שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן כ
שפעת ברכות ורב הצלחות לי"נ הרב הגאון המפורסם חובר חבורים מחוכמים הרב ר' שלמה גאנצפריד נ"י רב"ד דק"ק אונגוואר יע"א. אחד"ש אתן תודה על אשר כבדני בספרו קסת הסופר החדש ונתתיו לאומן לחברו ולא הובא לי ולא יכולתי לעיין בו עד עתה ובין כך קבלתי ע"י ב"ד פסק אחד אשר כתב הדר"ג נ"י בענין אם מותר לשתות החלב אשר בא מפרה האוכלת חמץ בפסח אפי' אם הבהמה היא של נכרי אשר כבר ישבו על מדוכה זו גדולי אחרונים מלפנים בישראל והוסיף עוד לחקור אשר זה שנתים מזדנזין בדבר להתיר החל מן הפרות של ישראל הנמכרים בשטר על ימי הפסח וכתב הדר"ג נ"י בסוף וז"ל ועתה נדבר מנידון שלפנינו שמוכרין את הפרות החולבות לעכו"ם שיאכילן חמץ בפסח ולוקחים מיד את החלב של כל ימי פסח מן העכו"ם וכותבים כן בשטר מכירה שהחלב מן הפרות כל ימי פסח שייכה להמוכר הנה ענין זה גרוע הרבה, ולפע"ד דבר זה אסור לכ"ע ולא נמצא מי שהתיר זה, הנה לעיל הבאתי את דברי הפרמ"ג מ"ש לשאלתו וז"ל ומ"מ י"ל דישראל נהנה מאיסורי הנאה וצע"ג עכ"ל נראה כוונתו כיון דהחלב שייכה להישראל א"כ במה שהעכו"ם מאכיל את הבהמה חמץ נהנה הישראל כי יתרבה החלב ע"י זה עכ"ל. הנה הדבר יפלא בעינו כפי הפשטות הלשון של הדר"ג נ"י שכתב וז"ל וכותבים כן בשטר מכירה שהחלב מן הפרות על כל ימי הפסח שייכה להמוכר עכ"ל מזה הלשון משמע שמוכרים הפרות לעכו"ם ומשיירים לעצמם שהחלב אשר יתנו באותן ח' ימים יהי' שלהם המה המוכרים בחנם אין כסף כי כן הי' המכירה שהגוף יהי' מקודם פסח של העכו"ם רק החלב אשר יחליבו נשאר לבעלים וא"כ איפה פלא בודאי אסור דהא רוצה בקיומו של איסור הנאה דהישראל מבקש שלא יאבד מאכל החמץ ההוא אשר אוכלין הפרות דאם יאבד לא יהי' להמוכר חלב ואין רוצה בקיומו גדול מזה שמרויח ע"י שהחמץ נשאר חי במעמד הטוב שיתענגו הפרות ויתנו חלב רב ואסור כמבואר בש"ע בסי' ת"נ בש"ע ובמג"א שם. אך אפי' אם הפי' בשטר מכירה שמכרו הפרות לגמרי ולא הניחו לעצמם החלב בחנם אין כסף אלא המוכר לוקח מחדש החלב מן אותן פרות אשר מכר להעכו"ם בסכום ידוע כל החליבה של ח' ימים הנ"ל אעפ"כ הוה רוצה בקיומו דנודע דטבע של פרות האוכלין פסולות שעורים הנ"ל אם יופסקו מאכילה הנ"ל אשר הורגלו איזה ימים לא יאכלו מאומה כי חסר לחמם אשר הורגלו ואח"כ כי ירעבו ויאכלו משמנן בשרם ירזו ולא יתנו אלא חצי החלב או שני שלישי חלב כאשר נתנו מקודם אז כאשר לקחו חק מזונותם מפסולת שעורים החמוצים וא"כ מרויח הישראל אשר צריך החלב שלהם ע"י שאוכלין חמץ ובמקום שיש שכר הנאה מחודשת לכ"ע אסור בחמץ שרוצה בקיומו של א"ה ועיין במקור חיים סי' ת"נ שביאר הדבר בהשכל ודעת שבע"ז יש איסור רוצה בקיומו אפי' בלי שירויח בו אבל בחמץ אסור אם ישיג בקיומו של החמץ הנאה מחודשת אבל הצלת ההפסד מותר בחמץ דהוה מבריח ארי ובדבריו מיושבים כל קו' פר"ח שם יעו"ש כי מתוקים מאד דבריו וא"כ אין לך הנאה מחודשת מזה שירויח הישראל אם אכלו הפרות חמץ הנ"ל שיקבל חלב רב ודו"ק. ואוסיף עוד אפי' אם לקחו לשלם בעד כל מדה ומדה חלב אשר יתנו הפרות בימי פסח רק קנו את החלב כדי שיהי' שלהם ולא ימכור העכו"ם החלב לאנשים אחרים עכ"פ נראה לאיזה תכלית קונים בעלי פרות החלב בשטר מיד העכו"ם הקונה את הפרות וע"כ יען שמוזיל גבם או יען שהם מחויבים למכור חלב לאותן ישראלים או נכרים שקונים מידם כל השנה וצריכין ליתן להם חלב גם בפסח ומרויחים בו א"כ צריכין סכום החלב אשר הורגלו בו כל השנה ומרויחים ברוב חלב א"כ רוצה בקיומו של החמץ שיקבלו רוב חלב כדי להרויח א"כ הוה רוצה בקיומו של איסור הנאה דאם יאבד החמץ דלא יתנו הפרות חלב הרבה יפסידו הקרן וגם הריוח דאטו הגוי יצטרך לשלם אם בהמותיו יתנו מעט חלב וממילא אם יתנו חלב הרבה מי יקבל הריוח הלא הישראל אשר לו היתרון מן הרבוי חלב דכי יעבור פסח והנכרי ימכור בחזרה הפרות או הישראל יגבה אותם בעד מעותיו אשר נשאר הגוי חייב לו הכי יעשה חשבון עם העכו"ם אם הי' נותן לו מאכל אחר ונתנו חלב מעט שיגבה מנכסי גוי היזק החלב הלא הגוי הי' יכול לעשות בשלו מה שיחפוץ ולא חפץ ליתן לבהמותיו חמץ א"כ כל יתרון החלב הוה רק הנאה של ישראל ואסור לו להיות רוצה בקיומו של חמץ ודו"ק. ולא דמי לישראל הבא לקנות חלב מעכו"ם המאכיל לבהמותיו חמץ הגם שידענו שניחא לי' לישראל הרגיל לקנות בכל יום מהעכו"ם כל החלב והוא מוכר אח"כ במידות קטנות לכמה בעלי בתים ומרויח פרוטה בכל מדה ומדה דשם אינו הוא נהנה אם הפרות הנ"ל יתנו רבוי החלב רק שהגוי יוכל למכור לו סכום החלב אשר הוא צריך מה לו אם יבוא הסכום מן עשרה פרות או מעשרים פרות אם יתן תבן ומספוא לעשרים פרות ניחא לי' כמו אם יתנו חמץ לעשרה פרות אבל המוכרים בהמותיהם על פסח הלא סוף כל סוף הריוח של חמץ הבא לפעול החלב יהי' רק לישראל דהגוי הקונה לא ישלם לו אם יחסר החלב וממילא כל הנאה של ישראל הוה ורוצה בקיומו של איסור הנאה ואסור ודו"ק. ולכאורה יש לומר כיון שמכר לנכרי הכל קודם פסח א"כ הוה חמץ של נכרי ולנכרי אין איסור בחמץ א"כ לא שייך שהוא רוצה בקיומו של חמץ דהלא התורה אמרה שלך אי אתה רואה אבל של אחרים ושל גבוה אתה רואה ומותר לישראל שיחפוץ בקיום חמץ של גוי הגם שאסור לישראל להרויח בחמץ של נכרי דאז הוא נהנה מחמץ אבל מה שחפץ שיקוים חמץ בעולם אין כאן איסור כמו שמותר לישראל לקבל אחריות על חמץ של נכרי בביתו של נכרי וצע"ג. אמנם משבשתא היא דשם מבקש ישראל רק שלא יוגנב ולא יאבד דלמא יבוא לו הפסד מכח חיובו שצריך לשמור מגניבה ואבידה אבל אם יקולקל בחלקיו ויהי' עפר או תצא אש מן השמים וישרף אשר אין עליו חיוב תשלומין יהי' ניחא לי' כי הוא לא מרויח שום הנאה מן החמץ א"כ אינו רוצה בקיומו של חמץ רק שלא יפסד משלו אבל להרויח אסור כאשר כתב הגאון מליסא בסי' ת"נ ודו"ק. שוב ראיתי בנשמת אדם הל' פסח סי' ו' שכתב שאין איסור ברוצה בקיומו על החמץ של נכרי והביא ראי' מן קבלת אחריות ובמ"כ עוצם גאון תורתו לק"מ דהא בסי' ת"נ אין החמץ אשר בלוע בכלי מחזק שלא יבקע הכלי אלא החמץ החדש אשר יבושל בו שהוא חמץ של נכרי הוא פועל שלא יבוקע הכלי וישראל רוצה בקיומו של חמץ נכרי בעבור כלי שלו וכן מבואר שם במג"א ס"ק י"א שכתב וז"ל ונ"ל דה"פ שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה עכ"ל עין בעין נגלה שקאי שרוצה בקיומו בחמץ אשר יבושל בו בפסח וע"כ פותר אין לי במ"ש הנשמת אדם וז"ל משא"כ במשכיר לו כלי חמץ דאסור בהנאה והוה חמץ של ישראל והישראל נהנה ממנו בפסח שלא יבקע ולכן אסרו עכ"ל והוא פלא גדול ולפי דבריו כלי חדש או שהישראל הגעיל את היורה מותר להשכירו וחס לי' לומר כן דעכ"פ רוצה בקיומו של חמץ הנתבשל בו בפסח ושאני אחריות או במוכר בלי מדידה שמבקש הקיום רק שלא יפסיד ועיין תוס' ע"ז דף ל"ב ובמחה"ש סי' ת"נ וק"ל. וגם זאת אודיע כי גדולי פוסקים הוכיחו דחמץ נכרי אסור מדאורייתא להנאת ישראל יעיין ריב"ש סי' ת' אבל עשה דתשביתו ליכא רק על ישראל וא"כ לא הוה חמץ כזאת מהנשרפים או מנקברין אשר מצוה בקבורה עיין מקור חיים סי' תמ"ד דבר נפלא אשר חידש דאם יש מצוה בקבורה ג"כ אפרן מותר וא"כ גם אפר יהי' אסור וממילא לא מהני עיכול ועיין בפרמ"ג יו"ד סי' ס' והדבר צריך עיון רב כי לפום רהיטא יהי' יותר מותר חלב הבא מן בהמה שאכלה חמץ ישראל מאשר יש היתר לחלב שאכלה בהמה מן חמץ נכרי ואי"ה אבאר הדבר ולא באתי רק לעורר ולהרחיב גבולי דין הנ"ל שיש לחקור גם על חלב הניקח מן הגוי אשר הגאון תשובה מאהבה הי' נזהר מלשתות בפסח ככרוז של הגאון ר' דוד אפפענהיים ז"ל. ואל יפלא א"כ למה כתב הפרמ"ג בא"ח שכתב וז"ל נשאלתי פרה של עכו"ם ונותן חמץ בפסח והחלב לוקח ישראל וחייב באחריות הפרה עיין סי' ת"מ בט"ז ד' בחמץ גלי קרא דבר הגורם כממון דמי משא"כ בפרה ולשתות החלב תוך מעל"ע אם אכלה ג"כ תבן י"ל הוה זוז"ג ומ"מ י"ל דישראל נהנה מא"ה וצ"ע עכ"ל וקשה למה לא פשיטא לי' כיון דישראל לוקח החלב בחנם א"כ הוה רוצה בקיומו של א"ה דהלא רבוי חלב שלו הוה לק"מ דאטו קיבל הישראל את הפרה באחריותו על פסח דנימא אסור לעשות כן משום שחפץ בקיומו של א"ה הלא הוא קבל בתוך השנה ועכשיו יהי' נוחה לו שהגוי יתן תבן ולא יהי' לו אפי' חצי חלב רק הנכרי נותן בע"כ חמץ לבהמתו, שוב ראיתי שגם הדר"ג נ"י הבין כפי דרכו במה שחקר שיהי' אסור מחמת הנאת חמץ כתב ג"כ דפרמ"ג הנ"ל לא איירי שקבל הישראל קודם פסח ושמחתי בו (ועוד בנידן הפרמ"ג דיעבד). סוף דבר דנראה לי לאסור לבעלים ליקח החלב בחזרה מטעם דרוצה בקיומו של א"ה במקום שמרויח הנאה מחודשת מכ"ש ריוח גדול ואצפה לשמוע דעתו בזה ובל"נ אשים עין עיוני על הפסק ששלח הדר"ג נ"י כי לפום רהיטא כל דבריו ביושר ואי"ה אודיע לו כל אשר יחננו ד' בזה דברי הדש"ת. הק' חיים סופר מכתב שני להגאון הנ"ל על נידן להנות החלב מהפרות המכורות לגוי כדי להאכילם חמץ בפסח ראיתי את הפסק אשר כתב הדר"ג נ"י על דין הנ"ל קובץ כל האמור עם הספר מלפנים בישראל ויף בדליו בזרוע חכמתו להימין ולהשמאיל להכריע לאיסור ואני אעביר כל טובו לפני ואשים עוני פעם לבנות ופעם לסתור ואני תפלה ואת והב בסופה שיאר ד' עיני ולא אכשל בדבר הלכה. (א) יצא הדר"ג נ"י והשיג על ראש המדברים הוא הפלתי אשר המציא היתר שהחלב מותרת דהוה שלא כדרך הנאה ואחריו החזיקו התשובה מאהבה והנשמת אדם דבשלמא בע"ז אסור אפי' שלא כד"ה אבל בחמץ אסור דוקא בדרך הנאה וחלב הבא מתבואה הוה שלכד"ה וכתב הדר"ג נ"י וז"ל ואני בעניי אינני בוש לומר שאינני מבין כלל מדוע יחשב זאת שלא כדרך הנאה מה שעושין במכוון לצורך י"ש ולצורך פיטום הבהמות ואדעתא דהכי זורעין את התבואות עכ"ל השגתו, לא נכון בעיני זריעת התבואה הוא כדי לעשות ממנו יין שרף לשתיית אדם אשר שתי' בכלל אכילה אפי' ומפסולת יפטם השוורים או הפרות שיהי' לו ריוח בבשר ובחלב כי היין שרף לא יספיק להרויח ואפי' יספיק להרויח מדוע יזרוק הפסולת אשר יוכל להתעשר ע"י שיתהפך מפסולת התבואה בשר או חלב ויהי' לגוף אחר שיבוא לו הרווחת הנאת בשר או הנאת חלב אבל עכ"פ לא יוכל האדם להנות שום הנאת הגוף כל זמן שהחמץ בעולם וא"כ אין לך שלא כדרך הנאה גדול מזה וזה שכתב הפלתי וז"ל וכי זהו דרך הנאתן שיתחלק האיסור לשפע מזון לבהמה ובאכילת הבהמה נהנה מאיסור אין לך שלא כדרך הנאתן יותר מזה עכ"ל רמז שמתחילה נעשה מהאיסור שפע מזון בהמה ואח"כ בכח שני אשר נתהפך לגוף אחר מלחם נעשה בשר יבוא לאדם הנאת הגוף טעם בשר או חלב אבל כל זמן ששם חמץ בעולם לא יצמיח לאדם הנאת הגוף הגם שיתענג ברוב ימים בהרווחת ממון או בהנאת בשר הוא גרם הנאה בכח שני אבל הנאה מעצמותו בכח הראשון אין כאן ונהפוך הוא שאפי' בע"ז שאסור בשלא כדרך הנאה אעפ"כ יהי' מותר דהא אינו נהנה כל זמן שהע"ז בעולם רק אחר שנתהוה לגוף אחר וצ"ל הא בע"ז אם הקלקול רבה על התקון ליכא איסור כגון בשוחט בסכין ע"ז בהמה בריאה הגם דמכשיר לו הבשר לאכול כי תאוה נפשו לאכול בשר אעפ"כ מותר יען דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם היינו שלא יהי' לו יתרון ע"י ע"ז עיין תוס' חולין דף ח' ופלתי סי' י' יעו"ש כי מתוק ה"ה אם יבוא לו יתרון ממון שיתפטם בהמתו ג"כ אסור דעכ"פ יש יתרון בידו משפע הנאת בהמתו אבל בחמץ בשלמא אם נהנה מגוף החמץ הוה כדרך הנאה אבל מה שיגרום החמץ הנאה לבהמה ואחר שנתעכל בקרבה יבוא מדבר הנתהוה הנאה לאדם הוה שלא כדרך הנאת חמץ והלא אם אין שבח חמץ בפת לא נאסר הפת הגם שהחמץ גרם לו הנאה עכ"פ לא הוה הנאה מגוף החמץ רק אי אמרינן יש שבח עצים בפת אז נחשב כאלו נהנה מגוף החמץ עמג"א סי' תמ"ה ודו"ק (יעיין רמב"ם פ"ו דנדרים וז"ל אבל לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה שכל שמוסיף בבשרה היא הניי' שהגיע ליד ראובן). אך יש להמתיק דהוה דרך הנאתו דמג"א כתב בסי' תמ"ה ס"ק ה' בשם מהרי"ל וז"ל פחמין שלו ואפרו אסור ואפי' ע"י ביטול אסור ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דמהני להם ביטול כמ"ש סי' תק"ז סעיף ב' דהתם עצים אינן בני אכילה ואף אם מקצתן אתו לתבשיל אין האיסור דרך הנאתו עכ"ל ובתוס' שבת כ"ה ד"ה הא בחול וכו' דשמן ובשר ותבואה בעין חשובי בשעת היסק טפי מעצים עיי"ש עכ"ל ויעיין במחה"ש היטב וז"ל יד אפרים ואע"ג דבחמץ גם גחלו ואפרו אסור מ"מ גם בעצי מוקצה כן הוא דגם הגחלים מוקצים הם ואפ"ה כיון דמקלי קלי האיסור שפיר דמי לבטלו וע"ז תירץ המהרי"ל דעצים שאינם בני אכילה א"כ האיסור שבא מהן בתוך התבשיל אינו בדרך הנאתו לכך מהני האי סברא דמקלי קלי איסורא שלא יחסר משום דשיל"מ משא"כ בחמץ דבר אכילה הוא א"כ אותה הנאה שבא לתוך התבשיל הוא קצת כדרך הנאתו שהוא בא מאוכל לאוכל ואע"ג שאותו הנאה בא ע"ו ביטול מ"מ חמץ במשהו ולא מהני מקלי קלי אסורא אלמא היכא שההנאה הבא מאיסור הוא מאיסור דלאו בר אכילה אבל בחמץ לא מהני ביטול עכ"ל הרי אם הנאת חמץ שהוא אוכל בא לאוכל הגם שמקלי קלי הוה דרך הנאה הגם שאין דרך לשרוף חמץ שהוא אוכל כדי להנות בו באוכל אחר אעפ"כ מאוכל לאוכל היה דרך הנאה וה"ה בתבואה הנחמצת ליין שרף שהנשאר הבא לעשות הנאה באוכל הוה כדרך הנאה ודוק. ואוסיף נופך משעה שנשרף היין שרף אז אינו עומד רק לאכילת הבהמות והוה פיטום דרך הנאתו מה איכפת לנו אם מתחילה כאשר הי' השעורים טובים ראוים לאדם עכ"פ משעה שנתחמצו ונעשה פסולת אשר אינם ראוי' לאכילת אדם המה עומדים לאכילת בהמה א"כ נהנה כדרך הנאתו של חמץ זה בודאי אם נותן חמץ טוב לבהמה היה שלא כדרך הנאתו אבל מחומץ ופסולת הוה הנתינה לבהמה דרך הנאתו ופלא שלא עמד הדר"ג נ"י בזה. (ב) וראיתי להדר"ג נ"י שיצא להשיג על נשמת אדם וז"ל עוד כתב שם סברא להתיר מהא דאמרינן בבכורות דף ו' דחלב אי לאו דכתב רחמנא להתיר הו"א דאסור א"כ יש לנו לומר הואיל ואישתרי אישתרי כדאמרי' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו וכדאמרי' אי לאו גמל גמל לאסור הו"א דחלב טמאה מותר ולפע"ד ישתקע הדבר דא"כ גם בחלב טמאה נאמר הואיל ואישתרי ובע"כ צ"ל דמדגלי רחמנא גמל גמל לאסור חלב טמאה גלי רחמנא דלא אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי עכ"ל מאוד נפלאתי בעיני הלא מבואר בחולין דף ס"ט שאמרו בגמ' אלא כל מכח לא אמרינן דשרי והכי קמבעי לן מהו לגמוע את חלבו חלב דעלמא לא כאבר מן החי דמי ושרי האי נמי ל"ש או דלמא התם אות לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה הכא לית לי' תקנתא לאיסורי' בשחיטה תיקו הרי מבואר דאי הי' לאיסור אבר היתר לאיסורו הי' אמרי' מיגו דאישתרי בחלב אבמה"ח או איסור דם ה"ה אישתרי איסור יוצא והגם דתורה גילה גמל גמל דלא אמרי' אישתרי בטומאה היינו גופא מטעם זה דהתורה לא התירה רק איסור אבמה"ח דיש היתר לאיסורו אבל איסור טומאה דאין היתר לאיסורו לא הותר כלל וגמ' בחולין מסופקים ביוצא דאיסור הוא בלי היתר בעתיד דצריך להיות נשאר באיסורו אבמה"ח יעיין ש"ך יו"ד סי' י"ד ס"ק י"א ולרמב"ם שם הנה שם יוצא טריפה ויעיין פרמ"ג שם עכ"פ דוקא בהמה זו אין לה תקנה שאין כאן סימנים לתקן אבל בחלב טריפה הוה כחלב טמאה שאיסורו איסור עולם אבל חמץ דהוא איסור זמן ואחר פסח מותר החמץ ובפרט חמץ גוי שאין עליו אפי' קנס דרבנן א"כ שיש היתר לאיסורו אז בודאי שייך לומר דהותר איסור אבמה"ח או איסור דם ה"ה דיש היתר לאיסור חמץ שבו ודו"ק. ובני הב' החרוץ יעקב שלום נ"י יצא להצדיק דברי הדר"ג נ"י דיש היתר לאיסורו היינו דוקא שהי' יכול להמשיך האיסור ואעפ"כ ע"ו תיקן אדם יכול לפעול לסלק האיסור כגון לשחוט הבהמה ולסלק החיות אז אמרי' שהתורה התירה חלב דהא יכול האדם לשחוט ולעשות החלב אשר בתוכה להיתר ע"י השחיטה אבל בחמץ על אותן ימים שנאסר החמץ אי אפשר לאדם להתירו ומה שמותר החמץ אחר פסח היינו שלא הי' יכול להמשיך איסורו על אחר הפסח א"כ על זמן איסור חמץ לא הוה היתר לאיסורו ויעיין ביו"ד סי' ק"ב דוגמא עכ"ד בני ויפה דבר לחלק בסברה תל"י כי מדויק מאוד לשון הגמ' חולין דף ס"ט או דלמא התם אית לי' תקנתא לאיסורא יעו"ש משמע יען שיש ביד האדם לתקן ולסלק האיסור ודו"ק (ועיין פסחים דף כ"ג דבגמ' מתרץ בחדש כתוב קצירכם ובירושלמי מתרץ דחדש יש היתר לאיסורו אחר ט"ז). ואמרתי דמבואר בגמ' חולין קט"ז וק"כ דחמץ יש לו שעת הכושר הוא קולא ולפ"ז דוקא גבי גמל גילה התורה דלא הי' לו שעת הכושר וכי תקשה א"כ חלב טריפה הי' ג"כ לו שעת הכושר עכ"פ אין היתר לאיסורו שאיסורו הוא איסור עולם אבל חמץ יש היתר לאיסורו ועי' רש"י קדושין דף ל"ז דחדש הוה יש היתר לאיסורו דמותר ממילא אחר יום ע"ז והגם שמתוס' שם בד"ה והוא הדין לערלה משמע כסברת בני נ"י דצריך להיות לו היתר בתוך זמן איסורו דבחדש אם חסרו הב"ד אדר יהי' מותר מקודם יעו"ש עכ"פ יבוא היתר ממילא לחמץ וטריפה לא יבוא לו היתר ודו"ק. אך לדעתי יש להשיג על ראי' נשמת אדם מיבמות דף ו' מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו דשאני התם דבשניהם הם בשם איסור אחד לבוא בטומאה למקדש אבל כאן בחלב התירה התורה איסור אכילה דהא אבמה"ח אינו אסור בהנאה ואיך נאמר שמכח זה יהי' מותר חמץ שהיא איסור הנאה דלמא איסור אכילה התירה התורה אם יש היתר לאיסורו אבל חמץ שהוא איסור הנאה לא מהני הגם שיהי' היתר לאיסורו ובכל אופן אין השני איסורים משום איסור אחד ודו"ק. וגם בסברא נהפוך הוא כיון דהיתר חלב חידוש הוא א"כ דוקא שלא יתערב עמו איסור אחר דוגמא לדבר דברי רמב"ם פ"ז מה' מעילה ה' ב' הגם שיש שליחות גבי מעילה אבל דוקא בקדשי ב"ה אבל אם הי' בשר עולה לא מעל אלא האוכל שהרי הוא חייב באיסר אחר יתר על המעילה יעו"ש בראב"ד ובמ"ל פ"ו מגניבה וה"ה כאן שהותר אבמה"ח אבל ה"מ שלא יתערב עמו איסור אחר אבל אם יש בו איסור אחר אפי' איסור אבמה"ח אבל שם ביבמות דעכ"ח הותר יעו"ש בגמ' מכח גודל חיוב הפסח הותר גם קריו ודו"ק (ודומה למה דאמרי' בעירובין מידי דהוה דופן לסוכה הוה דופן לשבת). ואין להשיב למה לי גמל גמל תיפק לי' בצירוף איסור אחר יש ג"כ אבמה"ח לק"מ דלחכמים אין אבמה"ח נוהג אלא בטהורין א"כ גם בגמל יש חד איסור בלבד איסור טמאה יעיין פרמ"ג יו"ד סי' ס"ב ובלא"ה לק"מ דשם הכל שם איסור אחד שטמאים לרבות צירן ורוטבן אבל בחמץ הוה שם האיסור אחר שנהנה מחמץ שאסור בהנאה ודו"ק. והי' בדעתי להעיר עוד לפמ"ש הש"ך ביו"ד סי' פ"א דתורה גילתה דאבמה"ח הוה דוקא בשר שהוא גוף הבהמה ולא הכח היוצא ממנה ובעבור כן מי חלב ג"כ מותר דנודע דמעולם לא אסרה התורה באיסור אבמה"ח או בשר מהחי רק ממש יעו"ש א"כ איך נאמר שיהי' מותר ג"כ איסור חמץ כמו מכח שמותר לצרעתו דשאני התם שהותר שיצא הפעם מהאיסור אבל כאן גילתה התורה סוג איסור אבמה"ח ובשר מה"ח אבל איסור חמץ הוא גם על הכח היוצא אמנם דברי הש"ך מרפסין איגרא דקו' הגמ' מכח הטמאים נאסור צירן ורוטבן ויעיין בפלתי שם ובפרמ"ג ועל כן קצרתי. (ג) יצא הדר"ג נ"י להשיב על חקירת נשמת אדם שלפי דברי פר"ח סי' פ"ז אם יש באיסור לבד לפעול נא הוה זוז"ג א"כ גם בחמץ משכחת דחלב אסור אם יש בחמץ כדי להחיות רק הקשה הנשמת אדם א"כ למה לי' לגמ' בע"ז דף מ"ט לומר הא ר"א והא רבנן לימא הא דתני תרזה היינו אם נתפטמה כל ימי' באיסור אלא בודאי אעפ"כ הוה זוז"ג גוף הבהמה דהתירא והפיטום דאיסורא ועל זה כ' הדר"ג נ"י וז"ל לפע"ד לק"מ די"ל אם נתפטמה כל ימי' דלא הוה רק גורס א' דאיסורא לא שייך לומר תרזה דהא כולה אסורה ואין לה תקנה ועוד הא קתני נמי שדה שנזדבלה בזבל ע"ז והא ודאי הוה זוז"ג עכ"ל ולא ידעתי מאין הדבר פשוט בעיני פר"מ נ"י הלא התורה אמרה רק לא ידבק בידך מן החרם שלא ירויח מן הע"ז אבל אם קלקלו יתר על תקונו כגון בשוחט בסכין של ע"ז מותר הגם שניחא לבעלים בשחיטת השור כי יתאו לאכול בשר עכ"פ לא נדבק בידו מאומה וא"כ הלא הולד נולד ונוצר בהיתר רק נתפטם ונשמן באיסור א"כ אם תרזה שלא יהי' השווי' כעת מאשר היתה שווי' בשעה שנולד א"כ לא נמצא בידו מאומה מן החרם ומהני תרזה ויעיין ברא"ש פ"ק דחולין סי' ט' בשלמא בתנור ובגד שנארג דנתהוה כל השם החדש ע"י האיסור וז"ל דכל הבגד נעשה באיסור עכ"ל וא"כ כאן שור או כשב או עז כי יולד דבשעת לידה שמו עליו רק נתפטם וישמן ונתעבה אמרו תרזה שמשמן בשרו ירזה ומותר דלא נדבק בידו מאומה ויעיין בב"י ובט"ז סי' קמ"ב ודו"ק. ופלא בעיני דברי נשמת אדם מדברי רש"י בע"ז דף מ"ט בד"ה מאי לאו הא בסוף שכ' וז"ל ופרה תשחט ותאכל שאף היא היתה גדילה קודם לכן ע"י שאר אכילות עכ"ל משמע אפי' אי זוז"ג מותר אעפ"כ דוקא אם קודם לכן היתה גדלה ע"י שאר אכילות משמע אבל אי נתפטם רק מאכילת איסור מעולם אסור וע"כ דלא מחשבין הגוף לגורם היתר אם כל המאכל אשר אכלה הוה מאכל איסורא ודו"ק. ומה יקרו בעיני דברי הדר"ג נ"י שכ' על דברי פרמ"ג בא"ח סי' תמ"ח שכתב אם אכלה גם תבן הוה זוז"ג ונתקשה פר"מ נ"י הלא מבואר ברש"י בע"ז שאכילות אשר אכלה מקודם הוה גורם דהיתר ומותרת הבהמה הגם שאכלה בסוף רק איסור ותי' וז"ל נראה כוונתו דאע"ג דלגבי הבשר גם אכילת חמץ לחוד נחשב לזוז"ג משים אכילת ההיתר שמקודם כמ"ש רש"י במס' ע"ז לענין החלב לא נחשב אכילות הקודמות רק האכילות שבתוך מעל"ע ולפענ"ד סברא נכונה היא ויש סמך לזה ממ"ש הרמ"א ביו"ד סי' פ"א נענין מינקת ויעיין בר"ן ר"פ אין מעמידין ולכאורה תמוה איך מבשר קרא לישראל ושרותיהם מינוקותיך מה שאינו מותר אנא במקום סכנה וצ"ל שתהיינה בבית ישראל ויאכלו דברים המותרים וכצ"ל לדעת הרשב"א שם דהא דמילידין טבע רע זה הוא מפני המאכלים דאל"כ מאי מבשר קרא ושרותיהם מיניקותיך יעו"ש בריטב"א ועכ"פ הנה אנחנו רואין כי לענין החלב הכל הולך אחר האכילה שאוכלת עתה קודם מעל"ע ולא אחר אכילות הקודמות עכ"ל והאריך עוד בזה וסיים וז"ל והנה אותן הבהמות כל אכילתן הוא חמץ ורק בשעת החליבה נותנין להם קצת שחת קרוב לומר דנחשב לגורם האיסור לחוד עכ"ל דבריו נעימים ומאירים קרובים אל השכל בטעם ודעת ואסייע להדר"ג נ"י מן הרמב"ן פ' אחרי פסוק כי נפש הבשר בדם הוא שכ' הרמב"ן וז"ל מן הידוע עוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל והי' לבשר אחד ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא נתחבר והי' לאחדים בלב תהי' עובי וגסות בנפש האדם ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמות אשר בנאכל כי הדם נא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולם ויתנה בו נפש האדם בדם הבהמה וכתוב אומר מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה על הארץ עכ"ל משמע העוקר המאכלים פועל ועיין בשבת פרק ט' דף פ"ו גוי דאכלי שקצים ויעיין בנדה דף ל' ודו"ק. (ד) עוד ראיתי במכתבו שהתפלא על נשמת אדם שם שמתמי' על המרדכי בפ' אלמנה לכה"ג שהקשה על רבינו יקר שהסביר שבעבור כך לא יאכילנה הכהן כרשיני תרומה לפרה ששכר מישראל מפני שהבהמה נתפטמת מן התרומה נמצא דישראל יאכל בתרומה והשיג עליו המרדכי א"כ איך אנו אוכלים תרנגולים המתפטמים מן השרצים והקשה הנשמת אדם שאין כאן קושי' בדיעבד בודאי מותר לאכלה אבל לכתחילה אסור להאכילו וכן מבואר בחולין דף קי"ו גבי כשרה שינקה מן הטמאה כי חזינן להו מפרשי' להו וע"ז כ' הדר"ג נ"י לפענ"ד דעת המרדכי היא כי מאחר שמזונות הפרה על הכהן ובהתירא קמאכיל אותה תרומה אף שתבא אח"כ בבית ישראל ויאכלנה הרי אז לישראל נחשב לדיעבד אבל לקנות לכתחילה מן העכו"ם חלב הבא מן זוז"ג יש לומר שפיר דאסור כדעת הגאון מהר"ד אפפענהיים ופרמ"ג ז"ל עכ"ל ימחל לעיין במרן חת"ס יו"ד סי' רס"ז בד"ה שבוע זו מביא קו' עצומה בשם מחנה לוי על רבינו יקר הנ"ל מאי הקשה הגמ' בע"ז דף ט"ו דאי ס"ד דשכירות קני' אמאי לא יאכילנה כרשיני תרומה ולדברי רבינו יקר הנ"ל מאי הקשה הגמ' הטעם הוא משום דישראל יאכל הפרה שנתפטמה בתרומה ותמצית תירוץ אדמ"ו ז"ל הוא כך הגם אי הנאה של כילוי מותר לישראל בתרומה פיטום הפרה הוה כאכילה אבל מ"מ מותר לישראל לקנות פרה מכהן שנתפטמה בתרומה שכבר כלה והלך לה התרומה אך הכהן שמפטם פרה של ישראל הו"ל כמאכיל ולא כמהנה א"כ שפיר פריך הגמ' אי שכירות קני' כשכלה ימי שכירות הו"ל כישראל שקונה פרה מכהן אבל אי שכירות לא קני' הו"ל הכהן מאכיל תרומה לפרה של ישראל והו"ל כהישראל מאכיל תרומה יעו"ש מזה יראה הדר"ג כיון ששכירות לא קני' מאי מהני שמזונות הפרה על הכהן עכ"פ הוה כאלו ישראל אוכל תרומה שבשעה שהאכיל הכהן לפרה תרומה לבהמת ישראל קמאכיל ואסור לכתחילה הגם שבדיעבד אין הבהמה נאסרת כמו תרנגולים שאכלו שרצים עכ"פ אסור לכהן לכתחילה להאכיל תרומה לבהמות ישראל. ואגב גררא אודיע שפלא בעיני על אדמ"ו ז"ל שם שכ' וז"ל ומ"מ אסור לכהן לערב תרומה בתוך קדירות ישראל פחות מכדי נותן טעם נהי משום מבטל איסור לכתחילה ליכא גבי כהן דהא התירא הוא לגבי' מ"מ הו"ל כמערים להאכיל תרומה לישראל ולא כמהנה אלא כמאכיל עכ"ל וכתבתי על הגליון שדברי אדמ"ו ז"ל נפלאים בעיני שאפי' אם הכהן רוצה לערוב בחולין שלו בפחות מנותן טעם אסור לי לערב דהא צריך לאכול תרומה בתורת תרומה דכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי שיאכלם בתורת תרומה ולא שיבטל אותם בפחות מנותן טעם שוב נזכרתי שכבר ישב על מדוכה זו הגאון אבני מלואים בסי' ח"י בתשובותיו והגאון ר' ענזיל ז"ל השיג עליו עכ"ד על הגליון. עד הנה פלפלתי בפסק שלו אבל לדינא הי' נלע"ד להתיר לישראל החלב מן בהמות נכרים האוכלים חמץ בפסח דכבר העיר המג"א בסי' רט"ז ס"ק ג' על דברי ר"י שמתיר במוס"ק הגם שבא מדם אזלינן בתר השתא שהרי אם נפל חתיכת איסור בדבש ונמחה בתוכו כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו לדבש דייני' לי' לחתיכה הנ"ל לדבש ומותרת וה"ה ה"נ במוס"ק יעו"ש ולפ"ז כיון שטבע הבהמה להפוך המאכלים לדם והדם נתהפך לחלב א"כ מותרת כיון דנשתנה ואזלינן בתר השתא וחלב הוה דבר היתר ודו"ק והגם דמג"א השיג שם מגמ' דבכורות דף ו' דאמרינן דחלב חידש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ולפי דברי רבינו יונה קשה מאי חידש הוא זה כבר תירצו הגאון בעל חק יעקב בסי' תס"ז דהקו' מעיקרא ליתא דבשלמא דבש הוא דבר המותר בפשיטות אז אמרינן דחתיכת בשר האיסור שנפל לשם ונתהפך לדבש נעשה הנתהפך כמתהפך דהא דבש המתהפך הוא דבר היתר אבל בבכורות אמרו כל דבר הבא מן החי אסור וא"כ לא משכחת חלב בעולם שהוא מותר א"כ לא שייך לומר דדם נעכר ונעשה חלב ונתהפך לדבר היתר דהא ע"ז אנו דנין אם משכחת חלב מהחי שיהי' דבר המותר יעו"ש ולדעתי דבריו מדויקים בגמ' דאמרו סד"א הואיל דליכא מידי דאתי מחי ושרי' רחמנא והאי חלב כאבמה"ח הוא ושרי ולכאורה הי' לגמ' לקצר ולאמור הואיל וחלב כאבר מן החי הוא ושרי הלכך אפי' בבהמה טמאה לישתרי אלא הוא הדבר אשר דבר החק יעקב הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרי רחמנא דליכא למימר דנתהפך לדבר ההיתר דהא כל היוצא מן החי אסור דדרשינן הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפן שלהן לכך הי' ס"ד דגם חלב טמאה מותר דליכא למימר דדם נתהפך לדבר ההיתר דהא לא משכחת דבר היוצא מן החי שהוא מותר ודו"ק וא"כ בנידן הפרה שאוכלים חמץ בפסח כיון שהחמץ נתהפך לדם והדם לחלב והחלב הוא דבר ההיתר דהא כל חלב היוצא מן החי הוא דבר מותר מהכ"ת לאסור החלב מן הפרות שאוכלים חמץ בפסח הא החמץ נשתנה לחלב שהוא דבר המותר ודו"ק. אמנם מצאתי למקור חיים בהל' פסח סי' תס"ז דמתרץ לדברי הר"י באופן אחר ותמצית דבריו הוא כך דמגמ' כריתות דף ה' מוכח דאמרו שם לחם וקלי לא אתי' שכן איתי' בעינא אלמא דצריך קרא לאיסור אם נשתנה מברייתו וכן מבואר בחולין ק"ב דאמרו בשלמא הקפה את הדם ואכלו חייב דהא אחשבי' אלמא בלא אחשבי' אינו חייב כאשר מסביר שם הרשב"א דלא אסרה התורה אלא דרך ברייתן והאריך וכ' וז"ל ויעיין ברשב"א בברכות פ' כיצד מברכין ובחולין שם דאחשבי' היינו שדרכן ועומד לכך כגון זתים וענבים ולפ"ז אתי שפיר דשאני גבי חלב דדרכן בכך מהדם לעשות חלב וכן אפרוח מהביצה משא"כ מבשר אין דרכן בכך לעשותו דבש וכיון דנשתנה מברייתו לדבר שאין דרכו ועומד לכך וליתא לאיסורא בעינא מותר עכ"ל הזהב ולפ"ז נסתר מש"כ למענה דכיון שהדרך כל השנה לפטם את הבהמות מפסולת השעורים הרי דרכו ועומד לכך שיתהפך מהפסולת השעורים לרבות החלב בדדי הבהמות א"כ לא מהני דנשתנה לדבר ההיתר דהא אחשבי' והדרה החקירה לדוכתא. אך זה רבות בשנים כתבתי על הגליון שם דנלע"ד לחדש דבר דסברת אחשבי' דשייך הן בכמות והן באיכות הוא דוקא אם נשאר טעם הראשון יעיין בריטב"א במכות דמסביר לר"ש כ"ש למלקות מטעם אחשבי' יעו"ש היינו אחשבי' בכמות דאכל חצי שיעור ונחשב כאלו אכל שיעור שלם דעכ"פ טעם בחצי שיעור אותו טעם אשר יטעום בשיעור שלם וכן אחשבי' באיכות כגון הקפה את הדם ואכלה דאחשבינן דעכ"פ טועם טעם הדם בהקפה כמו בשתי' אבל אם עושה מן הקלי לחם או מן דם חלב או מביצה אפרוח או מבשר דבש או מדם מוס"ק דלא נרגש הטעם הראשון בדבר השני לא שייך אחשבי' דהא נשתנה בטעם ובמראה לדבר אחר ולא יוכל לעשות במחשבה בדבר שאינו לישנו וא"כ ה"ה בנ"ד דנשתנה הן בטעם והן במראה ונתהפך לדבר המותר וחלב שרי. רק הדבר עדיין צריך חקירה רבה דבשלומא באיסורי אכילה שייך לומר כיון שנתהפך האיסור בטעם ובמראה לדבר ההיתר הוא שרי דהא כל איסורי אכולה המה אסורים בטעמים שלהם או במראה שלהם כי המראה נותן אות שהאיסור עדיין בפעולתה אבל בדבר האסור בהנאה הגם שהדבר נתהפך ונשתנה בטעם ובמראה עכ"פ הוסיף במידתו דנתרבה וגורם הנאה יהי' אפי' המתהפך ג"כ אסור ומתשובת רא"ש כלל כ"ד שמביא הט"ז בסי' תס"ז ס"ק ו' שרוצה להתיר קמח שנתערב בדבש יהי' מותר בפסח כמו שר"י מתיר נבילה בדבש אין ראי' דשם נתערב קודם הפסח ונתהפך לדבר המותר טרם שיבא זמן איסור אבל בפרות האוכלים חמץ בפסח הגם שהבהמות וגם החמץ של עכו"ם כיון דפסקינן דחמץ של עכו"ם אסור בהנאה לישראל כמבואר בתשובת ריב"ש א"כ הגם אם נתהפך לדבר המותר לא מהני דעכ"פ נהנה מא"ה דגרם שבא מכחו דבר היתר בכ"ז נ"ל כמו דאמרינן בחולין דף ס"ט דכל מכח לא אמרינן ה"ה בא"ה כל מכח לא אמרינן ובפרט דאפר החמץ מותר בהנאה ודומה כאלו נשרף החמץ ברשות עכו"ם שאפרו מותר אפי' לישראל בפסח הגם שאין מצוה לגוי לשרוף חמצו ואעפ"כ רחוק מסברא שיהי' אפר מחמץ ישראל מותר ומגוי אסור כנלע"ד. ואוסיף חקירה אחת הלא בפסולת הנ"ל שיש סובין אשר הם בעצמם אינם חמץ רק שהם אסורין בפסח מכח טעם חמץ הנבלע בהם ואינם נעשים נבילה דהוה כעצמות יעיין ביו"ד סי' צ"ט א"כ הבהמה האוכלת הסובין עם הקמח והוה זוז"ג מאכל היתר ומאכל איסור א"כ הוה זוז"ג לחלב בעצמו מכח המאכל מלבד גוף הבהמה ודו"ק. והי' בדעתי להאריך בדברי רמב"ן ומהרי"ט אלגזי פרק דבכורות שחקר איך שום עוף מותר אם לא יהי' הבצים היתר הא כל היוצא מאיסור אסור יעו"ש פלפול נאה ובדברי מ"ל ה' משכב ומושב בשם מהו' יעקב אלפנדרי אי החלב נברא בכל אבר ואבר או בדדין ויעיין בפלתי סי' י"ד ובדברי תוס' חדשים ריש מס' נדה במאי פליגי ר"מ ורבנן אי דם נעכר ונעשה חלב רק מצאתי שאדמ"ו חת"ס ז"ל יש לו תשובה נפלאה ביו"ד סי' ע' בזה וקצרתי ואעתיק רק דברי פרמ"ג בא"ח סי' תמ"ז ס"ק מ"ו על מג"א וז"ל דגי' חיים שקורין קארפין שלחו מעיר לעיר וכדי שישארו חיים מניחים פרוסה חמץ עם יי"ש בפיו הנה עד הלילה אף שמת ונשאר בפיו יש לצדד להיתר לצורך שמחת יו"ט שלא יהי' נשאר בעין ול"ד ליין דלא מהני סינון אבל בפסח אם נשארו חיים אין חשש מידי דהוה בהמות עכו"ם אוכלין חמץ ושותין החלב בבע"ח ל"ש בליעה ובמת יש לומר כבוש בחריף כדי שירתיח אם הי"ש טופח ע"מ להטפיח גם הדחה בצונן יש לומר דבולע וצ"ע כעת עכ"ל הרי מבואר דדבר פשוט שבהמות עכו"ם האוכלין חמץ שותין החלב וכלל גדול שמעתי שבמקום שהפר"ח מחמיר והפרמ"ג מקיל אין צריך אדם להרהר אחריו והנח להם לישראל ליקח חלב מן העכו"ם אשר בהמותיו אוכלין חמץ אבל ליקח מבהמות ישראל אשר נמכרו בשטר מכירה והבעלים משיירים לעצמם החלב אני מסכים עם הדר"ג נ"י שלא יעשה כן הן מטעמא דידי' דהוה זוז"ג לכתחילה והעיקר נראה לי לאסור מטעם שרוצה בקיומו של איסור הנאה כמ"ש באגרת הקודם. דברי ידידו הדש"ת הק' חיים סופר: