שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן לד
הטור ביו"ד סי' קפ"ז כ' וז"ל אשה שרואה דם מחמת תשמיש בכדי שתרד מן המטה עכ"ל ונתקשה בב"י ובכל הפוסקים הא השיעור הוה דווקא עד בידה אבל בכדי שתרד הוה אחר השיעור והסדרי טהרה בחדושיו דף ס' על דברי רש"י שם בד"ה בשלמא שכ' ג"כ שיעור אשם תלוי הוא בכדי שתרד והוא ממש כדבריו הטור והוא כנגד הגמ' דף י"ד דבכדי שתרד הוה אחר השיעור יעו"ש. ונלע"ד לחקור בדבר בעזה"י ואקדים קו' גדולה שהתפלא בסדרי טהרה בחדושיו דף [ס' ע"ב] על תוס' בד"ה אימא שמש עכבי' שהקשו על הגמרא דאמרו בשלמא התם אימא שמש עכבוה לדם אבל הכא אי הוה דם מעיקרא הוה אתי והקשו בתוס' כיון דיכול להיות שנמצא הדם בשיעור ווסת ואעפ"כ לא הוה דם בשעת בעילה א"כ איך מביא קרבן ותירץ דרוב בא הדם מקודם ובתשמיש דאיכא למיתלא טמא מן התורה יעו"ש ונתקשה בס"ט הא ר"א ע"כ ס"ל דדם אינה שוהה כלל דאם זה הוא הרוב דאם נמצא בשיעור ווסת דהי' דם מעיקרא וא"כ יהי' הטהרות טמאים מכח הרוב וע"כ דס"ל דדם אינה מעכב כלל והוא קו' גדולה ופלא גדול מאוד. ואחר העיון נ"ל והוא דלכאורה נפלאת בעיני להבין הגמ' דהך שיעור ווסת דאנו משערין היינו משעה שיצא האבר התשמיש וא"כ איך שייך שמש עכבו לדם וגם הא אמרי' לעיל דאין שיעור ווסת רק שתקנח והוכיח הרשב"א דאפי' עד בידה אין שיעור רק קנוח וכן מוכח מתוס' כאן ד"ה והוא שבדקה ודו"ק וא"כ על הך רגע שמקנחת בו איך שייך לשער דמעיקרא הוה אתי וגם לכאורה יפלא דמנ"ל למתני' דזה הוה שיעור ווסת ודוחק דזה הוה קבלה בידם. אמנם האמת יורה דרכו בעזה"י והעיקר נ"ל כך דהנה מבואר בגמ' לעיל דדם אינה מטמא רק עד שיצא לבית החיצון ואמרינן שם היכא הוה בית החיצון במקום ששמש דש וא"כ ע"כ אם אנו רוצין להחליט שהאשה הנ"ל טמאה מאיזה זמן קודם צריכין אנו לחשב הזמן שצריך הדם לצאת מבית החיצון על אותו מקום בחוץ וכיון שעכשיו אנו מוצאים דם בחוץ של אותו מקום אנו יודעים שזמן כשיעור שהי' צריך לדם לצאת היא כבר טמאה דהא כבר היא מטמאה משבא הדם בבית החיצון והנה אם איש בועל אשה ואנו רוצים לחקור מאיזה זמן הדם בא כדי לדעת שבשעת ביאת הבעל היתה האשה נדה והוא שימש עמה בנדתה צריכין אנו לחשוב ולשער אורך הזמן אשר צריך הבעל כדי לפרוש מאותו מקום של אשה וגם לקנח שם המקום מיד שיפריש וצירף פרישת האבר עם קנוח הוה זמן כ"כ כדי שהדם יוצא וידעי' בזה שדם יצא לבית החיצון בשעת ביאה דאל"כ שאח"כ בא הדם א"כ הי' הדם צריך לביא רגע אח"כ דהא עכ"פ צריך זמן לצאת אבל אם שהתה יותר אפשר שבשעת ביאה לא הי' דם דבא אח"כ הדם ואמרינן מסתמא מיד זב הדם מכיון שיצא ממקור דכותלי בית הרחם לא מעמידין דם ולא בעל בשעה שנעשית נדה ונתנו שיעור במתני' כפי מסקנת הגמ' בדף י"ד אם שהתה אחר הבעילה כדי שתטול עד לבדוק היינו קנוח כמ"ש הרשב"א דזה הוה ספק ואם שהתה יותר מדאורייתא הבעל טהור רק מדרבנן טמא ודו"ק. אבל בלא שימשה יכולה האשה לבדוק עצמה בחורין ובסדקין ותמצא דם בשיעור ווסת דהבדיקה הוא כדי שתגיע לבית החיצון וכשיעור זמן הנ"ל צריך הדם כדי לצאת וע"כ דשיעור הזמן לבדיקה הוא הזמן שיעור ווסת ואומר למשל אם צריכה זמן ג' רגעים לבדוק עד מקום ששמש דם כ"כ צריכים להמתין ואם יבא דם בג' רגעים ידעי' שהי' דם בשעת ביאה ופרישת השמש מאותו מקום וקנוח באותו מקום הוא זמן של ג' רגעים אבל בלא שימשה אפשר להיות בדיקה ממש באופן בשיעור ווסת היינו שתפגיע הדם מיד שבא לבית החיצון וצריך לזה זריזות כדי לעשות בחכמה באותו מקום בפנים איזה קמט בעד למען נדע שלא בא הדם ביציאת העד ואז הוה הזמן יותר מיציאת הדם גרידא כמובן אבל בכל מקום יש אפשרות בזה אבל אם הי' בעילה מקודם בודאי א"א כשיעור ווסת בדיקה דהא זמן פרישת השמש שייך לשיעור ווסת (ועיין בשבועות דף ח"י שכתבו דע"כ דפריש באבר חי דאל"כ הוא יותר משיעור וסת יעו"ש ואם נאמר דמשערין השיעור וסת אחר יציאת השמש א"כ ליכא קו' כלל). והנה בדף ס' אמר ר"י והוא שבדקה עצמה כשיעור ווסת ונתקשו בתוס' שם הא לא משכחת בדיקה יעו"ש ולפענ"ד מיושב בעזה"י דשם על מתני' קאי לענין ג' נשים דאיירי בלא שימש אז באמת הוה בדיקה שיעור ווסת וכן הוה בכדי שתרד מן המטה ס' וחייב אשם תלוי דשם דנין שלא הי' בעילה והוה שיעור כדי שתרד ס' אבל לעיל במתני' בנמצא דם אחר הבעילה לחייבי' בקרבן ע"כ יציאת השמש וקנוח הוה שיעור ווסת דבאותו זמן שהשמש יצא לחוץ לגמרי הי' הדם יכול לצאת מהמקום ובאמת יצא עם השמש דהא לאחר פרישה מיד קנחה ומצאה דם וע"כ דיצא עם השמש בכל אשר פירש השמש בא הדם אחריו וכן לעיל שתבדוק אחר הבעילה לחייב בעלה זה א"א ודו"ק. ובזה מיושב דברי תוס' דר"א אמר דבטהרות תלויות שיעור הנ"ל שצריך לבדיקה בחורין ובסדקין דבלא שימש הוה זה שיעור ווסת ג"כ טהרות תלויות דדם אפשר שבא עכשיו דאל"כ למה שהה כל זמן ולא בא מקודם אבל התם אי הי' קנוח מיד אחר הפרישה אמרינן שמחויב חטאת דהא צריך כ"כ זמן דא"א לבוא עוד בתוך שיעור בדיקה בצירף הפרישה דהא שמש עכביה ומיד אחר פרישת השמש הי' באמת נמצא בקנוח וזה שדייקו בלשונם רוב פעמים בא מקודם עכ"ל ודבריהם אינם מורים לפי הפשט של הס"ט שכוונתם שרוב פעמים הי' דם בשעת ביאה וכאן שיש עיכב שמש טמא מן התורה ונ"ל דכוונתם דבאמת אין צריך לדם זמן כ"כ שיצרך לשיעור בדיקה חורין וסדקין שהוא שיעור ווסת כמש"ל או בצירף פרישת האבר עם קנוח דדם שותת ויורד ובא קודם שיכלה שיעור הזמן שצריך לבדיקה של אותו מקום וכאן ששהה שיעור ווסת מצומצם הוה ספק ותולין בטהרות אבל כאן שיש עיכב שמש אז טמא בשיעור ווסת מצומצם ודו"ק ומה שדייקו מקודם הכוונה שלא כלה הזמן ולפעמים שוהה הדם קצת בחורין ובסדקין ולכך הוה שיעור כדי שתרד ס' עכ"פ כנלע"ד לבאר מה שידי השיג בזה. ובגוף קו' הב"י על הטור עפר אני תחת כפות רגלי קדושי עליונים שהרעישו על הטור ולפענ"ד נכונים דבריו במאוד מאוד והוא דטור כ' וז"ל בכדי שתרד מן המטה עכ"ל הכוונה בשיעור זמן כדי שתרד מן המטה ראתה האשה הדם מבחוץ באותו מקום שמרגע שפירש הבעל מאותו מקום והיא ראתה הדם מבחוץ הי' בשיעור זמן בכדי שתרד מן המטה ועיין ברשב"א בחדושיו שם שביאר ששיעור בכדי שתרד מן המטה בלבד הוה סוף זמן משתטול עד לקנח בו ואם שהתה עוד בשיעור בכדי שתדיח הוה אחר זמן והטור כתב רק שראתה בכדי שתרד מן המטה ולא הזכיר כדי שתדיח ואז הוא מכוון עם שיעור כדי שתטול רק הב"י הקדים מתחילה דהטור לא הזכיר כדי שתדיח יען שפשוט הוא שמקנחת ולדעתי השמיט במחשבה גדולה ולא הזכיר כדי שתדיח שלא יקשה עליו קו' הב"י שהוא אחר זמן של חיוב אשם תלוי ודו"ק וס"ט שכתב לשון הטור כדי שתרד ותדיח הוא פלא בעיני: