אור ברסלב
שות מחנה חיים ג › סימן מ

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ג · סימן מ

סימן לט

רב שלומים ורב ברכות להרב הגאון הצדיק כבוד הר"ר וואלף בער שענקעל נ"י בק"ק טארנא יע"א. אחד"ש אודיע כי מכתבו הגיעני בעתו ונעלם ממני ושכחתי לחפש ובשבוע העבר עפ"י סיבה מצאתי אותו מונח בין שאר מכתבים ואמרתי מצוה שבא לידי לא אחמיץ יום אחד ואשר עלה ברעיוני אחלק לפר"מ נ"י ואקוה שהמה מיושרים בעזה"י. אודות שהציע ספיקו לפני שכתב פר"מ נ"י וז"ל יש להסתפק אלו שחייבין מספק כגון טומטום ואנדרוגנוס אם אינם רוצים לעשות מ"ע אם שייך לגבייהו כפיה או לא כיון דאינם חייבים אלא מספק הנה לכאורה נראה דתלי' בפלוגתת הרמב"ם והרשב"א אם ספק דאורייתא לחומרא או לא דלרמב"ם דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא נראה דאין כופין כיון דאינו חייב רק מדרבנן נראה דמדרבנן לא שייך כפי' לפי מה דקיי"ל דגבי דרבנן לא נחתינן לנכסי והוא מטעם כפי' כמבואר בדברי הרשב"א הובאו בספר קצה"ח בסי' ל"ט אמנם לדעת רשב"א שספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא וודאי מסברא נראה דכופין כמו בכל מ"ע וצריך עיון כעת עכ"ל. תשובה הדבר צריך התבוננות רב כי יש בו פנים בפנים מסברות ואשר יתן ד' בפי אשמור לדבר בעזה"י. הנה מכבר חדשתי סברה הני דסוברים ספיקא דאורייתא לחומרא זה אם הגוף ההוא אשר חפץ לעשות הספק איסור הוא נכנס עכ"פ בסוג שם ההוא למשל חתיכה ספק חלב ספק שומן מונח לפניו ורצה לאכול את החתיכה אז אמרי' עכ"פ האיש או האשה נכנסים בסוג שם איסור דהא עכ"פ אסורות בודאי חלב רק אנו דנין אם החתיכה הלז חלב אז אסור לו לאכול אותו חתיכה דדלמא היא חלב והוא בחזקת חיוב שלא לאכול חלב וכן בספק אם היום יום ראשון דפסח שצריך לאכול מצה או היום א' דסוכה וצריך לישב בסוכה או אם היום יום א' דר"ה ומחויב לשמוע קול שופר וכדומה הגם דליכא חזקת חיוב על יום זה דהא הוא ספק אם בא היום החיוב של קיום מ"ע אבל עכ"פ הוא נכנס בסוג קיום מ"ע הנ"ל בכל שנה ושנה וא"כ גם מספק צריך לעשות המעשה אשר בו הוא מחויב לקיים מ"ע עכ"פ אבל אם יש ספק אם האיש כהן או ישראל אי מוזהר שלא לטמא למת או אם הוא מחויב לפדות בנו הבכור א"כ יש ספק אם הוא נכנס בסוג אותו ל"ת של טומאה או אם נכנס בסוג מ"ע של פדיון אז לכ"ע הוא פטור דהא יש ספק בעיקר שיעבוד גוף שלו אם נותן כזאת לעול על צווארו ומספק לא חל עליו חיוב וספק להקל לכ"ע ודוק. והוספתי נופך בעזה"י דלכאורה בכל ספק דבא לפניו הספק אם הדבר אסור או מותר או אם הוא פטור לעשות מעשה המצוה או לא א"כ לא הי' לו חזקת פטור מקודם דנימא אוקי החזקה חזקת קמייתא אבל בספק אם הוא כהן או ישראל א"כ בשעה שחל עליו החיוב בא הספק א"כ אוקי אחזקה שהי' פטור עד עכשיו ונשאר בחזקת פטור וק"ל. אך אפשר לומר מה שהי' פטור כל זמן שהוא קטן הן מקיום מ"ע או מעונש הל"ת הוא מכח שאין שכלו שלם וחס רחמנא עליו כמו שאמרו בסנהדרין דף נ"ה ע"ב כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא ורחמנא חס עליה יעו"ש וכן במצות חס רחמנא עליו שפטור מלעשות דהא באמת הוה קטן בר זביחה וכאשר יגדל ובא עליו החיוב במצות והעונש בל"ת לא שייך לחקור עליו אוקי על חזקת פטור דמה שהי' פטור הוא מחמת דחס רחמנא עליו עד שיהי' שכלו שלם ולא דמי לשאר חזקת קמייתא שהי' חזקה בעצם הזכות וכאן הי' מחמת שחס רחמנא עליו מן חיוב עול מצות ועונש עבירות ואטו נאמר אם יש ספק שוטה אם נתפקח דאוקמי אותו על חזקת פטור הוא אם שייך שם לחקור דאוקמי על חזקת שוטה אם יש ספק שעדיין הוא שוטה אבל כאן הא בודאי נעשה גדול והבן זה מאוד. רק חקרתי במקו"א בספק כהן יהי' חיוב בפדיון דהא כהן במעי אמו זר הוא וכאשר יולד חל עליו קדושת כהן וא"כ ספק אם הוא כהן אמרי' אוקמי אותו כאשר נולד על חזקת זר וא"כ חייב בפדיון מכח חזקה ויהי' מותר לו לטמאות למתים דחזקה מסייע לו אך דבר זה צריך ביאור על דברי רוקח שאשת כהן לא תהי' באהל המת שמא העובר זכר וקשה הוא עובר במעי אמו זר ומצאתי שזכיתי לדעת אדמ"ו חת"ס ז"ל ביו"ד סי' שנ"ד שהעיר בזה על הרוקח יעו"ש וצריך להבדיל בין זר לתרומה ובין זר לטומאה וקצרתי כעת. אמנם בטומטום ואנדרוגינוס שהמה ספק בעיקר החיוב אם מהריון מלידה וגדלות המה פטורים א"כ נ"ל דלכולי עלמא ספק כזה מותר מן התורה וכבר הערותי החקירה בספרי מ"ח ח"ר סי' צ"ג על קו' עו"א ודוק. ובפנ"י ברכות דף י"ב בד"ה בתוספת באמצע דבריו כתב וז"ל וכה"ג יש ג"כ סברה אחרת להיפך שאף אם נאמר שכל ברכות נהנין הן דאורייתא מטעמא דפרישית ר"פ כיצד מברכים אפ"ה לא שייך לומר ספק ברכות להחמיר דניהו דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו כדי שלא יפגע בספק באיסור דאורייתא בקו"ע משא"כ לענין ברכה לא שייך לומר כן שהרי אם לא יברך הוה שוא"ת עכ"ל הרי שחידש מכח ספק להיות שב ואל תעשה אפי' בדאורייתא אזלינן לקולא וק"ו בספק אם הוא בר סוג חיוב מ"ע שיכול להיות שב ואל תעשה ומכ"ש שלא כייפינן ליה ודוק. וא"כ נהפוך הוא ממה שחקר פר"מ נ"י כי לדעתי אם ספק איסור מן התורה לחומרא א"כ לא חדשו חכז"ל לאסור ספק איסור ובכה"ג דהוה ספק בעיקר סוג החיוב דמותר מן התורה ולא נאסר כלל אבל אי ספק איסור מן התורה להקל רק רבנן גזרו שיהי' הספק אסור א"כ מהכ"ת שחלקו חכמים בגזירותם בין אם הספק הי' בעיקר החיוב או בדבר פרטי מן החיוב הלא מן התורה אפי' ספק פרטי במקרה ג"כ להקל רק הם החמירו ודוק. ולא נשאר רק חקירת פר"מ נ"י אם גם במצוה דרבנן כופין או לא כגון מי שלא יחפץ להדליק נר חנוכה או לקרוא את המגילה אם כייפינן ליה לקיים או נימא על מצות דרבנן אין כופין וצע"ג. ולכאורה הוא פלוגתת רש"י ותוס' בכתובות דף פ"ו בד"ה פריעת בע"ח שהביאו דברי רש"י בדף צ"א שעל מצוה דרבנן לא כייפי' ותוס' הביא ראי' דגם על מצוה דרבנן כופין והפנ"י הביא שם ראי' מירושלמי כרש"י שעל דרבנן אין כופין יעו"ש ואולי גם תוס' לא פליג דכופין רק אם אותה מצוה דרבנן הוא טובת איש אחר אז מסברה אלמוהו רבנן גם לכפות שיבוא הטובה לאיש ההוא אבל בדבר הנוגע רק לכבוד שמים כקריאת מגילה והדלקת נר חנוכה וכדומה גם תוס' מודים דאין כופין וצע"ג ואולי בהיפך גם רש"י דפליג שם הוא במצוה אשר הוא לטובת אדם פרטי כאשר יארע הדבר אבל במצוה אשר שמו לחק בישראל ותיקנו לברך עליו בודאי גם לרש"י כייפי' שלא יאמר אי אפשר בתקנת חכמים ויתבטל הדבר בדור דורים וצע"ג. ופשיטא לי אם אחד חפץ לעשות סוכה בסכך שפסול מדרבנן דכופין אותו לעשות סוכה כשירה על פי תקנת חכמים דכיון דאיסור דרבנן מעכב א"כ כופין אותו בעבור מצוה דאורייתא עיין פ"ק דסוכה א"כ לא קיימת מצות סוכה מימיך ובתוס' שם אבל כל הספק הוא על עיקר מצוה דרבנן כמגילה ונר חנוכה וספירת עומר והבדלה ותפילה וכדומה בכל הנך הוא חקירה גדולה אי כופין אותו דמכח לא תסור הוה כדאורייתא או נימא עכ"פ אין כופין אותו. והעיקר נ"ל להבדיל בין מצוה דרבנן אשר בא לעתים ידועים על כל ישראל כופין אבל במצות אשר תקנו לטובת איש אין כופין ולפמ"ש גם ראי' פר"מ נ"י מדברי קצו"ח אין בו בירר וגם לעיין על דבריו בסי' ר"ץ וק"ל. שוב מצאתי כי הרמב"ן בשורש הראשון בספר המצות לרמב"ם כתב וז"ל ובמקומות יש להם מכות מרדות והוא למי שהוא עובר על המצות של דבריהם שהם כעין של תורה והם כל הגזירות שגזרו בהם מדבריהם שמכין אותו עד שמקבלים אותם עליו או עד שתצא נפשו ובמג"א שם אות ה' ו' נראה שמנדין על מצוה של דבריהם ועל גזירות על מצוה של תורה מכין מכות מרדות משם יש לברר חקירה הזאת ועיין עוד במג"א אות ב' שם שכתב שמצות דרבנן תורה מקרי אבל מצות לא נקראים וא"כ דווקא על מצוה שאינו עושה כופין ודוק. (ב) עוד הציע פר"מ נ"י וצ"ע על הרמב"ם שלא הביא ברייתא של כתובות דף פ"ו אם אמרי' לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל לא בהל' לולב ולא בהל' סוכה עכ"ד והוא פלא גדול. ועלה בדעתי דנכלל במ"ש הרמב"ם פ"ו מה' ת"ת הל' י"ד על כ"ד דברים מנדין ואחת מהם וז"ל המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ואין צריך לומר בדברי תורה עכ"ל ואין לך זלזול בדברי תורה גדול מזה שאומרים לו עשה סוכה וקח לולב שאין בו חסרון כיס גדול ועיין רש"י חולין דף קל"ב ע"ב וא"כ הוא כלל גדול על כל מ"ע שבתורה וגם על מצות דרבנן כגון הדלקת נר חנוכה ומגילה וספירת העומר ותפילה וכדומה ועיין בכ"מ שם ובלחם משנה ופשיטא שכופין לעשות שלא יהי' נגמר הזלזול וק"ל וכן נ"ל ראי' מדברי רמב"ן בתורה פ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת שכתב וז"ל ולפי זה יהי' העונש במצות ל"ת גדול ועושים בו דין כגון מלקות ומיתה ואין עושים בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין כמו לולב וציצית אינו עושה סוכה אינו עושה שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו עכ"ל הבין הרמב"ן דאין הפי' בגמ' שכופין לעשות המצוה רק הכפיה שיקבל עליו לעשות מצות סוכה וציצית ולולב שהוא מורד ואומר סוכה אינו עושה לולב אינו נוטל ועל שהוא מבעט ומורד בשם המצוה מכין אותו עד שתצא נפשו וא"כ נכלל בדברי רמב"ם בהל' ת"ת ודוק. שוב מצאתי שאדמ"ו בעל אמרי אש ביו"ד סי' קי"ב רמז על דברי רמב"ן הנ"ל בקיצר אך יעיין ברמב"ם פט"ו מהל' אישות שכופין להוציא מפני פ"ו שהוא עשה שכופין בשוטין ועיין בסי' קנ"ד בא"ע ובסי' א' בא"ע ועיין זבחים דף ק' שדחקו לכהן לטמא בעבור עשה לה יטמא ועיין בא"ע בהל' יבום דכופין לייבם או לחלוץ ועיין כתובות דף נ"ח תקנת חכמים כעין זו ועיין פ"א דשקלים ממשכנין בעבור מחצית השקל ובתויו"ט שם דנכנסין לביתו לעבוט (ועיין במורה נבוכים ח"ג פ' מ"א דבר נפלא מאוד הבאתי בספרי שערי חיים שער כ"ה אות ח"י) ודוק כי קצרתי. (ג) גם יצא לחדש דבר דכפיה שייך על מ"ע שיש בי מעשה אבל דבר דתלי' בשמיעה לא שייך דכופין אותו דהא אין כאן מעשה לעשות ולכן נקט הברייתא סוכה ולולב ובחולין דף קל"ב ג"כ ציצית דהכל דבר התלוי במעשה ולכן שבק הברייתא מ"ע של שופר דהוא קודם בזמן ונקט סוכה ולולב יען דעל שמיעה לא שייך כפיה כלל ומכאן יצא לרמב"ם דפסק תוקע לשיר לא יצא וכפאו לאכול מצה יצא וקשים אהדדי וכתב הרה"מ דשופר תלי' בשמיעה צריך כוונה יעו"ש וקשה מנין לרמב"ם כזאת וכתב פר"מ נ"י שמברייתא דשבקה שופר וע"כ יען דמצוה בשמיעה וצריך כוונה ממילא לא מהני כפיה עכ"ד. ולדעתי יש לפקפק למה לא יועיל הכפיה שיתקע בעצמו או מי שכבר יצא ידי חובתו ששמע תקיעת שופר יתקע לפניו והוא האיש אשר כופין אותו יברך ויעיין במג"א סי' תקפ"ה ס"ק ג' שכן הדין שהשומע יברך השני ברכות וא"כ בודאי יכווין לצאת שלא יברך ב' ברכות לבטלה והרה"מ דן מי ששמע ולא כוון סובר הרמב"ם שלא וצא יען שלא עשה מעשה מצוה אבל עכ"פ נשאר שהברייתא ישמיענו שכופין על תקיעות שופר וכי תימא מה הועיל הכפיה הלא לא יכווין הא משכחת שכופין אותו גם לברך ויש לו חזקת כשרות שלא יברך ב' ברכות לבעלה וכי תימא דאיתרע חזקת שלו דלא חפץ לקיים עשה של שמיעת קול שופר נ"ל הגה דאיתרע חזקתו על עצלות המצוה בשב ואל תעשה לא איתרע חזקתו לברך ברכות לבטלה שהוא חוטא בקום ועשה בעקימת שפתים לא תשא את שם אלקיך לשוא וגם מהכ"ת יהיה להכעיס ששומע קול שופר ויכווין שלא לצאת בו לבעל מ"ע חוץ אם הוא אפקורס אינו מאמין במצוה ובועט והלא במתרפא מחמת עצלות מהני כפיה כמובן והי' יכול הברייתא לינקט דין דכופין בשופר עיון רש"י חולין דף קל"ב דמחמת ממון מתרשל לקיים העשה ודוק. ובעיקר חקירת פר"מ נ"י אני חולק כיון שכופין אותו עד שמקבל ואומר רוצה אני הוא מהני ואעתיק לשון הרמב"ם פ"ב דגירושין הל' כ' שכתב וז"ל ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אונס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשות או עד שנתרחק מדבר האסור לעשות ואין זה אונס ממון אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרע לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אנו כבר גרש לרצונו עכ"ל הרי שביאר במי שתקפו יצרו לבטל מצוה כיון שהוכה עד שאמר רוצה אני א"כ הוה הפעולה לרצונו ומחשבתו וק"ו אם הוכה לשמוע קול שופר ואמר רוצה אנו לקיים מצוה עשה בשמיעה דהוא המחשבה וכוונה דיוצא בו ודוק כאשר ביאר עוד בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני להביא קרבן דכתיב לרצונו כנודע וקצרתי. ועוד נ"ל לחדש בכפיה למצוה כהך דכתובות אין התכלית לזכות להבועט במצוה לקיים המ"ע דנהפוך הוא העלטיהו לרשע וימות רק דחיוב על הב"ד להקים עול שלא יתרבו בני עולה המחללים התורה ומפילים היראה על כן בא החיוב על הב"ד להקים התורה כאשר ביאר רמב"ן בתורה על פ' ארור אשר נח יקים את התורה לעשות אותה שאמר יהויקים עלי להקים יעו"ש בנעימות דבריו ועל ידי שהעיז האיש האומר סוכה שאינו עושה או לולב שאינו נועל וכדומה ילמדו איש מרעהו שלא לעשות המצות א"כ יכו הב"ד אותו עד שתצא נפשו ויוסרו שאר אנשים ולא יתנו כתף סורר מלעשות מצות ד' אבל אין לנו לחקור דלמא יש לו היפך כוונה שאינו יוצא הכי יש עוד ערבות על הב"ד הלא עשו מה שביכלתם רדו בו בפרך עד שקבל לעשות כדת ורק בקרבן צריכין אנו לסברת הרמב"ם שמסתמא מרוצה שכלה נגרש היצה"ר דאל"כ יהי' הקרבן פסול דכתיב לרצונו וכן בגט שיופעל גירושין להסיר מהאשה האישות ותהי' מותרת לאיש אחר צריכין אנו לסברת הרמב"ם אבל בפריעת בע"ח אנו יורדין לנכסיו ומשלמין שלא יהי' היזק למלוה או בצדקה שלא יהי' היזק לעניים ואפי' שלא יהיה לבעל הממון קיום מ"ע מה איכפת לנו עכ"פ התכלית נשיג ובקיום מ"ע בין אדם למקום נשיג התכלית בפעולה לבד הגם שאפשר שאין לו קיום מ"ע ולא יקבל שכר הכי השומר ומזכיר הפושעים המה הב"ד עשו שלהם שמחו בעוברי הדת והקימו התורה לעשות כנלענ"ד לאמת בעזה"י. ועל עיקר הדבר למה שבקה הברייתא שופר נ"ל דאשמעי' סוכה שאינו עושה ולא אמר סוכה שאיני יושב כמו לולב שאינו נוטל להשמיע בזה אפי' שכבר עבר יו"ט אשר יש חיוב לאכול בסוכה לילה ראשונה דילפי' ט"ו ט"ו ממצה וכבר בא חה"מ שאם רצה לא יאכל כלל אעפ"כ כיון שאמר שיאכל ואינו עושה סוכה כייפי' ליה לעשות סוכה בחה"מ אפי' וכן בלולב השמיע הברייתא אעפ"י שהוא יו"ט שני דאין בנעילת לולב רק מצוה דרבנן בגבולין כיון דעבר מצות לולב היא מדאורייתא אז כייפינן אפי' ביו"ט שני שהוא מדרבנן לו שיהיה שעל מצוה שהיא רק מדרבנן כגון חנוכה ומגילה לא כייפינן כיון שעיקר המצוה דאורייתא כייפינן או שהשמיע מברייתא אעפ"י שכבר קיים בשנה הזאת סוכה בלילה ראשונה או לולב ביום הראשון אעפ"כ כייפינן גם על שאר ימים ובשופר לא משכחת כזאת דליכא אלא יום אחד דגם בא"י המה יומא אריכתא אם אירע כן וברוב לא הוה אלא יום אחד וכוון ששמע פ"א שוב אין עליו אפי' מצוה דרבנן ופשיטא דכופין עליו ובחולין דף קל"ב השמיעה הברייתא גם ציצית אעפ"י שהוא מ"ע דאורייתא אבל עכ"פ אינו מוכרח להיות לו כל ימיו בגד של ד' כנפות וא"כ יוכל לפטור עצמו בכל ימיו מלעשות ציצית אעפ"כ כיון שיש לו בגד של ד' כנפות כופין לו לעשות ציצית אבל שופר דהא מצוה דאורייתא מחויבות ואינה אלא פ"א פשיטא דכופין אותו הלא הוא מצות השופטים להקים התורה שלא יבואו פריצים ויהרסו חומותיה כנלענ"ד בעזה"י דברי הדש"ת. ואחרי ימים אמרתי להציג פה דבר אחד מצאתי החקירה דבספק שוא"ת לכ"ע לקולא בפרמ"ג על א"ח באשל אברהם סי' י"ז ס"ק ב' הא הרמב"ם יליף מספק ממזר דהתורה התירה ספק וה"ה בכל איסור ורשב"א חולק וסובר מדגלי התורה בספק ממזר דמותר משמע הא בעלמא הוה ספק לחומרא וא"כ די לומר דספק לחומרא בקום ועשה כמו בממזר שאנו דנין אם מותר לעשות מעשה הא ספק להיות שב ואל תעשה לכ"ע לקולא יעו"ש דפח"ח. ובזה אמרתי לחדש בעזה"י דא"כ ה"ה בכל ספק ערוה באשה יהיה מן התורה לקולא דהא באמת אשה קרקע עולם ולא עבדה מעשה בגוף הביאה רק התורה אמרה ונכרתו הנפשות העושות עיין בב"ק דף ל"ג דהנאה אית לה ויהיה נחשב כמעשה יעו"ש וכל זה אם היא בודאי אסורה ולא חסר רק המעשה גילתה התורה לחייבה אבל אם יש ספק בעיקר האיסור א"כ הדרינן לומר ספק מבשב ואל תעשה להקל למשל אם האשה מונחת והאיש עושה מעשה לבעול א"כ ספק שלה הוא בשב ואל תעשה ומותר וממילא ליכא לחייבה ע"י שנהנית לחשוב למעשה כיון דהדין דהספק מותר מן התורה א"כ נשאר הסברה דאשה קרקע עולם והבן זה כי עמוק בעזה"י. ובזה יש לי הערות רבות לחלק בין ספק ממזר ובין ספק ממזרת ואין כאן מקומו להאריך וברצות ד' יבואר באריכות ויש לי הערה באשה שמסופקת אי הי' לה בזנות רק נשיקות אבר או העראה אין צריכה להגיד לבעלה דהיא אינה עושית איסור דהא היא קרקע עולם ולא נאסרה בשב ואל תעשה והבעל לא יודע מאומה וכי תימא לפני עור לא תתן מכשול זה אינו דגם זה מבוכה אי שייך בספק עבירות לפני עור ועוד הלא מה שלא תגלה לו הוה ג"כ שב ואל תעשה דמותר אפי' בספק תורה והארכתי בזה בהערות ועוד חקרתי אם אשה אמרה על עצמה דבר אשר יש בו ספק מדין שווי' נפשה חתיכה דאיסורא אם אמרה על נפשה ספק איסור לא אסרה על נפשה חתיכה דאיסור דהא ספק בשב ואל תעשה מותר לה וא"כ לא אסרה נפשה באמירתה וכי תימא מדרבנן אסור הלא ספק דרבנן להקל ועוד לפמש"ל מנ"ל דאחמרו רבנן בספק בשב ואל תעשה ודוק [ויש לעיין בכתובות דף כ"ב] ובזה נולד לי הערה איך נאמנת אשה בנדה וזיבה דלמא היא ספק ולא שייך לומר מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה עיין בפנ"י ריש גיטין ובספרי פלס חיים שם יש לי פי' בזה וקצרתי כעת:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה