אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן יד

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן יד

סימן יג

שלום רב לאוהב אמרות ד' ה"ה הרב הגאון הנודע בשמו לשם ה"ה י"נ ר' דוד יהודא נ"י אב"ק דק"ק קרס"ט יע"א. ידידי גלילות מכתבי האחרון קבלתי אשר הראה בו כי עודנו מחזיק בשלשה עמודים אשר העמיד לחפש זכות לאלופי קהל אשר השכירו הגאבעללע ליחידי סגולה מעדתם שהמה המוחזקים בכסף אשר ניתן להם מהשוכרים ולא יוכלו השוכרים לחזור מה שעשו עשו וישלמו מכספם אם יבואו אלופי קהל להפסד והקיף על תשובתי השגות רבות ואנופף ידי בעזה"י פעם שנית כי הדין עם השוכרים שיוכלו לחזור וכל אשר יתן ד' בלבי אשמור בפי לדבר ואני תפלה שלא אכשל בדבר הלכה. (א) כתב פר"מ נ"י וזה לשונו הנה נא טרם אשפוט ע"ז לענ"ד כפי מה שהבין כהדר"ג בכוונת התוס' קדושין דבעי שיהא דעתו לוותר באמת אתפלא א"כ שם בההוא מרגניתא אדרבא לא הי' מכווין לוותר דמה"ט אמרה לא תשיים בעצמך דאת אינך בקי רק הגזבר בקי אלמא דאם ישיים בפחות לא לא בשביל דנתכווין לוותר רק משום דאין בקי וע"כ נאמר דכוונת התוס' ג"כ למש"כ שם בתי' ראשון הואיל דאין שומתו ידוע יודע דלפעמים שוה יותר דעתו לוותר מספק א"כ גם הגאבעללע זה עכ"פ אין ריוח שלו קצוב ומכניס עצמו בספק דלמא יהא מעט בשר כשר ומכווין לוותר עכ"ל. אמרתי לבאר בעזה"י דברי תוס' בשני תירוצים אשר כתבו שחקרו בטעם הדבר למה יהי' במרגליות אמירה לגבוה ואבאר דלא קרב תי' הראשון אל תי' השני כלל וכלל ודלא כאשר נכנס בהבנתם מעלת כבודו נ"י הנה במכירת מרגניתא יש אופן בתוך אופן (א) אם נניח בהקדמה שהוא דבר שאין לו שומא ידועה לא נודע שווי' הן לפי משקלה וגדלה או לפי מראיתה וציהרתה רק לפי אשר תמצא חן בעיני רואי' במקומה ושעתה צריך הלוקח ליתן הרבה אבל אין לה דמים קצובים כלל ולא יכול לבוא לגזבר שיגיד שווי' של מרגליות אשר בידו כדי שאדע כמה היא שווי' בערכה כי הלא אין לה ערך כלל רק מקומה ושעתה יתן לה ערכה אם בעת הזאת צריך ההקדש לה יתן כפי אשר תמצא המרגליות חן בעיניו לכן רגילות הוא שהאיש אשר לו המרגליות יתן שווי' עלי' שבסכום כך וכך יתן אותה והמוכר המרגליות יתן ללבו גם אם איש אחר אל יתן בעדה אלף כסף הגזבר של הקדש אשר קונה אותה לכבוד המקום הוא יתן בעדה אלף כסף ומחליט בלבו גם אם המרגליות שוה אפי' שני אלפים כסף בכל זאת תהי' להקדש באלף כסף מצד אחד יוכל להיות שארויח ע"י שאמכור אותה לגזבר ואתן קצבה באלף כסף ומצד השני יוכל להיות שההקדש ירויח במה שנתתי לה ערך אלף כסף לכן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דהא בעבור זה לא דואג המוכר פן ואולי מבקש מההקדש יותר מדאי כי יתנחם הלא יוכל להיות ג"כ שההקדש מרויח שנתתי ערכה עלי' וא"כ כיון שזוכר המוכר שיש צד לריוח כמו להיזק לא יוכל לחזור בו אם הגזבר יחפץ בה בעד הערך אשר שם עלי' אבל אם משך חפץ מהקדש בשווי' לפי השער שבשוק א"כ לא חשב בו להרויח להקדש בשום צד דלא הי' לו לדאוג פן הוא מדחיק להקדש ומקבל יותר ממה ששוה החפץ ועל כן החכימה האשה של בנו של ר' יוסף שהוא לא יתן ערך ושווי' על המרגליות רק יסמוך על נאמנות של הגזבר אז הגזבר יתן לו בעדה סך כפי אשר תמצא חן בעיניו להצורך של ההקדש ויקבל דמים הרבה זה תי' ראשון של התוס'. אך יש אופן (ב) שיש למרגליות קצבה ידוע לפי משקלה וגדלה ומראה וציהרתה נודעת לסוחרי מרגליות ערך עני' בסכום כך וכך ויוכל בעל המרגליות לילך להגזבר ולבקש להגיד השווי' שלה עובר לסוחר ולאחר שיהי' נודע לו השווי' יוכל להכריז מאן בעי למזבן מרגליות גדולה וטובה ואולי ימצא איש אשר יתן בעדה יותר מכדי שווי' יען שצריך לה ונדבת לבה של אשת בנו של ר' יוסף השיאה לאמור לבעלה שלא ימכור המרגליות רק להקדש לשמש בה לפני הקב"ה וע"כ ימכור אותה להגזבר אבל פחדה פן יתן בעלה ערך ידוע עלי' ויאמר להגזבר קנה ממני מרגליות ודמי מחירה יהי' אלף כסף במשל ואז אפי' אם תהי' שווי' אלפים לא יתן הגזבר יותר מאשר שאל האיש בעדה דע"כ חשב בלבו שגם אם הוא שווי' יותר ירויח ההקדש דאל"כ איך נתן הבעל המרגליות ערך עלי' פן אינה שוי' כ"כ והגזבר יתן לו יען שצריך לה להמרגליות וע"כ דמכוין אם היא שוי' יותר מרויח ההקדש כמו אם שווי' בפחות מרויח הוא מההקדש וא"כ אם באמת שווי' יותר הרבה יהי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט והחכימה שיאמר הבעל לגזבר שיתן לו בערך כאשר המרגליות כזאת שווי' עובר לסוחר ולא פסיד מהשווי' ויותר מהשווי' לא יקח בעלה הגם שההקדש צריך לה להתעטר בה לפני הקב"ה ודו"ק. המורם מזה דאין כח אמירה לגבוה כמסירה להדיוט רק אם יש בו צד אשר מרויח באמירה שלו להקדש שהחפץ שוה יותר מאשר ביקש בעדו והגם שיש גם צד אחד אשר יוכל להיות בלי ריוח ממון להקדש ואולי שהדיוט לא יתן כל כך כיון דידע המוכר דיש גם צד ריוח ממון להקדש ואח"כ נגלה שאותו צד בא אז הוה אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וזה הוא תי' שני של תוס'. בכל זה אומר אני בטח שאפי' אם וויתר כנגד ההקדש מה שלפעמים אדם נותן בעד החפץ יותר מכדי שווי' הקצוב עובר לסוחר יען כי הוא צריך בשעה זה אותו חפץ או שנתן עיניו בו ואומר בלבו לדידי שווי' איזה טופיינא יותר ואם אירע כזה בהקדש שהגזבר צריך לאותו חפץ ואלו הקפיד המוכר הי' נותן לו הגזבר טופיינא יותר רק שוויתר זה כנגד ההקדש בכל זאת לא אמרינן בו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דלא נקרא זה שהוא מכווין להרויח רק דלא היצר להקדש אבל עכ"פ לא וויתר משלו כנגד ההקדש ולכן דייקי תוס' וכתבו בב"ב דף קל"ג וז"ל אבל אם וויתר כלום משלו להקדש צריך לקיים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט עכ"ל וכן בקדושין דף כ"ט כתבו וז"ל דהתם כששם אותה פחות משווי' מתכווין לוותר להקדש א"כ שייך לומר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט עכ"ל משמע דווקא אם מוותר משלו כגון בפחות משווי' אבל אם מוותר שלא יחפוץ להרויח מה שאינו בתוך השווי' רק שלא חפץ להיצר להקדש ל"א בו אמירה לגבוה דאין זה דומה למקדיש ביתו שנותן משלו ולא שמקדיש מה שלא זכה בו רק שמונע מלהרויח ודוק ולא דמי למה שכתוב בח"מ ובא"ע סי' ק' לדידי שווי' ר' וגם לא נוגע לוותר במודר הנאה]. היוצא מזה דדווקא אם נתן המוכר או הקונה מהקדש ליתן סכום ידוע בהחפץ וחושב מיד שנותן קצבה במעות הגם שיש צד שהוא יפסיד מהשווי' וההקדש ירויח בי ונתברר אח"כ שכן הוא שבפסיקתו הסכום יש הרווחה להקדש אז זכה ההקדש מכח אמירה לגבוה דהא בזה האופן אשר נתברר דיש וויתר להקדש הי' זוכר האיש להרויח לההקדש והיינו אם בעל החפץ הי' יכול לומר לגזבר הודיעני הערך השווי' ואעפ"כ נתן הוא שווי' או אפי' אם אין ערך ידוע להחפץ כהבנת תי' הראשון של תוס' אבל עכ"פ הוא חשב ליתן מרצונו סכום ידוע אשר מבקש בעד המרגליות ויודע שיוכל להיות ריוח להקדש בחד צד אבל בנידן הגאבעללע היו מוכרחים ליתן סכום ידוע דאל"כ לא יוכל לשכור כלל וגם מעולם לא חשבו השוכרים להיות צד אשר מרוצים שיהי' לקהל ריווח ולעצמם היזק וגם אלופי קהל לא יחפצו בזה שהשוכרים יפסידו בו ויטריחו עצמם חנם ויתנו כסף במוקדם אם כן השוכרים וגם אלופי קהל מחשבתם שיהיה ריוח בדבר להשוכרים וכל המעלה בדמים הוא שזה מחשב שיהי' ריוח הרבה אם יתן רק חמשים זהובים בעד חודש והשני מחשב שיהי' רווח הרבה גם אם יתן ששים זהובים בעד חודש והשלישי מחשב הזמן והעת הבהמות בזול המה וגם עופות יש הרבה יהי' רווח הרבה גם אם יתן שבעים זהובים לחודש אבל אין אחד אשר חושב להרויח לאלופי קהל ולעשות הפסד לעצמו א"כ אין כאן אמירה לגבוה כלל. ומעתה יבין פר"מ נ"י שהשגה שלו אינה כלום הגם שהשוכרים חושבים שיוכל להיות ג"כ מעט בשר כשר לק"מ הוא דומה למי שקונה חטים בערך השווי' הגם שיוכל להיות שיוזלו החטים אבל עכ"פ הוא לא לקח על דעת כן שיוזלו רק מחשב שיוקרו וירויח ועיין תוס' בב"מ דף מ"ז ע"ב בד"ה ר"ש וכן השוכרים הגאבעללע מחשבים רק להרויח לעצמם ואם יארע שמזלם יגרום שלא יהי' בשר ולא עופות הוא גזר דין מהקוצב פרנסת אדם אבל מעולם לא חשבו פסיקת הסכום אשר יתנו להקל להיות בו צד להפסיד כמו להרויח דהא מחשבים הם באמונה לדעת כמה יפסיקו בעד הגאבעללע להיות להם ריוח כדי טרחם ועמלם כפי הזמן והשנה וכפי האנשים הדרים אוכלי בשר ויעיין בתשובתי בד"ה היוצא שכתבתי בזה"ל אבל אם אחד האמין שדבר שווי' של החפץ והוא בוודאי אינו שווי' יותר או פחות ממה שפסק או אפי' שידע ששוה בפחות רק הוא צריך לאותו דבר ואפי' אם הי' ביד הדיוט הי' נותן לו כמו שפוסק להקדש א"כ לא ירד האיש לוותר להקדש ולא שייך אמירה לגבוה כי לדידי' שווי' האי חפץ כך וכך ודוק עכ"ל הרי שרמזתי הכל שם ויעיין בד"ה תבנא ויראה שכנים דברי מאז וכעת הוספתי אמרים להרחיב שאפי' אין הרווח ברור להקדש כיון שעכ"פ חשב האיש על צד אשר מרויח בו להקדש ואותו צד נעשה זכה ההקדש מכח אמירה לגבוה דבהאי צד זכר האיש להרויח להקדש כנלפע"ד ברור בעזה"י. ובזה אבוא ליישב מה שהשיג הדר"ג נ"י עלי לו יהי' שאלופי קהל לא מבקשים שיפסידו השוכרים אבל עכ"פ בקשו שיהי' נוח להם בריוח מעט ולא כמו שביקש הראשון אשר פסק פחות מהשני וא"כ להר"ן נחשב הרווחה להקדש יען שהשני הוסיף בפדיון דלדידי' שוה כמו הסכום שהוסיף הגם דלא מכווין לוותר להקדש רק שהוסיף יען ששוה לדידי' וה"ה בגאבעללע דלהשני שוה לו ביותר וממילא יש רווחא לאלופי קהל ויהי' ג"כ אמירה לצדקה אשר הוה כמסירה. ונלפע"ד דלק"מ דשאני התם דנערך כמה שוה אותו קרקע שידעי' שעיקר הסכום ממון אשר יש להקדש ואח"כ בא אחד והוסיף עשרה כי שוה לו ומרויח בהוספה להקדש וכן השני וכן השלישי הגם שהם אינם מכוונים בהוספה כדי להרויח להקדש אבל עכ"פ יודעים שמרוויחים בהוספה להקדש שנותנים יותר ממה שהי' להקדש בו דמים אך אם יהי' להקדש דבר למכור ולא ידעו ערכו ובא אחד ואמר שהוא שוה חמשים זהובים אשר הוא נותן בעד החפץ ומקווה להרוויח עוד לעצמו ובא השני והוסיף ליתן עשרה ואמר שהוא מקוה עוד להרויח בו ובא השלישי והוסיף עוד עשרה ואמר שהוא ג"כ מקוה עוד להרויח בו אם כן כל אחד מגלה שהחפץ שוה עוד יותר מאשר האמין האיש אשר פסק לפניו א"כ לא דברו כלל אשר יהי' בו רווח להקדש רק גילו זה אחר זה כמה שוה החפץ אשר ביד הגזבר אז לא אמרינן אפי' לר"ן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט יען דלפי דבריהם לא פסקו ליתן דבר אשר מרוויחים בו ההקדש דהא הם אומרים זה אחר זה ששוה בעצם יותר שירוויחו עוד בו וזה שדייק הר"ן דווקא אם יש רווחא להקדש באמת שהר"ן כתב וז"ל התם הוא דאמר חמשים איכא רווחא להקדש והוה כעין נדר ושייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו יען דמי שאמר חמשים הוא מרויח באמת דהלא הקרקע לא הי' שוה חמשים הגם דהוא לא פסק כדי להרויח להקדש רק שנתן עיניו בו ושוה לדידי' חמשים ולא היה נדר ממש דכל הנודר דעתו להרויח להקדש או לעניים וזה לא פסק כדי להרויח לקדש אבל כיון דאיכא רווחא הוה כעין נדר דעכ"פ ידע שמרויח בפסקו להקדש ודו"ק. ולפ"ז בשוכרי גאבעללע שכל אחד מחשב להרויח בו ואעפ"כ מוסיף שמגלה שלפי ראות עיניו הפרוטות אשר יאסוף מן כל ליטרא בשר או משחיטת העופות יקובץ לחשבון גדול ויוכל להוסיף וישאר עוד ריוח א"כ לא גילו האנשים זה אחר זה רק כמה שוה אותו כח של הגאבעללע שאין באותו הוספה הרוחה יותר מכדי שווי' רק שמחשב הדבר ששוה יותר מאשר פסק הראשון א"כ לא דיבר דבר אשר יהי' בו רווחא לעניים רק גילה ששוה הכח ביותר ולא שייך בו אמירה לגבוה ודוק היטב. תמצית הדברים שבנידן הגאבעללע שגילה כל אחד זה אחר זה רק השווי' ופסק יותר כדי שלא יהי' רמאות גדול לעשות סחורה על חד עשר בקופת הקהל בממון עניים והציל אלופי קהל מנזק אבל מעולם לא פסק יתר על השויי' שיהי' נקרא ריוח בדבר אז לא שייך בו אמירה לגביה כמסירה להדיוט דלא נדב לבו דבר אשר יהי' כעין נדר וזה ברור בעזה"י. (ב) ומש"כ וז"ל ומש"כ כהדר"ג בענין קניות המצות דאם לא זכה אחרון לא הדר למה שלפני דמצות שווין הם כל מה שפוסקים ובשווין ליכא אמירה לגביה מה בכך דשווין אבל עכ"פ הקהל ימכרו זה אפי' בפחות וזה שמוסיף כ"א מה שמוסיף על מה שלפניו איכא רווחא להקדש במה שהוסיף דאם לא הי' מוסיף הי' נמכר בזול עכ"ל. ונלע"ד במה שאמרתי למעלה דדווקא אם מרויח להקדש שפסק יותר ממה ששוה החפץ אז אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל אם פוסק רק מה ששוה באמת הגם לולא שפסק הוא יותר הי' הגזבר מוכרח למכור בזול ולהפסיד בו וליקח פחות מכדי שווי' זה לא נקרא ריווח רק מונע מהפסד ולא הוה כעין נדר דלחול עליו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וא"כ ה"ה כאן וכפי מה שביארתי במכתבי הראשון מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו לבו לאמור שעשיית המצוה אשר זוכה לקרות בתורה או לעשות הבדלה או לעשות גלילה או להדליק נרות בבהכ"נ וכדומה מצוה אשר עושה ברבים הוא שווה רק סכום זה ולא יותר הלא המצות המה שלוחי אדם ולא ידע איש ערכם כמה הם שוה הלא ר"ג נתן אלף זהובים בעד אתרוג וא"כ כמה שאדם יפסוק לא נתן יותר מכפי שווים חלילה וחלילה אם יתן איש כל הון ביתו באהבה לא נתן יותר מכפי שויה רק מה יעשו אלופי קהל וגבאי בהכ"נ אם לא ימצאו עשירים רבים אשר ועלו בדמים את המצות כי ד' בירך את ישראל שיאה עניותא להם וא"כ לא פסק האיש יותר משווי' רק הציל שלא ירדו המצות להיות בזול ביותר כי לדידי' שווי' עכ"פ סכום כך וכך ובכ"ז לא הגיע לחצי שווי' ושבחה א"כ לא שייך בו אמירה לגביה דלא פסק ריוח יותר מהשווי' רק הבטיח שלא יהי' הפסד יותר מדאי מערך אשר שוה מצוה ממצות ד' ומה שיהי' ריוח לקהל או לגבאי בהכ"נ בזה לא איכפת לן רק אי נתן יותר משווי' של חפץ ודו"ק. אך הרהרתי עוד הגם נחליט שיש למצוה לפי ערך שאמרו חכז"ל שברכה שוה י' זהובים א"כ מי שקנה לעלות לתורה קונה שני ברכות אשר שוה עשרים זהובים או רק י' זהובים לדעת תוס' ור"ן בב"ק דף צ"א אבל בודאי שיש שווי' למכיר מצוה שלו עי' בשלטי גבורים שפוסק שאדם יכול למכור מצוה שלי יעיין בש"ך ח"מ סי' שפ"ב בסיף דפטור אם חטף חבירו ובירך על ס"ת ודו"ק והגם שהקהל מכרו עלייה אפי' בזהב א' היינו משום דלא קפצי זביני' בעשרים זהובים ומוכרחים למכור כאשר נדבו בני ישראל בזול אבל עכ"פ משכחת שעשיר נותן בעד עלי' אפילו מאה זהובים ויש לדון כפי פסק הצ"צ לכאורה בכ"ז נראה לי כיון שיש ביד אלופי קהל לחזור מן המקח כ"ז שלא נשאר העלי' על איש ויוכלו לעכב העלי' לכבד בה אדם חשוב שבא פתאים לבהכ"נ ל"ד להקדש דשם בודאי אם לא מעלה אחר בדמים לא יוכל הגזבר לחזור מן המכר מהאיש אשר פסק אבל במצות בבהכ"נ כיון שהגבאי יכול לעכב ולחזור בו גם אמירתו של הקונה לא מהני שלא יכול לחזור בו כן נראה לע"ד. (ג) ראיתי לפר"מ שהפליא במה שתמהתי על הפלאה שמחדש לתרץ קו' התוס' מכח אמירה לגבוה מהני שאלה והשתוממתי עליו איך ישאל הא כבר זכה בו הגזבר או יד העניים והי' פלא בעיניו הלא מבואר בח"מ ויו"ד דמהני שאלה כ"ז שלא בא ליד גזבר דהלכה כב"ה דמהני שאלה אפי' בהקדש עכ"ל. לא שם לבו כלל על דברי בודאי מה שמנדר או מנדב איש לטובת ההקדש מצינו שאלה בחרטה שע"מ כן לא נדר ולא הקדיש דאמירת הנדר או אמירת ההקדש הי' להיטב עם אחרים ויוכל לשאול עליו בחרטה אבל כאן שהי' המקח שוה מאתים והוזל אח"כ ורוצה לחזור ממקחו דע"ז הקשו למה לי משך או נתן כסף תיפק לי' אמירה לגבוה ותי' הפלאה דאם לא נתן כסף או משך יוכל לחזור ע"י שאלה הגם אפי' אם הוה הדין דאמירה לגבוה אפי' בשוה יעו"ש ונפלאתי דא"כ יהי' שאלתו לרעת חבירו דהא הוא קנה שוה מאתים במאתים ולא נדר להיטב ולהרויח להקדש ואמירתו פעל קנין לקנות מהם וההקדש קנה את שלו איך ישאל עכשיו לרעת חבירו הא עשה במאמרו קנין אשר לא הי' אז מרויח לעשות טובה וחזרתו כעת הוא להרע להקדש ואם עובר הוא גזלן ולא שיעבור על לא יחל דברו הר"ז דומה למפקיר שלא יכול לחזור אפי' אי הפקר מטעם נדר מ"מ לא יוכל לחזור והגם ששואל בתרומה [אשר הי' לכהן חלק בטבלו עיין תוס' פסחים דף ל"ח] שם יפריש תרומה אחרת ולא שואל לרעת חבירו וציינתי עיין ר"ן נדרים בדף פ"ה ועיין רש"י פסחים דף מ"ח דבר הקדוש באמירת פה ודל"ב. ועל מה שחקרתי על מרן חת"ס ז"ל כתב פר"מ נ"י יען דבחגיגה ילפי' היתר נדרים מדכ' לא יחל דברו הוא לא יחל אבל אחרים מוחלין לו וא"כ כ"ז שלא בא ליד גזבר דיש שאלה באחרים יוכלו אחרים למחול לו להיות דברו חולין וממילא המקדיש עובר בבל יחל אם עבר דברו אבל משבא ליד הגזבר דאין אחרים יכולים עוד למחול לו גם הוא לא יעבור עוד בבל יחל דהא שניהם אגודים זב"ז ממשמעות פסוק לא יחל דברו עכ"ד דבריו נעימים מאוד והוספתי טעם לשבח כ"ז שבידו לשאול ולעקור כח הממון מההקדש שיבוא לו בחזרה א"כ אין כאן רק דיבור אבל משעה שלא יכול לשאול א"כ קנה ההקדש כסף אשר יהי' להם לעולם א"כ לא הוה עוד דיבור שבדיבורו עביד מעשה ואיך יעבור על לא יחל דברו ועי' בטו"א שלכך מהני חילל שוה מנה על פרוטה דיוכל לשאול ואיך יעבור על הקדישו א"כ אין להקדיש ממון וצריך רק פרוטה להפקיע הקדושה דפח"ח] ודו"ק ומצאתי לחת"ס יו"ד סי' רמ"ג בד"ה אבל שכ' וז"ל ומי שהקדיש לבדק הבית ומסרו לגזבר ושוב בא הוא או אחר ומעל בו מעילה חייב מעילה אבל אינו בבל יחל ולא בבל תאחר וזה פשוט עכ"ל הרי שכיון בשורש לדעת מרן. ועוד ראיתי שמפקפק על מה שהערותי דליכא בגאבעללע ברור היזיקא ופר"מ נ"י משיג עלי כיון דעכשיו נוהגין דאיש שפסק לפני האחרון אין צריך לקיים דבורו א"כ ברור היזיקו וכפל בזה בשני השגות עיין במכתבי נפלא בעיני הלא כל אחד ואחד יוכל לחזור מכח דגם חבירו הי' יוכל לחזור שלא נמצא איש בהשוכרים מי שפסק באופן דלא הי' יכול לחזור ודל"ב ודו"ק. ומאריך במכתבו והביא דבריו בספרו שבילי דוד בכלל ניזקין דעת מחנה אפרים דיש שבת בבהמה וכלים ודלא כמהרש"ל ובזה רוצה לסתור גם דברי בסתירת עמוד שני של הדר"ג. ואני אגיד לידידי נ"י הבדל בין אם נוטל חפץ חבירו או סוגר ביתו של חבירו או מזיק בהמת חבירו שהדבר הי' מרויחים לבעלים ע"י גופן כגון הבהמה ועבדים בעבודתם או הבית מרויח בחללו או הקרקע בכחותיה ומונע במעשה מהחפץ כח פעולתם שיש להם אז פליגי הפוסקים הגדולים אבל מי שדיבר בפיו להרויח לאיש ואותו ריוח לא הצמיח מהחפץ רק ע"י טרחתו אשר הוא הי' פועל להחליף בעבור חפץ זה חפצים אחרים ואח"כ לא הטריח להרויח לחבירו אבל לא שלח ידו בחפץ חבירו למנוע ממנו ריוח אשר החפץ יפעל אז לכ"ע אין שבת דודאי מי שהבטיח לחבירו ליקח מעותיו ולקנות סחורה בעבורו ולא לקח ממנו מעותיו וממילא לא קנה לו סחורה בודאי אין חיוב שבת דהא לא נגע בשל רעהו הגם שחבירו סמך עליו ולא דיבר עם איש אחר אשר רצה לקנות לו הסחורה וענין גאבעללע דומה לזה ודוק והי' לי להאריך בפרטי הדברים אך הזמן בוגד בי לסתור בזה דבריו אשר האריך במכתבו עלי ויעיין היטב בריטב"א בקדושין דף מ"ז בשם רבו רמב"ן והבן היטב. והלום ראיתי במכתבו עוד על מה שכתבתי כנגד עמוד הג' של הדר"ג וחדשתי דגאבעללע אין זכות כלל כל בני קהלה מחויבים חוב לשלם לרב ולשוחטים ולשאר המשמשים בקודש ועשו הבעלי בתים ביניהם סדרים איך ובמה ישלמו חובתם והסכימו שאצל כל ליטרא בשר או שחיטת עוף ישלמו פרוטות עד שיצרפו לחשבון גדול ודומה לשותפים שעשו סדרים לשלם מעט מעט אשר המה מחויבים לשלם ול"ד למה שדנין חזקות בעד משקאות דשם הוא זכות השר וגם הארץ ויושבי' הם ג"כ להשר ויש דבר לקנות וחקר הדר"ג נ"י א"כ בפריישטאט או כפי רצון חק חדש במלכות שכל עיר תשלם להשר ובני העיר ישכירו את הארענדע כפי אוות נפשם יתבטלו כח החזקות אשר היו עד עכשיו דבר זה לא ברור בעיני דהם באים מכח השר והוא מחויב כפי חק החדש לעשות כן להניח זכותו לבני העיר אבל בודאי אם לא יחפצו בני העיר בו נשאר השר בכל חוקותיו ומשפטיו כמקדם וא"כ אפי' אם ירצו לשכור הם באו מכחו ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ודו"ק. ומה שחפץ פר"מ נ"י לחדש זכות בגאבעללע או באראנדע יען שיכול כל אדם פרטי למנוע עצמו שלא לאכול בשר ולשתות יין ואעפ"כ פטור מלשלם להרב וכל המשמשים בקודש יען שהאיש אשר יאכל וישתה משלם דל"ד לשותפים שעשו סדרים שיש קצוב לכל א' וא' כמה יש עליו לשלם עכ"ד הדבר פלא בעיני לו יהי' שזה האוכל והשותה הרבה פורע חובות של חבירו שמותר במודר הנאה ועיין סוף כתובות בלותה ואכלה שהניח מעותיו על קרן צבי ועיין בר"ן ותיו"ט שם ועוד הלא זה בעצמו אשר הסכימו בני הקהלה ידעו פעם זה יאכל וישתה ומי יחוש חוץ ממנו שמשלם בעד חבירו ולמחר זה יאכל וישתה או יעשה סעודת חתונה או סעודת מצוה וישלם בעדו הלא זה הוא חכמת הסדרים הקצובים אתם אבל הכל רק שותפות שפורעים חובתם אשר מחויבים ביחד והי' ראוי' חצי' לפי נפשות וחצי' לפי הממון עיין במג"א ה' תפלה ועשו כן שלרוב העשירים אוכלים בשר ביותר והוא חצי' לפי הממון והגם שימצא א' שלא יאכל בשר כלל שלא מבשל בביתו וגם לא אוכל אצל איש המבשל להאכיל לאחרים איש כזה לא צריך שוחט ורב ובטל דעתו אצל כל אדם ומקהלות ישראל יסתכלו על רוב מנין ובנין אשר נוהגין להיות נוהג עצמו כאדם אוכל בביתו בשר כאשר ישיג ידו לכה"פ בשבת ויו"ט ור"ח. ופלא שראיתי מפקפק על מ"ש שהכסף לא ניתן לפרעון רק לבטחון ולבסוף השנה מנכין לו הדראנגאבע ופר"מ נ"י כ' שמשלם רק על שבוע במוקדם מעולם לא ראיתי זה רק נותנים סכום ידוע על שכר חודש או חצי חודש ובכל שבוע משלם במוקדם ולבסוף ינוכה לו מה שנתן לבטחון לאלופי קהל ולא ידעתי אם יש לקהלתו סדרים אחרים ידרוש וימצא כדברי שהמעות נשאר ביד אלופי קהל עד סוף שנה וק"ל. אהובי ידידי נ"י מרוב טרדות שונות לא אוכל כעת לשעשע עוד בדבריו ופניתי רק לעיקר השגות אשר השיג עלי אבל חלילה לי לאמור קבלו דעתי ישפוט שפוט אחר ראות עיניו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות הדש"ת. הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה