שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן לב
שפעת ברכות לידיד ד' וידיד נפשי הגאון סיני ועוקר הרים בפלפולו כבוד הרב ר' אהרן זינגער נ"י. מה שנסתפק הדר"ג נ"י אם אחד משמש עם הנדה באבר מת אם עליו טומאת ז' או נימא כיון שאין חייב כרת או חטאת על בעילה הנ"ל גם טומאת ז' אין עליו עכ"ד. נלפע"ד לפשוט בעזה"י זה מלבד מה שהוכחתי דטמא ז' דהא ותהי נדתה עליו דרשינן שטומאתה תהי עליו טומאת ז' ומזה דרשינן בגמ' בשבועות י"ח שמוזהר להפריש מעלי' רק באבר מת ומבואר שם שזה קאי על המשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי ולא מחויב על הכניסה רק שעתה רוצה לפרוש והזהירה התורה שלא יעבור על איסור נדה ואעפ"כ הוא טמא טומאת ז' ועיין ברשב"א שם אך לכאורה טעמא בעי למה יהי' טמא כסברת כ"ת נ"י דכיון דאין זה בעילה ורק בבעילה האיש יטמא טומאת ז' ואבר מת הוה כמגע וצע"ג. ואקדים דברי מרדכי אשר הובא ברמ"א דרק הבעל צריך כפרה על הפרישה ולא האשה והקשו העולם מסוגי' דשבועות דמשני דאותיום איירי בפרישה ואעפ"כ קתני שניהם חייבים עיון בס"ט וצע"ג מאוד. ולפע"ד נראה שמרדכי הוכיח דבריו מסוגי' הנ"ל ומפורש הוא בתורת משה ואקדים קו' תוס' שם אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור דאל"כ יפרוש באבר חי והקשה בתוס' קו' נפלאה למה לא הוכיח רבא זה מהפסוק דציוה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב שלא יפרוש רק באבר מת כמבואר וע"כ דמשמש מת פטור והוא פלא גדול גם יש לדקדק דרבא נקט זאת אומרת המשמש מת פטור אחר כל הפלפול הנ"ל על מתני' הי' לו לומר דבריו דקתני שיפרוש באבר מת כמובן ועיין ברשב"א שם. אמנם אחר העיון יש לחקור על מה הוטבע איסור נדה שאסרה התורה מי נאמר כמו שאסרה התורה בעילת אשת איש שהנאת בעילה של אשה שיש לה בעל אסרה התורה ה"ה בנדה אסרה התורה אפי' לבעל הנאת בעילתה בימים האלה או נימא שהנאת תשמיש אשה הנ"ל מותרת עליו תמיד דמהכ"ת תאסר התורה עליו ועלי' הנאת בעילתה רק יען שע"י ראיית דמים היא נעשית אב הטומאה וכן כל מי שבועל אותה נעשה ג"כ אב הטומאה עיין רמב"ם פ"ג מה' משכב ומושב ומי שמטמא את עצמו בטומאת ז' של נדה ע"ז גזרה התורה במזיד כרת ובשוגג חטאת אבל בעבור שנהנה מגופה בבעילה לא קפדה התורה כלל. ומה שמתעורר לזה יען דכתבה התורה תמיד בנדה לשון טומאה והזהרתם את בני ישראל מטומאתם וכן אל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דמורה דרק בעבור הטומאה קפיד קרא ולא משום איסור, וסהדי במרומים שאחר שחקרתי ע"ז מצאתי ברמב"ן פ' אחרי מות בפסוק ואל אשה ב טומאתה שכתב בפירוש שלכך מזכיר התורה תמיד לשון טומאה אצל נדה שהיא כשרץ ועל כן כתבה התורה והיא גלתה מקור דמיה שהיא ראוי' להסתר מבעל ע"ש הנה מפורש יוצא שהתורה הקפידה על טומאתה ואפשר שכרת ג"כ על זה יען שטימא את עצמו בטומאה שלה כמו שהתורה חייבה אותה כמ"ש הרמב"ן אבל שנימא שחיוב כרת בא בעבור הנאת בעילה אינו מן המושכל והנ"מ בין ב' הטעמים הוא כך אם התורה לא חייבה על הנאת בעילה אז אם שימש עם אשה ונטמאת בכניסה אז אין עליו איסור לפרוש באבר חי דהא הנאת אשה נדה לא אסרה התורה רק שלא יבוא עליו טומאת הנדה וכיון שכבר נטמא מה איכפת אם יפרוש באבר חי ולסוף ז' בין כך ובין כך יטהר דהא על הימים קפיד קרא ולא על השעות אבל אם התורה אסרה הנאת בעילתה אז בכל ביאה וביאה יש הנאה ואסור לפרוש באבר חי. אמנם אפי' אם נימא מטעם טומאה אסרה התורה הנדה אם בכניסה לא ראתה ובין כניסה לפרישה ראתה אסור לפרוש באבר חי דאם יפרוש באבר חי דנקרא ביאה וטמא אבל באבר מת לא טימא התורה ואם פרש באבר חי חייבים על הפרישה ודו"ק. והנה לקמן אמרי' אזהרה לבועל נדה מנ"ל ומפרש בגמ' שמבעיא לי' אם משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי ופירש מיד ולכאורה יש לדקדק למה לא מפרשי סתם מנ"ל שאסור לפרוש מן הנדה באבר חי דיש נ"מ בבועל נדה בשוגג ונודע לו בין כניסה לפרישה ועיין רמב"ם פ"ו משגגות שכתב הדין כן ולפמ"ש אתי שפיר דהתורה לא גזרה רק משום טומאה ולא משום הנאה ואם הוא בעל אותה בשוגג גם בכניסה כשהיא נדה אז כבר הוא טמא ובאמת אין צריך לפרוש לכך נקט הי' משמש עם הטהורה ואמרה בין כניסה לפרישה נטמאתי אז צריך לפרוש באבר מת ודו"ק. ולפ"ז אין להוכיח מכאן דמשמש מת פטור בעריות דהא רבא לא סבר סברת אביי שיש חילוק בין הנאה מרובה או הנאה מועטת דסובר שהנאה מועטת נחשב כהנאה מרובה ואם הוא אנוס נחשב הנאה מרובה כהנאה מועטת ולפ"ז רק בנדה שלא אסרה התורה הנאת בעילה והביאה אסורה רק משום טומאה שם גילתה התורה שע"י אבר חי הוא נטמא ולא ע"י אבר מת אבל בעריות שדן התורה על הנאת בעולה אז חייבה התורה אפי' על הנאה מועטת כמו על הנאה מרובה אמנם לעיל אמר רבא חייב שתים ופי' הרשב"א דעל מתני' קאי דאם הדין אמת שכניסה סמוך לוסתה הוה שוגג איירי מתני' הי' משמש עם הטהורה ובשעת הכניסה בא דם ושימש עמה ואח"כ אמרה לו נטמאתי וחייב על הכניסה וגם על הפרישה וכיון דמתני' איירי שחייב על הכניסה אינו יכול לחייב על הפרישה דהא כבר הם טמאים משעת הכניסה ואם יהי' חייב איסור נדה מטעם טומאה ק יוכל להיות חייב על הפרישה וע"כ דגם בנדה הטעם משום הנאת בעילה ואעפ"כ פטור באבר מת וע"כ בכל עריות פטור ודו"ק היטב (וכיון דהגמ' הוכיחה דמתני' דאותיום איירי בכניסה ומתני' איירי ג"כ לחייב שתים ע"ז אמר זאת אומרת). וא"כ דבאמת גם בנדה הטעם משום הנאה וחייב על הכניסה ועל הפרישה הדרא הקו' לדוכתא למה נקט הי' משמש עם הטהורה, ואפשר כמו שפי' הרשב"א במתני', ונ"ל דכמו שהעירותי קולא אם יהי' הטעם משום טומאה אם כבר נטמא בכניסה פטור על הפרישה אבל אם הטעם משום הנאה חייב גם על הפרישה ה"ה בהיפך אם בכניסה לא היתה נטמאת רק אח"כ נטמאת ופירש באבר חי שניהם חייבים דבעריות גם קרקע עולם חייב אם הפרישה נעשה ברצונה הטוב אבל אם הטעם משום הנאה גילתה לנו המתני' דרק הבעל חייב ודייקו בלשונם חייב הוא הבעל שיציאתו הנאתו לו משמע דאצל האשה אינו נחשב הנאת יציאה כביאה ודבר זה נלמד מהפסוק דאצל העשה שלא יפרוש באבר חי כתבה ותהי נדתה עליו דברה התורה עם הבעל וכן לקמן ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב דהיא הל"ת שלא יפרוש באבר חי דיברה התורה ג"כ רק עם הבעל יען דאיירי לענין פרישה אבל בפ' קדושים כתבה התורה ואיש אשר ישכב את אשה דוה מקורה הערה והיא גלתה מקור דמי' ונכרתו שניהם דבוודאי דשכיבה אינו כולל רק ביאה ולפ"ז יש ספק גדול אצלי אם הערה באשה ונטמאת ופירש באבר חי אם מחויב מכיון דהתורה גילתה העראה איירי תורה בכניסה ולא בפרישה דשכיבה כתיב ולא פרישה שם גילתה התורה עונש על האשה אבל אצל העשה ול"ת דפרישה איירי התורה רק מן הבעל ומתני' גילה לנו הטעם יען דאצלו הוה יציאה הנאה כביאה וזה מיושב מאוד שמבעי' רמז לבועל נדה מן התורה מנין ופירש שם דהכוונה על הפרישה ולמה נקט לבועל הי' לו לומר רמז על פרישת נדה באבר חי. ולפמ"ש ניחא דפרישה קאי רק על הבועל ולכך נקט הי' משמש עם הטהורה יען דבפסוק זה גילתה התורה באופן שעל האיש בלבד יש חיוב ולא עלי' כלל מזה הוכיח המרדכי דאשה אינה צריכה כפרה אמנם אם נימא הטעם משום טומאה אז גם האשה מחויבת על הפרישה כמש"ל, והנה שם בס"ד דאיירי בפרישה ועל הכניסה אינו מחויב אז אפשר לומר הטעם בנדה משום טומאה דמתני' איירי רק בפרישה ולא נטמא מכבר ולכך חייב להפריש באבר חי ואז באמת האשה ג"כ מחויבת אבל באמת דמתני' איירי דחייב ב' והטעם בנדה משום הנאה אז באמת האשה פטור ודו"ק היטב. וגם ממתני' גופא דנקטו הטעם משום הנאה וע"כ דליתא מטעם טומאה והוכיחו מלשון התורה כמ"ש דרק לבעל חייבה ולא לאשה ופירשו יען דהטעם משום הנאה ודו"ק. עוד אוכיח הטעם משום הנאה דאין לומר הטעם משום טומאה ובאבר מת אינו נטמא דהנה לכאורה יל"ד בלשון הרמב"ם פ"ה משגגות בעל סמוך לוסתה וסבר שיבעול ויפרוש קודם שתראה, והוא פלא דרק הי' לו לומר סבר שיכנוס קודם שתראה ואז אם תראה יפרוש וצע"ג. הגם שעל רש"י שמפרש ג"כ יכולני לבעול שיפרוש קודם שיראה צ"ע אך שיטת רש"י נראה נכון מאוד דהנה לקמן הקשה רש"י א"ת מזיד הוא על סמוך לוסתה ותי' שאין כרת או חטאת רק עד שתטמא ועל בעילת הטומאה שוגג הוא ולכאורה דברי רש"י נפלאים בעיני דמה קשי' לי' הכי אם אחד עושה ב' עבירות על אחת הוא מזיד ועל אחת שוגג הכי נאמר דלא יביא קרבן על שוגג ואם כוונת רש"י להודיע כן שזה ב' עבירות נפרדים הי' לו רק לכתוב הגם שמזיד על עונש סמוך לוסתה שוגג הוא על ראיית דם מה לו להאריך שזה בכרת או חטאת וצע"ג. ונ"ל שכוונת רש"י דהנה תוס' שהקשה הא לא הוה שב מידיעתו שפירש במזיד ותי' שאז יצרו תקפו ועל הכניסה שוגג הוא אמנם קשה לרש"י הא עבר גם במזיד על עונה סמוך לוסתה וזה ג"כ מאיסור נדה דהא מדוה בנדתה גמרינן זה הוא כלל דאם על אותו איסור עבר במזיד אז הגם בעבר בשוגג פטור מקרבן יהי' ג"כ הכא פטור דהא אינו שב מידיעתו אך בתוס' בחולין דף ה' כתבו דצריך ג"כ להיות שוה בחומר איסור כגון חלב ודם ששניהם בכרת אבל מהקל על חמור נקרא שב מידיעה דחשוד לקל אינו חשוד על חמור וזה שתי' דעכ"פ אינו מחויב בכרת או קרבן על עונה סמוך לוסתה ואינו דומה לראיית דם ועל גוף ראיית נדתה שוגג הוא זה נלפענ"ד ברור דגם באותו שם איסור נקרא שב מידיעתו הקל על חמור דוגמת סברת תוס' שם בחולין וק"ל. והנה לאביי דסובר פירש באבר מת ג"כ מחויב ורק הכא הוה שוגג דסבר יכולני לבעול ואח"כ הוה על פרישה באבר מת אונס ולפ"ז אם הי' רק סובר בדעתו שהכניסה והי' בהיתר ואח"כ תראה דם אעפ"כ אינו נקרא שב מידיעתו דהא עכ"פ יפרוש באבר מת וזה ג"כ בכרת לאביי ונמצא שכוונתו לעבור איסור נדה באותה ביאה והנה אינו שב מידיעתו ומיפטר מקרבן וע"כ צריך לומר דסבר שיכול לפרוש ג"כ קודם שתראה. ולפ"ז רש"י שפי' כן בגמ' שאביי ג"כ אמר חייב שתים וצריך רש"י לפרש שסבר שיכול לפרוש קודם שתראה אבל הרמב"ם שפסק כרבא דפטור באבר מת ולמה כתב שסבר שיפרוש קודם שתראה וצע"ג. ונ"ל ליישב דבפ"א מהל' א"ב כתב הרמב"ם שהבועל באבר מת פטור וכתב ה"ה אבל אסור כמו בשבת פטור אבל אסור והטעם נ"ל יען שכתב הרמב"ם בפ"ח מתרומות שביאת אבר מת פוסל מן נתין או ממזר או עבד לאשה שאסורה תהי' לכהן ומקור הדין הוא מגמ' סוטה כ"ו שחוף פוסל בתרומה וכיון שבאבר מת נקרא ביאה לכך אסור רק עונש אין עליו יען שצריך הנאה מרובה ועתה שבררתי שנחשב ביאה רק שאין מחויב מיתה יען שהנאת הביאה מרובה עכ"פ לענין שהבעל יהי' טמא מבעילתה הוה ביאה דשם לא לענין טומאה דן התורה רק משום ביאה ודו"ק. ונפשט ספק מעכ"ת נ"י ולכך כתב הרמב"ם שסובר שיפרוש קודם דאל"כ לא הוה שוגג דחשב לעבור עכ"פ איסור תורה ודו"ק: