אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן כו

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן כו

סימן כה

ממקור הברכה יזל שפע רב טוב לראש תלמידי ובן אחי ידיד נפשי הגדול בתורה ומפורסם ביראה כבוד החשוב מהו' ר' משה סופר נ"י בק"ק ברעזוויטץ יע"א. אהובי בן אחי נ"י שאלתך בשורש אי איסור סחורה בדברים אסורים הוא מדאורייתא או מדרבנן קבלתי לדעת אם יש אופן להתיר לישראל השוכרים הבאראקען להפועלים העובדים לעשות דרך ברזל המבקשים לקנות בשר חזיר וכדומה וזה שתי פעמים שהתחלתי לחקור על הדבר בנתיב הראשונים בשביל אחרונים ויש לי הערות חדשות תל"י ומן השמים עכבוני ולא יכולתי לגמור ולמלאות בקשתך על כן אגלה אזניך בדבר אחד אשר חדשתי ואקוה שמקום הניחו לי מן השמים למצוא מרגליות טובה. הנה ראש המדברים להחזיק שאיסור סחורה בדברים אסורים הוא מדרבנן הוא הגליון התוס' אשר הובא בתרה"ד סי' כ' רק הקשה עליו א"כ מאי הקשה תו"י בסוכה דף ל"ט על המשנה בשביעית דאיך אפשר שיהי' איסור לעשות סחורה בנבילות הלא כתיב בנבילה או מכור לנכרי יעו"ש וקשה הלא כל האיסור רק מדרבנן מאי הקשה מן הקרא שהתורה התורה נבילות ותי' הט"ז בסי' קי"ז דבר נפלא ואעתיק דבריו וז"ל ונ"ל לתרץ דאין כח ביד החכמים לאסור דבר שפירשו התורה בפי' להיתר דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא"כ במקום שיש היתר מפורש מן התורה וזהו בכלל מאמרם שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על ד"ת אלא לעשות סיג לתורה דקשה פשיטא שאין כח בשום אדם לעבור על ד"ת ובח"מ סי' ב' כתבנו מזה, לפי הנחה שזכרתי אתי שפיר טפי דכאן נתכוין שאף להחמיר אין להם כח במקום שהן עוברים על ד"ת ע"כ מוכיחין התוס' שפיר דמדמצינו היתר בתורה בודאי חכמים לא אסרו כלל המכירה אלא עכ"ח דגם מדרבנן מותר והיינו היכא דלא קנה להרויח עכ"ל ואחרונים הרעישו עליו רק אדמ"ו הגאון חת"ס ביו"ד סי' ק"ט הצדיקו מקו' חות יאיר שהקשה דכתבה התורה ולנכרי תשיך ובסוף התשובה בד"ה ודאתאן כ' וז"ל ודאתאן עלה מה שהקשה הרב דק"ק סאנגרוטה מלא תבשל גדי בחלב אמו וחכמים אסרו כבישה וצלי קו' זו אינה צריכה לפנים אי הוה כתיב גדי בחלב אמו כבוש וצלי תאכלהו ובשל אל תבשלהו אז היה מענין זה כמו דכתיב קום ועשה בהיתר מכור לנכרי ובהיתר יעשה לכל מלאכה וביום אפי' בשבת ולנכרי תשיך ומענין זה הוא ששת ימים תעשה מלאכתך ושש שנים תזרע שדך אבל הכא לא כתיב אלא האזהרה מבישול לומר שהתורה לא אסרה אלא הבישול והכבישה והצלי לא דברה בו התורה והניחה לחכמים לעשות כרצונם סייג וגדר לפי המקום והזמן וכן אך ביום הראשון תשביתו אמרינן אך חלק שהחמץ אינו אסור אלא מחצי היום וחכמים אסרוהו ב' שעות קודם משום דלא כתוב להדי' עד חצי היום תאכלוהו ואז תשביתוהו ולא הוזכר ההיתר בקום ועשה וזה פשוט וברור עכ"ל. ומצאתי כדברי הט"ז וכפי הבנת אדמ"ו ז"ל מפורש יוצא בש"מ כתובות דף ל"ד ע"א בד"ה מ"ט דר"י הסנדלר שכ' וז"ל אפי' מאי דפריש דר"י אתי לאשמעי' דבהנאה מותר אתי שפיר דקא בעי מאי טעמא והכי קבעי מ"ט דר"י דאמר מעשה שבת אסורים באכילה ומותרים בהנאה פי' אמאי לא גזר הנאה אטו אכילה כי היכא דגזר שוגג אטו מזיד והרי שניהם שוגג וההנאה הותרו דמן התורה לא נאסר אלא במזיד ובאכילה ומשני כדדריש ר' חייא אפיתחא דבי נשיאה וכו' והלכך כיון שהיתר הנאה שמעינן מדכתיב לכם משלכם והא לכך לא גזר בה כיון שהתירה התורה להדי' אבל בשוגג לא אשמועינן אלא מדאסמכיה למחללי' לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג וכיון שכן איכא למימר אי קרא לא אסרה יבואו חכמים כדרכן יעשו משמרת למשמרתה של תורה וה"ק אני לא אמרתי אלא במזיד אבל חכמים יעשו משמרת ויגזרו אף על השוגג כדאמר ר"י הסנדלר וזה שכ' רש"י ז"ל מ"ט דר"י הסנדלר דאמר מעשה שבת דאסורים באכילה ע"כ, ודו"ק שלא כ' רש"י מ"ט דר"י הסנדלר דאמר במזיד לא יאכל וכדאמר בסמוך לקמן מעשה שבת במזיד אסורין מן התורה וכו' אלמא דסבירא לי' ז"ל דעל השוגג ועל המזיד בעי מ"ט עוד כ' ז"ל ומחללי' וגו' היכא דאיכא וכו' אסירי באכילה כקודש במזיד אמרתי שהוא אסור כקודש ע"כ פי' דווקא לאסרי' כקודש הוא דלא אמרתי לך אבל יש איסור א' בשוגג דהיינו כדי לעשות משמרת ולגדור גדר, ואם לא תפרש כן ל"ל להאריך ולומר כי קודש פעם ושתים עכ"ל הזהב. הרי טוב ומקובל הדבר של ט"ז שרבנן לא ואסרו מה שהתורה התורה בפי' אבל מה שלא התירה התורה בפירש רק שלא אסרה נוכל לומר דהתורה הניחה מקום לחכמים שהמה יאסרוהו וזה דרש ר' חייא במזיד אמרתי לך כי קודש לאסור ובשוגג לא אמרתי לך לאסור אבל חכמים יאמרו לך לאסור וה"ה בבשר בחלב לא תבשל אמרתי לך צלי וכבושה לא אמרתי לך וחכמים יעשו איסור לעשות גדר וסיג והבן זה כי מקום הניחו לי מן השמים כי דברי ש"מ מבוארים יותר מדברי ט"ז כפי הבנת אדמ"ו ז"ל ודו"ק מאוד. ולדעתי שדברי ט"ז וכאשר הראתי דברו ש"מ המה מבוארים במשנה פ"ה דאהלות להבנת הרמב"ם והברטנורא שם במשנה ה' דשנה רבינו הקדוש הי' כלי טהור לקדש ולחטאת הכל טהור וכ' הברטנורא וז"ל וכן הן נאמנים על חטאת של אפר הפרה דכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת הכל נאמנים על שמירתה עכ"ל ובתוס' יו"ט שם בד"ה ולחטאת וז"ל פי' הרב דכתיב והיתה לעדת בני ישראל וכו' אסמכתא בעלמא דכל מה דאין עם הארץ נאמן אינו אלא מדרבנן וז"ל הרמב"ם וסמכו בזה לאמרו יתברך והיתה לעדת בני ישראל למשמרת מי נדה חטאת היא אמרו הכל נאמנים על שמירתה עכ"ל. ואמרתי מכבר דדבר גדול רמז דאין כאן אסמכתא רק נתינת טעם הלא יפלא למה לא יגזרו חכמים שלא יהי' עם הארץ נאמן על אפר הפרה דהלא האיש הוא בחזקת טומאה והאפר יטהרו והי' השכל גוזר שבודאי לא יהי' עם הארץ נאמן רק יען דתורה אמרה בפי' והיתה לעדת בני ישראל למשמרת מי נדה חטאת היא א"כ גילתה התורה שגם עם הארץ נאמן על אפר הפרה וכיון שהתורה האמינו אז לא גזרו חכמים שלא יהי' נאמן כדברי הט"ז יען שתורה האמינו ויעיין בגיטין דף נ"ג מה אעשה התורה האמינתו לכה"ג והבן זה בעז"ה. אך ההבדל בין דברי הרמב"ם והברטנורא וש"מ וט"ז הוא כך דלדברי פי' הראשונים הנ"ל משמע שיוכלו החכמים לאסור מה שהתורה התורה בפי' אם יש להם טעם גדול בדבר דחכמים יוכלו לעקור דבר מן התורה בשוא"ת רק החכמים לא רצו לגזור בנקל על דבר שמפורש בתורה להיתר גמור אבל לדברי הט"ז אין כח לחכמים לאסור דבר המפורש בתורה להיתר שסמך דבריו בהבנת חכז"ל לא לעבור על ד"ת וכ' הט"ז וז"ל אין להם כח במקום שעוברים על ד"ת עכ"ל א"כ הרי מבואר אפי' אם יאסרו לא מהני ודו"ק (ובזה אמרתי שיש הערה לתרץ קו' מהרי"ט על הרמב"ם למה צריך קרא להתיר ס' ממזר הא כל ספק דאורייתא לקולא די"ל דגילה הקרא שספק ממזר מותר כדי שלא יאסרו רבנן וכדברי ש"מ וט"ז ועיין בתוי"ט פ"ד מקדושין ובא"ע סי' ד' ובח"מ ובפלתי בבית הספק וברמב"ם פט"ו מהל' א"ב ובש"ש שמעתא א' פרק ב' וה'). ואעתיק לך דבר מחדושי בתוס' סוכה דף ל"ט ע"א בד"ה וליתב שכ' וז"ל ואפשר הקונה מחבירו כדי להרויח ולמכור ביוקר היינו נמי סחורה עכ"ל. ולכאורה נראה כשפת יתר ח"ו דהו' די לכתוב הקונה מחבירו כדי להרויח היינו נמי סחורה דפשיטא אם קונה כדי להרויח ע"כ שמכוין למכור ביוקר דאל"כ מאין יהי' לו ריוח בדבר או שהי' לתוס' לכתוב הקונה כדי למכור ביוקר היינו נמי סחורה וממילא יודעים אם הוא מכווין למכור ביוקר שקונה לתכלית כדי להרויח ופלא מאוד כפל ואריכות לשונם ולא ראיתי מי שהרגיש בזה וצע"ג. ונלע"ד בהבנתם דרמזו דבר גדול דיש שני אופנים אשר ישראל קונה מחבירו דברים איסורים (א) שמצא אצל חבירו נבילות וטריפות שקצים ורמשים ואין כבוד האיש ההוא למכור דברים כאלו בשוק הגם שיודע שיוכל למכור אותם בשוק בערכם למשל ליטרא בעד זהב אעפ"כ אינו חפץ למכור אותם בעצמו ובא איש ליקח אותם ומוכר לו אפי' בעד חצי שווים והלוקח מחשב בלבו להניחם מיד למכור אותם כפי השער שבשוק וכל ריוח שלו מה שבעל הממון של דברים האסורים מוזיל גבי' ונותן אותם לו בעד חצי שווים אשר יצא השער שבשוק (ב) אם המוכר הוא בעל הממון של דברים האסורים אינו מוזיל אותם רק מוכר אותם כפי שער שבשוק ואיש הבא ליקח אותם משלם בעדם כל השווי' כפי אשר יצא השער ואעפ"כ קונה אותם כדרך התגרים אשר יחשבו מחשבות שבקרב ימים יתייקרו ועי"כ ירויח הוא כפי אשר יצא בעתיד השער עליהם כמו שעושה התגר תמיד שנותן בעיניו שיתייקר הדבר בעתיד. וההבדל מבואר אופן השני שמשלם השווי' של החפץ ונותן עיניו שיתייקר הוא דרך מסחר שהמוכר נותן בעד השער של עכשיו והלוקח מצפה שיתייקר ועיין בתוס' בב"מ דף מ"ו בסוגי' דמשיכה ובבעה"מ וברמב"ן שם אבל אופן הראשון שהמוכר נותן בזול משער שבשוק והלוקח לא יתן עיניו בעתיד שיתייקר אלא מיד שלוקח מוציאם בשוק ומוכר אותם כפי אשר יצא השער שיודע בבירור שיש לו ריוח גם עכשיו בדבר אין זה דרך מסחר כלל רק מזלו גרם להרויח כי חבירו אינה רוצה לטפל בו וזה שרמזו בתוס' שאפשר שמי שקונה מחבירו כדי להרויח שמצפה למכור ביוקר כאשר יתייקר השער היינו שהוא לוקח ומשלם כשער של עכשיו רק מצפה שיתייקר בעתיד וירויח בסחורתו זה נמי הוה דרך סחורה אבל מי שקונה רק כדי להרויח בו עכשיו או שקונה כדי למכור ביוקר שהבעל הממון של נבילות נחוץ על הממון בעת שהוזל ונותן לו אוהבו המעות משלם כי עיניו לנוכח יביטו שיתייקר בקרוב ולא יפסיד בזה אשר שילם לאוהבו בעדם אבל גם ריוח לא יהי' לו אין זה דרך התגר ולא הוה בכלל סחורה ודו"ק. ואהובי בן אחי נ"י אתך הסליחה כעת שלא אוכל למלאות בקשתך דודך הדש"ת. הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה