שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן כז
שלום וכ"ט שפע ברכות משמים מעל לראש תלמידי החביב לי הרב הצדיק המאה"ג בתורה כבוד הרב ר' עמרם ישי נ"י אב"ד דק"ק סערענטש. מכתבך קבלתי אך טרדותי כי רבו מאוד הם ימנעו אותי מלהשיבך וכעת פניתי מעט מעמלי להשיב על שאלתך בענין כלים משטיינגוט לענין הגעלה וכאשר ירחיב ד' גבולי אשיב על מכתבך הנמצאים אצלי. שאלה כלי אבן אשר הכרעת שו"ע יו"ד סי' קכ"א כי מותרין בהגעלה אם דווקא אם עשאום מהאבן כאשר הוא או אפי' אם אבנים נשחקו ונטחנו היטב הדק כקמח ואח"כ נגבלו באיזה שמן אם דוקא כלי חרס אין יוצאין מדפניו לעולם אבל באבן אין חילוק או משום דנטחנו ונגבלו כבר המה ככלי חרס וכחרסי אדמה יחשבו אבל עכ"פ נ"ל שהבליעה חזק בה כיון שנגבל ואינו מהאבן כאשר נלקח חתיכה אחת ממקורו ואולי גם יש לגזור ככלי חרס בהם כיון שאין רוב העולם יודעים לחלק בנקל בין אשר מקורם חרסי אדמה או בין אשר מקורם אבנים ואולם ג"כ לקיים בזה ב' הדיעות המובאים בטור האוסרים איירי אשר נטחנו ונגבלו והמתירים רק באבנים הנעשים כלים כמו שהם עכ"ל. תשובה אהובי תלמידי נ"י חקירה נאה העמדת ליישב דעת רב האי גאון בטיו"ד סי' קכ"א אבל באמת הדבר רחוק בעיני לאמת ובקצירת אומר אודיעך דעתי בזה בעז"ה. הנה בודאי חכז"ל סתמו דבריהם ומחלקים בין כלי חרס וכלי אבן ובודאי מי יכחיש הטבע שרוב אבנים הם בעצמם קליפות קליפות מחוברים גרגרים גרגרים עם עפר דק כאשר יוכה על אבן בכשיל וכלפות יפוצץ לכל הצדדים כמו שאמרו חכז"ל על היצה"ר אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ יעו"ש ומי יודע אם אין בכלי אבן נקבים נקבים דקות כשערות וכראש מחט אשר בו יכניס מכל משקה טעם מאכל ובכל זה מהני הגעלה. אך באמת לו יהי' שנכנס משקין בחריצים ונעוצין בין כל גרגיר וגרגיר או בין כל שייפא ושייפא האבן בודאי מהני הגעלה דפגעו בו המים רותחין ומוציאים אותו לפלוט בחוץ שזה פי' הגעלה כמו שורו עבר ולא יגעל ועיין ברמב"ן בפסוק ולא תגעל נפשו אתכם יעו"ש רק בכלי חרס העידה התורה שהבליעה נכנס בתוכה בכל שייפי חרס עצמו וכאלו בתוך השייפי עומד בלוע ומחובר יחדיו כמו שיש הכלי כן יש בתוכו כלי בלוע מן הטעם הנבלע כאלו נתהוה מן האיסור דמות כלי כמו הכלי שבלוע בתוכו כי הבליעה הולכת עוברת באמצע כל שייפי חרס והעידה התורה שאינה יוצאת הכלי מדפניו לעולם שכל הכלי מעבר לעבר קבל הבלוע ועל כן מדייתי מעבר אחר וזה דאינו מנטף יען שיש בין רגבי הכלי סדקים ובקעין אשר שם כנוס משקה שעל זה הי' מהני הגעלה אבל נהפוך הוא שיש הבליעה בכל שייפי ושייפי בלוע ולכן לא מהני הגעלה כלל אבל בכלי אבן טבע האבן שלא לבלוע בתוך השייפי כלל הגם שאפשר שמונח בין השייפי' איסור כנוס וטמון או שכנוס בין בקעין ונעיצין או בין קליפה וקליפה אשר מהם נתהוה האבן אבל עכ"פ כנוס ועמון שם האיסור ובא כח רותחין ומפליט ולכן הגם אם נטחן האבן ונגבל מחדש לעשות כטיט היוצר אעפ"כ מהני הגעלה דעכ"פ אין הבלוע נבלע בתוך שייפא האבן כמו שנבלע בתוך אבק האדמה ודו"ק. ובזה אמרתי להצדיק מנהג העולם אשר הרעיש הפר"ח כנגדו בא"ח סי' תנ"א כ' וז"ל כתב בספר כנה"ג שאעפ"י שמנהג העולם להשתמש בכלי פיפריש (פארצאלען) ישנים לפסח כל שהם שלימים ואין בהם סדק לפי שמחזיקים אותם ככלי זכוכית אין ראוי' לעשות מפני שהרדב"ז אסרו בתשו' הגיע לידי התשובה כת"י סי' ת"א וכתב שלקח ממנו חתיכה והכניס אותו באש ויצא ממנו שלהבת כדרך הכלים הבלועים וגם שקלו והכניסו במרק והוסיף על משקלה וכתב אח"כ מצא בתשובת הגאונים כת"י כסברתו שדינם ככלי חרס וכן ראוי' לנהג לפי שנראה לי שעכשיו מערבבים מינים אחרים ואולי אינו פירפרי האמיתי ולפיכך יש לאסור ואף בדיעבד עכ"ל ועיין באשל אברהם אות כ"ב. ולדעתי לולא פי קדשו של הרדב"ז אין מזה ראי' ממה שיוצא שלהבות וגם משקלה ביותר אם היתה במרק דזה בא שהי' בפנים חלולים חלולים מקומות אשר רגביה לא נדבקו יחדיו ויש שם מקומות שנכנס משקין ועל כן יגדל משקלה וגם תתן שלהבות אשר בוער בדפנותיה המשקין הכנוסין ומונחין בין רגביה וחלקי' אבל עכ"פ מהני הגעלה להוציא הכנוס שם ודו"ק (ועי' רמב"ם פ"ח ממע"ק ה' ט"ו). בכל זה אמת עם הפר"ח מי יודע אם לא יערבו האומנים גם עפרי חרס ולכן אסור השימש בפסח אשר אוסר בכ"ש אבל בשאר איסורין אשר אין אוסר אלא בנותן טעם א"כ לו יהי' שנתערב מעט חרס עכ"פ תמיד הוה ס' כנגדו הגם דאין כלי מחזיק בסתם ס' כמו הדופן היינו אם כל דופן נאסר אבל בכלי אבן לו יהי' שנתערב בו מעט אבק חרס עכ"פ תמיד יהי' ס' כי שייפי אצל עצמם לא מקבלים בלועה שלא יצא ע"י הגעלה ובודאי אין כאן חשש שמא הבלועה בשייפי חרס ועשה נבילה ואריכות בזה יהי' שלא לצורך ויעיין בפרמ"ג ביו"ד סי' צ"ח אות ח' ובודאי מהני הגעלה לכלי אבן אפי' אם נטחן ונגבל ודו"ק. וראי' לדברי במשנה פ"ב דעוקצין משנה י' כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם אין מכשירין וכ' הר"ש וז"ל אעפ"י שאינן נקובין מצמיחין ויוצא השורש עצמו ונוקב את הגלל והאדמה של אותו כלי ומכאן משמע דכלי גללים היינו של צפיעי בקר ולא כדברי האומר של אבן גלל דאותן אין השורש יכול לנקבן אא"כ נקובים דלהכי לא נקט הכא כלי אבנים וכ"ש אבן גלל שקשים יותר עכ"ל ועיין בתיו"ט פ"י דכלים היטב ועיין רמב"ם פ"ב מה' טומאת אוכלין ה' י"א שגם הוא מפרש כפי' ר"ש הנ"ל יעו"ש בכ"מ ובראב"ד שם משמע בכלי אבן מכשיר אפי' אם נטחן האבן ונעשה כעפר ונגבל מחדש ונעשה כלי מכל מקום כיון שאח"כ נתדבקו רגביו יחדיו נשארו השייפים בכחותם שלא יוכל הזרעים לנקוב בין השייפים כי כח אבן כוחם ומוצק חיבר כמתחילתו וה"ה לענין הגעלה נשארו בטבעם וכחותם ודו"ק (ויש רמז באיוב אבנים שחקו מים גם שנשחקו נקראו אבנים) ועיין במ"ח ח"ר סי' כ"ה בד"ה לכאורה ובתוס' סנהדרין דף מ"ו ד"ה תלישה ואין פנאי להאריך כעת. ולהלכה נ"ל בודאי מה שהמון עם קורין "שטיינגוט'' אין בו כדי לסמוך אולי יש בו שני חלקי חרס אבל אם באמת אחר דרישה וחקירה נגלה שהוא מאבן אז יש לצרף לדעת העיטור הובא בטור סימן קכ"א ביו"ד שמהני לכלי חרס אינו בן יומא להגעיל ג' פעמים הגם שחולקים עליו ועיין בתשובת אדמ"ו יו"ד סימן קי"ג בכל זאת בכלי אבן כאלה בודאי יש לסמוך על הגעלה שלשה פעמים וגם נ"ל דבכלי אבן כאלה לאחר י"ב חודש מהני להו הגעלה הגם בשאר כלי חרס אסור לסמוך על ישן י"ב חודש עיין בפרמ"ג יו"ד סי' ק"ג ס"ק ב' באריכות אבל בכלים אלו נראה לי בודאי יש לסמוך ועי' פר"ח סי' קכ"ב כנלע"ד בע"ה דברי הדש"ת. הק' חיים סופר: