שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ד · סימן ז
נעימות ד' עלי ראש גבר הרב הגאון המפורסם בעולם כבוד הרב ר' משה נ"י אב"ד ור"מ דק"ק חוסט יע"א. מכתבו הגיע כאשר הייתי בק"ק האלמין להיות לסנדקאות אצל בן בני הנקרא מנחם יהודה למז"ט ד' יזכני לגדל אותו על ברכי לתורה ועבודה ולהיות כאנשים הנקרא אחריהם לטובה ויאמר הדר"ג נ"י אמן וכעת אמרתי לשום עיני לטובה על מכתבו הארוך והנעים וד' יעזרנו להעמידני בקרן אורה ותורה לראות באמת. (א) הדר"ג נ"י יצא לתרץ הקושיא אשר הקשתי על דבריו וכפי אשר הבאתי גם הפרמ"ג ומרן חת"ס ז"ל סוברים דבב"נ ס' איסור להקל והי' לנפלאת בעיני א"כ למה פסק הרמב"ם דבני קטורה מחויבים למול מספק דהלא נתערבו בהם בני ישמעאל ואעפ"כ מחויבים למול את עצמם וצע"ג ועל זה תי' פר"מ נ"י וז"ל ולענ"ד אדרבה מהתם יש ראי' לדברי בפ"ד דמס' ידים מ"ד דפליגא ר"ג ור"י בגר עמוני הקשה התי"ט מ"ט דר"ג ולי נראה דתוס' ביבמות דף ע"ו ע"ב בד"ה מנימין כ' דגם מהיושבים שם מעיקרא נשארו ועל כל אחד יש לומר כאן נמצא וכאן הי' והרמב"ם דייק בלשונו דבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה ותוס' בשבת מ"ב ע"ב ד"ה נותן כ' מלשון חמים לתוך צונן משמע דהם מרובים וה"נ משמע לי מלשון הרמב"ם וזה נ"ל טעמא דר"ג משום כאן נמצא ור"י ס"ל כיון דנתגייר וכקטן שנולד דמי אין לך פי' גדול מזו ובתוס' חדשים הקשה דנגזר שם משום שמא יקח מן הקבוע ודבריו קשי' קצת יעו"ש ולענ"ד דגר לעולם חשוב פירש דכנולד דמי ושוב בא ר"ג מכח ס"ס דשמא כבר שבו וספק לא נגלה וכעין שכ' התוס' יבמות שם עכ"פ מלשון הרמב"ם דדייק שבני ישמעאל נתערבו בבני קטורה נראה דמבני קטורה נשארו במקומן ואיכא חזקה דכאן נמצא א"כ דייק הרמב"ם כן דדוקא בכה"ג אלא דלענין הריגה פליגא מ"ל וכ"מ לדעת הכ"מ אפי' הורגין על חזקה זו אלא משום דמילה אינה משבע מצות עכ"ל. נפלאת בעיני דעל הקושי' איך אמרו סנהדרין לאחשרוש זיל לגבי עמון ומואב דיתבו אדוכתייהו והלא כבר החריבו נבוכדנצר שהי' קודם אחשרוש כתבו בתוס' וז"ל וי"ל במילתא בעלמא הוא דאוקמי' כי לא מואבים הי' אותם שנתיישבו שם אלא שאר אומות ושמא גם ממואב הי' מעורב בהם והי' קורין להם מואבים כמו בימי חכמים שהי' קורין ליהודה גר עמוני עכ"ל נראה הבנתם בודאי הוא דסנחריב עשה הגלת שלומים ואח"כ בלבל נבוכדנצר כל האומות דסנחריב הגלה והוציא כל בני העיר והכניסם לעיר או למדינה אחרת אבל לא עירב אומה בתוך אומה ונבוכדנצר עשה תערובות אומה באומה כמבואר בתוס' שם מקודם אבל בודאי דלא נשארה משום אומה במקומה רק דנבוכדנצר בלבל האומות א"כ אפשר שבתוך אותן התערובות שבאו אח"כ לארץ מואב הי' בתוכם גם ממואבים ונקראו כל היושבים בארץ מואבים כמו שקראו חכמי הגמ' יהודי גר עמוני הגם מי יודע אם הוא מעמון רק יען שהי' יושב בארץ בני עמון כנלע"ד ברור אבל הדר"ג נ"י כ' וז"ל דגם מהיושבים שם מעיקרא נשארו ועל כל אחד יש לומר כאן הי' עכ"ל לא ידעתי היכן מצא בתוס' שנשארו שם מואבים מעיקרא הלא תוס' כתבו רק שמא גם ממואב הי' מעורב בתוך הבאים לארץ מואב דאל"כ דנשארו שם מעיקרא מואבים הי' להם לומר דקורין להם מואבים על אותן שנשארו שם והי' להם לסיים כמו שקורא ר"ג ליהודה גר עמוני ואוסר אותו יען שנשארו עמונים אלא פשיטא דלא נשארו כלל מעמון ומואב ודוק. וכן כתב הרמב"ם פי"ב מא"ב ה' כ"ה וז"ל כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות וערבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואלו מצרים שבארץ מצרים אנשים אחרים הם וכן האדומים שבשדה אדום עכ"ל לא כ' רוב שבארץ מצרים אנשים אחרים הם אלא בבטוח שהגלה הכל הגלת שלומים וממילא לא שייך לחקור כאן נמצא כאן הי' והוא איש מואב או בן קטורה כמובן דהא ידעי' דבודאי נעקר משם וס' אם שב בתוך הבאים מארץ או לא כמובן. אמנם בלא"ה פליאה בעוני איך שייך לדון כאן נמצא כאן היה הלא ידענו שממקומות אחרות הביא סנחריב ונבוכדנצר לארץ מואב ולארץ עמון ורוב הדרים בארצות ההמה לא מבני עמון ומואב המה וכיון דידענו דרוב אנשים אשר בתוכם אינם מבני מואב ועמון איך אפשר לומר כאן נמצא כאן הי' הלא ידענו שנמצא כאן רוב אנשים אשר לא הי' כאן ואמרי' על כל אחד דהוא מן הרוב אשר נמצאים כאן ולא הי' כאן מעיקרא אי אזלי' בב"נ בת"ר ודוק. ואוסיף עוד לחלק דבשלומא אי ידעי' מי הוא זה שמצינו כאן שייך לומר כאן נמצא זה כאן הי' אותו האיש או החפץ עיין במלחמות ובר"ן ביבמות פט"ו ביצחק ריש גלותא [וברשב"א משמרת הבית בנמצא סכין בדוק לפני אוכל נבילות לתאבון] ובמג"א סי' תס"ז (סקי"ח] ובכתובות ובב"ב וברמב"ן (דף כ"ג] ובגיטין אבל אם לא ידענו מי הוא הנמצא אם הוא מואבי או איש אחר איך נחליט כאן נמצא כאן הי' והוא מואבי הלא לא ידענו מי הוא זה הנמצא אם הוא מהרוב אשר נמצאו משאר האומות או מהמיעוט מואבים. ועוד דכאן נמצא כאן הי' שייך לדון בדור ההוא אשר בלבל נבוכדנצר אבל אבל אחרי דור דורים אשר אנו דנין על הנולדים דור מדור איך נאמר יען שפגענו האיש אשר רוצה לגייר עצמו או חוקר אי צריך למול עצמו נאמר כאן נמצא שהוא נולד מן האיש אשר נשאר שם מעיקרא ודוק. ומה שתי' דברי רמב"ם דכ' שנתערבו בני ישמעאל בבני קטורה ונסתייע מדברי תוס' שבת דף מ"ב לא ידעתי אם הדר"ג נ"י לומד מזה דרמב"ם סובר דבני קטורה הם הרוב ומיעט בני ישמעאל דנתערבו בהם א"כ קשה על דברי מ"ל שכ' דאין ממיתין משום ספק הלא עפ"י הרוב אזלינן בב"נ בתר רוב ומחויבים מיתה אם לא קיימו העשה מן הבנת מ"ל וק"ל ומסוף דברי פר"מ נ"י שכ' מטעם כאן נמצא כאן הי' מחויבים למול משמע דלא נשארו הרוב מבני קטורה במקומן וכן משמע מהרמב"ם פי"ב מה' א"ב ה' כ"ה שכ' וז"ל ואשור בלבל כל האומות וערבם זה בזה עכ"ל משמע דבני קטורה ג"כ נתבלבלו כמו השאר אומות ומטעם כאן נמצא כאן הי' יהי' מחויבים למול קשה לי כמש"ל וק"ל. וראיתי שמסביר טעמא דר' יהושע משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואמרי' דפריש מרוב ומיושב בזה קושי' תוס' חדשים דנגזר שמא יקח מן הקבוע דשאני גר דהוה לעולם פריש עכ"ד ובדעתי לפלפל על דבריו מדברי ט"ז סי' ק"א ס"ק י"ד כ' על דברי הש"ע דאין תולין לומר דאיסור שראוי' להתכבד נחתכה וז"ל ואע"ג דבכל דוכתי תולין ברוב יראה דהכא איכא למימר אדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוה כמו כל דפריש מרובה קא פריש עכ"ל והגר שמשתנה אמרי' מרובה קא פריש דרוב אינם מואבים ועמונים דגר נשתנה בנחתך ערלתו [דנקיבות לא נאסרו] וא"כ בלאו טעמא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ההשתנות יפעל דנימא דפרוש מהרוב ואפי' אם רוב עמונים יתגיירו אמרי' בכל אחד דפירש ואיסורא במיעט נשאר ואולי דווקא אם נחתכה חתיכה ואין ראוי' עוד לכבד זה נקרא השתנות אבל נחתך הערלה לא נקרא השתנות הגם דנקרא ע"י גירות כקטן שנולד] דאין לומר יען דגירות נעשה ברצון אדם אז לא אמרי' איסורא נשאר במיעוט וכל דפריש מרובה קא פריש דבכל הזבחים ברוצח שנתערב משמע דאפי' באדם שייך כן וגם מסוף דברי ט"ז שכ' וז"ל אבל אין לומר הטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דכאן יש לפניך שני קבועות אחד חלק הנחתך והשני שנשאר שלא נחתך וא"כ טפי הי' לומר שהאיסור בחלק שנחתך כי חלק זה הרוב נגד קבוע השני עכ"ל משמע דגם הנחתכים אינם רוב דשייך הטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וא"כ לפי הבנת הדר"ג נ"י דנשארו שם מן המואבים מעיקרא א"כ הוה כל קבוע כמחצה על מחצה והי' יכול לתרץ דברי הרמב"ם דכל קבוע כמחצה על מחצה ובאיקבע איסור ספק אסור רק לפי דברי פרמ"ג ומרן ז"ל משמע אפי' באיקבע איסור ס' מותר לב"נ וצריך לומר משום כאן נמצא כאן הי' וה"ה הגר ודאי ממואב רק לק"מ דקבוע שאינו ניכר הוה רק קבוע דרבנן וצריך לומר כאן נמצא כאן הי' ואפי' אי באיקבע איסור לב"נ אבל קבוע דאורייתא אין כאן ואזלינן בתר רוב ופטורין למול עצמן אבל עכ"פ אליבא דר"י שפיר יש לומר דסובר כל דפריש מרובא קא פריש דרוב אינם מואבים ולא צריך לטעם דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ודוק. ואיידי דאיירי ארמז כי חקרתי במקו"א אי אמרינן בב"נ כל קבוע כמחצה על מחצה דמי בשבע מצות שלהם כגון בנשים פנוי' אחת וט' נשים נשואות ובעל אחת מי נימא דקבוע חידוש הוא כאשר חידש הר"ן בחולין אשר רמז הש"ך בק"י ואין בו אלא חידושו בישראל נאמר בוארב לו וקם עליו אבל בב"נ בודאי הוה כרוב ואזלינן בתר רוב וחייב או נימא הגם שדין קבוע חידש כיון דאמרי' להקל קבוע כמו בלהחמיר אז אמר' דין קבוע אפי' בב"נ ואמרתי אז אי רוב הוה רק ס' כדברי ש"מ א"כ מסתבר דקבוע היה גם בב"נ דהלא לולא דגילה הכתוב לילך בתר רוב הוה כל רוב רק ס' וקבוע גילה התורה דיהי' נשאר על סברה וה"ה בב"נ אבל אי רוב הוה כודאי אז הוה קבוע חידש ובישראל נאמר ול בב"נ ולפני איזה חדשים מצאתי בקצו"ח סימן רצ"ב שחידש בגזלה שאסור לב"נ אז אם הגוי לקח מקבוע הוה כאלו ישראל לקח משם יען דאיסור גזילה שייך גם בב"נ יעו"ש רק שם הנ"מ לישראל ובגזילה הוה כאלו ישראל לקחו ממקום קביעות יען דשם גזילה הוה אסור לב"נ אבל אי דין קבוע מהני לב"נ עצמו לא מצאתי מבורר כעת. (ב) מה שהעלתי דיש ליישב קושי' נב"י איך חייב ב"נ על אשת אביו דלמא לאו אביו הוא אי לא אזלי' בב"נ בתר רוב ואמרתי דמשכחת כשהי' חבוש בבית אסורים והתפלא הדר"ג נ"י הא אמרי' בסנהדרין דף נ"ח כל שבישראל ממיתין בב"נ מוזהרין ובישראל ממיתין אף בלא חבושין בבית אסורים עכ"ד דבריו נפלאת בעיני שם קאי על סוג עריות לדעת איזה עריות אשר יש בהם מיתות ב"ד לישראל חייב ב"נ ג"כ על אותן שמות עריות לאפוקי עריות שיש בישראל כרת נא נאסרו לב"נ אבל באמת באותן עריות שנאסר ב"נ כמו שהומת עליהם ישראל יש הבדל בישראל די להחליט שהמה עריות עפ"י הרוב ובב"נ דלא חדשה תורה הרוב צריך בירור ודוק. גם יצא להביא ראי' דאזלי' בב"נ בתר רוב יען דמחייב על העובר וקשה דלמא נפל הי' הגם דב"נ חייב על טריפה שהרג אבל על נפל בודאי פטור אלא בודאי דאזלי' בב"נ בתר רוב עכ"ד. נלע"ד הגם דיש מיעוט נפלים היינו מחמת הרבה סיבות פעם מחמת העבודה ופעם מחמת לידה וכדומה אבל בוודאי האשה אשר תרגיש העובר ולא יבואו סיבות חיצוניות לפעול עלי' הוה דבר מיעוטא דמיעוטא שתלד נפל וראי' לזה מדברי נמ"י בריש פ' החולץ דלר"ל דסובר חליצה מעוברת לא הוה חליצה דהגם דהפילה לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע יען דחיישי' דבשעת חליצה הי' ולד מעלי' בקירבה רק אח"כ בא גורם מאיזה סיבה ופעל שיהי' הולד נפל יעו"ש וא"כ אם נראה מן הולד שהי' ראוי לצאת ולהיות ולד אז חייב הב"נ על העוברין כי כל עובר אשר יש לו כל איבריו על תיקונו ראוי להוליד ואת"ל שהי' נעשה ממנו נפל טרם שיולד אבל עכשיו הוא עובר מעלי' ועל זה חייב כנלע"ד. ובלא"ה לא הבנתי כיון שתורה גילה שופך דם האדם באדם דמו ישפך א"כ גילה התורה שחייב זה ואין כאן לדון על מיעוט ורוב דהא התורה חייבה על שפיכות דם כזה אבל במקום דמשכחת ודאי לא אזלי' בתר רוב דתורה לא דיברה בב"נ אלא בודאי וק"ל. ועל מה שחקרתי אי אזלינן בב"נ בתר חזקה קמייתא פלפל הדר"ג נ"י דלכאורה מוכח דס' אסור לב"נ דדרשי' מן אכל תאכל ולא אבר מן החי שמפרש רש"י מה שעומד לאכילה תאכל ודברה תורה בודאי מה שעומד לאכילה אבל ס' אסור ותי' דבלא"ה הקשה תוס' הא בשר הי' אסור לאדם ומשני כגון שמתה מאלי' מותרת אבל אבמה"ח אפילו נפל מאליו אסור יעו"ש עכ"פ אם מצא אבר וס' אם ע"י אדם נתלש [ולדעתי ה"ה אם מעצמו נתלש מן החי] אסור דהי' לו חזקת איסור כיון דבודאי הי' לו חזקת איסור אבל לב"נ שהותר לו לשחוט לא הי' לו חזקת איסור ויהי' הס' מותר וכל זה אם בחיי' לאו לאיברים עומדת אבל אם בחיי' לאיברים עומדת גם לב"נ הי' לבהמה חזקת איסור ומיושב בזה דברי רא"מ שהקשה עליו המהרש"א רק הרא"מ קאי אי בהמה לאו לאיברים עומדת והותר הס' והי' ס"ד דהותר כולו אבל הגמ' קאי אי לאיברים עומדת ואז ס' אסור ולא צריך קרא לאסור לב"נ והאריך בזה דבזה תלי' אי ס' איסור מותר לב"נ או אסור לו וממילא ידעי' דגם בב"נ אזלי' בתר חזקה. ולדעתי יש לחקור בדבר אי הי' לב"נ רשאי להקריב שלמים יעיין בזבחים דף קי"ו דיש פלוגתא אי הבל הקריב שלמים דכתיב והבל הקריב גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן א"כ כיון דהותר לו לשחוט קרבן לד' הי' הבשר מותר לו דהשחיטה הי' אסור לו להרוג בהמה כדי לאכול בשר תאוה אבל אם שחט שלמים לד' ממילא הותר לו הבשר לאכול א"כ לא שייך חזקת איסור דהא ראוי' כל בהמה וחי' שישחט אותה לד' ויאכל הבשר כמו אם מתה מאלי' מותר כן הי' מותר אם שחט הבהמה או החיה לקרבן לד' ועיין רמב"ן בתורה שם שנגלה שרק המעשה השחיטה הי' האיסור ולנח הותר להרוג ולאכול בשר תאוה אבל בשר קדשים הותר אפי' לאדם ודוק. שוב התבוננתי א"כ מאי הקשה הגמ' בדף נ"ט מאין הי' הבשר שמלאכים הי' צולין לאדם והוצרך לומר שירד בשר מן השמים ולא משני היינו בשר שהקריב לקרבן אך דנודע דקודם החטא לא הקריב והצליות הבשר הי' קודם החטא ודוק והא לא קשה על הגמ' דלמא מבשר בהמה שמתה מאלי' דמסתברא דמלאכים לא הי' צולין דבר שעליו טומאת נבילה הגם שלא נצטוה אדם על טומאה וק"ל רק מתוס' דף נ"ו שהקשה למה לי לאסור אבמה"ח הלא בשר הי' אסור לאדם ותי' כגון שמתה מאלי' מותרת לו למה לא תירצו כגון אם יקריב קרבן שלמים שאז הבשר מותר לאדם ואעפ"כ אם תלש האבר אחר רוב השחיטה ועדיין הרי היא כחי' לכל דברי' אז אסור לו משום אבמה"ח מזה משמע דאפי' אם הקריב שלמים הי' הבשר אסור לו הגם שהקריב לד' רק החלב הבשר נשאר באיסור ודוק. אך מצאתי ברבה בראשית פ' ט"ז וז"ל אכל תאכל אמר רבי יעקב דכפר חנן מתי יתכשר לאכילה משתשחט רמז לו על אבמה"ח עכ"ל וכ' שם בידי משה וז"ל אף שלא נצטוה אדם הראשון על השחיטה לפי שנאסר לו בשר תאוה רק מבשר קדשים ובקדשים כ"ע מודים דבעי' שחיטה וכוונת המדרש במה שהזכיר שחיטה להורות שנאסר לאדם בשר תאוה עכ"ל הרי מבואר שמותר הי' לאדם לאכול בשר קדשים ומדברי תוס' לא משמע כן ודוק. ובלא זה יפלא בעיני איך שייך להזכיר כאן חזקת איסור הלא סוף כל בהמה הי' בידי אדם למות ומיתה מתרת את בשרה לאכול יעיין יבמות דף ל"א אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת יעיין רש"י שם וא"כ היתה הבהמה עומדת להיות בשרה מותרת לאחר זמן דהא בודאי תמות ועיין ט"ז יו"ד בה' אבילות דמדמה מיתה לשטר העומד ליפרע ומדחזי' השתא מת אמרי' שכבר מת יעו"ש א"כ אי מצינן אבר או בשר ולא ידענו אם בא מן בהמה החי או מן בהמה המתה יותר מסתבר לומר דס' מותר דמהכ"ת לחוש שנחתך מחיים ונעשית איסור עולם שאין לו היתר עוד הלא היתה לכל בהמה חזקה להיתר שתעשה היתר לאחר זמן ובודאי הך אבר בא מבהמות אשר מתו מעצמם בסוף והשיגו האיברים ההיתר כנלע"ד. וגם זה מסתבר הגם דאסור לאדם להרוג או לשחוט בהמה וחי' היינו לשפוך דמה ארצה אבל להאכילה קורט של חילתית או שאר דבר לגרום לה שתמות מעצמה לא ידעתי איסור בזה לאדם וא"כ יש בידו לגרום מיתה לבהמה ולאכול בשרה ואין כאן חזקת איסור ומה לי שחסר נחירה או שחסר להאכילה דבר הממית אותה בחיי' והכל נכלל בתי' התוס' דבמתה מאלי' מותר כי רק לשפוך דם בהמה הי' אסור כנלע"ד (ויעיין ברמב"ן בתורה]. וחקרתי ג"כ על קושי' התוס' שהקשה למה צריך קרא לאסור אבמה"ח הלא אכילת בשר אסור ותי' במתה מאלי' מותר ולמה לא תירצו אם עבר והרג מהני מעשיו ומותר לו הבשר אבל אם תלש מן החי ואכל חייב מיתה אבל על איסור בשר בודאי אין חייב עליו מיתה דא"כ יהי' ח' מצות לאדם הראשון וזה לא מצינו ונ"מ אם רשאי לדיין להרגו על אבמה"ח ובפרט למ"ד דאי לאיסורא כ' רחמנא וצע"ג. ועלה בדעתי כיון דיש איסור במה שהרג הבהמה אז כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת לא מהני לו מעשיו בשלומא אם מתה מאלי' ג"כ הבשר מותר אז לא שייך כ"מ דא"ר ל"ת לא מהני כסברת התוס' בצורם אוזן דהא יהי' נחשב כנעשה מאליו הי' ג"כ מותר אבל אי מתה מאלי' אסור גם כן א"כ מעשיו באיסור לא מהני לו [ומשום ה"ט הסביר הנתיבות דגוי נהרג על גזילה ולא קנה אותה יען דאי עביד לא מהני יעיין שם סי' רצ"ב] אך רחוק מהשכל דעכ"פ לא הוה אבמה"ח שיהי' עליו מיתה רק איסור יש על האדם ואין חייב מיתה על הריגת בהמה ומכ"ש אם אדם הרג את הבהמה שיהי' איש אחר חיוב מיתה אם אכל מהבשר וא"כ צריך קרא שחייב מיתה על אבמה"ח וצע"ג. ומצאתי בפרשת דרכים דרוש א' שמסתפק אם ב"נ בא על אמו וחייב מיתה אי קנה אותה בבעילתו להיות אשת איש משמע דקנין איסור לא מהני אצלו הגם שא"א לתקן האיסור דבכל אופן חייב מיתה על הבעילה רק שהביא שם דברי קמאי דער ואונן שנתחייבו מיתה על בעילה שלא כדרך לא קנו לתמר יעו"ש רק שם צריך קנין אבל כאן הגם שהריגה לבהמה עשה איסור עכ"פ אבמה"ח לא הוה אם הורג הבהמה ודוק. ולפ"ז הגם שאסור לו להרוג בהמה אבל על אכילת בשר שלה לא שייך לדון חזקת איסור דעבירה שעשה עשה אבל הבשר מותר לו דאין כאן איסור רובץ על גוף הבשר ובפרט לאדם אחר אשר לא עבר העבירה הוה כאלו מתה מאלי' כנלע"ד לפלפל בדבריו. והלום ראיתי במכתבו שהשיג עלי שאני מחזיק דס' אסור לב"נ וגם דלא אזלינן בב"נ בתר רוב א"כ יהי' כל ב"נ מחויב למול את עצמו מס' דדלמא מבני קטורה הוא וא"כ למה כ' בש"ע סי' רס"ג ביו"ד שלא למול לגוי אם לא יחפץ לגייר ואמאי הא מחויב הוא במילה דרוב לא פוטר אותו עכ"ד. ידידי הגאון נ"י מה אשיב על זה (א) הא יש כאן רוב דלא נתחייב כלל בסוג מצוה זאת דאפי' אם ס' דאורייתא לחומרא היינו אם נכנס בסוג החיוב עכ"פ וס' רק אם מעשה זה או חתיכה זו אסורה עליו אבל בס' אם נכנס אדם בכלל סוג מצוה הזאת לכ"ע ס' מותר וכבר כתבתי בזה בספרי מחנה חיים סי' צ"ג בד"ה ואודיעך יעו"ש וה"ה אי אפי' ס' אסור לב"נ ולא אזלינן בתר רוב היינו אם הגוף בודאי נצטוה באיסור הנ"ל כגון ס' אבמה"ח או ס' אשת איש וכדומה דעכ"פ נכנס בחיוב איסור ודאי וגם ס' אסור וגם רוב לא מהני לי' אבל אם יש רוב שגופו לא נכנס בחיוב סוג הנ"ל לכ"ע גם ב"נ פטור ודוק. (ב) יש לי בזה חקירה נאותה אפי' אי בישראל הדין מצות אין צריכות כונה ובפרט במילה דסתמא לשמה קאי דא"א למול בפעם שנית יעיין תוס' זבחים דף ב' ובטו"א בחגיגה היינו בישראל שלבו לשמים ומהני בו כפי' הגם דכתיב בקרבן לרצונו כמבואר ברמב"ם דיצרו מעכבו וכאשר כופין ליצה"ר לבו כפוף לעשות רצון אביו שבשמים אז יש לומר דמצוה אין צריך כוונה דסתמא לבו יחפץ במצוה אבל בב"נ אין מקיים מ"ע רק ברצון ובמחשבה שמכווין לעשות המצוה לשם הקב"ה ואז אם מקיים ז' מצות יש לו חלק לעוה"ב ויעיין ברמב"ם ה' מלכים פ"ח ה' י"א וז"ל וכל המקבל ז' מצות ונזהר לעשותן הר"ז מחסידי או"ה והוא שקבל אותן ויעשה אותם מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו שצריך לכוין לשם מצוה בשעת עשי' וא"כ כיון שלא בא להתגייר ולא מכוין לקיים מצות מילה בתורת ס' בני קטורה רק מבקש למול עצמו מפני רפואה או למעט תאותו אין כאן סרך קיום מצוה כלל ודוק. (ג) אטו אם הוא מחויב למול עצמו מס' קיום מצוה יש עלינו חיוב לעזור לו לזה הכי יש ערבות שלו עלינו לעזור לו לקיים ס' מצוה ובפרט ליתן חתם בדמות חתם ברית קודש במקום ס' לטעם הלבוש או לטעם הש"ך שמכווין לרפואה א"כ יש היפך כוונה דלא מהני אפי' בישראל אבל אם ישאל לת"ח ישראל אם מחויב למול עצמי לשם מצוה באמת אפשר דמותר ודוק. (ד) ועוד דבישראל דאזלי' בתר רוב א"כ המוהל יעשה איסור עפ"י רוב שנותן חתם ברית קדש שלא במקום המקודש למצוה זו או שמרפא ועושה איסור עפ"י רוב והגם שגוי מחויב אפי' אם רוב מנגדו אבל איך יעשה ישראל חטא עפ"י רוב אין אומרים לישראל חטא בודאי לזכות ב"נ מס' ודוק. והנה על יתר דבריו אשיב אי"ה פעם אחר כי יש לי הערות רבות לפלפל ולחקור בעז"ה רק אעתיק כי מצאתי מציאה גדולה לאדמ"ו מרן חת"ס סי' קע"ז אות ד' שכ' וז"ל ודבר פלא שלהי יומא למאי דקיי"ל תינוק הנמצא בעיר שרובה נכרים הרי הוא נכרי להאכילו נבילות ומכ"ש שיחלל שבתות ואינו צריך לשמור שבתות הרבה ואפ"ה לפקוח הגל מחללין עליו שבת אפי' לכשיגדל ואינו שומר דת ישראל ואלו ישראל גמור כיוצא בו המחלל שבת בפרהסי' אין מחללין עליו שבת וזה מחללין עליו עכ"ל והרי תינוק הנמצא דמחלל שבת לא שייך בו להכעיס דהא מותר לחלל שבת והדומה לו ומחלל שבת בפרהסי' אפי' רק לתאבון אסור לחלל בעבורי שבת הרי שאדמ"ו מרן ז"ל כ' כפרמ"ג שאסור לחלל שבת על מי שמחלל שבת בפרהסי' אפי' לתאבון ודוק. דברי הדש"ת ד' יצווה עליו ברכתו עם זקנה ושיבה טובה אמן. אוהבו הק' חיים סופר: