אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן ח

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן ח

סימן ז

שלומים אלף לי"נ הרב הגאון המפורסם בתורתו ויראתו וצדקתו ה"ה הרב ר' משה נ"י אב"ד ור"מ דק"ק חוסט יע"א. אחד"ש אודיעהו כי מכתבו הגיענו כאשר הייתי במרחץ ומפני טרדות שונות לא יכלתי אז להשיב וכעת שמתי ללבי להשיב כאשר עם לבבי ורק האמת והצדק אבקש ואבוא מעט באריכות כפי הענין אשר לפני בעז"ה. (א) הנה במכתבי הקודם אמרתי עם הספר בהבנת תוס' יבמות שכ' וז"ל ושמא גם ממואב הי' מעורב בהם והי' קורין להם מואבים כמו בימי חכמים שהי' קורין ליהודה גר עמוני עכ"ל הכוונה במה שהקדימו וז"ל כי לא הי' מואבים אותם שנתיישבו שם אלא שאר אומות עכ"ל הרי ששאר אומות באו בארץ מואב ואפשר שגם מבני מואב אשר בלבל נבוכדנצר באו בתוך הבאים בתערובות האומות אך א"כ קשה איך אמרו זיל לגבי מואב הלא אין נשאר שם אנשי מואב ולא ניכרים אנשי מואב על זה כתבו שקורין אותם אנשי מואב יען שישבו בארץ מואב כמו שקורין יהודה גר עמוני יען שבא מארץ בני עמון והדר"ג נ"י השיב במכתבו וז"ל ובמח"כ אישתמיט לי' אז דברי הר"ש במס' ידים פ"ד מ"ד שמשם מקור התוס' וז"ל א"נ מדלת הארץ השאיר וכו' והרמב"ן בחידושי יבמות ביאר בארוכה דנהי דמקצת אומות הגלה לגמרי אבל עמון ומואב לא הגלה אלא מקצתן וכיוצא בזה כ' שם הרשב"א בחידושיו וזה נראה דרך הישר ליישב כל הבלבולים של הבלבול ההוא וזה נ"ל דעת הרמב"ם שכ' בספי"ב מא"ב שסנחריב בלבל כל האומות וערבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואיפכא הוה ני' למימר הגלם וערבם וגם לשון זה בזה נראה כרמב"ן דבזה שוים כל האומות ההם שערבם זה בזה שהגלה מקצתם ויש אומות שהגלה אותם ממקומם לגמרי כנ"ל כוונתו עכ"ל היוצא מדבריו שהר"ש עם תוס' ורמב"ן ורמב"ם שפה אחת ודברים אחדים, ובלבבי המה פירושים נפרדים ואבאר אותם בעז"ה ואסדר אותם בקיצר. א. בתוס' סוטה דף ט' בד"ה מנימין מבואר דעת ר"ת ליישב קושי' הגדולה מן מנימין המצרי הלא סנחריב בלבל כל העולם ותי' ר"ת דסנחריב עשה בלבול האומות כי הוא לא השאיר מדלת הארץ במקומם רק העביר כל אומה לארץ ומבלבלן אבל נבוכדנצר שהניח מדלת הארץ במקומם לא חשוב בלבול רק חשוב חרבן ולמצרים ולמואב לא עשה סנחריב כיבוש ובלבול רק שיטף ועבר כמבואר בפסוק אבל שאר האומות כולם הי' מעביר לארץ ומבלבלם וחרבן דנבוכדנצר לא חשוב בלבול וא"כ נשאר מצרים באיסורו דהא סנחרב לא בלבלו וחרבן דנבוכדנצר לא חשוב בלבול יעו"ש ולפ"ז בני קטורה דלא מבואר בפ' שלא בלבנם סנחרב בודאי לא נשאר מהם פרסה דלת הארץ במקומם דהא אמר מי באלה ארץ אשר הציל ארצו מידי כמבואר בתוס' הנ"ל ודוק. אך קשה על שיטת ר"ת א"כ איך אמר ירמי' הנביא בחרבן נבוכדנצר מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב משמע שבאותו שעה הי' בני עמון בארצם ושם בפ' נאמר ואשיב את שבות בני עמון א"כ ע"כ לא בלבלם סנחרב ואם בלבלם ע"כ שבו קודם שהחריבם נבוכדנצר וא"כ יהי' בני עמון אסור לבוא בקהל דהא חרבן נבוכדנצר לא חשוב בלבול לר"ת כמבואר הקו' בתוס' יבמות דף ע"ו והר"ש בפ"ד דידים תי' דשם בארץ אחרת קראו בני עמון שמות הערים כבארצם הקודם רק לפ"ז למה הוצרך ר' יהושע לומר שעמון לא שבו לו יהי' ששבו הלא שבו לארצם אשר נגלו משם ויהודה גר עמוני בא מארץ בני עמון על כן כ' הר"ש וז"ל ולדברי ר"ת הא דכתיב ואחרי כן אשוב את שבות בני עמון לא כמו שעשו [צ"ל שהיו] בימי נבוכדנצר אלא כמו שהי' קודם שהגלם סנחרב עכ"ל הכוונה למה הוצרך ר"י לומר דעדיין לא שבו לו יהי' ששבו אל ארצם אבל אל ארץ עמון הניכר לנו לא שבו ויהודה גר עמוני בא מארץ עמון ממש המוזכר בתורה ומותר לבוא בקהל אפי' אם שבו בני עמון לארצם ע"ז כ' הר"ש דהנביא הבטיח שישובו לארצם כמו שהי' קודם שגלו ע"י סנחרב והוצרך ר"י לומר דעדיין לא שבו אל ארצם ממש כנלע"ד. ב. אמנם הר"ש שם הקשה קושי' רבות דמשמע דבימי נבוכדנצר הי' בני עמון בארצם סמוך לא"י יעו"ש ועל כן בחר לעצמו דרך אחר וכ' וז"ל לכך נראה דנבוכדנצר עשה בלבול עכ"ל תמצית פרושו סנחרב עשה בלבול ולא החריב אלא עשה הגלת שלומים מחליף האומות ומעבירן ממקומן אבל נבוכדנצר מחריב ומבלבל עכ"ל ולפי דבריו הי' בני עמון ומואב בארצם בימי נבוכדנצר כי שבו למקומן בימי חזקי' רק אח"כ עשה נבוכדנצר בלבול וגם חרבן רק קשה איך אמרו חכמים שאחשורוש ישאל בעמון ומואב הא נבוכדנצר בלבל אותם והחריבם ע"ז תירץ הר"ש ג' תירוצים (א) או מילתא בעלמא אוקמי' לאחשורש (ב) א"נ עמד טעמם בם יותר משאר אומות לפי שלא בטלו בימי סנחרב כאחריני עכ"ל דהא אחר הגלת שלומים של סנחרב שבו לארצם הגם שבלבל והחריב אותם אח"כ נבוכדנצר נשאר יתרם מבשאר אומות (ג) וכ' עוד וז"ל אי נמי מדלת הארץ השאיר ונתבטלו בשאר אומות שהביא עליהם עכ"ל הכוונה נבוכדנצר הביא עליהם משאר אומות והניח דלת העם ועל כן מסיים הר"ש וז"ל ובימי נבוכדנצר ואחשורוש שהי' הדבר חדש הי' ידועים אבל בימי ר' יהושע בטלי להו ברובא עכ"ל ואי הפי' שסנחרב השאיר מדלת העם א"כ הי' זמן מרובה ולא הוה דבר חדש אלא עכ"ח הפי' נבוכדנצר השאיר מדלת העם א"כ הי' בזמן אחשורוש ניכרין מי הי' מן מואב ובהם התיעץ דישבו על ארצם ממש שמגלות סנחרב שבו ונבוכדנצר השאיר אותם מדלת העם והאריך הר"ש דא"א לפרש דלא השאיר נבוכדנצר מדלת העם רק הגוי' הבאים וישבו בארץ מואב נקראים מואבים דא"כ למה יקראו אותם מואבים הלא ישבו בערי ישראל אשר לקחו מיד סיחון אלא פשיטא דנשארו שם ממואב ממש דשבו מגלות סנחרב ונבוכדנצר השאיר מדלת העם רק מרש"י ישעי' משמע דסנחרב החריב מואב יעו"ש כך נלע"ד לבאר שיטת הר"ש. היוצא לפי' הר"ש דסנחרב לא החריב כלל רק החליף האומות ממקום למקום ועמון ומואב שבו לארצם ממש אח"כ בא נבוכדנצר והחריב ובלבל כל האומות וגם עמון ומואב רק השאיר דלת העם ממואבים ומעמונים ממש ובהם התיעץ אח"כ אחשורוש רק בימי ר' יהושע כבר נתבטלו בשאר אומות שהביא עליהם נבוכדנצר. ג. והרי בתוס' ביבמות דרך גם כן דסנחרב לא היה מחריב אלא מעביר אותם לערים הגלת שלומים ולא הניח מדלת הארץ לערבב בהם מאומות אחרות אבל נבוכדנצר בלבל והחריב [והקדימו לכתוב בלבול ואח"כ החריב והר"ש כ' החריב ובלבול דתוס' סברו דמתחילה הביא מאומות אחרות ובלבל אותם ואח"כ שלחם בתערובות אל ארץ אחרת וכן שלח אח"כ בני תערובות ממשפחות הרבה אל ארץ מואב והר"ש סובר בהיפך דהניח מדלת הארץ וגרש הרוב אצל שאר אומות ואח"כ הביא משאר אומות אנשים ונשים והתערבו עם הדלת העם אשר הניח והי' מתחילה החרבן ואח"כ הבלבול ודוק] ועל הקושי' מאחשורוש תי' הר"י מילתא בעלמא הוא דאוקמי' כי לא מואבים הי' אותם שנתישבו שם אלא שאר אומות ושמא גם ממואב הי' מעורב בהם עכ"ל הכוונה כי מתחילה שלח המואבים ואח"כ באו תערובות משפחות לארץ מואב ושמא גם ממואב הי' בתוך תערובות אשר באו כי לא הניח מדלת הארץ במואב ועל כן מסיים התוס' וז"ל והי' קורין להם מואבים כמו בימי חכמים הי' קורין ליהודה גר עמוני עכ"ל ולא כתבו שהי' קורין לדלת העם אשר הניח נבוכדנצר בארצם מואבים כמו שפי' הר"ש יען דתוס' לא סברו דהניח מדלת העם בארצם רק אפשר שבאו גם מבני מואב בתוך התערובות ותי' עוד דהי' ס' אם שבו או לא שבו ואעפ"י שהגלם נבוכדנצר מ"מ לפי שלא גלו בימי סנחרב כשאר אומות אמרו לנבוכדנצר שעמד טעמם בם עכ"ל יען כיון דחידש הר"י דעיקר על הבלבול נבוכדנצר סמכי' א"כ אפשר לומר שלא גלו כלל בימי סנחרב כדעת ר"ת וא"כ אמרו שלא פג טעמם ודוק. המורם מזה דתוס' סברו דנבוכדנצר לא השאיר מדלת העם רק בלבלם והחריבם ורק בני תערובות בא לארץ עמון ומואב ואפשר שהי' בבני התערובות גם מבני מואב אבל איש לא הכירם ומה שאמרו לאחשורוש לך לבני עמון ומואב היינו דקוראם עמון ומואב על שם שישבו בארצות האלה ועוד דאולי שבו לגלות נבוכדנצר לבד לא גרם להפג טעמם כנלע"ד. ד. והרמב"ן דרך בדרך אחר שסנחרב עשה שני דברים מקצת אומות הגלה הגלת שלומים ומקצת הניח מדלת העם והביא מן האומות שגרש מארצם לערבם בדלת העם שהניח אבל נבוכדנצר הרג ואיבד והניח דלת העם בכל מקום ולא עשה נבוכדנצר בלבול רק חרבן ועמון ומואב לא שלח סנחרב בגולה רק החריב בם והביא משאר אומות באותן מקומות שהחריב ולכן כל הבא מעמון ומואב אמרי' כל דפריש מרובא פרש דרוב הדרים שם המה משאר עממין והי' ביד אחשורוש לבדוק במוחזקים וליקח עצה מהם ור"ג ור"י שניהם סוברים דמה שהבטיח הנביא שישוב עמון מגלות היינו ליקט אחד אל אחד כמו בבני ישראל ויהי' אסורים לבא בקהל ור"ג סובר שכבר שבו ור"י פליג דלא שבו מגלות נבוכדנצר ומצרים דנתן הנביא קצבה לגלות שלו נלקטו אחד לאחד ונשארו באיסורן ור"ע סובר דנבוכדנצר הגלה אותם מבולבלים וג"כ כך שבו הלכך הן עמין ומואב או מצרים כולן מותרין אפי' אם שבו דהא מבולבלים הם יעו"ש אבל עכ"פ שכפל הרמב"ן וז"ל הרגן והשאיר עכ"ל וכבר ידוע כי השאיר הוה מיעוט ויעיין רשב"א אלו טריפות אם נשתייר סלע] וכן כ' וז"ל הרי נשארו מקצתן שלא גלי כלל עכ"ל וכן כ' אח"כ וז"ל ורובן מאותן עממין יכל דפריש מרובא פריש עכ"ל וכן כ' וז"ל כלומר יש בכאן מן הקרובים לעיקר ארץ מואב החריבו שנשארו במקצת הארץ עכ"ל עכ"פ ברור אפי' לרמב"ן השאיר סנחרב או נבוכדנצר רק דלת הארץ המה המיעוט כמובן. ומעתה מאוד יפלא בעיני איך עלה על דעת הדר"ג נ"י שכ' במכתב הקודם וז"ל דרמב"ם דייק בלשוני דבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה ותוס' בשבת מ"ב ע"ב ד"ה נותן כ' מלשון חמין לתוך צונן משמע דהם מרובים וה"נ משמע לי מלשון הרמב"ם עכ"ל דבריו נפלאים בעיני הלא לכ"ע לכל השיטות שבארתי לא נשארו משום אומה רוב רק דלת הארץ ואיך יכתב הרמב"ם שבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה ועכ"ח דבני קטורה הי' המרובים חוץ שנאמר דבני קטורה לא התערבו רק עם בני ישמעאל והי' כך שנשארו בני קטורה יותר מבני ישמעאל והוא נפלאת מאוד הלא הרמב"ם מתיר אפי' מצרי לביא בקהל מיד וכן מכל האומות ועכ"ח דאחר נבוכדנצר בודאי נתבלבלו כל האומות יחד שאפילו המצרים ועמון ומואב מותרים לבוא בקהל ואם יהי' משכחת דבני קטורה שמרו יחוסם שישארו הרוב בני קטורה ה"ה יכול להיות שמצרים או אדום שמרו יחוסם שישארו הרוב ולא מבעי' לשיטת ר"ת שכ' בפירוש שחוץ מואב בלבל סנחריב הכל ולא מבעי' לתוס' אשר הלשון מורה באצבע שרק אפשר ששבו בתוך בני התערובות גם ממואב ונקראים מואבים כמו יהודה גר עמוני כמו שבארתי במכתב הקודם אלא אפי' להר"ש ורמב"ן שחקרו שאו סנחרב השאיר דלת העם ממואב ועמון או נבוכדנצר השאיר מהם דלת העם אבל מאין ידע הרמב"ם שגם מבני קטורה נשארו במקומן כלל דלמא בני קטורה גלו ונתבלבלו כולם הרי סנחרב בלבל מקצת האומות לרמב"ן וגם נבוכדנצר בלבל האומות עד שלא ימצא מצרי ואדומי ומואבי ועמוני שיהי' ניכר יחוסם ולמה בני קטורה יהי' ניכרים שלא נתבלבלו והוא פלא בעיני. הן אמת שגוף קושי' שג"א ונב"י הי' נראה לי לתרץ דכמו שבני ישראל ביחוסן ע"י ששמרו ברית קודש ומסרו גופם ונפשם להחזיק במצות מילה גם בגלות אפשר שבני קטורה שמרו ג"כ מצות מילה ועי"כ לא הי' אפשר שיתערבו בשאר אומות כי מעצמם נלקטו אחת לאחת ע"י ברית אשר נתנו בבשרם וא"כ בודאי מי שבא להתגייר משאר אומות לא חיישי' שמא הוא מצרי או אדומי או מואבי ועמוני כי כולם לא נצטוו במצות מילה וא"כ נתערבו ונתבלבלו באומות אבל בני קטורה שאחזו במצות מילה לא נתערבו בשאר אומות רק בני ישמעאל הגם שלא נצטוו מן התורה במצות מילה כמבואר ברמב"ם ה' מלכים אעפ"כ אחזו במנהג ישמעאל ומלו בניהם ועי"כ נתערבו בבני קטורה ודוק. אך מדלא ניחא לגאונים לתרץ כן עכ"ח משום דסברו דהי' הרבה אומות שמלו עצמן כחכז"ל בע"ז דף כ"ז ערבי מהול גבעוני מהול יעיין רש"י שם ויעיין נדרים הנודר מנמולים (הגה וכדומה לי שלמדתי בגמ' או במדרש שיואב מל בני אדום בעכ"ח, וכעת לא ידעתי מקומו אי' הוא):

וא"כ יוכל להיות שנתערבו בני קטורה בשאר אומות הנמולים אך המ"ל בפ"ו מה' מלכים הביא בשם הרא"ם דערבי וגבעוני מהול יען שהמה מבני קטורה וא"כ ל"ק קושי' שג"א אך לפי הבנת הגאונים נשאר הקושי' על הרמב"ם וביותר לומר כדברי הדר"ג נ"י שנשארו בני קטורה רוב ובני ישמעאל מיעוט שנתערב בהם הארכתי מעט כי לדעתי קיצר הדר"ג נ"י שכלל כל המפורשים בכלל פי' אחד כנלע"ד. ומה שרצה הדר"ג נ"י להביא ראי' מלשון הרמב"ם פי"ב שכ' וז"ל כשעלה סנחרב מלך אשור בלבל כל האומות וערבם זה בזה והגלה אותם ממקומם עכ"ל ומדקדק למה לא כ' בהיפך והגלה איתם וערבם זה בזה אלא שמרמז כדברי רמב"ן שכל אומות בלבול שעירב אותם שעכ"פ הביא אחרים מאנשי המקום שיתבלבנו רק מקצת אומות הגלה אותם לגמרי עכ"ד בלבבי נהפוך היא דהרמב"ם מרמז שב' דברים עשה סנחרב (א) מתחילה עשה בלבול האומות שערבב זה בזה שהחליף מקצת אדומים בעמון ומקצת עמון באדום עד שנתבלבלו יחד (ב) אחר שכבר נתבלבלו ונתערבו תערובות משפחות החליף כל אומה כל בני תערובות יחד ממדינה למדינה אחרת ולא נשאר שם אומה אפי' עם התערובות במקומם רק עשה הגלת שלומים לכן כ' הרמב"ם בלבל כל האומות ונתערבו זה בזה ואחר כך הגלה אותם ממקומם שלא יהי' לשום אומה שנתערבו בתוך העם אשר יושבים מקדם עלי' שום היכר אלא הלכו בגולה בתערובות יחד ממדינה למדינה שאפי' אם מצרים שבו אחר מ' שנים אעפ"כ מותרים יען שהלכו בגולה ממצרים אומה אחרת אשר באו לשם ולכן מביא הרמב"ם מיד וז"ל ואלו מצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם עכ"ד שיהי' מותר אפי' מצרי ודוק. (ב) גם יצא הדר"ג נ"י לחזק דבריו יען שנשארו מבני קטורה א"כ הוה כאן קבוע שאינו ניכר עכ"פ ואמרי' על כל אחד כאן נמצא כאן הי' וכאשר פלפלתי על דבריו באגרת הקודם רק בא להוסיף וז"ל ועכשיו נראה לי עוד דהרי מצות מילה גם על הב"ד נאמר ואי בני קטורה נצטוו במילה נאמר כל הפרשה גם עליהם ואי ב"ד שבעירם או אם יד ישראל מושל וב"ד עליהם הם מחויבים וכיון דממנ"פ בחד הם עוברים על מ"ע ותרתי דסתרי בחד גברא לכ"ע ספיקא אסורה בכיוצא בזה בפר"ח סי' ק"י ואפי' אינו בחד גברא אלא דבא לשאול עליו ועל חבירו דקיי"ל בס' להחמיר אפי' מדרבנן ונהי דכ' התוס' פסחים י' דזה מדרבנן מ"מ כיון דסברא הוא אפשר גם בב"נ ראוי לאסור בכה"ג עכ"ל טרם כל מה דפשיטא לי' דב"ד של ישראל מחויבים למול אותם אם בני קטורה מחויבים במצות מילה דבר זה פלא בעיני הכי ב"ד של ישראל ב"ד על ב"נ לכוף אותם לקיים מצות שלהם הכי יש ערבות על בני ישראל בעבור ב"נ ומי שם להם בכח ב"ד על האומות יעיין ילקוט פ' שופטים על פ' שופטים ושוטרים תתן לך וז"ל ולא לאומות העולם עכ"ל שלא ימנו בני ישראל שופטים ושוטרים על או"ה וא"כ למה יהי' חיוב על ב"ד ישראל לכוף אותם לקיים מצות מילה או שאר ז' מצות שלהם וכבר תמהתי במקו"א שרמב"ן בתורה התקשה על הרמב"ם אם ב"נ נהרג בעבור שלא עשה משפט בהעובר על ז' מצות א"כ למה חרה יעקב על שמעון ולוי הלא הי' זריזים למצוה יעו"ש ונפלאתי הלא המה הי' גרים בארץ ולא ישבו להשתקע וגרו מחוץ לעיר ולא הי' להם חירות לסחור בעיר וא"כ מי שם להם שופטים בארץ על עיר שכם וב"נ מחויבים מאותו עיר לשפוט בהם ולכן חרה יעקב בהם ויש לי פלפול במקו"א ויעיין באדמ"ו חת"ס ז"ל יו"ד סי' קצ"ה שהתפלא על הש"ך מי שם אפי' לב"ד הגדול על קטני או"ה יעו"ש ודברי מ"ל פ"י מה' מלכים שחקר אי בני קטורה מחויבים למול במשוך ערלתם כ' דלא מצא אי חכז"ל עשו סיגים לב"נ משמע שיכולים לעשות להם סיגים הוא פלא בעיני כאשר הערותי בספרי מ"ח סי' צ"א אות ג'. אמנם מצאתי הדבר מבואר במהרש"א סנהדרין נ"ט הובא במ"ל פ"י מה' מלכים שכ' בפי' אי ב"נ מצווים על המילה א"כ בזמן שידינו תקיף עליהם הי' לכוף אותם למול את עצמם יעו"ש משמע לכאורה דב"ד של ישראל מצווים על ב"נ שישמרו את ז' מצות והוא פלא בעיני וגם לפי דבריו משמע רק שהב"ד יכופו אותם שימולו עצמם ולא שהב"ד ימול אותם וא"כ עכ"פ אין כאן מ"ע על הב"ד כמו שיש מ"ע על הב"ד שימולו בני ישראל ולא שייך מ"ש הדר"ג נ"י וז"ל וכיון דממנ"פ בחד הם עוברים על המ"ע עכ"ל שאפי' אם יכופו אותם שימולו עצמם לא קיימו הב"ד בזה מ"ע וגם אם יש ב"ד מב"נ ג"כ אין מקיימי' מ"ע של מילה רק שדנו שלא יעברו אנשי עירם על מ"ע שלהם כמו שידונו שלא יגזלו ולא ינאפו ולא ירצחו ולא שייך לדון דהוה תרתי דסתרי דכיון שלא ידעו איש אשר עובר על מ"ע שלו כנלע"ד בעז"ה. ויאמר נא הדר"ג נ"י אם ידע ב"ד שאחד גזל וחל עליהם לשפוט שפוט הכי יצוו לכל אחד לשוב מס' כי יש עליהם לדון נהפוך הוא שכל זמן שלא ידע הב"ד בבירור מי גזל אין חל עליהם חיוב לעשות משפט וה"ה כאן שלא ידעו על מי יש חיוב למול עצמו ומבלעדי זה הי' לי להשיב א"כ אטו הו"א שמכח ס' זה שיש על הב"ד חיוב לקיים מ"ע איצטרך לאשמעי' שבני קטורה לא נהרגין אם לא מלו עצמם הי' די לאשמעי' שבני קטורה מחויבים למול עצמן ויעיין ר"ן ובמ"ל ה' מגילה בס' מוקף חומה ודוק ומה שנפלא בעיני על המהרש"א וביותר על דברי הדר"ג נ"י הלא אמרינן בע"ז דף ב' ראה ויתר גוים שהתיר שבע מצות שלהן ופנ"י בתשובה יו"ד סי' ה' הבין שאפי' לפני עור ליכא בישראל המכשילם ואדמ"ו מרן חת"ס בח"מ סי' קפ"ה השיג עליו דצריך ללמדם ז' מצות רק אינם מקבלים שכר אבל עונש יש להם וכדבריו מבואר בפי' ברש"י דף י' ופלא שלא הביאם אבל מהכ"ת שיכוף ישראל אותם לקיימם יעיין ברש"י דף ו' שכ' וז"ל וניהו דאמרן עמד והתירן מיהו אל יעברו על ידיך עכ"ל אבל בודאי שישראל לא יכוף אותם כיון דלא מקיים מצוה ולא מקבלים שכר הלא אפי' בישראל גדול חקר הדג"מ ביו"ד סי' קנ"א דאין הב"ד מצווין להפרישו רק שוגג או קטן אוכל נבילות דהוה ג"כ מזיד שלו שוגג מצווין להפרישו ולא מצינו שב"ד כופין רק במצוה שאינו עושה יעיין כתובות דף פ"ו ע"ב שאינו נוטל והוא מטעם ערבות או שיש צווי על הב"ד להקים התורה יעיין ברמב"ן פ' ארור האיש אשר לא יקום וגו' אבל מנ"ל שהב"ד יכוף לב"נ שיקיים המצות ובפרט אחר שראה ויתר גוים וצע"ג על המהרש"א ודברי הדר"ג נ"י נפלאים לי ביותר שחשב שיש מ"ע על הב"ד ואם לא ימולו יהי' נחשב שעברו הב"ד מ"ע והוא פלא בעיני ויותר נפלאת בעיני דלא מצינו גם בישראל שהב"ד כופין על מ"ע רק מ"ע עוברת כגון סוכה לולב תפילין אבל אם ישראל גדול לא מל עצמו אשר יוכל לקיים העשה אפי' בסוף ימיו יעיין רמב"ם וראב"ד וכ"מ בפ"א מה' מילה ולא מצאתי שהב"ד יכופו אותו בנעוריו לקיים המ"ע של מילה וביותר בבני קטורה ואי הקושי' שימולו הקטנים בודאי קשה איך מצינו שמוטל על הב"ד למול קטני או"ה וצע"ג. (ג) ומה שהתפלא על תי' שלי אודות חקירת הדר"ג נ"י אי לא אזלי' בב"נ בתר רוב וגם ספק יהיה לחומרא א"כ צריך כל גוי למול את עצמו ולמה לא מלינן גוי שבא למול עצמו אפי' שלא לשם גירות ואמרתי הגם שס' דאוריי' לחומרא אם בודאי נכנס בסוג החיוב האיסור רק בא הס' על חפץ אחד השיב במכתבו וז"ל ותמיהני וכי שכח דברי עצמו שכ' ראי' מהרמב"ם ה' מלכים דבני קטורה צריכים להמול מוכח דבב"נ אין הולכים אחר הרוב וס' להחמיר והרי גם שם הוא ס' אם נכנס בסוג החיוב עכ"ל. מאוד נפלאתי עליו בוודאי בלי הקדמה שסנחרב בלבל האומות רק שנתערבו בני ישמעאל בבני קטורה א"כ הוה בני קטורה הרוב או עכ"פ מחצה על מחצה א"כ יש כאן איקבע איסורא וס' דאורייתא לחומרא באיקבע איסורא אפי' בב"נ כמו בישראל אם נתערב בן כהן עם בן ישראל ששניהם מחויבים לשמור עצמם מטומאת מת ויעיין יבמות דף צ"ט וה"ה בן קטורה עם בן ישמעאל שנתערבו שחייבו שניהם למול עצמם מכח איקבע החיוב אם נתבלבלו האומות וכל דפריש מרובא קפריש ואינו מן בני קטורה יעיין רמב"ם פי' משניות פ"ד דידים יעו"ש ויש כאן רוב דלא נכנס בסוג החיוב הזה אז בודאי דכל גוי פטור מלמול את עצמו ויעיין מכתב שלי ויראה הדר"ג נ"י שכתבתי וז"ל אבל אם יש רוב שגופו לא נכנס בחיוב בסוג הנ"ל לכ"ע גם ב"נ פטור עכ"ל הכי יש קביעת במקומו אשר נולד שם הגוי דנאמר דס' איקבע איסורא לחומרא מאי איכפת לי' שיש בעולם מיעוט שמחייבים במילה דלמא הם במדינה אחרת או בעיר אחרת או במשפחה אחרת דכל דפריש מרובה קפריש ויש כאן רוב דלא נכנס בסוג החיוב ודוק. וראיתי שהשיב על גוף הסברה דחדשתי הבדל אם הוא עכ"פ בסוג החיוב או אם ס' אם נכנס כלל בסוג החיוב והקשה הדר"ג נ"י א"כ מאי פריך הגמ' חולין קל"ד מן ס' לקט על משנה בס' פרה ושנשחטה קודם שנתגייר הלא כאן ס' אם נכנס בסוג החיוב עכ"ד. הנה אין הדמיון שוה ממש כי יש לי בזה אריכות דברים במקו"א שיש שלשה אופנים (א) אם כבר הוא מחויב בחיוב עריות או טריפות או גזל רק נולד ס' אם התפשט סוג החיוב על גוף זה או מעשה זה (ב) אם יש ס' אם גם עכשיו שבא המעשה לפנינו הוא נכנס בסוג חיוב הנ"ל כגון בטומטם ס' איש ובא לחיוב מ"ע של זמן גרמא או לאו וה"ה בס' אם התינוק כבר נכנס בשנת י"ד או הוא בשנת י"ג או אם האיש העומד לפנינו הוא בר ישראל שמחויב במצות או הוא ב"נ ופטור ממצות שהוה הס' אם הוא כבר נכנס בסוג החיוב או גם עכשיו הוא פטור (ג) אם הגברא כעת כבר בא בסוג חיוב מצוה שכבר הוא כעת גדול או כעת הוא בודאי גר רק אנו דנים על חיוב אשר נולד בזמן שהי' ס' אם כבר נכנס אז בחיובו או לא והגמ' דחולין בפרה הוא ממדרגה ג' שכבר הוא גר ועכשיו כבר בא בסוג החיוב ואני אמרתי הסברה בס' אם גם עכשיו ס' אם נכנס בסוג החיוב ויש לי הערות נאותות תלי"ת שם בחולין ואי"ה אם יהי' לי פנאי אעתיק אותם להדר"ג נ"י כי חקרתי שם על קושי' שלו ויעיין בב"ש סי' קי"ז אי אזלינן בתר שעה שנולד הס' או בתר שעה שנודע הס' ולאדם גדול כמותו די ברמז בעלמא כעת. (ד) ומה שהערותי על קושי' שלו שימול ישראל כל גוי הרוצה למול לרפואה וחקרתי מאי מצוה יש אם הגוי אינו מתכווין לשם מצוה דעיקר קיום מצוה שלו אם יעשה לשם שמים וכ' הדר"ג נ"י וז"ל הוא תמוה וכי המצוה שיכווין במי שנעשה בו החיוב שיכווין העושה למ"ד בעי כוונה ואפי' טבילה למ"ד בעי כוונה אמרי' בחולין דף ל"א דאי כוונה חברתה מהני ובלא"ה אפי' לר"י דס"ל בעלמא מצות צריכות כוונה אמר בע"ז דף כ"ז היכן מצינו מילה לשמה עכ"ל מאוד נפלאת על הדר"ג הכי יהיה נעלם ממנו מרגליות אשר גילה מרן חת"ס ז"ל ביו"ד סי' ש' דיבמות דף מ"ו סובר ר"י דצריך מילה לשמה ובע"ז סובר דלא בעי לשמה והוא קושי' יעב"ץ ותי' מרן ז"ל דביבמות הוא בגר שיעשה במילה גר בודאי צריך מילה לשמה אבל בע"ז הוא בבן ישראל הוה מצות מילה כאכילת מצה ולא צריך כוונת המוהל אבל כוונת הנימול תלי' אם מצות צריך כוונה צריך הנימול לכוון לקיום המצוה יעו"ש דפח"ח והבאתי ראי' מדברי רש"י פ' לך לך פ' ט"ז שכ' וז"ל להודיעך שהי' בן י"ג שנה כשנמול ולא עכב עכ"ל וקשה דלמא עכב ישמעאל רק אברהם מל אותו בעכ"ח אלא פשיטא דלא מהני מילה בגדול אם אינו מכווין למצוה דלא מהני כוונת המוהל בלא כוונת הנימול ודוק וא"כ נכונים דברי בעז"ה בישראל מהני אפי' כפיי' למצוה דלבו דבוק לשמים אבל בב"נ בודאי לא מהני אם הנימול אינו מכווין לקיים מצות ד' ומאי מהני כוונת המוהל ומאי שאטי' דר"י מע"ז לכאן שנאמר בגוי דמהני כוונת המוהל אם הנימול לא מכווין ומכ"ש שיש לו היפך כוונה אפי' באשה חולין דף ל"א לא מהני היפך כוונה ומכ"ש בגוי בודאי אין כאן סרך קיום מצוה ודוק. וביותר אוסיף להפליא על הדר"ג נ"י מה שהביא בשם ספר מלא הרועים אשר לא זכיתי לספר הנ"ל לראות בו] שהקשה אטו אם יהי' לאב מחשבה לחתוך בהרתו יהי' נפקע המצוה יען שאמר כוונה הפכיות א"כ למה לי קרא בשבת דף קל"ג עכ"ל בער אנכי מהבין הכי שם בשבת דף קל"ג הוה הפי' שהאב לא יחפץ לקיים גם מצות מילה רק הפי' שהאב מכווין גם לקוץ בהרתו שיהי' טהור אבל היפוך מחשבה שלא יהי' יקיים בו מצות מילה לא הבנתי מעולם וגם לו יהי' שהפי' שיש היפוך כוונה של אב כנגד מצותו אבל מ"ע של הב"ד נשאר עכ"פ דכיון דהאב יש לו היפוך כוונה הוה כמי שאין האב בכאן ויעיין תב"ש ופרמ"ג ובחכ"א סי' כ"ח ביו"ד אבל כאן אטו יש מ"ע על הב"ד לקיים מ"ע בבני קטורה הלא הבאתי דברי מהרש"א שחי' רק שהב"ד יכופו לב"נ אבל אין מ"ע על ב"ד של ישראל למול בני קטורה ואין מקיימין מ"ע של מילה ומ"ע של דינים בגוי שהוא עכ"פ ס' בן קטורה ויש רוב שפריש מרובא שאינם בני קטורה ובפרט שראה ויתר גוים ובפרט במצות מילה שיש זמן לקיים אפי' בישראל כל זמן ימי חייו ויעיין בה' מילה בלשון רמב"ם שחיוב רק על בני ישראל או עבדו של ישראל סוף דבר דברי הדר"ג נ"י נפלאים בעיני מאוד. (ה) עוד יצא הדר"ג נ"י להשיג עלי וז"ל ומ"ש פר"מ נ"י לענין חזקת איסור אמ"ה דתלי' אי רשאי לאכול בשר שלמים כל הפלפול ההוא לא אדע הרי כל בהמה אפי' שרשאים לזבוח בחי' היא עומדת בחזקת איסור למ"ד לאיברים עומדת בחזקת איסור אמה"ח ולאידך מ"ד בחזקת איסור שאינו זבוח עכ"ל. הנה מראשית אחקור על דבריו שחקר אי בהמה בחיי' לאו לאיברים עומדת א"כ לא הי' חזקת איסור לב"נ וס' מותר כפי המבואר במכתבו הקודם שהביא הלח"מ פ"ה מה' מ"א דרמב"ם סובר כן וס' מותר באבמה"ח לב"נ עכ"ד ולכאורה הא יש עכ"פ חזקת איסור שאינו נחירה מה לי שבישראל בזביחה תלי' מלתא ויש חזקת שאינו זבוח או בב"נ בנחירה תלי' מילתא ויש חזקת שאינה נחירה יעיין בחולי' דף ל"ג וצ"ע. ונ"ל דבשלמא בישראל כתוב וזבחת דהוה איסור עשה מה שאתה זובח אתה אוכל ומה שאינו זובח אי אתה אוכל אז שייך לומר דהוה חזקת שאינו זבוח אבל בב"נ הגם שצריך נחירה היינו לתקן שאסור לו לאכול הבשר עם הנפש ומתקן שלא יהי' בו חיות אז לא שייך לומר דיש חזקת איסור שאינו זבוח דלא מצינו בב"נ שיהי' עשה לנחור שנאמר מה שאינו נוחר אינו אוכל וא"כ ה"ה אם זובח קרבן לד' אשר מתיר לו הבשר עכ"פ לא הוה עשה שאינו זבוח גבו וא"כ מה שכתבתי אם משכחת שיזבח לד' ויאכל בשר א"כ לא שייך שהבשר הוה בחזקת איסור עד שידע שמת מעצמה הבהמה אבל אי אפי' בשר קרבן אסור א"כ כל בשר עומד בחזקת איסור דהא אין בידו למצוא להתיר הבשר לו ודוק. הן אמת שזה רבות בשנים חקרתי דלו יהי' שלא צריך בעוף שחיטה רק נחירה אבל בודאי עכ"פ צריך שינחור בסימנים ויקח משם החיות ויהי' הנחירה במקום פעולת השחיטה ויעיין חולין דף י"ז דהותר להם במדבר בשר נחירה היינו דווקא אם נחרו בסימנים שלקחו החיות ממקום סימנים וא"כ הוה הנחירה כמו שחיטה ויהי' ג"כ חזקה חזקת איסור שאינו נחור אפי' אם אין שחיטה לעוף מן התורה אבל עכ"פ נחירה נעילת החיות ממקום הסימנים אבל בב"נ שמותר אפי' מתה מאלי' וה"ה אפי' אם המית מכח מכה בפטיש על הלב וכדומה וכן מצאתי אח"כ בראש יוסף בדף צ"א שהעיר בתוס' בהבדל זה ומסתבר אפי' אם ב"נ הי' צריך בקרבן נחירה ממקום סימנים עכ"פ חזקת איסור שאינו זבוח לא שייך גבו דלא הוה מצוה עליו וא"כ יפה הערותי שאם הי' מותר לב"נ בשר קרבן אז לא הוה הבשר בחזקת איסור אבל אי גם בשר קרבן אסור לו א"כ הי' כל בשר בחזקת איסור הגם אם בחיי' לאו לאיברים עומדת כנלע"ד והי' לי לפלפל בדברי פרמ"ג בפתוחה לה' שחיטה אבל אכ"מ. (ו) גם על מה שחקרתי באדם אם הרג בהמה אי הבשר מותר דאם עבוד מהני והי' צריך קרא דאם חתך אבר אסור לו לאכול ומיושב קושי' התוס' וכ' הדר"ג נ"י וז"ל זה אינו מובן האיסור על האכילה נאמר אפי' נימא טעמא דקרא משום איסור הריגה מ"מ בודאי אם עבר אסרה התורה לאכלו דהרי דייקי' מקרא בסנהדרין נ"ט דחיות השדה אסורה לכם לאכלה ומאי ענין זה אי מהני ותוס' הקשו איך אפשר דקרא בא לאסור אבמה"ח כיון דבלא"ה הי' אסור איך אפשר להעמיד זה בקרא אפי' לא נהרג עליו הקרא מיירי מאכל תאכל עכ"ל מאוד נפלאתי על הדר"ג נ"י איך מצא בסנהדרין דחית השדה אסורה לכם לאכילה הלא בסנהדרין מצינו רק דר"י אמר דלאדם לא הותר לו בשר באכילה דקב"ה לא התיר לו בשר באכילה דכתיב בו ולחית הארץ דנתן הקב"ה עשבים ואילנות ואת כל ירק עשב האדם וחיות קבלו יחד מתנה אחת שהופקר להם עשבים ואילנות וירק עשב אבל לא נתן הקב"ה החית הארץ לכם לבני אדם עד שבא נח שנתן לו הקב"ה כל חית הארץ כמו ירק העשב וא"כ כיון שלא ניתן לאדם חית הארץ ממילא לא הותר לו הבשר באכילה שלא הפקיר הקב"ה אצלו חית הארץ רק הפקיר אצלו עשבים ואילנות וכן כ' רש"י בד"ה כירק עשב וז"ל שהפקרתי לאדם הראשון עכ"ל וכן כ' רש"י בדף נ"ו ע"ב בד"ה מכל עץ הגן ולא גזל וז"ל מדאיצטריך למישרי לי' ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו עכ"ל רמז יען כי לד' הארץ ומלאה ומה דלא הפקיר הקב"ה בפי' ממילא נשאר לו באיסורו כי הכל לד' ולכן כיון דלא מצינו שנתן הקב"ה ביד אדם חיות הארץ ממילא נשאר באיסורו ולכן דייק ר"י לאמור אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה ולא אמר שלאדם נאסר בשר באכילה כי ר"י דייק רק זאת דלא מצינו דאמר הקב"ה דחית הארץ לכם רק בנח מצינו נתתי לכם את כל ויעיין רמב"ן בתורה בפ' ולכל חית הארץ דחולק על פי' רש"י וביאר פי' אחר דלאדם נתן הקב"ה פרי העץ וכל עשב זורע זרע ולחית הארץ ולעוף השמים נתן ירק עשב ולא השוו אדם עם החיה במאכל יחד וא"כ עולה יפה הפסוקים דכתיב בפס' כ"ט לכם יהיה לאכלה לאדם ואח"כ בפס' ל' כתיב ולכל חית הארץ ירק עשב לאכלה וסיים וז"ל אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו והוא פשוטו של מקרא עכ"ל הרי מבואר דירק לא הותר לאדם הראשון והאריך שם בטעם הדבר כי להם נפש מרגשת והוא צער בעלי חיים רק לנח אשר הציל אותם במבול הותר לו להמית אותם ולאכלם יעו"ש ובעבור זה הקשה בגמ' הא כתיב באדם ורדו בדגת הים משמע שנותן לו ברשותו לאכלה ומשני האי למלאכה אבל לא הופקר אצלו לעשות בהם כאות נפשו וכן בעוף השמים למלאכה ולא שנותנו ברשותו שהופקרו אצלו וא"כ נהי דלא הותרה להמית ולאכול אבל אם עבר והמית מנין שהבשר אסור לאכול כמו שמותר הבשר אם מתה הבהמה מעצמה דאז לא נקראת חית הארץ והוה כירק עשב או פרי עץ דגם הבשר הוה גדולי קרקע גדולו מן הארץ כנודע בש"ס ה"ה אם עבר והמית אותה מותר לאכול הבשר ודברי התוס' בדף נ"ו ג"כ כך דלא הותר לאדם בשר לאכילה היינו להמית ולאכול אבל מתה מאלי' מותר דהא לא מצינו שאדם הראשון הי' אסור לאכול בשר אם מונח לפניו בשר לאכול רק לא הותר בשר באכילה היינו הבעלי חיים נקראו בשר ויעיין רש"י בפס' כי השחית כל בשר דרכו על הארץ ודוק. ולא באתי להשיב על עיקר המכתב אשר האריך בעיקר הדבר הנוגע למומר המחלל שבת וגם על מכתב הקדום אני צריך להשיב ובל"נ אעריך לפני הדר"ג נ"י מכתב אי"ה כעת באתי להסיר מעלי השגותיו אשר שם מכתבי הקדום כמטרה לחצי שכלו ובקיאתו הדש"ת אוהבו. הק' חיים סופר מכתב שני:

אחד"ש אמרתי לקיים מוצא שפתי להשיב גם על הערות הדר"ג נ"י במכתב אשר שלח לי בקיץ העבר ואעריך מחשבותי לפניו כאשר עם לבבי בעז"ה. (א) הנה הערותי שם מאי דפשיטא לי' להדר"ג נ"י דבב"נ הורגים על אומדנא ובאתי לפקפק הגם דבן נח נהרג בע"א אבל עכ"פ שם עדות צריך להיות רק בישראל חדשה התורה דצריך להיות עדות מפי שני עדים ובב"נ די בעדות ע"א אבל באומדנא לא נהרג ב"נ והבאתי ראי' ממדרש תנחומא על פסוק וירד ד' לראות את העיר ע"ז כ' הדר"ג נ"י וז"ל הנה לדעתי בוודאי מועיל בב"נ אומדנא דמוכח דכן כ' הט"ז בסי' צ"ח סק"א היכא דלא בעינן עדות אלא ע"א הה"ד דסגי בשאר הוכחה וכן מוכח דהרי בע"א חששו שאומר בדדמי כדאיתא ר"פ האשה רבה וא"כ בב"נ דסגי בע"א עכ"ח אפי' באומדנא סגי עכ"ל. ולע"ד דדברי ט"ז אמורים יען דבאיסור מהני אפי' אם תעיד אשה אשר היא אינה בגדר עדות כלל דילפי' מן ועמדו שני אנשים או מדכתיב עדים ועיין רמב"ם ה' עדות עכ"פ אשה אינה בר עדות ואעפ"כ נאמנות באיסורין או דילפי' מן וספרה לה או דאל"כ אין אדם סועד אצל חבירו יעיין רש"י ותוס' ורמב"ן בריש גיטין ורש"י חולין א"כ נגלה דבאיסורין לא צריך כח עדות רק לדעת אמיתיות הדבר וה"ה מסיח לפי תומו אבל בדבר דצריך שם עדות דדווקא איש יוכל לחייב חבירו באמרי פיו אשר מעיד עליו ולא אשה כמבואר ברמב"ם בפ"ט מה' מלכים ה' י"ג וז"ל אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם עכ"ל א"כ נתמעטו נשים להיות עדים בב"נ א"כ צריך שם עדות בדבר ולא מהני אומדנא דהא דמהני בב"נ ע"א היינו שהקב"ה הבדיל שבישראל יהי' כח עדות לחייב חבירו עפ"י שנים עדים ולא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת ובב"נ סגי בע"א אבל עכ"פ צריך להיות איש ולא אשה כמו בישראל שהקב"ה מבקש עכ"פ להיות עדות בב"נ ואומדנא והוכחה לא מהני אפי' בב"נ והט"ז כ' שם בסי' צ"ח וז"ל הא דאמרינן בהגוזל אין מסל"ת נאמן במילי דאורייתא היינו דבעי עדות דוקא משא"כ באו"ה שפיר מהני דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא באם יש לנו הוכחה סגי עכ"ל רמז דבאיסור לא צריך עדות גמורה אפי' מע"א אשר יהי' עליו תורת עד ומהני מסל"ת אבל בדבר דבעי עדות אפי' עדות שם ע"א אז לא מהני מסל"ת שוב מצאתי בחו"ד שם שהעיר הבדל אחר אם צריך להעיד בב"ד אז לא מהני מסל"ת ובאיסורין דלא צריך הגדה בב"ד מהני מסל"ת יעו"ש ולדעתי הבדל שלי נכון בהבנת לשון ט"ז אבל פי' החו"ד נכון בגמ' מאוד ויצרפו שניהם דבאיסורין נאמן אפי' אשה וגם לא צריך הגדה בב"ד וא"כ בב"נ דצריך להעיד לפני ב"ד דיין שלו הוה בית דינו וגם צריך המעיד להיות איש ולא אשה א"כ לא מהני אומדנא כנלע"ד נכון. ומה שהסביר דעכ"ח מהני אומדנא דהא בע"א י"ל דאומר בדדמי כמבואר בפ' האשה ביבמות פלא בעיני דווקא בע"א במלחמה חיישי' דאומר בדדמי דנדמה לו שנהרג יעיין שם בתוס' ד"ה טעמא אבל בודאי בעלמא לא שייך דע"א אומר בדדמי ויעוין פנ"י ר"ה דף כ"ב דמדינא ע"א נאמן בקידש החודש ולא הי' חיישינן שאומר בדדמי ואולי בקידש החודש אין חשש דעכ"פ יהי' אח"כ מקודש מכח אתם אפי' מוטעים ודוק] ועוד בשלומא שם סומך העד דאשה דייקת אבל בב"נ יודע שהדיין ישפוט שפוט על פיו א"כ דייק שפיר ולא יאמר בדדמי יעיין בתוס' גיטין דף ס"ו דיבורא אמרו ועוד קשה לי אי ע"א אומר בדדמי א"כ למה הצריכה התורה לאמור לא יקום ע"א באיש לכל עון יעיין רש"י זה מיתה ותיפק לי' דע"א אומר בדדמי והכתיב נקי וצדיק אל תהרוג ואיך ימיתו בי"ד איש על פי ע"א הלא יוכלו להצדיקו שהוא נקי וצדיק שע"א אמר בדדמי אלא פשיטא דע"א בעלמא אין חשש בדדמי רק גז"ה דצריך שנים ובאיסורין די בע"א ובב"נ הוה לענין מיתה כמו לענין איסורין אבל דווקא עדות ולא אומדנא ועוד אי שייך בע"א בדדמי א"כ למה פסק הרמב"ם בשגגות דאיסור בע"א יוחזק אפי' אי יצמיח מלקות ומיתה אח"כ וקשה דלמא אמר בדדמי בשלומא אי ע"א אומר אמת רק דלענין מלקות ומיתה צריך שני עדים אבל עכ"פ כיון שהוחזק האיסור חייב העובר אח"כ אבל אי שייך בדדמי א"כ הגם שהתרו בו בהעובר וקבל התראה ודין הב"ד לזכות דע"א אמר בדדמי ולא הי' זה האיסור שע"א טעה בדבר אלא עכ"ח ע"א אינו אומר בעלמא בדדמי ודוק [ופנ"י בקו"א בטעם התראה לא מספיק לתרץ זה יעו"ש]. (ב) עוד האריך קצת בפלוגתת רמב"ם ורמב"ן אי הקב"ה נתן לבני נח דינים ידועים או רק שביקש שיעשו לעצמם נמוסים עפ"י שכל אנושי כמבואר ברמב"ן פ' וישלח וסיים וז"ל מ"מ גם לרמב"ן נראה לי דגם באומדנא הי' יכולין לדון ממקרא מדאמר יהודה הוציאוה ותשרף ונהי שנודע לו שהיא הרה אוני באמבטי עיברה ויעיין ברמב"ן שם וגם כיון שנידן בדיין אחד וחכז"ל אמרו דאדם אחד אומר בדדמי אפי' לענין עד כ"ש לענין דבר הדיינים ובודאי החיוב עליהם לחקור ולראות במילתא דאיכא לברורי כיון דאסור להם להטות משפט והיינו דכתוב וירד ד' לראות ללמד לדיינים כנלע"ד וגם בב"ק אמרו גוים דדייני בגיתי וכו' בלא עדים שם דף קי"ד ע"א עכ"ל דבריו נפלאים בעיני שהביא ראי' מדאמר יהודה הוציאוה ותשרף ואי לא אזלינן בתר אומדנא נהי דהיא מעוברת דלמא נתעברה באמבטי הא מבואר בתורה "ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמור זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" מבואר דשני דברים הוגד ליהודה (א) דזנתה כלתו שנבעלת לאיש זר (ב) וגם עוד זאת שהיא הרה לזנונים שהרי כריסה בין שניה ואלו לא הי' עדים שנבעלה רק הוכחה יען דהיא מעוברת א"כ הי' די שכ' ויגד ליהודה תמר כלתך הרה לזנונים ומדכתיב זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים משמע שיש עדות שנבעלת וגם זאת שנתעברה מזנות ותרגם אונקלס כ' וז"ל זניאת תמר כלתך ואף היא מעדיא מזנותא עכ"ל מבואר דשני דברים הוגד ליהודה וברבה בפסוק הנ"ל וז"ל וגם הנה הרה לזנונים אלא מלמד שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת עכ"ל ופי' במתנות כהונה הגם דאחר ג' חדשים ניכר היינו להאשה אבל לאחרים אינו ניכר יע"ש וא"כ הגידה בפה שנתעברה מאיש אשר מזרעו יבא גואלים ומלכים ואי באמבטי מנא ידעה ממי נתעברה הלא לא היתה בבית יהודה שרחצה אחריו ואי מאיש זר נתעברה מנא ידעה שיהי' גואלים ואולי באמבטי נתעברה לא הי' תואמים בבטנה דעיין יבמות דף צ"ח דטפה אחת נחלקת לשתים נולד תואמים ולדעתי זה דווקא אם נבעלת ובשעת יורה כחץ נחלקת לשתים אבל באמבטי תתעבר רק באחד] סוף דבר הפסוק ביאר בפי' שזנתה ואולי ראו אותה אנשים מרחוק כאשר נבלעת אשר הכירו שהוא תמר ולא הכירו שבועל הוא יהודה או בב"נ נאמן לעשות עצמו רשע יעיין רש"י כתובות דף כ' דאאמע"ר הוא מכח חזקת כשרות וכאן דאיתרע חזקה דהרי כריסה בין שניה נאמנת דנתעברה מאיש ודבורה מברר הרעותא שאנו רואים או אולי נבדקת בבית אבי' ונמצאת בפתח פתוח דרוסת איש ואי באמבטי הי' נשאר לה בתולים כמבואר בחגיגה דף ט"ז בכה"ג שנשא בתולה ונמצאת מעוברת ותמר היתה בתולה יעיין יבמות דף ל"ד וא"כ נבדקה ונמצאת פתח פתוח ואם ישוב דלמא מוכת עץ א"כ יהי' תרי מעוטין דלמא מוכת עץ ודלמא באמבטי נתעברה ע"ז לא דנין לכף זכות דאל"כ יקשה בלא"ה דלמא נאנסה ואונס רחמנא פטרי' אפי' בב"נ יעיין לח"מ ה' מלכים ועכ"ח דאונס לא שכיח וגם שאשה תתעבר בביאה ראשונה ג"כ לא שכיח עיין נב"י ח"ר סי' כ"ב ועכ"ח דנאנסה ב' פעמים זה בודאי לא שכיח [ואולי בעבור זה הוגד ליהודה "וגם הנה הרה לזנונים" תרי בעילות עכ"פ דלא ידעו שמעכה ביד] ואקוה שדי במה שרמזתי בקיצור. ועלה בדעתו להביא ראי' לדברי הדר"ג נ"י דמהני אומדנא בב"נ מפ' וישב דאמרו השבטים "אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהי' לאדני לעבדים" ואח"כ כאשר נמצא הגביע אמר האיש אשר על ביתו "גם עתה כדבריכם כן הוא אשר ימצא אתו יהי' לי עבד ואתם תהיו נקיים" יעיין רש"י ורמב"ן שם והלא באמת לא הי' אחד מהם גנב כי הכל הי' ערמה מיוסף וא"כ איך יהי' כולם עבדים או האיש אשר נמצא אתו הלא אין עדות אלא אומדן הדעת שאכלו בבית המלך ונמצא הגביע באמתחתו השכל אומר שהוא הגנב רק אם הגיד לאחיו אין על זה אומדנא לכן פטר אותם וביקש בנימין לעבד תחת מיתה עיין רמב"ן ומוכח דמהני אומדנא בב"נ ואין לומר דאיש אשר על ביתו דבר באלמות א"כ היה ליהודה לטעון זה אח"כ כאשר טען אח"כ כפי' חכז"ל ברבה שם שאמר וז"ל בנמוסנו כתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם עכ"ל ה"ה הי' יכול לטעון דבנמוסי ב"נ צריך עדות ולא אומדנא [וממדרש הנ"ל יש ראי' לרמב"ם הגם דיש דינים לב"נ אבל הכל כפי אשר ישימו נמוסים דאל"כ כל נמוסי ב"נ שווים בכל העולם ולרמב"ן צריך לומר דיהודה טען שהם בני אבות יצאו מדיני ב"נ ויש להם נמוסים אחרים כי האבות שמרו התורה ופלא בעיני הלא ב"נ נהרג על הגזל וא"כ איך אמר יוסף שבנימין יהי' לו עבד הלא מחויב מיתה ועכ"ח זה דווקא אם יגזול מידו דבר יעיין ריש סנהדרין אבל שלא בפניו או אם אין עד בדבר רק אומדנא אז לא ימות רק יש נמוסי מדינה והשבטים שאמרו אז שיומת דברו רק בתורת הוכחה כי הלא אמרו ג"כ שהמה יהי' עבדים יעיין רמב"ן] ואולי דגם זה נרמז בדברי יהודה דהכל אומדנות אבל יוכל להיות שבנימין נקי כפים ודוק ויעיין ברש"י יבמות דף מ"ז דמשמע דב"נ יוכל לעשות לעצמו דין להרוג מי שבא על שדהו ולקט שכחה וכדומה והוא פלא בעיני והארכתי במקו"א שצריך דווקא עד ודיין ולא להיות בעצמו עד ודיין כי לא שבקת חי ואכמ"ל. ולא מצאתי מפורש אם בב"נ הי' דין הזמה

דאחרונים יהי' נאמנים להזים ראשונים דהזמה חידש הוא ובישראל נאמר דאחרונים נאמנים אבל בב"נ סמכינן על הסברא מאי חזית דסמכית על אחרונים יותר מעל ראשונים א"כ מסתבר דלא נהרג שום נפש כי גם איש הנידן נפטר דהא יש עדות מכחשת וכפי סברת הטור בח"מ סי' ל"ח דאחרונים על גופם של ראשונים מעידים יהי' הדין ג"כ בב"נ שיומתו הראשונים רק להמית איש כאשר זמם גם זה חידש בישראל דווקא אבל בב"נ פטור דהא לא חטא עדיין וק"ל. (ג) על מה שהערותי דאחרי רבים לא הוה סברה רק גז"ה דלפעמים היחיד חריף טפי ואעפ"כ גזרה התורה אחרי רבים להטות הביא הדר"ג נ"י דברי רמב"ן ור"ן הובא בב"י א"ח סי' תרי"ח דגדול בחכמה מהני והעיר בזה שני פליאות (א) הפרמ"ג בהקדמה ליו"ד אות ה' הביא דברי הש"ך ביו"ד סי' רמ"ב דאחרי רבים הוא דאורייתא דאזלי' בתר הרוב אבל לילך בתר גדול בחכמה נגד הקטן הוא רק מדרבנן יעו"ש והוא פלא דהא ביוכ"פ אזלינן בתר הגדול בחכמה אפי' אם הוא אומר שלא להאכילו והקטן אומר להאכיל וסמכי' על הגדול בחכמה לענין נפשות (ב) עוד הקשה על דברי הג"מ והכ"מ בפ"א מה' ממרים דכתבו דרמב"ם הבין דריב"ק בע"ז דף ז' פליג דלא אזלי' כלל בתר רוב חכמה והקשה הא כ' הרמב"ם פ"ב משביתות עשור דין ח' מקצתן אומרים כך מקצתן כך אזלינן בתר בקיאים והרמב"ן דימה דין זה הרי מבואר דגם הרמב"ם סובר לילך בתר רוב חכמה וצע"ג. ונלע"ד ליישב כי זה רבות בשנים עמדתי בחקירה שבחו"מ העיר הרמ"א בסי' כ"ה איך יהי' הדין אם בב"ד יהי' אחד מזכה ושנים מחייבים אבל השנים לא מחייבים מטעם אחד רק משני טעמים אם מהני להיות כח רוב מי נימא דהרוב צריך להיות מטעם אחד או נימא כיון שעכ"פ הסכימו לחייב ויעיין בש"ך שהאריך וכן בסי' רמ"ב העיר באיסור והיתר אי הרוב צריך להיות מטעם אחד והביא דברי אגור דמשמע בדאורייתא צריכים להיות מטעם אחד ובדיני חולה שיש בו סכנה הן לענין שבת או לענין יוכ"פ לא מצאתי שיהי' חילוק אם יש ג' רופאים ואחד אומר צריך ושנים אומרים אין צריך רק השנים אינם שווין בטעמם כי אחד יאמר שגוף המחלה אין בו סכנה ואחד אומר שיש לרפאות בדבר העומד לפניו בלי חילול שבת והשני אומר דיתרפא דווקא בדבר שצריך עליו לחלל שבת או שיחלקו שזה אומר שיש לו מחלה זה ועי"כ יוכל לבא לסכנה והשני אומר בהיפוך שמחלה זה אינה מסוכנת רק יש לו מחלה אחרת שתביאהו לסכנה והשני אומר בהיפוך שמחלה זה אינה מסוכנת אשר ירא חבירו ועומד בדבריו שיש שם מחלה אחרת מסוכנת וכדומה מהו לילך אחר הרוב בכה"ג לחלל שבת ויוכ"פ והי' לפלא גדול בעיני. ואמרתי בזה והוא דכח להורות באו"ה או לשפוט שפוט בממון הוא המקור בב"ד הגדול שבירושלים שמשם יצאה הוראה בעולם ובכח סמיכות שלהם הבשילו אשכלות תלמידי חכמים בכל גבולות הארץ כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים ואם יפלא דבר בין דם לדם בין דין לדין דברי ריבות הן באיסור והיתר או בממון או בטומאה וטהרה ונעשה מחלוקה הי' עולה הדבר מב"ד לב"ד עד שהובא הדבר לב"ד הגדול בירושלים ומי שהורה כנגד אשר פסקו הלכה בב"ד הגדול נעשה זקן ממרא כנודע ומבואר בפ"ג מה' ממרים הסדר ודווקא אם הי' ת"ח יוכל להיות זקן ממרא אבל מי שלא הגיע להוראה פטור יעו"ש וא"כ תחילת הדין כסוף הדין כשם שבסנהדרין גופא לא הוה הבדל בין גדול בחכמה ובין שאר סנהדרין גורל אחד לכולם כל איש ואיש יחשב לדעה אחת כי ד' עומד עליהם ויהב חכמה לחכימין שישיגו כולם דעת ד' אם להיות מחייבים או מזכין כמבואר ברמב"ן בתורה בטעם אשר אחכז"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה שביאר שד' לא הי' נותן מכשול לפניהם יעו"ש דפח"ח וא"כ הקטן בחכמה יוכל להיות גדול ביראה אשר עין ד' דורש עליו תמיד ורגלי חסידיו ישמור כולם שווים לטובה קטן וגדול שם הוא וכן בכל ב"ד במאזנים לעלות ואין הבדל בין גדול בחכמה לקטן בחכמה כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה לקטן כמו לגדול אם יורה וידון לשם שמים כמו שיהי' לבסוף אם יגדל המחלוקה ויבא לפני ב"ד הגדול אין הבדל בין השופטים שם בין הגדול בחכמה להקטן בחכמה כך הי' מתחילתו בכל ב"ד הן בב"ד העיר הן בב"ד השבט או בב"ד העזרה ויעיין רמב"ן פ' שופטים בפסוק לא תסור מדבריהם ימין או שמאל שסיים וז"ל אפי' יהי' בעיניך כמחליף הימין בשמאל וכ"ש שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין כי הרוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם ישמרו מן הטעות ומן המכשול עכ"ל הזהב והגם שדבריו שם מפורש יוצאים על הב"ד הגדול מ"מ בכל שאר ב"ד אלקים נצב להיות עמהם בדבר המשפט והוראה וישמר רגלם מלכד ויעיין רמב"ן פ' וירא על פס' כי ידעתיו שפי' הפסוק עין ד' אל יראיו שדבר גדול דיבר על אופניו [יעיין מד"ר פ' וירא הר המורי' שמשם יצאה הוראה לעולם]. ולפ"ז היה מסתבר כיון שעפ"י ד' יצאו להורות או לדון שיצרכו כל הדיינים להיות אחד שכולם יחייבו ויזכו או לאסור או לטמא ולטהר כפי חק התורה כמה דיינים שצריכין להיות הן במשפט שדי בשלשה והן בכ"ג או בע"א צריכין הדיינים שיסכימו על הדין יחד רק הקב"ה חידש אחרי רבים להטות שהמיעוט יטו אחרי הרבים ואין רשאים להורות אפי' לעצמן כנגד אשר נגמר עפ"י הרוב וממילא נגמר המשפט עפ"י כולם כי המיעוט צריכין להטות עם הרוב ויצא הדין מפי כל הדיינים אשר צריכין לגמור את הדין [ומ"ש הרמב"ן דלא די שיתבטל דעתו אלא גם הוא צריך לבטל דעתו האיסור נתהפך להיתר ואם נודע שטעו מה שהוא אין צריך לשלם חלקו שאני התם שנודע שטעו ודוק] ואז יש לחקור אולי המיעוט צריכין לבטל דעתם וגם יתבטל דעתם אם הרוב מסכים עכ"פ מטעם אחד אבל אם חלוקים בטעמם אין כאן רוב שיבטל המיעוט דעתו וגם לא נתבטל דעתו או נאמר כיון שעכ"פ לתכלית הדבר הרוב אומרים כאחד יתבטל תכלית המיעוט זה פלוגתת הפוסקים אם הרוב צריכין להיות שווים בטעמם או לא ויעיין בנב"י מהד"ת ח"מ סי' ג']. וכל זה בדיני או"ה או משפטי ממון או לטומאה וטהרה או להרוג או לזכות נפש אשר נוגע לב"ד הגדול לפסוק בו אם יתרבו המחלוקת ויגיע הדבר אליהם בזה הדבר תלוי' בכמות הדיינים ולא באיכות הדיינים כי ד' גזר שהדבר הזה יופסק בכח דיינים או בכח ב"ד קטן או בכח ב"ד גדול ואם יופחת מסכום הדיינים לא מהני דהא בב"ד של ג' אם יאמר אחד פטור מהני השנים המחייבים ואם ישבו רק שנים ויסכימו יחדיו לחייב לא מהני וכן אם השלישי אומר איני יודע לא מהני הגם אם אמר פטור מהני השנים המחייבים יען וביען אם אמר אינו יודע אין לו כח דיין דהא אין שופט כלל הן לפטור או לחיוב וחסר כח ב"ד ועל כן יש לחקור שעכ"פ הרוב יסכימו מטעם אחד אבל בחולה בשבת וביוכ"פ אטו אם יש כאן ג' רופאים וא' יאמר איני יודע לא נסמוך על השנים המסכימים לדעה אחת הלא משפט הרופאים אינו תלוי בב"ד הגדול אשר יסכימו בעין ד' אל יראיו ואם יאמר רופא א' שאינו מבטל דעתו אעפ"כ נשמע אל השנים שאומרים שהחולה אינו צריך לאכול ביוכ"פ או לחלל עליו השבת או בהיפוך אם השנים יאמרו צריך והשלישי יאמר אינו צריך מי יאמר לו שיבטל דעתו הלא השכל אנושי גוזר ששנים נאמנים יותר והם מכוונים יותר שיש בו סכנה או לא מאשר מכווין האחד וה"ה אם השנים אומרים משני טעמים שיש כאן סכנה לא חיישי' על השלישי שיאמר שאין כאן סכנה דעת השליש נדחה ולא נצרך להיות בטל והרוב נאמנים שיש לחוש אצל אדם זה לסכנה מה לי אם מטעם מחלה זו או ממחלה אחרת עכ"פ צריך לבשל לפניו ולא להאכילו מאשר נמצא מאכל בריאים ולכן לא הזכירו הפוסקים בשבת ויכ"פ מחקירה הנ"ל אי השנים צריכין להסכים מטעם אחד או לא ודוק. ועתה אבוא ליישב שני קושי' הדר"ג נ"י הר"ן והרמב"ן חידשו דינם רק ביוכ"פ או שבת ברופאים דשם מסתבר דגדול בחכמה מהני לר"ן אפי' כנגד רוב ולרמב"ן עכ"פ גדול כנגד קטן דשם לא תלה הדבר בשם כח ב"ד ולא תלוי סוף כוחתם בכח ב"ד הגדול שם אין מעלה בחכמה יתירה יען שיקבלו כח והשגה מאת ד' מן השמים אבל חכמת שכל אנושי רוח הוא ברופא להשכיל ולהכיר בהחולה אשר יחסר לו לכן מהני חכמת הגדול נגד חכמת הקטן כי הקטן נדחה כאינו בעולם ולא צריך שיבטל דעתו או שיתבטל דעתו כלל אבל בכל הדברים אשר יגיע בכח ב"ד הגדול ויעיין פרושים שונים ברמב"ן וברש"י פ' שופטים בפסוק דברי ריבות בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע אשר יהי' דברי ריבות יעו"ש היטב] אז צדקו דברי הש"ך ופרמ"ג שאין הבדל בין הגדול לחכמה ובין הקטן בחכמה וכן צדקו דברי הכ"מ והג"מ דהרמב"ם סובר בכל הדברים הנוגעים שתבא לב"ד הגדול כמבואר שם בפ"א מה' ממרים אין הבדל אם אחד גדול בחכמה אבל בה' שביתות עשור ברופאים גם הרמב"ם סובר דאזלינן בתר בקיאות ודוק ונכון אשר התפלא הדר"ג נ"י דבתוספתא לא נזכר דריב"ק הולך אחרי הגדול בחכמה דלענין דברים הנוגעים בכח ב"ד הגדול קטן וגדול שם הוא בכח אחד כי ד' יתן חכמה ולא יכשלו עבדיו משרתיו עושי רצונו גורל אחד להם כולם שווים לטובה כנלע"ד בעז"ה. והסתכלתי בדברי רמב"ן אשר הביא ב"י א"ח סי' תרח"י שכ' וז"ל ואע"ג דליתא הכא בדין סנהדרין התם דיינים הם וכולם צריכין לאותו דין ומדינא לא הי' ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחד אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות אבל הכא שומעין לחכם והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה עכ"ל רמז בדבריו הבדל דבאו"ה או בממון צריך כח ב"ד וכל המרבה דיינים ומורים כדי שיבא מכשורא טוב ועכ"פ מדינא הי' ראוי שיסיכמו כל הדיינים ודייק לדעת אחד לא כ' לפסק או להלכה או לגמר אחד אלא גם לדעת אחד מטעם אחד יפסיקו כולם רק רחמנא אמר אחרי רבים להטות אבל הכא שומעין לחכם והשני אינו ראוי להיות נשאל כלל ולא צריך ביטולו דנדחה כנגד החכם כנלע"ד. (ד) ומה שנסתפק הדר"ג נ"י אם בב"נ שדי בדיין אחד אבל אם ישבו ג' ושנים מחייבים ואחד גדול בחכמה מכריע לפוטרו או בהיפוך דשנים פוטרין והחכם מכריע לחיוב אי לא נאמר בב"נ שגדול בחכמה מכריע את הרבים שלא מצא גלוי לדין זה בב"נ עכ"ד. עלה בדעתו להביא ראי' מן המדרש פ' וישב שאמרו מי שמתחיל במצוה ואינו גומרה קובר את אשתו ובניו מיהודה על שלא נשא ליוסף על כתיפו יעו"ש ולכאורה אחיו היו רבים ומה יכול לעשות אלו הי' יהודה רוצה להוליכו לאביו לא הי' מניחין כי המה הרוב ודנו אותו לרודף כנודע אלא יען יהודה הי' גבר באחיו גדול בחכמה ואם הי' פוטר אותו בדין הי' מהני דעתו יותר מהרוב ומוכח דגדול בחכמה מהני רק כפי דברי רש"י פ' ויחי שמעון ולוי אחים הביא חשבון דראובן ויהודה הי' רוצים להצילו ובני שפחות היו אוהבים אותו ויששכר וזבולון לא הי' מדברים כנגד אחיהם הגדולים א"כ הי' ליהודה חכמה ומנין ודוק. ומצאתי ברבה פ' וירא פ' ולוט ישב בשער סדום וז"ל ישב כתיב אותו יום מינוהו ארכי דיינים חמשה ראשי דיינים הי' בסדום קץ שקר ורב שקר רב מסטירין ורב נבל וקלא פנדר לוט הי' ארכי הדיינים שבכולן בשעה שהי' אומר להם דברים שהם ערבים להם הם אומרים לו גש הלאה סק לעיל ובשעה שהי' אומר להם דברים שאינם ערבים להם הי' אומרים לו האחד בא לגור וישפוט שפוט עכ"ל משמע הגם שלוט הי' גדול שבהם יעיין במתנות כהונה אעפ"כ כיון שהרוב אינם מסכימין ואמרו לו אחד בא לגור וישפוט שפוט רק אין למדין מסדום אולי גם בזה חטאו שלא שמעו לגדול מהם בחכמה ודוק. אך בסברה נ"ל דבשלומא בישראל דנתן הקב"ה תורה דינים להוראה כאשר כתובה לפניו במרום כחכז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה אם מכווין הדין כאשר הוא כתוב במרום ויעיין ברש"י כן בנות צלפחד דוברות כך כתובה לפני במרום ויעיין דבר נפלא בדרשת הר"ן ההבדל בין משפט סנהדרין ובין משפט המלך כי המלך אשר במשפט יעמיד ארץ אין תלוי לכוון כאשר הוא האמת לאמיתו למעלה אבל כח סנהדרין הוא בהשערת האמת לפני הקב"ה יעו"ש אז יש לחקור דגדול בחכמה יהי' כחו יפה מן הקטן בחכמה ולכן אי אמרינן כרמב"ן דהקב"ה נתן לב"נ נמי גוף הדינים א"כ מסתבר דגדול בחכמה עדיף בב"נ אבל אי כרמב"ם שהדינים יהי' כפי הנמוסים שלהם אז בודאי מסתבר מה לי שזה גדול בחכמה הלא בודאי נתקן הנמוסים לילך בתר רוב דיעות כנלע"ד. וטרם אשים קנצי למלין אעתיק דבר אשר כתבתי בחדושי הנוגעים בענינים הנ"ל על דברי התומים בת"כ סי' קכ"ג קכ"ד שכתבתי וז"ל ראיתי בתומים סי' קכ"ג קכ"ד בת"כ שהעיר על מה דהחליטו דיכול לומר קים לי אפי' כמיעוט הפוסקים במקום שמרובים חולקין מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב והקשה איך שייך בדינים אהבאה"ר א"כ הא דתנן שנים מזכין ואחד אומר חייב או זכאי וכן להיפך וקשה אמאי הא אהבאה"ר ועקרת מ"ש בתורה אחרי רבים להטות וזה רובא דאיתא קמן דשני פוסקים מזכין ואחד מחייב והוה כדיינים ובזו ודאי דהולכין אחר הרוב ותי' התומים דשאני ב"ד כי השנים הם עיקר הב"ד כי היחיד בטל כנגדם ולאלו השנים ליכא להם ס' דברור להם שפלוני חייב והם המוציאין ממון אבל לפסוק עפ"י רוב הפוסקים והדיינים לא ידעו להכריע לבטל מיעוט הפוסקים אז יכול המוחזק לומר קים לי כי כל הב"ד לא יוכלו לומר ברור שהוא חייב דהא רואין המיעוט הפוטרין אשר גם אצלם לא ברור שפלוני חייב ופי' זה דברי תוס' בב"ק דף כ"ז יעויין שם. ולענ"ד ליישב גוף הקושי' בשלומא אם ישבו ג' דיינים ושנים מחייבים אז היחיד מחויב לבטל דעתו כנגד השנים שהם רוב דהא הוא חי ויושב בדין לשפוט שפוט ומוכרח לכוף ראשו כאגמון לקבל עפ"י חקי התורה דעת הרבים ולגמור עמם לגמור הדין שיצא מפי שלשתן פלוני חייב וזה שרמזו בתוס' וז"ל וי"ל גבי דיינים שאני דחשוב מיעט דידהו כמו שאינו עכ"ל דהא הוא בעצמו מחויב לעשות כאשר יאמרו הרוב היושב עמם א"כ בסוף בשעת גמר דין ליכא מיעוט בעולם וזה שסיימו תוס' וז"ל ול"ל התם אוקי ממונא בחזקת מרא דהא הב"ד מפקינן מיני' עכ"ל ונלחץ התומים שהשנים הם עיקרי הב"ד יעו"ש ואני אומר הבנה אחרת בשעה שמוציאין ממון היינו בגמר דין אז כל הב"ד שלשתן יחדיו מוציאין ממון דהא היחיד מסכים עמהם לקיים אחרי רבים להטות וא"כ לא נשאר מיעוט אבל בלרדי' זבין אז יש מיעוט לפני הב"ד ואיך ילכו אחרי הרוב לחייב אם יש מיעוט לזכות דהגמר דין יהי' רק עפ"י רוב אתה האיש חייב ואין הולכין בממון אחר הרוב דלא משכחת שם גמר דין בלי רוב דאטו יבטל המיעוט עצמו לגבי הרוב הלא עולם כמנהגו נוהג ויש כאן מיעוט נגד הרוב. ולפ"ז כל זה בשלשה דיינים שישבו לשפוט אז היחיד צריך לכוף כאגמן ראשו בשעת גמר דין וא"כ לא נשאר מיעוט בעולם שיאמר קים לי כיחיד דהלא היחיד מחייבו בסוף ולא עשה עול בזה דמחייבו דמצוה כך עליו שגם הוא יהי' מחייב וא"כ סוף כל סוף יצא האיש חייב מפי כל הב"ד ג' דיינים יחד אבל אם הב"ד רוצים לפסוק עפ"י סופרים וספרים אשר לא ישבו עמם לדון עכשיו לא מבעי' אם כבר מתו אשר במתים חפשי ואין מצוה על היחיד לבטל דעתו בעבור דעת רבים החולקים עליו אלא אפי' הוא חי אין צריך לבטל דעתו כי הוא אינו יושב בדין לשפוט שפוט ויכול לעמוד על דעתו שאפי' כל חכמי ישראל חולקים עליו הוא משער שהצדק עמו ואיך יפסקו הב"ד כפי דעת רוב המחברים הלא יש גם דעת מיעוט המחברים אשר אין מבטלים דעתם וא"כ יוכל המוחזק לומר קים לי כהמיעוט ודוק. דברי ידידו הדש"ת הק' חיים סופר [א"ה הגאון י"נ נ"י השיב לי עוד פלפול ארוך ועוד חזון למועד אי"ה]:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה