שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן י
שפע רב וכ"ט לראש הנכבד המופלג מורג חרוץ בתורה כמו"ה ר' ישראל רט"ב נ"י. מכתבו קבלתי בנידן אשר בא לפניו ששחטו עגל ונאכל הבשר ואח"כ נתגלה הדבר שלא הי' רק בן ד' ימים אם נאסרו הכלים או אם יש להתירם אחר מעל"ע שיהיה נטל"פ או לא והביא בכורי תורה אשר הגו רעיוניו וטרם אבוא לפסק אשתעשע באמרותיו לראות אם כדת וכדין השיג על גדולי מורים ואבאר אחת לאחת בעזה"י. (א) כתב וז"ל עיינתי בשבת קל"ה בגמ' הגי' רשב"ג וביבמות דף פ' בגמ' אמר ר' אבוה והמעיין שם יראה שכך פי' הברייתא בן ז' מחללין עליו את השבת היינו אפי' יש ריעותא בשערו ובצפורניו בן ח' או ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת אפילו אין ריעותא בשערו ובצפרניו אבל רבי פליג ומיקל וס"ל בין ס' בן ח' ובין וודאי בן ח' אם נגמרו שערו וצפרניו מחללין עליו את השבת אבל זה אצ"ל שרבי ס"ל שאפי' וודאי בן ז' צריך להיות נגמר שערו וצפרניו ופליג בתרתי יותר טוב למעט במחלוקת ואפי' את"ל שרבי ס"ל כן אבל בזה וודאי לא קיי"ל כרבי אפי' אי קיי"ל כרבא תוספאה רק בזה קיי"ל כרבי שאמרי' בבן ח' שנגמרו שעוצ"פ אשתרי' וכ"כ הרא"ש בפי' בשבת פ' ראד"מ וא"כ דברי ט"ז יו"ד רס"ו אחר מכת"ה לא ניתן לכתוב ולא עיין ברא"ש עכ"ל. ראשית אסדר לפניו פי' הברייתא באופן אחר תמצית דברי הטו"ז מה שחידש בהבנת הטור הוא דהבדל אשר בין וודאי בן ז' ובין וודאי בן ח' הוא כך דמי שאינו בקי לדעת מה הוא נגמרו שערו וצפרניו למשל שלא ראה בן ח' מימיו לדעת הבדל בין נגמרו או לא אז בוודאי בן ז' רשאי לימול את הולד כיון שנדמה לו שלם בשערו וצפרניו די אבל בבן ח' צריך איש בקי מבין לראות שנגמרו שערו וצפרניו וימצא שיש בהולד השלימות והסברא מתוק מדבש כאשר אבאר בעזה"י. נחזי אנן כבר מסרו לנו חכמי הש"ס כלל גדול בכ"מ אשר אנו רוצים לילך אחר הרוב להחזיק דחפץ שאנו דנין עליו היא בוודאי כמו הרוב ממינו צריך להיות שלא ימצא בו חסרון מן המעלות או סימנים אשר נמצא ברוב כמו דאמרי' בכתובות פ"ב רוב נשים בתולות נשאות רק רוב הנשים בתולות נשאות יש להן קול וזו דאין לה קול איתרע לה רובא או ביבמות דף ל"ז רוב נשים יולדות לט' רק רוב נשים היולדות לט' ניכר עוברה לג' וזו דלא ניכר איתרע לה רובא וכן חידש הריב"ש בסי' תע"ד מי שלא הביא ב' שערות לי"ג שנים ויש ס' אי הביא בשנת עשרים השתי שערות קודם סימני הסריסות או אח"כ באו השערות לא שייך לחקור דנכריע דשערות קדמו דרוב אנשים לאו סריסים רק נשאר ס' סריס יען דרוב שאינם סריסים מביאים לשנת י"ג וזה שלא הביא בשנת י"ג איתרע רובא וכן חידש התב"ש בסי' ל"א אם נמצא מים במוח ולא ידעי' אי הקיף או לא דלא שייך עוד לחקור עליה שהיא מן רוב בהמות כשרות יען דעכ"פ יש בה רעותא שנמצא מים במוח מה שלא נמצא בשאר בהמות הכשירות ודבר זה יסוד מוסד מאוד. ולפ"ז יש לחקור לכאורה הלא רוב נשים יולדות לט' ומיעוט יולדות לז' א"כ נימא שולד זה הי' ראוי להיות נוצר בט' רק עפ"י סיבה יצא מקודם בחודש ז' והוי נפל [ועיין בילקוט בראשית על פסוק וייצר ד' אלקים ופי' נפלא בבית מאיר בתשובותיו סי' יו"ד דמי שנוצר להיות נולד לט' אז גם אם יצא בז' הוי וודאי נפל רק אם תחלת יצירתו הי' להיות נולד לז' היא הוי בר קיימא והוא אמת] דהלא דאזלי' בתר רוב נשים דיולדות לט' ומיעוט לז' א"כ בוודאי הי' ולד ראוי להיות נולד רק יצא מקודם והוי נפל רק אם נראה בעינינו דחי ח' ימים לרשב"ג או אם נראה לבקי שנגמר שערו וצפרניו לרבי אז ידעי' בזה דע"כ שהולד הזה הוא מן המיעוט נשים שיולדות לז' אבל אם לא שהה ח' ימים לרשב"ג או דלא נמצא בקי לראות שנגמרו שעריו וצפורניו דאין לנו הוכחה דהוא מן המיעוט שיולדות לז' אז נימא שהוא מן הרוב הנולדים לט' וא"כ הוי נפל מכח רוב וצע"ג ודוחק בעיני לומר יען דע"כ יצא מן הרוב דלא מולידין רק בחודש ט' דהא נולד בז' א"כ הוי גוף הלידה הוכחה שהוא מן המיעוט דאל"כ למה נולד בחודש השביעי אלא בוודאי יען שהוא בן ז' מתחלת היצירה דז"א דהלא לידה של עכשיו יש לתלות בכמה סיבות חיצוניות עיין נמ"י ריש פ' החולץ דלא אמרינן מדעכשיו נפל מעיקרא נמי נפל וא"כ נימא עכ"פ שהי' עד עכשיו בהריון בכלל הריון של רוב נשים ודוק. אמנם לק"מ דהנה יש לנו רוב אחר רוב נשים ולד מעלי' יולדות פי' מן כל נשים הנעשות מעוברות בין שמולידות לט' ובין שמולידין לז' מן כולם ביחד אשר יולדות יהי' רוב ולדות בני קיימא וכיון שאנו מחזיקים שגם מן אותן המיעוט שיולדות לז' נשאר רוב ולדות שלהם בני קיימא א"כ זה שנולד לז' אמרי' דהוא וודאי בן קיימא דרוב ולדות הנולדים לז' הויין בני קיימים כמו שרוב ולדות הנולדים לט' הויין בני קיימא והגם שאשה יצאה מן הרוב נשים שמולידין לט' עכ"פ הולד לא יצא מן הרוב ולדות של הנשים המעוברות הויין בני קיימא ולכן הגם שאין לנו הוכחה שהוא בן קיימא דלא דלא שהה עדיין ח' ימים וגם לא בקיאים בסימני שערו וצפורניו אעפי"כ אזלי' בתר רוב ולדות ואמרי' שבוודאי יחי' ובוודאי נגמרו שוצ"פ ואם יהי' כאן מי שבקי בסימנים ימצא כל הסימנים ודוק. אך כ"ז אם אין אנו בקיאים לדעת אם נגמרו הסימנים עכ"פ אין אנו יודעים ריעותא בולד זה דבעינינו נדמה לנו עכ"פ שנגמרו סימנים אבל אם אנו בקיאים בהכרת סימנים ובעינינו נראה שלא נגמרו שערו וצפרניו אז אמרי' בהיפך רוב נשים מן אותו המיעוט היולדות לז' יש לולד גמר סימנים כמו שיש לרוב ולדות הנולדים לט' ולכך לא נגמרו לו עדיין השערות והצפרנים והוי נפל דהלא יצא מן רוב היולדות לט' חדשים וגם יצא מן רוב הולדות שבין הנולדים לט' ובין הנולדים לז' יש לרוב ולדות גמר סימנים וזה שאין לו הסימנים וגם נולד לז' חדשים יצא משני אופני הרוב והוי וודאי נפל ודוק. אבל אם אין אנו בקיאים לראות בו ריעותא סמכי' דהוא מן רוב ולדות שהם בני קיימא וע"כ הוא מן מיעוט שיולדות לז' ואמרי' שבוודאי נגמרו שערו וצפרניו דהא עכ"פ נולד לז' חדשים אבל בבן ח' וודאי שהוא עפ"י הטבע נפל וודאי רק אם אנו בקיאים לדעת מה זה שנגמרו שערו וצפרניו ואנו רואים שנגמרו בו הסימנים אז יש הוכחה שהוא בן קיימא ואמרי' אשתהי אבל כ"ז שאין הוכחה לפנינו נשאר הריעותא דרוב ולדות אינם משתהים בבטן אמם והגם אי משתהים ימתינו לצאת עד ט' וזה שנולד בח' הוי נפל עפ"י רוב והבן זה כי דין של טו"ז הוא עומד חי לפנינו עפ"י סברא בעזה"י ועי' דוגמת סברא בש"ך ביו"ד סי' מ"ח ס"ק כ"ג בהבנת תשו' רשב"א ודוק. ומה שחידש הטו"ז הוא דוקא בבן ז' אבל בבן ט' היינו בסתם ולדות שלא פירש הבעל מן האשה אחר בעילה אחת הגם דראינו שלא נגמרו שערו וצפרניו מלין אותו הגם דאיכא רעותא דרוב ולדות יש להם גמר שערות וצפרנים וזה אין לו כיון דרוב ולדות בני קיימא נינהו ומיעוט יש אעפ"י שלא נגמר שערו וצפורניו אעפ"כ הויין בני קיימא טוב לומר שהוא ממיעוט הנ"ל מאשר נאמר דהוא מן מיעוט נפלים ואת"ל שמיעוט נפלים הוי מיעוט דשכיח כמבואר בתו' נדה דף י"ד ומיעוט דלא גמרו שערות וצפורניו ויהי' בן קיימא לא שכיח עכ"פ לענין מילה מלין אותו ממנ"פ וק"ל. [ומצאתי אח"כ בריב"ש סי' תמ"ו שכ' הא דסמכי' בדיעבד על הרבנן בסתם ולדות כגון בכהן היינו אם נגמרו סימניו אבל בלא נגמרו אמרי' דרוב ילדים נגמרו סימניהם והא דלא נגמר איתרע לי' רובא עיי"ש וב"ה שכוונתי לדעתו ונ"ל דדוקא אם בקיאים ויודעים בטח דלא נגמרו הסימנים אבל אם אין אנו בקיאים להכיר או דלא הסתכלו בו לדעת אם נגמרו אז סמכינן על הרוב ואמרינן דוודאי הי' נגמרו]. ומעתה אבוא לבאר פי' הברייתא לשי' הט"ז בן ז' מחללין עליו את השבת אפי' אם לא ידעי' שנגמרו סימניו כיון שלא ידענו עכ"פ בבטח שלא נגמרו סימניו מחללין עליו את השבת דאי ידענו דלא נגמרו סימניו אז לכ"ע אין מחללין עליו את השבת דיצא מן רוב נשים שיולדות וגם מן רוב וולדות הנולדים בין לז' ובין לט' דנגמרו סימניהם ואמרי' דולד זה הי' ראוי להיות נוצר לט' ויצא מקודם דהוי נפל] בן ח' אין מחללין עליו את השבת לרבנן אפי' אם ידענו נו בסימנים דגמרו ולרבי אם לא ידענו דנגמרו סימניו הוי נפל אבל אם מכירין שנגמרו סימניו אמרי' אשתהי' ס' בן ז' ס' בן ח' אין מחללין היינו בדלא ידעי' דנגמרו סימניו דאם ידעי' דנגמרו אז בוודאי יש מסימנים הוכחה דהוי בר ז' אבל יען דלא ידעי' אם נגמרו סימניו או לא אין מחללין עליו את השבת וכ"ז אי לא אמרי' מהלינן אותו ממנ"פ אבל אי אמרי' מהלינן אותו ממנ"פ אז ס' בן ז' וס' בן ח' מהלינן אותו אפי' אם בבטח לא נגמרו סימניו. והמעיין היטב בטור יראה שאיירי איזה בן ח' ששערו לקוי ואין צפרניו שלמים וע"ז כ' וז"ל אם הוא ס' בן ז' ס' בן ח' מהלינן אותו ממנ"פ עכ"ל וזה שפירש הטו"ז מה שהקשה לו להב"י הלא בס' בן ז' וס' בן ח' מתיר אפי' ידענו בבטח דלא גמרו מכ"ש בנולד בז' דמהלינן אפי' בוודאי לא נגמרו סימנים על זה תירץ דמתחלה ביאר הטור לכל הפוסקים ואח"כ הביא פלוגתא ודוק. וראה זה מצאתי בב"י סי' רס"ו שתי' דברי הרא"ש שפסק שס' בן ז' או בן ח' אין מהלינן בלא נגמר שערו וצפרניו ונתקשה הטור הא יש למול אותו בממנ"פ אי חי שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בשר בעלמא ותי' הב"י דר"א סובר דסימנים לאו כלום כדס"ד בגמ' ביבמות אז צריך לתרץ דמהלינן בממנ"פ אבל באמת דידענו חילוק בין גמרו ל"ק קו' הגמ' מימהל היכא מהלינן דבגמרו הוא מהלינן וכ' וז"ל ואע"ג דלצאת לגמרי מתורת נפל לא סגי בגמרו שעוצ"פ עד שישהה ל' יום כרשב"ג מ"מ מאחר ששערו וצפרניו מוכיחין עליו דבן קיימא הוא מחזקינן לי' ברוב הנולדים שהם בני קיימא ומלי' לי' כמו שאנו סומכין בכמה דברים על הרוב וכי לא גמרו כיון דלית לי' שום הוכחה איתרע לי' רובא ולא מהלי' לי' ואע"ג דאי ס' הוא אין כאן איסור תורה שהרי מחתך בשר בעלמא הוא לא רצו חכמים להתיר טלטול במקום שקרוב לוודאי שאינו בן קיימא עכ"ל ולכאורה דבריו נפלאים בעיני מאוד (א) הלא לר"ג ע"כ הוי ס' כמבואר בגמ' הא לא שהה ס' הוי ומבואר ברמב"ם פ"ד מה' מ"א דבשחט עגל קודם ח' הוי ס' נבילה רק דאין לוקין מס' וכן בה' אבות הטומאה ועיין במ"ל פ"ג מה' איסורי מזבח וע"כ יען דשכיח נפלים לא סמכינן על הרוב וצע"ג (ב) ועוד מה שכ' וז"ל כמו שאנו סומכין בכמה דברים על הרוב עכ"ל הוא פלא ביותר אי סמכינן דרוב ולדות הם בני קיימא א"כ למה צריך כאן עוד הוכחה משעריו וצפרניו הלא בכ"מ סמכינן על רוב בלי הוכחה וצע"ג (ג) ומ"ש עוד וז"ל וכי לא גמרו דל"ל שום הוכחה איתרע רובא עכ"ל הוא פלא אטו יען דנאבד הוכחה איתרע רובא למה לא אמר בקיצור בשלומא בגמרו סימנים דליכא ריעותא עכ"פ אזלינן בתר רוב ולדות אבל בלא גמרו דאיכא ריעותא אז אמרינן רוב ולדות יש להם גמר סימנים והא דלא גמרו איתרע לי' רובא אבל מדלית לי' הוכחה בלא רוב שהוא בן קיימא איתרע לי' רובא הוא פלא וצריך עיון גדול. ונלע"ד דכוונת הב"י הוא כך דבוודאי רוב בני קיימא לא מתים בקוצר הזמן רק ישיגו שנות דור ודור אבל מיעוט בני קיימא מתים אפי' בקוצר ימים כנודע מעתה אם הולד מת ואנו חוקרים הגם שמת במספר ימים אעפי"כ נחזיק אותו שהי' בן קיימא והי' ראוי לחיות וסובר רבי דשעוצ"פ מעידים ע"ז ורשב"ג פליג דרק אם חי ל' באדם ובבהמה ח' ימים אז אעפ"י שמת אמרינן שהי' בר קיימא אבל מת קודם זמן זה הוי ס' נפל דמה שנמצא שנגמרו שעוצ"פ אינם עדות שהי' בן קיימא כיון שלא נשאר חי אבל אם אנו חוקרים על ולד אשר עומד לפנינו חי היחיה כשנות אדם או כשנות בהמה או לא אז בוודאי אמרינן כיון שנגמרו סימניו יחיה כשנות דור ודור דהלא רוב ולדות אשר להם סימנים הנ"ל נשארו בני קיימין וחיו שנים רבות וג"ז יחיה שנים רבות כמובן. ולפ"ז בשלומא ביבמה דאנו חוקרים הגם שמת הולד בתוך ל' יום תהי' היבמה מותרת בלי חליצה אז לרשב"ג לא מהני סימני שעוצ"פ דדוקא אם שהה ל' יום מחזקי' דלא הוי נפל הגם שמת מיד אחר ל' יום ויליף מפדיון שציוה התורה לפדות מבן חודש ואפי' מת הולד אח"כ קודם שנפדה אעפ"כ צריך האב לפדות אותו עיין בכורות דף מ"ט וע"כ דל' יום הוא מופת שהי' בן קיימא וה"ה בבהמה דהקפידה התורה שלא ירצה קודם יום השמיני אפי' אם עלה ירד עיין תו' זבחים דף י"ב ואם יהי' בו חשש נפל בלא"ה הי' יודעים דאם עלה ירד מכח ס' נפל דהא לרשב"ג הוי אפי' אכלו ארי' או נפל מן הגג ס' וה"ה נשחט הוי ס' אלא ע"כ אחר ז' ימים יצא מס' נפל ובזה מדוייק למה אמר רשב"ג דכתיב מיום השמיני והלאה ולא הביא ראשית הקרא דרק ז' ימים יהי' תחת אמו ועיין ברש"י שבת דף קל"ו ד"ה הוי אכלינן מיני' ולפמ"ש נכון דמפסוק ומיום השמיני ילפי' דבלילה אם עלה ירד וע"כ דאי לאו קרא לא הוי ירד וע"כ דליכא בו ס' נפל אחר יום שמיני ודוק וכן הוא הסברא בשלומא אם מת מקודם אמרי' בהיפוך רוב ולדות שהם בני קיימא יחיו שנים רבות והא דמת בקוצר ימים הי' מן מיעוט הנפלים דשכיח והוי ס' נפל ודוק. וא"כ במילה דאנו דנין אם לחלל שבת דלמא נפל הוא אמרי' אם יש לו סימנים הנגמרים יש לנו הוכחה שהוא בר קיימא ואמרי' בוודאי יחי' שנות דור ודור דאזלי' בתר רוב ולדות שהם בני קיימא ולא חוששים שימות בתוך ל' ונגלה עפ"י הרוב דהי' מן מיעוט נפלים דאמרי' בהיפוך דסמכי' על רוב ולדות שנשארים חיים וג"ז לא ימות הלא דאזלי' בתר רוב בהמות כשרות ולא בדקי' אחר ח"י טריפות בבהמה אשר אנו שוחטים הגם שאפשר שנמצא בו אח"כ מעשה טריפות אשר נדע שהיתה הבהמה הנ"ל מן המיעוט אעפי"כ אזלי' בתר רובא וסמכי' דלא נמצא בה טריפות ה"ה כאן אזלינן בתר רוב ולדות בני קיימא אשר יחיו ולא ימותו עד הגיעו לקץ הימים וכ"ז אם יש סימנים שהוא בן קיימא אבל בלי סימנים אמרי' בהיפוך שהוא ממיעוט נפלים ודלמא ימות קודם ל' ונדע שהי' נפל דלא הי' לו סימנים של בן קיימא וגם מת בקוצר ימים כמו נפל אשת. ואוסיף עוד דוודאי רוב ילדים אשר לא גמרו סימנים לא יחי' שנים רבות הגם שאינם נפלים בכ"ז לא הויין בר קיימין ועיין רש"י יבמות דף פ' דרבי כר' אבוה הגם שנגמרו סימניו אין עושין מעשה עד עשרים ולתו' עכ"פ עד ל' יום אבל בלא סימנים בוודאי לא יחי' שנים רבות הגם אם יחי' ל' יום ונדע דלא נפל הוא עכ"פ בתוך ל' ולא נגמרו סימנים חיישי' שלא יחי' ל' יום אפי' דעכ"פ אינו בר קיימא לשנים רבות כמו רוב שנים ולא מהלינן אותו ודוק. רק לפ"ז ק' מאי מקשה הגמ' הא לא שהה ס' הוי מימהל היכא מהלינן ק' בוודאי אם כבר מת הולד ולא שהה ל' יום אז סובר רשב"ג דהוי ס' נפל דהא חזינן דמת ולא חי כשאר ולדות אבל לענין מילה דהולד חי לפנינו אז אמרי' דוודאי יחי' שבעים שנה ושפיר אזלינן בתר רוב ולדות דבני קיימא נינהו אפי' לרשב"ג ושפיר קא מהלינן וצע"ג. אמנם יש ליישב אם אמרי' דנגמרו שעוצ"פ מהני לסימנים שנאמר בנולד בחודש ח' אעפי"כ יהי' עכ"פ ס' נפל דמכח סימנים אמרי' דלמא אשתהי' אז ידעינן דשעוצ"פ הויין סימנים דולד בר קיימא אבל אי אמרי' דבן ח' הוי וודאי נפל אעפ"י שיש לו סימני שערות וצפרנים א"כ חזינן דהנך סימנים לאו כלום נינהו דהא המה נמצאו אפי' בוודאי נפל ולא אמרי' מכוחם דאשתהי הולד וא"ל לסמוך על רוב ולדות דהם בני קיימין דהא מיעוט נפלים שכיח ובין נגמר סימנים או לא נגמרו הכל בכלל מיעוט אחד אבל אם נגמר סימנים הוי סימן על קיימת הולד א"כ נקט מיעוט המפילות דרוב נפלים הי' מן הולדות שלא נגמרו סימנים ואין כולם מן הולדות שנגמרו סימניהם א"כ ר' אדא סבר כדס"ד ביבמות דף פ' דאפי' נגמרו סימנים הוי וודאי נפל א"כ ק' מימהל היכא מהלינן הגם דנגמרו סימנים הא המה לא מעלים ולא מורידים והוי ולד שנגמרו סימניו וקא חי לפנינו ס' נפל ובזה יובנו דברי הב"י מאוד מאוד והגם שעדיין נשאר לעיין בכ"ז הערה הנ"ל נראה בשכל ודעת. ועדיין פש לבאר קו' הטו"ז שהקשה על הב"י איך מתיר בנולד בוודאי לז' אם לא נגמרו סימניו הא רבי אמר איזה בן ח' כל שלא גמרו סימניו משמע דמה שלא נגמר הסימנים הוא הוכחה דהוי בן ח' והוא פלא גדול דלמא קאי רבי על וודאי בן ח' או ס' בן ח' אז מה שלא נגמרו הסימנים הוא אות דהוא בן ח' אבל בן ז' מותר אפי' בלא גמרו שערות וצפרנים ומנ"ל לטו"ז דבן ז' שלא גמרו סימניו לא נקרא בן ז' אלא בן ח' וצע"ג. ונ"ל דהכריח פירושו מן לשון תוספתא דתני רבי אומר סימניו מוכיחים [או סימניו ניכרין] בו צפורניו ושערו שלא נגמרו וכדרך בן ח' באדם נפל כך בן ח' בבהמה גסה ובן ד' בדקה נפל עכ"ל והשתוממתי על המראה א"כ היכא דייקא בגמ' ביבמות הא גמרו אמרי' האי בר ז' הוא ואשתהי' וא"כ גם בבהמה כן אם נגמרו הסימנים אמרי' בר ז' הוא ואשתהי דהא רבי אמר כדרך בבן אדם בבהמה נפל משמע ג"כ הא מה שבאדם אינו נפל גם בבהמה אינו נפל וזה א"א (א) הא בנדה דף כ"ד הוי אבעי' דלא אפשטי' אי בהמה גסה יולדת לז' וא"כ אפי' נגמרו הוי נפל דא"א לומר אשתהי' הא בהמה גסה אינה יולדת לשבעה [ועיין בתב"ש סימן י"ג שכ' בפי' כן דבהמה דאינה יולדת לז' לא שייך לומר אשתהי' ללדת דהלא אינה יולדת לז' כלל] והי' לרבא משם לפשוט מרבי דיולדת לז' (ב) הלא כ' ג"כ וד' לדקה ואם נימא הא נגמרו מותר יהי' בן ד' לדקה מותר מכח הסימנים וזה א"א דהא פשיטא לגמ' בנדה דף הנ"ל דג' לדקה בוודאי אינו חי והוי נפל גמור וא"כ א"א לומר אשתהי' וא"כ איך אפשר לדייק הא גמרו אמרינן האי בר ז' ואשתהי' והגם שדברי הגמ' מוכרחים דגמרו מהני דהלא רבי אמר רק יען דסימנים מוכיחים דלא גמרו משמע הא גמרו לא הוי נפל עכ"פ אין פי' לדברי תוספתא דאמר רבי כדרך שבן ח' באדם נפל כך בבהמה ק' לאיזה תכלית השמיע זאת ודוחק בעיני דתוספתא בא להשמיע רק זאת שגם בגסה בח' או בדקה בד' הוי נפל דא"א לולד לחיות אם נולד בחדשים הנ"ל אבל לדעת איזה בן ח' שיש להכיר בסימניו ע"ז לא אמרי' כשם כמו באדם רק אצלם הוי סימן אם כלו להם חדשיו אבל שערות וצפרנים לא מועילים כלל בבהמה להוציא מחזקתה יען דלא מוכחת בהם אשתהי'] וצע"ג. לכן הבין הטו"ז פי' חדש בתוספתא דת"ק אמר דבן ח' הוי וודאי שלא כלו לו חדשיו הא בן ז' או בן ט' סתמא אמרי' דלא הוי נפל וודאי אפי' לא גמרו סימניו ופליג רבי דכל שלא גמרו לו סימניו הוי הוכחה דלא הוי בר ז' או בר ט' אלא בר ח' היינו נפל וודאי כמו שבר ח' הוי נפל וודאי ור' אבוה דאמר אין עושין בו מעשה לא איירי בוודאי בן ח' אלא בסתם תינוק ולא גמרו לו שערות וצפרנים ואעפי"כ אינו מחזיק אותו לוודאי נפל דהוא סובר דלא הוי ודאי נפל חוץ בודאי בן שמונה ולא גמרו ופריך הגמ' הא גמרו הוי אמרי' אשתהי' אלא הא דעביד כרבה תוספאה דאמרינן אשתהי' כרבי עביד ומשני גם ר"ג סובר אשתהי' ופי' זה הובא ברמב"ן בחידושיו ביבמות דף פ' ומביא ראי' מירושלמי פ' נושאין על אנוסה עי"ש כי קלסוהו וא"כ מובן התוספתא שגם בסתם ולד בגסה בס' בן ח' או בס' בן ד' בדקה ג"כ אמרי' סימנים מוכיחים דהוי בן ח' לגסה ובן ד' לדקה דלא חי הא גמרו אמרי' דהוי בן ט' לגסה ובן ה' לדקה ודוק וא"כ שפיר הקשה הטו"ז מאי מהני ז' חדשים הא לרבי סימנים מוכיחים דלא הוי בר קיימא אלא הוא נפל ודוק. ובזה מיושבין דברי הרא"ש אשר הביא כ"ת נ"י והאמין שנעלמו מעיני הטו"ז והוא א"א דהב"י הביאו בסי' רס"ו והאריך בהם ליישב קו' הטור על הרא"ש רק הט"ז הבין דגם דברי הרא"ש כן דכל הברייתא איירי בדלא ידעי' שגמרו לו סימניו כגון שא"א להכיר אי גמרו או שאינו בקי כלל בגמר סימניו אבל אם מכיר שגמרו אפי' בן ח' וודאי מהלינן דאמרינן אשתהי' אבל אם בבטח דלא גמרו אז אפי' בן ז' לא מהלינן ודוק. ובחקירת הטו"ז יש ליישב סתירת רשב"א דביבמות דף ל"ו פסק דבסתם ולדות היינו ס' בן ח' או בן ט' אפי' לא גמרו הסימנים סמכי' בדיעבד אם נשאת לכהן כרבנן ובדף פ' פסק דבלא גמרו אפי' נשאת לכהן תצא וכבר הרגיש בזה הבית מאיר בסי' קנ"ו והניח דעתו שרשב"א חזר בדף פ' ממ"ש בדף ל"ו ולדברי טו"ז מיושבים בדף ל"ו איירי דלא ידעי' דגמרו אבל גם לא ידעי' דלא גמרו אבל בדף פ' איירי דידעי' דלא גמרו אז בוודאי אפי' בדיעבד אסורה לכהן ודוק הארכתי בפרט זה להראות לו שלא למלל גדולות על עמוד המקובל לפוסק אבל קצרתי מאוד בהערות הנ"ל כי המה צריכים עוד חיפוש בנרות השכל אם הם בני קיימא. ופלא בעיני רק זאת מתוספתא הנ"ל משמע דיש היכר סימנים גם בבהמה ולא נזכר בזה לא בגמ' ולא בפוסקים בה' מילה באדם סמך הרמב"ם על סימנין בלבד וכ' הכ"מ דסובר דרשב"ג מודה לרבי ועיין בנמ"י יבמות אי גמרו מהני לרשב"ג בלבד ואולי הוא טוב יותר מל' יום ועיין בא"ע ובד"מ וביו"ד לענין בהמה לא נזכר כלל מסימנים בבהמה וכן ברמב"ם לא נזכר מזה וכ"כ בדג"מ בסי' ט"ו דבא"ע דסמכינן בדיעבד על רבנן ובבהמה אסרי' הבשר אפי' דיעבד ותי' דשאני אדם דיש סימן בשעוצ"פ וברמב"ן בשבת דף קל"ו האריך אם רשב"ג קאי על וודאי בן ח' וכ' וז"ל ואי ק"ל כיון דרשב"ג בבן ח' קאמר היכי אמרינן בגמ' בפשיטא ממהל היכי מהלינן מאן אמרה דבן ח' וודאי נימול לח' אעפ"י שגמרו סימנים דהא לת"ק דרשב"ג וודאי לא מהלינן לי' אפשר לומר מעשים הי' להם בכל יום שמלין אותו מכיון שנגמרו סימניהם אעפ"י שאין יודעין אם כלו חדשיהם או שיודעין שלא כלו וכן כולה שמעתא דעגל שנולד כולן בנולדים לח' חדשים בסימנים גמורים מיתוקמי דבלא סימנים לכ"ע ס' נפל אלא קס"ד בסימנים גמורים הן ומ"ה לרבי היינו רבנן ולד מעלי' נינהו עכ"ל הרי מבואר דיש סימני שערות וצפרנים בבהמה כמו באדם וכן השכל מסתבר וא"כ הוא נקודה נפלאה למה שתק הרמב"ם וכל הפוסקים בזה וצע"ג כעת. (ב) יצא כ"ת נ"י שדברי תו' בשבת דף קל"ה מוקשים במ"ש עכשיו מותר לטלטל כל תינוק שאין אנו בקיאים אם כלו כמו ס' בן ח' או בן ט' וכ' מעלתו וז"ל לא ידעתי מה חילוק יש בין זמן הגמ' ובין זה"ז הלא גם בזמן הגמ' לא הי' יודעים שהוא בן ח' וודאי אא"כ שלא בא על אשתו אלא פ"א ופירש ואם לא הי' כן הי' ס' בן ז' או בן ח' עד כאן לשונו. ונלע"ד בעזה"י גם אני טרחתי הרבה להבין דבריהם זה זמן כביר דלכאורה הי' לתו' לסיים וכולם כמו ס' בן ז' או בן ח' ותו' סיימו וכולם ס' בן ח' או בן ט' וזה פלא הלא יודעים בבטח שהיא בתוך חודש ח' וא"א להיות בחודש ט' שעדיין לא עבר ח' חדשים מטבילתה ורק יש ס' אולי הוא בר ז' חדשים וצע"ג עוד יש לדקדק מתחילה התחיל התו' רק מטלטול וז"ל עכשיו מותר לטלטל כל תינוקת ואח"כ כ' אשה פעמים מתעברת סמוך לטבילתה וכו' וכ' וז"ל ומותר למולו ממנ"פ עכ"ל הזכירו רק מילה ולא טלטול ואח"כ כ' וז"ל אפי' הוא וודאי בן ח' וכו' וסיימו וז"ל אפ"ה נראה לר"י דמותר לטלטל ולמולו בשבת עכ"ל הזכירו טלטול ומילה יחד וצע"ג עוד פלא שכ' וז"ל כגון שלא בעל אשתו אלא פ"א ופירש וילדה לסוף ח' עכ"ל תיבות שלא בעל אשתו אלא פ"א הוא מחוסר הבנה כך הי' להם לכתוב כגון שבעל ופירש מיד וילדה לסוף ח' וצע"ג. אמנם מאוד עמקו מחשבותם דהנה רוב נשים הורגלו בטבעם להיות מסולקים מדם נדה אם הן מעוברות וזה סימנם יען שלא בא האורח בזמנו ידעו שנתעברו בחודש הזה רק לא ידעו איזה לילה ויש מן הנשים אשר יש להם סימנים במיחוש הראש וכדומה אבל לרוב נשים יש רק סימן סילוק הדמים ומזמן שנפסק האורח יספרו חדשי הריון אבל לרוב הוא זה אם יתעברו מיד אחר טבילה ונשאר זמן רב עד זמן הוסת וכבר נקלט הזרע והתחיל יצירת הולד אז נעשה סילוק הדם אבל אם האשה מתעברת סמוך לזמן הוסת שגם לא נקלט או לא הסריח הזרע ולא התחיל כח הצורה אז עדיין בא אורח בזמנו רק במעט דמים או שהדם דיהה עכ"פ היא נעשה נדה בדמה עיין ביפה מראה על הגדת ירושלמי פ"ד מיבמות וברבה פ' י"ד ופ' כ' על בראשית] ועיין בריב"ש סי' תמ"ו שהחזיק שכלו לו חדשיו הוי דוקא ט' חדשים שלמין דחז"ל אמרו יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין והגם שאנו רואין שיולדות למקוטעין היינו מיום שהלכה לטבול אך מי יעיד לנו שלא נתעברה מטבילה הקודמת רק ראתה אורח בזמנו שעד שלש חדשים אין ראשה כבד עליה ועיין תשו' נפלאה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' כ"א על מעשה בשפחות קלאפטרא שהובא בנדה שכ' שלא חיישי' שבא האורח אם היא נעשה מעוברת עכ"פ גוזר השכל כמו שכתבתי שאם לא נעשה יצירת הולד או הסריח הזרע בוודאי לא פועל הסתלקות הדם כנלענ"ד. וא"כ אשה שנבעלת מבעלה כ"פ אחרי ימי נדותה בכל עת שטבלה ובעל הבעל אותה רק פ"א ונתעברה בסוף וילדה בחודש ח' מטבילתה יוכל להיות שהולד הוא בן ט' הגם שלא עבר רק ז' וחצי חודש מטבילתה וכדומה דלמא נתעברה בחודש מקודם אחר טבילה בחודש שלפני' ואעפי"כ בא לה אורח וסתה בזמנו וזה שרמז התו' שבזמן הגמ' הי' הנשים בקיאים לדעת אם המה מעוברות או לא וידעו לספור ירחים אבל בזה"ז אין אנו בקיאין ויש אפשרות הגם שילדה בחודש ח' וודאי אעפי"כ הולד הוא בן ט' דהיא מספרת מחודש שפסק הוסת אבל באמת כבר היתה מעוברת וסמכי' על רוב נשים יולדות ולד מעלי' והוא בן ט' ומותר לטלטלו אפי' שלא לצורך מילה וגם למול שהוא מלאכה דאורייתא יען דיש על מצות מילה ממנ"פ והוסיפו אפי' אם א"א לתלות בזה כגון שנשא אשה ובעל רק בעילה אחת ופירש ולא בעל אותה מעולם נמצא שאין לתלות שהולד הוא בן ט' כי הוא וודאי בן ח' והלא בן ח' אינו חי בכ"מ מותר לטלטלו לצורך מילה דאמרינן אשתהי והוא בר ז' וכ"ז לצורך מילה אבל לטלטול בעלמא אסור ודוק. ובזה מיושבים לי שדברי ר"י בתו' שבת דף קל"ה אינם סותרים לדברי ר"י בתו' יבמות דף פ' ע"א דשם קאי על וודאי בן ח' שלא בעל מעולם אלא פעם אחד שאסור לטלטול בעלמא אסור ודוק. (ג) יצא כ"ת נ"י לדון אחרי רעש התב"ש ודג"מ בסי' י"ג אם נמצא האם טרפה אם הולד אשר נמצא בתוכו מותר בשחיטת עצמו אחר שיהוי ח' ימים שהתיר הש"ך בפשוט והתב"ש צוח צעקה גדולה דח' ימים מהני רק אחר לידה שרוב ולדות הנולדין המה בני קיימא אבל בנמצא במעי אמו דליכא לידה אז אין ח' ימים מוציאין מחשש נפל והשיג עליו כ"ת נ"י הלא בסי' ט"ו דפסק המחבר דמהני כלו חדשיו ול"צ ח' ימים ורמ"א לא השיג שם לכתוב דאין אנו נוהגין כמו שהשיג בסי' י"ג ע"כ דשם אין אנו מחמירין יען דהוי גם לידה אבל כאן דלא הוי לידה אנו מחמירין הגם שבקיאין לחשוב ט' חדשים אבל להוסיף עוד חומרא שלא יהי' מהני ח' ימים זה לא נחמיר דהלא אנו בקיאים עכ"ד. ולע"ד לא עיין יפה בזה נהפוך הוא דשם הוי לידה א"כ א"כ יש רוב ולדות בני קיימא ואנן פסקינן כרבנן רק דמחמרינן כרשב"ג היינו בלא ידעינן דכלו לו חדשיו אבל בידעינן הגם שאין אנו בקיאים דאולי התעיף עיניו ועלה עלי' זכר בתוך חדשים ראשונים עכ"פ אין כאן איסור דאורייתא דהא נולד ויש רוב שהוא בר קיימא ולמה נחוש על חשש בעלמא על איסור דרבנן שמחמירים כרשב"ג אבל כאן בלא לידה דיש ס' איסור דאורייתא אולי הוא בר ח' ולא נשאר לסמוך רק יען שהוא בר ט' אז אמרינן אין אנו בקיאים אולי עלה עליה זכר בחדשים הראשונים נמצא פוגע באיסור דאורייתא ודוק ומצאתי אח"כ שתב"ש בסי' ט"ו ביאר כן והשיג על המג"א בה' יו"ט סי' תצ"ח שכ' בעגל שנולד ביו"ט דלא מהני כלו לו חדשיו דאין אנו בקיאים עיין שם. וראיתי לכ"ת נ"י שהשיג גם על הדג"מ אשר השיג על תב"ש שסובר דגם לרשב"ג לא מהני שיהוי רק בצירוף לידה יען דרוב הנולדים בר קיימין והשיג עליו הלא רשב"ג מתיר בשיהוי אפי' בוודאי בן ח' ואטו רוב הנולדין בחודש ח' בר קיימא נינהו אלא וודאי דסובר רשב"ג דא"א להיות בשום אופן ל' באדם וח' בבהמה וכ' כ"ת נ"י זה דוקא בלא נגמרו שערות וצפרניו אבל אם נגמרו הסימנים בוודאי בני קיימא נינהו עכ"ד. ונ"ל דזה אינו אמת דהלא רשב"ג מתיר בשהה ל' יום אפי' לא נגמרו שעריו וצפרניו ומתחלה סובר הרשב"א ביבמות דף פ' דלרשב"ג תרתי בעי נגמרו סימניו וגם שיהוי ל' יום אבל אח"כ כ' וז"ל ואפשר נמי דרשב"ג נמי אף בלא גמר סימניו נמי מחזקינן לי' בבן קיימא אלו שהה ל' יום דאיהו עיקר טעמא לא תלי אלא בשיהוי וכל ששהה קאמר לומר דכולם כיון ששהו ל' יום נפקו מתורת נפל דאין נפל מתקיים ל' יום וכן נ"ל עיקר דהא רשב"ג לא הזכיר כלל גמר סימנים אלא שיהוי ל' יום משמע אפי' לא נגמר סימנים רק שהה ל' יום יוצא מחשש נפל דאין נפל חי ל' יום וה"ה נשמע לבהמה ג"כ בכל אופן דחי ח' ימים נפק מתורת נפל ודברי דג"מ מבוארים ברשב"א דהא רשב"ג משוה ל' יום באדם עם ח' יום בבהמה ודוק עוד נפלא בעיני על כ"ת נ"י הלא הדג"מ גילה דעתו בסי' ט"ו דלא משכחת גמר סימנים בבהמה רק באדם וא"כ דליכא גמר סימנים בבהמה ואעפי"כ מהני שיהוי ח' ימים בבהמה אפי' וודאי נולד בחודש ח' וע"כ דמהני שיהוי אפי' ליכא רוב נולדים אינם נפלים ודוק [וא"א לומר דכל ששהה מרבה אפי' אם קורעה לבטן האם ונוטלין הולד דמהני ג"כ ל' יום באדם וח' בבהמה דלא כתב"ש ז"א דלקרבן פסול כל בהמה אשר לא נולד והוא יליף ח' בבהמה מן מיום השמיני והלאה ירצה וע"כ בלידה איירי וא"כ נשמע רק שתורה סמכה על ל' יום באדם וח' בבהמה בלידה דוקא דגם לפדיון הבן צריך לידה ברחם עיין גמ' וש"ע בה' פדיון ויש ראי' מכאן לתב"ש ודוק]. עוד השיג על הדג"מ שכ' והגם דרבנן דפליגי על רשב"ג דלא מהני ל' יום באדם וח' בבהמה גם אינהו מודים דרוב נפלים לא יחיו וכ' כ"ת נ"י וז"ל אגב שיטפי' כ"כ ח' בבהמה הרי לרבנן מותר לשוחטו בתוך ח' ימים עכ"ל לא ידע מה הוא סח רבנן מתירין בסתם ולדות אבל בנולד ח' אסרו אפי' אם שהה ח' ימים בבהמה לא ידעתי איך שגה ברואה ר"ל. ומה שיצא לתרץ דברי הרי"ף שפסק ס' בן ז' או בן ח' אין מהלינן שנתקשה הרשב"א הא הגמ' אסיק דמהלינן ממנ"פ וכ' כ"ת נ"י דלכאורה אי ס' דאורייתא לקולא א"כ לו יהיה בלא שהה הוי ס' מאי הוי הלא ס' לקולא וכ"ז בס' בבן ט' חדשים רק דלא כלו ויש לחוש על בן ח' אבל ס' בן ז' או בן ח' יש ס"ס לאיסור א' דלמא הוי בן ח' ואת"ל בן ז' דלמא לא כלו לו חדשיו דהיה ראוי להיות נולד בז' ולכן רק בס' בן ז' או בן ח' פסק הרי"ף לאיסור אבל בסתם ולדות מהלינן מכח ס' לקולא וכ"ת הא מדרבנן עכ"פ אסור שאני הכא שהתורה התירה למול בשמונה ואין כח ביד חכמים לאסור מה שתורה התירה כסברת הטו"ז בסי' קי"ז. לא ידעתי להשיב כי חבילות השגות יש לי בזה (א) הלא אי לא אמרי' ממנ"פ רק אמרי' לו יהי' שהוא נפל יש בו חיות לענין חבורה ועיין רמב"ן שבת בזה א"כ הלא היום שבת בוודאי ואנו עושים מלאכה וודאי ביום שבת רק יש ס' אי יש כאן מצוה אשר לנגדה הודחה או הותרה שבת וא"כ מי שמע כזאת האיש אשר נכנס מן שעת לילה בחיוב היום של איסור מלאכה יחלל שבת על ס' מצוה הלא במתני' תנן לפעמים נימול התינוק לתשעה ולעשרה אם נולד בה"ש דלא ידעינן אם אנו עושים מצות מילה של יום השמיני ולכ"ת נ"י יהיה ס' להקל ועיין תו' כריתות דף י"ז אפי' ביה"ש במוצאי שבת הוי קביעות איסור (ב) א"כ מאי מקשה הגמ' מימהל היכא מהלי' הלא ס' דאורייתא לקולא ואם המקשן לא ידע מזה דס' תורה להקל א"כ יתרץ לו התרצן האמת דס' תורה להקל (ג) מ"ש דכאן לא יוכלו רבנן לאסור דתורה התורה בפי' ביום השמיני ימול לא ידע מה הוא סח דלמא התירה התורה רק בידעינן שכלו לו חדשיו או עפ"י שני מוהלים דהויין שנים שעשו מלאכה עיין תשו' רמ"א סי' ס"ו דלא כב"י בה' מילה הלא הרשב"א מקשה על הרי"ף רק זאת דאנו נוהגין למול אבל לא שנעלם מהם פסוק בתורה (ד) הט"ז חידש זאת אם רבנן יעשו גזירה חדשה על דברים ידועים להיתר כמו בשמא יתקן כלי שיר אבל אם עשו כלל בכל ס' דאורייתא שמותר מן התורה לסמוך על צד קולא והם אומרים לחוש על צד ס' איסור שבו אז לא מחדשים לעשות גזירה בעבור משמרת רק שחששו על צד איסור דאורייתא שבו פן נוגע עכשיו באיסור דאורייתא אבל לא לעשות משמרת לתורה אז לא שייך מה שחידש הט"ז עיין בט"ז בח"מ וביו"ד ובא"ח שחידש זאת ג' פעמים ויראה כן והארכתי בזה במקו"א (ה) מה שאומר בס' בן ז' וס' בן ח' הוי ס"ס לאיסור דלמא הוי בן ח' או אפי' בן ז' דלמא לא כלו לו חדשיו זה שיבוש דהכל חד ס' לא כלו לו חדשיו ומה לי אם הוא בר ז' ללידה וזמנו הוי לט' או שנולד לח' וזמנו הוא לט' ס"ס הוי ס' נפל דדלמא לא כלו לו חדשיו ודוק. והפלא שהתפלא איך עבדינן תרתי דסתרי אם מת בתוך ל' שהיא אינה מתאבלת והבעל אינה מגרשה הלא המה שני הפכים בנושא אחד וצע"ג. ונלע"ד ליישב דכל אבילות הוא מכח מרירות אשר חל בשעת מיתה אבל בולד שהוא נפל ליכא מרירות בלב אבות כך קבלו חז"ל כנודע וא"כ כיון דמיעוט הנפלים הוי מיעוט דשכיח כמבואר בתו' נדה דף מ"ד א"כ שוב ליכא מרירות דאבות תולין במיעוט המצוי אבל עכ"פ הכהן אשר זכה באשתו הולך אחר הרוב ואינו עושה עבירה אם יבעול אותה כי הוא תולה דהי' זרע קיימא ולא צריכה חליצה כנלע"ד. עד כה שעשעתי להראות לו בעזר השי"ת שלא ידחה גדולי מורים בדבריו כי המה עזים וחזקים כשחל וכנמר אבל אני מודה לפני כבודו נ"י כי ידעתי גם ידעתי שלא זכיתי עד עתה לירד בתוך עומק ענין הנ"ל כמעט לא ידעתי סוגי' אשר יהי' בה מבוכה גדולה כמו בענין ס' נפל כל ראשונים יגיעים ואחרונם ייעפו אולי אזכה בפעם אחר לברר הסוגי' לעמוד על בינת ראשונים וחכמת אחרונים ולא באתי רק לפרש אשר בלבי לחזק ולפלפל כעת עם כ"ת נ"י אבל אין דבר ברור בידי ואי"ה אכתוב לו עוד. אך בנידון הכלים אשר בשלו בהם את הבשר אם מהני שיהוי כ"ד שעות או הוי כשאר ס' טריפות שנתבשל דלא מהני שיהוי מעל"ע נ"ל אם ראו שהי' לו שערות וצפרנים כמו שאר עגלים אחר ח' ימים וגם הלך ועמד שהי' בריא לפי ראות עיני אדם אז לרוב שיטות רק איסור דרבנן וכפי הגאונים אשר הובא בב"י מותר לשחוט אפי' ביומו וכבר האריך התב"ש סי' ט"ו להוציא לאור צדקתן דאינהו לא אכלו אבל לא אמרו שהבשר טרפה וכן מביא שם בכרם שלמה שמהרש"ל בסוף ספרו לב"ק מביא הדברים אשר בין בני בבל ובני א"י והוא א' מהם שבא"י אוכלים ולד הנולד אפי' ביומו וכן האריך בחכמת אדם בתשובותיו סי' ח' להצדיק הגאונים ובצירוף שיטת הרמב"ן אשר הבאתי דגם בבהמה יש סימנים בשערות וצפרנים [ועיין ברה"מ בה' יבום פ"ב] יש לסמוך עכ"פ על הכלים בשיהוי מעל"ע דאינהו מיכל אכלו ואנן לא נסמוך עכ"פ על נטל"פ כנלענ"ד. הדש"ת הק' חיים סופר: