שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן לג
שפעת ברכות לידיד ד' וידיד נפשי ה"ה הגאון סיני ועוקר הרים בפלפולו כבוד הרב ר' אהרן זינגער נ"י. אחד"ש אבוא רק להשיב על אגרת הראשון ואת אשר הוספתי על הדברים חדשים מקרוב והגם כי יש עוד דברים כמוסים עמדי עוד חזון למועד ברצות הי. ראשית מה שהקשה הדרכ"ת נ"י אם יהי' הטעם בנדה משום טומאה וגם נאמר כיון שנטמא שהוא פטור על הוספה א"כ תקשה ממתני' אלו נערות שבא על הנדה פטור מקנס לרנבה"ק הא איסור נדה הוה בתחלת הביאה וכבר נטמא ושוב אינו עובר על הנדה וחיוב קנס הוא לבסוף ביאה שהיא מקום דם בתולים עכ"ד נ"ל שזה יש ליישב דאיירי שהתחיל לבעול בזמן שהיא היתה טהורה וכשבא על מקום בתולים אמרה לו הרגשתי והוא ת"ח שיודע שצריך לפרוש ממנה ולא פירש וגמר הבעילה אז בא הכרת באותו רגע ואפשר להשיב דעכ"פ רגע אחת הי' והוא טמא קודם אך נ"ל דהרגשה הוא גם כן קודם שיצא דם לבית החצון שמרגישה שהמקור מתחיל לפתוח ובשעה שגומר אז יצא דם ודו"ק. עוד יש ליישב דזה פשיטא אם ע"י שבועל עוד למשל אשה אחרת שהיא נדה שיוסיף בו טומאה יום יותר אז בוודאי מחויב ועיין תוס' שבועות דף י"ז נזיר בקבר יעו"ש וא"כ משכחת שעד מקום בתולים בעל קודם חשיכה ואח"כ גמר ואז חייב בוודאי גם באשה אחת ודו"ק. ובלא"ה אטו הכרח שרבא סובר כרנבה"ק והא עכ"פ אפשר שזה הטעם משום נדה רק ממתני' מוכח דינו של אבר מת דפטור ובאמת שכתב מעכ"ת נ"י על דרך פלפול. עוד תפס עלי בחזקה במה שכתבתי אמנם עתה דקתני דחייב ב' וע"כ דגם בנדה הטעם משום הנאה ומוכח שפיר דאבר מת פטור והקשה עלי שע"כ בהס"ד דרבא אם איירי שחייב ב' ע"כ בסמוך לוסתה וא"כ איך אמר רבא דפטור מטעם אונס תקשה קושי' הגמ' שהקשה לקמן על אביי דבאופן זה שוגג הוה ורבא סובר בהס"ד דאבר מת חייב וע"כ דגם הכא חייב באבר מת ואיך אמר אנוס הוא וע"כ בהס"ד איירי רבא בפרישה ובשלא סמוך לוסתה עכ"ד ואלף תודות אתן למכת"ה נ"י כי דבריו המה מתוקים. אמנם אחר העיון נלע"ד כי נכון הדבר מאוד דלכאורה בלא"ה נתקשה העולם לפי י"מ על המתני' הי' לו להקשות עוד יש לדקדק דמתחילה מקדים הגמ' א"כ מצינו ארוכה וקצרה בנדה ומשני דל"ד ואח"כ מקשו מתקיף לה ומי אמר אביי אנוס הלא מתחילה הי' לו להקשות איך אמר אביי אנוס הוא ולתרץ ואח"כ תקשה א"כ דאמת חילוק של אביי עכ"פ מצינו ארוכה וקצרה. ונ"ל והוא דבעה"מ חידש דבר דלאביי אם הכניסה וגם הפרישה נחשב לשוגג כגון בסמוך לוסתה אז מותר ג"כ לפרוש באבר חי וגם אם הוא סמוך לוסתה חייב ב' חטאות כשיטת רש"י יע"ש ורמב"ן במלחמות השיג עליו שזה שיבוש גדול שאם פורש באבר חי הוא מזיד גמור כמו אם הוא פטור באבר מת דהוה אנוס עליו חייב באבר חי כ"ש אם חייב אפי' חטאת על אבר מת מכ"ש שהוא מזיד על אבר חי יעו"ש. וגוף השגה הנ"ל נ"ל ליישב והוא דלכאורה צריך להבין במאי פליגי אביי ורבא וכי רבא לא ידע חילוק בין הנאה מרובה ונ"ל והוא דרבא סובר דתורה לא חייבה על מעשה תועבה רק משום הנאת התועבה ולפ"ז הגם שאבר מת הוא מעשה תועבה דנקראת ביאה לענין שאשה נעשית זונה אבל ע"ז לא חייבה התורה כרת רק על הנאה ואז אמרינן דווקא הנאה מרובה מנ"ל אפי' מועטת או דאמרינן בהיפך שהתורה חפץ לאסור המעשה התועבה ואז חייב אפי' על אבר מת דעכ"פ מעשה תועבה הוה כמש"ל ואז אמרינן דהנאה לא אסרה התורה כלל וזה שאמר רבא דע"כ דאבר מת פטור דתורה לא קפדה על המעשה התועבה רק על הנאת עבירה ולכך חייב במתני' באבר חי דאל"כ דאבר מת חייב וע"כ דתורה קפדה על מעשה התועבה ולא על הנאה אז כיון דעכ"פ מעשה יהי' בכל אופן במתני' אז יפרוש נמי באבר חי וזה כמו הסברא שכתבתי על הרמב"ן. ואביי השיב לו דלמא התורה דן לחייב או על מעשה התועבה כגון באבר מת וגם אם המעשה יהי' בע"כ דן התורה לחייב על הנאת התועבה וע"כ חייב במתני' בפורש באבר חי משום הנאת תועבה ודו"ק. וסובר הבעה"מ נמצא דלאביי חידשה התורה חיוב על מעשה התועבה וגם על הנאת התועבה וא"כ מי שבועל נדה בשוגג באבר חי יתחייב ב' חטאות על מעשה התועבה וגם על הנאת העבירה דהא חזינן דכל אחד בפני עצמו גורם חיוב וזה באמת שקר אלא גם אביי סובר דב' חיובים על מעשה א' לא אמרה התורה אלא דווקא במתני' דפטור על מעשה התועבה אז חייב על הנאת עבירה אבל בסמוך לוסתה דנחשב שוגג וחייב עתה על מעשה התועבה אפי' באבר מת אז כיון שיש חיוב על אותה היציאה לא בא עליו חיוב הנאת עבירה דעל מעשה אחד לא נתנה התורה ב' חיובים וזה נראה לפענ"ד לאמת בעזה"י. עוד נתקשה על הבעה"מ שכתב שחיוב בסמוך לוסתה ב' חטאות אם נודע לו שנטמאת והקשה הרמב"ן הא כיון שחייב אפי' באבר מת א"כ הא אי אפשר לו שלא יפרוש באבר מת עכ"פ וא"כ איך אפשר שיהי' חיוב חטאת על הפרישה הא לא הוי שב מידיעתו דכיון שא"א לו שלא לעשות להפרישה באבר מת הוה כמי שלא נודע יעו"ש שהביא ראי' משבת אם נזכר בתוך ד' אמות דאמרינן ידיעה שבינתים לא הוה ידיעה יען שאין בידו ולכאורה דברי הרמב"ן מחוסרין הבנה לפום רהיטא דעיקר הפי' שצריך להיות שב מידיעתו היינו שלא הי' חוטא במזיד בשאט נפש שהי' עבירה קל בעיניו כמו למאן דסובר דדרשי' פרט למומר שהוא כבר עבר אותה העבירה במזיד וכמו שפי' רש"י בחולין שאם מתחילה הי' יודע לא הי' שב ולא עשה אבל מי שצריך לפרוש באבר מת שאנו יודעין שאם יהי' ביכולתו שלא לעשות העבירה שיעשה כל הפעולות לכך זה הוה שב מידיעתו ומה הי' לו עם הבעה"מ בזה. אמנם אחר העיון נ"ל שיפה דיבר דהנה בתורה לא כתיב שב מידיעתו רק בהוריות דרשינן דכתיב אשר לא תעשנה בשגגה ואשם וקבלו חכז"ל שכוונת התורה ששגגה צריך להיות שאם הי' יודע לא הי' עושה מעשה עבירה זאת וממילא במומר שאם גם הי' יודע הי' עושה מעשה העבירה אז אינו מביא קרבן כיון שבכל אופן הי' נעשה מעשה הנ"ל וסובר הרמב"ן דה"ה אם הוא שוגג כיון שעכ"פ אי אפשר שלא לעשות מעשה העבירה וגוף הקפדה של התורה אינה שמזיד פטור יען שעבירה קל בעיניו רק כיון שהוא מומר לאותה עבירה בודאי הי' עושה מעשה הנ"ל ותורה לא קפדה על ההנאה אם במזיד או בשוגג רק על גוף מעשה התועבה קפדה וכיון דחזינן שחייב באבר מת וע"כ צריך להיות המעשה תועבה שוב אינו מחויב בקרבן ודו"ק דתורה לא דן על האדם אם ברצון ג"כ הי' עושה או לא רק על המעשה דן התורה אם לא תעשנה היינו אם המעשה לא הי' נעשה רק ע"י השגגה או אם הי' נעשה בכל אופן. והבעה"מ סובר שרק על האדם דן התורה אם רק ע"י השגגה עשה המעשה אז הוא מחויב עלי' אמנם אם בלאו השגגה ג"כ הי' קל בעיניו לעשות עבירה הנ"ל אז אינו מביא קרבן דקרבן בא רק על שוגג ששוגג צד אונס כמ"ש הרמב"ם בפ' כ"ד מאישות וגם קצת מזיד כמ"ש בפ"ו משגגות שלא טרח יפה אבל מי שקל בעיניו לעשות גם ברצון אז גם שוגג שלו קרוב למזיד ודו"ק. אמנם אחר העיון נ"ל שכוונת הרמב"ן פשוט מאוד דהוא סובר דתורה חידשה כך דרק אז יביא קרבן על שגגתו אם אחר שנודע לו אז לא עשה עבירה בדעה מיושבת אבל אם הוא אוכל חלב במזיד ופעם אחת נתחלף לו חלב בשומן אז הגם עתה שנודע לו מעשה העבירה היום או מחר ועשה עוד עבירה הנ"ל וזה מדיוק מאד השב מידיעתו שנודע לו שחטא בשוגג שאכל חלב אז אינו עובר אותה עבירה עוד אם יודע ממנה אבל במומר אינו שב מאותו פעולת העבירה גם אחר הידיעה שתורה חידשה שאינו מביא קרבן אם נודע מחטאתו רק אם הידיעה פועל שלא יעשה מעשה ההוא עוד ולפ"ז סובר הרמב"ן דה"ה כאן שע"כ צריך באבר מת עכ"פ ואינו פועל הידיעה שלא נעשה עבירה הזאת אז אינו מביא קרבן על שוגג שעבר עליו וכן בשבת כיון שבשעה שנודע אח"כ עוד תעשה העבירה שכבר זרק החפץ מידו ואינו פועל הידיעה שהעבירה לא יוגמר אינו מביא קרבן הגם שאין בידו שלא יוגמר וה"ה כאן הגם שאין בידו שלא יעשה העבירה עוד הפעם לא נקרא ידיעה לחייב עליו ורמב"ן אזיל במסקנא שם שצריך להיות תחילתו וסופו שוגג דלא כמהרש"א שהרמב"ן הולך בס"ד דגמ' שם ודו"ק כי קצרתי. ולפ"ז יש ליישב הבעה"מ דעיין בהוריות דגרסינן שב בידיעתו אז הוה הפירוש אם קודם שבא מעשה שוגג הזה לידו הי' שב ואינו עושה וה"ה כאן כיון שכניסה גרם שוגג היציאה ואם הי' יודע מתחילה שיבוא דם לא הי' בועל ולכך חייב ותלי' פלוגתייהו בגרסת הגמרא ודו"ק. אמנם באמת יהי' הפשט איך שיהי' הקשתי מאי הביא רמב"ן ראי' משבת דשם אינו פועל הידיעה כלל דכבר זרק החפץ מידו ולכך לא מקרי ידיעה אבל כאן פעל הידיעה עכ"פ שאסור לפרוש באבר חי וזה נקרא ידיעה וחייב על אבר מת שהוא שוגג חטאת וצע"ג אמנם הרמב"ן הקשה לשיטת הבעה"מ דסובר דכיון דחייב חטאת דה"ה דמותר לפרוש באבר חי וכיון שאינו פועל הידיעה כלל שפיר השיג לבעה"מ, ולכאורה הקשתי קושי' עצומה על שיטת הרמב"ן שחידש דעל אבר חי אם פורש במזיד הוא חייב מיתה וגם סובר דעל פרישת אבר מת אינו מחויב חטאת יען דע"כ צריך לפרוש א"כ מאי קאמר רבא דנשמע דמשמש באבר מת פטור דאל"כ דבמתני' הוה הטעם משום דאנוס הוא א"כ באבר חי נמי זה לק"מ דכיון דבאבר מת צריך לפרוש בע"כ ולא מקרי ידיעה ולכך פטור במתני' אבל אם פורש באבר חי שמוסיף הנאה אם פורש בשוגג באבר חי חייב חטאת דע"ז הוה ידיעה דהי' לו לפרוש באבר מת לשיטת הבעה"מ ניחא דא"כ באבר מת נמי חייב אז יוכל אפי' לפרוש באבר חי דשווים הם לס"ד דרבא דאין חילוק בין הנאה מרובה או הנאה מועטת אבל לשיטת הרמב"ן קשה דאין הטעם במתני' דאנוס הוא רק הגם ששוגג הוא אינו יכול להביא עליו קרבן וצע"ג. אמנם לק"מ דהרמב"ן כתב כן על הבעה"מ שכתב אליבא דאביי כן וכיון דאביי מחלק בין הנאה מרובה אם הוא אונס על אבר מת ה"ה אם הוא שוגג על אבר מת הוה מזיד על פרישת אבר חי אבל לרבא דסובר דאם הוא אנוס על אבר מת דמותר לפרוש באבר חי מכ"ש אם הוא שוגג על אבר מת דמותר לפרוש באבר חי (ועיין מש"ל ליישב שיטת בעה"מ). ולפ"ז אם הטעם של רבא דכיון דצריך לפרוש לא מקרי ידיעה ואינו מביא קרבן א"כ סוף סוף קשה א"כ לפרוש באבר חי נמי דעכ"פ קרבן ליכא ודו"ק. ולפ"ז מיושב קושי' הדרכ"ת נ"י דלעולם איירי בסמוך לוסתה וע"ז אמר דמוכח דאבר מת פטור בכל עריות ולכך חייב הכא במתני' דאל"כ דאבר מת פטור א"כ מאי טעם דפטור במתני' וע"כ דאנוס הכוונה דזה לא מקרי ידיעה דעל הפרישה אנוס דא"א שלא לפרוש וזה מדיוק לשון רש"י דאין לו עוד מה לעשות וכיון דאי אפשר שלא לפרוש באבר מת עכ"פ לכך אינו מביא קרבן אם פורש באבר מת א"כ באבר חי נמי אינו מביא קרבן דפשיטא אם היציאה נחשב לשוגג ואעפ"כ אינו מביא קרבן יען דאנוס עכ"פ לפרוש וא"כ שוב בוודאי גם באבר חי אינו מביא קרבן אלא בוודאי דאבר מת פטור בכל עריות לכך מביא קרבן ודוק כי נכון ומושכל לפענ"ד. אמנם אביי דחידש הגם שאבר מת חייב ומתני' הוה הטעם דאנוס לכך פטור באבר מת ולמה מחייב באבר חי בסברת שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת וא"כ הדרא סברת הרמב"ן דה"ה אם הוה שוגג על הביאה מחייב על פרישת אבר חי וא"כ אם איירי בסמוך לוסתה קשה מאבר מת נמי ואין לומר דזה לא הוה ידיעה זה אינו דעכ"פ גורם הידיעה שצריך לפרוש באבר חי וכיון דמקרי ידיעה קשה שפיר אם בסמוך לוסתה על אבר מת נמי לחייב דלדידך דחלקת בין הנאה מרובה קשה שפיר ודו"ק היטב. והנה כבר כתבתי לעיל ליישב שיטת הבעה"מ דיש לומר דלאביי דוקא אם פטור לגמרי על אבר מת אז חייב אם פירש באבר חי אבל אם חייב באבר מת שאינו נחשב לאונס אז גם אביי מודה שאין חילוק בין אבר חי לאבר מת ע"ש שהארכתי בטעם הדבר דתורה לא חייבה ב' עונשים על מעשה אחד וקרבן מקרי עונש (כמו דאמרינן לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת כנודע), ולפ"ז לכאורה ל"ק קושי' הגמ' דעל אבר מת פטור גם לאביי דגם דהוא שוגג זה לא מקרי ידיעה והגם שפועל הידיעה על אבר חי עכ"פ הקרבן שיביא על ביאת אבר מת שעבר ע"ז לא פעל הידיעה דאל"כ כיון שפועל על אבר חי מחויב גם על אבר מת וא"כ שוב מותר גם לאביי לפרוש באבר חי דב' עונשין על דבר אחד לא חייבה התורה וא"כ שוב לא פעל הידיעה כלל ופטור אפי' על אבר חי בלא שום קרבן דאם נימא דחייב על שוגג אבר מת וא"כ מותר לו לפרוש אפי' באבר חי ולא פעל הידיעה כלל (ועיין דוגמת סברא זו בסוגי' דחוץ בתוס') אלא בוודאי לאביי פטור על אבר מת דע"ז לא פעל הידיעה ולכך חייב על אבר חי וצע"ג. אמנם הוכחתי דלאביי אפי' אם מחויב קרבן על השוגג אפ"ה אסור לפרוש באבר חי דאל"כ מאי פריך הגמ' ולמה לא קחשיב במתני' ארוכה וקצרה דומי' דמקדש דהנה בוודאי מי שנכנס במקדש בשוגג ואח"כ נודע לו שהוא טמא לא נימא שחייב על השוגג א"כ כל כמה דבעי לשהויי שם מותר אמנם בנדה אם חייב קרבן אפי' באבר מת אז מותר לפרוש אפי' באבר חי רק שלא בסמוך לוסתה שפטור על אבר מת לגמרי אז הוא מחויב על אבר חי וא"כ ל"ד למקדש דשם אפי' אם חייב בשוגג קרבן כגון ששכח שהוא נכנס למקדש ויצא דרך ארוכה וזה אינו בנדה אלא ע"כ גם בנדה כן דלא כבעה"מ ולפ"ז מיושב מה שדקדקתי למה לא פריך מיד על אביי ע"ש ולפ"ז נכון הדבר בלא"ה לא קשה מידי קו' הנ"ל דנ"ל דאעפ"כ אינו מביא קרבן לאביי באבר מת אבל השתא דקפריך ולתני ארוכה וקצרה ותרצת דל"ד וזה דחוק עיין ברשב"א יען דאינו נידן אחד לא קחשיב ולא קמשני כמו שהקשתי דהם אינם דומים אלא ע"כ כסברת הרמב"ן וכיון שהוה ידיעה למזיד נחשב לחייב על אבר מת ופריך שפיר מתקיף לה רבא ודו"ק כי חרוץ היא מאוד לפע"ד. והנה במה שהערותי לעיל להבין פלוגתא אם אבר חי דווקא מחויב או נימא שאפי' על אבר מת חייב שזה תלי' בשנחקור אם התורה אסרה מעשה התועבה ולא הנאת העבירה אז אפי' על אבר מת חייב והטעם נ"ל כיון דאבר מת עכ"פ בעילה נקרא דהא אשת כהן נעשית זונה בזה ואשת ישראל משקין אותה עיין רמב"ם בסוטה פ"א וא"כ אם התורה קפיד על מעשה התועבה והא ג"כ נקרא ביאה וחייב על אבר מת אמנם אם התורה חייבה רק על הנאת העבירה אז אינו חיוב רק על הנאה מרובה אבל לא על הנאה מועטת ובזה תלי' חקירתי לענין נערה המאורסה אי הוה אונס בסוף ביאה ורצון בהנאתה אי חייב מיתה עלי' או לא והוא אם נאמר דתורה קפדה על המעשה התועבה אז כיון שגם בלי רצונה הי' הבועל גומר בעילתו והי' נעשה מעשה התועבה הגם שע"י רצונה יש הוספת הנאה על זה לא חייבה התורה וה"ה אם הי' מאנס אותה בע"כ אז הגם אם נעשה ברצונה ג"כ פטורה אמנם אם אמרינן דתורה קפיד על הנאת העבירה במזיד ולא על גוף מעשה התועבה אז בכה"ג מחויבת שפיר דעכ"פ במזיד עשה מעשה זנות להנות וא"כ צדקו דברי הרמב"ן בתורה דהא אנן פסקי' כרבא דאבר מת פטור וע"כ דעל הנאת העבירה דן התורה ודו"ק. ובמה שנתקשתי מאין הי' לו להרמב"ם שתחילתו באונס וסופו ברצון פטור ג"כ ממיתה דלמא דווקא לבעלה נלענ"ד לחקור דבר חדש והוא דלכאורה דקדקתי בלשון המשנה שיציאתו הנאה לו כביאתו דמתחילה אמרו ופירש מיד הי' להם לומר שפרישתו הנאה לו כקרבתו ולמה נקטו ביאה ויציאה וכן ברמב"ם פ"ו משגגות נקט לשון זה הלא דבר הוא. ונ"ל והוא דהרמב"ם פ"א מא"ב הל' י' כתב אחד המערה ואחד הגומר וכו' ומסיים וז"ל על הכנסת העטרה הוא החיוב עכ"ל מלשון זה נ"ל לחדש דבר דכיון דהתורה גילתה בין בחייבי כריתות ול"ת ועשה חייב בהעראה בא ע"כ כל החיוב בכל העריות רק בתחילת ביאת האבר לאותו מקום היינו הכנסת העטרה אבל מה שמוסיף ומכניס האבר בתוכה ע"ז ליכא חיוב דתורה גילה דגם אם מכניס כל האבר אינו חייב רק בעבור הכנסת העטרה באותו מקום ולכך מסיים הרמב"ם בהל' א"ב על הכנסת העטרה הוא החיוב ולא כתב שאפי' על הכנסת העטרה חייבה התורה דמשמע מכ"ש אם מכניס אח"כ שאר האבר שהוא ג"כ חייב ואם התרה בו בין העראה והכנסת כל האבר הי' ג"כ חיוב ובאמת לא מצאתי לרמב"ם בהל' שגגות שיכתוב חידוש דין כזה ולא מחלק בפ"ו משגגות רק כתב שחיוב ב' חטאות על כניסה ויציאה ולא מחלק בהכניסה בעצמה ג"כ אלא שסובר כיון דחידשה התורה דין העראה הכנסת שאר האבר הגם שממילא עתידה העטרה לכנוס באותו מקום ע"ז ליכא חיוב רק משום הכנסת העטרה באותו מקום אבל ביציאה שמוציא העטרה לחוץ והוה לו הנאה כביאה לכך חייב ולכך דקדקו חכז"ל שביאתו הנאה לו כיציאתו שהשמות הנ"ל מורים על ראשית ביאה של האבר באותו מקום וגם יציאה לגמרי באו"מ אבל אם הוי נקטו שפרישתו הנאה נו כקריבתו הי' במשמע אם פריש קצת מעומק המקום הגם שלא פריש לגמרי מחויב וכן אם נכנס בעומק יהי' חייב וזה אינו אמת ולכך נקט שיציאה הנאה לו כביאה ודו"ק: (הנה, וידעתי שהדבר צע"ג ברש"י יבמות דף ל"ד בד"ה על כל כח וכח ובש"ע א"ה סי' כ' ועיין נב"י מהד"ת א"ה סי' ק"נ ולא מנעתי להעיר כי לשון הרמב"ם מורה לכך ועיין כתובות דף ב"א ובפנ"י שם):
[ונ"ל שזה גופא הטעם של תורה כיון דחזינן שלא פירש אחר התראה ועכ"ח דיצר אלבשה וליכא חיוב חדש על גמר הכנסה כיון שהמעשה הראשון על מעשה העראה אלביש אותו יצרא והתורה אינו מחייב ב' מלקות על מעשה אחד והתחלת ביאה גומר היצר על סוף ביאה רק מכניסה ליציאה לא אמרינן יצר אלבשהו כמ"ש במכתבי להדר"ג ובעבור זה גם האשה פטורה אפילו שהסוף ברצון יען בהעראה היתה אנוסה ואותו העראה הלביש היצר על הסוף וזה הוא בהל' ט' וסומך אצל זה הל' י' שעוקר החיוב על העראה שהוא הכנסת עטרה וזה דבר חדש מאוד מאוד. ובזה מיושב לי מה שנקטו במתני' שאם פי' באבר חי חייב ולא נקטו ג"כ שאם נכנס בעומק המקום שחייב אלא בוודאי שע"ז ליכא חיוב וגם בהל' א"ב נקט הרמב"ם רק וראו שלא דש עוד עי' בפי' משניות לשבועות ולא כתב שחייב עליו ואולי כוונתם שנועץ צפורני אצבעותיו בקרקע היינו באשה שהיא קרקע עולם והוצאת זרע ליכא איסור עיין ברמב"ם ובמתני' לא קתני תקנה כלל ודו"ק. ומה שאמר אביי חייב שתים היינו ג"כ כמ"ש הרשב"א שהי' משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי וכתב הרשב"א וא"כ כבר שימש עם הנדה ויכול להיות שהרגישה בשעה הכנסת העטרה ועיין בפי' המשניות פ"ו מסנהדרין שכל העטרה צריך שיכניס וקודם לכן ליכא חיוב וא"כ שפיר במשך זמן זה הרגישה ומחויבים ע"ז ודו"ק ובזה אפשר להבין שאמרינן בגמ' שסבר יכולני לבעול ואיך התחכם יותר מן התורה שחששה לזה אלא דאיירי דרק הערה בה וטעה שרק ביאה גמורה גורם להביא דם והוא יפרוש קודם שתראה שרק הערה בה ואעפ"כ הקשה לפניו או שלא יוכל לעמוד על עצמו וגמר בעילתו מקודם שבא הדם מיד בשעת הכנסת עטרה ועיין ברמב"ם בפ"ד מא"ב דכתב בפי' שהך עשה הוה בעבור שמא תראה דם בשעת תשמיש ודו"ק. ובזה יפתח לי שערי דעה להבין לשונו הטהור של הרמב"ם פ"ה משגגות שנתקשתי בה זה ימים רבים שכתב וז"ל הבא על אשתו וכו' אבל אם עבר ובא עלי' סמוך לוסתה ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם וראתה בשעת תשמיש חייבים בקרבן והנה כבר הקשתי להדרכ"ת נ"י במכתבי לשיטת הרמב"ם דסובר דבאבר מת פטור למה נקט שתראה דם אחר הפרישה ותיפוק לי' שיפרוש באבר מת וצע"ג ותרצתי יען שעכ"פ איסור יש אפי' באבר מת והשתא הא לא הוה שב מידיעתו, וכעת אני חוזר מזה דעכ"פ כרת ליכא עליו ובלא"ה נפלא עוד בעיני שבהלכה ז' כתב וז"ל מי שעבר ובעל סמוך לוסת על דעת שתקדום ביאתו לראיית הדם והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש ואמרה לו נטמאתי עכ"ל כאן נקט רק שדומה שהביאה תהי' קודם ושבק פרישה והוא פלא גדול ולפמ"ש דבריו מזוקקים מאוד דבדין ו' כתב לפיכך אם נמצא דם על שלו חייבים בקרבן ולשון נמצא משמע דמעיקרא לא הוה ידיעה כדדייק בסוגי' דשבועות וא"כ אי איירי שפי' באבר מת א"כ קשה אפי' חד חטאת לא לחייבו דלמא אחר שהי' הכנסת העטרה בא דם ולפמ"ש לעיל ליכא ע"ז חיוב רק על הכנסת העטרה וזה אפשר שהי' בהיתר ובפרט שאין דרך שהדם יבוא בהעראה רק בגמר ביאה דהא הוא טעה באמת ובעל ואם פירש באבר מת על זה ליכא חיוב חטאת דקיי"ל כרבא וא"כ למה מחויב בחטאת (ואם איירי שלא הכניס האבר רק הערה פשיטא דקשה דלמא דם אח"כ בא) וע"כ דאיירי דפירש באבר חי ומביא ממנ"פ חטאת אחד וכיון דפריש באבר חי אך לא חשש על סמוך לוסתה ע"כ שדימה שאחר הפרישה יבוא אז הדם והוה שוגג ומביא קרבן אבל אם לא דימה כן הוה מזיד וכתב הרמב"ם שפיר ודו"ק אבל בהלכה ז' דאיירי הרמב"ם שהרגישה שנטמאת שלא יפרוש באבר חי ומביא בלא ידע שפרישה אסור חטאת אחת או בידע ב' חטאות עכ"פ איירי שהרגישה בשעת תשמיש היינו בשעת העראה שלא עשה יותר מהעראה ומדייק שתקדים ביאתו היינו הכנסת העטרה שהוא הביאה באותו מקום ואז נקט שפיר רק שתקדים ביאתו לראייתה דהא איירי שבאמת פירש ממנה או שלא ידע שצריך לפרוש ועכ"פ על היציאה א"א שחייב דאם ידע ממנה ופי' אחר שאמרה נטמאתי מזיד הוא ודו"ק היטב. וא"ל א"כ היכי אמרינן דמשם מוכח דמשום כניסה חייב ע"ש בגמ' וע"כ דאיירי באבר מת פריש דאל"כ היכי מוכח דמשום כניסה וא"כ קשה איך מביא קרבן לק"מ דאיירי בהעראה לבד שהרגישה מיד בשעת הכנסת העטרה אבל אי נימא דכ"ז שבועל ובא דם חייב אין צריך לאוקמי בנמצא אח"כ שפורש באבר חי דאל"כ דלמא דם בא אחר זה בשעת יציאה יצא לכאורה זה אינו דא"כ למה לא ארגשה וחזקת דם שבא בהרגשה ואז נחליט שבשעת הכניסה בא אבל לפמ"ש דאיירי דגומר בעילתו ואעפ"כ פטור אז אינה מרגישה שסברה הרגשת שמש הוא ודו"ק ואבקש בבקשה נא ימחול לשים עין עיונו על כל מה שהערותי כי יוכל להיות שנוגע לשורשי הדינים (וידעתי שלפ"ז הדרא קו' מעכ"ת נ"י מריש אלו נערות דא"כ הכרת והתשלומין אינם באים כאחד וצ"ע אמנם יש לי חילוק עוד שרק אם הכניס העטרה בשעת האיסור אז באים כאחד אבל אם פרסה נדה בתוך התשמיש בא אז החיוב ודוחק הוא בעיני שזה סותר כל מה שכתבתי לעיל וגם אינו בסברא לפי לשון הרמב"ם שהבאתי לעיל). עוד יש לדקדק במש"ל לשון הרמב"ם שם ריש הל' ו' הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת התשמיש עכ"ל שוב כתב עוד אבל אם עבר ובא עני' סמוך לוסתה ודימה שיבעול ויפרוש קודם שתראה דם וראתה בשעת התשמיש עכ"ל ובריש הל' ז' כתב ג"כ והרגישה האשה שנטמאת בשעת תשמיש עכ"ל ולא כתב בכל זה שראתה דם בתוך התשמיש או שהרגישה בתוך התשמיש דמשמע שאפי' באמצע הביאה אם ראתה דם חייבים בקרבן דעכ"פ הוא עוסק בגמר בעילה קודם שאמרה לו וע"כ דבאופן זה איירי הרמב"ם דאל"כ למה חייב קרבן כיון שפירש באבר מת וע"כ כתב הרשב"א דעכ"פ רגע אחד הוא משמש משעה שהרגישה עד שאומרת לו שנטמאת והי' לו לנקוט וראתה בתוך התשמיש וצ"ע אלא הוא הדבר אשר דברתי שאם ראתה בתוך התשמיש יהיו פטורים אלא דאיירי שבתחילת הכנסת העטרה הרגישה ולכך מדייק בשעת התשמיש ודו"ק. אמנם בסוף הל' ז' דאיירי הרמב"ם שבעל ערוה בשוגג כתב וז"ל ונודע לו שהיא ערוה והוא בתוך התשמיש ולא כתב בשעת התשמיש דשם הגם אם נודע לו בתוך התשמיש ג"כ חייב דעכ"פ גם ההעראה היתה באיסור ערוה וגם בהיפך אם נודע לו שהיא ערוה בשעת התשמיש היינו בשעת הכנסת העטרה ופי' מיד אינו חייב כלום למשל שנזכר שאחות אשתו אסורה עליו ובתוך הכנסת העטרה נזכר אז יוכל לפרוש אפי' באבר חי דאז אינו חייב כלום כמ"ש הרמב"ם בפי' משניות דעד שנכנס כל העטרה הוה רק מעשה חדודים ועיין בגמ' יבמות וע"כ דלא נזכר בשעת התשמיש רק בתוך התשמיש ומזוקקים דבריו והוא פלא בעיני אבל בנדה צריך זמן משעה שהרגישה עד שאומרת לו וחיוב ע"ז בגמר הכנסת העטרה באותו מקום ומביא החיוב בכל העריות ודו"ק בזה. ונא אבקש ממעכת"ה נ"י אולי יוכל להאיר עיני בלשון הרמב"ם בהל' ז' שמתחילה כתב כל הדינים שעבר ובעל סמוך לוסתה עד שתקדים ביאתו קודם ראיית הדם ואח"כ כתב וז"ל בד"א כשידע שאסור לבעול בשעת הוסת וכו' וכתב עוד אבל אם לא ידע שאסור לבעול בשעת הוסת ופליאה בעיני שעת הוסת מאן דכר שמי' הי' לו לכתוב בד"א כשידע שאסור לבעול סמוך לוסת ואח"כ הי' לו לכתוב שלא ידע שאסור לבעול סמוך לוסת ולא ידעתי כעת להבין דבריו דברי הדש"ת. הק' חיים סופר: