אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן יב

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן יב

סימן יא

בהרים קול שופר יעלה כתיבה וחתימה טובה לאלתר לחיים טובים לאחי המפורסם המאה"ג בתורה ויראה כבוד הרב ר' זוסמאן נ"י אבדק"ק האללאש יע"א. מכתבך קבלתי כי אתה שוקד על ספרי מחנה חיים לטובה וחצי קשת שכלך הגיעוני ואת אשר יש לאל ידי להצדיק לא אעלים ממך בעזה"י. (א) הנה בספרי מחנה חיים נפלאתי על הרשב"א שחידש דכל חזקה לא מהני רק לאדם או לב"ד שאינו יודע בעצמו האמת אבל מי שיודע בעצמו האמת לא יפעול כל חזקות שיפרוש מן הדבר אשר מותר נו הובא בפנ"י כתובות והקשתי בסי' י"א בד"ה איידי א"כ זכרי' בן הקצב שנשבע המעון הזה שלא זזה אשתו מן ידיו ואעפ"כ אמר לו אין אדם מעיד לעצמו והי' בוכה וממסה מטתו ולפ"ד הרשב"א ק' הלא הוא והיא יודעין שמותרין זה בזה וצע"ג וכתבת וז"ל פלא עליך כהן יש חיוב על הב"ד לקדשו בע"כ ולא מהני ברי שלו רק לו ולא לב"ד עכ"ל. אהובי אחי נ"י לפום רהיטא יפה הקשות אבל לא עיינת בשורש הדברים הנה הרשב"א חידש זה על קו' התו' הא תרי ותרי הוי ס' דרבנן אבל מדאורייתא אוקמי אחזקת א"א וא"כ נשאר הקו' מאי מהני שניסת לאחד מהעדים וגם אומרת ברי לי הא יש חזקה כנגדה עיין כתובות דף כ"ב בתו' בד"ה הבא ע"ז תי' הר"ן ורשב"א כפי הבנת הפנ"י דכיון דהעד והאשה טוענים ברי אז מהני לעצמן עכ"פ ולא צריכין לפרוש זמ"ז בניסת ואח"כ באו עדים עיי"ש ועיין ביבמות דף פ"ח שהקשה הגמ' על ר' מנחם בר"י מהא דתני דפנו היכי דמי אילימא דלא ניסת לאחד מעדיה ולא קאמרה ברי צריכא למימר דדפנו אלא לאו דנסת להעד ואומרת ברי לי קתני דפנו ומתרץ הגמרא איסור כהונה שאני ואיבעית אימא מאי דפנו בעדים ואבע"א כשבאו עדים ואח"כ ניסת ור' מנחם בר"י הוא ע"כ סוגי' דגמ' ראה בעיניך דבחד תי' מחדש הגמ' דבכהונה אמרה תורה וקדשתו דפנו שלא יהי' מהני ברי שלהם אבל באידך שני תירוצים אמרו אפי' באיסור כהונה מהני ברי שלהם רק דפנו הוי הפי' דפנו בעדים פירש"י לבקש עדים אחרים שיכולים להכחיש הראשונים או דפנו אם באו עדים ואח"כ ניסת אבל ברי לי מהני אפי' באיסור כהונה וא"כ הך מעשה דר' זכריה בן הקצב שהוא משנה מפורשת בפ"ב דכתובות ומבואר במדרש שם דהי' ממסה במטתו ובוכה וקרא על עצמו יגעתי באנחתי וק' למה לא מהני ברי שלהם לעצמן הלא הי' לה חזקת היתר לבעלה ועכשיו יודעין בעצמן שלא יהי' בבעילתן חטא ועון א"כ נאמנים לעצמן ודוק. ועוד הלא הך דרש וקדשתו דפנו לאו דכ"ע דהוי מצוה דאורייתא עיין בפ"י כתובות דף כ"ב ע"ב בד"ה רבא אמר ובאמת נא מצאתי ברמב"ם שיביא הך דין דדפנו ודוק כי מן הך וקדשתו ילפי' לכבדו בע"כ הגם אם לא יחפוץ לפתוח ראשון ולברך ראשון וברמב"ם בס' המצות מצוה ל"ב וז"ל היא שצוונו לכבד זרע אהרן לפארם ולנשאם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה ואפי' ימאנו לא נשמע מהם זה כלו הגדלה לאל ית' אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו ולהקריב קרבנותיו והוא אמרו ית' ויתברך שמו וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב ובא הפי' וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ולשון ספרי וקדשתו בע"כ לומר כי זה ציווי נצטוינו בו ואינו בבחירת הכהן וכן אמרו קדושים יהיו לאלוקיהם בע"כ עכ"ל הרי גילה דעתו הך וקדשתו בע"כ היינו אפי' אם ימחול על כבודו אין כבודו מחול כי הוא צוה יען שהמה מקריבים לחם אלקיהם והוא כדוגמת חז"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שלאו כבוד דידי' הוא כך הוא בכבוד של כהן והבן אבל שצריך לעשות חומרא בכהן בעניני איסור אינו מרומז בקרא דבכל ישראל אנו מצווין להפרישו מאיסור במה שנצטוה וה"ה לכהן במה שנצטוה בו כגון נושא גרושה או זונה וודאית או גרושה או זונה ספיקא מדאורייתא אבל לא שנאמר בכ"מ מהני ברי שלהם וכאן בכהונה לא מהני או בכ"מ לא צריכי לחקור על עדים שמכחישים את הראשונים ובכהונה נעשה חומרא ועיין בילקוט פ' אמור ובמזרחי שם שחקר אי יש הבדל בין טומאה ונשים פסולות והבן. ומדי דברי בו אודיע לך מה שפלא בעיני ע"ד הטו"ז באו"ח סי' קכ"ח ס"ק ל"ט שהביא דברי הר"ר פטר שכהן יוכל למחול להיות משרת אצל ישראל והקשה הוא וז"ל וק"ל הא קיי"ל וקדשתו בע"כ דאם נשא גרושה כיפין אותו שיגרשנה כדאיתא בהאשה רבה אם לא רצה דפנו פי' שמייסרין אותו ביסורין ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו עכ"ל (א) הוא פליאה גדולה הלא בהאשה רבה מוכח בהיפוך אם יש איסור ברור לא צריך לדרוש מקרא כקו' הגמ' אי בדלא אמרה ברי לי צריכא למימר פירש"י בד"ה ה"ד וז"ל דהא ודאי באיסור מפורסם ואפי' באיסור ס' לא אצטרך קרא דוודאי כייפינן לי' עכ"ל הרי נגלה אם נושא גרושה או זונה ודאית לא צריכא קרא לדפנו דהא לישראל נמי כייפינן לפרושי מאיסורא הא כל ישראל נעשו ערבין זב"ז וה"ה ישראלים בעבור הכהנים כנודע וא"כ לא איירי הת"כ מן כהן נושא גרושה דע"ז לא צריך קרא והלא קו' שלו קאי שאפי' בגרושה ודאית יהי' הכהן מוחל על קדושתו וא"כ יקשה חצונה א"כ נימא שכהן יוכל למחול קדושתו הן לענין טומאה או לענין נשים פסולות [ואפשר על טומאה לא רצה להקשות דילפי' מן קדושים יהי' שקאי על הב"ד להקדישם כפי פי' המזרחי רק לקדשם להפריש מטומאה] וצע"ג (ב) ועוד פלא הלא כפי דברי הרמב"ם בס' המצות גילה התורה שאפי' אם ימאן הכהן וירצה שלא יכבד לו לא מהני דתורה הטילה על כל ישראל חיוב לכבד הכהן וא"כ ק' על הר"ר פטר וצע"ג (ג) פלא למה הקשה הקו' יען שאמרו בירושלמי המשתמש בכהונה ה"ז מעל עיי"ש ולא הקשה הא יש ציווי וקדשתו לכבדו לפארו שיהי' מדרגתו מדרגה קודמת ולא להיות משרת לשימוש וצע"ג (ד) ועוד פלא בעיני מה הקשה הטו"ז מדפנו בגרושה שאני התם שמחלל זרעו ופוסל אותם ואפשר יען דבכל גרושה הוי הדין אפי' לית לה עוד אורח כנשים ודוק ויש הערה גדולה בין שימוש דבודאי מותר לכהן לשמש את ישראל מדעת עצמו רק אם מצוין לשמש ולשרת יש איסור אז יוכל הוא למחול ע"כ שנחשב בעיניו כאילו מעצמו הוא עושה אבל בנשים פסולות הוי גוף המעשה איסור א"כ לא מהני מחילה על קדושתו כי מי יוכל לשנות את פי המלך עליון אבל אין העת מסכים להאריך. (ב) יצאת להשיג עמ"ש בספרי הנ"ל סי' נ"ח דאב לא צריך לעשות הוצאות גדולות ליסע לביתו ביום ח' אשר יש עליו מ"ע להכניס בנו הנולד בבריתו של א"א יען שצוה למוהל אחד והבטיח לו למול את בנו א"כ סמכי' על חזקת שליח עושה שליחותו כמבואר שם בארוכה ויצאת להשיג עלי וז"ל נ"ל חזקה שליח עושה שליחותו מצינו רק לשעבר אבל אין חזקה שיעשה שליחותו וכן לא מצינו כי בוודאי לא שייך חזקה שמהל בבוקר כמנהג דדלמא יבוא המוהל קודם ערב וא"כ צ"ל בצהרים חזקה שבוודאי יעשה המוהל שליחותו ועל עתיד לא מצינו חזקה ודוק כי הוא נקודה נפלאה בעזה"י עכ"ל הנעים לי מאוד. אחי אהובי נ"י לפי מחשבותיך הי' להם לחז"ל לומר חזקה שליח עשה שליחותו אבל באמת אמרו בכ"מ חזקה שליח עושה שליחותו כמבואר והוא פלא הלא לפי המושכל הי' טוב שאנו מחליטין שכבר עשה השליחות וצע"ג. אמנם א"כ יש באפשרות לומר דכמו שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן דאי אמרינן שמא מת היא סתירה לחזקת חי אבל שמא ימות חיישינן דהא בחשש זה עדיין לא עקריה החזקה ועיין נב"י יו"ד ח"ר סי' נ"ה דוהזהרתם בני ישראל הוי דאורייתא אפי' אם וסתות דרבנן דשמא תראה חיישינן אבל שמא ראתה לא חיישינן וה"ה כאן יש חזקה מי שמבטיח לעשות דבר בוודאי הוא עושה לשמור הבטחתו ואם אנו דנין אחר זמן שא"א לתקן עוד כגון בשחיטה ועירוב וכדומה אז אמרינן בוודאי כבר עשה הבטחתו אבל אם אנו דנין אם יש לסמוך על שליח שבוודאי יעשה נימא שמא לא יעשה הדבר דמי יודע מה יולד יום ובאמת זה שקר אם אנו חוששין בעתיד שמא לא יעשה שליחותו א"כ מעיקרא מאין נעשה החזקה אפי' אם עבר הזמן בשלומא באדם על העבר יש חזקת חי ובאשה יש חזקת טהרה ועל העתיד חיישינן דאדם עומד למות ואשה עלולה לראות אבל כאן כל החזקה נתיסד ע"ז שאדם יעשה כל מה שביכלתו לשמור הבטחתו ואם א"א לסמוך על העתיד שיעשה שליחותו גם בעבר ליכא חזקה לכן רמזו חז"ל חזקה אדם עושה שליחותו שהוא לשון הוה בכל עת ורגע שנחקור אם שומר הבטחתו ופועל בשליחות אנו אומרים שליח עושה שליחותו ומקיים דברו ומכ"ש אם יש לדון שיעשה בעתיד או אם עבר הזמן שאמרינן שלא מעל פיו בהבטחתו והבן זה מאוד. וראי' ברורה לזה בעזה"י מגמ' עירובין דף ל"ב דאמר ר' ששת מנא אמינא לה דתני' האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב מ"ט לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ומבואר בתו' חגיגה דף כ"א ע"א ד"ה האונן דאשה לא עמדה שם רק הביאה מעותי' והלכה לה ולערב טובלת וא"כ ר' ששת דהוכיח מכאן חזקת שליח ע"ש ולא סבר הטעם משום חזקת ב"ד שאין מתעצלין כמובן וק' איך עשו הנשים זאת מתחילה ליתן המעות ולא עמדו לראות היעשו השלוחים שליחותם הא על העתיד לא אמרינן חזקה שליח ועשה שליחותו אלא ברור אי חזקה שליח עושה שליחותו יש לסמוך עליו שבוודאי לא יעבור היום עד שיעשה השליחות ומותר לסמוך עליו לכתחילה ודוק. ואם אמנם יש לחלק דשם לעת ערב אשר יאכלו קדשים כבר יהי' לדון על חזקה שליח ע"ש אבל כאן במילה החיוב כבר חל על האב דהא היום יום ח' והוי הסמיכה על השליח שיפטור אותו מחיוב אשר כבר נכנס בו בכ"ז מסברא הוא שוה דיש חזקה שע"ש גם על העתיד וכן מוכח ממשנה ומגמ' דף ל"א ע"ב בשולח עירובו דמיירי ג"כ על העתיד רק גם שם עדיין לא בא זמן חיובו כמו באשה שעדיין לא אוכלת בקדשים עד ערב ובמילה כבר חל החיוב על האב ודוק ועיין ברש"י בד"ה שליח כולי יומא משמע קצת כדבריך וק"ל והי' בדעתי להטעים הבדל שלך דהא גופא ק' איך סמכינן על חשע"ש ולא חיישינן שמא ימות ואבדו עשתנותיו רק לשמא מת לא חיישינן אבל עכ"פ שמא ימות חיישינן וא"כ מוכח דעל העתיד לא שייך חזקה שע"ש א"כ יהי' חילוק בין אדם ידוע ובין רבים כגון הכהנים דכל השבט בוודאי לא ימות ודוק ועיין ש"ך חו"מ סי' צ"א. (ג) מה שהפלאתי על הש"ך שחקר שזכות לקטן עפ"י ב"ד לא הוי קנין דאורייתא והקשתי שמבואר בתוספתא דאם הב"ד קונין עבדים לקטן הם אוכלין בתרומה ולפי דברי הש"ך ק' הלא העבד מחוייב בכל לאוין כישראל וא"כ איך יאכל בתרומה והנחתי בסי' פ"ט בצע"ג וכתבת שלשוני שעבד אסור בתרומה אינו נכון וז"ל דממנ"פ אם מהני קנין ב"ד אז הוא עבד של קטן ואם לא מהני אז הוא עכו"ם ואין לו שם עבד עכ"ל לא ידעתי מחשבותיך הכי לא משכחת שב"ד קנו עבדים מישראל אחד בעבור כהן קטן שהגם שלא קנה אותן הקטן נשאר העבד עכ"פ באיסור אכילת תרומה דהא כבר הוא עבד מישראל כמובן ואפי' אם קנו עכו"ם כפי הבנתך ג"כ נשאר קו' שלי על הש"ך דאיך יאכילו לעכו"ם תרומה הכי מותר לנו ליתן לעכו"ם תרומה ותוספתא נקט סתם קנו עבדים לקטן הוי בכלל אפי' קנו עבדים מישראל ודוק. איידי אזכיר דברי מדרש פ' שופטים וז"ל שופטים ושוטרים תתן לך ולא לאומות העולם עכ"ל בילקוט הכוונה כפי החקירה בתשו' פ"ט אם הב"ד של ישראל הוי ב"ד גם על האומות בשם מ"ל ומכאן משמע דלא ניתן כח לב"ד של ישראל על אוה"ע וק"ל ומצאתי בחת"ס סי' רצ"ה שמשיג על נקה"כ דאין כח לישראל על בני אוה"ע עיי"ש ומצאתי במג"א סי' קנ"ג ס"ק ל"ז דאין ב"ד עיר יכולין לעשות על עיר אחרת ואמ"ו ז"ל שם מסופק בב"ד של שבט אולי מסופק דכח ב"ד שבט עדיף מב"ד עיר ועיין במחה"ש ובח"מ סי' ק"ט ודוק. (ד) עוד השגת עלי במכתבך הראשון עמ"ש בסי' כ"ז הערה דלא יהי' לאו דנתיצה רק בדבר אשר מתחילת הויתו לשם ד' אבל דבר שנבנה ומתוקן כשהי' חולין ואח"כ הוקדש לגבוה ליכא בו לאו דנתיצה דהכל נדרש מפסוק ונתצתם את מזבחותם לא תעשון כן לד' אלקיכם ובע"ז ליכא הקדש וע"כ בנבנה תחילה לכך וה"ה נאסר לגבוה אם נעשה מתחילה לשם ד' ומיושב קו' אמ"ו ז"ל בחת"ס מחומות ירושלים שכתבת וז"ל דבר זה לא שערו אבותינו למה יש לאו דלא תעשון לעשות בהמה גיסטרא כמבואר בע"ז דף נ"ג ועיין רמב"ם פ"א מבית הבחירה הנותץ אבן מהיכל חייב עיי"ש עכ"ל. אחי הנעים נ"י לא ידעתי הרעש מן הגמ' בע"ז דשאני בהמה דהיא קדושת הגוף שם בוודאי יש לאו דלא תעשון כן לד' דהוא קדושת הגוף עיין מזרחי פ' ראה שם אבל החומות של עזרה ומכ"ש חומות ירושלים המה קדושת בה"ב וביותר אבני ההיכל ועזרות לא נחשבו לקה"ג אך הרמב"ן חולק שם עיי"ש וסובר דאבני היכל ועזרות ומכ"ש אבני מזבח קדושת הגוף נינהו. מראשית אודיע לך אהו' אחי נ"י כי ד' האיר עיני לראות ספרי הובא בילקוט פ' ראה וז"ל ונתצתם את מזבחותם זה אבן שחצבה מתחילה לע"א ושברתם את מצבותם זה מצבה שחצבה לע"א ואשיריהם תשרפון באש זו אשרה שנעשה מתחלה לע"ז ופסילי אלהיהם תגדעון שהיתה נטועה מתחלה לע"א עכ"ל ראה בעיניך שזכיתי לכוון האמת דבע"ז איירי דמתחלת הוית הדבר נעשה לע"ז הגם שאין הקדש לע"ז עכ"פ עשיית הויתו צריך להיות לשם ע"א וכן הדין בהיכל ובהר הבית צריך להיות חציבתן לשם קדש כמבואר ברמב"ם פ"א מה' בית הבחירה ה"כ וז"ל אבנים וקורות שחצבן מתחילה לשם ביהכ"נ אין בונין אותן להר הבית עכ"ל ובכ"מ הביא תוספתא שחצבן מתחילה להדיוט עיי"ש ודוקא בכה"ג יש הלאו אבל בחומות ירושלים דל צריך חציבתן בקודש אז אין בו לאו דלא תעשון דל"ד למצות מזבחותם תתוצון ודוק ולפ"ז בבהמה דהן בע"ז ולהבדיל בין טמא לקודש בהקדש לא משכחת הויתו לשם אסורו בע"ז אי לשם קדושתו לגבוה אז יש לאו דלא תעשון כן לד' לעשות גיסטרא כנלענ"ד בעזה"י לאמת גדול ועיין תו' סוכה דף מ"ט בד"ה שכל בסוף דבריהם ודוק ועיין בתשו' שלי סי' י"ד שהארכתי במקור דברי הרמב"ם וירושלמי פ"ג דיומא והבאתי דברי מג"א סי' קמ"ז ודוק. ובעיקר הקו' שלך לא ידעתי מה הרעש עלי הלא הגמ' הביא שם דרחמנא אמר סוסיהם תעקר ועוקרין מן הארכובה הגם שיש צער ב"ח וא"כ גילה רחמנא הגם שלא נעשה מתחילת הויתו מצוה לעקר וממילא יש בבהמת קרבן לד' לאו דלא תעשה כן לד' אלקיכם והגם ששם בברייתא הוא קנס עיין תו' אבל מיהושע דצוה ד' נלמד דשם הוי דאורייתא ודוק. וגם זאת נפלאת עליך דכל הדרש אנו צריכין לגלות שיש בבנין אשר הוא תשמיש לעבודת ד' לאו דלא תעשון אבל בקדושת הגוף בפשטות לאו דלא תעשון כן לד' שהוא קדושה בקרבן הוי כמו מחיקת השם שאפי' ר"י מודה כמבואר במזרחי דר"י פליג על נתיצת אבן אבל במחיקת השם מודה עיי"ש והבן זה מאוד. ומה שרמזת על הרמב"ם שפסק הנותץ אבן מן היכל או עזרה עובר בלאו לא ידעתי מה הי' לך הלא אם הביהמ"ק נבנה בקדושה מעיקרא משל הקדש בוודאי יש לאי ואטו יש מצוה שיהי' נבנה משל חולין הלא מן התורה הי' הכל מקודש מתחלת בנינו אבל אח"כ שעשו תקנה שלא ובואו לידי מעילה ובנו בחולין ואח"כ הקדישו ליכא לאו דלא תעשון כן ומיושב קו' אמ"ו ז"ל איך לקחו מחומות ירושלים ולא ידעתי אפי' ריח השגה וק"ל [ומי שמעיין היטב בלשון הרמב"ם בה' מעילה יראה שמעולם לא נבנה גוף הבהמ"ק ועזרות מן החולין רק בקדושה רק אח"כ אם היו צריכין לסתור ולתקן או להוסיף דבר עשו כן בעבור בעלי אומנים שלא יבואו לידי מעילה] וק"ל ואין פנאי להאריך. דברי אחיך הדש"ת הק' חיים סופר ומצאתי בילקוט עזרא וז"ל ואומרה אליהם אתם קודש וגו' אבא ור"ה הוו יתבין ואכלין והוי ר' זעירא משמש קומיהון אעיל טעין משחא וחמרא תרוויהון בחדא ידא א"ל ר"ה מה ידך חוריתא קטיעה וכעס עלוי אבא אמר לי' לא מסתייך דאת רביע והוא קאים ומשמש ועוד דהוא כהן ואמר שמואל המשתמש בכהונה מעל דאר"א בשם ר"ש ואומר אליהם אתם קודש לד' והכלים קודש מה כלים המשתמש מעל אף אתם המשתמש בכם מעל עכ"ל והמאמר כולו מוקשה הא ר' אבא אכל עם ר"ה וזעירא הוי משמש קדמיהון ולמה הי' נייח לר' אבא שזעירה ישמש לפניו הא המשתמש בכהונה מעל ואח"כ כאשר אמר ר"ה מה יידך חוריתא קטיעא כעס ואמר בשם ר"ש המשתמש בכהונה מעל וצע"ג. אמנם כל שימוש דניחא לי' הוי כאילו משמש מעצמו בלא ציוו ושימוש הכהונה אינו איסור כי אין הכהן איסור הנאה רק אם אחד משתמש בו שלא כרצונו אז יש איסור מעילה יען שמשתמש בו בע"כ שלא מרצונו ודעתו ולכן שתק מתחילה אבל כאשר א"ל ידך קטיעא ומבקש ממני שימוש שלא כרצונו אז הוי ר"ה משתמש בכהונה וכעס דמעל כהן הוה כמו כלים מי שמשתמש בו בע"כ כמו שמשתמש בכלים מעל מעל בד' והבן. סוף דבר אכתוב לך דבר קטן אשר חדשתי בשבוע זו דיש פלוגתא אי בחוה"מ יש חיוב תפילין אי לא פלוגתא רשב"א ורא"ש כמבואר בסי' ל"א והט"ז מכריע שיניח בלי ברכה עיי"ש ולדעתי דעת רש"י דיניח תפילין בברכה עיין בסוכה דף מ"ו ע"א הי' לפניו מצות הרבה מברך אשר קדשנו וגו' על המצות ור"י אומר על כל מצוה ומצוה ופירש"י מצות הרבה וז"ל ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית עכ"ל מדלא כתב או באמצע משמע דכל הנך ד' מ"ע הי' לפניו בפ"א והיכא משכחת נטילת לולב וישיבת סוכה עם הנחת תפילין בפ"א אם לא בחוה"מ וע"ז חקר הגמ' אי לברך על המצות כולם ברכה אחת או כל מצוה ברכה בפני עצמו ומבואר דסובר רש"י דחוה"מ חייב בתפילין עם ברכה וק"ל ן [ואחר שתי שנים מצאתי בהגהת ר"ע איגר על משניות שהעיר על דברי רש"י הנ"ל ובזה שכוונתי לדעתו]:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה