אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן ט

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן ט

סימן ח

חיים וברכה לראש גבר בעמו כבוד הרבני המופלא החרוץ ממשפחה חשובה ומגזע תורה כבוד מו"ה ר' ישראל ראטטענבורג נ"י בישוב געלע. מוצא שפתי אשמור אשר הבטחתי לשום עיני לטובה על הפליאה על הגאון אדמ"ו בחתם סופר יו"ד סי' י"ז אשר יצא שם להצדיק דברי פרמ"ג על חקירה אי צריך ז' ימים מעל"ע והביא ראי' מקו' הגמ' שבת דף קל"ו מימהל היכא מהלינן וצועק העולם על השגיאה הזאת איך נעלם מפרמ"ג דבאדם צריך ל' יום לצאת מחשש נפל ותירץ אדמ"ו דכוונת פרמ"ג כן דהעולם מקשין מאי פריך בגמ' הא לא שהה ספיקא מימהל היכי מהלינן דלמא לא שהה הוה רוב דלאו נפלים רק לענין ממון לפדות בנו צריך בירור דאינו נפל דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל למהול בשבת הוה רק איסור אז אזלינן בתר רוב דלאו נפלים ותי' אדמ"ו ז"ל דבאמת כמו שבהמה יוצא בח' ימים מחשש נפל ה"ה באדם אבל אז הוה רק רוב דרוב נפלים לא יחי' ח' ימים ובקרבן שהוא איסור אזלינן בתר רוב אבל לענין פדיון דהוא ממון צריך ל' יום דאחר ל' יום ליכא שום חשש נפל דאין נפל חי ל' יום ופריך הגמ' הא לא שהה היינו בתוך ז' לא הוה אפי' רוב א"כ מימהל היכי מהלינן הא הוה ספק והוכיח הפרמ"ג שפיר דא"כ בעינן מעל"ע עכ"ד אדמ"ו בחכמה להצדיק גאון ישראל פרמ"ג. ובמכתבו יצא כ"ת נ"י להתפלא על קושי' העולם ועל כבוד אדמ"ו ז"ל וז"ל ואני אומר אחר מכ"ה כי נורא הוא שלתקן טעות צריך לטעות הרבה הרי מה שאמר רשב"ג שצריך ל' יום הוא רק לענין איסור דהיינו אם לא חי ל' יום צריכה חליצה אבל לענין לפדות את הבן אפי' ידוע שכלו לו חדשיו אפ"ה צריך להמתין ל' יום מגזירת הכתוב ופדויו מבן חודש תפדה וצע"ג עכ"ל. ונלפע"ד לבאר דברי אדמ"ו ולהצדיק קו' העולם ולא אכחד תחת לשוני כי היטב חרה לי על שמדבר גדולות נגד קו' עולם ואדמ"ו שטעו בדבר שתינוקות בבית רבן ידעו נבלה הוא בישראל לכתוב בגובה אפו שלתקן טעות אחד צריך לטעות הרבה ויטה אוזן וישמע בעזהי"ת. טרם כל אגיד לו שדבר זה אשר העיר אדמ"ו הקדוש ז"ל שאדם ובהמה שווין בטבע בחיות הנפל שרוב נפלים לא יחיו ח' ימים ומיעוט יחיו עד ל' יום ואחר ל' יום יצא מתורת נפל לגמרי שאין נפל חי ל' יום לדעתי דבר זה מתורת רשב"א למדנו דכתב ביבמות דף ל"ו בד"ה ה"ג וז"ל ה"ג מת בתוך שלושים ועמדה ונתקדשה כלומר כל בתוך שלושים ואפי' תוך שמונה דבדיעבד קיי"ל כרבנן דלא חיישינן לנפל ובמקצת הלכות רבינו אלפסי גירסא אחרת בשם בעל הלכות גדולות מת ביום שלושים ואף ר"ח ז"ל כן גורס ואינה מחוורת דמאי שנא ביום שלושים הא קיי"ל יום שלושים כלפני שלושים ועוד הא קיי"ל כרבנן דלא חיישי כלל עכ"ל. ולכאורה השתוממתי על המראה מה שכתב כל בתוך שלושים ואפי' תוך שמונה מאי רבותא יש אצל אדם בין בתוך שמונה או בתוך ל' הלא אדם אינו יוצא מתורת נפל אלא בל' ימים ואין הבדל בין תינוק של יום אחד או בן י"ד ימים וגם מאי דמסיים הרשב"א דבדיעבד קיי"ל כרבנן דלא חיישינן לנפל משמע אי פסקינן בדיעבד כר"ג הי' הבדל בין בתוך שמונה או בתוך שלושים יום וכך היה לו לרשב"א לומר ה"ג בתוך שלושים דבדיעבד קיי"ל כרבנן וכל בתוך שלושים ה"ה אפי' תוך שבעה אבל כפי לשונו משמע הא דצריך לומר דקיי"ל בדיעבד כרבנן הוא רק להתיר אפי' תוך שמונה וצע"ג וגם מה שסותר גירסת ר"ח דיום ל' כלפני ל' וסיים ועוד דבדיעבד קיי"ל כרבנן דלא חיישינן כלל עכ"ל הוא פלא דהי' לו להפך הקו' מתחילה יקשה הא קיי"ל בדיעבד כרבנן ועוד אפי' אי לא קיי"ל רק כרשב"ג הא יום ל' כלפני ל' וצע"ג. אמנם הכל במשקל הצדק דיש לומר דרשב"ג מודה דטבע אדם עם טבע הבהמה חד הוא לאחר ח' ימים יש רוב לומר שאינו נפל דרוב נפלים לא יחיו ח' ימים אפי' באדם רק שנשאר מיעוט ולענין פדיון להוציא ממון לא אזלינן בתר רוב אלא עד לאחר ל' יום ובבהמה לקרבן דהוא איסור די בח' ימים ה"ה ביבמה אם נתקדשה לכהן אם חי הולד ח' ימים יש כאן רוב דלא הוה נפל ואין מוציאין האשה מתחת בעלה אבל בישראל דליכא הפסד אמרינן דתחלוץ לחוש על המיעוט דנפלים אשר יחיו ח' ימים ולכן גרסו הגאונים עמדה ונתקדשה ביום ל' הגם דיום ל' כלפני ל' עכ"פ לא הוה כלפני שמונה ואם ינקוט ונתקדשה בתוך ל' יהי' משמע אפי' תוך שמונה דבכלל תוך ל' הוה אפי' בן יום אחד דהכל הוה בכלל תוך ל' לכן התחכמו לגרוס ביום שלושים הגם דהוה כלפני ל' עכ"פ ידענו דלא הוה אפילו תוך שמונה ודו"ק. לכן התחכם הרשב"א וכתב שטוב לגרוס בתוך שלושים ובאמת אפי' תוך שמונה דהכל הוה בתוך וזה שדייק וז"ל כל בתוך ל' ואפי' בתוך שמונה הגם שלרשב"ג יש הבדל בין תוך שמונה ובין תוך שאר ימים אבל הא קיי"ל בדיעבד כרבנן דלא חיישינן לנפל ולכן כשסותר גירסת רב אלפס ור"ח הקדים הקו' מה לי יום ל' הא יום ל' כלפני ל' וכי תשיב לאשמועינן לאפוקי תוך שמונה ע"ז סיים ועוד הא קיי"ל כרבנן דלא חיישי לנפל כלל וא"כ מה לי תוך שמונה או תוך ל' ודוק ובזה הי' מקום ליישב פליאת התב"ש למה פסקינן בא"ע אם נתקדשה לכהן סמכי' בדיעבד על רבנן וביו"ד לענין עגל שנשחט בתוך ח' אסרינן הבשר הגם שהוא דיעבד וצע"ג דשם סמכי' רק אם מת בתוך ל' אבל עכ"פ הי' חי שמונה ימים אבל בבהמה דנשחט קודם ח' ימים אז אמרי' הלכה כרשב"ג דהוה ספק דאורייתא והגמ' ביבמות ובשבת לא אמרו דסמכי' באשת כהן על רבנן רק אם מת בתוך ל' דאז גם רשב"ג מודה דיש רוב לסייע דלא הוה נפל רק מדרבנן אסרינן עוד בעבור מיעוט נפלים דחיו גם ח' ימים אז כאן שהוא גם לר"ג איסור דרבנן אזלינן לקולא לסמוך בדיעבד על דרבנן ודוק אך באמת לא חלקו הפוסקים לבאר שדווקא אם חי הולד ח' סמכינן באשת כהן משמע דבכל אופן סמכי' בדיעבד על רבנן וכמבואר בדברי הרשב"א שהבאתי עכ"פ דברי אדמ"ו ז"ל קיימים מאוד ובפרט לגירסת רש"י הובא בתוס' יבמות דף ל' וגרסת רב אלפס ור"ח כמו שבארתי בעזהי"ת נכון דבריו אפי' לדינא והוא הערה חדשה על סי' קס"ד שיש הבדל בין מת תוך שמונה או תוך ל' בשאר ימים אחר ח' לפי גרסת שלשה עמודי עולם רש"י ורב אלפס ור"ח וק"ל. ואחר שהקדמתי לעשות מטעמים לדברי אדמ"ו ז"ל אבא לברר כל דבריו בעזה"י הנה בבכורות דף מ"ט ע"א במתני' בד"ה מת תוך ל' יחזור וז"ל דנפל הוה ולא מחייב בפדיון עד לאחר ל' עכ"ל (וכן כ' רש"י בדף מ"ח בד"ה אם לכהן נתן וז"ל איגלאי מילתא למפרע דנפל הוה ושלא כדין שקל עכ"ל] ובתוס' בד"ה מת וז"ל ובקונטרס פי' משום דנפל הוא ובחנם פי' כן דאפי' קי"ל בי' שכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רחמנא עכ"ל ולכאורה דברי רש"י מופלאים מאוד כמובן וצריך עיון גדול ונלפע"ד לבאר בעזה"י הנה המ"ל בפ"ג מהל' אסורי מזבח הל' ח' חקר חקירה אי מותר להקריב בהמה בתוך ח' על מזבח אי ידעינן דכלו חדשיו דמדברי רשב"ג בשבת דף קל"ו משמע דטעמא דקרא הוא דתורה חושש דלמא הולד הוא נפל ולכן ירצה רק מיום השמיני והלאה דאל"כ דהוה גזה"כ היכן יליף מזה דאחר ל' הוא יוצא מחשש נפל להתיר אפי' נולד בחודש ח' אלא ע"כ דאסור בתוך ח' הוא מחשש נפל ואחר ח' יוצא הולד מחשש נפל וא"כ בכלו לו חדשיו יהי' מותר להקרבה בתוך ח' ותי' דבאמת התורה חושש על נפל ובעבור זה הצריכה להמתין ח' אפי' אם כלו חדשיו כדי שלא תחלוק בין בהמה לבהמה וממילא אפי' כלו חדשיו אסור בהקרבה וכן הוא בפדיון התורה חששה בעבור דלמא הוה הולד נפל רק לא חלקה התורה ואפי' ברור דכלו חדשיו אעפ"כ פטור מפדיון עד אחר ל' יום שלא תחלוק בין ולד לולד ייע"ש שהאריך. אך הדבר צריך תבלין הדעת למה יחיש התורה במצות פדיון דלמא הולד נפל הלא רוב ולדות בני קיימא נינהו ומהכ"ת לעכב המצוה ל' יום שיש לחוש שבינתים ימות הולד או האב ויתבטל המצוה [בשלומא בקרבן דאפשר ליקח לקרבן ולד שכבר חי ח' ימים ולכן לא ירצה להקדישו בתוך ח' שלא יבא לידי קדושת קרבן או חומרא דגבוה שאני או דבתוך ח' הוה ספק נפל וליכא רוב שאינם נפלים] לכל הפחות יהי' מצות פדיון אחר ח' ימים שאז יש רוב לסייע מי שחי ח' ומים לא הוה נפל וכי תימא אין הולכין בממון אחר הרוב הלא כאן אין אנו דנין על ממון רק על חיוב מצוה שעפ"י רוב בא על האב לקיים מצוה וממילא נגרר הממון לפטור אותו ממצותו אשר מוטל עליו וצע"ג. ולהבין זה נקדים הקדמה אחת דהשכל גוזר דהגם אי אמרינן שאפי' בתוך ל' אין לחוש על הולד שהוא נפל דאזלינן בתר רוב ולדות שאינם נפלים כל זה אם הוא חי לפנינו אבל אם מת בתוך שלושים אמרינן בהיפוך רוב ולדות שאינם נפלים יעמדו חי לכל הפחות חודש ימים וזה שמת בתוך ל' הוא עפ"י רוב ממיעוט נפלים אשר לא יוכלון לחיות ל' יום ולכל הפחות ספק השקול אם הוא נפל ותלי' אם הוא כוודאי נפל או ספק נפל בפלוגתא של ר"ן ור' יונה בחלה ומת ודוק בזה כי קצרתי. ואחר ימים מצאתי תל"י ראי' לדברי בדברי תוס' מנחות דף ל"ז שכתבו וז"ל מיהו הא איכא לשנוי דנהרג איצטריך לי' דהו"א דוקא מת מעצמו דמוכח מילתא דנפל היא עכ"ל הרי ברור מללו דעי"ז שמת בתוך ל' יש הוכחה שהי' נפל וברוך ה' אשר הנחני בדרך הישר. ומעתה אני אומר סברה ישרה בעזהי"ת הא דאזלינן בתר רוב במצוה אפי' אם יש בה סרך ממון הוא דוקא אם יש לפנינו לדון על ב' כוחות כח הרוב וכח המיעוט ואם אנו חוששים על כח המיעוט יהי' בטל המצוה אשר בא מכח הרוב למשל בזה קו' הפלאה בכתובות אי לא אזלינן בממון בתר רוב למה צריך פדיון ניחוש דלמא זנתה האם של כהן או של ולד יעי"ש שאז אם נחוש למיעוט יתבטל המצוה אשר וממון נגרר ממילא מכח פריעת מצוה אשר על הגברא אבל כאן אם לפדות הולד קודם ל' יום דיבורר ממנ"פ או חיוב ודאי או פטור ודאי דאם יחי' נ' יום ידעינן דלאו נפל הוא ואם ימות בתוך נ' יהי' הוכחה דהוא מן הנפלים אשר באר שלא יחיו ל' יום אז אפי' למ"ד דאזלינן בממון אחר הרוב היינו שאל"כ יבטל כח הרוב מכח המיעוט אבל כאן שיבורר או חיוב ודאי או פטור ודאי [דלו יהי' שהוא רק ספק נפל ג"כ יש פטור ודאי והבן] אז בודאי לא אזלינן בתר רוב ומשהינן המצוה עד שיבורר הדבר ומכ"ש למ"ד דאין הולכין בממון אחר הרוב אפי' בעלמא הגם שיבטל מכח המיעוט כח הרוב ודוק. ואם כנים הדברים יש לחדש דבר דעכ"פ שעה שנולד הולד מחויב האב בפדיון ונכנס הילד בחיוב פדיון רק המעשה פדיון קבע הקב"ה לאחר שלשים יען שיש מיעוט נפלים ושוב לא חלקה התורה שאפי' בידעינן דכלו לו חדשיו יהי' ג"כ מעשה הפדיון אח"כ אבל הבדל יש בין סתם ולד שמת בתוך ל' ובין ונד שכלו נו חדשיו שמת בתוך נ' דבשלומא בסתם ולד אם מת בתוך ל' יש רוב לסייע דהוא הי' נפל ופטור האב מלפדות אותו אחר ל' אבל בולד שכנו לו חדשיו אשר ידעי' דלא הי' נפל מחויב האב אחר ל' יום לפדותו דהגם שמת הלא בפדיון אינו צריך הולד להיות חי בשעת פדיון דהא במת לאחר נ' קודם הפדיון צריך האב לפדותו אחר מיתה (ועיי"ש בתוס' בכורות דף מ"ט שנסתפקו אם לא יברך אפי' שהחיינו על המצוה) וה"ה בכלו לו חדשיו ומת בתוך ל' יום צריך האב לפדותו דבשעת נידה נכנס בחיוב פדיון רק המעשה פדיון יהי' אח"כ ודוק ומיושב קושי' התוס' דקרא מגלה שהפדיון יהי' אחר ל' יום אבל אי ידעי' שלא הי' הולד נפל הי' צריך האב לפדותו אחר מותו רק מדמת בתוך ל' אנו מחליטין דנפל הוא ודוק ומה שסיים רש"י עוד וז"ל ואין מחויב בפדיון עד אחר ל' יבואר אי"ה]. ובזה יהל אור להבין דברי רש"י בב"ק דף י"א ע"ב אר"א בכור שנטרף אין פודין אותו וכתב רש"י וז"ל מת בתוך ל' לא איצטריך לן למימר דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה אבל השתא איצטריך לאשמועינן דלא אמרי' אי לא איקטיל הוה חי ולא נפל הוא וליפרקי' עכ"ל כוונת רש"י במת מעצמו בתוך ל' דיש הוכחה שהוא נפל ולא הי' יכול להתקיים חודש ימים א"כ פטור מלפדות דתורה הקפידה שיהי' ולד הראוי להיות בן חודש אבל נהרג דאין הוכחה מזה שאינו חי עתה א"כ הי' מסתבר לומר מסתמא הי' מן הרוב ולדות שאינם נפלים וא"כ אחר ל' יום יבוא על אביו החיוב לפדות בנו המת דמשעת לידה חל חיוב פדיון רק שישהה ל' על מעשה הפדיון קמ"ל כיון דלא כלו לו חדשיו וגם לא נשאר בחיותו עד לאחר נ' גילה התורה אך פדה תפדה דבנהרג פטור מפדיון דלא אזלינן בממון בתר רוב או שהוא גזה"כ ודוק. ובמ"ש אבא לירד להבנת תוס' בלשונם הצח בב"ק בדף הנ"ל בכור שנטרף שהביאו פי' רש"י וכתב וז"ל משמע קצת דאם קי"ל בגוי' דכלו לו חדשיו וחי הי' חייב לפדותו וקשה בפרק יש בכור דף מ"ט אמר גבי פודה בנו תוך ל' יום ונתאכלו המעות לאחר זמן אין בנו פדוי ואמאי הא איגלאי מלתא למפרע דלא נפל הוה אלא ודאי גזה"כ הוא מופדויו מבן חדש תפדה דאפי' קי"ל שכלו חדשיו צריך ל' יום עכ"ל כוונת תוס' כך הוא דמשמע מרש"י אלו הוה האי בכור שנטרף ולד שכלו לו חדשיו דליכא חשש שהוא נפל אז הי' צריך לפדותו עכשיו לאחר ל' עכ"פ וזה שכתבו משמע קצת דאם קי"ל בגוי' דכלו לו חדשיו [אם האי שנטרף הי' ולד שכלו לו חדשיו] וחי הי' [היינו אלו לא נטרף בודאי חי הי'] חייב לפדותו היינו שאביו מחויב לאחר ל' לעשות פדיון ודוק. אבל אין לפרש כוונת התוס' [אלו קי"ל בגוי שכלו לו חדשיו ועומד לפנינו חי [הי' חייב לפדותו] היינו שהי' חיוב לפדותו בתוך ל' אפי' דאי הכוונה כך הי' לתוס' לכתוב משמע בולד דקי"ל שכלו לו חדשיו וחי חייב האב לפדותו ומדכתבו אלו קי"ל בגוי' משמע שקאי אי ולד שנטרף הי' כלו לו חדשיו וגם מדכתבו וחי הי' משמע שבאמת אינו חי רק מדכלו לו חדשיו ידעי' אלו לא נטרף חי הי' ודוק אבל מעולם לא עלה בדעת התוס' דלרש"י חייב לפדות ולד שכלו לו חדשיו בתוך ל' דזה אין משמע מרש"י דכוונת רש"י רק דס"ד הגם דנטרף עכ"פ אי לא נטרף הי' חי ומחויב עכשיו לעשות פדיון אחר ל' יום אבל בתוך ל' יום לא יעשה פדיון דהא כתוב ופדויו מבן חדש תפדה וק"ל. ויובן לי בזה מה שהי' לפלא בעיני על קו' תוס' שהבאתי למעלה שהקשה מהא דאמרי' אם נתעכלו המעות לא מהני הפדיון אשר עשה האב על לאחר ל' יום אלא וודאי גזה"כ הוא מפדויו מבן חודש תפדה והוא מוקשה מאוד למה הזכירו בעלי תוס' שני קו' לאחד הלא מן הקרא בלבד יש קו' דתורה אמרה ופדויו מבן חודש אפי' כלו לו חדשיו ובמנחות דף ל"ז ע"ב הקשו תוס' זה לקו' בפני עצמה וקו' מבכורות ג"כ קו' לעצמה וכאן משמע מכח גמ' דבכורות קשה מקרא וצע"ג ועוד קשה לי למה הקשה תוס' מפלוגתא דרב ושמואל דאם פדה על לאחר ל' ונתעכלו המעות ולא הקשה בקיצור אפי' פדה בתוך ל' יום אם נשאר חי ל' יום נימא דמהני הפדיון דאיגלאי מילתא למפרע דלא הי' נפל ויהי' הקושי' חזקה אבל מנתעכלו המעות ופדה על לאחר שלושים יש רעש שם בין הפוסקים אי הלכה כרב וצע"ג עוד קשה לי כי שם מסיים תוס' וז"ל ועוד דאסיק הגמ' אך חלק הא כיון שנהרג תוך ל' יום מפדויו מבן חודש נפקא עכ"ל והוא פלא מה הוסיפו בזה הלא כבר נכלל בקו' ראשונה דמפדויו מבן חודש גזה"כ אפי' כלו לו חדשיו וצע"ג. אך כוונתם עמוקה בעז"ה מתחילה הקדימו משמע קצת אם היו כלו לו חדשיו לבכור שנטרף הי' חייב לפדותו כתבו משמע קצת דאפשר באמת גם רש"י מודה מדכתיב אך פדה תפדה אפילו נהרג דיש רוב לסייע דהיה בן קיימא אעפ"כ פטור יען דתורה מקפיד על בן חודש דווקא אפי' אם בבטח ידעי' דלא הוה נפל אך יותר נוטה דעת בלשון רש"י דקרא אשמועינן שפטור מכח דאין הולכין בממון אחר רוב דכיון דלא נשאר חי פטרה התורה מטעם נפל וא"כ בכלו לו חדשיו חייב לפדותו, אבל לא רצו להקשות מהפודה בתוך ל' יום דכ"ע מודה דלא מהני דפשיטא דגם לשיטת רש"י לא מהני דהא כתיב ופדויו מבן חודש דתורה מקפיד שהפדיון יהי' אחר חודש מלידה רק סובר רש"י דאם הולד אינו נפל ומת בתוך ל' צריך האב לפדותו אחר ל' לכן באו בחכמה להקשות אבל אם עשה הפדיון על לאחר ל' יום יהי' מהני עכ"פ לשיטת רש"י דחל החיוב מיד רק התורה הקפידה שהפדיון יהי' אחר חודש מלידה והא איגלאי מלתא למפרע שולד הי' בן קיימא אשר חל עליו מיד אחר הלידה החיוב שיהי' נפדה אבל הרגישו בעצמם דלמא גם רש"י סובר דאפי' החיוב לא חל כלל עד אחר ל' יום רק אם הי' הולד ראוי להיות בן חודש אז צריך פדיון אחר שעברו ל' יום לכן הקשה עוד קו' חזקה התורה אמרה מבן חודש תפדה משמע שהולד נפדה צריך להיות בן חודש ואם לא הי' חי רק ימים עכ"פ לא השיג להיות בן חודש וא"כ למה לי למעט בכור שנהרג מאך תיפוק לי' מבן חודש ממועט ולכן בבכורות דף מ"ט לא הקשה תוס' רק זה דכתיב מבן חודש תפדה ואם תשוב דתורה לא הקפידה על הולד שיהי' בן חודש רק שיהי' ראוי לבן חודש שלא יהי' נפל א"כ נשאר קו' ראשונה הא בבכור אם נתעכל המעות מאי הוה הא איגלאי מילתא דהי' ראוי' לבן חודש וא"כ מסתבר דחל החיוב מיד רק מעשה הפדיון יהי' אח"כ ודו"ק ורש"י חולק וסובר דמפדויו מבן חודש גילה התורה אפי' כלו חדשיו צריך להיות הפדיון אחר ל' יום אבל לא בתוך ל' דלא חל חיוב פדיון בתוך ל' אבל אפי' מת בתוך ל' צריך פדיון אח"כ דעכ"פ הי' הולד ראוי' להיות בר חודש אבל הפודה תוך הזמן לא מהני דאז הוא בר ימים ולא בר חודש אלא אפי' אם פדאו על לאחר זמן לא מהני דעכ"פ לא הי' יכול לפדותו מעכשיו כי קודם שנקרא הולד שהוא בן חודש מלידה לא חל עליו פדיון כנלפע"ד לבאר והארכתי בזה ולא באתי רק להעיר ללבב אבל ידעתי גם ידעתי שצריך באר רחובות אך הזמן בוגד בי. ומצאתי בש"מ בב"ק דף י"א בד"ה בכור שנטרף וז"ל כתב התוס' משמע קצת דאם אית לן וכו' הא דאמרו קצת משום דהו"א דוקא היכי שנטרף דינו דלא יכול למפדיי' אבל היכי דחי דיכול לפדותו לא יפדנו עד שיכלו לו ל' יום עוד כתבו בתוס' ועוד דאסיק תלמודא וכו' מפדויו מבן חודש נפקא וא"ת היינו קו' קמייתא שהקשה בתוס' וי"ל דהכא פירושו א"ת ופדויו מבן חודש היינו דווקא אם חי הוא אז יפדנו לאחר ל' אבל נהרג דתו ליכא פדיי' יפדנו בתוך ל' להכי איצטריך אך משו"ה מקשי' תוס' מפדויו מבן חודש נפקא כיון שהתורה נתנה שיעור ל' לפדי' להוציא מכלל נפל א"כ ממילא היכי דנהרג דאיכא ספיקא וא"ת הו"א דחייב כי רובן אינם נפלים וי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מיהו קשי' לי נימא משום דמצוה הו"א דהולכין בממון אחר הרוב לקיים עשה דפדויו עכ"ל תלמידי הר"ר ישראל ז"ל עכ"ל. ראה בעיניך שהבינו בדברי תוס' כפי' אשר דחיתי למעלה שהם הבינו במחשבות תוס' שלרש"י יש לפדות בכור שכלו לו חדשיו והוא עומד חי לפדות בתוך ל' ועפר אני תחת כפת רגלי תלמידי ישראל לדעתי לא כן הוא אך שמחתי שחקרו ששני קושיות תוס' נראה כקושיא אחת וגם חקרו אי נימא דמכח רוב יהי' חייב במצות פדיי' הגם שאין הולכים בממון אחר רוב לקיים מצות עשה וב"ה שהנחני בדרך הישר. עד עתה הארכתי לשעשע בדברי תורה אבל סוף דבר דשיטת רש"י דצריך ל' יום מחמת חשש נפל אבל תוס' חולק דהוה גזה"כ ולכאורה הרגישו בעצמן א"כ מנ"ל למילף מפסוק זה כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל וצע"ג ובחידושי רשב"א בב"ק תי' קושי' וז"ל י"ל דוודאי אי נפל הי' לא הוה מחייבו התורה לפדותו ומ"מ אפי' קי"ל בי' דאינו נפל אינו בר פדי' מגזה"כ עכ"ל וא"כ שפיר הא דיליף רשב"ג דאחר שלושי' לא הוה נפל אבל הא דהוה ספק נפל בתוך ל' אי אפשר למילף מהתם דלמא כל ולד הוא בחזקת בר קיימא ואעפ"כ גזה"כ שלא לפדות אותו בתוך ל' וע"כ מה דאמרי' הא לא שהה ספיקא זה לא הוה ילפותא מקרא רק מסברה וכן מצאתי בפרמ"ג במשבצות זהב ס"ק ג' שהביא דברי תוס' בב"ק וכתב וז"ל והא דיליף מהתם יראה לי דרשב"ג יליף מהתם כל ששהה ודאי יצא מספק נפל דתורה סתמא אמרה אפי' דלא ידוע דכלו נו חדשיו וכן בבכור הא לא שהה ספיקא הוה לאו מהתם יליף אלא מסברה עכ"ל הזהב וכן כתב אדמ"ו ז"ל שם בסי' י"ז מסברה דנפשו וז"ל אלא מסברה החמיר רשב"ג וחשש לספק נפל כל שלא ברירא לן שיצא מספק נפל עכ"ל וזה ברור ולשיטת תוס' הנ"ל דרשב"ג יליף מסברה בוודאי לא הקשה העולם דהא מסברה אמר דהוה ספק בלא שהה כמובן אבל לשיטת רש"י דכתב בשבת דף קל"ה בד"ה מבן חודש וז"ל מדתלי בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן עכ"ל ובד"ה הא לא שהה ל' יום באדם ובבהמה ח' ימים ספיקא הוה הש"ס פריך עלי' עכ"ל נגלה מבואר דהבין שגם מה דלא שהה ספיקא הוה ילפי' ג"כ מן פסיק הנ"ל דקודם לכן הוה חשש נפל דרש"י לשיטתו סובר כן בבכורות ובב"ק ועל זה מקשי' העולם דלמא לא שהה הוה רוב ומנ"ל למילף מקרא הא לא שהה ספיקא ועל זה עולה תירץ אדמ"ו ז"ל יפה מאוד דברי המדבר לכבוד התורה ולומדי'. הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה