ולאסור על אחרים לאסור באכילה ולאסור בהנאה וגם כמה ענינים בהקדש והקדש ממון) הקדש בדק הבית והקדש קדושת הגוף וא"כ הלא אנו חוקרים בכל פעם שנדר בדבר רק לדעת אם נדר בטיב הנדר אשר נדר או אשר הקדיש וא"כ אם למשל נדר בפעם הראשון נדר אכילה או הקדיש קדושת בדק הבית ואח"כ נדר איסור הנאה וקדושת הגוף לא אמרינן יען שכבר ידע ענין נדר או ענין הקדש אז ודאי יודע כל סניפי נדר וכל סניפי הקדש אלא כל מה שנדר מחדש בשנה זו צריכה בדיקה או אם כבר נדר בתחילת השנה ואח"כ בסוף השנה הקדיש דבר לא נאמר מדידע ענין נדר ידע ג"כ ענין הקדש שצריך להיות לאותן שם אלא צריך בדיקה לכל נדר והקדש וזה שדייק נדר נדר אחר אבל בודאי אם בתחילת השנה הקדיש קרדומו לשמים ואח"כ בסוף השנה הקדיש קרדום אחר אז בודאי נאמר כיון שכבר שאלו אותן על ענין נדר זה וידע דלא חיישי' ששכח כאשר הבין הב"ח ואדמ"ו שערי תורה בהבנת הרמב"ם ודו"ק כי עיקר החידש רק שלא נאמר הואיל וראינו שכבר הגיע להפלאה בענין נדר או הקדש כבר דינו כמו גדול שלא צריך לידע להפליא כלל כי רק במופלא סמוך לאיש חידש התורה שצריך לידע להפליא וס"ד כיון שבדבר אחד יודע להפליא כבר קיבל שם גדול לענין נדר והקדש קמ"ל דכל מה שנדרו והקדישו בכל השנה לא מהני אם לא ידעו להפליא במה שנדרו והקדישו והבן. ויובן מאוד דגמ' הביא דאמר מר שלשים יום בשנה חשוב שנה (ולגרסת הרמב"ם הואיל ונבדקה ל' יום וידעה להפליא אימא תו לא לבדוק) הכוונה הואיל אצל גדול הוה הנדר הגם שלא יכול להפליא ורק בקטן הסמוך לאיש חידש התורה שצריך דעת להפליא וא"כ אם נחשב ל' יום בשנה כשנה ואז בשלשים יום הנ"ל ידע להפליא ונעשה לענין נדרים גדול אז ס"ד דלא צריך לבדוק עוד דגם אם לא ידע להפליא נדריו קיימין קמ"ל דצריך להיות יודע להפליא כל השנה והבן כי לדעתי מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו. היוצא מזה דגם הרמב"ם מודה שאם הנדר השני הוא מסוג נדר הראשון אז בודאי מהני מה שהי' בודקין אותו מתחילת השנה ולא חיישינן לשכחה ומוקמינן אותו אחזקת קמייתא וא"כ בנידן דידן מסתברא דאוקמינן המופלא סמוך לאיש על חזקתו והפירות המה לעניים ולא ירד הזקן לירש פירות של אותו שנה ואין לדמות לדין ספק ויבם שבא לירש ועיין תוס' בב"מ דף ב' שנימא הלא הזקן בודאי יורש גוף הקרקע והעניים ס' יורשים דשאני הכא שספיקא של זכות עניים קדם טרם שבא כח הזקן בירושה אבל שם בספק ויבם שניהם באים ברגע אחת מכח ירושה ועיין ברא"ש בב"מ בפ"ק בס' קנין ובא אח"כ אחר ועשה קנין טוב ודו"ק. והי' בדעתי לפלפל אם ס' מעות עניים הוה ספק איסור רק כאן לא שייך עני ורש הצדיקו צדק משלך ותן לו דהוה ספק אם יש לעניים בו חלק כלל ובמקו"א הארכתי בעז"ה להבדיל אם יש לעני עכ"פ חלק ובין שהס' אם יש להם שום תביעה וגם הלא על הקטן שאינו בר מצוה ליכא חיוב של עני ורש הצדיקו הגם שנדרו נדר והקדישו הקדש עכ"פ במצוה של עני ורש הצדיקו לא נכנס וא"כ פן ואולי אם הי' נבדק לא הי' יודע והוה ספק להקל ויוכל אבי אביו לבוא מכחו ויש לעיין בירושלמי דאיכא דרשות הרבה מאין נלמד שס' לקט לקט יעו"ש בסוף חולין (ועיין תשובת אדמ"ו חת"ס ז"ל יו"ד סי' ר"מ בהבנת ירושלמי הנ"ל והי' לי להאריך בדבריו ועיין ביו"ד סי' קנ"ט בפלוגתא דרמ"א והש"ך אי יש הבדל אם הנודר קיים או שהוא מת והיורשים צריכין להשלים) ועיין בריב"ש סי' קס"ו ועיין ברמ"א בתשובה שחולק על פסק הב"י ועיין בקצו"ח שהעיר בדברי הרמב"ם ועיין בתוס' ר"ה דף ד' ובטו"א שם ובמר"ן ז"ל אשר הפליא על קצו"ח בסי' רע"ג ועיין רמב"ן במלחמת בב"ק פ"ד בהשגותיו על בעה"מ ואכ"מ להאריך בזה. סוף דבר נשמע להלכה שהפירות של גן היתום משנה הזאת המה לעניים כנלע"ד בעז"ה. הק' חיים סופר: