שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן כב
שאלה אירע מעשה בקהל עדת ד' שהגבאי הראשון נעשה בר שבעים שנה ביום אשר מוגבל להיות סעודת החברא ובתוך הסעודה אמר שמעו נא רבותי לכבוד אשר היום מלאו שנותי "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" אתן לכם היום בסוף הסעודה מאכל אשר לא אכלתם ולא אכלו אבותיכם מעולם והשתוממו מאוד כשמוע דבר זה ויהי כטוב לבם ביין בחצות הלילה ובאו שלשה שמשים של החברא ביחד והביאו ג' קערות גדולות בשר בחלב מבשר שור בקערה אחת ובשר כבש בקערה השנית ובשר עוף בקערה השלישית והתחילו בני חבורה לצעוק אמת הדבר שלא אכלו כזה לא אנו ולא אבותינו אבל יען כי רצה להכשיל אותם או לחשוד הבני החבורה שיאכלו בשר בחלב די בזיון הזה ויצוו להביא פנקס החברא ולמחות שמו מן הספר וכאשר ראה שגדול צער הבני החבורה אמר החלב הוא חלב שקדים ובקש שישתו מן החלב ויטעמו בחיך טעם שקדים ואמר ת"ח אשר הי' שם שאסור לטעום או לאכול מפני רואים הרבה אשר עומדים בחוץ הן גדולים וקטנים ויאמרו שאכלו בסעודה בשר בחלב חוץ אם יביא שקדים ויתפזרו על הקערות אבל לא הי' בנמצא עוד שקדים והניחו המאכל ולא אכלו ושאלו אם הגבאי צריך קנס שעשה שלא כדת וגם אם הי' חטא ופשע אם אכלו כי נשמע שאיזה אנשים עברו ואכלו תשובה הדבר פשוט שלא לקנוס להגבאי ואפי' יש לחקור אם אינו מותר לכתחילה לעשות כאשר הורה הזקן הלכה למעשה בלי הנחת שקדים ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר בעזה"י. מראשית נחקור מה שחשש האי ת"ח על מראית עין הרואים אשר עומדים בחוץ שיחשדו לבני החברא שאוכלים בשר בחלב יפה חשש כי כן מבואר בשו"ע יו"ד סי' פ"ז סעיף ג' שכ' הרמ"א וז"ל ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף בחלב הואיל ואינו אסור אלא מדרבנן אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית עין עכ"ל וא"כ כאן שהי' בקערה אחת בשר שור ובקערה השנית בשר כבש ואסור לאכול אם אין שם שקדים וגם בקערה של בשר עוף החמיר הש"ך ואף שהטו"ז בס"ק ד' מיקל אם אין נו שקדים אצל בשר עוף אבל כאן דהי' ג"כ בשר שור בסעודה יש לחוש גם על בשר העוף ודו"ק. אמנם נ"ל הלא מבואר ביו"ד סי' קמ"א שאסור להשהות בבית צורת חמה ולבנה בין בולטת ובין שוקעת וכ' הרמ"א וז"ל ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא עכ"ל וכ' הש"ך בס"ק כ"ז וז"ל פי' להשהותם משום דליכא חשדא ברבים אבל לעשותם אין חילוק בין יחיד לרבים וכ' ר' ירוחם אע"ג דברבים דליכא חשדא מ"מ מכוער הדבר להם וב"י בב"ה מביאו וכ' דבב' ליכא חשדא ונ"ל ראי' מריש ברכות עכ"ל וא"כ השתא בחשד ע"ז אמרי' דליכא חשדא בשל רבים וכ"ש כאן באיסור בשר בחלב אשר הובא בסעודת חברא קדישא אשר נתקבץ עדה קדושה דליכא חשדא ומותר לאכול הבשר בחלב שקדים הגם דליכא סימן אצל המאכל ודו"ק. ולכאורה יש להשיב שאני ע"ז דחמיר מאוד דכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה נא חיישינן ברבים לחשדא אבל איסור בב"ח הגם שהוא בשר שור ועובר על לאו דאורייתא אעפ"כ חיישי' אפי' ברבים ושפיר עבדו דלא אכלו. אך ראה זה אשר המג"א בסי' רמ"ד ס"ק ח' הביא ראי' דמותר לבנות בקבלנות בשבת ביהכ"נ או לפנות הזבל בשוק בשבת יען כי ברבים ליכא חשדא לאמור שכירי יום נינהו ואעפ"י שאסור ליחיד לבנות בית בשבת ע"י עכו"ם בקבלנות בשל רבים מותר והביא ראי' מיו"ד סי' קמ"א ואעפ"י שמלאכת ישראל ע"י עכו"ם אפילו להסמ"ג הוי רק איסור לאו ומכ"ש לדידן דפסקינן דאמירה לנכרי הוי רק איסור דרבנן ואעפי"כ אמרינן דברבים ליכא חשדא וה"ה כאן בנידן דידן כמ"ש למעלה ודו"ק. שבתי וראיתי שבס' תוספות שבת שדא נרגא על דין המג"א שם וחקר דדוקא בע"ז דחמיר אז ברבים ליכא חשדא אבל בדרבנן חיישי' דבביצה דף י"ד והובא בשו"ע א"ח סי' תקט"ז סעיף ב' וז"ל כל דבר שמותר לשלוח ביו"ט לא ישלחנו בשורה דהיינו שלשה בני אדם או יותר זה אחר זה נושאים כולם מין אחד עכ"ל והטעם דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ועיין במג"א שם ס"ק ב' דאפי' בחצר אסור והקשה הנ"ל הא הש"ך פסק דרבים הוי אפי' תרי וכ"ש כאן דהוי שלשה ואעפ"כ חשדי' אותם אלא ודאי דוקא בע"ז לא חשדי' רבים אבל בשאר איסורין חשדי' וצע"ג ופלא דלא הוזכר ביו"ד סי' ק"נ בכל הדינים הבדל בין יחיד לרבים. וד' האיר עיני לחדש דבר בעזה"י דלכאורה דברי הש"ס סותרין זא"ז דבקידושין דף פ' אמרי' אשה מתייחדת בתרי כשרים וכן בברכות דף ג' אמרי' שלא יכנס בחורבא מפני חשד שמא זונה מוכנת לו ואמרי' שם בתרי כשרי ליכא חשדא ובביצה דף י"ד אמרינן אפי' בג' איכא חשדא וצע"ג. ועלה בדעתי לחלק דביו"ט הוי חשד על איסור דרבנן חיישינן אפי' בתלת אבל בקידושין באשת איש דהוי דאורייתא אפי' בתרי ליכא חשדא אלא א"כ איך אמרי בתרי ליכא חשדא ופי' רש"י דמוכח כן מקדושין דאשה מתייחדת עם שני אנשים וק' דלמא אם יכנוס בחורבא יחשדו אותו בזונה פנוי' או נכריות ואפי' תרי לא יכנסו דעל איסור דרבנן אפי' תרי נחשדו וצע"ג. והנלע"ד סברא אחת נחזי אנן אם אדם רואה שנבנה בית ישראל בשבת מיד נפל ס' ברעיונו אם הוא בשכירי יום אז חטא ישראל שעשה להבונים שלוחיו אבל אם הוא בקבלנות אז הוא היתר גמור דנכרי אדעתא דקבלנות עביד ומכח גוף מעשה הבנין אין לו הוכחה להכריע שהוא בשכירי יום והוי ס' השקול בעיני הרואה אז הכריעו חכמים אם הבנין הוא של יחיד יש חשש למראית עין שיחשדוהו ויכריעוהו לכף חוב בס' השקול עיין בטו"ז סי' רמ"ד ס"ק ב' אבל של רבים יכריעו אותם לכף זכות שהוא בקבלנות דהא אין להם הוכחה או ראי' שהוא ע"י שכירי יום יען שרואים שנבנה בשבת דאם הוא בקבלנות לא ישמע להם הגוי שלא לבנות בשבת כמבואר בתו' בע"ז דף כ"א בד"ה אריסותא ואין ביד הרבים להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לה אבל שם בביצה דף י"ד הלא אם הולכים ג' אנשים בשורה ונושאים מין אחד מחזי כמאן דאזיל לחינגא ואם ילכו בערבובי' לא מחזי כמאן דאזיל לחינגא ואם כן מדוע הם הולכים בשורה הלא יוכלו להשיג תכליתם להביא תשורה להאיש אשר ישולחו אליו אם ילכו בערביבי' ומדוע הולכים בשורה ולא מרחיקין עצמן מן הכיעור ויחליטו שבאמת הם הולכים לחינגא אבל אי הי' הדין שבערבובי' ג"כ מחזי כחינגא והם מוכרחין להביא המנחה להאיש היה מותר אפילו בשורה דברבים ליכא חשדא אלא אם כן יש ראי' שלא חפצים להסיר הכיעור והדומה לו והבן. וכ"ז בשאר איסורים אבל בע"ז דחמור מאוד לבני ישראל הגם דמכוער הדבר להיות להם צורה בולטת אעפי"כ לא אמרי' יען דהניחו הכיעור נחשדו נמי אותם על ע"ז אשר כל המודה בה ככופר בכל התורה דלא נחשדו רבים מישראל לעבוד ע"ז וידינו הרואים שהעמידו הרבים הדמות כוכבים ומזלות לנוי ודו"ק. ולפ"ז מיושב הקי' דשאני בקידושין דף פ' דלא ראינו שים ריעותא דאנשים רוצים לזנות עם האשה ואנו חוקרים אם לאסור היחוד משום חשדא ואמרינן דתרי כשרים אין העולם חושדים אותם אם ליכא מופת והוכחה ע"ז וכן בברכות אין לנו שום הוכחה בכניסת התרי לחורבא שיש שם זונה אבל בביצה שיוכלו לילך בערבובי' והולכים בשורה זה הוא אשר מביא אותם לחשדא ואסרו חז"ל ודוק בזה שהוא אמת לאמיתה של תורה בעזה"י. ודע הא דחיישינן ביחיד לחשדא היינו אם עכ"פ אנו רואים מעשה לפנינו אשר מעורר הס' אם הוא נעשה בהיתר או באיסור כגון שהישראל רואה בונה בשבת בית חבירו אשר מיד נופל מבוכה הא גוף מעשה הבנין בשבת הוא איסור רק בקבלנות אז נכרי אדעתי' דנפשיה עביד אבל אם הוא בשכיר יום הוא אסור מכח שליחות אז יחשוד שחבירו אולי עושה באיסור אבל מעולם לא שמענו שאם בא ישראל אצל חבירו ורואה שדולק שם אש בתנור או נר תל השולחן שיחשוד אותו שהוא הדליק האש דנהפוך הוא דאוקמי כל איש בחזקת שהודלק הנר אי האש בהיתר דהא אינו רואה לפניו שום דבר מלאכה אשר יש לחקור בו שנעשה עתה באיסור בשלמא בבנין בית ישראל הוא רואה מעשה בנין בשבת בבית ישראל רק בקבלנות עושה הבונה אדעתי' דנפשי' ובשכר יום עושה ע"ד ישראל ויש ספק לפנינו איך הבונה מכוין בדעתו וכן בקידושין אנו רואים היחוד איש עם אשה או שאנו רואים שנכנס לחורבא אשר הדרך להכניס שם פועלי און אשר עם הזונות יפרדו וראינו עכ"פ דבר המביא הרהור חשד אבל אם אנו רואים צורת כוכבים ומזלות שאינם בולטות בבית ישראל לא יבוא אדם לחשוד האיש שמא עשה הוא בעצמו ועבר על לא תעשון אתי עיין ר"ה דף כ"ד דכיון דלא רואה שום עשייה בוודאי ידין כל אדם לחזקת כשרות שאחרים נכרים עשו והוא קנה אותם ודוק. ומיושב לי בזה נב"י מהד"ת בא"ח סימן ק"ג שהביא דברי תו' בר"ה דף כ"ד בד"ה עמי שכ' וז"ל אלמא אסור להשהות שיחשדוהו שעשאו ועבר על לאו לא תעשון ור"ג נמי ליתסר ומשני כיון דחותמו בולט חיישינן לחשדא שמא יאמרו ע"ז הוא לו אבל אחשדא דלא תעשון לא חיישינן עכ"ל התו' והקשה הגאון הנ"ל הא גופא ק' למה חיישינן על חשדא בקיבולת בשבת שהוא רק שבות וכאן לא חששו אפי' על לאו דלא תעשון וע"כ יען דקיבולת הוא בפרהסי' וק' הא הגמ' משני דר"ג שהי' נשיא ושכיחי בי' רבים ליכא חשדא דע"ז וק' ניחוש על חשד דעבר על לא תעשון כמו בקיבולת בשבת וצע"ג. ולפמ"ש אין כאן קו' כלל דזה גופא חדשו תו' בר"ה דלא חשדינן אפי' יחיד על שעבר על לא תעשון דהא אין אנו רואין שום מעשה איסור וכל איש דן לחבירו מכח חזקת כשרות שלא עבר עבירה לעשות בעצמו דמות צורה וליכא חשדא כלל בשלמא אם הוא רואה צורה בולטת בבית ישראל חושדו שהוא ע"ז שלו ולרבים לא יחשדו שעובדים ע"ז וכן בקיבולת דנראה לעינים דנבנה בשבת בית ישראל ונולד ס' אם הוא על דרך איסור בשכירי יום או ע"ד היתר בקבלנות שהנכרי לא ישמע לישראל ולכן חוששין על מראית עין בקיבולת ודו"ק. (מאוד אני תמה על הגאון נב"י שמחלק שם לפי דבריו בדמות בולט שיש חשש שעובד ע"ז שהוא בסקילה חששו על חשד ובדמות שאינו בולט דיש רק לאו לא תעשון לא חששו לחשדא והוא כנגד סוגיא דיבמות דף קי"ט ע"א אמר רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וא"כ כי היכי דחיישינן לחשד שישראל עובר איסור כרת ה"ה יש לחוש בחשד שעובר על איסור לאו ועיין רש"י שם שפי' בהרחקה מחלקין אבל בספק אם נוגע האיסור איסור לאו וכרת שוה ודו"ק. שוב ראיתי דלהב"ד אין חילוק בין לאו לכרת אבל להמון ישראל חמור להם כרת מלאו כמבואר בבכורות דף ל"ו שחשודין על לאו דגזל שהוא רק לאו ולא על קדשים שהוא בכרת ודו"ק אך א"כ מבואר דעל כרת לא חשדינן דלא כנב"י). וגם אוסיף נופך לתרץ קו' הנב"י דלא מצינו חשד רק אם העבירה לא נעשית כגון בברכות דף ג' אם א' יראה אותו שהולך לחורבא יאמר שהולך לזנות וכן לא תתייחד אשה עם איש רק בתרי שיחשד הרואה שהולכים לזנות וכן בר"ה אם יש לו פסל שיאמרו שיעבוד ע"ז וכן בבונה בית הרואה יאמר שהוא בונה עדיין בשכירי יום או בפונה אשפות ומשוה גומות גם עתה וכן אם הולכים ג' אנשים בשורה שהם הולכין לחינגא וכן בעדים שהעידו על האשה ורצה האחד ליקח את האשה דצריכין חזקה דעד השני לא הי' חוטא ולא לו דאל"כ חיישינן שהוא רוצה ליקח את האשה ומבקש לחטוא וכן בב"מ שהב"ד לא ימכרו הפקדון שמבקשים הממון וכדומה אשר יש חשד שהעבירה עכשיו יתחיל או עכ"פ עדיין הוא חוטא וה"ה אם יש הוכחה שרואה שהוא משטיח כנגד השמש בגד מלוכלך ויחשדוהו שכובס בשבת דאל"כ מאין המים באין ועיין סי' ש"א דאם תלה אותם מע"ש אין צריך ליטול אותם יען דכאן אין אות שכבסם בשבת אבל הרואה שתולה אותן בשבת יאמר שכבסן עכשיו שלא יעלה ע"ד הרואה שנפלו כליו במים אבל אם אין הוכחה המביא לידי חשד לא מצינו חשד לחקור אם עבר חבירו על איסור דוק ותשכח כן בעזה"י. תמצית הדבר דדוקא בכה"ג חיישינן למראית עין אפי' ביחוד אם יש חשש שעתיד לחטוא או שעכ"פ עדיין ממשיך העבירה הגם דליכא הוכחה שיחפוץ לחטוא או שחוטא עכשיו וגם אם יש הוכחה שחטא בעבר בכיבוס שעשה מעשה שיטוח אבל לחשוד בר ישראל שעשה הדבר באיסור בהעבר ויש לדונו שנעשה בהיתר היום או מאתמול או מאיש אחר מוקי כל ישראל בחזקת כשרות שעשה בהיתר או בא בידו בהיתר א"כ מהכ"ת נחשוד ישראל שעבר על לא תעשון אתי ודו"ק. ואעתיק דבר מחידושי פי' בדברי ש"מ בביצה דף י"ד גמ' שאני בי מר שמואל דאיכ' פריצותא דעבדי כ' בש"מ וז"ל מהכא דליכא לאחזוקי איסורא דכל ישראל בחזקת כשרין הן דהא יהיב טעמא הכא משום פריצותא דעבדי וא"ת ומר שמואל היכא משתמש בעבדי פריצי וי"ל דלדידי' אע"ג דהוי פרוצים במילי דעלמא באיסורא בדיקי גבי' ואפ"ה ר"פ החמיר על עצמו ולא סמך על בדיקותא דמר שמואל לפי שאין נאמן להכשירו עכ"ל. ונלע"ד להסביר דעבדים יש להם חזקת פריצות ומקילין לעשות בהיתר כגון לכתוש מאתמול או לכתוש במכתשת קטנה היום הם כותשין ביום טוב במכתשת גדולה רק האיש אשר עומד על דבריו והוחזק בהם הגם שהם פרוצים בשאר דברים בכ"ז נזהרו באיסורין יוכל הוא לסמוך עליהם דברי שלו מהני לגביו כנגד חזקת פריצות סתם עבדים כדאמרינן בכתובות דף כ"ב באומרת ברי לי עיי"ש בתו' אבל שיהי' נאמן עדותו של מר שמואל כנגד העולם לסמוך על עבדיו הוי מר שמואל ע"א דאינו נאמן לסתור חזקת פריצות של סתם עבדים ובפרט שגם עבדיו הי' פריצים במילי דעלמא ומהכ"ת נסמוך על עדות ע"א שאינם פרוצים באיסורין ודו"ק. אך לפי"ז למה כ' הש"מ שהחמיר על עצמו ר"פ הלא מן הדין לא יוכל לסמוך על ע"א נגד חזקת פריצות של עבדים וצע"ג ונ"ל שיש כאן ס"ס דלמא מאתמול כתשו ואת"ל היום דלמא במכתשת קטנה דהא להך איבעית אימא חזר הגמ' דר"פ לא חזא דדייק טפי ולא ראה דהוי קליף צהרי' ואעפי"כ לא סמך על עדותו דמר שמואל זה הי' רק חומרא שהחמיר על עצמו להראות שאין ראוי לסמוך על עדותו דמר שמואל ודו"ק. ויצא מדברי ש"מ כמו שביארנו דאפי' ת"ח כמר שמואל אינו נאמן נגד חזקת פריצים של עבדים וא"כ ק"ל מנ"ל לש"מ דלית לן לאחזוקי איסורא דכל ישראל בחזקת כשרים הן דלמא שא"ה דאיכא ס"ס להקל דלמא כתשו בקטנה ודלמא מאתמול לכן לולא דעבדים מוחזקים שהם פריצים יש לסמוך אבל בס' השקול אית לן לאחזוקי איסורא לחומרא וצע"ג. שוב התבוננתי דהך איבעית אימא קאי על דחזי דדייק טפי ודחזי הוי קליף צהרי' דמשמע הגם שרואה דהוא דייק טפי וע"כ נעשה במכתשת גדולה רק שיש לתלות דנעשה מאתמול או בהיפוך שרואה דהוי קליף צהרי' רק שיוכל לתלות במכתשת קטנה אעפ"כ יוכל לאכול וסמכינן על חזקת כשרות אי דייק טפי אמרינן דנכתש מאתמול ואי צהיר טפי אמרי' דנעשה במכתשת קטנה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן דכל ישראל בחזקת כשרות ועשו כדת ור"פ ג"כ לא ראה רק או דדייק טפי או רק דצהיר טפי ולא סמך אפי' על עדותו של מר שמואל שעבדים בחזקת כשרות אבל שאר אדם מישראל סומכים עליו ולא צריך אפי' לשאול אחריו ודיינינן לכף זכות שנעשה בהיתר ור"פ דלא ראה רק או דדייק או דקליף צהרי והוי רק ס' ובכ"ז לא סמך על עדותו דמר שמואל בזה החמיר ר"פ על עצמו ודו"ק. הדרן למלתא דחשש יתחלק לג' ראשים (א) רבים לא חשידי היינו אם ספק לפנינו דיש פנים לומר שהוא בהיתר ויש פנים שהוא באיסור כמו בקבלנות בשבת אז לא יחשדו המון עם שרבים יעברו עבירה באיסור אשר יוכלו לעשות בהיתר אבל אם יש מופת שיוכלו להשיג חפצם ומאויים בדרך שלא יהיה משוער הדבר ואעפ"כ עושין במראית עון כגון ג' הולכים בשורה אז גם רבים יבואו לידי החשד אפי' הוא רק איסור דרבנן בעלמא (ב) דחיישינן לרבים אם ידענו דלא יוכלו להשיג מאוויום בדרך היתר כגון בהולכים בשורה דחיישינן בעבור הנאת ממון יעברו איסור מקח וממכר יען כי נתנו מראית עין שהלכו בדרך שבני אדם הולכים לחינגא להרוחת ממון אבל אם בי תרי הולכין לחורבא או אשה שמייחדת עם ב' אנשים אשר לא עשו שום פעולה אשר מעורר שמבקשים להתענג בהנאת בעילת זנות או עדים שהעידו על המקח או ב"ד שפסקו להתיר האשה או פסקו דין לחייב או לזכות כיון דלא ראינו בשעת העדות או בשעת פסק דין דבר המביא לידי חשד אז יצא בהיתר דרבים לא חשידי וכיון שהותר פ"א נשאר בהיתר ובמקח יש עכ"פ הרחק מן הכיעור ובאשה דלא יחטיאו ב' בשביל אחד אפי' כיעור אינו עיין ט"ז א"ע סי' י"ב (ג) הא דחיישי' ליחיד אפי' היינו אם אנו רואים עכ"פ מעשה איסור כגון בבנין דאנו רואים בונה בשבת ויש ספק אם הוא נעשה בהיתר אבל עכ"פ יוכל להיות ג"כ באיסור ועדיין עומד לפנינו פעולה הנ"ל אשר אנו מסופקים בו אם לא נעשה באיסור או שאנו רואים שישראל עושה היום דבר אשר מעורר שעשה היום מעשה איסור כגון אם משטיח בשבת בגד לח ממים אבל אם נראה ביד ישראל דבר ולא ידענו אם נעשה בהיתר או באיסור ואין שום אות או מופת או הוכחה אשר יתן יד להראות שעשה איסור או בא בידו באיסור כגון צורה שאינה בולטת או שדולק מע"ש נר בביתו או שתולה בחצירו בגד מע"ש זה לא אסרו חכמים מפני מראית עין דכל ישראל בחזקת כשרות ולא ידין רוח באדם לחשוד לרעהו שעובר עבירה אם אינו רואה בעיניו מעשה אשר מעורר בו החשד לחשוב מחשבות להתנכל באחיו במצות שלא עשה כדת וכדין או שגם כעת הוא אחוז בחבלי עון ודו"ק. וטרם אשים קנצי למילין אתפלא עוד על התוס' שבת אשר התפלא על המג"א מן ביצה דאם הולכים בשורה אסור דמחזי כאזיל לחינגא ונ"ל דשאני אם החשד הוא שהג' אנשים הנצבים עליו על הרואה אותם דאזלי לחינגא להרויח ממון אשר רבים חללים הפיל הממון דיותר צריך זירוז אמר ר"ש במקום שיש ח"כ אז חיישינן שיבוא לחשוד אפי' רבים שיעברו איסור דרבנן של מקח וממכר בעבור הרווחת ממון אבל בקיבולת בשבת אטו ירויח אדם אם נוטל שכירי יום מאלו אם יתן הבנין בקבלנות ואפי' אם קבלנות ביוקר הוא משכירי יום די שנחשוד ליחיד שעבר משום הרוחת ממון דידי' ושכר שכירי יום אבל בשל רבים כגון בנין ביהכ"נ או לפנות הזבל ברה"ר אשר הוא מוטל על כל העדה וראשי העדה הם הפקודים לעשות הכל בעבור הצבור בכלל ולמה יעברו הראשים לחטוא כדי להרויח לחבריהם אין אדם חוטא בעבור חבירו ובעבור שהמה ירויחו מעט כפי חלק המגיע עליהם לא יחטאו להיות כירבעם חטא והחטיא רבים וגם כיון שא' בלבד לא יוכל לעשות בעד הצבור חוץ אם רובם ככולם הסכימו על הדבר לכן אף אם כל העדה ביחד יפעלו ולא יסמכו על הראשים כ"א עובר על לפני עור כמו בתרי עברי דנהרא שמסייע גם לחבירו לחטוא דהוא לבדו לא הי' יכול לעבור העבירה אבל שם בביצה יחשדו אותם שהולכים לחינגא שירויח כ"א בשביל עצמו כפי מזלו והצלחתו ודו"ק. ומג"א הביא ראיה מיו"ד כמו דלא חיישינן שימצא כזאת בישראל להעמיד דמות בולט בביהכ"נ כדי להכשיל רבים ולא חשדינן שלע"ז הוא הדמות בולט אבל ליחיד אסור להשהות דמות בולט שיחשדוהו שהוא עובד ע"ז פן ח"ו נלכד בשחיתותם ומאמין בפסל כך יחשדוהו ליחיד שעובד בשכירי יום כדי להרויח ממון אבל רבים לא חשידי להיות כירבעם בן נבט לחטוא ולהחטיא רבים ודו"ק. ומצאתי דוגמא לסברא הנ"ל בחת"ס או"ח סי' ס' שרצה אמ"ו ז"ל לחדש בנידון שאלתו אשר רוב בתי יהודים כמאתים בתים נשרפו ברעש מלחמה וחקר להתיר לבנות בקבלנות דברבים ליכא חשדא וחזר בו דוקא ביהכ"נ אשר רבים משותפים בבנין א' או אנדרטא בביהכ"נ דאזלי להתם רב יהודה ושמואל זה נקרא רבים דליכא בהם חשדא אבל בנידון שאלתו שרבים בונים אבל כל איש בונה בית שלו אז יש חשד והביא ראיה מתודס איש רומי עיי"ש. ולפמ"ש יוסבר החילוק דברבים אשר משתתפים בדבר א' אז ע"כ איש עוזר לחבירו ועובר גם על לפני עור דהוי כמו תרי עברי דנהרא דלולא שהסכימו יחדיו איש פרטי לבדו לא יוכל לעשות דבר בעד רבים אז יש חזקה אין אדם חוטא ומחטיא רבים ולא לו יהי' הרוחה או הנאה אבל אם כ"א בונה ביתו וחוטא נפשו אולי כל איש בעבור בצעו והרוחתו הכל סר יחד נאלחו ח"ו ואיכא מראית עין ודו"ק. ואביא ראיה דבחשד ממון חיישינן אפילו בג' דבירושלמי פ"ב דיבמות תני במפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר ימכור בפני ב"ד וכ' וז"ל מה יהי' בדמים מחלוקת ר"ע ור"ט (כמו באלו מציאות בדמי אבידה דר"ט אומר ישתמש בהן ור"ע אומר לא ישתמש בהן פני משה) תני ב"ד לא יקחו ר"ע אמר ר"ח בי ר' שבתי מקשי הכא את אמר הכין והכא את אמר מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד אמר ר"י תמן המקח דרכו להשתלש ברם הכא אין שנים מצווין לחטוא מפני האחד עכ"ל הרי שחושדין לב"ד של ג' שיחלקו המקח ביניהם שכ"א יטול חלקו ויחטאו ב"ד בעבור ממון ואם יש חשדא לב"ד בעבור ממון כ"ש ג' הדיוטים יוחשדו שאזלו לחינגא כדי שירויחו ממון אבל לחשוד רבים במקום דלא ברור הרוחת ממון וגם לחטוא ולהחטיא רבים כדי שירויחו מעט ההבדל בין קבלנות לשכירי יום לא חשדינן רבים דכבר אחז"ל אין צבור עני ודו"ק. ומה שהוסיף בתו"ש להקשות מהא דמבואר בא"ע סי' י"ב דשנים המעידים לאשה שמת בעלה מותרת להנשא להעד דאתתא לבי תרי לא חזי' ותיפוק לי' בבי תרי הוי רבים וליכא חשדא וצע"ג. ולפמ"ש מיושב הקו' אי אתתא לבי תרי חזי' א"כ חיישינן דשניהם יבעלו אותה ואטו הנאת בעילה לאו הנאה הוא אשר הוא שוה כסף אם עיניהם נתנו בה אז כתיב רבים חללים הפילה ויאמרו אולי נתפסו אחרי עיניה ולא יכלו להשיגה בהיתר והעידו שקר להשיגה באיסור והם מומרים לעריות לתיאבון דא"א ליקח אותה בהיתר ולכן מצריכין הטעם דאתתא לבי תרי לא חזי' והשני לא הי' חוטא נפשו אבל בשבת דיוכלו הרבים להשיג בהיתר בקבלנות מהכ"ת שרבים יעברו על חילול שבת כדי להרויח ממון הלא שם בעדים לא חיישינן שיאמרו שקר בעבור ממון שירויחו עיין גיטין דף ס"ו ודו"ק. ואוסיף נופך בודאי במלתא שהעולם יראו את הדבר אשר מביא לחשד אז הרבים ישמרו בנפשם לעשות האיסור דאיך לא יכלמו אם הרואים ידרשו ויחקרו ויוכיחו על פניהם לכן הרואה יחלוט שבהיתר נעשה ולא באיסור דרבים לא יעיזו לעשות ביד רמה כגון בביהכ"נ או בניקור האשפתות שבוודאי רבים יראו את הדבר ויחקרו עליה וממילא רבים לא יחטיאו ובברכות דף ג' ובקידושין דף פ' לא נראה מהם פעולה אשר מעורר הרואה לומר שהתחיל העבירה דהיחוד בפני עצמו אינה עבירה כלל רק שיוכלו לבוא שם לעבירה יען שהם ביחד בסתר ויכולים לזנות אמרינן בתרי לא חיישינן דאוקמי תרי כשרים בחזקת כשרות שלא יחטאו הגם שלא יודע הדבר אם יחטאו בכ"ז לא יחשידו יען שאין רואים שום עולה ופעולת עבירה וכן בצורה בולטת הגם מי יודע מחשבות איש אם לא בסתר ח"ו יכחיש בד' ומודה בע"ז אבל לא רואים שום הוכחה להתחלת עבירה ואין חושדין רבים במקום שאין ניכר ריעותא של פעולת עבירה או שום הוכחה או ראיה אשר יכריע שהיא ראוי לחשוד אותם אבל אי איתתא לבי תרי חזי' אז אם א' נושא אותה יאמרו הבריות הוברר הדבר למפרע שלא להאמין להעדים האלה שעיניהם נתנו בה שסוף מעשה במחשבה תחלה וא"כ הי' ראוי שב"ד יעשו גדר שהעד לא ישא את האשה שלא יהי' מקום לחשוב מחשבות פגול להרהר אבל בקבלנות נהפוך הוא דהעולם רואים פעולת העבירה בעינים ואמרינן שהרואים לא יחשידו רבים שעושים ביד רמה עבירה לעיני כל רואי שמש והבן זה. וראי' לזה דהא מעולם לא שמענו שאם באו עדים להעיד שראובן אשר לו שתי נשים מת שלא יהי' נאמנים ששמא עיניהם נתנו בנשיו זה יקח אחת וזה אחת אלא בוודאי כ"ז שלא ראינו יד לחשד לא חיישינן לחשד רק אם יחפוץ העד ליקח האשה אז הוא יתן יד ושם לחשד אבל בנידון צורה וקבלנות בית או פינוי האשפתות אין הרבים נותנים יד לחשד לאמור שהוא באיסור. ויש להשיב אולי אם מעידים להתיר שתי נשים דומה לשדה ומעות ופירות שראו לחלק והוי הדין שאסור להעדים ליקח אפי' אחת מהנשים וממילא ליכא שום חשד ונאמנים בעדותן והבן. סוף דבר בנידון שאלתינו בישיבת החברא קדישא היושבים ועוסקין בסעודת מצוה והסעודה נעשה מממון החברא או בוודאי הרואה לא יחשוד שח"ו יהיו מסוד אנשים רעים וחטאים לד' וידין שהגבאי לא יהי' כירבעם בן נבט להחטיא רבים ויחלוט שהוא אחיזת עינים או חלב שקדים או איזה לחלוחית לבן דברבים ליכא חשדא כך נלע"ד. רק זה מצאתי בפרמ"ג יו"ד סי' פ"ז בש"ד ס"ק ו' שכ' וז"ל ולענין דינא בסעודות גדולות ודאי ראוי להניח אצלו שקדים עכ"ל ודעתו נפלאה בעיני דרבים היושבים יחד לאכול סעודת מצוה לא שייך בהם חשד והי' ראוי להתיר לכתחלה אפי' בבשר שור בלי שקדים ואולי יען שאפשר להניח שקדים ולא יהי' מראית עין ולא עשה הוכר זה יפעול חשד כמו בהולכים בשורה שהסברתי אבל עכ"פ אין ראוי לקנוס הגבאי ודו"ק. ויש לי הרהורי דברים בדברי הירושלמי פ"ב דיבמות שאסרו אשת חמיו מפני מ"ע וכן בקו' תו' בקידושין שהקשו איך שאנו המלאכים איה שרה אשתך הא אסור לשלוח שלום לאשה וק' שם כתיב שאמרו אליו שהיו תרי דליכא חשדא והוצרכו לשאול לכבוד אכסני' ואולי שם הקו' יען במכניס אהבה בלבה הגם שלא יחטיאו ולכן מצויין בתו' הקו' על אסור לדרוש בשלום אשה כלל ולא מקודם ודו"ק וכן פלא בעיני איך עלה יהושע עם ראשי השבטים למלחמה כנגד שני שבטים ומחצה שחשדו אותם בבנין המזבח שחפצו בע"ז מהכ"ת לחשוד רבים ובפרט בע"ז מי גרע המזבח מדמות בולט בביהכ"נ ולא נראה לומר דמשם וילפינן דברבים ליכא חשדא דהא נתגלה אח"כ שבנו את המזבח לזכרון לבניהם אחריהם שלא יפלו מאמונת ישראל יעו"ש דמצד הסברא רבים לא חשידי ולא צריך ללמוד ע"י מעשה שהי' ועוד דא"כ דלמא דוקא רבים כשני שבטים לא חשידי אבל יען שהי' הוכחה שסרו מדרך הישר דנתנו מראית עין בידים לבנות מזבח אז גם ברבים יש חשד וכיון שגילו שיש להם טעם ליתן זכרון עולם לבניהם אז האמינו להם דברבים ליכא חשדא ודו"ק. וראה זה מצאתי להפרמ"ג או"ח סי' רמ"ד על המג"א ס"ק ז' וז"ל מ"ש דברבים ליכא חשדא ובא"ר ה' כ' שמא באיסור דרבנן כזה אף ברבים שייך חשדא ובס' תו"ש אות ז' הביא מסי' תקט"ז ביו"ט ג' בני אדם מיחזי כחינגא ובאה"ע י"ב ב' דיינים יעיי"ש משמע אף איסור תורה חיישי' ברבים כל דלא הוי עכו"ם ועיין סי' תקט"ז מ"א אף חצר אסור ובש"א אות נ"ו בדרבנן בחצר מותר ש"מ הטעם דאושא מילתא והוי כעובדא דחול עיין ביצה י"ד ב' ברש"י ובאה"ע י"ב שם שני עדים י"ל דנושא אותה מחזיק החשדא או במלחמה דע"א אינו נאמן האומר בדדמי וב' נאמנים עיין אה"ע סי' י"ז סעיף נ' עיי"ש א"כ ב' עדים בכה"ג לא חיישי' שא' אומר שקר כדי לישא והב' אומר בדדמי ול"ש רבים לא חשידי ומיהו א"ב ל"ש אין חוטא בשביל חבירו ותי' הא' נכון ושם לדינא י"ל הואיל ודיעבד לא תצא כה"ג אין לחוש וצ"ע וכ' ע"ש וז"ל ודע דסבור הייתי לומר דהיכא דאיכא לברורי אי לא שבק היתרא וכו' ברבים ליכא חשדא משא"כ באה"ע סי' י"ב דשמא עיניו נתן בה אף ברבים חיישינן אלא מההוא דיו"ד קמ"א ומש"ך כ"ז מברכות וכו' משמע להיפוך מ"מ באה"ע סי' י"ב יש תי' אחרים כמ"ש בסמוך ואף בתרי וכשרי אי לאו דאין חוטא בשביל אחר אסור ונ"מ ב' עדים אומרים על ב' נשים מאיש אחד שמת אם בא אחד שרי לישא לשניהם בב"א או השני אחר הא' אסור ולענין אי שייך מ"ע בשבות מתרע"א משמע אף בדרבנן נ"ח שייך מ"ע ועמ"ש בטו"ז ועדיין צ"ע עכ"ל. ואודה לד' בכל לבב שזכיתי לכוון שפרמ"ג כ' ומא"ע י"ב נ"ל דנושא אותה מחזיק החשד עכ"ל הוא הדבר אשר דברתי דהמון לא יחשידו רבים דתולין שהוא בהיתר אבל אם הרבים יתנו יד לחשד אז המון עם יחשדו גם לרבים ובזה שהעד נושא אותה יהי' יד לחשד והוצרך לטעם דהעד הב' לא הי' חוטא ולא לו וזה ירמז שנושא אותה מחזיק החשד דמיד הי' ס' אולי העדים נותנים עיניהם בהאשה רק ידונו רבים לכף זכות אבל אם א' ישא אותה אז מחזיק החשד לאמור ראו שיפה הרהרנו אולי עיניהם נתנו בה לולי דיש סמיכות ע"י השני ודו"ק. וגם רמז שיש סברא היכא דא"ל לא שביק היתירא ואכל איסורא הוא ההיתר ברבים רק השיג דביו"ד סי' קמ"א ובברכות משמע להיפך ולפמ"ש שאני התם דלא נראה לפנים שום התחלת פעולת העבירה לכן ידונו המין עם הרבים לכף זכות הגם דאין דרך היתר לפנינו אבל בבונה בשבת דבעינים נראה פעולת האיסור אעפ"כ מותר יען דידונו דבודאי עשה בדרך היתר אבל אם העד נושא האשה יש חשד דלא הי' לי דרך היתר והוא חפץ לישא אותה כאשר בעיני' נראה שהוא נושא אותה ודו"ק. אחר ימים הבאתי ראי' לדבר חדש שחדשתי שאם יש הוכחה אשר מביא לידי חשד אז אפי' ברבים יש חשד זה מוכח מגמ' פ' הנזקין דף ס' ע"ב דתנן במתני' מערבין בבית ישן בגמ' מפרש מפני חשד וכ' רש"י בד"ה משום חשד וז"ל הואיל והורגל העירוב בתוך אותו בית אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו בית ולא יראו שם את העירוב יחשדו בני החצר שמטלטלים בלא עירוב עכ"ל וק' הא שנים או שלשה הוי רבים וא"כ הלא ברבים ליכא חשדא ובני החצר רבים הם וצע"ג. ולפמ"ש נכין יען דהורגלו העולם לראות שם בבית ידוע העירוב ואח"כ יראו שאין שם עירוב ואמרו שבני החצר משתמשים בלא ערובי חצרות דמהכ"ת נטלו משם העירוב הלא המקום זכה במצוה כמו קרש שזכה בצפון לעולם הוא בצפון כך זכה המקום להיות מקום מצוה אלא ע"כ דלא עשי עירוב כלל ולדברי תו"ש דסובר באיסור דרבנן גם רבים חשדי' פשיטא דניחא וק"ל. ואולי ר"ת אשר הובא שם בתוד"ה אלא פי' חשדא דיחשדו לבעל הבית שגנב העירוב הוא סובר דברבים ליכא חשדא אפי' על איסור דרבנן לכן פי' שיהי' חושדים לבעה"ב שגנב העירוב והוי חשדא דיחיד ודו"ק אלא א"כ למה צריך לפרש בשפורא ליכא חשדא וק' שם הוי חשדא דרבים ועיין בתשו' חת"ס שרמזתי בתשובה ודו"ק. ולסיומא דמילתא לא אעלים מן עיני לרמז בקיצור לולא דיראתי להכניס ראשי בין ההרים הם המורים המג"א וגדולי אחרונים הייתי מחדש דבר הגם דמבואר בגמ' בר"ה דברבים ליכא חשדא הוא דוקא בדבר אשר יד כל בני ישראל שווים בהם ואין לו בעלים ידועים כגון ביהכ"נ של כרכים אשר כל איש נכנס בו שאין לו בעלים ניכרים או בלוחות של נשיא ר"ג אשר כל איש ישראל תלויים בנשיא לשמוע מפיו בקידוש החודש אבל ביהכ"נ של אנשים ידועים הגם שהם מאה או אלף אנשים עכ"פ יש לו בעלים ידועים ואיכא חשדא. והבדל הזה מבואר ביומא דף י"ב דיש הבדל בין שותפות ובין של רבים אם הרבה אנשים ידועים יש להם דבר אז נקרא בית שותפות וחייב במזוזה ודבר שהוא לכלל ישראל ביחד ואין לו בעלים ידועים פטור ממזוזה יען דאין לו בעלים ידועים עיין רש"י ותוס' שם וביהכ"נ של כפרים יהי' חייב במזוזה יען דניכרים שם בעלים הוי רק שותפות ולא נקרא של רבים פסקי' שם שאפי' ביהכ"נ של יחידים פטור אם אין בו דירה ועי' חולין קל"ו וביו"ד רפ"ו ובח"מ סי' תכ"ז אבל הסברא נשארת ודו"ק. וראי' לדבר מד' ריטב"א ע"ז דף נ"ג בד"ה מכדי שכ' שם וז"ל ומאי דאמרי' התם דמים של רבים אינם נאסרין לא נצרכה אלא כשהם של הפקר דאע"ג דכל אדם יש לו זכות בהם והוי כשותף אינם נאסרין הא דיחיד שהם שלו או שהם של יחידים שותפין נאסרין כיון דא"ל שותפות בגוי' כדאיתא פ' השוחט עכ"ל הרי מבואר בחפץ דיד כל אדם שוה בו ויש לכל אחד זכות בו והוי כשותף אעפ"כ לא נאסר דזה הוי כשל רבים אבל אנשים ידועים אשר רק הם לבדם הויין הבעלים הוא שותפות ממש ונאסר ודו"ק. וראה שרמב"ן פ' ויקרא על פסוק תקריבו כ' וז"ל תקריבו מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות את קרבנכם מלמד שהוא באה נדבת צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות לשון רש"י פי' הרב כן לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה עולת השותפין היא מה בין שנים המשתתפין בקרבן ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו אבל קיץ המזבח הבא מן המותרות לב ב"ד מתנה עליהן ולפיכך הוא עולת צבור הנה לדעתי כל עולה שיביאו רבים חוץ מן המותרות דינה כדין שותפין וטעונה סמיכה בכולם ונסכים קרבים משלהם ואולי לדעתו עולת העוף שהוא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת צבור וכן השלמים שאמרו בהם שהשותפין מביאין אותם נדבה ואין הצבור מביא אותן נדבה בכולם יכולין הרבים להתנדב להם בתחלה דעולת השותפין היא נקראת ושלמי שותפין הם נקראים לא מעטו אלא שלא יביאו אותן מן הקופות ואפשר שנאמר שאם רצו הצבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהי' נדבת צבור כעולת בהמה ואין בה סמיכה שנתרבה מן הכ' הזה וכ"ז שיתנדבו בו רוב ישראל הוא נדבת צבור ואינה כעולת העוף ולא כשלמים ומיעוטן נדונים כיחידים והוא עוקר עכ"ל. הרי שקרא של צבור רק הבא מן הקופות שאין שם בעלים ניכרים אבל בבעלים ניכרים הגם של אלפי אלפים שותפות הוי כהסבר של רש"י ביומא על ביהכ"נ של כרכים ואח"כ נסתפק אם רוב התנדבו וגובים כאשר יגבו השקלים רבוי הכ' שיהיו פטורים מסמיכה ודו"ק. ומה שהביא הב"י ראי' מברכות דבתרי לא שייך חשדא נ"ל דיש הבדל שם הירו חז"ל דאותן תרי אנשים רשאים לכנוס לחורבה ולא צריכין לחוש על כשם שחייב אדם לצאת ידי הבריות שלא יכשלו בהם בני אדם בלשונם כי בתרי ליכא חשדא עפ"י הדין כי תרי כשרי לא חשידי אפי' ביחוד זנות כמבואר בקידושין דף פ' וא"כ לו יהי' שיש בחורבה זונה מותרים ליחד עמה כמבואר בסוטה שנותנין לה על הדרך אנשים וכיון דליכא עפ"י הדין חשד לא צריכים האנשים למיחש על חשד הבריות ומי שבקש לחטוא ולהרהר אחריהם אשרי מי שחושדין אותו ואין בו כי אדם פרטי יוכל לעשות מה שלבו חפץ אם ד' יודע תומתו וישרת לבו כי הוא נקי כפים ובר לבב. אבל בדבר הנעשה בפומבי וזכרון המעשה יהי' עומד לדור דור אז חל על הב"ד חיוב מצוה ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת ח"ו (עיין ברמב"ן בתורה על פסוק זה פי' הספרי חזן הכנסת ועיין בילקוט מי שסיפק בידו להקים ולא הקים הוא בכלל ארור אשר לא יקים עיי"ש במתיקת נועם דברי חז"ל) אם הב"ד לא עמדו על המשמר לראות מכשול אשר מלאה לבות בני אדם לעשות רע ויש מצוה על הב"ד להרים מכשול מדרך שלא יאמרו הבריות מדשתקו רבנן ש"מ ניחא להו וצריכין לחוש שהרואים חושדים אפי' לאלף אנשים שיחטאו ביד רמה ויאמרו הרואים הם המה חרצובות רשע הכל סר יחדיו נאלחו וצריכים הב"ד למנוע רבים מלחטוא ולהסיר המראית עין רק בביהכ"נ של כרכים אשר אין לה בעלים ניכרים או בר"ג שהי' נשיא והעמיד צורת כוכבים ומזלות להראות לתלמידים אשר הוא דבר הנוגע לכל ישראל אז ליכא חשדא כלל דכל רואה יאמר שכלל ישראל לא יחטא לאשם אשם לד' להסב בני ישראל אחורנית ולסור מדרך הצדק ובעלים ידועים אין שם לחשוד אותם ודו"ק ובעבור זה חשד משה לבני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה ואמר קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים וכן יהושע עלה למלחמה נגדם כאשר בנו מזבח וכדומה דב"ד שאני אשר עליהם מוטל להקים התורה ודו"ק והי' לי להאריך רק ירא אני בדבר חדש כזה. ולא אוכל להעלים עין מדברי הלבוש ביו"ד סי' קמ"א שכ' שלכך אסור ליחיד בצורה בולטת מפני חשד הרואים שיאמרו שהוא בעצמו עשה עיי"ש ולדעתי יפלא דמדברי תו' וכן מבואר בטו"ז ובש"ך שהחשד הוא שיאמרו הרואים שהוא עובד ע"ז וכן מבואר בנב"י שכ' שהוא חשד איסור סקילה דוקא חשדינן ולא גזרי' שיאמרו שהוא עשה ועובר על לאו "לא תעשון אתי" פלא גדול שלא השיגו עליו בטו"ז ובש"ך וכעת לא ידעתי ליישב דבריו ולפמ"ש ק' ביותר איך שייך חשד אשר אין עליו שום הוכחה שנעשה מעשה איסור ודו"ק הכותב בחיבת התורה בעזה"י. הק' חיים סופר: