שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן יג
שפע רב וכל טוב לידידי הרב הגאון המפורסם הרב ר' דוד יהודא נ"י אב"ד דק"ק קרעסטור בעהמ"ח ספרי שבילי דוד. מכתבו הגיעני עם שאלת חכם אשר ביקש לגלות דעתי בפסק הלכה בנידן שבא לפניו בקהלתו ופקודתו אשמור להודיע כאשר עם לבבי וישים עיניו לטובה להורות כאשר ישפוט שפוט בשכלו הזך. שאלה בעסק הגאבעללע אשר לוקחין האקרו"ט מבשר כשר סך מה מכל ליטרא שוכרין זה בהכרזה זה מוסיף על זה וזה המנהג כאן בחול המועד בהתאסף לעסוק בצרכי הקהל והשוכר נותן מיד דבר מה להתחלת הפרעון ולאחר יו"ט התחרט וליכא משום טעות כי זה השוכר כבר החזיק זה העסק ארבע שנים. תשובה ראיתי שהדר"ג נ"י יצא לפסוק שהשוכר לא יכול לחזור בו ועמודיו עשה שלשה שכח אלופי הקהל יפה ואעתיק אותם אחד אחד. (א) כתב הדר"ג נ"י וז"ל משום דצרכי רבים דבר מצוה ומתחייב באמירה ואף דכתבו התוס' בקידושין דף כ"ט במו"מ ליכא משום אמירה מ"מ בכה"ג דאחד מוסיף על חבירו וודאי איכא משום אמירה כמ"ש שם הר"ן היכא דאיכא רווחא בפסוקו חייב משום אמירה כמבואר בערכין במוכר שדה הקדש דהמוסיף אינו יכול לחזור דאיכא רווחא ואף דיש פוסקים דצדקות שלנו אין דין הקדש להם מ"מ וודאי באמירה מחייב אף בצדקה דידן ובכה"ג דאיכא רווחא חייב משום אמירה אלא דא"כ האחרון אין צריך לשלם רק מה שהוסיף על לפניו כמבואר בערכין, אמנם המג"א הביא צ"צ ססי' קנ"ד בהכרזת המצות דמצד המנהג כשאחרון חוזר ופי' שם במחה"ש העובדא כי האחרון לא הי' בטוח דבערכין חוזר לשלפניו אבל בצדקה אין המנהג כן דאחרון לבד חייב ויעיין שם בס' שערי תשובה. הנה טרם אשיב על דברי הדר"ג נ"י אדבר וירוח לי הגם שבמחה"ש סי' קנ"ד כתב בנידן שטעה השמש והאמין שהוסיף אחד על המפטיר אז בוודאי הדין כאשר פסק הצמח צדק שחזר לדין תורה וא"כ האחרון חייב ואם גם שלפניי חזר גם הוא חיוב ואם חזרו כאחד משלשין ביניהם אי כפי' רש"י או כפי' הרמב"ם יעיין בצמח צדק סי' נ"ב. לדעתי מנהגן של ישראל תורה היא אם אינם נביאים בני נביאים הם לעשות כדת של תורה הנה תוס' בב"ב דף קל"ג ע"ב בד"ה ולא תשיימו הק' הא בקידושין כ"ט משך מהקדש במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים דלא יהיו כח הדיוט חמור מהקדש תיפוק לי' אפי' לא משך כיון שאמר לפדותו במאתים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותירצו וז"ל וי"ל דהתם היינו טעמא שאין מתחייב מאתים באמירה משום דלא אמר לתת כלום להקדש ואין כאן נדר כי לא אמר לקנות רק שוה בשוה אבל אם וויתר כלום משלו להקדש צריך לקיים דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט עכ"ל מדבריהם למדנו שני דברים (א) דלא שייך אמירה לגבוה אלא אם האדם נותן משלו להעשיר את ההקדש כגון שור זה עולה פי' רש"י קרבן צבור היינו להרויח קדושת הגוף או בית זה הקדש להרויח קדושת בדק הבית אז הוה אמירה נדר לד' כדפי' רשב"ם בב"ב דף קל"ג בד"ה ולא תשיימו וז"ל דאמירתו לגבוה וכו' כדכתוב איש כי יקדיש את ביתו וגו' מוצא שפתיך תשמור וגו' עכ"ל רמז כמו אם מקדיש ביתו קודש מהני אמירה לפעול מיד שיצא הבית מרשותו ונכנס לרשות גבוה ה"ה אם אמר איש שיתן שוה מאתים במנה מחויב לקיים מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך וההקדש קנה מיד אותו נדבה אשר נדר בפיו אבל אם אדם מבטיח ליקח דבר בשווי' כאילו יקנה מן ההדיוט שלא וויתר כלום לגבוה כי פוסק רק שווי' של החפץ אז אין כאן נדבה ולא חל עליו שם נדר כי אין ריוח להקדש בו א"כ אין כאן אמירה לגבוה דהוה כאילו אמר להדיוט דבמה יהי' ניכר אמירה לגבוה וממילא אין כאן כמסירה להדיוט ואמרי' מה לי ליקח מגבוה או ליקח מהדיוט ותלי' במשיכה ודוק. (ב) דשייך אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אם בשעה שפסק דמים וויתר מעט כנגד ההקדש למשל אם השור היה שוה מאה ותשעים והוא פסק מאתים שעכ"פ התכוין להרויח במקחו להקדש אז חל אמירה לגבוה אם הוזל אח"כ על מנה לא יוכל לומר הלא וויתרתי כנגד ההקדש רק עשרה זהובים ואותן אשלם לגזבר ואתחרט מן המקח זה לא יועיל לו מאומה דכיון דירד ליקח מן גבוה להרויח להקדש ולא שייך לומר דלא קנה מן ההקדש אלא כמו מהדיוט דהא חזינן דנחית במחשבת קנין מהקדש דנתן העדפה על כל הקנין ממילא חל מוצא שפתיו כאשר נדר לד' וצריך לשלם מאתים וזה שרמזו בתוס' וז"ל משום דלא אמר לתת כלום להקדש ואין כאן נדר כי לא אמר לקנות רק שוה בשוה עכ"ל יען שחושב רק לקנות שוה בשוה א"כ אין כאן נדר דלא אמר לתת כלום להקדש אבל כתבו עוד וז"ל אבל אם וויתר כלום להקדש צריך לקיים עכ"ל אם וויתר אפי' זהב אחד אז ירד לקנין מהקדש צריך לקיים ככל אשר הבטיח דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט על כל המקח ודוק וכן משמע מתוס' קידושין דף כ"א בד"ה משכו בתי' השני שדייקו וז"ל דהתם כששם אותה פחות משווי' ונתכווין לוותר להקדש א"כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל הכא לא נתכווין כלל לוותר כשמשכו במאתיים שכך הי' שוה באותו שעה ולא שייך אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט עכ"ל הרי שדייקו שלא נתכווין לוותר כלל כשמשכו במאתים והי' שוה מאתים ודוק היוצא מזה דתוס' סברו דדוקא אם האומר אמירה לגבוה מכווין לוותר דבר לטובת ההקדש אז אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל אי אחד האמין שהחפץ בוודאי אינו שווה יותר או פחות ממה שפסק או אפי' שידע שהוא שוה בפחות ממה שפסק רק הוא צריך לאותו דבר ואפי' אם הי' ביד הדיוט הי' נותן לו כמו שפסק להקדש א"כ לא ירד האיש לוותר להקדש ולא שייך בו אמירה לגבוה כי לדידי' שווי' האי חפץ כך וכך ודו"ק. אמנם מדברי הר"ן בקידושין למדתי שאין אנו הולכין אחר דעת הלוקח רק אחר דעת ההקדש אם בשעת אמירה של הפוסק יהי' בו רווח להקדש יתר על הקרן א"כ חל בו כח ההקדש אבל אם בשעת הפיסוק לא הי' בו ריוח אז הוה רשות הקדש כרשות הדיוט ואעתיק לשון הר"ן בקידושין שכתב וז"ל ואיכא למידק למה לי דקתני גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפי' בלא מעות נמי קנה באמירה בעלמא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי תימא ה"מ במקדיש אבל במוכר לא ליתא דהא אמרי' בפרק י"נ גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא דאמר לי' אבוה אמטוי לגזבר ולא תשיימי' את אלא לשיימו אינהו דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ואמרי' נמי בערכין בפרק המקדיש שדהו אמר אחד הרי שלי בעשר וכו' ואחד אמר בארבעים ואחד אמר בחמישים חזר בו של חמישים ממשכנים מנכסיו עד עשר י"ל התם הוא משום דאמר חמשים איכא רווחא להקדש והוה כעין נדר ושייך בי' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט אבל כי ליכא רווחא להקדש אין כאן נדר ולפיכך הקדש אינו קונה אלא בדמים ומאי דאמר בתר הכי פדאו במאתים משמע דדוקא פדאו אבל בדיבורא בעלמא לא אע"ג דהתם איכא רווחא להקדש התם נמי היינו טעמא דבשעת שומא לא הוה בי' רווחא ואין כאן נדר ולפיכך דווקא פדאו אבל בדבורא בעלמא הי' יכול לחזור בו דאעפ"י שנשתנה השער אחרי כן מה בכך הרי כיון שאין הדבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן עכ"ל מבואר בדבריו דלא אזלינן בתר מחשבת האיש המדבר בעד מקח ההקדש אם מכווין לוותר להקדש אלא אזלינן בתר ההקדש אם באמירה הנ"ל יש ריוח אז פושט בו כח הקדש דהא בתוך הפיסוק של האיש יש בו רווחא לקדש אבל אם החפץ שוה כמו הסכום שפסק האיש א"כ אין כאן דבר שיחול עליו כח הקדש דהוא פסק מאתים והחפץ של הקדש שוה מאתים ועל מה יחול דבורו להיות נו כח נדר שיתפוס בו כח הקדש הא גם עכשיו הי' שוה להקדש מאתים מה לי כסף מה לי שוה כסף כנלע"ד ברור בעזה"י ההבדל בין דברי תוס' ובין דברי הר"ן בעזה"י. ולפ"ז אני אומר סברא אחת בעזה"י בשלומא בשור או במרגליות או בשדה אשר יש להחפץ דמים העובר לסוחר ששוים בעצם אז אם אחד הוסיף על השווי חל בו כח הקדש או נדר הן לשיטת התוס' אם חישב האיש לוותר להקדש הן לדברי הר"ן אם עכ"פ יש רווחא להקדש בפסוקו יתר על הקרן ונתפס בו כח הקדש אבל אם השמש הכנסת מוכר איזה פעולת עשיית מצוה כגון לעלות לתורה או הגבהות וגלילות או הדלקת הנרות אז מי יאמר שדבר זה יש לו בעצם שווי' אפי' פרוטה אחת עובר לסוחר רק ישראל קדושים הם נותנים מעות לשמוע קריאת התורה או לגלול הספר או להדליק נרות וכדומה אז הכי יש שעור להעריך כמה שוה זכיות המצוה הלא דוד אמר טוב ני תורת פיך מאלפי זהב וכסף ושלמה אמר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בז יבזו לו [ועיין במדרשים שם והבן] וממנ"פ אי אזלינן כמה השווי' בעצם לכל אדם בעולם בין איש או אשה או קטן או עבד או עכו"ם הלא אין לו שווי' כלל רק אנן אזלינן כי יקרים הם מפנינים כל חפצים נא ישוו בה במצות ד' ברה מאירת עינים ואם גם יפסק איש אלף כסף ג"כ לא יתן יותר על השווי' לפני שלומי בני ישראל וא"כ לא שייך בו אמירה לגבוה דלא נתן יותר על השווי' דאפי' אם יכול לקנות זכיות מצוה זו מיד יחיד או מיד אשה ג"כ הי' נותן כך כי הוא שווי' עוד יותר אלף פעמים כי מי יפלס אורח חיים שלוחי דרחמנא ועיין תנחומא פ' ויגש המצות המה שלוחיו של הקב"ה] לאמור שמכבד אותם יותר משווי' חס מלהזכיר זאת במקהלות עדת ישראל א"כ שפיר נהיגו עלמא דלא דנו מה שאיש פוסק לשמש יהי' כאמירה לגבוה שזה אי אפשר אבל האחרון אשר פסק להשמש כך וכך וחוזר בו אחר שנגמר על שמו כי הוא קנה אותו א"כ חייב מכח מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך לכבד את מצות ד' אם הדין דיש לצדקות דידן דין הקדש וממון עצמו אין בדבר רק הוא קבל על עצמו ליתן כך וכך אם העדה יתנו לו רשות לעשות המצוה במקהלותם [וה"ה אם השמש טעה אז האחרון אשר פסק הוא חייב וכל הקודמין לו פטורין] כנלע"ד בעזה"י ליישב שד' מנהג אבותינו תורה היא. תבנא לדינא בנידן שאלת הדר"ג נ"י אשר אותן השוכרים מכוונים לוותר לעצמם ממון אשר ירוויחו בו כי מחשבים הם שאותן פרוטות אשר יתן כל בעל בית בעד כל ליטרא בשר יעלה יותר מאשר הם נותנים בעדם לאלופי הקהל והם נותנים ממון בעד ממון וחפצים להרויח אפי' הרבה בשכר טרחם וגם אלופי קהל לא יבקשו שהשוכרים יפסידו בו רק יודעים שירויחו בו כי כך ראוי' להם שנותנים מעות מקודם על חודש עכ"פ וגם יש להם טרחא להשגיח על הקצבים בכל פעם אשר יתנו לשחוט לשקול הבשר כמה ליטרות יש בו א"כ השוכרים מעולם לא ישכרו ליתן עליו יותר מהשווי' וגם אלופי קהל לא יבקשו זאת שירוויחו הם והשוכרים יפסידו בו א"כ אין בו כלל לאמור אמירה לקהל יהי' כמסירה לגבוה אפי' אם צרכי צבור הוה כהקדש כנלע"ד ברור בעזה"י נכון לדינא. ואיידי אזכיר שראיתי בהפלאה שתי' קושי' התוס' דמכח אמירה לגבוה מהני שאלה שישאל על נדרו אבל אם נתן הכסף או מכרו לא יכול לחזור בו יעו"ש ולדעתי יפלא בשלומא בתרומה טרם שבא ליד כהן אשר הביא הפלאה ראי' במה שאמר שיהי' תרומה וחוזר לטבלו אינו משאיל לרעת חבירו דהא צריך להפריש פעם שנית וגם אינו מזכיר שמשאיל רק על קדושת שם תרומה אבל כאן כאשר מנדר להרווחת ההקדש מיד זכה בו ההקדש או בצדקות דידן העניים ואיך ישאל על אמירתו הלא באמירתו כבר זכה בי הקדש או יד עניים ונא מהני בו שאלה לרעת אחרים הלא הנדר כבר עשה פעולתו ולא יוכל עוד לחלל דברו ואם מעכב מליתן הוה גזלן וגנב ואטו אם הפקר מטעם נדר יוכל לשאול על נדרו ועיין בקצוה"ח סי' רע"ג ועיין ר"ן נדרים דף פ"ה והי' לי להאריך בזה אך אין זה נידן השאלה. ונפלאתי במקו"א על מרן חתם סופר ביו"ד סי' שט"ז בד"ה עכ"פ שהשיג על הקצו"ח דחקר בהפקר אי צריכים הבנים לקיים ותמה אדמ"ו ז"ל הלא כבר עשה הנדר פעולתו ולא נשאר על הבנים לקיים דבר יעו"ש ולדעתי פלא א"כ איך שייך שעובר על לא יחל דברו הלא אין עוד דיבור בעולם שהדיבור עשה פעולתו ואי אפשר בעולם לבטלו או ליחל אותו כמו אם הקדיש דבר ואח"כ נהנה ממני עובר על איסור מעילה אבל על בל יחל אינו עובר דהא כבר פעל הדיבור לעשות אותו החפץ הקדש כמו שבארתי בספרי מחנה חיים סי' צ"ג בד"ה וכעין סברה יעי"ש וה"ה אם הנדר פעל ההפקר ויצא החפץ מרשות וקיים נדרו א"כ איך משכחת בל יחל דלא דמי לאומר קונם ככרי ונהנה שהביא אדמ"ו לראי' דשם הטיל רק איסור אם יהנה אדם ואם נהנה הוא מיחל דברו אבל כאן הלא החפץ הופקר משעה שדיבר ולא נשאר דיבור אשר יחלל ומדכתב הרמב"ם שעובר על בל יחל א"כ ע"כ דמכח הנדר יוכל כל אחד לזכות כמי אם אסר על עצמו טובת הנאה ועיין ר"ן נדרים אם אסר הפירות וא"כ כיון דיורשים אין מחויבים לקיים נדרו נסתלק ההפקר אם לא זכה בו אדם עד שמת אביהם הדרו הנכסים להיות ממונם בלי קנין רק בכח ירושה ואכמ"ל. (ב) עוד יצא הדר"ג נ"י לחייב השוכרים וכתב וז"ל שנית אמרתי כי זה דבר אבוד דמה"ט הותר צרכי רבים בחוה"מ דדבר האבוד הוא דלאו בכל שעה רבים יכולין להתאסף ובדבר אבוד מבואר בח"מ סי' של"ג באבוד אין פועל ואין בעה"ב יכולין לחזור משום דינא דגרמי עכ"ל. אהובי לא אדע להתחיל להשיב הלא מבואר במועד קטן דף ו' שבעבור לשכור פועלים בזול התירו לשלוח פועלים בחוה"מ א"כ משמע הגם דכל השנה הוה פועל שני זוזים ובחוה"מ בזוז מתירין כדי להרויח לצבור אבל בוודאי אין זה נקרא דבר אבוד דנימא דפועל לא יכול לחזור רק אם מפסיד משלו ולא הרווחה כמובן עיקר הטעם בצרכי רבים דהוה קדירה דבי שותפי כמבואר ברא"ש הובא בטו"ז תקמ"ד ואם לא יאספו נעשות בשעת בטילה יהי' בטל כל הדבר אבל לא שייך לומר דהוה דבר אבוד דהא אלופי הקהל יכולים לקבץ הכנסתם מן ליטרות בשר ע"י איש נאמן אשר יחלק פתקאות לכל הרוצה לשחוט וגם להזהיר שהשוחט לא ישחוט עד שישלמו הקצבים כפי אשר קצבי אלופי הקהל זה רבות בשנים. וגם שם דווקא אם ההפסד ברור אבל כאן אפשר שאלופי קהל יקבצו ע"י איש נאמן כל ההכנסות הבאים מן הבשר ומן שחיטת עופות ואולי שירוויחו בני הקהלה ואם יבורר שיפסידו ממילא ניכר שנא גרמו השוכרים הפסד לאלופי קהל שאם שכרו הי' ההפסד להשוכרים ואיך נדין דינא דגרמי אם אין ברור הזיקא כי לא הי' לאלופי הקהל שוכרים אחרים אשר רצו ליתן כל כך אשר הבטיחו השוכרים האחרונים ודוק. ובר מן דין לא ידעתי הכי השוכרים הם פועלים אשר חכמים תקנו ביניהם שכל החוזר בו ישלם איש לרעהו ועיין בנתיבות סי' של"ג ובקצו"ח שם הלא הבעלי בתים השוכרים לא שעבדו עצמן להיות משרתים להם רק ששכרו כדי להרויח מקופת הקהל וא"כ הויין כמבטל כוסו של חבירו או סגרו לחנותו ועיין בש"ך ח"מ סי' שפ"ה באריכות ועוד דהא במה שחזרו יכול להיות שמפסידים לעצמם כמו לקהל וא"כ אינם מכוונים בעצם לגרום היזק לאלופי הקהל וא"כ הוה גרמא בניזקין בדלא אפשר ולא קמכוין עיין פסחים דף כ"ו ובפנ"י שם ובכה"ג בוודאי פטור בגרמא בניזקין ודוק וגם הי' אצלי מקום להאריך יען דהפסד גרמא לא בא מיד ואעתיק דבר מחידושי אשר אמרתי זה רבות בשנים בסוגי' בדבר הגורם לממון. ראיתי בקצו"ח סי' שפ"ו שהביא בשם צמח צדק כלל גדול דר' שמעון סובר דבר הגורם לממון כממון רק אם נעשה ההיזק דליתא בעינא אבל כל זמן שהוא בעינא לא הוה דבר גורם לממון כממון והקשה בשם בנו הגדול ר' בעריש ז"ל א"כ איך אמרינן בסנהדרין דף קי"ב הא דתנן קדשי קדשים ימותו דהוא כר"ש שסובר דבר הגורם לממון כממון וקשה הא שם הווין הבהמות בעין עוד הקשה מתוספתא פ"ד דב"ק שור של הקדש הבעלים נוטלין את נזקו ונותנין את נזקו ומדקתני ונותנין את נזקו משמע כר"ש דדבר הגורם לממון כממון לכן נותנין את נזקו אעפ"י שהוא בעין וצע"ג. ונלפע"ד לתרץ בעזה"י ואקדים חקירה אחת דיש שני אופנים דבר הגורם לממון (א) כגון קדשים שחייב באחריותן מחמת שאדם חטא ונתחייב חטאת או אשם והפריש בהמה לחטאתו או לאשמו אז כל זמן שלא נקרב קרבנו אעפ"י שהפריש שור לחטאתו או לאשמו אין השור הזה רק תכלית שחפץ להביא כפרתו ואם נגנב או נאבד או שמת שור זה אין בעל החטא חייב להביא שור שני מחמת שלא שמר לשור הראשון כראוי אלא מחויב להביא שור אחר לכפרה על חטאתו אשר חטא ולא נתכפר לו עדיין חטאתו ואם מפריש מחדש אינו תשלומי דראשון אלא חטאו ואשמו שגרם לו להביא לשור הראשון הוא המחייבו להביא שור שני ועוד אפי' מאה שורים עד שימצא כפרתו על חטאיו א"כ אפי' השור עומד חי הוא ממון בעלים דבהפרשה הנ"ל לא נעשה עמו דבר רק שהכין חפץ לצאת בו מידי חיובו ובוודאי השור ברשותו עומד ושלו הוא (ב) אם קיבל אחריות על חמץ שאם יוגנב או יופסד אז צריך לשלם בעבור החפץ שנגנב או שנאבד א"כ נגלה שהחפץ זה גורם תשלומים תחתיו אבל בוודאי כל זמן שהדבר בעולם אין נחשב לממון שלו דרק משעה שנעשה ההפסד או ההיזק בא עליו חיוב תשלומי החפץ אבל כ"ז שהדבר בעולם אין כאן התחלת חיוב דנאמר שדבר זה אשר בעולם הוא כממון שלו יען אם יופסד יבוא עליו לשלם תחתיו הפסד דראשון והבן זה. ולפמ"ש יש הבדל גדול בין אחריות על קדשים כגון עולה ואשם אם נגנבו צריך האיש להביא קרבן אחר מחמת שעדיין לא נתכפר חטאו ואין הגניבה מחייב בהשני דהחיוב להביא השני בא מכח החטא שחטא ואשם לד' רק הוא הפריש שור ורצה לכפר בו ואם נגנב אז שלו נגנב וצריך להביא אחר מחמת חטאו א"כ מסתברא אפי' איתא הראשון בעין ממון בעלים הוא וצריך ליתן נזקו דהוא שורו ויוכל למכור אותו דהוא ממונו ממש אבל אם קבל חפץ של חבירו באחריות הגם שאחריותו עליו אם נגנב או נפסד אבל כל זמן שהוא נשאר בקיומו ולא נגנב ונאבד הוה החפץ של חבירו דבכל מקום שהוא ברשות המפקיד עומד ואם מכרו או הקדישו המקבל האחריות לא מהני דאין אדם יכול להקדיש ולמכור דבר שאינו שלו וא"כ כל שלא נאבד ולא נגנב לא שייך לומר דבר הגורם לממון כממון דמי דכל זמן שהוא בידו אין כאן גורם לממון שנאמר שחפץ חבירו יהי' נחשב כממונו רק בחמץ חידש רחמנא לא ימצא כיון שיוכל להיות שלו אם יוגנב או יאבד ע"י פשיעתו הוה כממונו לעבור עליו בב"י והבן. ונ"ל דאם אמר הרי עלי עולה או שלמים דחיוב באחריות הוא רק כמו אם קבל עליו אחריות על עולה הראשון שיפריש דלולא נדרו לא חייב כלל והי' יכול לומר הרי עלי להפריש בהמה אחת לעולה רק שאמר הרי עלי עולה שקיבל גם אחריות על עולה אשר נדר לד' אבל עיקר נדרו הוא רק אחד ועלי' קיבל אחריות והוה האחריות רק כמו שקיבל אחריות על חמץ של אחרים (דהרי מבואר בר"ה דף ו' וברמב"ם פי"ד ממע"ק ה' ו' דיכול לומר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריות יעו"ש] אבל אם בעבור עבירה אשר עשה הוא חיוב חטאת או אשם אז חטאו מחייבו להביא כפרה ואין השני תשלומין של בהמה ראשונה אשר הפריש כמו שבארתי ודוק. וראה ברש"י דף ע"א ע"ב דדייק קדשים שחייב וז"ל גנב שגנב קדשים מבית בעלים אם קבלם בעליו עליו באחריות כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו עכ"ל וכן בב"מ נ"ו ע"ב פי' רש"י קדשים שחייב באחריותן אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה עכ"ל וכן בדף נ"ח ע"א קדשים שחייב באחריותן כגון דאמר הרי עלי והפרישן והפקירן עכ"ל. היוצא מזה דבב"מ ובב"ק איירי באמר הרי עלי עולה אשר קבל עליו בנדר שהוא רק קבלת אחריות דומה לחמץ אז אמרינן דווקא גורם לממון כממון אם נגנב באמת אבל כל זמן שאיתא בעינא לא הוה כממון חוץ מבחמץ דגלי קרא לא ימצא אבל בסנהדרין דף קי"ב כתב רש"י בד"ה היה בה קדשי מזבח וז"ל כגון עולות ואשמות של רשעים בתוכה עכ"ל א"כ איירי שעשו עבירות אשר על ידם מחויבים הרשעים עולות ואשמות אז גם אם נגנבו או נאבדו אין
התשלומין בא מכח הבהמה אשר הפריש אלא מכח שצריך כפרה אז אפי' איתי' בעינא הוה ממון בעלים כמו שבארתי ודוק. ויש בזה הערה דחיוב מזיק בא ומחייב הגם שההיזק יבוא אח"כ אפי' ברוב ימים אבל גרמא בניזקין הוא אם מיד גורם ההיזק אבל אם בא הגורם אח"כ שיופעל חיוב על למפרע זה לא אמרי' ויש לי קצת ראי' וקצת סתירות ואין כח בידי לברר ועיין ח"מ שפ"ח ובש"ך ס"ק ס"ח וס"ק ל"ט ועיין בט"ז שהביא בשם נמ"י ירושלמי באמת המים טרם שבא בשדהו אין הדבר נחוץ לשאלה. (ג) כתב הדר"ג נ"י וז"ל שלישית דכל היכא דליכא משיכה מעות קונה כגון במרחץ בנתנה לבלן ב"מ פ"ד וכאן ליכא משיכה מעות קונה וא"ל עכ"פ אין כאן דבר בעין הנקנה ז"א דזכות שיש לאקרו"ט לעשות תשלומין על בשר כשר זהו קונה דלא גרע מחזקות משקאות שקורין ראנדע או חזקת חנות שעשוי להלות מעות דדנין בו דין מכירה מצד המנהג עכ"פ וזה לא גרע
דתשלומין זה לא שכר שוחט הוא דקהל עושין תשלומין על כל צרכי הקהל בזה עכ"ל. ידידי נ"י מ"ש דכל היכא דליכא משיכה מעות קונה כגון במרחץ וכאן דליכא משיכה מעות קונה וא"ל עכ"פ אין כאן דבר בעין הנקנה ז"א דזכות שיש לאקרו"ט לעשות תשלומין על בשר כשר זהו קונה עכ"ל לדעתי יפלא כי מה זכות יש בזה לאלופי הקהל הלא כל בני הקהלה מקבלין רב אב"ד ושוחטים ושאר צרכים אשר הם לתכלית כל בני הקהלה וכל איש ואיש הדר בעיר נתן דעתו לקבל האנשים אשר נוטלין שכר מכל הדרים והסכימו בני העיר שישלמו בדרך הזה בכל שחיטת עוף או בכל ליטרא בשר בכל פעם פרוטה או פרוטות כדי שלא יצרכו נשלם פ"א סך הרבה וגם שלא יצרכו לנגוש איש את רעהו וגם שעני ועשיר יחדיו ישלמו איש ואיש כפי אכלו וגם הראשים ישלמו הפרוטות ויען כי דבר זה צריך השגחה לקבץ מן השוחטים ומן הקצבים ויצרכו לזה איש מהימן לקבץ הפרוטות ולשלם לו שכר טרחתו יעשו בחכמה ובהשכל להשכיר זה לאיש ידוע שיתן דבר קצוב לקהל והוא יעמול לטובת עצמו להרויח בו ולא ידעתי שום זכות והעדפה אשר נימא שיהי' דבר נקנה בקנין כסף ולא דמי לחזקת הראנדע ולא לחזקת חנות להלות דשם יש להאיש או להשר איזה זכיות אשר יש לו בו ריוח להנות משל אחרים ואותו כח וזכות אשר לו הוא מוכר או משכיר אבל אם שותפים יעשו ביניהם סדרים לשלם ומשעבדים עצמם לשלם מעט מעט ואח"כ ימכרו אותו השעבוד לאיש לא ידעתי שיתפוס בו קנין דכל בני העיר הם שותפים גמורים כאשר נודע לכל. ואוסיף נופך הלא אין איש מחויב לקנות בשר או לשחוט עופות אם ירצה יאכל רק לחם לבד א"כ אפי' גופם אין משועבד שיצרך לשלם מעט מעט שנאמר שקנה השיעבוד הגוף כמו פועל שמשעבד עצמו או קבלן שמשעבד גופו והגם דאיש שוכר אותו הכנסה שסומך על מנהגו של עולם שכל איש מישראל רגיל לקנות בשר ולשחוט עופות כי לא על הלחם לבדו יחי' אדם עכ"פ שיעבוד אין כאן לקנות דבר אבל בראנדע קונה המקום או בחזקת חנות מן השר אשר נו הארץ קונה הזכות ע"י הקרקע שלו שכל הדרים על אדמת השר הם עבדים לו שלא יוכלו ללוות או לשתות רק מאיש המשכיר לו השר זכותו ודוק. וגם זאת אדרוש דדרך העולם שהשוכרים יתנו זאת שיהי' ביד הקהל עד תשלום זמן אשר שכרו ובכל שבוע יתנו מחדש כפי הקצוב וא"כ נגלה שלא נתנו המעות לקנין דהא לבסוף ינכו להם מקצבם המגיע לכל שבוע לשלם או שיתן להם בחזרה אחר השנה ואין כאן קנין כסף כלל וכי תימא הלא הוא מוחזק באותו זכות דהא האיש השוכר הי' לו הגאבעללע גם בשנה העברה וקנה בתורת חזקה זה אינו כי ההרגל הוא שראשים משכירים הגאבעללע עד ר"ח אייר ובכל חה"מ פסח משכירים מחדש על שנה הבאה מאייר ואילך א"כ אותו זכות כבר מסולק מידם מכח שכירות שנה העברה עד ר"ח אייר הבא וא"כ השכירו דבר שלא בא לעולם הגם שעבידי דאתי דלו יהי' שכח הקהל הוא בית אשר השכירו על שנה אחת והשכירו לאחר עד אחר תום השנה ובא זה השני והחזיק בו תוך שנה אשר הוא מושכר להראשון דלא מהני חזקה של נעל גדר ופרץ כמבואר במ"ל פ"א מה' מכירה שנסתפקו בזה גדולי הדור וקצו"ח סי' רט"ז סעיף י"ג הביא דמהר"ם מינץ פשיטא לי' דלא מהני יעו"ש ולפי זה לו יהי' דחזקה מהני היינו אם כבר הי' תם השכירות משנה העברה אבל בחה"מ לא הי' להם דבר להשכיר והשוכר חזר בו קודם שהגיע ר"ח אייר כדמשמע מלשון השאלה שכתב הדר"ג נ"י ולאחר יו"ט התחרט עכ"ל וכ"ש כאשר מבואר בשאלה שהי' הגאבעללע בידו זה ד' שנים משמע שזכות זה הי' בידו משנה העברה עד ר"ח אייר וא"כ על מה יחול הקנין הלא אותו הכח כבר קנוי בידו עכשיו ודוק. הן אמת דהש"ך ח"מ סי' שי"ב ס"ק ג' מביא בשם המבי"ט דיכול להשכיר לאחר תוך זמן שכירות של הראשון ואחריו הגאון נתיבות בסי' רי"א סעיף ז' האריך יען דזמן ממילא אתי יכול להשכיר לאיש אחר אפי' בתוך ימי שכירות של הראשון והביא ראי' מגמ' כתובות דף נ"ט שדה זו שמשכנתי לך תקדש דלולא דמחוסר פדיון מהני והביא המ"ל פ"ד מאישות וכבר הקדימו המ"ל פ"ו משכירות ה' ט' יעו"ש אך שאני התם דהוא קרקע והי' לי להאריך כי יש ני הערות גדולות בענינים הנ"ל וכבר עמדתי על שורש זה בסוגי' דהקדש ונדר בספרי פלס חיים ועדיין לא ענתה בידי כאוות נפשי סוף דבר הכל נשמע שלא אוכל להסכים עם הדר"ג נ"י בוודאי אם יש לזה תקנת קדמונים שהדראנגאבע נשאר לטובת כל העדה כדי שלא יהתל איש בהם ויגרום היזק בגירי דילי' אז מהני תקנתם ואמרו חכמז"ל אל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופת הצדקה היינו כמו אם אשה אמרה לבעלה טמאה אני אסורה לבעלה בלא אמתלא כך משעה שדבר לצדקה לא יוכל לחזור בו בלא אמתלא אך אם אין להם תקנות קבועות אז ראוי רק לפשר עם השוכר ברצון הטוב כנלפע"ד. והי' בדעתי להביא ראי' מדברי הג"ה בסמ"ע סי' שט"ו בשם המרדכי יעו"ש וגם עלה בדעתי לפלפל בב"מ דף פ"ג הני שקולאי דשברו חביתא יעו"ש וגם בב"מ דף ס"ו ובסמ"ע סי' שכ"א וגם בדברי הר"ן כתיבות דשליח לא יוכל לקנות לעצמו החפץ דאין קנין רק מכח לכח ולא במה שבלא"ה בידו והיינו טעמא דגזבר אינו מועל עיין ר"ן נדרים אך מה אומר ואדבר ד' ירחם עלי ללמוד במנוחת הנפש ובריאת הגוף אוהבו הדוש"ת. הק' חיים סופר: