שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן יט
שאלה אירע מעשה שאשה אחת הכינה חתונה לבתה ולקחה לעזר שכינה אשה אחת שהיא נודעה בשמה שגונבת וגוזלת ועוד כמה דברים מכוערים ובאמת הי' בדעתה שהיא בעצמה תהי' בכל דבר הנוגע בכשרות וכאשר שחט השוחט האווזות והאשה העוזרת לקחה השחוטות תחת ידי' בא לבעלת החתונה איזה מכתב שצריכה שתבוא במוקדם לעיר הסמוך להציל עצמה מנזק והלכה לדרכה וכאשר שבה לביתה אמרה לה השכינה העוזרת שהכל מוכן למליחה רק לא מלחה שמצאה באיזה עופות שאלות בקיבה אחת הי' המחט יוצא לחוץ והיא משכה המחט ולא ידעה להחזירה ומעוף אחד חסר המרה ובעוף אחד מצאה שנשמט הגף ובעבור זאת לא המליחה את השאר רק שתשחוט עוד וימלחו הכל ביחד ובאה הבעלת החתונה לשאול אם היא צריכה להאמין לה שהעופות ההם היו בשאלות הנ"ל יען שנודעת בשם רע. תשובה לכאורה אפי' אשה כשרה לא תהי' נאמנת דכלל גדול אמרו בחולין דף ט' נשחטה הותרה עד שנודע לך במה נטרפה ואין אנו צריכים לדרוש אחר ח"י טריפות וא"כ מיד אחר השחיטה עומדין העופות בחזקת היתר ואין ע"א נאמן לאסור חוץ אם יש בידו לאסור לאביי או הי' בידו לאסור לרבא עיין קידושין דף. ס"ו וגיטין דף נ"ד ועיין בשו"ע יו"ד סי' קכ"ז ובנידן דידן שמסרו העופות ביד האשה אחר השחיטה א"כ לא הי' בידה לעשות טריפות בהם דכל טריפות הוא אם מחיים נטרפה כנודע לכל וא"כ אתחזק היתר ולא הי' בידה לאסור ואינה נאמנת כלל לאסור את העופות ודו"ק. אמנם יש לחקור בדברים דא"כ אמאי נאמן הבודק בהמה לאמור שמצא סרכא הלא נשחטה הותרה הכי נאמר דאינו נאמן רק אם יאמר שלח ואחוי קראו אחרי בודק אחר ויתברר הדבר הלא מצינו בהיפך בתשו' הרא"ש כלל כ' סי' י"ט וז"ל ועל הטבח שבדק בהמה ואמר שהיא טריפה ואח"כ הכניס הקצב את ידו או בודק אחר ואמר שלא מצא בה טריפות יראה דסמכינן על הבודק הא' שהחזיקה באיסור ואמרינן שהבודק הב' הכניס ידו בחוזק והעביר הסרכא או הבודק הראשון אחר שכבר מצא הסרכא לא נזהר בה והעבירה בהוצאת ידו דע"א נאמן לאסור בדבר המסור בידו עכ"ל הובא בב"י יו"ד סי' ל"ט ובשו"ע שם סעיף י"ד עיי"ש מפורש יוצא דבודק נאמן אפי' אם אינו אומר שלח ואחוי יען דהי' מסור בידו נאמן וה"ה כאן אם היתה אשה כשרה היתה נאמנת הגם שלא תוכל עוד להראות הטריפות ודו"ק. ועלה בדעתי לחלק דשאני בדיקת הריאה דהוא חיוב לבדוק עפ"י תקנת חכמים דשכיח טריפות שלא כסדרן או שאר טריפות הריאה וא"כ האמין לבודק שלו שיהי' נאמן כבי תרי דהא ע"כ הוצרך ליתן לו נאמנות אם ואמר לו שבדק ומצא שהריאה כשירה ה"ה המנוהו אם יאמר טריפה אבל בשאר מיני טריפות דאין צריך בדיקה כלל א"כ לא הימנוהו כלל להאשה שיהי' לה נאמנות כנגד חזקת היתר של העופות דהא על כשרות לא הוצרכה להאמינה דבלא"ה סמכינן על הרוב ולא בדקינן אחר ח"י טריפות וא"כ מהכ"ת יהי' להאשה העוזרת נאמנות ע"ד שאין בידה לעשות הלא א"א לעשות לחדש טריפות אחרי שחיטת העופות ודו"ק. ונ"ל הגם דנשחטה בח"ה עומדת היינו אם נולד ס' טריפות כגון ס' אם הסרכא כסדרן או שיש הכחשת עדים אם הי' סרכא של טריפה או לא אמרינן אוקמי אחזקת היתר דנשחטה הותרה מכח רוב בהמות כשרות ואין ספק מוציא מידי חזקה עיין ט"ז יו"ד סי' ל"ט ס"ק כ"ב דנשחטה הותרה מכח רוב בהמות כשרות כמובן. אך בוודאי אם נתערב מיעוט ברוב ויש סימן מובהק במיעוט אז אין לדון שנלך אחר הרוב דהא המיעוט מבורר בסימניו שכל האיש הרואה הסי' הוא מכיר שזה מן המיעוט שהרוב אין לו סימן זה אז בודאי נאמן א' לברר המיעוט מן הרוב וא"כ כל ח"י טריפות הם סימנים מובהקים להכיר טריפות מן הכשירות כי הטריפות הוא שזאת הבהמה או העוף לא תחי' וניכר הטריפות ע"י שחסר המרה או הקיבה או הלב או הבני מעיים או שאר טריפות שכל טריפות הוא סי' להכיר הבהמה הטריפה ועדיף משאר סימנים דשייך לחוש דאתרחיש סי' כסי' אבל בטריפות כל בהמה שנמצא סי' חסרון מרה או הקיבה או בני מעיים כולם הם מהמיעוט טריפות שיש בעולם וא"כ פשיטא שע"א נאמן שמצא אותו סי' בבהמה והכיר המיעוט מן הרוב הלא בוודאי דנאמן ע"א לברר חתיכה טריפה מן חתיכות כשירות ע"י שיש סי' מובהק בחתיכה א"כ מסתבר שכל עד כשר נאמן שמצא בבהמה או בעוף סי' שבו הי' ניכר שהוא מן המיעוט טריפות והבן כי הוא חדש מאוד בעזה"י. תמצית הדברים אפי' אם נאמר שע"א א"נ לברר חתיכה כשרה מן הטריפות בהכרת טביעת עין שאני התם דעכ"פ לרוב העולם לא הי' החתיכה מובדלת בעצמה בסימניה להיות מובדל מן הרוב מעצמו אבל אם אומר שמצא חפץ מצוין בסימנים אשר בו הי' תמיד מובדל ומופרש מן הרוב אז בודאי נאמן דלפי דבריו לא הי' באפשרות להמיעוט להתערב בהרוב וא"כ הי' עומד בפ"ע ולא נכנס בהרוב ודו"ק. וראיה לזה ממה שפסק בשו"ע שם הלוקח הריאה אומר שמצא סרכא ומוכר מכחיש אוקמי' על חזקת היתר משמע דבלא הכחשת המוכר נאמן הלוקח וק' מהכ"ת יהי' נאמן כנגד הרוב בהמות כשרות ולפמ"ש נכון דשא"ה דהלוקח טוען שמצא הסי' אשר בו ניכר שהיתה טרם שנשחטה מן המיעוט טריפות ודו"ק. ומצאתי בס' שב שמעתתא שמעתא ו' בפ"ז שחקר בוודאי אם ע"א אומר שמכיר חתיכה בין חתיכות נאמן יען שלפי דבריו שמכיר החתיכה א"כ לא היתה החתיכה בין הרוב אלא כאילו עומדת לפני עצמה אבל אם אומר ע"א שמצא טריפות א"נ יען שרוב בהמות כשירות הוא רוב הטבע א"כ העד בעצמו מעיד נגד הרוב הטבע וא"נ העד מק"ו שא"נ נגד חזקה מכ"ש כנגד הרוב דליתא קמן והקשה ע"ז מסי' ל"ט דצריך הכחשת המוכר עי"ש. ולע"ד עפר אני תחת כפות רגלי השכל שלו בסברא נראה איפכא דאם מעיד העד שמצא סימן מובהק אחת מן הטריפות א"כ היתה הבהמה מובדלת מעצמה בסימניה שהיא מן המיעוט אשר הרוב לא יוכל להיות לו סימנים כאילו דא"כ גם הרוב טריפה ויהי' העד נאמן אפי' אם אינו נאמן לברר חתיכה מן חתיכות בט"ע שלו דאינה מובדלת החתיכה בעצמה אבל בסימני טריפות הם הם הסימנים להבדיל בין חי' הנאכלת ובין החי' אשר לא תאכל ודו"ק. ולולא דמסתפינא אמרתי לחדש דבר הגם דמצינו דפועל אינו נאמן אלא אם יש בידו לאביי ולרבא עכ"פ אם הי' בידו ואמר לו בפעם הראשון שאני התם בטהרות ובפיגול ובס"ת וביי"נ דהי' משכחת דהשומר או הפועל ישמור שלא לבוא לידי איסור א"כ לא די שלא עדיף פועל משאר אנשים אלא גרע מהם יען שאומר כנגד חזקתו שלא עשה או לא שמר כראוי עיין רשב"א בחי' גיטין דף נ"ד אבל אם האשה היא משרת שלה לתקן האווזות לאכול או הבודק לבדוק הריאה ואם באמת נמצא סרכא או שאר טריפות בבהמה לא בא ע"י פשיעות המשרת או הבודק רק ע"י הטבע א"כ אז יש סברא בהיפך שהשומר יהי' נאמן דאיך אפשר לקבל לטבוח טבח והכן בבדיקה או לעשות סעודת לחם רב בבשר אם לא יהי' נאמן אם ימצא טריפות כי איך יבוקש מזרע ישראל ליתן לאכול מה שיודע שהוא טריפה וא"כ בנדון דידן אם היתה אשה כשירה בוודאי נאמנת דהא האמינה להכין ליתן לאכול בשר ושומן ודו"ק. ופקחתי עיני ומצאתי בפמ"ג סי' ל"ט ס"ק י"ט במשב"ז נתקשה בהבנת תשו' הרא"ש שהבאתי למעלה שכ' וז"ל שנאמן בדבר המסור בידו עכ"ל הט"ז והוא מתשו' הרא"ש ונלחץ בהבנתו משום מיגו דיכול לעשות נקב ולא נייח לו דדלמא יש להכיר נקב חדש וכן בס"ק כ"א חקר אמאי נאמן הבודק שאמר טריפה עיי"ש ולפמ"ש נכון הדבר בעזה"י דבסי' קכ"ז איירי בדבר שאמר הפועל או השומר שפשע אז א"נ אלא א"כ בידו אבל כאן נהפוך הוא הבודק אמר שנאמן בהבטחתו ומצא טריפות אז נאמן אפי' לא הי' בידו מעולם דחזקת פועל עושה באמונה ומצא הטריפות וזה שכ' הרא"ש וט"ז שנאמן בדבר המסור בידו היינו שהי' עבד נאמן לד' וגם לבעלים רק כן הי' שמצא טריפות ודו"ק. רק מה שיש לחקור יען דהאשה העוזרת מוחזקת בגזלנות תהי' נאמנת לאסור העופות אשר עומדין בחזקת היתר של נשחטה הותרה או נאמר דאשה כשירה נאמנת אבל מוחזקת בגזלנות אינה נאמנת ואבאר בעזה"י. הנה הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ' חקר דפסולי עדות נאמנים להתיר ולא לאסור עיי"ש וזה ח"י שנים הבאתי בחידושי ראי' לדין הנ"ל מכריתות דף י"א במשנה אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי בתו' בד"ה אשה וז"ל מכאן משמע דאשה מהימנה טפי מגזלן שהרי גבי גזלן משמע דלא אמר שתיקה כהודאה כמבואר בהאי סמי' וכו' והכא אי שתיק מהימנא אשה עכ"ל ונפלאתי ביום ההוא לדייק למה ציין תו' על אשה אומרת לא אכל דנאמנת שמביא אשם תלוי ולא חטאת ולא ציינו על אשה אומרת אכל דמשמע דמביא חטאת אם ליכא אשה המכחשת את האשה שאומרת אכל וצע"ג. ואמרתי לתרץ לכאורה לפי סברת התו' בגיטין דע"א נאמן להתיר ולא לאסור והסביר הפנ"י דלהתיר יש חזקה אין אדם חוטא ולא לו ולכן נאמן אב לאסור דלמא לצעורי קמכווין ולכן אינו נאמן עיי"ש כי נכון ולפ"ז ק' מנ"ל דיש לאשה נאמנות טפי מגזלן דלמא שאני בהאי סמי' דבא לאסור ואינו נאמן גזלן דהוא פסול לעדות ואשה ג"כ אינה נאמנת אבל כאן דאשה אומרת אכל חלב ויביא קרבן שהוא חולין בעזרה והכהנים יאכלו הבשר שהוא אסור לאכול ואם העדות של העד שקר נמצא חוטא ומכשיל לאחרים ולא לו ונאמן מכח חזקה אין אדם חוטא ולא לו וה"ה גזלן נאמן כמו אשה וצע"ג. אמנם זה ניחא דאין להוכיח דאשה נאמנת טפי מרישא דאשה אומרת אכל אבל הא חזינא אם אשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי דהיא נאמנת להכחיש את האשה דאומרת אכל יען דבעל דבר שותק ומהימן גם לה מזה הוכיח הש"ך עי"ש דעד המכחיש נאמן דמביא אשם תלוי ולא חטאת עי"ש בס"ק י"ב וק' מהכ"ת תהי' השנית נאמנת שאומרת לא אכל הלא היא מבקשת שיהי' שוא"ת ולא יביא חטאת ואולי רוצית לצערו שלא יהי' לו כפרה ותהי' האשה אומרת אכל נאמן דחזקה אין אדם חוטא ולא לו מסייע לי' אלא בוודאי משמע דאשה נאמנת טפי מגזלן דגזלן אינו נאמן רק להתיר מכח אין אדם חוטא ולא לו ואשה נאמנת טפי לאסור דשייך לצעורי קמכווין ולכן ציינו דבריהם על אשה אומרת לא אכל ודו"ק כי זה כפתור ופרח בעזה"י. ובארתי בקונטרסי אז שיש לחקור אם יש כאן חזקה אין אדם חוטא ול"ל יען דחייבי חטאות אין ממשכנין אותן א"כ אינו ברור שיביא קרבן ונמצא דיש לחוש אפי' בב' עדים דאומרים אכלת חלב אי לסמוך כדאמרינן בגיטין דף ס"ו דאומר אמרו פסול דדבורא אמרי ופי' שם בתו' דבשלמא במת בעליך כבר היא מותרת והוי הדיבור המעשה אבל באומר אמרו לא נגמר המעשה רק אם אחרים יכתבו ויתנו ואם דב' עדים נאמנים מכח או הודע עכ"פ בע"א לא שייך חזקה דאין אדם חוטא דלא ברור שיחטא ויש לי דברים ארוכים יקרים בעזה"י אבל אין עת האסף פה. נחזור לענינינו דכאן דאשה והיא גזלנית בודאי אינה נאמנת לאסור כנגד חזקה נשחטה בחזקת היתר עומדת להפסיד העופות אם לא היתה משרתת אך כיון שהיתה משרתת ונתנה בידה יש לחקור אם נאמנת בתורת פועל דהא הגידה לה מיד כאשר באתה הבעלת הבית לביתה והגם שבעלת הבית אמרה שהי' בדעתה להיות שם כאשר יופתחו העופות ולא הי' בדעתה לסמוך עליה בלבד בכ"ז יש ראי' מגמ' דאפי' אם אמר טהרות שעשיתי עמך ולא נקטו טהרות שעשיתי לך נטמאו משמע אפי' הי' בעליו עמו שלא רצו להאמינו לפועל ואעפ"כ נאמן הפועל (ומאדמ"ו הגאון שערי תורה זצ"ל שמעתי דקדוק למה לא קתני אצלך ותי' דבר חריף שהי' פשיעה בבעלים דפח"ח) לאביי אם יש בידו ולרבא הי' בידו הגם שהבעלים לא האמינו לו בלבד ואפ"ה כל שבידו נאמן וה"ה אשה וגזלנית נאמנת הגם שהי' בידה להיות עמה וצע"ג. אך באמת אין ראי' מגמ' דשם איירי בעד כשר אבל בגזלן י"ל אפי' יש בידה אינה נאמנת חוץ אם יש בידה לעשות בתורת מיגו אבל כאן שלא הי' בידה להטריף ובתורת נאמנות ע"א אין לסמוך יען דמוחזקת לגזלנית ולא הי' בדעתה לסמוך עליה ול"ד לתשו' הרא"ש בבודק שאומר שמצא טריפות דבודק הוא עד כשר ונתן בידו לסמוך עלי' להכין לו בבדיקתו ונידן דידן דומה לקטן שמוזכר בש"ע יו"ד סי' מ"ח וסי' קכ"ז דצריך רגלים לדבר שאומר אמת וכאן אין רגלים לדבר דלא הראיתה מחט תחובה ולא ניכר שהי' נשמט הגף מחיים או ניטל המרה א"כ לא תהי' נאמנת להפסיד העופות וק"ל. וחשבתי דרכי דתלי' בפלוגתא אם בידו מהני בתורת מיגו לא תהי' נאמנת דאין כאן מיגו להטריף אבל לשי' הרא"ש דבידו הוא מתורת בעלים וביאר הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק א' אפי' אם לא הי' בידו מעולם ועיין בדג"מ ובתשו' חכם צבי ובט"ז בניקור הגיד א"כ גם האשה הגזלנית נאמנת דאטו אשה גזלנית אינה נאמנת על עוף שלה שהוא טריפה כן עלה בדעתי. וכבוד אלקים חקור דבר לבאר מראשית דברי הרא"ש אשר הם צריכין תבלין הדעת ואח"כ נחקור נידן השאלה בעזה"י. הנה הרא"ש בה' ד' ובה' י"א ביאר שאין הטעם של בידו בתורת מיגו דיכול לעשות אלא מטעם בעלים כל שהוא ברשותו הוי בעליו וכן הבין הש"ך וט"ז וכל אחרונים אך שנתקשו בדברים הרבה ואסדר הקו' ואבאר מה שעלה במחשבותי לפרש דבריו בעזה"י. א) קו' הפ"י וש"ש שנתקשו לפ"מ שביאר הרא"ש טעם דבידו הוי מכח בעלים א"כ למה נאמן העד אפי' בהכחשת הבעלים של החפץ הא הם בעלים אמיתיים וצע"ג. ב) נתקשה בש"ש מגמ' דיבמות פ"ח דאמרינן אצל בעלים של הכרי הטעם דבידו לעשר או לפדות ולפ"ד הרא"ש ק' הלא הבעלים נאמנים בלי טעם דבידו וצע"ג. ג) נתקשה מאי דהוכיחו תוס' שנאמנת נדה מכח שבידה לטבול וק' הלא היא הבעלים על עצמה ועוד כמה קושיות עיי"ש באר היטיב וצע"ג. ולע"ד ליישב והוא דלכאורה ק' אם אין הטעם שבידו לעשות מה יוסיף תת כח שנאמר שהעד נקרא בעלים מאיזה צד נקרא עליו שם בעלים ופנ"י נתקשה עוד על הרא"ש הא כ' הש"ך דהכחשת הבעלים הוי כהכחשת עד דעלמא וא"כ הוי ע"א בהכחשה ולא מהני דברי עד ע"ש. ומה שנ"ל לבאר הוא כך באמת הבעלים אשר הם נוגעין בעדותן בממון שלהם אין להם שם עדים יען דהם יגידו עדותם על עצמם ותורת עד הוא בהיפוך שיגיד על אחרים ובוודאי הבעל הממון גרוע יותר מעד פסול וא"י להכחיש עד כשר רק מצד אחר קאתינא יען הגם דתורה האמינה לע"א על איסור אבל על ממון לא האמינו ואם העד אומר שנתנסך יין שלו הוא מפסיד ממון של חבירו ותורה אמרה לא יקום ע"א באיש בממון עיין ש"ך סי' קכ"ז ס"ק ג' ועיין עוד ס"ק י"ד שמבואר בדבריו שכל הטעם דבע"ד יוכל להכחיש הוא מטעם דע"א אין קם רק לשבועה ולא לממון דכ' וז"ל אלא דבר ברור דכך הם הצעת דבריו תשו' ע"א בהכחשת בע"ד אינה כלום כדאיתא בקדושין ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן כלומר היכא דמכחיש לי' הבע"ד דהא אינו קם רק לשבועה והכא אפי' שלא בפניו כלומר כיון דמצינו דע"א בהכחשת בע"ד אינה כלום משום דע"א אינו קם רק לשבועה א"כ הכא אפי' שלא בפניו כיון דבע"ד מכחישו א"י לאסור את שלו דאינו קם רק לשבועה עכ"ל כאן גילה רז גדול דהא דמהני הכחשת בע"ד אינה מטעם שגם הוא עד כשר ומכחיש עד ראשון דנהפוך הוא אין על הבעלים שם עד כשר רק יען שמכחיש העד ומקפיד על ממונו נמצא אז חסרון בגוף העדות של העד שתורה לא האמינו אבל אם עד כשר שאינו בעל החפץ מכחיש עד הראשון הוי מטעם מכח דמכחיש עד את רעהו ודו"ק בזה כי דבר גדול דיבר בזה. והנה על שורש חקירת הש"ך בסק"ג למה נאמן העד בהכחשת הבעלים הא אין ע"א קם רק לשבועה ע"ש והוא דצריך התבוננות דבתורה כתוב לא יקום ע"א באיש לכל עון ותיבת באיש מיותר דהי' להתורה לכתוב לא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת ובספרי דרשו באמת אבל לעדות אשה קם ע"ש. אמנם צריך להסתכל בשני פנים אשר יוכל העד לבוא ולהעיד והוא דאם הטהרות או הקרבנות מונחין ברשות שומר או הפועל ואומר עליהם שהם טמא או פיגול בוודאי דעיקר עדותו בא רק על איסור שנאמן העד (רק חקירת הש"ך הוא יען דבע"כ בא גם על ממון והוי איסורא דאית בי' ממון) רק ממילא יש ג"כ הפסד ממון ובשעה שמעיד על הטהרות ואומר טהרות אלו הם טמאים שנגע בהם השרץ אינו מזכיר בעדותו שבא על ממון חבירו דיכול לומר פירות אלו הם טמאות וכיוון שמזכיר עדותו על החפץ לא על שם בעלים אז הוי כאילו בא על איסור גרידא דבגוף עדותו אינו נשמע שקם לממון חבירו ונאמן עליו. אבל אם כבר נמסרו הטהרות ליד בעלים והוא בא בעיקר עדותו ואומר לבעלים טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו ובא בעיקר עדותו להודיע שפירותיו של חבירו נטמאו ומתחיל העדות על ממון חבירו דא"א לומר פירות אלו טמאים יען שאינם עוד בידו וצריך להזכיר שפירותיו של חבירו אינם שוה כלום ותורה אמרה לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת הכוונה כגון שאומר על חבירו על שמחויב מיתה או ממון דעיקר עדותו בא על גוף חבירו שהוא מחויב מיתה או ממון דא"א לבוא ולהעיד שממון זה שביד ראובן המה של שמעון שחזקה מה שביד אדם הוא שלו רק מעיד שהוא מחויב להחזיר לשמעון ובמיתה צ"ל שחבירו מחויב מיתה ואז אינו נאמן אבל באופן שאומר פירות אל נטמאו אז אין מזכיר בעדותו שבא על ממון חבירו לא הוי בכלל לא יקום ע"א באיש ודו"ק היטב בזה. ולפ"ז מיושב ב' קו' והוא קו' פנ"י דבע"ד יהי' נאמן כמו אם מכחיש ע"א דל"ד כלל דאינם משם אחד דבעלים לא הוי עדים כשרים ומה שיכולים להכחיש הוא רק מכח שע"א לא יקום רק לשבועה ויהי' חסרון בעד הראשון ובא הרא"ש ומפרש דברי אביי וז"ל ומפרש אביי טעמי' הואיל ברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עלי' ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו דא"כ בעי שלומי וכו' אלא כיון דבידו לעשות ולתקנו הוי כבעליו עכ"ל ע"ש הכוונה בזה דשומר הוי עד כשר ונאמן ע"א באיסורין ובעלים לא נחשבו כע"א כשר שיכולים להכחיש עד כשר רק שהם יפעלו ע"י הכחישם שע"א לא יקום לממון וזה דוקא אם כבר נמסרו הטהרות ביד עלים וצריך לבוא להעיד על האיש אז העד אינה נאמן דאינו א לממון אבל אם הפירות או החפץ עדיין ביד הפועל למשל הסופר אם אומר ס"ת זה הוא פסול דאינו ניכר בעדותו שקם לממון חבירו אז הוא נאמן מכח ע"א נאמן באיסורין וממון ממילא נפסד ודו"ק דבוודאי אם הבעלים אומרים על טהרות שלהם שנטמאו אי אמרי' דע"א נאמן באיסורין אז בוודאי שטהרות טמאות הגם שמפסידו ע"י עדותם ממון יען שעיקר עדותם רק על איסור וממילא נפסד הממון ולא בא להעיד על איש דאין לומר דהסברא דאדם יכיל לעשות בממונו מה שירצה דא"כ הוי רק מכח שווי' אנפשי' חד"א ולגבי אחר לא יהי' נאמן יען רק בתורת נדר ולא בשם האיסור אשר אומר וע"כ דהסברא הוא יען דעל הממון לא קם לאיש אחר על ממונו ועל איסור ע"א נאמן ה"ה אם ע"א דעלמא אשר הטהרות תחת ידו אומר פירות אלו טמאות דבעיקר עדותו ל"צ להזכיר שבא על איש אחד רק מעיד על החפץ אשר מונח ברשותו נאמן באיסורין וממילא נפסד ממון של חבירו אבל אם הפירות ביד הבעלים אז צריך להזכיר בעדותו על איש אחר ולא יקום ע"א באיש כתיב ודו"ק (והגם שאפי' אם החפץ הוא תחת ידו ואמר לחבירו טהרותיך נטמאו שמזכיר ג"כ האיש אמר אעפ"כ נאמן יען דא"צ להזכיר בעדותו האיש ומה שא"צ להגיד אינו בכלל עדות). וזה לדעתי כוונת הגמ' אם ע"א אומר ראיתי שהטמין אביכם מעות ומעשר שני הם דאם המעות בשדה נאמן ובבית אינו נאמן דהסביר הר"ן יען דהוא איסורא דאית בי' ממונא דזה הכוונה דאם הם בשדה דאפשר להעיד רק על הממון אז לא הוי בגדר לא יקום ע"א באיש אבל אם בבית שצריך להזכיר האיש שמעיד עניו ואז אינו קם לממון כנלע"ד. וא"ש ומדוייק באר היטב דברי הרא"ש ומפרש אביי הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עלה הכוונה יען שהטהרות מונחין ברשותו ואם מעיד עליהם שנטמאו אז א"צ להגדת עדות להזכיר האיש רק שעיקר עדותו על החפץ ונאמן עליהם כמו שנאמן בפירותיו יען שאינו קם בעדותו לאיש רק על איסור החפץ וכן בס"ת אם ס"ת ביד הסופר אז אינו מזכיר בעדותו רק החפץ ולא האיש וכן במעשר אם הי' צריך דעת בעלים וג"כ שצריך להזכיר האיש אשר הפירות שלו שהם מתוקנים או שהבעלים בעצמם תקנום או שהוא נעשה שליח ואז אם הי' צריך להזכיר העדות על האיש אינו קם לא לאסור ולא להתיר אבל כיון שבאפשרות לתקן שלא מדעת בעלים ויוכל להעיד רק שפירות הנ"ל מתוקנים ואינו קם לאיש בעדותו ודו"ק היטיב. ומיושב קו' פנ"י וש"ש אם הבעלים מכחישים למה לא יהי' נאמנים הא הם בעלים אמיתיים ז"א דבעלים לא הוי עדים כשרים רק אם הם מכחישים אז העד איל קם לממון וכ"ז אם הפירות ביד הבעלים שצריך העד לקום באיש אבל אם הפירות ביד השומר או העד דאז אינו קם רק לממון והוי עד כשר ובעלים הם עדים פסולים ודו"ק. היוצא מזה דאם העד נקרא בעליו לא הוי קם בממון לאיש ואז הוא נאמן מכח ע"א נאמן באיסורין אף בלי מיגו דבידו לעשות אבל אי הוי אמרי' אין ע"א נאמן באיסורין אז הגם שהוא נקרא בעלים עכ"פ הא ע"א אין נאמן באיסורין ולפ"ז שם ביבמות דמיירי באתחזק איסורא דאזלי שם דע"א לא מהימן וע"כ הטעם משום דבידו נתקן ודו"ק שם וה"ה בנדה דאתחזק איסורא ואין ע"א נאמן ולא מהני הטעם דמהימני בעלים וע"כ דע"א נאמן באיסורין ולכן הקשה בתו' דא"כ מוכח ג"כ באתחזק איסורא ע"א נאמן ומשני דהוי בידו ודו"ק כי חרוץ ונכון הוא. ורבא סובר דכל דאמר לי' בפעם א' נאמן ופי' הרא"ש ג"כ מטעם בעלים ע"ש הכוונה כך יען דעכ"פ כל זמן דבידו ממש הוי השומר הבעלים ובעלים אמיתיים לא נחשב כלל ואז בשעת מסירת הטהרות הוי כאילו מכרו להם הטהרות ומאז נקרא בעל הממון שם בעלים שע"א לא יעיד בהכחשת הבעלים לאסור דע"א לא קם רק לשבועה ובש"ש הובא בשם הגה"מ דאם עד אומר דמתחלה לא התחיל שם דבר שבערוה או ממון אז מהני ע"א ולפ"ז אם עד אומר שנטמאו כאשר הי' עוד בידו ולא בא ממון לידם בחזרה ולפי דיבורו נא הוי ממון ביד בעלים ונאמן אבל אם לא אמר בפעם ראשון דאז יש חזקה שהוחזק לפנינו שבוודאי יאמר בפעם א' וגם נתחזק שיש לבעלים ממון שוב אין ע"א נאמן כנגד חזקה שהוחזק ודוק היטיב עיין בש"ש פ"ג ופ"ז שמעתתא ו' ודו"ק שם. היוצא מזה דעיקר טעם בעלים מכח ע"א נאמן באיסורין היינו כ"ז שביד הפועל דנאמן הטעם משום דע"א נאמן ולפ"ז אם הפועל או השומר הוא קטן או פסול גזלנותא דאינו נאמן ודו"ק וה"ה בהיפך דטעם בעלים משום לא יקום ע"א באיש וא"א להפסיד ממון חבירו ולא מטעם שיש כאן עד המכחיש וה"ה לקטן אינו נאמן דעכ"פ העד בא להפסיד בעדותו ודו"ק. ובפנ"י כתב דטעם דמהני הכחשת בעל דין הוא מטעם דהוי כע"א דעלמא והוי ע"א בהכחשה ולפ"ז יהי' נאמן בקטן דעכ"פ לא הוי הקטן עד המכחיש אך באמת אחר מכ"ת לע"ד נראה שבע"ד לא הוי עד כמש"ל ממשמעות לשון הש"ך ס"ק י"ד אך הטעם דע"א אינו קם לשבועה ולפ"ז ה"ה דאפשר בממון קטן דאינו נאמן אך אפשר שרק לאיש ולא לקטן וצע"ג וקצת יש ראי' מספרי דדרש לאיש ונאמן לאשה דלמא הוי הדיוק אבל נאמן על ממון קטן וחטאת יש באפשרות במופלא סמוך לאיש דמביא חטאת על נדרו והקדשו כמבואר בנדה וצע"ג. סוף דבר הכל נשמע כיון שהאשה מוחזקת בגזלנותא ואשה רעה אין לה נאמנות לאסור את העופות רק שווי' אנפשה חד"א ואסורה לאכול העופות אבל הבעלת חתונה תערב אותן חתיכות העופות בכל שאר העופות אשר מה"ת בטילין ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה דהא מותרים הם עפ"י הדין כנלע"ד בעזה"י. הק' חיים סופר: