שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן כד
נעימות ד' יהי חופף עליכם חריפי השכל ורוקמי דעה ואורגי בינה במלאכות מחשבות בתורת ד' תמימה ה"ה הרבנים החריפים ובקיאים כמהו' ר' יוסף משה האלבערשטאם נ"י וכמהו' ר' אברהם יעקב שמיד נ"י שלום וברכה באהליכם בק"ק שינאווע. גלילות ידכם הגיעני ולולא שיקר בעיני כבודכם לא השבתי כעת כי הקיפוני טרדות רבות ואשיב רק בקצירת אומר בדבר אשר כמוס עמדי ואח"כ אפלפל על הדין אשר איני מסכים עמכם. כתבתם להפליא על מג"ש ופנ"י וז"ל מה שעלה במצודתינו ליישב דברי התוס' פסחים כ"ז ע"ב בד"ה הקדש וז"ל מה חומרא הוא זה הלא הקדש דבר שיל"מ הוא ע"י חילול וכו' והפנ"י ז"ל ורבים מהאחרונים תמהו על תמיהתם דדלמא אה"נ דלאו מצד חומרא קאמר רבא הכא השתא אלא דטעמא קיהיב ואע"ג דבערלה הפת מותר היינו משום דיש לו ביטל משא"כ הקדש דגם באלף לא בטל משום דהוי דשיל"מ מש"ה הפת אסורה ע"כ קושי' אחרונים וחשבנו ליישב ב"ה דברי תוס' באופן נאות בהקדם מ"ש המג"ש (מובאים דבריו בשו"ת אבני מלואים סי' ז') דהא דהקדש הוה דשיל"מ אע"ג דהיכא דצריך להוציא הוצאות ל"מ דשיל"מ היינו משום דהקדש שוה מנה שחלל עש"פ מחולל ומבואר מדבריו דכל היכא דצריך חילל בכדי דמיו לא הוה דשיל"מ וכן הוכיח הגאון בעל א"מ ז"ל שם בתשובה והנה הגאון הספרדי מהרי"ט אלגזי ז"ל בפ"א מה' בכורות להרמב"ן אסביר לן טעם הדבר דהקדישו של חבירו אינו פודה בשוה פרוטה משום דבהקדשו דיוכל לשאול עליו ולהוציא לחולין בחנם מש"ה הקילו בו דיכול לפדותו עכ"פ משא"כ בהקדש של חבירו דל"מ שאלתו צריך לפדותו דוקא בכדי דמיו היוצא לנו מדבריו ז"ל דכל היכא דלא מהני שאלה לא מהני גם פדיון ש"פ רק בכדי דמיו ומעתה יאיר לעינינו צדקת רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאין לומר כאן הפשט בדברי רבא באמרו הכי השתא הקדש אפי' באלף לא בטל דהיינו משום דהוי דבר שיש לו מתירין משום הכי אסורה כאן הפת דהוא דבר שיש לו מתירין דהנה רבא בעצמו סובר שבועות כ"ז ע"ב דאכילה כולה אין נשאלין עליו וא"כ ה"ה כאן בודאי לא יועיל שאלתו על עצי הקדש אשר כבר הסיקו וכלו מן העולם וא"כ ממילא צריך לפדותו דוקא בכדי דמיו וממילא לא הוה דשיל"מ וכדברי המג"ש הנ"ל וע"כ צ"ל רק מתורת חומרת הקדש כשאר דוכתי קאתי עלה רבא ועל זה שפיר הקשה תוס' קושיתם וזה נכון עכ"ל. טרם אפלפל על דבריכם להצדיק הגאונים אודיע הערה אחת בדברי מג"ש ושמחתי שבא הדברים לידי לגלות אשר כמוס עמדי בזה תלי"ת הנה המג"ש חידש דהקדש הוה דשיל"מ רק יען שהדין שאם חילל שוה מנה בפרוטה הר"ז מחולל והשיג עליו האבני מלואים בתשובה סי' ו' הא מבואר בתוס' ור"ן בע"ז דף ע"ג דדוקא אם צריך הוצאות או אם אין לו פרנסה ממקום אחר אז לא הוה דשיל"מ אבל אם יש לו פרנסה ממקום אחר אפי' צריך להוציא עשרה כורין הוה דשיל"מ דעכ"פ אין לו הפסד בשלמא בהגעלת כלים דצריך להוציא הוצאות ומפסיד אז לא הוה דשיל"מ אבל אם לא מפסיד הגם שלא ירויח הוה דשיל"מ יעו"ש דפח"ח. ואמרתי להצדיק דברי מג"ש דבטבל האמת כדברי א"מ ובהקדש האמת כדברי מג"ש דלכאורה קשה איך משכחת ביטול להקדש בשלמא אם נפל נבילת חבירו בתוך שלו דבטל האיסור הגם שצריך לשלם לחבירו דמי שווי' של הנבילה דממון לא בטל כמבואר בביצה דף ל"ח ל"ק כיון דממון לא בטל איך יבטל האיסור זה לק"מ דאין אנו מזכירין בעל נבילה דמאי נ"מ אם הוה נבילה שלו או של חבירו הלא הבעל הנבילה צריך הביטול כמו חבירו הבעל השחוטה שאם יאכל מן התערובות לא יעשה איסור באכילתו דאפי' אם נתערב נבילה שלו בתוך שחוטה שלו צריך ג"כ הביטול על האיסור הנבילה כמו שצריך הביטול אם נפל נבילה שלו בתוך שחוטה של חבירו א"כ שאין ביטול האיסור קשור עם שם בעל הממון נתבטל האיסור הגם שהממון לא נתבטל דהא צריך ביטול גם לבעל הממון כמובן. אמנם בהקדש שכל האיסור תלוי יען שזה החפץ או הממון של גבוה והקב"ה אסר אשר הוקדש לו לבני ישראל שלא ימעלו מעל בד' להנות מקדשי שמים והוה ג"כ בפרוטה ועיין במ"ל פ"א מה' מעילה וא"כ איך שייך דהקדש יבעל הלא האיסור תלוי בזה אם הוא ממון גבוה יש עליו איסור ואם אין עליו ע"כ אינו ממון גבוה והלא ממון לא בטל וממילא אין ביטול גם על האיסור ואיך שייך ביטול על דבר של הקדש וצע"ג. אך לק"מ דכבר האיר בזה הקצו"ח בש"ש שמעתא ו' פ"ד דבהקדש אין אנו דנין דין ממון עליו רק דין איסור לבד והביא ראי' מתוס' מעילה דף כ"א שהקשה דפרוטה של הקדש יתבטל ברוב פרוטות חולין הגם דממונא לא בטיל יען דבהקדש הוה רק איסור יעו"ש היטב וא"כ כיון דאין אנו דנין בהקדש דין ממון רק דין איסור א"כ שפיר יש לחקור שיהי' בטל של הקדש חוץ אם נאמר דהוה דשיל"מ ודו"ק. הן אמת שבספרי מחנה חיים סי' צ"ג בד"ה ואגב השגתי על הש"ש מגמ' כריתות דף ח"י דאמרינן נהנה ונהנה אפי' מכאן ועד ג' שנים חייב דכתוב כי תמעל מעל ופריך הגמ' הא יוכ"פ שבינתים מכפר ומשני הגמ' יוכ"פ מכפר על איסור ולא על ממון יעו"ש א"כ מבואר דדנין בהקדש דין ממון והנחתי בצע"ג. ואחר ימים ישבתי דברי הש"ש בודאי אם נהנה פרוטה דיש בו מעילה אז אין עליו דין ממון רק דין איסור שהוא קודש וכל הנהנה מועל בקדשי ד' אבל בחצי פרוטה דאין עליו מעילה אז נשאר עליו דין ממון דמה לי איסור חצי פרוטה בגזל אדם או איסור חצי פרוטה ממון גבוה הלא אין עליו מעולה ולכן שם במעילה כ"א דאיירי בפרוטה של הקדש שנתערבה בכיס מלא מעות הקשה תוס' שפיר שיתבטל דפרוטה אין עליו דין ממון רק דין איסור אבל בכריתות דף ח"י דאיירי דנהנה רק חצי פרוטה ע"ז משני הגמ' יוכ"פ אין מכפר על ממון ודו"ק. ובזה אמרתי ליישב מה שנתקשו כל הוגי דעה על דין שמואל שאמר הקדש שחילל שוה מנה בפרוטה הר"ז מחולל והקשה בתוס' וכל ראשונים מאי טעם יש בזה שיוכל לחלל שוה מנה בפרוטה ועיין תוס' מנחות דף ע"א והוא פלא גדול. לפמ"ש מתוק מאוד בעז"ה כל מקום שיש להחפץ דין ממון אז יש לחקור בין פרוטה או אלף כסף אבל כיון דאין בהקדש דין ממון רק דין איסור ואעפ"כ גילתה התורה שאיסור הזה יופקע בחילול שמניח האיסור על ממון אחר א"כ מה לי שמפקיע האיסור הרובץ על אלף כסף או שרובץ האיסור על פרוטה אחת אטו יש בשם איסור כמות הלא בכל איסורין יש רק איכות איסור חמור ואיסור קל אבל לא כמות דמי שאוכל ליטרא חלב בב"א נא עשה איסור יותר מאלו אכל כזית בב"א וא"כ אין הבדל אם מחלל איסור מאלף כסף או מחלל איסור מפרוטה אחת והבן זה. ונהפוך הוא דנפלאתי על מה שאמרו בגמ' כי אמר שמואל דיעבד ולא לכתחילה וקשה למה לא יהי' כן אפי' לכתחילה כיון שהתורה התורה לחלל מה ני על פרוטה ומה לי על אלף כסף הכי יש לאיסור כמות וצע"ג. רק הדבר נכון דמי יכחיש דעכ"פ הגזבר לא ימכר ולא יתן אותו בפדיון רק בשווי' א"כ יש בו בהחפץ אשר הוקדש גורם לממון הגם שהוא בעצמו רק איסור אבל על ידו יבא לרשות גזבר שווי' אלף כסף ואם בא אחד ומחלל על פרוטה גרם להקדש היזק אלף כסף והגם אם מזיק להקדש פטור אבל עכ"פ אסור לעשות להקדש היזק ובפרט (לעשות סחורה בפרתו של חבירו) להזיק להקדש ולהרויח לעצמו ולכן אסור לכתחילה ועיין פסחים דף כ"ט ודו"ק. וחזו דאתי' לתרץ בזה קושי' גדולה שהקשה הטו"א במס' מגילה דף כ"ג בד"ה אדם שנתקשה בגמרא בכורות דף י"א דאמרו מי שיש לו פ"ח ואין לו שה לפדותו פודהו בשווי' ומפרש בגמ' הטעם דלא יהי' חמור מן ההקדש דלא אמרה התורה להחמיר עליו דווקא בשה אלא להקל עניו דבשה פודה אפי' שה כל שהו והקשה הגאון ע"כ פ"ח בודאי חמור מן ההקדש דהא בפ"ח מבואר בגמ' אם פדה בפחות משווי' לא מהני דתנן אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה וכדומה ואם הי' בשווי' בודאי מהני אבל שלא בשווי' צריך להיות דווקא שה וא"כ ע"כ פ"ח חמיר מהקדש דבהקדש אם חילל שוה מנה בפרוטה מהני ובפ"ח אם פדה בפחות משווי' לא מהני וא"כ נימא גם בהקדש יוכל לפדות בשווי' אפי' לכתחילה ובפ"ח לא מהני שווי' לא מיבעי דלכתחילה לא אלא אפי' דיעבד נמי לא והוא קו' נפלאה וצע"ג. וכאשר הגדתי היום נכון הדבר מה דמהני בהקדש חילל על פרוטה הוא מטעם דאין אנו דנין בו דין ממון רק דין איסור א"כ מה לי אם מסלק האיסור מפרוטה או מאלף כסף הלא אין בו דין ממון אבל פ"ח דהוה בו דין ממון כמבואר בגמרא בכורות דף י' הוא הפסיד ממון של כהן דאנו דנין עליו דין ממון בודאי מסתבר דצריך להיות בשווי' דמהכ"ת ירויח בפדיון ועכ"פ מהני בשווי' דמה שלא יוכל לפדות בפחות משווי' לא הוה חומרא דאלו הוה בהקדש לדון על ממון הי' צריך לפדות ג"כ בשווי' דווקא ודו"ק. ומעתה נכון דאם צריך לפדות בכל השווי' אשר יהי' שוה לאחר החילל לא היה דשיל"מ דעכשיו אין בי רק דין איסור ומהכ"ת יצטרך לעשות עליו הוצאות אלף כסף רק ירויח בפדיון אז הוה דשיל"מ דיוכל לחלל האיסור בפרוטה כדברי מג"ש. וכל זה בהקדש אבל בטבל דהוה בו דין ממון אפי' קודם שיפרוש ממנו הוה חלק שבו הראוי' לתרומה ממון של כהנים כמבואר בתוס' פסחים דף ל"ח בד"ה אתיא דהקשו למה לי למעט טבל שאין יוצא בו ידי מצה משום דאינו בבל תאכל חמץ תיפוק לי' דלא הוה לכם כדמשמע פ' לולב הגזול דף ל"ה דאינו יוצא באתרוג של טבל דלא הוה לכם ותי' הר"י וז"ל אתרוג מטבל לא חשוב שלו כיון שצריך ליתן ממנו לכהן וללוי ובעינן שיהי' כל האתרוג שלו אבל מצה שאם אכל כל כך שאם הי' נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי הי' אכל שיעור מצה חשוב שפיר שלו ע"כ לשונו מבואר דגם קודם שיפריש התרומה והמעשר חסר מבעלים הממון כשיעור הצריך ליתן לכהן וא"כ נכון מאוד דאם אין הפסד מכאלו לא נפל לתערובות לא הוה דשיל"מ דאטו יען שנפל לתערובות ירויח בו וא"כ בע"ז דף ע"ג דדן הר"ן ותוס' על טבל אז אפי' אם צריך להרים עשרה כורין הוה דשיל"מ א"כ אין משם השגה על הקדש ודו"ק. הדרן לעיקר הדברים דהקדש הוה רק איסור ולכן מהני פרוטה בחילל שוה מנה רק אסור לעשות כן שגור בזה היזק להקדש בעתיד וכל זה אם הקדש בעין לפנינו שיש ביד הגזבר ליתן אותו בפדיון בשווי' אבל אם נפל לתערובות ונתבטל האיסור א"כ בכל אופן הממון שבו בטל דהא אין כאן בעלים דבשעת נפילה לא הי' ממון ופעל התערובות שלא יוכל לבא לידי ממון ואנו דנין רק אם האיסור נתבטל אמרינן הלא לאיסור יש היתר לחלל על פרוטה ולא יתבטל עד שיחלל אבל אם נאמר דיחלל על השווי' הוה הפסד דזכות הממון כבר זכה מדאורייתא דלא יצטרך לשלם ואטו משום חומרא דרבנן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר יפסיד זכותו ויתן השווי' וצדקו דברי מג"ש דכאן אפי' לכתחילה די בפרוטה ול"ק קושי' אבני מלואים הא שמואל דיעבד קאמר דכאן נתבטל הוה דשיל"מ רק מטעם דלא צריך פרוטה יעו"ש בדברי מג"ש ודוק. ואוסיף נופך דחומרת דבשיל"מ לא בטל הוא בא בשעה שרוצה לאכול אבל אם לא יחפץ לאכול בודאי נתבטל הדבר מעצמו ולכן אמרו עד שתאכלנו באיסור תאכל בהיתר לרש"י ואפי' לסברת הר"ן דהיתר בהיתר לא בטל הייני הכח האיסור לא נפסק אבל כח ממון נפסק כנלע"ד. ובמ"ש תרצתי השגה אחרת של אבני מלואים שנתקשה על המג"ש ופנ"י מדברי ר"ש פ"ב דמעשר שני דתבלין של מע"ש שנתערב בחולין דלא מהני פדיון א"כ ה"ה כאן בהקדש לא מהני חילול יעו"ש. ונלע"ד הגם דגילה הקב"ה דטע"כ אסור היינו באיסורים כגון געולי עכו"ם או משרת בנזיר ומהם ילפינן בכל התורה לאסור טעם כעיקר אבל בודאי אם נפלו ענבים במים של חבירו וקבלו טעם יין לא נאמר טעם כעיקר דאורייתא ואוכל גזילת חבירו ויהי' בכלל איסור גזילה עד שישלם לחבירו אם הוא שוה פרוטה דטע"כ לא הוה ממש דיחול עליו דין ממון ונהפוך דהוה בכלל זה נהנה וזה לא חסר כמובן. וא"כ בשלמא מעשר שני דהוא ממון בעלים לרבנן עיין פסחים דף ל"ח ועי' רמב"ם פ"ו מלולב וע"כ הוה הפדיון ממון בממון וכיון דטע"כ לא נחשב לממון לא חל עליו חילל אבל בהקדש דאין בו דין ממון רק איסור ואעפ"כ חידש הקב"ה בו חילל שילך האיסור אשר רובץ על זה ויבא ע"ז א"כ באיסור הוה הטעם כעיקר ומהני בו חילל ודו"ק. ויובן כוונת הפנ"י דמהני חילל על השבח עצים הניכר בפת ולא שיחלל העצים אשר נתקשה הא"מ מה מהני חילול אטו יהי' הבגד אשר נארג בעצי הקדש מותר אם יחלל אח"כ ההקדש מן ההקדש ולפמ"ש נכון בעז"ה. ואחרי שהקדמתי להעלות נר תורה לפני הגאון מג"ש אבוא לפלפל בדבריכם להצדיקו שנית בעז"ה דנלע"ד הא דאמר רבא אכלו כולו אין נשאלין עלי' הגם דיש עליו עונש האיסור הוא דבחגיגה דף י' אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדשמואל דאמר דכתיב לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו מכאן ילפינן דחכם יכול להתיר נדר לאיש אחר ועיין ברכות דף ל"ב וא"כ כל זמן שיש עוד ביד הנודר לעבור ולעשות דבריו חולין אז גילה הקב"ה הוא אינו מחלל דברו אבל אחרים מוחלין לו אבל אם כבר עבר ומיחל דברו לא גילה התורה שאחרים יכולין לחלל הנדר וא"כ לא מהני התרת חכם דהגם דצריך עדיין כפרה על אשר מיחל דברו כיון שאין נ"מ עוד שהוא לא יחלל דברו לא גילתה התורה שהחכם יוכל להתיר הנדר ואמימר סובר כסתם משנה בחגיגה היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו וכן פסק הרמב"ם פ"ו מה' שבועות ה' ב' וז"ל ודבר זה אין לו עיקר בתורה שבכתב עכ"ל רק ביאר שלמד משה רבינו מפי הקבלה שלא יחל דברו הוה הפי' בשאט נפש כמו וחללת את שם אלקיך יעו"ש וא"כ סובר אמימר אפי' אם רק מתנחם בעבור יראת עונש כפרה מוחלין לו על כל פנים רבא לשיטתו שפיר אמר אכל כולו אין נשאלין עלי' ודו"ק. וכל זה אם אכל כולו ועבר על לא יחל דברו א"כ לא נשאר מן דבר לחללו אבל אם הקדיש עצים ואפה בו את הפת ויש שבח עצים בפת לו יהי' דעצים אינם בעולם אבל עכ"פ הוא לא חילל דברו שנימא שנשאר רק שצריך כפרה הא לא עשה עבירה כלל ונהפוך הוא הלא נשאר עוד איסור ממנו הוא השבח עצים בפת אשר נחשב לאיסור מכח נדרו אשר נדר וא"כ עדיין יש נפקותא בדברו אז בודאי גם רבא אומר שיוכל החכם להתירו דהא עדיין לא חילל דברו ויש בידו לחלל לאכול אשר נאסר מכח דברו ומהני בו שאלת חכם כנלע"ד לאמת בעז"ה. ומצאתי תל"י לריטב"א בשבועות דף כ"ח בד"ה מיתיבי מי שנדר שכתב וז"ל ופריק הב"ע בשלא כיפר פי' דהא דקתני והפריש היינו והפריש בלחוד ומאן דקארי לי' סבר דהפריש היינו הקריב וכדאיתא טובא דתני הכי וא"ת בדרבא נמי עדיין לא כפר דהא מחוסר הוא י"ל שזה אינה כלום דמ"מ בדרבא עבדי' לכולי' איסורא ואין הקרבן מכפר אלא על מה שכבר עבר אבל בנזיר כל זמן שלא כיפר עדיין הוא באיסור נזירתו כדמעיקרא לאסור בכל איסורי נזיר והיינו דאמרינן בסמוך בשלא גלח ור"א הוא דאמר תגלחת מעכבא לי' בכל איסורי נזיר והא דרבא בגלוח לרבנן הוא דלא מעכב באיסור שבועה עכ"ל הרי שדייק הריטב"א דווקא היכא שכבר עבד לכל האיסור ולא נשאר אלא הקרבן לכפר על מה שכבר עבר אבל בנזיר כל זמן שלא כיפר עדיין הוא בנזירתו וק"ו היכא שלא עבר כלל ועדיין נשאר אם ויכל להנות מן הפת שנאפה אז לכ"ע נשאלין עלי' כנלע"ד והי' בדעתי להאריך בדברי מהרי"ט ובשעה"מ פ"ו משבועות ובאבני מלואים בטו"א מס' מגילה דף כ"ג ובט"ז יו"ד סי' שכ"ג רק טרדוני טרדות צבור ולא אוכל להשיב על מכתבכם כעת ואצוה להעתיק לכם דבר מח"ת שלי בסוגי' דשבח עצים בפת דברי המברך אתכם בכל טוב הד"ש. הק' חיים סופר ראיתי בשער המלך פ"ג מהלכות חמץ ומצה שהשיג בכמה קושיות על דברי ר"י שהובא בתוספות פסחים דף ע"ה דאבוקה כנגדו אינו אסור אלא מדרבנן יעו"ש והקשה בספר הנ"ל כמה קושי' ואסדרם זה אחר זה (א) מן הגמ' פסחים דף כ"ו דאמרו לרבנן לא משכחת עצים דאסורא אלא בשרפיפא והיינו מדאורייתא כמבואר ברש"י ד"ה יוליך אבל מדרבנן אסור וא"כ משמע לרבי אסור באבוקה כנגדו מדאורייתא דאל"כ תקשה קושי' הגמ' גם לרבי ולמה אמרו לרבנן עצים דאיסורא היכא משכחת להו והוא קושי' גדולה מאוד (ב) הלא בתוס' פסחים דף כ"ב ד"ה מניין כתבו בשם הר"י עצמו דלמ"ד אין שבח עצים בפת דשרי עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוה בעין יעו"ש משמע דלמ"ד יש שבח עצים בפת אסר הקרא אפי' בעצים והוה איסור דאורייתא וצע"ג (ג) הקשה מדברי תוס' דף ל"ג ד"ה תתן לו אם חמץ אסור בהנאה אז מתיבת תתן ממועט חמץ דמידי דאסור בהנאה לית בו נתינה כן כ' הר"י וא"כ אם מדאורייתא אפי' אבוקה כנגדו מותר א"כ שייך בו נתינה דהא ראוי' להסיקו תחת תבשילו כתרומה טמאה ואיצטרך למדרש תתן לו ולא לאורו וצע"ג (ד) עוד הקשה מדברי תוס' פסחים דף ה' ד"ה ואומר דהקשו דלמא אך ביום הראשון הוא בפסח והגם שאין ביעור חמץ אלא שריפה והבערה אב מלאכה יוכל לשרוף ויהנה בגחלתו יעו"ש משמע דבאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא וכן ממה שתירצו יען שבתחילת הבערה לא יוכל להנות אעפ"י שיש לו הנאה אח"כ אסור ודאי שכוונתם דר"ג ס"ל דבאבוקה כנגדי אסור כרבי דלרבנן אפי' אבוקה כנגדו מותר מן התורה עכ"פ מבואר דאסור לרבי מדאורייתא וצע"ג (ה) עוד הקשה מדהקשה הגמ' מלולב הגזול דאתרוג של ערלה פסול לפי שאין בו דין ממון ופריך הגמ' תנן של תרומה טמאה פסול והלא יש בו דין ממון להסיק תחת תבשילו ולשיטת הר"י דמותר מדאוריי' בערלה באבוקה כנגדו א"כ למה לא הקשה הגמ' על אתרוג של ערלה דראוי להסיק באבוקה כפי תי' הראשון של תוס' פסחים דף מ"ח כיון דמדאורייתא ראוי' מקרי לכם וצע"ג. ונלע"ד ליישב בעז"ה דברי הר"י דהנה יש ב' אופני הנאה מעצי ערלה (א) אם נהנה בשעת ביעורו כגון שמדליק עצי ערלה להאיר בלילה בבית או שמחמם עצמו בשלהבת בשעת שבוערים עצי ערלה (ב) אם אפה פת בעצי ערלה שלא נהנה האדם בשעה שעצי ערלה בוערים באש רק אח"כ כאשר יאכל האדם הפת יהנה עתה אחרי שכבר מבוערים מן העולם העצי ערלה פעולתם אשר פעלו לפני שעות או ימים. ונראה בסברא בודאי אם נהנה אדם מן האיסור הנאה בשעת ביעור הא"ה הוא אסור מדאורייתא דתורה גזרה שהחפץ יהי' בשריפה כדי שלא יהנה אדם ממנו ואסור להנות ממנו רק אחר שנעשה בו מצותו והיינו טעמא דכל הנשרפין אפרן מותר דכבר נעשה בו מצותו אבל בשעת מצותו ששורף אותו יען שהוא אסור בהנאה אין רשאי להנות ממנו דא"כ נגלה דאינו שורף איסור הנאה אבל אם בשעת שריפה לא בא לאדם הנאה דמה שנאפה בו הפת בשעת אפי' אין בעולם הנאת הגוף ואם לא יאכל הפת אח"כ נמצא שלא נהנה אדם ממנו רק בהשעה אשר אוכל את הפת יהנה אז מהכח אשר פעלו העצי ערלה מלפנים יש סברא לומר כשם שאפרם מותרין עכשיו דכבר נעשה בהם מצותם כך כל הכחות אשר נשארו מפעולת מצות שריפת הערלה מותרין דהא כבר נעשה מצותם דהכח הנשאר מותר כיון דגוף האיסור נשרף כמצותו בודאי אי הוה נחשב לנו שבח עצים בפת כאלו גוף העצים נתהפכו למאכל א"כ הי' בעינינו כאלו נשארו מקצת עצי ערלה אבל באמת שמחליטין שבח עצים בפת אינו בעינינו כאלו גוף הדבר עוד בעולם רק אמרינן שבח עצים בפת היינו שנשאר כח מהעצים בעולם האי כח שנשאר אחרי שנעשה מצותו בלי הנאת אדם הוה כאלו נשאר אפר בעולם ולכן דלמה אנו מחליטין אין שבח עצים במוקצה הגם שהוא איסור אכילה יען דמגוף הדבר לא נשאר רק כח עיין תוס' פסחים דף כ"ו ד"ה חדש יותץ בשם הר"י ובתוס' בע"ז דף כ"ו. ומעתה בא ברוך ד' וראה כי נכונים דברי הר"י דתוס' בפסחים דף ע"ה הביאו בשם הר"י דפת שנאפה בתנור גרוף יהי' אסור דהלא חום אבוקה אסור ויהי' הפת שנאפה בו ג"כ אסור כמו אם אפה אצל האבוקה ותי' הר"י דגם באבוקה כנגדו אין הפת אסור מדאורייתא הגם דלרבי נא שוה השלהבת עם הגחלים דסובר דשלהבת בא מן גוף העצים וא"כ השלהבת אסור מא"ה דעכשיו הוא ביעורו ולא מותרין א"ה רק אחרי שכבר נעשה מצותם דבשלמא לרבנן דסוברים דשלהבת בא מהגחלים אם כן לא משכחת שלהבת בעולם רק אחר ביעורו של עצי איסור דבמקום שנאחז השלהבת כבר נעשה מהעץ גחלת ומותר השלהבת ולא משכחת איסור הנאה בעצי ערלה רק בשרפיפא בודאי לרבי משכחת איסור דאורייתא בעצי איסור אם נהנה משלהבות בשעה שהיא יוצאה מן העצי א"ה כגון אם רואה אצל שלהבות או מחמם כנגדו וה"ה אם נהנה מהצבע בשעה שלובש הבגד אבל אם אפה בו פת בזמן דשלהבת קשורה בעצים לא בא לאדם הנאה רק אחר שכבר האיסור אינו בעולם יהנה מכח הנשאר מהעצים אחרי שנעשה בהם מצותם זה מותר מדאורייתא כמו האפר רק דרבנן אסרו יען דנראה עיני הרואה כאלו לא ישרוף העצים האיסורים בהנאה לשם מצוה בשלמא דאפר ג"כ נשאר מכל שריפה אבל אפיית הפת נראה כאלו נהנה מן הממש או שגזרו דלמא יהנה ממנו הגוף בשעת ביעורו אך לא אסרו חום בתנור גרוף דחום הנשאר הוה כמו אפר הנשאר ובשעה שהחום פועל על הפת לא בא לאדם הנאה ממנו רק אח"כ והוה תרתי לטיבותא שאינו אסור כלל ודו"ק. ולפ"ז מיושבים כל הקו' שפיר פריך הגמ' בפסחים דף כ"ו רק לרבנן דבשלמא לרבי דסובר דשלהבות בא מן העצים ולא נחשב כאלו בא מגחלים וא"כ משכחת עצי איסור באיסורין מדאורייתא אם נהנה האדם בשעת ביעורו אבל שבח עצים בפת שנהנה אח"כ אחר שכבר כלה האיסור הוא רק מדרבנן אבל לרבנן דלא סברו שבח עצים בפת שלהבות בא רק מן גחלים א"כ לא משכחת כלל איסור בשלהבות אפי' אם האדם נהנה מיד בשעה שבא השלהבות מן העצים ודוק (ובזה מיושב לי בס"ד דלא ידע הבדל בין אבוקה או גחלים לוחשות א"כ למה לא הקשה מיד למ"ד גחלים לוחשות ג"כ מותר א"כ עצי איסור לרבי היכא משכחת לה ולישני באבוקה כנגדו ויקשה א"כ לרבי ניחא אפה בו את הפת אלא לרבנן דמתירין באבוקה א"כ עצים דאיסורא היכא משכחת ולפמ"ש נכון דידע הגמ' לרבי משכחת אם יהנה מיד דהא לדידי' סובר יש שבח עצים בפת דשלהבת בא מן העצים ממש והקשה רק אפה בו את הפת דלא נהנה הוא בשעת ביעורו והבן זה). ומיושב לפ"ז דשם בפסחים דף כ"ב אמרו למ"ד דלית לי' שבח עצים בפת לא משכחת דאיצטריך קר שלא יהנה בשעת ביעורו אלא בשמן ותבואה אבל בעצים הוה רק שלהבות הבא מן גחלת שהוא אחר ביעורו ומותר אבל למ"ד יש שבח עצים משכחת האיסור בעצים אם נהנה בשעה ששלהבות קשור בעצים אבל בפת שנהנה אחר שכבר כלה האיסור מן העולם ודו"ק. ובזה מיושב ג"כ קו' ג' מדף ל"ג מתתן לו דלק"מ בשלמא בתרומה ראוי' להנות בשעת ביעורו הנאת הגוף גוף התרומה אבל בחמץ דאסור בהנאה רק שיוכל לאכול הפת יען דנהנה אחר שכלה והוה אותו כח הנשאר כמו אפר א"כ אין כאן נתינה בגוף הדבר ומיושב ג"כ קושי' ד' מן פסחים דף ה' דאמת הוא כיון דתחילת ביעורו בשעת אבוקה כנגדו אינו יכול להנות הנאת הגוף רק אחר ביעורו דבודאי בשעת ביעורו אסור להנות לרבי דיש שבח עצים בפת והוה שלהבת קשורה בעצי א"ה רק אח"כ יוכל להנות ולרבנן ג"כ לא יוכל להנות בתחילת ביעורו רק דשלהבות בא מן גחלים שהוא אחר ביעורו א"כ אסור דאיך יתחיל לשרוף הלא ההתחלה אסור אפי' לרבנן רק לרבי הוה כל זמן שדולק כמו תחילת ביעורו אבל עכ"פ התחלת הדלקות אש אסור לעשות ביו"ט (ומיושב מה שהקשה בשעה"מ שלחשוב ש"מ ד' דיש שבח עצים בפת לפמ"ש לק"מ דתירץ הנ"ל בין לרבי בין לרבנן ומש"ה כ' התוס' שלא יוכל להנות בתחילת ביעורו ולא כתבו שלא יוכל להנות בשעת ביעורו רק אחר שנעשה גחלים כמו שכתבו בקו' ודו"ק). ונכון גם קו' ה' בשלמא בתרומה הוה דין ממון דיכול להנות מן גוף הדברים אפי' בשעת ביעורו להאיר לו או לחמם לו אבל בערלה דיוכל להנות רק אם כבר כלה והלך מן העולם א"כ אין לו דין ממון כנלע"ד בעז"ה שמקום הניחו לי מן השמים בעז"ה: