אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן לח

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן לח

סימן לז

שוכ"ט לראש הגבורים איש אשר רוח אלקים בו ה"ה יד"נ הגאון החריף הגדול המפורסם בשם טוב בקי בחדרי תורה סיני ועוקר הרים צדקתו מלאה ארץ כמוה' ר' אהרן נ"י זינגער:

(תשובה זו נמשכת למ"ח ח"ר סימן צ"ה):

הלום ראיתי אחרי רואי כי גוף הסברא נכונה בעיני הדכ"ת נ"י במה שחלקתי אם הבדיקה היא לבעלה בהכרח אז אינו ממעט אבל אם הבדיקה רק משום צניעות אז מהני למעט שאז בודקת יפה והדכ"ת הביא ראי' ליישב שי' ר"ת שנתקשה רשב"א עליו דף י"ב ע"ב] דאם קו' הגמ' מר"י דלעיל הי' להגמ' להקשות גם על בעלה דלא בעי בדיקה מוכח מר"י הנ"ל ולפמ"ש נכון דשם על מתני' קאי דקתני לעיל במתני' ריש נדה שממעט מפקידה וע"כ דלבעלה כל הנשים אינן צריכות בדיקה דאל"כ אינה ממעט דהבדיקה הוי חיוב אבל ר"י אמר שמואל לעצמו סובר כר"ח בן אנטיגנוס אבל מר"ז אמר שמואל דלא קאי על מתני' ואמר שאשה שאין לה וסת א"צ בדיקה לבעלה פריך שפיר ובזה העלה שיטת ר"ח דר"י על מתני' קאי וע"כ דאשה שאין לה וסת לבעלה אינה צריכה בדיקה אבל שמואל לעצמו ס"ל לחלק בין אשה שיש לה וסת ואין לה וסת צר"ב לבעלה עכ"ד ובמח"כ לא דיבר נכונה דסברא שלי הוי שפיר אבדיקה דקודם תשמיש ששייך שמהומה לביתה ואעפ"כ אם הבדיקה לטהרות או רק משום צניעות מהני שבודקת שפיר אבל אם החיוב לבעלה לא מהני שמהומה לביתה ולא בודקת שפיר אבל על הבדיקה לאחר תשמיש שלא שייך מתוך שמהומה לביתה אז הגם אם החיוב לבעלה אעפ"כ מהני דא"צ הבדיקה כוונה לשמה רק שיהי' בדיקה מעלי' ולפ"ז כיון דר"י א"ש אמר בדף ה' דמתני' בריש נדה אבדיקה שאחר תשמיש קאי וא"כ הגם אם נאמר שאשה שאין לה וסת בעי בדיקה לבעלה אעפ"כ ממעט הבדיקה שלאחר תשמיש ודו"ק. אמנם הדכ"ת נ"י השיב ידו להשיב בקו' מושכלת מאוד והוא דא"כ מאי הקשה הגמ' על ר"י בדף ה' ממתני' דלמא ר"י לעצמו דפוסק דאשה שאין לה וסת בעי בדיקה לבעלה וא"כ נשאר סברא שלי דאינה ממעט הבדיקה שקודם תשמיש אבל סתם מתני' ר"מ דסובר דאשה שאין לה וסת אסירה לשמש וע"כ דהך ומשמשת בעדים על אשה שי"ל וסת קאי ואז באמת ממעט גם הבדיקה שקודם תשמיש יען דבדיקה אינה חיוב אבל רישא דאיירי בטהרות בלי תשמיש ואפי' איירי מתני' בכל גווני אפי' באשה שאין לה וסת עכ"ד הדכ"ת והוסיף עוד הגם שר"י הוכיח ממתני' פליג על ר"מ דהא מדף ט"י מוכח דאשה שאין לה וסת לא בעי בדיקה לבעלה וא"כ נשאר סברא שלי דבדיקה מהני ואעפ"כ סבר דאינו ממעט ואח"כ הקשה הגמ' באמת למה לא מהני וגרס ומשמשת באשה שאין לה וסת אז אמר ר"י שפיר (ובאמת כ"ז העלתי באגרת הראשון שר"י עכ"ח חולק ע"ז והגמ' תירץ תי' דחוק ומשבש יען דלגמ' ניחא בסברא שלהם) אך גם עלי תקשה למ"ל זה נימא דמתני' איירי בי"ל וסת ואז הוי הבדיקה רשות ובאמת מהני גם קודם הבדיקה והאריך עוד בפרט זה עד מאוד והי' לי למשיב נפש אמנם בעזה"י אסלק מעלי כל חצי מזימותיו כאשר אבאר בעזה"י. (א) דלכאורה יש לדקדק על הגמ' שאמרו מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת לחורין ולסדקין והנה כפי פשיטות המובן כוונת הגמ' שמא אינה בודקת יפה ע"י שממהרת אמנם הלשון אינו מורה כך דהלשון מורה שבוודאי אינה מכנסת לחורין ולסדקין כאילו בכוונה תעשה זאת שלא תכנס העד לחורין ולסדקין ובסוף אמרו באמת אינה בודקת שפיר משמע הגם שמכנסת בעומק אבל אינה בודקת שפיר (ב) עוד יש לדקדק דאמרו בשלמא אי חד אלפני תשמיש שפיר כו' דס"ד לא בדקה שפיר אבל אי אחר תשמיש קאי פשיטא ותי' דלא נימא שכבת זרע מכסה עיי"ש ופלא בעיני בס"ד דלא ידעו מזה א"כ תקשה למאי נ"מ נקט במתני' עד שלאחר התשמיש ממעט פשיטא דממעט וצ"ע. ונראה לי להוסיף על סברא הראשונה שחדשתי שאם הבדיקה חיוב לבעלה אז אינה בודקת יפה אבל אם תעשה רק בעבור טהרות אז בודקת יפה כמ"ש וכעת נ"ל ליתן עוד טעם לשבח והוא דנודע לענין טהרות הדם שבא בלי הרגשה ג"כ מטמא אבל לבעלה אינה מטמא רק בהרגשה ומבואר בגמ' דסמכינן יען דלא ארגשה בוודאי ליכא דם רק בטהרות חששו ע"ז ומה טוב בעיני כאשר הסביר כ"ת נ"י דזה גופא הוי הטעם יען דטמא בלא הרגשה ולפ"ז אם בודקת רק לבעלה קל בעיני' הגם שלא תבדוק בחורין וסדקין יען דלא ארגשה אבל מה שנוגע לטהרות אז יודעת הגם שבא בלא הרגשה ג"כ טמא וא"כ בודקת שפיר ודו"ק. ועתה נהפוך הוא שאשה משמרת שלא לבדוק בחורין שאם תרגיש תוכל לטעות שהוא הרגשת העד אבל אם לא תכניס יודעת אם הוא הרגשת העד או המקור ולכך בכיוון אינה מכנסת לחורין ולסדקין אבל לא מטעם איזה רגעים שצריך זמן יותר לבדיקה כנגד קינוח רק בעבור שיראה שלא תוכל לשמש דבאשה שאין לה וסת כשתרגיש ולא תבדוק ותמצא דם א"כ בוודאי מחוייבת דהי"ל לחוש שמא עכשיו ראתה ואם תבדוק עצמה לאחר (היתר) [הרגשה] וגם תמצא דם עדיין הוא ס' אם היא אסורה מדאורייתא דאולי הרגשת עד היא והי' דם בכותלי בית הרחם שבא בלי הרגשה ולבעלה אין אנו חוששים לכותלי בית הרחם והפסידה לעצמה ולכן לא תבדוק בחורין וסדקין ויודעת בטוח שאין כאן חשש איסור כרת עכ"פ דהגם דיש דם בכותלי הרחם עכ"פ אינה טמאה מדאורייתא כי זה נ"ל ברור בסברא דאשה שא"ל וסת אם תרגיש בהכנסת עד שצריכה לחוש אולי הוא הרגשת המקור דהא כל הזמנים שוים אצלה שמא עכשיו תראה דם אבל באשה שי"ל וסת ותוך זמן זה היא מסולקת מלראות תוכל לתלות שהוא הרגשת העד ולא צריכה נבדוק קודם התשמיש לאור הנר אבל אשה שא"ל וסת אם י"ל ספק אם הוא הרגשת העד או המקור צריכה לבדוק לאור הנר ועיון בס"ט סימן קפ"ו ודו"ק. ולפ"ז דוקא באשה שאין לה וסת תירא לנפשה אולי יארע קלקול ע"י בדיקתה אבל אשה שי"ל וסת אין לה לחוש ע"ז שבוודאי הוא הרגשת העד וליכא רק חשש שממהרת לשמש וסברה שאין צריכה בדיקה וז"א דהא יודעת דלטהרות צריכה בדיקה בחורין וסדקין ובודקת יפה והנה הקשתי לפמ"ש באגרת הראשון שבאשה שי"ל וסת שתוכל לבדוק קודם התשמיש באמת אינו ממעט הבדיקה שלאחר התשמיש כמ"ש הלח"מ שם במו"מ ולכך דוקא אשמעינן במתני' בשעה שעוברת לשמש את ביתה וכעת נ"ל להוסיף טעם לשבח יען שלאחר הבעילה יש חשש שכבת זרע כסה לטיפת דם רק באשה שא"ל וסת שא"א לסמוך על בדיקה שקודם תשמיש מהני גם בדיקה שלאחר תשמיש ועיין דף ה' ולפ"ז ק"ל בהס"ד בגמ' דף ה' דסברי דבמתני' מהני הבדיקה שקודם התשמיש אפי' באשה שאין נה וסת א"כ איך קתני במתני' ומשמשת בעדים ה"ז כפקידה וע"כ שכוונת המשנה או העד שקודם התשמיש או עד שלאחר תשמיש מהני כמובן וק' למה באמת מהני הבדיקה שלאחר התשמיש כיון שיש תקנה לבדוק קודם התשמיש וצע"ג ואין לומר דבהס"ד לא ידעו מחשש זה שיש לחוש ששכבת זרע מכסה א"כ למה קתני במתני' דף י"א בשעה שעוברת לשמש את ביתה דוקא קודם התשמיש הא יש תקנה שלא לבדוק אז ותבדוק אח"כ אחר התשמיש דאשה שי"ל וסת ואין לה וסת שוין וזה קו' נאותה ועוד תקשה קו' ב' שהקשתי לעיל א"כ מאי קמ"ל בזה דמהני אותה בדיקה עיי"ש וצע"ג ונ"ל והוא דלכאורה צריך להבין על המקשן ממתני' דהא לכאורה סברא מעליא חידש ר"י א"ש ומאיזה טעם יש למתני' היפוך זה דהא הגמ' גופי' אמר דכל חידש המתני' שאותה בדיקה ממעט לאפוקי מסברא של ר"י וק' באמת למה לא תאמר כן אמנם י"ל סברא בוודאי אם אין בדיקה אחרת גם לאשה שא"ל וסת רק הבדיקה שקודם התשמיש אז יש חשש שמהומה לביתה ולא תבדוק יפה אבל אם יש בידה שלא לבדוק עד לאחר התשמיש ורק מרצון נפשה בודקת קודם התשמיש אז לא שייך שמהומה לביתה דא"כ מה לה לזה לבדוק עכשיו תשמש תחילה ותבדוק אח"כ דאם נאמר שאשה שאין לה וסת לא בעי בדיקה לבעלה וע"כ דאין אנו חוששין שיבוא דם מחמת חימוד התשמיש רק כמו אשה שי"ל וסת וא"כ אם אז בודקת קודם התשמיש ג"כ מהני דהא חזי' שאינה מהומה לביתה וזו סברא נכונה ולפ"ז זה גופא קמ"ל מתני' דמהני בדיקה שקודם תשמיש ולא חיישי' לשמא אינה בודקת יפה דהא גם הבדיקה שלאחר התשמיש מהני ולא שייך מהומה לביתה. ולפ"ז ל"ק מה שהקשתי מאי קמ"ל שמהני הבדיקה שלאחר התשמיש פשיטא לק"מ דבאמת זה פשיטות רק המתני' קמ"ל דע"י שיש בדיקה שלאחר התשמיש שמהני לטהרות עי"כ מהני גם הבדיקה שקודם התשמיש ולפ"ז גם קו' ראשונה לק"מ למה באמת מהני בדיקה שלאחר התשמיש יען שיש בדיקה קודם התשמיש לק"מ דאם ליכא בדיקה שלאחר התשמיש באמת לא מהני הבדיקה שקודם התשמיש ודו"ק כי חרוץ מאוד אמנם אח"כ שתי' דמתני' קאי על בדיקת אחר תשמיש בלבד פריך שפיר דזה דמהני בדיקה שלאחר התשמיש פשיטא ודו"ק. ולפ"ז מיושב קו' כ"ת נ"י דלמא הך מתני' דמסתמא כר"מ וע"כ דאיירי הך משמשת בעדים באשה שי"ל וסת לק"מ דבשלמא אם המתני' על א"ל וסת קאי ושייך באמת סברת ר"י דלא מהני הבדיקה שקודם תשמיש וע"כ הוי הטעם יען שיש בדיקה שלאחר התשמיש ושפיר נקט במתני' הבדיקה שלאחר התשמיש ממעט אבל אי באשה שי"ל וסת איירי ק' איך נקט במתני' בדיקה שלאחר התשמיש ודו"ק היטב ומיושב השגה ב' למה באמת לא אוקמי ר"י הך מתניתין באשה שי"ל וסת לק"מ דאז באמת נימא שכבת זרע מכסה ולא מהני בדיקה שלאחר התשמיש ודו"ק כי קצרתי. אך באמת צריך להבין למה לא ממעט הבדיקה קודם התשמיש כיון שיש בדיקה שלאחר התשמיש א"כ אינה מהומה לביתה כמש"ל ונ"ל דזה תלי' אי אמרינן דאשה שא"ל וסת אסורה לשמש אא"כ בודקת אז אינו ממעט דעכ"פ היא מוכרחת לבדוק והיא ממהר לשמש אבל אם באמת יהי' רשות בידה שלא לבדוק קודם התשמיש הי' באמת מהני דעכ"פ לא שייך שמהומה לביתה ודו"ק והנה הקשתי לסברא שלי דאשה שא"ל וסת בכיוון אינה מכנסת לחורין וסדקין יען שחוששת בעבור הרגשת העד ולפ"ז בדף י"א ע"ב שהקשה הגמ' הא מתני' נמי באשה שי"ל וסת ומשני מתני' בין י"ל וסת ובין א"ל וסת ופירש"י דכיון די"ל וסת בעי בדיקה כ"ש אין לה וסת עיי"ש ולכאורה הוא בהיפך בשלמא אשה שי"ל וסת בעי בדיקה יען שמהני הבדיקה ואבאר דברי דנ"ל כוונה בגמ' שם יען דבעי בדיקה לטהרות אחר תשמיש עיי"ש ולכאורה עיקר חסר מהגמ' כמובן. ונ"ל דהנה בודאי בעבור טהרות הי' די בבדיקה שלאחר תשמיש רק כיון שעכ"פ תהי' צריכה בדיקה אחר תשמיש בעבור הטהרות הגם שלבעל סגי קינוח אחר התשמיש עכ"פ לטהרות צריכה בדיקה ואמרו חכמים תעשה הבדיקה הזאת קודם תשמיש הגם שלבעלה לא תקנו קודם תשמיש אבל עכ"פ אם היא צריכה לטהרות צריכה אותה בדיקה לבעלה וזה כוונת הגמ' לשיטת הרמב"ם בעסוקה בטהרות דצריכה בדיקה וצריכה אותה בדיקה בשעה שעוברת לשמש את ביתה אבל לבעל גרידא אינה צריכה ופריך הא תנן כל הנשים בחזקת טהרה ומשני ה"מ בי"ל וסת ופריך א"כ הא ר"י נמי בי"ל וסת ואז כיון דלבעלה גרידא א"צ בדיקה מהני הבדיקה שקודם תשמיש דאין לה וסת בעי בדיקה לבעלה ומשני דממתני' דקתני ובשעה שעוברת לשמש את ביתה ועל כל הנשים קתני דמהני הבדיקה שקודם תשמיש דכיון דא"צ בדיקה לבעלה קודם התשמיש מהני הבדיקה לטהרות ומתני' אשמעי' דאשה שי"ל וסת צריך ע"כ הך בדיקה דטהרות להיות קודם התשמיש לבעלה אבל בא"ל וסת אז אמרי' בהיפוך דרשות בידה לבדוק אחר תשמיש ולא שייך שמהומה לביתה בבדיקה שקודם תשמיש ומהני ג"כ הבדיקה שקודם התשמיש ועכ"פ מוכח דלבעלה א"צ בדיקה דאל"כ לא מהני הך בדיקה דקודם התשמיש דהא מהומה לביתה ודו"ק. אמנם ר"ז אמר שמואל אמר אסורה לשמש קודם הבדיקה וע"כ דמחוייבת לבדוק קודם תשמיש לטהרות וכיון שהוא חיוב דחששו על דם חימוד התשמיש ממילא א"א לפרש דמתני' קאי נמי על אשה שא"ל וסת ז"א דבדיקה הנ"ל אינו ממעט יען שמהומה לביתה וע"כ רק על אשה שי"ל וסת קאי דאז ממעט הבדיקה שקודם התשמיש או אפי' על אשה שא"ל וסת ואשמעינן יען שצריכה בדיקה אחר התשמיש לטהרות בעי נמי בדיקה קודם התשמיש לבעלה אבל לבעלה גרידא אינה צריכה בדיקה כולו כפשטיות הבנה ומיושב בזה קו' תי' ד"ה אשה וז"ל א"ת מאי קמ"ל מתני' היא בשעה שעוברת לשמש את ביתה עיי"ש ולפ"ז לק"מ דבמתני' יש לפרש בהיפוך דבדיקה דקודם התשמיש מהני לטהרות אפי' ונשמע מינה שאינה אסורה לשמש קודם הבדיקה אדרבה שמותרת לשמש קודם ומשו"ה מהני לטהרות אבל ר"ז דאמר אסור לשמש וע"כ דאינו ממעט ואעפ"כ צריכה בדיקה ודו"ק ומיושב קוש' חמורה של תוס' ד"ה שמואל למה פריך מברייתא אשמואל ולא על מתני' דמצריך בדיקה ונ"ל דנהפוך הוא דממתני' יש לפרש דממעט הבדיקה שקודם תשמיש אפי' בא"ל וסת אפי' לטהרות יען דאינה מהומה לביתה דאם תרצה תבדוק עצמה אחר תשמיש ולפ"ז הברייתא איירי בא"ל וסת ושפיר שוהין עמהם אפי' ערות דתוכל לבדוק אחר תשמיש אבל שמואל דאמר אסורה לבדוק וע"כ דהוי עיכוב וצריך בדיקה קודם תשמיש הקשה שפיר ודו"ק. והנה הקשתי מאי פריך על ר"ז אמר שמואל א"ל וסת בעי בדיקה י"ל וסת ל"ב בדיקה עיי"ש בדף י"ב דלמא בוודאי בי"ל וסת פשיטא דבעי בדיקה קודם תשמיש יען ששם מהני הבדיקה אבל בא"ל וסת דשייך מתוך שמהומה לביתה אינה מכנסת בחורין וכמש"ל ולא נשאר לנו היתר רק אם נאמר די"ל רשות שלא לבדוק עד אחר תשמיש ואז אם בודקת קודם תשמיש לא שייך מהומה לביתה וא"כ י"ל שא"ל וסת אין חיוב לבדוק קודם לכך אשמעינן ר"ז שגם אם א"ל וסת אסורה לשמש עד שתבדוק והוא קו' גדולה. ונ"ל דהנה דכיון דאמר אסורה עד שתבדוק וא"כ הוי הבדיקה הכרח ואם כן שייך מתוך שמהומה לביתה ואינו ממעט מפקידה וא"כ למה צריכה לבדוק וא"ל לבעלה ג"כ צריך לבדוק ז"א דהא ר"ז בעי מר"י לעיל אי אשה יכולה לבדוק קודם תשמיש והשיב לא תבדוק והוכיח רשב"א בחי' דאפי' באשה שא"ל וסת ל"צ לבעלה עיי"ש וע"כ דצריכה בדיקה קודם תשמיש יען שצריכה בדיקה אחר תשמיש לטהרות וע"ז הקשה מדנקט אשה שא"ל וסת הא במתני' איירי אפי' בי"ל וסת ואעפ"כ מצריך בדיקה ומתני' על כל תשמיש קאי ומסתמא כמו בא"ל וסת הוי הבדיקה לבעלה באשה שי"ל וסת ג"כ ה"ל טעמא ודו"ק ומשני דיש חילוק דישנה ל"צ בי"ל וסת ובא"ל וסת צריך אפי' בישנה וע"כ אי הבדיקה קודם התשמיש דוקא בעי להכשיר הטהרות ליכא חילוק בין ישנה לערה ע"כ דעיקר הבדיקה לטהרות הוי אחר התשמיש והך בדיקה דקודם הוי לבעלה וע"ז מהני בי"ל וסת אפי' בבדיקה כש"כ כגון שתבעה כמו שמסיק הגמ' שם ודו"ק וניחא בזה ראיית ראב"ד דלבעלה מהני קינוח מגמ' דכאן ע"ש והוא תמוה בעיני הא לטהרות איירי כאן כמובן אך זה שיבוש דעכ"פ הבדיקה אינה פועל רק לבעלה ודו"ק. ולכאורה לא הבנתי בגמ' דפריך בדף י"א ע"ב על ר"י א"ש מאי קמ"ל תנינא ע"ש לפמ"ש לעיל דחידש ר"י א"ש שדוקא קודם תשמיש צריכה לבדוק דכיון דצריכה בדיקה עכ"פ אחר הטהרות לדעת אם הטהרות טהורות תעשה בדיקה זאת קודם תשמיש שפועל ג"כ לבעלה והוא דבר נכון מאוד. ולפ"ז בשלמא אם ר"י א"ש לא אמר רק שמתני' איירי בעסוקה בטהרות וק' שפיר קו' הגמ' הא ממילא ידעינן זאת ממתני' דכל הנשים כפירש"י ע"ש אבל הלא ר"י חידש דבר גדול דמכח סתירה הנ"ל ממתני' י"ל דעכ"פ אם תרצה שלא נבדוק עד אחר תשמיש ג"כ טוב ומתניתין אשמעינן דאפי' קודם תשמיש דשייך מתוך שמהומה לביתה אעפ"כ מהני הבדיקה וחידש ר"י דטעם דמתני' משום מתוך דצריך בדיקה לטהרות תעשה בדיקה זאת קודם תשמיש דוקא וכוונת מתני' דדוקא בדיקה שקודם התשמיש ממעט וצע"ג אמנם לק"מ דהא המקשן סובר דמתני' דהתם דכל הנשים אפי' אין לה וסת קאי כמו שביאר הרשב"א דפשטיות דכל הנשים בחזקת טהרה אפי' א"ל וסת איירי ע"ש וא"כ ר"י א"ש דפי' דבריו על מתני' ע"כ אפי' א"ל וסת וא"כ קשה קו' הגמ' בסמוך למה נקט מתני' דוקא י"ל וסת וע"כ לאשמעינן הך חידוש דבי"ל וסת צריך הבדיקה של טהרות קודם התשמיש שפועל אפי' לבעלה וא"כ קשה שפיר מאי קמ"ל ודו"ק היטב בזה וע"ז השיב דממתני' דהתם י"ל בי"ל וסת ואשמעי' שמואל דאין לה וסת ג"כ לא בעי בדיקה לבעלה אמנם לכאורה בלא"ה יש לתרץ לעולם דא"ל וסת צריכה בדיקה אפי' לבעלה ומתני' כאן בי"ל וסת ור"י אשמעי' דצריך דוקא בדיקה קודם תשמיש דלא שייך מהומה לביתה אבל בא"ל וסת לא מהני רק אחר תשמיש כמ"ש בעצמו לעיל דף ה' יען דבדיקה חיוב לבעלה לא מהני אלא דגמ' סובב והולך כאן אי ר"י א"ש סובר דאפי' א"ל וסת ל"צ בדיקה לבעלה כר"ז דלקמן אבל במסקנא דאמרי' אמוראי נינהו אליבא דר"י דלא כר"ז שבקי' אפשטות דר"י א"ש חידש כאן אפי' אי אמרינן א"ל וסת בעי בדיקה לבעלה ור"י חידש די"ל וסת צריך דוקא קודם תשמיש היפך אשה שא"ל וסת צריך דוקא אחר תשמיש ול"ק על שיטת הרמב"ם שסובר כר"ח וכן פסק בה' משכב ומושב שדוקא בדיקה שקודם התשמיש מהני באשה שי"ל וסת ובאשה שא"ל וסת דוקא בדיקה שאחר התשמיש וכמו שהארכתי באגרת ודו"ק כי הוא דרך עמוק מאוד לפענ"ד אך צ"ב בדברי הגמ' חדא מכלל חברתה איתמר ואין כעת להאריך עוד. ומ"ש הדר"ג נ"י מה דוחק יש ברש"י דף ה' תמהתי דלרש"י כל הקו' הגמ' למאי קתני עד הראשון ואינו מובן דבמתני' קתני רק אשה שמשמשת בעדים ממעט כפקידה והגם שאין חיוב העד שקודם התשמיש רק משום צניעות הלא התנא אין עוסק לאשמעי' דין בדיקה רק אמר כפי המנהג שאשה משמשת בעדים ממעט עד שלאחר תשמיש וגם מה תי' הגמ' דאגב רוצה לאשמעינן ב' בדיקות אצרכו רבנן איך בא דין זה לכאן ולדעתי דבר גדול הוא. וראיתי שהשיב על פירושי בגמ' דפריך איך קתני המשמשת הלא באופן זה שהוא רשות מהני הבדיקה שקודם התשמיש ושמואל על מתני' קאי דין זה על המשנה דוקא שלאחר התשמיש ממעט ואיך תירצה הגמרא איבע"א אלאחר התשמיש וכי קתני הר"ז כפקידה אלאחר תשמיש ומה צריך הגמ' לדחוק נימא דמתני' על י"ל וסת קאי אלא ע"כ דר"י אמתני' קאי וזה פשוט מאוד והכ"ת נ"י השיג דמתני' איירי בכל גוונא ושמואל אעלמא קאי ועוד השיג על פירושי בפי' משניות הנה דבר זה א"י להכחיש שמסיים הרמב"ם אמנם הבגד אשר תקנח בו קודם המשגל כמו שיתבאר שזה מחיובתה עכ"ל מזה מבואר דבדיקה הנ"ל הוי חיוב וע"כ בא"ל וסת כמ"ש באגרת ומ"ש מקודם ואמרו המשמשת בעדים וכו' אמנם ירצה בו שאם שמשה אשה ביתה אין מותר אליה אלא בעדים והרי היא כפקידה עכ"ל נ"ל שכוונת הרמב"ם לשיטתו בחיבורו בא"ב דבין כל תשמיש ותשמיש צריכה עדים וזה כוונת הרמב"ם גם כאן שאם שמשה אשה לשון עבר שכבר שמשה אין מותר אליה לבעול עוד אלא בעדים שע"כ צריכה לבדוק אחר תשמיש ראשון ויש בדיקה בין תשמיש לתשמיש ואותה בדיקה שלאחר התשמיש ממעט כפקידה ול"ק קו' שהשיג איך כ' שזה ממעט כמובן (ופשיטא שאם בודקת אחר תשמיש ורוצה לבעול מיד שא"צ בדיקה אחרת זה אחר זה ואעפ"כ אותה בדיקה ממעט דכיון שבעל אותה פעם אחת לא שייך שמהומה לביתה כנלע"ד). גם מה שהשיג הדרכ"ת נ"י בפי' אין הלכה כר"י בזה אני מודה על אמת, ומה שהשיג א"כ אמר בפי' מקודם שאפי' א"ל וסת א"צ בדיקה לבעלה כמובן, נ"ל דז"ל רמב"ם ואפי' תהי' אשה שלא קבעה לה וסת עכ"ל והנה אם כוונת הרמב"ם על אשה שא"ל יום קבוע לנדתה היל"ל אפי' אשה שא"ל וסת קבוע אך הכוונה נ"ל על אשה שלא נקבע לה ג' ראיות דם נדה שהי' לנו לטעות שאשה כזו תהי' צריכה בדיקה קמ"ל אבל אשה שראתה כ"פ וא"ל זמן קבוע צריכה בדיקה וכוונת הרמב"ם שלא תטעה דוקא באשה שי"ל וסת אבל היא בתוך אותו הזמן אז אמרינן חזקה בזמנו יבוא ול"צ לחוש אבל אם הגיעה לכלל שנותיה אך לא קבעה לה וסת צריכה לחוש קמ"ל הודעתי שאוכל לפרש עדיין כפי' הראשון אך באמת אני מודה שבחיבורו חזר מפירושו כאן כמ"ש הדכ"ת נ"י. ומה שהעלה לישב פי' משניות עם דבריו בחיבורו יען אם יש נ"מ לטהרות אז מוקמי' אחזקתה ואפי' א"ל וסת ל"צ בדיקה ורמב"ם שכ' בחיבורו בזמן שאין נ"מ לטהרות והאריך בזה נפלאתי מאוד עליו ששכח לפום רהיטא שגם במו"מ שכ' הדינים לטהרות ואעפ"כ כ' שדוקא י"ל וסת א"צ בדיקה לבעלה וא"ל וסת צריכה ונפל כל בנינו ודו"ק ועל יתר דבריו אדבר פעם אחר אי"ה דברי אוהבו הדש"ת החותם באהבה רבה ע"ע. הק' חיים סופר מפ"ב סימן לט שפעת ברכות ורב הצלחות לראש המושלם במעלות ומדות כבוד הרב המאה"ג בתורה ויראה מוה' ר' אברהם גלאזנער אב"ד דק"ק יינק יע"א מכתבו קבלתי רצוף במכתב אחי נ"י קודם חג הסוכות והנחתיו עד לאחר יו"ט ואתמול ראיתי שנית ונתתי הודי' לד' כי סוף דבר הכל נשמע וד' יודע מחשבותי מנעורי ואם כי רבים היו אשר לא האמינו לי אקוה שיבא היום אשר יכירו וידעו כל דורשי צדק כי עינו ולבי לשמים וב"ה בזכות אבותי ז"ל גדולים וטובים יגידו ברבים האמת כהיום ועתה באתי להשיב לכ"ת נ"י על השגותיו על ספרי מחנה חיים והאמת לא אכחד כי לולא מפני הכבוד לא השבתי כי כל איש רואה שלא חדשתי תירוץ הנ"ל בסי' צ"א רק להצדיק קדוש אבל האמת מעיד לעצמו ששני גאונים הנ"ל בחנם השיגו על המהרי"ט ובעבור זה קצרתי אז למה זה אצדיק דברי לפני כ"ת נ"י רק אני אוהבי אהב אמרתי להשתעשע בדברי תורתי וידעתי שישמח לבו גם אם על פניו אוכיח ואסדר את הדברים אחד לאחד בקצירת אומר. (א) מה שהשיב על השגותינו איש עם אחיו על קו' הגאון ר' בונם איגר ז"ל איך מדמה אם אדם מפריש משלו לפטור חבירו מחיובו בקרבן שאז בודאי מצי להקדיש יען שהוא בעל הממון ובהמתו הוא מקדיש אבל מהרי"ט איירי דאחד יקדיש בתורת שליח בהמתו של חבירו ואין המקדיש בעל הממון אז חידוש מהרי"ט שאין שליחות על מילי והדכ"ת נ"י משיב נהפוך הוא ק"ו איכא כאן אם לא יוכל להקדיש בהמת חבירו בתורת שליחות הגם שהמחויב קרבן יוכל להקדיש בהמתו ומכ"ש איך יוכל להקדיש בהמת עצמו לחבירו הלא חבירו גופו לא יוכל להקדיש בהמה של חבירו לחטאתו וכל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי והאריך בזה שגם על מהרי"ט קשה קו' הנ"ל והדחיק עצמו יען דעכ"פ הוה בר מקדיש אבל זר לא הוי בר הקרבת קרבן כלל עכ"ל. אומר אני אותה קו' קשה על הגמ' נדרים בתורם משלו על של חבירו נימא ק"ו דלא מהני דהלא בעל הכרי לא יוכל לפרוש משל חבירו על כרי של עצמו וא"כ איך יתרום חבירו בתורת שליחות אפי' כל מה דאיהו לא מצי עביד שליחות לא מצי משוי אך דבר זה אינו אמת מכמה טעמים והכלל גדול דדוקא אם אין הבדל בין פעולת השליח ובין אם המשלח ועשה הפעולה כמו בזר שנפסל מלהקריב הגם אם יעשה הכל כמו כהן אז נקרא כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא יכול לעשות דיהי' כח השליח יפה מן המשלח אבל אם יש מסך מבדיל בין פעולת השליח לפעולת המשלח כמו בהקדש או בתורם דיש הבדל דשליח מפריש או מקדיש משלו והמשלח לא יוכל לעשות יען דמפריש או מקדיש ממון אחרים ואם השליח יפריש ממון אחרים ג"כ לא מהני ואם המשלח מפריש ממון שלו ג"כ מהני א"כ אין הבדל בין שליח למשלח אז לא שייך כל מה דאיהו לא מצי עביד דהא אין השליח טוב מהמשלח ויעיין בספרי הנ"ל סי' י"א שהשגתי על אדמ"ו הגאון חת"ס ז"ל בסברא הנ"ל. והבאתי ראי' ברורה לחילוקנו הנ"ל מגמ' תמורה דף י' ע"א בעי רב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו צבור ושותפין עושין תמורה כגון דשוי' שליח לאקדושי יעו"ש והקשתי הא לשיטת מהרי"ט לא מהני שליחות הא מילי לא ממסרן לשליח ומאי מהני אם הצבור או השותפין עשאו שליח אלא דשאני התם דשליח מקדיש משלו בהמה על הצבור או על השותפין כמבואר מרש"י שם כאשר יעיין היטב וא"כ אינו נוגע לדברי מהרי"ט ועיין רמב"ן בתורה על קרבן שותפות בפסוק תקריבו והבן זה היטב. (ב) השיב הדכ"ת נ"י על השגותינו וז"ל לדעתי קושי' הגאון ר"ב איגר ז"ל קשה כברזל מה בכך שהשור הוא של המקדיש והשור קדוש מ"מ הרי החיוב הוא על החוטא להפריש קרבן ואיך יוצא הוא במה שמפריש חבירו עליו ועכצ"ל דכיון דזכות הוא לו הוי כשלוחו כאלו צוה לו להקדיש ושליח של אדם כמותו והוי כאילו הקדישו הוא בעצמו ולפי מהרי"ט דמילי לא ממסרן לשליח איך אפשר לעשות שליח להקדיש שור בעדו שיהי' כאלו הוא בעצמו הקדישו הא מילי לא ממסרן לשליח עכ"ל. נפלאת בעיני על כ"ת נ"י הכי זה דרך אמת להסב קו' השואל על פנים אחר תחת שהי' הקו' איך חל ההקדש על השור יהי' הקו' איך קיים הוא מצות הפרשה דלמא באמת לא קיים מצות הפרשה ועכ"פ יוצא בו ידי חיובו וחלילה שעלה זה על דעת הגאון ר"ב איגר כי היא שגגה גדולה ומלבו בדה כ"ת נ"י מצוה חדשה אשר לא עלה ולא יעלה על לב התורה אמרה החוטא צריך להביא קרבן ממין הקרבנות חטאת או אשם או עולה וכדומה וממילא צריך הוא להפריש בהמה ולקרוא עלי' שם קרבן אשר חייב בו ואומר זו לחטאתו או לאשמתו או זו לעולה או שלמים אבל אין מקיים בקריאה זו שום מצוה דהלא התורה לא הטילה זאת לאדם למצוה על גופו שנימא שצריך שליחות לקרוא שם קרבן לקיים מצות עשה שבגופו (חוץ לקרוא קדושת בכור בשעת לידה יש מצוה דכתיב תקדיש אבל אינו מעכב עיין רמב"ם ה' בכורות) ומה שאין אדם יוכל להפריש לחבירו מבהמותיו של בעל חיוב קרבן קרבנו שלא מדעתו אין הטעם דצריך שליחות כדי לקיים מצות הפרשה רק הטעם דאין אדם מקדיש ממון שאינו שלו דאיש כי וקדיש ביתו כתיב וחקר המהרי"ט אם יהי' מהני שליחות על מילי יהי' הקדש השליח כאילו פי המשלח ידבר אבל אי מילי לא ממסרן לשליח אז לא מהני שליחות אבל לא מטעם דלא נתקיים מצות הפרשה דאין בזה מצוה רק דכח פי השליח לא הוי כאילו פי המשלח מדבר לפעול לעשות מממונו חול לקודש וה"ה דלא מהני לעשות שליח להפקיר ממונו או לאסור ממונו בהנאה על כל עולם ואלו מהני שליחות אז צריך השליחות רק לפעול לשנות הממון אבל לא להיות שליח כמותו על הפרשה ואקוה שיראה האמת ויקבל באהבה את דברי בעזה"י. ובזה יהל אור באהלו על הקו' שהרעיש מאי אשמועינן שמואל דעולה צריך דעת דזימנין לא ניחא לי' להתכפר מדחברי' והקשה כ"ת אם בהפרשת תרומה דהוי מצוה ולא קרבן אמרינן כן מכ"ש בקרבן דבא לכפרה לקבל פני מרי' בחנם והאריך לתרץ דברו רמב"ם אשר נתקשה בו המ"ל בפ"ד מתרומות ולפמ"ש יהי' אור לפניו דשאני תרומה דהוי גוף הפרשה מצות עשה ועיין בט"ז יו"ד סי' ב' אבל הפרשת קרבן הוי רק הכשר מצוה הכנת החפץ למצוה אבל אין בהפרשה גופא מ"ע ודו"ק (ועיין נמ"י בב"מ דף ל' ואין ענין לכאן). (ג) עוד האריך להשיג במה שחדשתי שע"כ מקנה לו הבהמה דאל"כ לא הוי משלו ולפי סברת ר"י דתורה החמירה דוקא בשתי סלעים באשם משמע שצריך להיות מממון של החוטא ע"ז שפך אבני קלע דר"י למד לנו רק מוסר השכל אבל לא לחדש דצריך להיות ממון החוטא לא בחטאת ולא באשם דכוונת ר"י יש לפרש דהוי כסופא אם חברו מביא בשבילו בב' סלעים כמו בכתובות דף ק"ח נהי דהנאה לית לי' כיסופא איכא והרמב"ם פי"ד ממע"ק פסק בין בחטאת בין באשם דמתכפר אם חבירו מפריש בשבילו קרבן והוא מגמ' פ' האומר משקלי דף כ"א ושם אמרי' דקמ"ל זימנין לא ניחא לי' דלתכפר במידי דלאו דילי' ואי צריך ליתן לו במתנה הלא ממונו הוא והאריך בזה מאוד דלא צריך להיות משלו וכן כתב כמה פעמים. הנה כבר אמרתי שלא אצדיק דברי ליישב דעת הגאונים כי לא כתבתי רק להצדיק קדוש אבל בלבי שהני גאונים במחכ"ת לא דקו בזה לפי שעה הלז ולא אבא רק לגלות לכ"ת שיש דברים בגו הנה במקו"א חקרתי אם איש המחויב קרבן ימצא בהמת הפקר והוא עומד בתוך ד' אמות שיכול להקדישה לגבוה כמבואר בר"ן נדרים דף ל"ג ע"ב וכבר העיר הקצוה"ח דהוא מבואר כן בירושלמי שעל כן אמר דהע"ה ואני בעניי הכינותי והובא כן ג"כ בילקוט על פ' הנ"ל אעפ"כ אם אמר הבעל ד' אמות זו לחטאתי לא מהני דהתורה אמרה קרבנו שצריך להיות שלו ולא של הפקר וזה שרוצה להקדישה ולא מכוין לקנות אותה מקודם א"כ לא הוי הבהמה קרבנו דמה דדרשי' קרבנו ולא הגזול הוא הטעם דגזילה לא הוי שלו כמו דדרשינן ביתו כך דרשי' קרבנו רק יכול להקדיש בתורת מגביה מציאה לחבירו אבל לענין קרבן צריך להיות שלו דוקא ובאופן זה שהוא לא קנה הבהמה איך יקרא עלי' שם קרבנו ועיין היטב ר"ן בנדרים (ועיין בב"ק דף ס"ו ובתוס' סוכה דף ל"א וברש"י גיטין דף נ"ה חטאת גזולה) וה"ה בעולה או אשם או שלמים צריך להיות דוקא קרבנו משלו דוקא אבל של הפקר או של חבירו לא מהני דאין זה קרבנו ודו"ק. ולכאורה יפלא א"כ איך מפריש אדם קרבן לחבירו הא לא הוי קרבנו משלו דוקא וע"כ דמקנה לו במתנה כמו שבארתי בתשובה הנ"ל בחטאת ובאמת ה"ה בעולה או שלמים ודלא כמו שחלקתי דדוקא בחטאת ואשם הוי הדין כן דבאים לכפרה וגם לא הצרכתי לדברי ר"י רק לילך בפשיטות הדברים. וטרם אענה אמרתי לברר לו שלא בדיתי מלבי הך דבר שהמפריש קרבן לחבירו הוא בתורת מתנה דקא יהב לי' דבגמרא תמורה דף ד' ע"א ועוד דאמר ר"נ אר"ה תנא קרבנו לד' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו וכי נזיר נידן בהשיג יד הא כיצד קרבנו לד' על נזרו שהפריש משלו מלבד אשר תשיג ידו שהפרישו לו אחרים למאי הלכתא אילימא לענין כפרה פשיטא דמתכפר לי' אלא לענין תמורה והכי קאמר כשהפרישו לו אחרים עושה תמורה ש"מ בתר מתכפר אזלינן לא לענין תמורה וקא קשי' לך מתנה דקא יהבי לי' אי לאו דרבי רחמנא מלבד אשר תשיג ידו הו"א גזה"כ הוא קרבנו מדידי' הוא מתכפר מאחרים לא קמ"ל ע"כ הסוגי' יעו"ש מסוף דברי הגמרא נגלה מה דפריך מתחילה אילימא לענין כפרה פשיטא דמתכפר לי' הוא הטעם יען דמתנה קא יהיב לי' ולכן פריך הגמ' פשיטא דמתכפר ולא צריך קרא אשר תשיג ידו וחידש הגמ' יען דכתיב קרבנו משמע דוקא מדידי' ולא מהני אפי' אם נותן לו במתנה ולכן גילה התורה דמהני הגם דהוא מתנה אבל בודאי מתנה היא ושלו הוי ולכן המתכפר עושה תמורה דשלו הוי ולכן שפיר איצטריך שמואל לאשמעי' דבעולה דכתיב ג"כ קרבנו צריך דעת דלא ניחא לי' להתכפר בלאו דידי' הגם שנותן לו במתנה דהלא בנזיר צריך קרא אשר תשיג ידו דמהני אם הפרישו לו אחרים הגם דמתנה קא יהיב ליה ויעיין בחידושי רמב"ן גיטין דף נ"ה בסוף ד"ה ואי אמרת יאוש כדי לא קנה שמביא וי"א וימצא מרגליות טובה אשר מחזק דברי גם על סוף התשו' יעיין היטב שם (נהפוך הוא קשה מנ"ל דמהני רק אפשר דילפינן מנזיר). אך בזה יוסיף כ"ת נ"י להפליא למה באתי בדברי ר"י אשר הוא רק מוסר השכל וחדשתי רק בחטאת וגם בסברא קשה לו אטו אם נתן לו במתנה לא הוי ממונו וכולו מוקשה אמנם אמרתי לברר הדברים בעזה"י ואקוה שילמוד ממני שאני מודה על האמת דלכאורה יפלא איך שייך להזכיר דמתנה קא יהיב לי' הלא כלל גדול בתורה דכל מתנה צריך להיות ע"י שני גופין המוציא לרשות והמכניס לרשות אבל לא משכחת מתנה ע"י גוף אחד כמבואר בכמה מקומות בפ' חלון מזכה ע"י בנו הגדול ולא ע"י עצמו ועיין היטב בתוי"ט שם ובפ' השולח בשדי נתתי לו במתנה חיישי' שמא זיכה לו ע"י אחר ובפ' אלמנה ניזונית חידש הר"ן מי שנותן חפץ לשליח למכור לא יוכל לקנות לעצמו יען שהוא במקום המוכר הובא להלכה בש"ע ח"מ סימן קפ"ה והארכתי בו בספרי מ"ח וא"כ במאי קנה האיש המחויב בקרבן בהמה הנ"ל הלא לא הי' כאן איש אשר זכה בעבורו דחבירו הפריש עליו קרבן ומאי מהני דקא יהיב לי' במתנה וצע"ג. ופתרון הדברים נלע"ד לבאר בעזה"י דבכל קרבנות איירי תורה על שעת הקרבה דאז צריך להיות קרבנו שיהי' שלו ולא של אחרים או של הפקר אבל בוודאי אין אדם מתכפר בדבר שאינו שלו ולא נקרא חטאתו או עולתו אם לא נקרא קנינו דהא קרבנו כתיב כמו איש כי יקדיש ביתו ואם חבירו מקדיש קרבן לצורך חבירו אז במה שמקדישו ומניח על החפץ רשות גבוה אז אמירה לגבוה כמסירה להדיוט נחשב רשות גבוה כאלו איש יעמוד ויזכה בעבורו והקנין וההקדש באים כאחד בשלמא אם הגזלן יקדיש את הגזילה אחר יאוש בעלים לא מהני הקדשו דהא לא הקדיש את שלו וכלל גדול האיש המקדיש את ההקדש צריך להקדיש דבר אשר הוא קנינו וקודם ההקדש הוא שלו לגמרי אבל בגזלן יפעל ההקדש קנין לעצמו שע"י ההקדש יוגמר קנין המקדיש וד' שונא גזל בעולה ועיין רמב"ן במלחמות פ' לולב הגזול אבל במי שמקדיש קרבן לחבירו שמי שמקדיש הוא האדון ובעל החפץ ומקדיש קנינו שהוא שלו ואין כאן חסרון במקדיש רק חסר לחבירו שהוא בעל חיוב קרבן קנין לקנות את החפץ אז רשות גבוה עומד לפניו כמו שליח בין איש לחבירו וקונה באמירה להיות של חבירו לצורך קודש ואי לאו דגלי רחמנא אשר תשיג ידו הי' ס"ד דצריך להיות שלו קודם שמפריש לקרבן יען דכתיב קרבנו לד' על נזרו משמע בשעה שמפריש על נזרו צריך להיות שלו קמ"ל קרא אשר תשיג ידו אפי' אם ע"י ההקדש ידו משגת להיות שלו כגון שהפרישו לו אחרים ג"כ מהני וברש"י נדרים דף ל"ו ע"ב ד"ה המתכפר וז"ל המתכפר עושה תמורה באותו קרבן דהשתא הוי דידי' ולא של המפרישו דמאחר שהפריש לצרכו קנאו המתכפר עכ"ל נגלה כמו שבארתי דאין כאן קנין קודם הפרשה רק אחר שהפריש לצורכו קנאו וכן משמע ברמב"ם יעו"ש ובעבור זה סובר שמואל דצריך דעת דלמא לא ניחא לי' רק בקרבנו ממש ולא את אשר צריך ריבוי מקרא שיש לו קנין ע"י ההקדש מאשר תשיג ידו וזה ברור כשמש בעזה"י. ומעתה יובן הדבר דברור דבאופן זה מי שמקדיש משלו לצורך חבירו אין ענין כלל לדברי מהרי"ט דהלא בשעת ההקדש הוא מקדיש שלו והשגה על מהרי"ט הוא כשגגה היוצא מלפני השליטים מאורי ישראל ובאתי רק להצדיק אולי בחטאת ואשם צריך להיות מקודם שלו ואח"כ יוכל ליתן עליו שם קרבן כמו שחידש הנקוה"כ שמקנה לקטן המעות מתחילה ואח"כ מהני לפדות אותו בו ולא שייך דלמא רוצה להמתין לעשות בממון שלו המצוה יען דזיכו לו הב"ד רק לזכות הנ"ל (הגם שמדברי נקוה"כ משמע שהב"ד יוכל לפדות אותו אפי' מממון שלו יש לי לדון אחריו בכמה הערות ואין כאן מקומו) ומה שכתב כ"ת נ"י שדברי נקוה"כ מובנים בדברי אדמ"ו ז"ל בד"ה אכתי לא פש לא עיין כ"ת נ"י יפה דמתנגדים לגמרי (וה"ה בחטאות ובזה נסתר כל מה שנתקשה כ"ת נ"י עלי במכתבו, ומה שלא מחלק הרמב"ם מי שרגיל בדברי הרמב"ם יודע שמעולם לא כתב הרמב"ם דין אשר לא נזכר בפירוש בתלמוד חוץ אם מחדש דין מדעתו וכותב ויראה לי) ואני מודה שאין תירוץ שלי אמת דיהי' הבדל בין חטאת ואשם לשאר קרבנות ולא עלה בדעתי שיהי' אמת רק להליץ בעד קדושת כבוד אדמ"ו ז"ל כתבתי זאת ותו לא מידי. ומעתה אין מלין בפי רק ליתן תודה לראשו אשר שם ללבו לשקוד על ספרי בעזה"י וגם כעת פניתי מכל עמלי למעלה משמש אשר לפני מכל צד וערכתי לפניו מחשבותי ואשר ירצה יקרב לפניו וד' יעזור לו ללמוד וללמד כאות נפשו ונפש אוהבו המברכו בכל לב. הק' חיים סופר כל אלה צויתי להעתיק לו מפנקס שלי כי אות באות שלחתי לכ"ת נ"י מיד אחר חג הסוכות העבר רק אחי הרהמ"ג ר' זוסמאן נ"י כתב לי פעמים שאגרתי לא בא ליד מעלתו נ"י וצויתי להעתיק פעם שנית והכל משמים לטובה כי מאז ועד עתה מצאתי בחת"ס או"ח סי' קט"ז ד"ה ומה הביא אדמ"ו הגאון ז"ל קו' הנ"ל מתמורה בשם חמיו הגאון ז"ל ואודה לד' שזכיתי לעצמי ויעיין הבדל כאשר בארתי בעזה"י ומה שתי' אדמ"ו ז"ל דאיירי בדאית לי' לשליח שותפות בגוי' דאל"כ מה הבדל יש בין צבור לשותפין והביא דברי רמב"ן בתורה אשר רמזתי ולענ"ד דלעולם דלית לי' לשליח שותפות והבדל הוא כך עיין יומא דף י"ב הבדל אחר אם הבעלים ניכרים בחפץ נקרא שותפות ובהכ"נ של כרכים שהוא לפני כל הבא ואין לה בעלים מיוחדים נקרא של רבים וה"ה קיץ המזבח שלא נפקד ממנו איש וכן מים של רבים עיין ע"ז דף נ"ד ובריטב"א באר היטב כנלע"ד בהשקפה ראשונה ומאז נפל לי עוד הרהור בדין מציאה בבהכ"נ עיין מג"א סי' קנ"ד וברמב"ן הובא בקצוה"ח סי' ר' יעו"ש רק הזמן בוגד בי כעת דברי המברכו הנ"ל:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה