אור ברסלב
שות מחנה חיים ד › סימן טו

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ד · סימן טו

סימן יד

רב שלום לראש גבר ידידי ה"ה הרב הגאון החריף ובקי כבוד הרב ר' דוד יהודה נ"י אב"ד דק"ק קרס"ט יע"א. אותיותיו לי קבלתי פעמים רק מרוב טרדותי וגודל חולשת גופי לא אוכל לעשות כאות נפשי וגם היום לא אבוא רק בקצירת אומר איזה הערות אשר אפלפל עמו כפי אשר עם לבבי ועיניו יבחנו ואשר יברור יקרב לפניו. הנה על מה שחדשתי דאמירה לגבוה הוה דוקא אם האומר סכום על ההקדש הרויח באמת או עכ"פ הי' בו מחשבה שיוכל להיות צד ריוח להקדש עכ"פ אז הוה אמירתו כעין נדר ואמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל בודאי אם באו אנשים זא"ז והגידו איש ואיש כפי הבנתו אשר החפץ שוה ונשאר עוד להרויח סכום ידוע רק כל אחד אומר גם אם יוסיף עשרה יש בו עוד להרויח א"כ לא שייך בו אמירה לגבוה בהוספת כל איש והדר"ג נ"י השיב וז"ל מש"כ לחלק בין הגאבעללע לערכין וכ' דשם בערכין נערך כמה שוה הקרקע ואלו הקונים נותנים יותר מכדי שויהן אבל בלא ידוע ערכו ואלו הקונים כ"א מגלה כמה שוה בזה ל"א אמירה לגבוה דאין בזה רק גילוי דעת כמה שוה, הנה נא ימחול לעיין בערכין דף כ"ז במשנה איתא ברישא הך דינא בנדון דידן דכ"א מהמוסיפין צריך לשלם אם חזר ובסיפא איתא דין אחר לענין מה שנוגע בחומש של הבעלים ואיתא שם בגמ' אמר רב חסדא על דין דסיפא דאין מוסיף עליו ל"ש אלא דלא נישום בג' אבל נישום בג' מוסיפין ולדברי כהדר"ג דהא ברישא דמוסיפין צריכין לשלם דוקא באינו שוה הוספה א"כ למה לא אמר ר"ח על הרישא ל"ש אלא דלא נישום אבל בנישום ושוה הוספה פטורין יען דלא הרויחו להקדש דשוה כהוספתן ואין בהוספה רק ג"ד אף דכהדר"ג מחלק החילוק באופן אחר דמיירי דנישום בפחות אבל כשלא נישום ואלו מגלים כמה שוה ל"א כך אבל עכ"פ גם חילוקו של ר"ח מוכרח לדעת כהדר"ג דאם לא נישום ולא שוה כל כך או דנישום ושוה כל כך, ומעתה מה שהחזיק כהדר"ג בגבעללע דאין מכוונים להרויח לקהל רק כ"א מגלה כמה הוא שוה ל"א אמירה לגבוה הרי מוכח מגמ' דדין דרישא בערכין מיירי בנישום ושוה כמו שמוסיפים אמרי' אמירה לגבוה ובזה מה שהחזיק עוד דבריו במכירת המצות דל"ש אמירה לגבוה דשווי' הם כמו שפסקי' דאין ערך למצות אף דלולי איהו היו מוכרחים ליתן בזול יותר זה לא נקרא ריוח רק מונע מהפסד הנה כבר הוכחתי ממשנה דמיירי אפי' בשוה כשיעור הוספה עכ"ל. ולע"ד לק"מ הקושי' שהקשה למה לא אמר ר"ח ארישא דאם נישום והי' שוה דיכולים לחזור כולם יחד דנחזי אנן הלא במתני' תנן היכא דאחרון אמר חמישים והראשון אמר בעשרים ולבסוף חזרו דלא שווי' אפי' עשר יעו"ש ומספר המתני' דהראשון אמר הרי הוא שלי בעשר והשני אמר בעשרים וכו' אבל הכל בלשון הרי הוא שלי בעשרים או הרי שלי בשלושים כמובן ולכאורה איך אמר הרי הוא שלי דלמא לא יחפוץ הגזבר ליתן לו הי' צריך לומר יהי' שלי בעשר אך לק"מ דכיון דההקדש מכריז למכור ועיין ברמב"ם פ"ח ה' ג' אז מי שאמר הרי הוא שלי אם לא ימצא איש אשר יוסף על עשר הגזבר לא יוכל לחזור לאמור לא אמכור בעשר דכיון דהכריז שהחפץ הוא למכור ונתן אחד דמיו עליו הרי הוא שלו חוץ אם יאמר איש אחר הוספה עליו וא"כ שפיר בחר הקונה לשון ערומים הרי הוא שלי בעשר אם ימכר בעשר הרי הוא שלי ולא יוכל הגזבר לאמור לא אמכור החפץ בעשר ואם ימצא אחד שיאמר עשרים אז לא הוה החפץ בעשר ולא הוה של הראשון אלא של שני דאמר ג"כ הרי הוא שלי בעשרים דאם לא יותן יותר ע"כ הרי הוא שלו ואעפ"י דיש לבעלים קדימה כנגד אחר אבל עכ"פ יצרכו להוסיף וא"כ לא יהי' לו בעשר והגם דמשכחת דבעלים אמרו ז' וחצי זהובים או סלעים ובא השני ואמר בעשר א"כ שוה הבעלים עם החומש דסך הכל ג"כ עשר סלעים ואז הבעלים קודמים עיין רמב"ם ה' ז' שכ' בפירש כן בכל זה אמר הרי הוא שלי דמתני' איירי דבעלים אמרו שמונה או תשעה או ששה או ז' ואז לא משכחת דיהי' שלהם בעשר ודוק ובעבור זה לא תנא במתני' הלשון בעשר הרי הוא שלי דזה יהי' משמע אם יחפץ הגזבר ליתן בעשר הרי הוא שלו אבל אין הגזבר מוכרח ליתן בעשר ונהפוך הוא דעכ"ח מוכרח ליתן לו בעשר אם לא ימצא מי שיוסף בדמיו הוא קונה החפץ מיד ועל כן אמר הרי הוא שלי בעשר שהוא שלו בודאי אם לא יעלה דמיו ביותר מעשר והבן. אך כל זה אם החפץ לא הי' שוה עשר ופסקו הבעלים פחות מעשרים ובאו חמשה אחרים והוסיפו זא"ז מעשר ועד חמישים אז כל אחד יוכל לומר הרי הוא שלי בסך הנ"ל אבל אם החפץ הי' נישום בחמישים נפלאת איך יאמר המקדיש שמונה או תשעה הלא צריך לפדות בשווי' הכי לא ידע הבדל בין שדה ששוה ט' סלעים לנ' סלעים וכן איך אמרו אחרים בעשר או עשרים ושלושים וארבעים וגם נפלאת בלשון הרי הוא שלי הכי יתן לו הגזבר שדה של חמישים בעשר או עשרים בודאי לא אין רשאי גזבר ליתן שדה הקדש ששוה נ' בעד עשר כי השדה צריך להיות נמכר בעד השוי' בזמן שאין היובל נוהג וגם יפלא איך בא זה שחזרו כולם ונמכר בפחות מעשר כמבואר בגמרא בהבנת המשנה הלא נישום בג' מומחים ועיין רמב"ם פ"ח שצריך עכ"פ ג' מומחים ואח"כ נגלה שלא הי' שווי' אפי' עשר הכי זה שיקול הדעת של מומחים בשימוי יעוין ח"מ וא"ע בדינים הנ"ל ואין לך מפורש יוצא יותר מזה דדין דרישא לא משכחת אם נישום בשווי' כאשר אמר האחרון רק (או דלא נישום כלל) דנישום ואמרו השמאים דלא שווי' עשר אבל בסיפא דאיירי דחמשה אנשים הוסיפו על הבעלים מעשרים עד חמש ועשרים אז הוא שטעו הבעלים עם אותן אנשים בחומש או שתות כנגד השמאים הבקיאים ושפיר קאמר ר"ח דינו על הסיפא ומדויק עומק לשון משל חכז"ל ואקוה שישמח לבו בדברים האלה בעז"ה. רק בלא"ה נ"ל דל"ק קושי' הדר"ג נ"י דלו יהי' שהי' נישום בשווי' עכ"פ הפודים לא ידעו מזה דגם בסיפא לא ידעו הפודים בשווי' כמ"ש האחרון ופרוטה על עלויו יעיין רמב"ם ה' ו' וא"כ כיון דלא ידעו הפודים ברישא ששוה חמישים כפי השמאים וא"כ הם היו מתכוונים להרווחה דהקדש וגם נגלה לבסוף שלא הי' שוה והי' הרווחה להקדש והוה בכלל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ובסיפא אשמעי' כיון דעכ"פ כיון דהוא שוה באמת כמו שאמר האחרון צריכין הבעלים ליתן חומש על עלי' ודוק. ועוד נ"ל דבסיפא אפי' אם יעריכו הג' מומחים אח"כ אחרי שכבר העלו הפודים זא"ז ואמרו השמאים ששוה כמו שפסק הפודה האחרון אעפ"כ צריכים הבעלים ליתן חומש על זה מורה לשון הרמב"ם שם שכ' בהל' ו' וז"ל אבל אם שמו אותו ג' מומחים ואמרו ששוה מה שנתן האחרון והוסיפו הבעלים על עלויו אפי' פרוטה אחת הרי הן מוסיפין חומש על עלוי' של אחרון עכ"ל משמע שהמומחים אמרו עכשיו ששוה כמו שאמר האחרון וא"כ אם ברישא יאמרו ג"כ ששוה עכשיו מה שפסק האחרון מה ישלמו הם אם חזרו ואם יאמרו שמתחילה הי' שוה כך ועכשיו נעשה זול א"כ לא הוה דומה לסיפא דשם אם רק עכשיו שוה כמו שאמר האחרון חייב ליתן אך דבר זה צריך בירור גדול ולא באתי רק להעיר לפום רהיטא ודו"ק. סוף דבר הכל נשמע דאני על משמרתי אעמוד דהן במכירת המצות וה"ה בגבעלע ל"ש אמירה לצדקה או לצרכי קהל יהי' כמסירה להדיוט ודו"ק. (ב) ועל מ"ש דאשת בנו של יוסף בן יועזר השיאה לבה לאמור לבעלה שלא ימכור המרגליות רק להקדש לשמש בה לפני הקב"ה עכ"ל השיג פר"מ נ"י במכתבו וז"ל במחכ"ת שם איתא בהדיא דאמרה לא תמטאי למלכא דישקול מנך בדמי קלילא הרי בהדי' דלא חשבה כלל שום נדבה לשמים רק חשקה למכור למי שיתן יותר והאמת דהיסוד בנין של כבהדר"ג לא נבנה ע"ז רק נחית לחקור אם כה"ג שייך אמירה לגבוה במה שיכול להוסיף על השער רק זה מוכח בהדי' דהיא לא נתכוונה לטובת ההקדש כלל רק חשבה באופן שיכול למכור בדמים יותר עכ"ל לא ידעתי השגתו אני אמרתי שבעבור שהשיאה לבה שישומש במרגליות לפני הקב"ה על כן אמרה לבעלה שלא ימכור המרגליות רק להקדש אבל לא גילתה לבה לבעלה יוסף אשר לא הי' נוהג כשורה כי הוא לא יחפץ בזה לכן אמרה לו שהמלך יתן דמי קלילא אבל הגזבר הוא ירא שמים ולא ישים המרגליות בדמי קלילא וכן כ' שם הרשב"א בד"ה ולא תשיימה את וז"ל אלא הגזבר שהוא בקי ישיימנה לך וירא שמים הוא לא ישים אותה בזול עכ"ל הרי שאמרה לו שהגזבר ירא שמים ולא ישיימנה בזול אבל לא אמרה הוא יתן בעבור ההקדש הרבה אם יצטרך לה רק פתחה פיה בחכמה שלא ישים אותה בזול אבל לא חשבה תחבולות למכור בדמים יותר וקצרתי. (ג) ומה שהשיב הדר"ג נ"י על דברי בד"ה ומעתה דאמרתי דגאבעלע דומה למכירת חיטים דכמו דשם אין בו אמירה לגבוה יען דלא פסק להרויח להקדש ה"ה בגאבעלע והשיג עלי דשם אם לא יוזלו החיטים א"כ נתן שהווי' ממש אבל כאן בגאבעלע הוא נכנס בס' דאטו הבהמות של שנה הבא צריך להיות דומה לכשרות בהמות של שנה העבר אולי בשנה הזאת יטרפו כפלים מאשר נטרפו בשנה העבר דאטו בהמות אגודות זו בזו וא"כ נכנס שוכר גאבעלע בס' להרויח להקל והאריך בדבר מאוד מאוד. ידידי נ"י נפלאת אהבתו לי וע"כ אשוב לו גם בזה דאני אמרתי בשלמא במרגליות אשר באמת יש עליה שומא בעולם או בשדה אשר הקדיש דיש עליה שומא בעולם כי יש ערך על ערכם אם ימצא איש אשר פוסק סכום אשר מבקש בעד המרגליות או אשר יתן בעד שדה בלי לדעת השומא הוא מכווין עכ"פ להרויח להקדש בחד צד או שהוא ירויח אם השווי' בפחות או ההקדש יריוח אם השווי' ביותר דהא יש מומחים בעולם אשר יוכלו לשום אותה בערכה היום והוא לא חפץ בשומא רק כאשר יצליחו המזל שלו או מזל של הקדש אבל בגאבעלע אשר הרווח וההפסד יצמיח ויבורר בעתיד אם יתכשרו בהמות ויהי' פרנסה וימצאו רוב אוכלי בשר או אם יבואו הרבה אנשים ממקומות אחרים להשכיר ויצרכו הרבה בשר וכדומה מן הסיבות או יהי' הכל בהיפך הבהמות יתטרפו ולא יהי' פרנסה לאכול בשר ולא יבואו אנשים מעלמא וכדומה א"כ הוא משא ומתן על ספק הפסד או ס' ריוח והוא נמכר אצל אקרו"ט אז משא ומתן כזה אשר יש בו אופן הפסד או ריוח יתנו אנשים ללב כמה הוא שוה לכנוס על ס' ובאו השוכרים זא"ז הראשון אומר ששוה עשר זהובים לשבוע והשני אומר חמשה עשר והשלישי אומר ח"י זהובים למשל כי כל אחד מחשב לשכר שקרוב לשכר יותר מהפסד ומשערים כמה יהי' השכר גדול אם יצליח מאלו אשר יוכל להפסיד ואיש כפי השערתו יפסוק א"כ אין נכנס בס' כלל דכבר נכלל זה שהקהל ישכירו הכנסת הגאבעלע אשר יוכל להיות בו ריוח גדול או הפסד מועט ובאו אנשים ויפסיקו כמה שווי' משא ומתן כזה והבן זה כי הוא נכון בעז"ה. (ד) עוד יצא פר"מ נ"י על מה שדמיתי כח קהל לא הוה זכות אשר בידם להשכיר רק המה כמו שותפים בעלמא כ' כבודו נ"י בהשגותיו וז"ל הנה כל משכו הוא לפי דרכו שכהדר"ג נ"י אבל האמת איך יתכן בזה שותפות וכי שותפים יכולים לעשות כפי' הרוב על המיעוט מש"כ בזה דרוב כופין המיעוט עכ"פ מצד המנהג דמ"ה גם בדיני קהל דעת מהרשד"ם דלא אמרינן אחרי רבים להטות רק מצד המנהג ובאמת איכא גם דינא דמלכותא כמו שארי מסים וארענדע דעיקר דין תורה נבנה על דינא דמלכותא ודינא דמלכותא גם בזה דכל קהל יכולין לעשות מס להוצאותם הרוב על המיעוט כל שהם בעלי כת אמונה אחת א"כ דמי ממש לארענדע עכ"ל. מאוד נפלאתי על דבריו דאטו אם ליכא דין ממלכות שכל בעלי כת אמונה אחת יכולים לעשות מס על הוצאותם ליכא דין בישראל ח"ו חס מלהזכיר הלא יעיין בא"ח סי' נ"ג וסי' נ"ה ובח"מ סי' קס"ג וסי' רצ"ב הכל בדין ובמשפט חקי' צדיקים ומשפטים ישרים מה ענינם הנ"ל לדינא דמלכותא דינא הלא יש דינא דמלכותא של מלך מלכי המלכים הקב"ה ועיין במג"א סי' קל"ב דחקר אם חלקו הקדישים ובא עוד אחד דנתבטל גורלם דדמי לאחים שבא להם אח ממד"ה שנתבטל כל החלוקה וכן אם אחד לא אמר היום קדיש ומבקש איש אשר לא בא אתמול לבהכ"נ ומבקש היום כל הקדישים שמדמה כמו אם משתמש אחד מהשותפים זמן רב והשני מבקש ג"כ זמן כזה ומג"א חולק דהוה כאלו אכל שותף חצי' עכ"פ מוכח דבני עיר הוה שותפים ויעיין בחת"ס יו"ד סי' שמ"ה אם יוכל לשכור ולאמור קדיש בעד המת עו"ש דחוקר שהכל כדיני שותפים ומה שיוכלו לכוף זה את זה לכל צרכי עיר הוה מכח ערבות שקבלו כל ישראל איש בעד אחיו והולכים בו עפ"י רוב אשר יסכימו שמבלעדי תקנה לקבץ ממון ע"י הערכה או גאבעללע יוכל לעמוד וכל שנעשה עפ"י חבר עיר וטובי העיר הוא קיים ויעיין באריכות ד"מ סי' קס"ג בא"ח ומה ענין גבעלע לחזקת הרענדע של שר העיר כנ"ל. (ה) וראיתי שמשיג על מ"ש בד"ה ואני אגיד שהערותי הבדל בדין שבת שיש הבדל אם מונע במעשה מבעלים כח אשר יצא מכח גופן כגון אם נוטל חפץ חבירו או סוגר ביתו או מזיק בהמת חבירו אבל אם הבטיח בפיו להרויח לאיש במעותיו ולא נוטל המעות פטור דהא לא שלח ידו בחפץ חבירו והשיג עלי מדברי ש"מ בב"מ דף רע"ג בשם הריטב"א אשר הביא בספרו שבילי דוד פ"ג אות ח' וכן כ' המחנה אפרים דחייב מה"ט בפועלים. אהובי נ"י לא שם לבו על דברי הנה בארתי דהוא פטור משבת בשני דברים (א) שלא יבא הריוח ע"י גופו של החפץ כגון שיקנה לו או יחלוף בעד המעות או חפץ דבר אחר (ב) שלא שלח ידו ליקח חפץ חבירו יעיין במכתב שכ' וז"ל דבודאי מי שהבטיח לחברו ליקח ממנו מעותיו ולקנות איזה סחורה עבורו ולא לקח מעותיו ולא קנה לו סחורה בודאי אין חיוב שבת דהא לא נגע בשל רעהו עכ"ל יעו"ש והש"מ דייק וז"ל כיון שנתן לו מעותיו לקח לו סחורתו עכ"ל וכ' עוד וז"ל אלא שזה הבטיחו וסמך עליו ונתן לו מעותיו עכ"ל וכ' עוד וז"ל דבהאי הנאה דסמך עליו ונותן ממונו משתעבד עכ"ל וה"ה בפועלים דעבדו בגופן ויצמיח הריוח בפעולתם אשר יעמלו בזעת אפם להביא טרף לנפשם שזה לא הוה מניעת ריוח אלא הפסד פירות מעשה ידיהם או הפסד פירות הארץ מבעה"ב או שאר הפסד חפצים אשר ממנם יחי' הבעה"ב אז כיון שסמכו זה על זה יש חיוב אבל אם הבטיח ליקח המעות וליקח בעדו סחורה אז הוה הטעם בהאי הנאה שסמך עליו ונתן לו המעות בידו אז חייב וא"כ בנידן הגאבעלע דקהל לא נתן להם דבר בידם נהפוך הוא שמבקשים ערבות שיהי' בטוחים בידם והם לא ישעבדו גופם אין כאן דין שבת כנלע"ד. (ו) גם ראיתי דפר"מ נ"י שחוזר לאיתנו הגם שמודה שהמעות אשר נתנו שוכרי הגאבעלע הסדר הוא שנותן לערבון ביד אלופי קהל רק יצא לפקפק דלא דמי לדברי הסמ"ע סי' ק"צ דשם לא נכנס פריעה כלל בחשבון אבל כאן דלא הזכיר דנותן לערבון רק דמקדים עכשיו מה שיצטרך ליתן אח"כ זה ראוי' לקרוא קנין מעות עכ"ד דבריו נפלאים כל נתינתו הוא רק לערבון כי כן המנהג רק לבסוף למה ישלם מביתו ויתבע מקהל ערבות דרך של השוכרים שלא ישלמו כי הפוכי מטרתי למה להו וכמה פעמים ישלמו ויתבעו שלהם מיד הקהל אחרי כלות השכירות אם דרכם שהם ישלמו להרב ושוחטים וכדומה ומעולם לא הי' אצלם מחשבה לקנות במעות או באלופי קהל ליקח המעות לקנין כנודע ואין כאן חשש כלל לקנין כסף כי עולם כמנהגו נוהג ואת והב בסופה כי לדעתי אין בזה קנין תורה כלל ומצאתי לנב"י מהד"ת ח"מ סי' מ"א שעפ"י דין תורה לא שייך שום קנין על עסק פאמיליע יעו"ש ובל"נ בדין שבת אשר יש לי שערורי' בין גדולי אחרונים אם יהי' לי פנאי ללמוד הדין אכתוב להדר"ג נ"י אבל כעת אני מוטרד הדש"ת. הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה