שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ג
הקדמה
הקדמת המחבר:
יתברך המוחץ וישתבח הרופא אשר מחץ ורפא אותי כי זה
כשנתים ימים אשר לוקתי מיד ד' בכפלים בעוה"ר ששני מחלאים הפוכות מתנגדות ברפואתם אחזו בי ונלאו חכמי רופאים לחקור לדעת מה יעשה בי דק זכות אבותי ורבותי ז"ל עמדה לי להקים אותי ולהעמידני על רגלי ואם אמנם לא ככחי אז כחי עתה הלא אוכל עוד לעשות לילות כימים וגם מרוב חולשה לא אוכל לדרוש ולחקור בעומק ההלכה כי מאוד שולטים כי מכאובים ויסורים גדולים לא עליכם כל בית ישראל בכל זאת הוא חסד גדול אשר אבוא על עיון ורעיון ומחשבה בתורת ד' אודה את ד' בכל לבבי ובכל נפשי על חלקי שאני מיושבי בהמ"ד ואומר ברוך אתה ד' למדני חקיך שהחייני והקימני לזמן הזה אני נותן הודאה על העבר ואתפלל על העתיד שיחזקני ויאמצני לתורה ועבודה ויצליח אותי לזקנה טובה אמן אמן. ואספר איך אני בא היום להוציא מחברת הזאת כי איש אחד הי' בעיר פוטנאק ושמו ר' פנחס ווייס ז"ל איש ירא אלקים עוסק במצות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו פזר ונתן לאביונים ודלים ואלמנות ויתומים נודע בשערים שמו והעולה על גביהן אוהב תורה ומכבד התורה הוא הספיק בידי ולהוציא בדפוס ספרי מ"ח ח"ב על או"ח וא"ע ובשנה העבר נסע מביתו ונחלה ומת בז' תשרי בק"ק אורשא ופקד בצוואה שלו ליתן בידי לדפוס ספר והי' עכובים שונים ואחר סוכות העבר קבלתי מאלמנתו אשתו השנית שהיא תשמור צוואת בעלה מיד קבצתי המכתבים כתב ידי ונתתי אותם להעתיקם וגמרתי עם המדפיס ותל"י נעשה הכל בזריזות וגם המדפיס עסק באמונה מאוד ונגמר בכי טוב תל"י ח"ג על או"ח זכות התורה יגן על נשמת איש היקר והחשוב ר"פ ז"ל שיזכה לתענוגי רמים זכרו לא יסוף מעמו ושמו יהי' לברכה בקרב הארץ אמן ואמן. ומדי דברי בו שנגמר ספרי בעזה"י לטובה אזהיר באזהרה גמורה שעלי לא יסמוך איש להלכה כי הגם שאני רב אבל אינני חבר שיש לחבר חזקה שאינו מוציא מתחת יד דבר שאינו מתוקן כאשר אמר הפיטן בשבת הגדול "קדמתי ליטול בסבר רשות מרב וחבר" כי רק על חבר יש לסמוך ולא על איש כמוני ובפרט כעת הזאת אשר לא יכולתי מחמת חולשה לחפש בספרים ולבדוק בסברות גם אפי' למקום שידי מגעת כי רפה ידים אנכי וגם להעמיק בסברה לבי בל עמי כבימי קדם וכשנים מלפנים. ואני תפלה לד' שלא יצא דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה ויהי' דברי אשר חננת אותי יהי' קרובים למרכז האמת ומה ששגיתי ברואה או שנעלם ממני דבר אשר הקדמני חובר חיבר אדם מלפני תעמיד לי רעים אהובים אשר יעמידני על האמת ועל הנעלם. ואבוא היום בזכות אבותי ה"ה אבי אדמ"ו הצדיק מו"ה מרדכי אפרים הנקרא בפי כל ר' פישל סופר ז"ל בן הצדיק ר' זוסמן סופר ז"ל ואמי מורתי הצדקת לאה בת החשוב וירא אלקים מכבד התורה כבוד ר' יהודה לאשברין ז"ל זכרונם לברכה ובזכות רבותי גאוני ארץ ומוסדי דור ה"ה הגאון בעל חת"ם סופר והגאון בעל שערי תורה והגאון בעל אמרי א"ש זכרונם לברכה לפניך מלך מלכי המלכים הקב"ה ברוך הוא וברוך שמו וברוב כריעות וברוב השתחויות בתודה על העבר ובתפלה על העתיד שאזכר להפיץ מעיינותי חוצה במקהלות ישראל ובסגל חבורה למודי ד' בחריפות ואגדה כאשר עם לבבי אמן. וזכור אזכיר שבר גדול אשר קראני על פי ד' שמתו על ר"ל חמשה בנות ובן אחד הילדה שרה והילדה רייזיל והילדה רבקה מלכה והילדה צירל בלומה וגם בתי הגדולה שהיתה נקראת על שם אמי לאה וגם בני הילד מאיר שלמה זכרונם לפני מכניע לבי לא עליכם עבדי ד' יקרה אתכם כאלה ולא מאלה וגם אותי ישמור ד' מכל צרה יגון ואנחה וישמחני כימות עניתני לבלה בטוב ימי לעולם אמן. ושפתי לא אכלה עד שאני תפלה לד' שיגמור בעדי ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים כל דברי תורתיך ולא ימושו תורתיך ומצותך מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי עד עולם אמן. רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה היא זוגתי החכמה והצנועה הרבנית מ' בריינדיל תי' אשר היא עזרי מעם ד' וישלם לה פעלה בעוה"ז שתזכה צלה להיות עמי בהצלחה ונזכה יחד לגדל בנינו לתורה ועבודה והצלחה ותהיה משכורתה שלימה מעם ד' צבאות אלאחר זקנה ושיבה בעוה"ב אמן. בעזהי"ת פתיחה אמרו רבנן בטעמא בהבנת המשנה ברכות פרק ד' משנה ב' "רבי נחוניא בן הקנה הי' מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה אמרו לו מה מקום לתפלה זו אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא תארע תקלה על ידי וביציאתי אני נותן הודיה על חלקי" וכתב הברטנורא וז"ל ושתי תפלות הללו בכניסתו לבהמ"ד וביציאתו חובה על כל איש ואיש לאומרו דהכי אמרי' בברייתא בכניסתו מה הוא אומר וביציאתו מהו אומר משמע דחובה למימרינהו עכ"ל וכתב התיו"ט בד"ה הי' מתפלל וז"ל מה הוא אומר ולא אמרו מה הי' אומר כדי שיהי' סיפור למה שהי' אומר רנבה"ק ואז יהי' רשות בידינו אבל אמר בכניסתו מה הוא אומר ר"ל כשנכנס לבהמ"ד מה חייב לומר רמב"ם עכ"ל ממנו נקח לדעת כי חובר חיבור יתפלל תפלה קצרה קודם שיכנס בתוך מקהלות למודי ד' לגלות דעתו והבנתו באמרות ד' אמרות טהורות שלא יארע תקלה על ידו ולא יכשל בדבר הלכה חלילה והיא חובה ומבלעדי תפלה זאת יתפלל שיזכה מד' שיכוננו שפתיו ויהי' עטו עט סופר שיאמר ראה זה חדש הוא יוצא מפי זקן שקנה חכמה בדורות מלפנים כי האותיות יגידו כי בתורת ד' שם רמז אין מספר חיות הנה וחיים הם למוצאיהם כאשר נרמז זה במאמר אשר אציג פה בעזה"י. רבה קהלת פ' מה שהי' הוא שיהיה וז"ל יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כתיב ויתן ד' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלקים ועליהם ככל הדברים אריב"ל עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים המצוה כל המצוה ללמדך שמקרא ומשנה הלכות תוספתות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות כבר הי' ונתן הלכה למשה מסיני מנין ממה שכתוב יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא והרי חבירו מוכיח עליו כבר הי' לעולמים ר' ברכי' בשם ר' חלבו לאחד שהיתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו ליתן גדולה ממנה אין המקום מחזיק ליתן קטנה ממנה אינה מתמלא ליתן כיוצא בה המקום מתמלא כך שמעת תורה מפי ת"ח יהי' בעיניך כאלו שמעוה אזניך מהר סיני הוא שהנביא מקנתרן ואומר להם קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני אמרי ליה למה לא אמרת לן אמר להם שלא נבראו בי קינים ועכשיו שנבראו בי קינים ועתה ד' אלקים שלחני ורוחו עכ"ל והוא פלא גדול מאוד. עמוקה מאוד מחשבתם כי כל דבר אשר יחודש בתורה צריכה להיות מקורה בשלטי גבורים אשר הי' מלפנים המחשבה אשר נבראת כעת צריכה להיות לה מקום מושב בתורת ראשונים אשר הי' בדור דור רק הי' חסירה תבלין ומטעמים וכעת השיג האיש האמת יעלה אור חדש ואותיות התורה יעידון ויגידון כי זה הרוח אשר בא בעצמות היבשות שהי' שוכבים עד עתה בלי דעת ובינה לא הי' בהם כעת יעמדון יחדיו חי וידברו לעצמן וזה כוונת ירושלמי פסחים פרק ו' כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה עכ"ל אם אדם מחדש חדשות בתורה ולא ימצא לה מקום אשר שם יולבשו דבריו ויתגלה שהקדמונים וראשונים אשר הי' מלפנים דברו זאת בדעתם ומחשבתו הוא רק כמו שהבן הבא מכח האב אינה תורה אמיתית כי כל תורה צריך לבית אב הקודמים ואם לא ימצא לה בית אב להראות תורתו בתורת ההולכים לפניו בוודאי אינו תורה והבן זה כי כד דרכה של תורה שאחד מחדש הגוף ונעלם מעינינו שכלו ובינתו ודעתו יבוא אחד ויגלה טעמו ונמוקו וד' עשה נפלאות שעד שיבוא האיש אשר נפל לו חלקו בתורה הזאת המקום ההוא סתום ונסתר ולא שזפנה עין רואה לדעת להשכל התורה הזאת ומופת ע"ז כאשר יגיע העת שהאדם ההוא מגלה האמת גם האותיות מתרימות יעידו ויגידון זה כוונת התורה ולא שאר פירושים הנאמרים בה והגם שבני ענק ראינו שם אשר בחריפות ובקיאות הפליאו לעשות מעשה אומן התיבות והאותיות לא החזיקו הדברים וכן מה שפירש אחד בהבנת דין ההוא בפשטות השכל ג"כ לא היה התיבות והאותיות במלואותם ומי שזכה שישיג האמת עין בעין נראה שאין באותיות נפתל ועיקש כולך יפה ומום אין בך וזה חידתם איש דבר שיאמר ראה זה חדש הרי חבירו מוכיח עליו כבר הי' לעולמים" יש אחד שמחדש דבר ובא רעהו אשר כנפשו ומראה לו ומוכיח עליו שכבר רמז עליו קדמון וכעת נגלה כוונת הקדמון והמשילו משל "לאחד שהי' סלע צרור בכנפיו ונפלה ממנו ליתן גדולה ממנה אין המקום מחזיק ליתן קטנה אין המקום מתמלא" הכוונה מקדמונים ומראשונים נפלו מפיהם דבר שהוא יקר כסלע כמו בחכז"ל שספדו ר"ע "יש לי מעות ואין לי שולחני" אם נפרש במאמרם בו שכל גדול או דעת פשוט אין התיבות האותיות מחזיק והכוונה אמיתיות הוא מחזיק והי' נסתר מעיני כל גדולים עד שיגיע העת אשר הקב"ה רוצה לגלות אז בדעת חדרים ימלאו בהשכל וזה רמזו שהנביא אמר שנבראו עתה קינים בלבו והבן זה הרי מפורש יוצא כי אין חדש בתורה כי נתברכה בברכת בכל מכל כל הכל בה היא אשכולות כל חכמה ודעת ובינה והשכל ואשרי מי שיזכה שיגלה ד' עיניו לראות חלקו אשר נפלו לו בה בנעימים כי זה שכרו מכל עמלו. וטרם שאבוא עם הספר בדבר הלכה אפתח פי לסדר גם דבר הגדה אשר לקטתי מכל פרשה דבר אחד בהבנת חכמי המדרש ובזכות אבותי ורבותי ז"ל אזכה על כל הנרמז שיהי' רעיוני ממלאות במלואותם תורת ראשונים ובינת הפוסקים ויהי' עבודתי מרוצה ומקובל בעיני אלקים ואדם להרבות חזון ולהגדיל תורה ויאדיר אמן. שער המחנה ילקוט בראשית סי' כ"ז וז"ל מה הי' לבושו של אדם הראשון עור צפורן וענן כבוד מכסה עליו וכיון שאכל הפרי נפשט העור צפורן ונסתלקה ענן כבוד מעליו וראה עצמו ערום עכ"ל. דברי חכז"ל כדרבונות אשר הגידו בזה כי צפורני ידים ורגלים המה יצמיחו ממותרות הגוף מרוב ליחות שבו כאשר רמז בעל עקידה בחידת חכז"ל "צפרנים שורפם חסיד" מי שמתחסד עם קונו מאבד מותרי תענוגים וחי בדביקות הנפש במזון ההכרחי הוא איש חסיד גמור אם ישרוף ויכלה כל התענוגי בשר ומותרי מעדנים דפח"ח, וקודם שיחטא אדם יוכל להתענג בתענוגים ולהתעדן במעדנים לאכול שמנים ולשתות ממתקים ותחשב עוד למצוה גדולה שמחשבתו הוא להיות לו כח לעבוד ה' "בכל דרכיך דעהו'' כחז"ל אך אחרי שחטא האדם צריך פרישות והבדלות לגדור גדר בעדו שלא יפול ברשת התאוה ויבולע מפי החמדה לחיות חיי צער בדאבון נפש "יודע צדיק נפש בהמתו ועוכר שארו אכזרי" הצדיק יוכל לאהוב נפש בהמתו זה גופו אבל מי שעוכר שהי' בעכרו של שאר בשרו הוא צריך להיות אכזרי כמו צדיק אוכל לשובע נפשו" שאין לו לפחוד ובטן רשעים תחסר" כי למלאות סיפוקו יחטא עוד ובכל זאת נחשכו כוכבי נשפו שמרחוק ד' נראה אליו ולא יחול טובו עליו פן יבעט וזה הוא חידות חכז"ל שקודם שחטא הי' לבושו של אדם הראשון עור צפורן שישב בגן עדן והתעדן בכל מותרות הגוף ובתענוגי בני אדם ואף גם זאת שכן עליו ענן ד' שהכל הי' נחשב מצוה עבודת הקודש אשר ד' יבוא בו ואחרי החטא נפשוט ממנו העור צפורן שלא יוכל עוד להתענוג במותרות הגוף וחי בפרישות ובכל זאת לא כסה שמים הודו ואז ראה את עצמו ערום בשני עולמות מבלי עוה"ז ומבלי עוה"ב והבן זה. תנחומא פ' נח פ' אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים הי' בדורותיו את האלקים התהלך נח וז"ל יש דורשין לגנאי אלו הי' בדורו של אברהם לא הי' נחשב לכלום עכ"ל. דבר גדול דברו בזה עין בעין נראה כי בדור אשר המון בית ישראל ינזרו אחור עשר מדרגות אחרונית שהתערבו בגוים ולמדו ממעשיהם ונתרוקנו מבורו של אברהם אבינו אז יחידי סגולה אשר אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם לשמור שורשי תורה ועקרי מצות יצא שמם בעולם לצדיקים גדולים ואנשי קודש ועל זה אמר הנביא "והי' הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו" תיבת שארית ותיבת נותר מורים שרוב חסר ורק מיעוט נשאר (עיין רשב"א אלו טרפות אם נשתייר כסלע) אם רק נשאר בציון בזעיר שם וזעיר שם הוא מצוין במעשה מצות והנותר בירושלים שריח יראת שמים לא פג וטעמו בהתנהגות יהודי לא גמר יצא לו שם בעולם שקדוש יאמר לו אבל בדור דור מלפנים בישראל לא הי' נאמר לו קדוש צדיק רק אם לא נהנה מן עוה"ז אפי' כבאצבע קטנה כמו שסיפרו חכז"ל מרבינו הקדוש וגם כן כמה קדושים אשר הי' פרושים ונזירים גדורים ומסויגים מכל תאות הגוף ותשוקת בשר כחכז"ל קדש עצמך במותר לך" רק בדור פרוץ גם מי שהולך אחרי כל חמדות עוה"ז אם דבק בהדת נקרא קדוש הגם שבטנו דבוק בארץ ומקונן הנביא שיבא העת מי שנשאר בציון שיש לו עוד חלק בציון כמו שארית ישראל לא יעשה עולה והנותר עוד בירושלים כמו והנותרת מן המנחה קדוש יאמר לו והבן והפסוק מספר שנח היה צדיק תמים יען שהתהלך את אלקים שהי' בעל אמונה ולא השחית דרכו הגם שלא שמר דרך ד' לעשות צדקה ומשפט כמו שנאמר באברהם "למען יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט" רק בדורותיו של נח שהי' כולם מורדים ופושעים הי' נחשב לצדיק על זה שהולך את ד' וזה בדורו הי' צדיק אבל בדור של אברהם לא הי' נחשב לצדיק מי שלא שמר דרך ד' הגם שלא השחית דרכו עלי ארץ והבן. ילקוט פ' לך לך סי' ט"ו וז"ל הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה יתרו אמר למשה לך לשלום הלך והצליח עכ"ל. הכוונה כי אז אשר יגיע עת אדם אשר יאסף אל עמיו אזי ימצא אדם מרגוע לנפשו ולא יתאוה עוד מכל תשוקות וחמדות בני אדם "במתים חפשי" כיון שמת נעשה אדם חפשי שאין עליו עוד שלשלת התאוה וכבלי התשוקה כמאמר איוב ק' ג' "כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי" שם ישקיט האיש מריב וינוח מקול נוגש של המיצר וגם הצדיקים אשר לא התאוו תאוה והי' מובדלים מתשוקות בשריות גם להם לא מנוחה בעוה"ז כי עבדי ד' המה מבוקר לערב יחתו מעול מלכות שמים ולבם יהגה אימה שקצרו בפדות נפשם מרדת שחת רק בעת אשר הצדיק יאסף אל עמיו כתיב בו "יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו" (ישעי' נ"ז) שבא לצדיק שלום בקרבו והרשעים אשר לא הי' עליהם עול מלכות שמים והלכו אחרי שרירות לבם בכל זאת לא הי' להם שלום בעוה"ז שהמה מלאים חרטה כל היום וירגז לבם ממקומם שלא השיגו כפי מבוקשם כחכז"ל אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע וכן רודפי כבוד כבודם לא נשבעו כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו וע"ז אמר איוב (שם ק' ג') "שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי כח" כי בחייהם מלאים רוגז "אין שלום אמר ד' לרשעים" אבל הסוף פועל לכל בני אדם שלימות ואתה תבוא אל אבותיך בשלום" שאז בא השלום ולכן מי שאומר לחבירו שילך בשלום שיקח עמו השלום נרמז בו שפתאום יבוא אידו ויהי' בידו השלימות שלא יחמוד ולא יתאוה עוד ומפיו של דוד היה כשגגה יוצא לפני השליט שאמר לך בשלום והלך אבשלום ונתלה והבן ואם אומר אדם לחבירו לך לשלום הוא מברכו שלא יהי' בידו השקט ושלום רק כל היום יתאוה להשיג למלאות חסרונו ובכל מקום אשר יבוא ימצא הכל לשלום שהכל מצפים עליו שאין בהם תאוה ותשוקה אחרת מאשר אתו שאין בהם ריב ומחלוקת רק הכל באחדות ושלימות כגוף אחד ממילא הוא יגדל ומצליח ולכן יתרו אמר לך לשלום נתקיים דבורו כנבואה קטנה שהאמין העם במשה וזקנים השתחו לרגליו והצליח והבן לכן הוסיפו במדרש שם הנפטר ממת יאמר לו לך בשלום ושמברכו שיהי' לו מנוחה בקבר שלא יושלך מקברו ושאול לא ירגז מתחת כנגדו כמו שאמר ישעיה על נבוכדנצר יעו"ש אבל הנפטר מחי יאמר לך לשלום לברכו שלא יהי' לו שלימות רק בכל אשר יפנה יצליח ויעלה מעלה מעלה והבן. רבה וירא וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר וז"ל ביתו של אברהם אבינו וותרנין הי' דכתיב וישכם אברהם בבוקר עכ"ל והוא פלא גדול איך נרמז בזה וותרנות. נעמו מדברותיהם כי נפלאת לו שהי' נחשב ישמעאל רק כעבד בכל זאת הי' ראוי ליתן לו הענקה על הדרך כאשר הורגל בבית אדוניו ולמה לא ניתן לו בשר ויין ושלחו בלחם ובמים רק אברהם אבינו הרגיל בני ביתו לחיות כבני עניים לאכול לחם לשתות מים להשביע הרעבון והצמא ולא להתעדן גופם בבשר ויין רבוי המותרות הגוף כפי' עקידה "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה" סגולת ארץ הקדושה אם יש די לחם לפי הטף יחשוב שלא חסר מאומה והי' וותרן גדול לכל עוברים ושבים לשחוט בן בקר רך וטוב ושמעתי בשם מדרש שמואל לפרש המשנה "יהי ביתך פתוח לרווחה ויהי' עניים בני ביתך" דרכי בני אדם ליתן לבני ביתו ברווחה ולעניים יושיטו רק לחם ומים ואמרו חכז"ל נהפוך הוא מה שיעשה אדם לנהוג יהי' ביתך פתוח לרווחה ליתן לאורחים כל טוב ועשה זאת יהי' עניים בני ביתך לבניך תתן כעניים ולאורחים תתן כעשיר דפח"ח ואברהם אשר נטע אשל לכל עוברי דרכים הרגיל בני ביתו להיות ותרנים על מאכלים ומשקים לחיות חיי צער וכך דרכו של תורה פת במלח ומים במשורה והשאר נותנים לאורחים שוויתרו בני ביתו משלהם והי' דרך בני ביתו רק לאכול לחם ולשתות מים ומזה נתן לו על הדרך א"כ מדכתיב וישכם אברהם בבוקר לעשות בזריזות כאשר ראוי לעשות ולא נתן רק לחם ומים א"כ יודעין שבני ביתו של אברהם אבינו הי' וותרנים שכל בני ביתו הי' מורגלים לוותר על שלהם והבן. רבה פ' חיי שרה פ' אלה ימי שני חיי אברהם וז"ל כתיב עוז והדר לבושה כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבוא ומראה להם הקב"ה עד שהם בעוה"ז מתן שכרן שהוא עתיד ליתן להם לע"ל ונפשן שבעה והם ישינים אמר ר"א משל לסעודה שעשתה אותה המלך וזימן את האורחים והראה להם מה שהם אוכלים ושותים ושבעה נפשן יישנו להם כך הקב"ה מראה להם לצדיקים עד שהם בעוה"ז מתן שכרן מה שהוא עתיד ליתן להם לע"ל והם ישינים שנאמר כי עתה שכבתי ואשקוט הוי בשעת סלוקן של צדיקים הקב"ה מראה להן מתן שכרן עכ"ל. עמוקה המחשבה ברמיזתם שאין הצדיקים מבקשים שום שכר ועונג בעבודה רק להבין גדולות הבורא ולהשכיל בתורת ד' "עין לא ראתה אלקים זולתך" עין הצדיק לא רואה זולת ד' לבדו והבן וכ"ז שהנפש בגוף הוא עמל לנפשו ולא יודע אם השיג בנועם ד' ולא יבין באר היטיב אמרי ד' אשר יהנה מפיו ובעוה"ב אשר יגלה ד' תעלומות חכמות התורה אז דורשי ד' יבינו כל וימלאו עוז וחדוה על התורה והמצות אשר עסקו בעולם וישמחו על הטוב אשר בידם מאז ומקדם עד ששבעה מראות ולזה המשיל ר"א משל שלא לחשוב שהשכר יהי' דבר נפרד ומובדל אשר יקבלו על תורתן ועבודתן ונשא משל למלך שעשה סעודה והזמין אורחים והראה להם מה שהם אוכלים ושותים הכוונה שהם אוכלים ושותים ולא ידעו יוקר המאכלים והמשקים אז כאשר אוכלים ושותים מראה להם המלך יקר אותן מאכלים ומשקים שהמה מרוקחים מכל בשמי העולם רחוקים זה מזה מקצה ארץ עד קצה ארץ ואז יבינו נועם המאכלים וידעו היקר אשר עשה להן המלך וישבעו מאותו כבוד וישינים וכך בעוה"ז יש לנו גופי תורה וגופי מצות אשר עינינו לא יראה יקרם וטובם ולעתיד יגלה הקב"ה את אזנם וידעו כי יקרו מפנינים וכל חפצים לא ישווה בה אז מאותו יקר וכבוד וחסד אשר עשה ד' עמהם שנתן להם תורה כזאת הם ישבעו מרוב תענוג וישינים וזה שהקב"ה מראה להן בעת סלוקן מראות עליונות בינת התורה ויחפצו לבוא מיד להיכל ד' אשר הגה מפיו יצא ושם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה כחכז"ל "תוסף רוחם יגועון" בעת הסילוק יגדל השגה בתורה וחכמה וזה שישחק האדם ליום אחרון וע"ז אמר איוב "כי עתה" כמו שאני מבין עכשיו דרכי ד' "שכבתי" שהוא המיתה שנקרא שכיבה בלי רעש וסערות בלב נהפוך הוא "ואשקוט" בתענוג ושמחה כי מרוב שבעי ואישן כי שם יראה יה בארץ החיים, וזה התפלל דוד המלך ע"ה "אתהלך לפני אלקים בארצות החיים" שלא יהי' קשה לו הפרידה אז אחר שבעים שנים והבן ובזה יובן מאמר (רבה, כי תבא) מי שנכנס בבה"כ ובבהמ"ד בעוה"ז זוכה לכנוס בבה"כ ובבהמ"ד לע"ל שנאמר אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה עכ"ל הכוונה ששם יקבל השכר שיזכה לחזות בנועם הדבר של הכנסה בבה"כ ובבהמ"ד והבן. רבה פ' תולדות והי' כאשר תריד וז"ל אר"י ב"ח אם ראית אחיך יעקב פורק עולו של תורה מעליו גוזר עליו שמדות ואתה שולט עליו הה"ד כי אתה אבינו כי את אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו ויצחק היכן היתה מי שהוא אומר לו גזור עליו שמדות את מתכיפו לאבות עכ"ל. נעימות בשפתותיהם אם אמנם שגופי המצות לאו להנות נתנו שיתענג אדם ויתעדן בהם כי המצות נתנו לעול על צווארו (עיין ר"ה דף כ"ח) בכל זאת לב חכם יתענג ויתעדן במצות ד' כמו "נמצאו דבריך ואכלם" (ירמיה ס"ו) כי אין שמחה כשמחה של מצוה דוד אמר "מצות ד' ברה מאירת עינים" ואמר "מתוקים מדבש ונופת צופים" כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא אבל הקב"ה מבקש עוד "ויראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך" שיהי' כל יהודי ניכר בתהלוכותיו ובמלבושיו ובמדותיו כחכז"ל שבחו בזה ישראל שהי' מצויינים שם שלא שינו שמם ומלבושם ולשונם כאשר פי' אדמ"ו חת"ס ז"ל שהמן אמר ודתיהם שונות מכל עם שגילה שכלל יסוד אמונת ישראל הוא להיות שונות מכל העם רק להיות מצויינים משאר אומות עולם דפח"ח ודבר זה הוא עול גדול להמון בית ישראל וכאן הבן שואל אבי הלא נוכל לקיים התורה אם נהי' לבושים בדמות כל הגוים ונדבר בשפה אחת ויהי' נקרא שמינו כשם הגוים מה טעם יש בזה ובאמת מי שרוצה לדמות עצמו לעכו"ם סוף יהי' כעכו"ם כחכז"ל כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך לבסוף אומר לו לך לעבוד ע"ז וזה שאמר לו יצחק לעשיו "והי' כאשר תריד" כאשר תראה שפורק מעצמו עולו של תורה לבד שחפץ להתדמות עצמו לכל הגוים שלא יהי' ניכר שהוא "יעקב איש תם יושב אהלים" כי הוא מבקש התדמות מיד גוזר עליו שמדות ואתה שולט עליו שישמע לך ולא ימסור נפשו על התורה וכאשר ראו בני ישראל כי רוח ד' דיבר ביצחק שאברהם לא יכירו וישראל לא ידעו כי דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ועשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ועשה כך ולבסוף יאמר לו לך ועבוד ע"ז רק יצחק אמר גזור עליו שמדות אמרו לכן אי אפשר להתכופו לאבות כי לא רחם עלינו כדרך האבות לבנים שמרוב אהבה יכסה כל פשעינו והבן. רבה ויצא ויאמר ד' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהי' עמך וז"ל הכא את אמר ואהי' עמך ולהלן את אמר ואהי' עמך בכל אשר הלכת אלא דוד על ידי שהוא מפרנס את ישראל הי' אומר לו ואהי' עמך בכל אשר הלכת אבל יעקב על ידי שהוא מפרנס את ביתו הוא אומר לו שוב אל ארץ אבותיך וגו' עכ"ל. הורו גבר לדעת מה בין גבר לגבר כי פלס ומאזני משפט ביד ד' האיש אשר עוסק בצרכי ביתו צריך לשקול בפלס הזהב כל מעשיהו לצאת ידי השמים והבריות שלא יהי' בהם לעיני בני אדם כנפתל ועיקש כי כשם שחייב אדם לצאת ידי שמים חייב לצאת ידי הבריות הגם שגדולה עבירה לשמה אבל מביא לידי חשד שיאמרו לו "לא נראה אליך ד''' משה פחד שבני ישראל לא יאמינו לו שיאמרו שאין מחשבתו לש"ש "ד' נחני באורח משור למען שוררי" התפלל דוד לד' שיהי' דרכיו מישרים שהשוררים עליו לא יחשדהו והגם שבוחן לבבות יודע תומתו יוצא ידי שמים ביקש לצאת ידי הבריות ואם לא ישר גם בעיני הבריות צריך לוותר משלו כנגד אחרים אבל המנהיג ישראל העומד בשליחות מקהלות ישראל צריך להשליך נפשו מנגד הגם שיחשדהו בכל זאת יבקש הצדק והמשפט הטוב לעמו ולא יוכל לוותר מן הצדק כי המשלח יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעותי והקב"ה מקבל הלב טוב רחמנא לבא בעי הגם שלא נראה ישר בעיני בני אדם כמו שעשה הטוב לפני אלקים "נדרי לד' אשלם נגדה נא לכל עמו" הגם שכל העם יהי' כנגדו בכל זאת ישלם נדרים לד' וזה רמזו יעקב שעסק בפרנסת ביתו לבד אז אמר ד' לו "שוב אל ארץ אבותיך ומולדתך" שא"י הוא מקדש עם היושב עליה נשא עון כחכז"ל נכסי ח"ל אין בהם ברכה כי לא הי' הכל במשקל הזהב אם לעשות כאשר לבן עשה עמך ובא"י אהי' עמך אבל דוד שעסק בצרכי אומה ישראלית אמר הקב"ה אהי' עמך בכל אשר הלכת אם הי' הליכה בחוצה לארץ הוא משל שהמעשה אינה רצוי' ידעתי שכוונתך רצוי' וגדולה עבירה לשמה לצדקה יחשב לך שמעתי מפי אדמ"ו חת"ס ז"ל "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך" הורה שלמה להשבית רק בכל דרכיך דעהו והגם שלא הלכת בדרך הישר הקב"ה עושה העקוב ליושר אם תכליתך לשם שמים דפח"ח וזה אהי' עמך בכל אשר הלכת הגם שלא יהי' ישר לפני העם והבן. רבה פסוק וישלח יעקב מלאכים לפניו ה"ד משוד עניים מאנקת אביונים וז"ל ר"ש בר יונה אמר עתה אקום שהי' מכפשת באפר או בעפר כביכול אלא לכשיגיע אותו היום שכתב בו התנערי מעפר קומי שבי ירושלים באותו שעה הם כל בשר מפני ד' למה כי נעור ממעון קדשו אר"א כהדא תרנגולתא דמנערה גרמה (נ"א דמנערה אגפה) מן קטמי עכ"ל. תכלית גלות מצרים וגלות בבל הי' לתכלית כמו חינוך לילדים שגם אם יצעקו אל ד' מרוב עבודה וישועו מפני נוגשיהם ישמע ד' אליהם וישלח מלאך להושיעם והגם שזאת התשובה אינה באה מחיות הנפש מהכרת גדולת ד' ועבודתו רק הגוף ירגיש תחלואיו ומכאוביו והנפש ונשמה לא יקראו בשם ד' ובמה נחשב תשובה כזאת בכל זאת בעת אשר הקב"ה רוצה לגדל אותם על ברכיו די גם בזה כמו שמחנכים הילד בחכמות בעבור קבלת דבר מאכל או יקבל לבוש והדבר דומה כמו תרנגולת אשר מנענעת עצמה בעפר ותחמם גופה ותוליד ביצים שהוא דמות גוף לאפרוח אבל באמת מכח חימום עפר לא יצמיח בביצה כח חיות להיות ממנה אפרוח כך תשובה כזאת שבאת מכח צרות לא תוליד לד' כי הוא רק חימום עפר מוליד גופין לד' אשר אם יהי' בהם יראת ד' המה אשר יראים לגופם שישמרו תורת ד' יעשו המצות ויסורו מעבירות אבל רוח ונפש אין בהם שעיקר התשובה היא אם בני ישראל יעמדו חי לחן ולחסד בעיני שוביהם והשיגו כל חירות הגוף ואם בכל זאת ישובו מדעת ותבונה שמבקשים דביקות אלקי אז המה בני אל חי ורע ברך ד' ולא כביצים עזובות גופי' ולא נמצא בהם כח חיות ולכן הגם שעברו על אבותינו גזירות ושמדות לא באו עד הלום שיהי' גאולה יען כי הי' תשובה מכח עינוי הגוף ובעת רווחה לא שבו אל ד' שיצר לבם על העדר ירושלים וקדושת ארץ חכז"ל אמרו אין בן דוד בא עד שיכלה כל נשמה שבגוף שלא יהי' קשורים בתאות הגוף והבן ויש אות ניכר בגוף התשובה שאם עושים תשובה מחמת שיעבוד וצרות הגוף אין אנו מזכירים שאנו שבויים מירושלים שגם אם נהי' שבויים מארץ אמעריקא ג"כ יצעקו מרוב עבודה אבל אם יש להם חירות וף ויצעקו אל ד' יען שאנו שבויי ירושלם עיר ד' שמה שם אויר הקדושה והם בארץ טמאה יצעקו יען שהם שבי ירושלמי כי לולא ירושלים לא נשארו בשם שבוים כאשר פרשתי בתהלים "כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון איך נשיר את שיר ד' על אדמת נכר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" הכוונה נבוכדנצר נתן לישראל אח"כ ארץ כארצם חירות הגוף וכל טוב מהם הי' פחים וסגנים ובקשו שוביהם מהם שישירו להם משירי ציון כמו ששרו בציון לד' שגם הוא מיטב להם כמו שהוטב להם בציון אז השיבו ב"י להנאת הגוף יש תשלומין אבל איך נשיר שיר ד' על אדמת נכר ירושלים היא אדמת ד' ושאר ארצות אדמת נכר כחכז"ל הדר בחו"ל כאילו אין לו אלקי ואיך נוכל לשיר שאם אשכחך ירושלים תשכח ימיני אם יותן לנו מיטב הארץ לא נשכח ירושלים והבן וזה חידות ר"ש ישראל צועקים קומה ד' והקב"ה אמר עתה אקום אמר ר"ש שהוא לשון שאלה עתה שהיא מתפלשת בעפר יען שהם נתונים כעפר ואפר אשר הכל ידושו אותם וירמסנה חזיר היער ומרוב צרות יצעקו הגם שיתחממו בשלהבת יה זה רק חימום עפר אשר מוליד גופים ולא חיות הנפש הכי הקב"ה כל יוכל הקב"ה כביכול לעשות אבל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אלא כשיגיע היום אשר התנערי מעפר שישיגו חירות הגוף ובכל זאת יקומו על רגליהם לצעוק לד' יען שהם שבי ירושלים שיתנו ללבם קדושת הארץ וקרבת ד' אז יגיע השעה הם כל בשר לפני ד' שיעשה ד' נפלאות בעבור ישראל כי נעור ממעון קדשו יען שהוא יעיר כגבור ממעון קדשו שהוא כנסת ישראל אשר יבקשו דביקות ד' "והיכל ד' המה" יקום ד' ע"ז אמר ר"א כהדא תרנגולתא דמנערה גרמה לפרש תיבת התנערי מעפר דנאמר על ישראל שחימום עפר הוא צרות הגוף דומי' כמו תרנגולת שמחממת גופה ועצמותה בעפר שתוליד גופים בלי כח חיות כך הצרות מולידים גופים לד' בלא דעת ורוח ונפש בלי אהבה אמיתיות לד' ולכן כאשר יהי' רווחה ישובו ח"ו לכסלם ונוסחה אחרת קאי לפרש פ' כי נעור ממעון קדשו שקאי על הקב"ה ומפרש כמו תרנגולת דמנערה אגפה מן קטמא כמו שתרנגולת יש בטבעה שאחר שהתפלשה בעפר תקים ובגדפיה תער כל חלקי עפרוריות אשר דבוקים בה מקודם כך בני ישראל ישליכו כל חלקי עפרוריות רק ויצעקו מכאב לב על הנפש אז יקום יאמר ד' והבן זה.
ילקוט וישב פ' ויבוא יוסף לעשות מלאכתו ואין איש וז"ל ואין איש בדק עצמו ולא מצא עצמו איש נמתחה הקשת וחזרה ה"ד ותשב באיתן קשתו ר"ח מתני איקונין של אביו ראה וצינן דמו שנאמר מדי אביר יעקב ר"ה בשם רב מתני איקונין של אמו ראה וצינן דמו שנאמר משם רועה אבן ישראל מי עשה כך מאל אביך ויעזרך עכ"ל. העמיקו לדבר דיעקב קידש מחשבותיו ע"י דביקות בד' עד שזכה להיות אדון מחשבותיו והרהוריו שהרי אמר על ראובן "כחי וראשית אוני" שלא ראה קרי מימיו חטא זה בא בראית עין והרהור הלב ואם יעקב נשאר אז נקי מעון קרי נראה ונגלה שהי' אדון על יצרי הרהורי איש וזה אמר איקונין של אביו ראה שראה יוסף שיכול איש ללחום מלחמות ד' לאסור תשוקות הגוף לא די שלא יעבור עבירה בפועל אלא אף גם זאת שיכוף יצרו להשתעבד לד' "וכוף את יצרינו להשתעבד לך" ובאשה ליכא הרהור ומחשבה אשר יפעל עבירה כל צדקת אשה היא אם ידיה אסורין שלא לעשות מעשה עבירה וזה אמר ר"ה אקונין של אמו ראה כי רחל הראה בכל אהבה גדולה אשר הי' לה ליעקב בכל זאת מצאה מעצור לרוחה שלא ביישה אחותה לאה כבשה ורדתה הנאת גופה אהבתה אל יעקב כך יגבר יוסף על יצרו שלא לחטוא בפועל בין כך ובין כך לא הי' מלחמות יוסף נגד גבירתו בכח יוסף לבדו לולא מאל אביך ויעזרך והבן זה. רבה פ' מקץ וז"ל אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו'' ר"י אמר המון ריבי רברבי' שהם שטים אחרי כזב אי לו למי שהוא בוטח בהם עכ"ל והוא פלא. בני עלי' מעטים המה אשר עיניהם צופים הליכות ביתם כי ינתק האדם מאהלו לאט לאט שגופו יחלש ויגוע וישוב לעפרו ואין יתרון לו בעמליו אשר עמל תחת השמש רק אם יבקש פני ד' תמיד שכל מעשיו לתכלית עבודת הבורא כמו "בכל דרכיך דעהו" אז יש לו יתרון למעלה מן השמש וענתה בו צדקתו ויבוא על שכרו ורב בני אדם יבקשו עשירות וכבוד וכדומה מחמדת העולם כי יראו שבהם שמן חלקם והמה כזב כמים לא נאמנו כמו בירמיה "הי' לי כמו אכזב מים לא נאמנו" ועיין רמב"ן על פסוק והי' בכזיב בלדתה אותו כל דבר שאין לתכלית הוא כזב רק יפתה לב סכל בכל זאת רב אדם עיניו נשואות לד' בשמים שישיג כל החמדות בישועת ד' וא"כ בכל עצב יהי' מותר" שמתוך שחושק חמדות העולם עיניו ולבו שם כל הימים באורח חיים למעלה למשכיל כמו "ימינו כצל עובר" שמאמין בכל לבו "העושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכל" ד' נותן השפע והוא יכול ללוקחו מידו א"כ ברוב תשוקתו על חמדת העולם פחד ד' נגד עיניו תמיד אבל האיש הבוטח בחכמתו ותבונתו שבהם ישיג חמדת עולם ע"י מלבד שהוא מבקש כזב לתכלית בוחר להעמיד בטחונו על כזב שישיג הכל ע"י אמצעי שהוא ג"כ כזב בי הלא הכל מיד ד' אלא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר" וזה רמז לאיש כזה רבי רברבי' שטים אחרי כזב אבל אוי למי שהוא בוטח בהם אם בטחון שלו הוא ג"כ על דברים כזבים דכתיב אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו שעכ"פ שם הבטחון לד' הגם שמבקש מאתו מהקב"ה דבר כזב הוא עושר וכבוד והבן זה מאוד. רבה פ' ויגש ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק מדרש וז"ל חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי עד שעמדתי עם יהודה בן פדיי' בז אחותו של בן הקפר ואמרתי לו הרב והתלמיד שהי' מהלכין בדרך מתחילה שואלים בשלום התלמיד ואח"כ בשלום הרב אר"ה כד אתא ריב"ל לטבריה שאליה לר"י ור"ל ר"י אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו ור"ל אמר על ברית השבטים הקריב עכ"ל. דבר גדול גילו לנו בזה כי אברהם מדת החסד שמורה חסדי ד' על בני ישראל כמו "וד' ברך את אברהם בכל" שכל מלכי ארץ משכימים לפתחו ואמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכינו" כחכז"ל קצצו ארזים ועשו בימה ואומרו לו מלך אתה עלינו אדון אתה עלינו אלקים אתה עלינו והשיב אל יחסר לעולם מלכו ואל יחסר לעולם אדונותו מורה על הצלחת ישראל אם הם לחן ולחסד ויצחק מורה מדת הדין בשעת גזירות ושמדות שבני ישראל מבוזים ושפלים בעולם והמה מקבלים באהבה כמו עליך הורגנו כל היום" ואמרו חכז"ל אלו המכות אשר הכוני בבית מאהבי שבני ישראל מראים המכות אשר הכו על ששמרו את השבת ומלו בניהם או מניחין תפילין וכדומה ובני ישראל מקבלים הכל בשמחה כמו "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" הגם שידעו שעי"כ יקבלו מכות גדולות נראה כאלו יתנהו למכהו לחי שישבע בחרפה ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים כל השומע יצחק לי" אמרה הבן הנולד לי הוא וזרעו יהי' כמוני שנדמו לי כי צחוק עשה לי אלקים נחת וחדוה הגם שיגרום לי שכל השומע יצחק לי שאהי' צחוק לכל העמים בכל זאת אני אצחק בקרבי כאלו השגתי כל ששון וחדוה בעולם והבן ואבינו יעקב הבין שהליכתו הוא תחילת גלות לעזוב א"י לראות בנו או להשיג לחם לפי הטף הוא רמז על הצרות בגלות "בנפשינו נביא לחמינו" והקריב קרבנות לאלקי אביו יצחק ויהי' קרבן שלמים שמקרב לב בעלים לאדוניהם חלק גבוה וחלק בעלים שלבו ובשרו ירננו אל אל חי וראה להקדים כבוד אביו הוא מדת הדין כמו אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" יותר מכבוד זקינו שהוא הרחמים כמו "החנם ירא איוב את אלקים הלא אתה סכת בעדו" ואמרז"ל על ברית השבטים הקריב כחכז"ל כי נשבה עדר ד' עדר אחד כי יגדל אהבת אחים בגלות ויהי' לאחד אשר הי' נפרדים בזמן החירות והבן. ילקוט פ' ויחי פ' ויבואו עד גורן האטד וז"ל וכי יש גורן לאטד אמר ר' אבוהו מלמד שהקיפו כתרים לארונו של יעקב כגורן זה שמוקף לו אטד שבאו בני ישראל ובני עשיו ובני קטורה למלחמה כיון שראוי כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב כולם נטלו כתריהן ותלאום בארונו של יעקב עכ"ל. האומות שונאים לישראל בעבור הדת כאשר לא יראו בהם המידות טובות בישנים רחמנים גומ"ח נאמנים בדיבורם עושים ועוסקים באמונה הגם שעושים מצות ד' גדורים מעריות ופרושים מאכילות שקץ ועכבר וכדומה ישנאו אותם ואומרים עם ד' אלה ומארצו יצאו הלא בקרבם גזל ערמה וכזב גנבו ושמו בכליהם אך אם יראו בבני ישראל גם מידות טובות הנוגע לכל בני אדם יקרו בעיניהם לממלכת כהנים וגוי קדוש וישבחו אותם בכתר המידות טובות כמו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וזאת לא זאת שרק אצל איש ישראל אשר לבו תמים עם ד' במצות חוקיות נמצאו כל המידות טובות באמת כי האיש אשר לא יעבוד ד' הגם שאוחז במצות שכליות אינם עושים בשלימות אם ירעב ויתקצף יחלל גם מצות שכליות אשר בעת בעשרו קיים אותם אבל ירא ד' הוא מחזיק בתומתו גם אם דל הוא כאשר רמזו חכז"ל השם וכל כנויו מונחים בארון יראת ד' טהורה עבודת הבורא וגם כל כנויו המה המידות טובות רחום וחנון וכדומה כולם מונחין בארון בת"ח אשר דורש חוקי אלקים מס"ת המונח בארון גם המידות שבין אדם לחבירו טובים וקיימים רק בדרך התורה וצדק ויושר התורה לבד והבן ויוסף הורה לעולם המידות טובות בעבדות לא עשה נבלה עם אשת אדוניו וריחם על בני אדם בשנת הרעב ויכלכל יוסף כל מצרים עד שאמרו לו "החייתנו" והי' עבד נאמן לפרעה "וילקט יוסף את כל הכסף ויבא ביתה פרעה" וגם לא לקח נקם באחיו שאמר "התחת אלקים אני אתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה" כל המידות הטובות הי' בו וכיבד לאביו גם אחרי מותו שהוא תבנית תכלית לב טוב אדם כל אלה המה כתר יוסף תלוי בארונו של יעקב ע"י התורה אשר שמע מיעקב ביראת אלקים נכלל בו גם אהבת בני אדם ותלו כל כתריהם אשר להם על מעלות ומידות ארונו של יעקב שהוא קודש לד' והבן זה. רבה פ' שמות וירא מלאך ד' אליו בלבת אש מתוך הסנה וז"ל שאל גוי אחד את ריב"ק מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה א"ל אלו מתוך חרוב או שקמה כך היית שואלני אלא להוציאך חלק אי אפשר אלא למה מתוך הסנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפי' סנה עכ"ל. נמשל הרשע המעיק ומיצר לבני אדם לקוץ "ובליעל כקוץ מנד" וכן אמרו חכז"ל רבה מגילת אסתר שאילנות לא נתנו עץ לתלות המן עליו רק הקוץ וז"ל אמר הקוץ אני קוץ והוא קוץ מכאוב נאה לקוץ לתלות על קוץ וקשר רשעים יחד באגודה ובעצה אחת נמשל לסנה שהוא חיבור וקשור קוצים הרבה וקשר רשעים בעצה אחת הוא יד ד' כי קשר אינו קשר של קיימין ואם המצא תמצא שהמה אגודים ותפוסים וקשורים יחד הוא אות כי המה שבט אפו מטה זעמו של הקב"ה כמו "כל פעל ד' למענהו גם רשע ליום רע" כי ד' הכינם לרדות בהם עולמו וכאשר אמר המלך "הבה נתחכמה" והסכימו בעצה אחת לרדות בבני ישראל בפרך הוא סימן שמיד ד' היתה זאת להם כמו "הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו" כי מאת ד' היתה זאת לב מלך ושרים ביד ד' לכל אשר יחפץ יטנו כך הפך ד' לב מלך וכל שריו וכל חכמיו ויועציו שכולם הסכימו במחשבה ועצה להתגולל ולהתנפל עליהם לקחת אותם לעבדים ולרדות בהם בפרך ולכן הראה ד' למשה הסנה בלבת אש ובתוכו מלאך ד' להראות לו כי הסנה אשר בוער באש ושלהבת לבער ולכלה מצידיו סביב לבני ישראל הוא הוא הי' עצת ד' מעמק חברון וזה השיבו ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה אפי' סנה שלא ימצא בעולם קשר אמיץ בין בני בליעל להיצר להעולם חוץ אם מלאכי זעם ד' יעדנם ויקשרם יחד בקשר של קיימין ונרמז בפרשת הסנה "ויאמר משה אסורה נא ואראה את מראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה" הש"י הראה לו פלא גדול כי טבע כל מלך אחרי כבר שפך חמתו על עם ולשון השנואים ששלהבו בער בם כבר נח ושקט רוגזו וירחם עליהם ויתן חיריות לנפשם וכאן ראה "הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" כמה מאות שנים עמדו בני ישראל בגלות במצרים והשנאה והמיאוס עומד במקומו נהפוך הוא השנאה גדלה בכל יום ויום והתמיה משה מה זה ועל מה זה הלא לא נראה מראה נוראה כזאת מעולם ובאמת מאת ד' היתה זאת כי המלך והשרים היה כלי זעמו של הקב"ה וגם הי' בשורש האיבה השנאה בשנאת הדת ואמונה אשר תעמוד דור אחר דור ועל כן "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני ויאמר אליו אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" הזהיר לו שאל יפסיע פסיעה גסה כאדם ההולך עם מנעלים ברגליו שלא יחוש לדרוך על כל המונח בדרך אל תקרב הלם להרהר ולחקור להפליא בשכל האנושי על המראה הנפלאת הזאת דע "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש" ע"י אשר חזקתי לב פרעה לרדות בבני ישראל בפרך וגם אתה שתית ומצית כוס תרעלה להיות בורח אל ארץ אחרת ולהיות שם רועה צאן לילך במדבר חרב נתקדשת ועלית למדרגה גדולה שאתה מכבד המקום ולא המקום מכבד אותך "כי המקום אשר אתה עומד עליו" נתקדש על ידך להיות "אדמת קודש" כך העמדתי חבור רשעים ואגודה מלא קוצים הוא לפעול על ידם לעשות לי ממלכת כהנים וגוי קדוש מאתי היתה ואת שנתקיים השנאה ובעבור זה ראית שהסנה איננו אוכל והבן. ילקוט פ' וארא פ' וידבר אלקים אל משה וידבר אליו אני ד' וז"ל זש"ה שמעו עמים ואדברה ישראל ואעידה בך אלקים אלקיך אנכי אר"פ הכהן אמר הקב"ה למשה בשביל שקראתי אותך אלקים שנאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה אלקיך אני ולכך נאמר וידבר אלקים למשה עכ"ל. עמקו מחשבותיהם כבחינת חוה"ב כפי קבלת הטובה אשר האדם מקבל מד' כך הוא שטר חובו אשר יצרך לשלם לד' בעבודות היראה לפניו כי האיש אשר מקבל מד' מעט מהטובות אין נפשו קשור ברוב עבודות ובעבור זאת הגדול בעם מקבל עונש ביתר שאת יותר מאחד העם דבריו נעמו וא"כ אפוא אחרי שלא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ד' פנים בפנים לקבל טובה גדולה שנעשה על פרעה כאלקים לשלוט עליו ועיין פ' עקידה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" שפי' הקב"ה מסר כל כח הטבע בידו וזה "ומטה אלקים בידי' כפי רצונו שולט בשמים וארץ ולכן אם אתה תדבר אל בני ישראל שיסעו יחלק מי הים ולמה תצעק אלי הלא הכל בידך דפח"ח ולכן אם חטא משה עונשו גדול מאוד יען שעלה על הסולם הצלחה גדולה להיות כמו אלקים לפרעה ולכן נקרא ד' אצלו בשם אלקים שהוא דין ולא בשם ד' שהוא רחמים וכאן שנענש בעתה תראה" חכז"ל עתה תראה ולא במלחמות ל"א מלכים רמזו יען שזכה להיות אלקים לפרעה לכן גם אצלו יופיע ד' בשם אלקים והבן. פרשת בא והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו כתב רש"י וז"ל ובשורת הבנים שהיו להם עכ"ל והתפלא כל הרואה הלא שאלת מה העבודה הזאת לכם היא שאלת רשע כמבואר בילקוט סוף הסדרא וגם מסדר האגדה סידר רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם וא"כ אפוא יפלא הכי כלל ישראל הקדו והשתחוו על בשורת בנים רשעים חלילה והוא נפלאת מאוד. מתוק מדבש אשר רמז בזה דמתחילה כתיב בפ' "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ד' והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים" אחת דיבר אלקים ושתים זו שמענו במצוה אשר צוה ד' להזות דם הפסח על הבתים להורות לבני ישראל כי המצוה אשר הקב"ה מבקש מהם הוא נבדל מהמצוה אשר ישאל הקב"ה מיתר האומות כי שאר האומות אין מחויבים למסור נפש בעבור מצוה שלהם להפקיר דמם כמים בשביל שלא לעבור המצוה אבל מבני ישראל מבקש הקב"ה שימסרו נפשם להתיר דמם ליתן גוום למכים ולחיים למורטים ולא לעבוד מצוה לחלל כבוד ד' דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל" כי מצות מסירת הנפש בעבור הדת הוא אחת ממצות בני ישראל אשר הקב"ה מבקש מעם סגולתו שיקדשו שמו ברבים כמפורש יוצא לימד הנ"ל ממה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל" אבל ליתר האומות לא נתן הקב"ה רק שבע מצות ולא עלה במספר ההוא מצות קידוש השם על מצות שלהם ותיבת "הבתים" נרמז בו על שני מיני מצות אשר על ידם בונה אדם לו בית עולמים בית הראשון הוא בית אהרן אשר עובד עבודת הקודש והבית השני הוא בית לוי אשר עומד לשרת לפני ד' ועומד לשרת לפני אחיו (ועיין רש"י ויעש להם בתים בתי כהונה ובתי לוי') וכן עשו ישראל שזבחו את השה לפסח שהוא היה תועבות מצרים והי' נקל מאוד שמצרים יעמדו עליהם ויהרגם וישפכו דמם כמים כאשר פחד משה והשיב מתחילה לפרעה "הן נזבח תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" וכעת אשר בא דבר ד' לשחוט השה לפסח מסרו נפשם בעבור כבוד ד' שביקש ד' שיעשה המצוה הזאת לעיני כל מצרים וזכות כזה מציל את האדם מכל רע מכל נגף ומשחית כאשר מסרו נפשו לד' במידה שאדם מודד מודדין לו שלא ישלוט בו שום סכנה וזה רמז להם הקב"ה כאשר יעבור בארץ מצרים ויכה כל בכור צריך איזה זכות להציל את ישראל אותו זכות יהי' "והי' הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם" באותן מצות ומדות טובות אשר המה הבתים לחי עולמים יהי' הדם לאות שאדם צריך לקבל עול מלכות שמים בכל נפשו ובכל מאודו ואז כאשר אראה את הדם הוא הכח הפנימי של אות הדם שאתם אגודים יחד למסור נפש בעבורי אז ופסחתי עליכם אבל רק בזאת נאות לכם ולא יהיה בכם נגף למשחית" שלא ימצא בכם אבן נגף וצור מכשול מחשבת פיגול אשר יהי' בו מקום למשחית והבן ומתחילה כתיב שם "ושמרתם הדבר הזה לחק לך ולבניך לעולם" התעורר את בני ישראל לדעת מעשה אבות סימן לבנים שיתן ללב מה שנרמז להם בזריקת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות אשר מרמז שעינים תלויות לשמים ונשענים על שני עמודים המה התורה והיראה דבר זה יהי' לחק לך לבניך עד עולם למסור נפש בקבלת עול מלכות שמים ואז יהי' לכם מחיה ושארית בעולם ועל זה נאמר שהבן ישאל מה העבודה הזאת לכם" שאלתו יהי' איך תקבלו עליכם למסור נפש בעבור לעשות מצוה וזה שאמר מה העבודה הזאת לכם טוב ונאה לעבוד ד' ביש לאל ידכם לעשות אבל לא לשפוך דמכם כדי לשמור שבת או מילה וכדומה ועל זה אמרה התורה להשיב לו "ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" על כי מסרנו נפשינו בזביחת הפסח הציל ד' אותנו כחכז"ל בברכות ראשונים שמסרו נפשם על קדושת השם נתקיימה התורה בידם ועל כן התחכם העם לקוד אפים לפני הקב"ה שלא יהי' להם בן רשע אשר בולמוס התאוה יאחזהו לפקפק על העבודה רק בעת נסיון אשר האומות יבקשו להרגו בעבור הדת לא יעמוד בנסיון וישאל מה העבודה הזאת לכם אבל לא ישאל מה העבודה הזאת להשיג תאות גופניות וחמדות עולם כי כולם המה זרע ברך ד' והבן. רבה בשלח פ' כ"ד ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וז"ל אין אנו מוצאים שיש מדבר ששמו שור ומאי מדבר שור עד שלא קבלו ישראל את התורה הי' העולם עשוי מדבר כיון שקבלו את התורה נעשה העולם שור אלו דברי ר' יהודה בר"ם אמר הקב"ה לעתיד לבוא כך אני עושה לציון שהוא מדבר כדכתיב ציון מדבר היתה לע"ל אני אהי' לה שור שנאמר ואני אהי' לה נאום ד' חומת אש סביב ולכבוד אהי' בתוכה עכ"ל. האירו עינים שטרם עלות כבוד ד' על הר סיני להודיע לאדם את המעשה אשר יבקש אלקים מן האדם וחי בהם הי' כל איש חכם ונבון הולך נכוחו לפי דעתו ושכלו התבודד וחקר על שדי ממעל ובא עד הלום שהפרישות התאות הוא ההתקרבות אל אלקים והי' הפלוסופים אוכלים עשב השדה והולכים בבגדים בלואים וכל איש פנה לדעתו ועשה מסילה לעצמו והי' האדם דומה למדבר שלא יתעבד בה ליתן כחה וחילה רק אשר תוציא הארץ מעצמה נמצא בה וכל חלק וחלק נבדל בשממותו כך הי' עובדי ד' וחוקרי שדי ומעת אשר נגלה זרוע ד' שגילה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שגם איש אשר יחפץ בקרבת אלקים יוכל לשכון באהלים ספונים נטועים כגן עדן ד' וחיי עולם נטע בתוכינו נהפוך הוא גזיר צריך להביא קרבן על שציער עצמו מן היין (חכז"ל) אז נעשה העולם שור כמו חומה נשגבה אשר היא ישרה כפי משקולת אנך אשר הבונה ינטה עליה והבן זה שכך התורה גדרה ואמרה אלא תוסיפו ולא תגרעו ממנו'' כמו אם יצא מן החומה אבן לפנים או לאחור אז חסר שלימות הבונה והבנין והבן והוסיף שם במדרש לעתיד לבוא כך אני עושה לציון מדבר אהי' לה שור שנאמר אני אהי' לה חומת אש סביב לכבוד אהי' בתוכה שעכשיו שיש יצה"ר המצא תמצא שיושב בתענית נקרא קדוש ששב על עוונתיו וצריך לעשות עצמו שמם כמדבר אבל לעתיד שיעקר הקב"ה היצה"ר אז המתענה נקרא חוטא שצריך האדם לחיות על התענוגים כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו ברא והבן. ילקוט יתרו פ' וכל העם רואים את הקולות וז"ל רבי יהודה אומר אדם מדבר עם חבירו הוא שומע רגש קולו אבל אינו רואה מאורו וישראל שמעו קול של הקב"ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה בברקים ורעמים שנאמר וכל העם רואים את הקולות עכ"ל. דבור הוא מורה על קשות למדו חכז"ל מפסוק "דבר אדני ארץ אתנו קשות" ואם איש מדבר עם רעהו בקול ענות גבורה בחרון אף וכעס נקרא דבר כמו "המלך דבר רדה" ואם ידבר אדם עם חבירו בקול גדול והתכלית הוא להיטב לו בכל זאת השומע לא יוכל לראות מדבורו מאורו שיהי' דבורו מאיר לו להכיר הטוב כי לא נכנס באזניו וזה אדם מדבר עם חבירו שמדבר קשות עמו שייטב דרכו לטוב לו בכל זאת הוא שומע רגש קולו אבל אינו רואה מאורו מאור חבירו לא נגלה לו אבל ישראל שמעו קולו של הקב"ה וראו את הקול יוצא מפי הגבורה בפי שנים ברוחו בברקים שהבריק להם מאור השכל והדעת כמו שהברק מאיר עיני אדם באישון לילה "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו" ורעמים כמו שהרעם מרעיד לאדם מגודל סכנתו כך הוא סכנה להעובר פי ד' שהבינו מתוך קול ד' בכח שאם יאבו וישמעו טוב הארץ יאכלו כחכז"ל הככר והמקל ירדו כרוכים מן השמים אם ילכו בדרכי ד' הרי ככר לאכול ואם יסורו מדרכי ד' הרי מטה ללקות בו כי ראו והבינו בלבם את הנשמע וזה שסיימו דכתיב אוכל העם רואים את הקולות" שראו בעין שכלם והבינו את הדבר פנים בפנים והבן. רבה משפטים על פ' ואלה המשפטים וז"ל הה"ד מגיד דבריו ליעקב אלו הדברות חוקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים לפי שאין מידותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום הקב"ה אינו כן מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמור עכ"ל. עמוקה מחשבותם כי מלך בו"ד גוזר גזירה שעבדיו ישמרו משפטיו אבל לא יעזור להם שיוכלו המה לעשות מה שציוה להם רק בכל כוחותיהם יצטרכו לעשות ובמצות ד' אמרו חכז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו לא יוכל לו וכל עבודת הקודש בעבודת המצות הוא על ידי שאל יעקב בעזרו דוד אמר "בחנני ונסני" לא יכול לעמוד בנסיונו ואמר "ד' ברצונך העמדתי להררי עוז הסתרת פניך הייתי נבהל" ביקש מד' לנסות אותו כי האמין בלתי עזר ד' יכול ללחום נגד היצה"ר והסתיר ד' פניו ונפל ברשת היצר אשר הכין היצה"ר לפניו וא"כ אפוא הקב"ה עושה בכל אותו מצוה מה שמצוה לעשות הוא מסייע לעשות וזה רמזו על פסוק חקיו ומשפטיו לישראל שהקב"ה עוזר ופועל החוקים והמשפטים ויש להוסיף עוד בחקירת חכז"ל "מי הקדימני ואשלם" אין אדם עושה מזוזה עד שהקב"ה נותן לו בית ואין מוהל עד שיתן לו בן זכר וזה שהקב"ה עושה הכנה ואדם גומר ועושה וזה אמרו מה שהוא עושה מה שהקב"ה עושה בהסתר לעזור להם אומר לישראל לשמור ולעשות והבן. ילקוט פ' תרומה וז"ל כל המצות כולן אין יוצא ידי חובתו אלא דרך גדילתו שנאמר עצי שטים עומדים עכ"ל. רמזו לנו בזה שצריך אדם לעלות בעבודת ד' מלמטה למעלה מן הקל אל החמור בכל יום ויום יוסף אומץ ביראת ד' עד שיתחסד עם קונו בפרישות וחסידות ודביקות ולא לאחוז בראש שרביט הנזירות והחסידות טרם שנשרש אצלו שרש היראה כמאמר החכם בחובת הלבבות לא יקובל התוספת עד שיפרע החוב אבל האיש המהפך הדבר שאוחז בחסידות לעשות באיזה מצות לפנים משורת הדין ולא נזהר בעיקרי הדת הוא לובש אדרת שער למען כחש בעינים נראה פעולת הטבע הגם שארז בלבנון יגביה ראש עד לשמים בכל זאת הוטבע מטבע בבריאה שסמוך לארץ אילן עב כי הוא השורש וראשו למעלה דק עד מאד ועל ידי זה יקיים עדי עד אבל אם תהי' להפך שראשו יהי' עב ורגלו דק לא יעמוד כי ראשו כמשא כבד יכבדו על רגלו ויפול ולא יוסף לקום כך לא יעמוד התוספת עד שהוי נפרע החיוב וזה אמרו כל המצות כולן אין יוצא בו ידי חובתו אלא דרך גדילתן בחכז"ל בפרק אבות הטהרה מביא לידי פרישות שנאמר עצי שטים עומדים לבחור שילמדו מן הארץ עצי שטים להתחיל בקטן ובגדול יכלה והבן. רבה תצוה פ' ואתה תצוה את בני ישראל וז"ל ה"ד זית רענן יפה פרי תואר קרא ד' שמך מה ראה ירמי' למשול ישראל לכזית אלא כל המשקין מתערבין זה בזה והשמן אינו מתערב אלא עומד כך ישראל אינו מתערב עם האומות שנאמר לא תתחתן בם עכ"ל. מה טוב ומה נעים אשר הורו לנו בזה שהשמן אינו מתערב עם שאר משקין לא בא מחמת שטבע של המשקין עושה זאת שדוחים למעלה את השמן נהפוך הוא שהשמן מתנשא עצמו הגבה למעלה כאלו יאמר אני לא אתערב בכם כי שמן חלקו גבוה מעל גבוה עליכם כן הוא בנמשל בני ישראל מתנשאים עצמם לאמור מה שאנו אינם מתחתנים עמכם לא מחמת שהאומות לא מקבלים אותנו ודוחים להתערב עם ישראל כי יקוצו בם נהפוך הוא שגם אם האומות יחפצו להתערב עמנו יאמר נא ישראל לא נהי' לבשר אחד וזה רמזו כשם שהשמן הוא אינו מתערב עם השאר משקין אלא עומד בדד לפני עצמו כך ישראל אינם מתערבים עם האומות גם אם הגרם קרבות יחפצו שנצטווינו מפי הקב"ה לא תתחתן בהם והבן. רבה כי תשא וידבר ד' אל משה לך רד וז"ל ר' תנחומא בר רבה פתח נשיאים ורוח וגשם אין בארך אפים יפותה קצין כמי שאומר ליתן מתנה לחבירו ואינו נותנה למה הוא דומה לנשיאים ורוח ולברקים שהם באים וגשמים אינם יורדין זה הי' דור המדבר כשהיו בסיני היו ס' רבוא של זקינים וכן של בחורים וכן של נערים וכן של נשים כיון שבאו לסיני וקבלו עליהם מלכותו של הקב"ה וענו כולם קול אחד ואמרו כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע הרי שהי' קול כיון שבאו למדבר עברו על הכל ושחתו מעשיהן כיון שראה הקב"ה כן אמר למשה לך רד כי שחת עמך ואין שחת אלא שחבלו מעשיהם כד"א שחת לו לא בניו מומם עכ"ל. חכמי תורה דברו בזה לדעת הגם שדעות בני אדם משונים זה מזה כשם שפרצופיהן משונות עיין רש"י יפקוד ד' אלקי הרוחות איש על העדה בכל זאת כיון שהתל שהכל אליו פונים הוא החזקת התורה והעמדת היראה המה כאחים יחד ולא יהרוס הבנין כחכז"ל אלו מטמאים ואלו מטהרין דברי אלקים חיים אלו ואלו מחלוקת לש"ש סופה להתקיים אבל דרך רשעים וחטאים רבים המה הגם שמבחוץ יתאחדו אכל רבות מחשבות בפנים זה משונה מזה כל אחד פונה לעצמו ואין שלום לרשעים ואין חרצבות לחוטאים ואם רוח יבוא ביניהם יתמו החוטאים ורשעים עוד אינם כאשר שמעתי מפי אדמ"ו חת"ס ז"ל להבין המשנה איזה מחלוקה שהיא לשם שמים זו מחלוקת ב"ש וב"ה ואיזה מחלוקה שלא לש"ש זה מחלוקת קרח ועדתו והתפלא למה לא אמרו מחלוקת קרח ועדתו עם משה כמו שהזכירו ב"ש וב"ה כך הי' להזכיר קרח שחלק עם משה ואמר שפי' שנים ברוח חכמי המשנה שלא די שקרח כנגד משה הי' להם מחלוקה אלא קרח עם עדתו הי' להם מחלוקה מפנים כי דרך רשעים רבים לא ראי זה כראי זה לא רעה זה כרעה זה כל איש ואיש מקרח ועדתו הי' לו בלבו מחשבה אחרת הגם שמבחוץ הי' נראים כאגודה אחת מבפנים הי' נפרדים פנים מפנים שונים דפח"ח וזה במתן תורה שהי' אחדות בקול אחד הוא קול שהי' קול שהוא קשר אמיץ זה קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה אשר הוא לתכלית רק קול ענות שכל אחד פונה בלבו שזה אינו נחשב לקול אחד וזה רמזו של רבי תנחומא פתח ודרש שקישור וחיבור של פושעים ומורדים אינו חיבור קשר רשעים אינו מן המנין המה דומים לנשיאים ורוח אשר מחשך עין אדם אבל גשם אין שאין עושה פירות כך הוא קשר רשעים ומדמה דור המדבר כאשר באו לסיני והי' בהם ס' רבוא אנשים וס' רבוא נשים וכן ס' רבוא נערים וזקנים וכדומה וקבלו מלכות שמים עליהם ואמרו כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע זה הי' באמת בלב שלם הוא הי' קול קול לו וקול אליו להקב"ה כאיש אחד אבל כאשר חטאו הגם שהי' נראה שכל ישראל סר יחדיו נאלחו בכל זאת כאשר בא משה ועמד בשער המחנה לא קם ולא זע איש כנגדו כי קשר פושעים ובוגדים דומה רק לנשיאים ורוח וגשם אין כי כל אחד פונה לבצעו ורוח אחד אין בהם והבן.
תנחומא ויקהל פסוק ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ד' בשם בצלאל וז"ל אר"מ על כל מצוה שאדם עושה מוסרין לו מלאך לשמרו עשה מצוה אחת מוסרין לו מלאך אחד עשה מצות הרבה מוסרין לו מלאכים הרבה לשמרו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך עכ"ל. לרוב נגבלת המצוה בגבוליה שעשה אדם מצוה אחת שהניח תפילין או קנה אתרוג באלף זוז או שמר שבת ולא עשה משא ומתן אשר יוכל להרויח הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו על זה אמרו ונאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך כפי אשר פעל עם אל ישולם לו כי הקב"ה לא מקפח שכר מצוה אשר עשה ולפעמים יזכה אדם לעשות מצוה והיא גוררת מצוות רבות שנוסעים רבים יחד בעגלה מרכבות ברזל ויבושו רבים להניח תפילין או לאמור קדושה ויעמוד איש נגיד ושוע ויחשף זרועו להניח תפילין אז רבים ילמדו ממנו אם איש מפורסם עשיר כזה לא יבוש מפני המלעיגים למה אנו בושים ויניחו ג"כ תפילין ויתפללו בצבור קבלת עול מלכות שמים ק"ש ותפילה או איש נכבד ועשיר גדול ירד מהעגלה שחרד פן יבוא למקום חפצו חצי שעה בליל שבת על כן יעזוב מקומו וישאר בכפר על שבת הגם שמטרת חפצו להיות בעיר הגדולה אשר שם עסקיו ורבים ילמדו ממנו לעשות כן כי יאמרו בלבם אם האיש זה אשר עוזב מקומו ילין בכפר בעבור כבוד שבת מה נעשה אנחנו הלא דרכינו ללון בכפר וכדומה לאלף אשר ע"י שאדם עשה מצוה אחת גרר אחריו מאות ואלפים נפשות להיות זריזים במצות אז אין קץ לשכרו וזה רמזו כל מצוה שאדם עושה מוסרים לו מלאך אחד שכרו אתו ופעולתו לפניו אותו מצוה היא מלאך אחד מליץ טוב אשר יסובבוהו וישמרהו עשה מצות הרבה אם זכה שבפעולתו עשה מצות הרבה שכל רואה ושומע נשא קל וחומר בעצמו איך יהי' זריז במצוה א"כ בפעולתו עשה מצות הרבה מוסרים לו מלאכים הרבה לשמרו שכל המזכה את הרבים זכות רבים תלוי' בו שעל ידו צדק למדו יושבי תבל כולם נגררו אחריו ועל זה נאמר "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" שממצוה אחת זכה שמלאכים הרבה ישמרו אותו בכל דרכיו אבל הרבה מלאכים מהרבה מצות שעשה לא צריך ללמדנו שיזכה למלאכים רבים והבן זה. רבה פ' פקודי אלה פקודי המשכן וז"ל אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי באלה אלקיך עכשיו שעשיתם המשכן באלה אני מתרצה לכם הוי אלה פקודי המשכן. גדול העצה אשר נתנו בזה להורות גבר במה יתרצה עבד אל אדוניו לתת פדיון נפשו זה לעומת זה כי המחשבה נותנת תכנית תבנית על המעשה אם חטא ישראל בעשיית העגל שהאמינו שיבוא להם מזון מצורת שור אשר שולט במדבר שור ולא הי' מחשבתם לסור מד' אל מוציאם ממצרים בעבור פת לחם מזון בר אשר יהי' לברות למו אז לא הי' חטאם גדול כל כך כי לא סרו מעצמו "כי שחה לעפר נפשם ודבקה לארץ בטנם" שבקשו אוכל למו ולא האמינו שיוכל אל לערוך שלחן במדבר אם לא יעבדו למזל כמו שאמרו לירמיה "מאז חדלנו לקטר למלאכת שמים והסך לה נסכים חסרנו כל" כי גדול הי' היצה"ר לע"ז אבל אם חטאו במחשבות שטעו בדעתם שכח שור הוציאם ממצרים ולא יד ד' פעל כל זאת כמו וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" וא"כ אפוא כמו החיצוניות היה מעשה עבודה לאל אחר כן רעיונות הפנימיות וחטאם גדול מאוד וכן הוא בנדבת המשכן לא הי' להם פניה להראות עושרם ונדבות לבם לבקש תכלית או להיות מקום וועד מקום קיבוץ לראות וליראות כל העדה יחד רק היה מחשבתם במשכן להיות מקום קדוש לד' ותיבת אלה מורה שמראה עליו באצבע הוא הדבר באמת לא שיהי' החוץ והפנים שני דברים הפוכים וזה רמזו הגם שחטאו באלה בעגל שהי' פנימיות מחשבתם כמו החיצוניות נתרצה הקב"ה יען שעשו נם המשכן באלה כמו שנתתי מתחילה לעגל עד שנאמרו די וה"ה למשכן נדבו עד שנאמר די כן עשו תשובת המשקל חטאו באלה בעגל ועשו תשובה במשכן באלה והבן זה. רבה ויקרא פ"ב ושחט את בן הבקר וז"ל ושחט בן הבקר ובאיל הוא אומר צפונה לפני ד' אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה ב' כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית וכל כך למה שבשעה שיהיה וישראל מקריבין תמיד ע"ג מזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ד' זוכר הקב"ה עקידת יצחק מעידני עלי את השמים ואת הארץ בין כותי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד ובין אמה קורין את המקרא הזה צפונה לפני ד' זוכר הקב"ה עקידת יצחק שנאמר צפונה לפני ה'. הכוונה אברהם הפליא לעשות בעקידת בנו להראות עבודת ד' במסירות הנפש שאב יעקוד בנו היחיד לקרבן לרצון לפני ד' אבל הוצרך לילך מהלך ג' ימים עד שהגיע למקום ההוא בהר ד' יראה שאם יקריב אותו בישוב של בני אדם הי' נראה כמתגאה להראות צדקתו ויראתו וכן התקין הקב"ה לבניו תמיד של שחרית ותמיד של ערבית נרמז בו שפעמים בכל יום יהי' אומרים שמע ישראל במסירות הנפש לחשוב בלב להיות קרבן לפני ד' ולא יראה ממנו החוצה ולא יהי' כזרות ונפלאות ובשעה שישראל מקריבים תמיד ע"ג מזבח וקורין בו המקרא "צפונה לפני ד'" שהקב"ה הרואה המחשבות הוא יראה שנדמו בעיניו כאלו הוקרב הוא לקרבן לפני ד' אז הקב"ה זוכר העקידה אשר גם שם בחר להקריב איל תמורת יצחק כך עכשיו הוקרב התמיד תחת האדם כי הקב"ה רואה בצפון והסתום ואפי' כותי או עבד או אשה ואמה קורין מקרא זה צפונה לפני ד' שעובדים ד' צפונה הקב"ה זוכר להם עקידת יצחק העולה קודש קדשים שחיטתה בצפון יש עולה שהיא רק קודש אם ימסור נפשו לאחת מארבע מיתות בנגלה לעיני כל רואי שמש אבל יש צדיק שהוא יעמד חי ומקבל נסיונות רבות צרות גדולות אשר שחיטתו בצפון לא נגלה לשום בן אדם אשר יסבול בעד עבודת ד' וזה העולה קודש קדשים אם שחיטתה בצפון שלא ישזפה עין רואה אשר נשחט ונזרק דמו בכל יום ובכל ובכל שעה ובכל רגע והבן. רבה צו ע"פ ואש המזבח תוקד בו וז"ל אמר ר"פ ואש המזבח תוקד עליו אין כתיב כאן אלא תוקד בו האש היה מתוקד בו עכ"ל. כלל גדול ביראה האיש המוכיח בשער הוא המקריב הבריות לעבודת ד' ובשלהבת יה יכלה החטאים ועונות שרשעים עוד אינם "יתמו חטאים מן הארץ" א"כ אפוא המוכיח הוא כמזבח אשר על ידו יהי' כילוי הפשעים והמרידות ונעשה שלום בין ד' ובין בני ישראל וחפץ ד' מצליח בידו רק אם היטב חרה לו בקרבו על מורדי אור עוזבי תורה מפירי מצות שבוער בו אש ד' ולא יוכל שאת לראות בעמלם אם דברים הי' יוצאים מן הלב הם נכנסים ללב אבל אם תורתו ויראתו רק משפה ולחוץ אז לא יצליח כי תעו מבטן דברי כזב וזה רמזו אש המזבח תוקד עליו אין כתיב כאן שאם הבוער משפה ובקרבו לא יבער אש ד' עד שבכל לבו ישנא הרשע לא יפעל כלל אלא תוקד בו היראת שמים תוקד בו בקרבו שלבו ובשרו ירננו לאל חי אז הוא נעשה מזבח הקודש אשר יוקרב עליו החטאים ואשמות ונרצה לכפר לפני ד' והבן. רבה פ' שמיני פ' י"ב ע"פ יין ושכר אל תשת וז"ל אר"י כל אותן שבעה שנים שבנה שלמה בהמק"ד לא שתה בהן יין כיון שבנאה ונשא בתי' בת פרעה אותה הלילה שתה יין והי' שם ב' בלוזמאות א' שמחה לבנין בהמק"ד ואחת שמחה לבת פרעה אמר הקב"ה של מי אקבל של אלו או של אלו באותו שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים דכתיב כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת א"ר הלל כזה שהוא עובר במקום המטונף ועוקם חטמו אר"ח פ' מיני ריקודין רקדה בת פרעה באותה הלילה והי' שלמה ישן עד ד' שעות ביום ומפתחות של בהמק"ד נתונים תחת ראשו ה"ה דתנן על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות נכנסה אמו והוכיחתו וכו' עכ"ל. דעת לנבון שנקל לאדם להתבודד שעה ושתים להסתכל באורח חיים למעלה לראות כי בהיר הוא בשחקים עד שיתדבקו מחשבותיו ורעיונותיו בעבותות קדושות בהרף עין יגביה עוף לעוף בנשמתו עם שרפי קודש אשר יכסו פני השכינה ובשעה הזאת לא יזכיר שהוא בן אדם ילוד אשה שהוא קרוץ מחומר אשר עינים לו על תאות בשריות וחמדות יצרי האיש ובא מחר אחר זמן אשר יבוא בחבורת אשר בטנם דבק לארץ ויתאוו תאוה כל היום שתוף וכנור חלול ויין משתיהם מסובבים מעולמות תופפות ותואר פניהם יזהרו על לבו ונפקד עליו רגשת איש חמודות לתור אחרי עיניו אשר זנים אחריהם ושכח רישו ולא יזכור כי יש עולם אשר הצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה יבוא במים הזדונים ויפול בעמקי מצולה אדם כזה אינו בשמים ממעל ולא בארץ מתחת פעם ירים משה ידו וגבר אצלו אמונת ישראל ופעם ידי משה כבידים וגבר עמלק ראש היצר כמו "לאום מלאום יאמץ ורב יעבד צעיר" (חכז"ל) פעם יעבוד צעיר רב ופעם יעבוד רב לצעיר והבן אך כמדרגת משה רבינו שהי' "איש אלקים" ברגע אחת הי' איש וגם מלאך לא נפרדו זה מזה רגע אחת כי זה לעומת זה עשה אלקים מזה ומזה לא הניח ידו הוא מתנת אלקים כמו שאמר המלאך ליעקב "כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל" יעקב אחז תמיד לנהג הגוף עם חסרונותיו והנשמה במעלותיה יחד לא שיש עת וחפץ לכל פעם יגבר הגוף וחמדותיו ופעם יגבור הנפש ותשוקותיו רק באונו ואמיץ כחו שרה עם אלקים ואנשים זה "כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל" שלא נשאר ממנו פעם קול ענות גבורה לעוה"ז ופעם ענות חלושה לעוה"ב כי הי' נוחל שני עולמות יחד ושלמה לא שתה יין כל ז' שנים שבנה בהמק"ד שלא לחטוא חלילה בשום ציון ורעיון ומחשבה הצריך לבנין המקדש שיהי' קודש לשם ד' ובשעת חנוכו עשה לפלא גדול לערב שמחה בשמחה גודל שמחת הקדושה לפני ד' בשמחת הגוף לבת פרעה להרכיב יחד שיצמדו ולא יפרדו שיהי' ראש חמדת הגוף נקשר להיות קודש לד' שתה יין ואחז בפ' מיני רקודין ונתן מפתחות בית המקדש תחת ראשו להראות בשעת גודל תשוקת אש גופניות מונח תחת ראשו מפתחות בהמ"ק להיות אחוז וקשור ודבוק הקדושה והתאוה יחדיו צרור אהבה מפתחות בית המקדש שבו יבוא הצדיק בשער ד' המה בדעתו גם בעת אשר יתעלם באהבים אבל באמת לא קם עוד כמשה שיוכל ליקח בת יתרו ולבנות המשכון וגבר יד התאוה על הקדושה ועזב יראת ד' שנשים הטו לבבו ומחשבותיו להיות נכנע לבת פרעה וזה שישן עד ד' שעות ביום סוף זמנו שהוא ארבעים לבינה ולא הוקרב קרבן ד' בזמנו וד' אשר ידע זאת מראש לכן הי' העיר הזאת על אפו וחמתו והבן. רבה תזריע וז"ל אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפיך אר"י אם זכה אדם נוחל ב' עולמות עוה"ז ועוה"ב הה"ד אחור וקדם צרתני ואם לאו בא ליתן דין וחשבון שנאמר ותשת עלי כפיך דכתיב כפך מעלי הרחק עכ"ל. בהשכל ודעת רמזו מוסר גדול על דרכי בני אדם שלימות עוה"ז אשר טוב אדם לנחול העולם הזה אם יסתכל אדם להביט לאחור שיסתכל שיש בני אדם אשר לא הגיעו עד כה אשר הוא השיג אם הוא עני בעניו יוכל להסתכל שיש גם אביון ביותר שתאב לכל כי חסר לו הכל ואם הוא דל בחכמה יביט שיש עוד רעהו אשר בינת אדם אין לו כלל ואם אין לו כבוד יתן ללבו שיש גם בזוי ושפל ממנו ויסתפק במעט אשר חנן לו אלקים ויסר מעצמו הקנאה ותאוה וכבוד אשר מוציאין את האדם מן העולם אך להשיג ולנחול עוה"ב צריך אדם להסתכל על מי שקדם לו במצות ובמע"ט בתורה ויראה ויקנאו בו כחכז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה וזה רמז שאמר דוד "אחור וקדם צרתני" יצירת שלימות אדם פעם ישיג השלימות אם יביט לאחור ופעם יבוא השלימות אם יביט לקדם אם זכה יסתכל לאחור בעניני עוה"ז ויסתכל לקדם בעניני עוה"ב ואם לא זכה יסתכל לקדם בעניני עוה"ז ויסתכל לאחור בעניני עוה"ב שיאמר "אשרתי מצאתי עון לי" כי יאמר פלוני יש לו מצות מעוטים ממני האיש הלזה הוא עשר מדריגות אחורנית ובקניני עוה"ז יאמר על עצמו יש מתעשר ואין כל מה עשרי נגד איש עשיר פלוני אראה ואשתדל להיות עשיר אז יתן עליו דין וחשבון דכתיב "ותשת עלי כפך וכתיב כפך מעלי הרחק" פעם מבקש שהקב"ה ישת עליו כפו ופעם יתחנן כפך מעלי הרחק כי לכל איש בקשה שישת ד' עליו כפו וכן יש לכל איש בקשה שירחק כפו מעליו והבן. ילקוט מצורע פ' זאת תהי' תורת המצורע וז"ל לשון הרע אין אדם מוציא מפיו עד שכפר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו כביכול צוח על מספרי לשון הרע מי יקום לי עם מרעים מי יכול לעמוד וגהינם צוחת אף אני איני יכולה לעמוד בו אמר הקב"ה אני מלמעלה ואתה מלמטה אני זורק בהן חיצים מלמעלה ואת הופכת עליהם גחלים מלמטה שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים עכ"ל. מספרי לשון הרע יתלבשו אדרת שער למען כחש יספרו שראו באיש ההוא דבר שאין רוח שמים נוחה הימנו וגם הוא רע לבריות ומגדל העונות לשמים שהוא לא אויב לו ולא ארב עליו רק כמשא כבד יכבד עליו שיש עונו אם לא יגיד כי גדול המכשלה הזאת שמגיע בכבוד המקום ובתורתו אבל באמת יודע בלבו שהכל שקר וכזב ובא במרמה לבלעות איש נקי ובר לבב שנסתר ונעלם מה שבלבו רק אם יבוא במקהלות אנשי מרמה פירוד לבבות אז איש איש יגלה רעת רעהו מחשבותיו ותחבולותיו ונגלה ונראה מחשבות און "הרה עמל וילד שקר' ששבע תועבות בלבו וחכז"ל ספרו שגחלי רתם יש להם טבע הגם שנראה חיצוניות כאפר לבן בקרבו נשמר עוד האש עד ברוב ימים וזה חידות חכז"ל במאמר הלזה הקב"ה אמר אני איני יכול להם יען שמרמה היא בלבו ויהי' חילול השם אם אשלם טוב וגיהנם צוחת איני יכלה להם יען שהחיצוניות נראה כאמרי יאה קודש לה' הקב"ה זורק בהם חצו שהוא קורע קישור וחיבור שלהם כמו "חץ שחוט לשונם" עיין חולין פ"ב ועיין כתובות ל"א זרק חץ וקרע שיראין בהליכתו ואז אתה חותה גחלים מלמטה מה שהי' טמון תחתם למטה יבוא למעלה ויפוח האש ויגלה רוע לבם שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים אשר מלמעלה נראה כמכוסה באפר ובתוכם אש השורף והבן. תנחומא פ' אחרי וז"ל ואל משה אמר עלה אל ד' אתה ואהרן נדב ואביהו מלמד שהיו משה ואהרן מהלכים תחלה ונדב ואביהו מהלכים אחריהם וכל ישראל אחריהן והי' אומרים מתי ימותו שני זקנים ואנו נוהגין בשררה על הצבור תחתיהם ר"י בשם ר"א אמר שניהם אמרו בפיהם זה לזה בפניהן אמרו זה לזה ר' פנחס אומר בלבם הרהרו אמר ר' ברכי' אמר להם הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ"ז) הרבה סייחין מתו ועשו בעורותיהם שטוחין על גבי אמותיהן וכו' עכ"ל. הדבר יצא מפי רבותינו ז"ל ופני כל רואה חפוי איך שני שרפי אל שהי' גדולי עולם וקדושי עליון אשר משה אמר "עכשיו אני יודע שהמה גדולים ממני וממך" הוא הדבר אשר דבר ד' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד" יאמרו כזה מתי ימותו שני זקנים הללו ואנו נוהגין שררה מחכים למות שני נביאי ד' האב והדוד כמעט אין הפה יכול לדבר והאוזן יכול לשמוע אמנם אמרות טהורות המה כי שני דברים נכללים בכח מנהיג ישראל (א) העבדות כי בני ישראל רגזנים טרחנים וסרבנים מטילים עול כבד על מנהיגם זה בכה וזה בכה עד שלא יוכל שאת משה אמר "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" ובכל זאת צריך להיות עבד להם כאלו לא נוצר אלא בעבורם כחכז"ל כלום שררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם ונקראו עבדים "משה עבד ד'" "למען דוד עבדי" "הנה עבדי אבחר בו" מכי לי בני ישראל עבדים" והמנהיג הוא עבד בן אמה שאני עבדך בן אמתך" זה עניוות לא שאני עבד לד' כמו אברהם ומשה רק שאני עבדך יען שאני בן אמתך שהאם היתה צדקת אמה עבריה והוא בן האמה הקנוי לאדוניה והבן זה (ב) השררות מנהיגי ישראל הם פחים וסגנים ושרים כי כל המזכה את הרבים גדול מאוד שחלק לו הקב"ה כבוד נקרא נשיא "ונשיא בעמך לא תאור'' ונקרא אלקים "ונקרב בעל הבית אל אלקים" "עד אלקים ויבוא דבר שניהם" כל המהרהר אחרי רבו כאלו מהרהר אחרי השכינה חייב לכבדו בקימה והידור ונקרא איש אלקים ושניהם יחד בכח מנהיגי ישראל כנודע וזה רמזו חכז"ל נדב ואביהו ראו גודל כח של משה ואהרן שמגדלים בני ישראל ע"ג מעלות תרומות ונשגבות עד שחקרו אם יגיע העת אשר ימותו אהרן ומשה לא ישאר לפניהם להיות עבדי העם כי יהי' כולם בני עליה טובים מאוד ולא יהי' להם עוד עבדות כלל רק שררות וזה שאמרו מתי ימותו שני זקנים אבו נוהגין שררות על הצבור אבל עבדות לא יהי' נשאר לנו מאומה ולכך אמרו זה לזה בפני משה ואהרן אמרוהו שמתקנאים בהם שמתקנים דור דעה דור ישרים יבורך ור' איבו אמר שהרהרו זאת בלבם יען שמשה ואהרן הלכו תחלה והם והעם נמשכו אחריהם ממילא כמו "משכני אחריך נרוצה" והקב"ה אמר אל תתהלל ביום מחר שנראה כאלו אתם צועקים שעל ידי אריכות ימים של אלו ושלמותם אחריהם לא יהי' במה לקנות שלימות עבדות לאיש המנהיג הרבה סייחין מתו ועשו מעורותיחם שטוחין לאמותיהם שנהנו האבות מעורות בניהם כך אתם מתים ויהי' שלימות למשה ואהרן להשלים מידת סבלנות ויזכה אהרן שיתיחד הדיבור אליו כי אין ערוך לסוף המעלות אשר ילמדו בני ישראל מאיש אשר יגבה לבו בדרכי ד' יש מפזר ונוסף עוד להורות כי אין קץ לשלימות ודביקות בד' והבן. רבה פ' קדושים על פ' קדושים תהי' וז"ל ואתה מרום לעולם ד' רוממות אתה נוהג בעולמך נתת כהונה לאהרן לעולם ברית מלח היא (במדבר י"ח) נתת מלכות לדוד לעולם שנאמר הוא לכם לדעת כי אלקי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח (ד"ה ב' י"ג) נתת קדושה לישראל לעולם שנאמר קדושים תהי' עכ"ל ועיין במתנות כהונה יעו"ש והוא פלא גדול. המלח אינו מאכל להיות נאכל בפני עצמו רק בו סגולה שמטעים כל מיני מאכל כמו "היאכל תפל בלי מלח"' וגם מחזיק המאכל לעמוד לימים רבים משמים כעשן נמלחו" כנודע ועיין בכורות דף ז' וכן המלכות אם השופט לא יביט על תועלתו ותכליתו רק יסתכל לטובת אחרים הוא יכיר שגדולתו תלוי מהעם (עיין רש"י לך רד מגדולתך) וכן הכהן העומד לשרת בקודש תכליתו יהיה להיות עבד להם לקרב החוטאים לפני אלקים ולא תכליתו להתכסות בצמרם ולאכול הצאן כדמות מלח שמטעים ומחזק לכל מאכל אשר יאכל והוא אינו מאכל בפני עצמו כלל רק בכח אשר מחזיק ומטעים המאכלים הוא נאכל עמהם כך הוא המלכות והכהונה אם תכלית המלך והכהן לכלכל העם במשפט להחזיק בידם בכל הכח אז בזכות העם יעמד המלך וגם הכהן ויתקיימו גם הם לעולם לכן כתיב במלכות וכהונה ברית מלח והבן זה ונוסף עוד רמז יותר כמו לא ימצא להיות מלח אם לא הזיק מקודם הארץ אשר בו יצמיח כח המלח כך רק אם המלך וכהן ממיתים עצמם על התורה ועבודה בעד העם כדמות מלח אז הוא כרית עולם וכן נתת קדושה לישראל לעולם עי"כ אם יהיה קדושים שימסרו נפשם בעד קדושת השם אז יעמדו בני ישראל לכבוד ולתפארת עד עולם כחכז"ל (ברכות י"ט) והבן. תנחומא פ' אמור על פ' וידבר ד' משה שור או כשב או עז כי יולד וז"ל זש"ה צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ד' אמרו כנסת ישראל רבש"ע כאדם אנחנו כבהמה תושיענו לפי שאנחנו נמשכין אחריך כבהמה שנאמר משכינו אחריך נרוצה הביאנו המלך חדריו נגלה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך להיכן נמשכין אחריך לגן עדן הה"ד ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם עכ"ל. שפתותיהם יזורו דעת כי הקב"ה אשר ברא האדם והבהמה ומושיע להם כמו "אדם ובהמה תושיע ד'" שזן ומכלכל אותם אבל לאדם יבוא מזונותיו ומאכליו ביגיעה ובעבודה זורע וקוצר וטוחן ואופה עד שיהי' לו לחם "בזעת אפך תאכל לחם" אבל לבהמה הארץ תתן מזונה לה בלי שתעמל בו כמו "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" כי האדם אשר לו שכל ובינה ודעת לעשות במלאכת מחשבת צריך לעזור בעבודתו ואח"כ ישלח הקב"ה ברכה במעשה ידיו כמו "יברכך ד' בכל אשר תעשה" אבל הבהמה היא נפש בלא דעת על כץ הקב"ה מכין לה הכל כמו "יודע צדיק נפש בהמתו" וכן הדבר אם אדם בא בסכנה ועומד א' להושיע לו גם איש המסוכן בעצמו יעזור לו מעט שיותן יד להמושיע שיוכל להצילו אבל מי שחפץ להושיע לבהמה שהיא בסכנה צריך המושיע לעשות לה כל הישועה כי אין לה השכיל לדעת שגם היא תעזור לעצמה לגופה וצריך שיבוא לה הישועה כולה מהמציל ונהפוך הוא כי לפעמים צריך המציל לרדות בה בפרך שלא תמרוד בו בהצלתו ותילך במקום הסכנה כי טבע רוח הבהמה לילך במו אש בשלהבת ללהב יצא וצריך האדם להכותה שלא תלך באש ותשרף ובני ישראל מתפללים שד' ישלח עזרתו וישועתו כמו הישועה להבהמה על כי אין לה הבין שגם היא תעזור לעצמה צריך לבוא כל הישועה מהמציל כן יהי' ד' לנו לישועה בלי שאנחנו נעשה גם כן עזר כלל כי אנחנו לא נדע מה לעשות ולולא ד' עושה כל הישועה אנו הולכים בסכנה ח"ו ואם יפלא על מה ואיזה זכות נבקש כל כך מהקב"ה על זה יאמר נא ישראל מדה כנגד מדה לא בטלה גם אנחנו הולכים אחר ד' אלקינו בלי דעת והבין לשמור תורתו הגם שלא נדע תכלית והצלחה מזה נהפוך הוא עין בעין בראה שפעמים מביא לנו שמירת תורתינו הקדושה סכנה ובכל זאת אנו נמשכים אחריו כבהמה לילך מעצמינו בסכנה גדולה בעבור כבוד שמו הגדול וזה שרמזו לנו רבותינו ז"ל אמרו ישראל רבש"ע כי אדם אנחנו והי' מן היושר שאנחנו מעצמינו נעמוד על ישועתינו כדרך שבן אדם יתן יד ועזר למי שבא להצילו ולהושיעו בכל זאת אנו מבקשים פניך כבהמה תושיענו שיבוא כל הישועה ממך וגם לפעמים שתרדה בנו בפרך לכפות אותנו להישועה שלא נלך למקום הסכנה לפי שאנחנו נמשכים אחריך כבהמה אנו הולכים אחריך לשמור התורה והמצות הגם שנבוא על ידי זה לסכנה גדולה ומביאים על זה הפסוק "משכיני אחריך נרוצה" אנו צריכים מראשית להיות נמשכים ביד חזקה ואח"כ גבין הישועה ונרוץ אחריך ברצון הטוב והבן. ילקוט בהר על פ' מזבח אבנים תעשה לי וז"ל תנא דבי רב ענן כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח כתיב הכא מזבח אבנים תעשה לי וכתיב התם וכפר אדמתו עמו עכ"ל. קדושת ישראל ניכר ונגלה בכל דבר הן בשמותם בדבורם במלבושיהם ובמנהגיהם ובמידותם לא הדלים ועניים ואביונים בלבד מצוינים אלא גם העשירים וקציני העם אשר זהב ופז להם יקרים בזה שהמה מצוינים בכל אלה לדעת כי המה יהודים עברים ישראלים "בני ציון היקרים המסולאים בפז" שכל רואיהם יכירו אותם כי הם זרע ברך ד' ועין בעין נראה שיבוש איש לדבר בלשון אחר או ללבוש בגדים אחרים ולנהוג במנהגים שונים מיתר העם אשר שוכן בקרבם אם הוא מאותו עם אבל כאשר בא יבוא איש מארץ נכריה אשר שם יש לשון אחר בגדים אחרים ומנהגים אחרים לא יבוש לאחוז כמנהג מדינתו להיות מצוין מיתר ההולכים על פני הארץ כי מי יכלום איש הבא מעם אחר ומנהג מולדתו ומדינתו בידו וגם מרבית העם לא יתפלאו עליו בו כי ידעו שהוא מארץ אחרת ואנחנו בני ישראל אשר מדינתינו הוא א"י שם לשון עבר ובגדים מצוינים בארבע כנפות ויתלו שני פיאות משני צדדי הפנים ושם הנשים יצניפו ראשיהן על כן מציב ציונים האלה להראות בנגלה גם אם נפזרנו בכל קצות הארץ לא נשכח שם אלקינו מדינתינו מנהגינו וכן ישראל ויהודי אמיתי אשר יזכור בכל אלה לעשות בכל מקום אשר ידרוך כף רגלו הוא אדמת קודש כי עיני ד' משוטטות בכל מקום בכל אפסי ארץ והגם שע"י שנתערב בגוים למד ממעשיהם וסר מתורת ד' חרבה בכ"ז הוא קבור בארץ ישראל שיקר בעיני ד' המות לחסידיו אשר לא בושו מלהגיד בכל מקום שהמה עמו אשר גרשו מנחלת ד' כשם הצדיקים אשר בעבור שלא לחלל שם ד' הקריבו עצמן על גבי מזבח להיות מן אלו הן הנשרפין על קדושת השם להיות עפר מן אדמה וזה כל הקבור בארץ ישראל שלא כיחד שהוא יהודי בא מעבר הים שהוא מן יתר הפליטה מעם ד' אשר הלכו בגולה הוא חשוב כאלו קבור תחת המזבח שהורם ממנו הדשן מן הקרבנות הנשרפין ושמו אצל המזבח ורמז ד' "מזבח אדמה תעשה לי" שאדם יכיר שגופו ראוי להיות מזבח אדמה שיושרף להיות עפר מן האדמה ושם כתיב וכפר אדמתו עמו שהנשאר בציון ונותר
מירושלים קדוש יאמר לו אם לא ימצא בידו רק זאת שמראה לכל שהוא איש מציון נקרא קדוש והבן זה. ילקוט בחוקותי פסוק ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם וז"ל וכי מה הפגרים עושים אצל גלוליכם אלא כשהי' אליהו שוחה על תפוחי רעב מצא אדם אחד שתפוס ומוטל ברעב א"ל מאיזה משפחה אתה א"ל ממשפחת פלונית וכמה נשתיירו מכם א"ל אני א"ל תאמר דבר אחד ותחי' א"ל הן א"ל אמור שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד ותחי' צווח עליו הם כי לא בשם ד' לא למדני אבא כן מה הי' עושה נוטל יראתו ונתנה על לבו מחבקה ומנשקה עד שנבקע ונפל לארץ לכן נאמר ונתתי את פגריכם על פגרי גילוליכם עכ"ל (כ"ה בסנהדרין ס"ג ע"ב). שיחת חולין של ת"ח צריך לימוד ק"ו אם יספרו ויקבעו לדורות בעט ברזל שיש מוסר לדורות ואספרה מוסר גדול ששמעתי מפי הקדוש אדמ"ו בעל חת"ס ז"ל שדרכו הי' להיות בסוף הקיץ על איזה שבועות בכפר אחד לשאוף רוח בריאות כי כן צוו עליו הרופאים ומשרתו שלח לפניו יום או ימים לקבוע לו בית מלונו בשכר ואירע ששכר השליח הדירה איש מעמי דארעא חדריו כלפי השוק והוא הבעה"ב הלך בחדר אחד מאחוריו כלפי החצר ויהי' היום באשר עבר אדמ"ו ז"ל בשוק שמעו אזניו מאחריו שבעלי בתים דוברים זה לזה כזה וכזה לא האמינו על הרב מפ"ב ונרתע מאוד וכל איבריו נזדעזעו ושב לביתו ואמר להבחור העומד לפניו לשורתו לך וסובב בשוק לדרוש ולחקור מה נשמע עלי ובא בחזרה בפנים זועפות וגזר עליו אדמ"ו ז"ל להגיד אשר נודע לו מפי השמועה ואמר אהה אדוני נודע לי שבעה"ב אשר אדוני מורי שוכן בביתו הוציא לישנא בישא בפומבי שראה קלות גדול מאת מורי רבן של יהודים מיד שלח אדמ"ו ז"ל אחרי הרב דשם שיבוא אצלו וכאשר בא השביע אדמ"ו ז"ל לבעה"ב להגיד לפני רבו מה ראה ואמר הבעה"ב לא אכחד מאדוני כי דברתי פתשגן הדברים הנ"ל לאמר כי עמדתי אחורי דלת והשגחתי לא עשה אדוני קידוש על יין בצהרים בשבת כאשר כל יהודים עושים מיד פתח אדמ"ו ז"ל ואמר "צדיק ד' בכל דרכיו" חכז"ל הזהירו לת"ח שלא לדור בשכונת עם הארץ ואני עברתי על דבריהם וקראני כזה שאיש בער מגודל סכלותו האמין שלא עשיתי כדין במה שקדשתי רק בשחרית אבל לא נחה דעתו עליו ואמר מה פשעי ומה חטאתי למה לא זכרתי באזהרות חכז"ל ונכשלתי ואחרי חקור הדבר ימים רבים נפל ברעיוניו שד' העלים ממנו באותו שעה דברי רבותינו כדי ללמדו דעת שעיקר קיום אמונת בית יעקב וקדושת בית ישראל הוא אם הבנים למדו יראת אלקים מאבותם כאשר העיר הרמב"ן כי ראש אמונת אומן הוא מפי אבות לבנים גילה לו ד' לראות קדושת ישראל שיאמינו יותר לאבות מרבנים כדברי הרמב"ן שאב צריך לספר באזני בניו כי לא יאמינו מה ששומעים מפי מנהיגים המה רבנים אם יש סתירה לקבלת אבותיהם ואלקים עשה בזה במ"ת חומה פן יקימו רשעים להשחית בית ישראל ויהפכו דברי אלקים חיים שלא יאמינו לו ולקחתי מוסר מע"ה הזה שראה איש כמוני רב מפ"ב זקן ויושב בישיבה שלא עושה כאשר עשה אביו לא חם על כבודי בעבור כבוד שמים לפי דעתו כאשר קיבל מאביו עכ"ד הקדושים ובדור הרע נהפוך הוא האבות אכלו בוסר שיני בנים תקהנה הבנים רואים כל דברים זרים וכל תועבות אביהם בעבודות ואז אם גם כל צרות וכל גזירות יבוא עליהם יאמרו לא נסיר מכאשר שמענו מאבותינו כי הכח נשאר בבני ישראל שלא לסור מאחרי אבותיהם וזה אשר רמזו במעשה שהשיב האדם לאליהו הנביא שמוסר נפש בעד ע"ז ולא יאמר שמע ישראל כי לא שמע מעולם שם ד' מפי אביו וכלל גדול שצריך מסירת הנפש לגדור גדר בעד שועלים מחבלים כרם ד' צבאות והבן. רבה במדבר על פ' במדבר סיני וז"ל למה במדבר סיני אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות את התורה עכ"ל. הכוונה יש הפקר יען שעדיין לא נראה מאדם אשר ישלח ידו ליקח אותו אבל אם יהי' נראה הכל ישלחו ידיהם אחריו שאם אלפי זהב וכסף ינוחו הפקר הוא יעץ שלא שזפם עין רואה ויש הפקר שהדבר נמאס ומתועב כלי אין חפץ בו הגם אם יראה לרב אדם בכל זאת לא ימצא איש שישלח ידו בו לאסוף אותו הביתה ונודע שגם מלפנים בעת שהתורה היתה יקרה בעיני הדור בכל זאת הי' נמצאים תלמידי חכמים גדולים בלי לחם ומזון וזאת הי' נחמתו של האיש שלא נודע שמו בישראל והי' תקוה שיבוא היום אשר יתראה לעיני כל רואי שמש יהי' טוב לו בזקנותו אבל בעת דור תהפוכות עם נבל ולא חכם שכל היותר מפורסם בתורה ויראה ישנאהו אותו ביתר שאת וכמעט אין תקוה לאדם הלומד תורת ד' בכל זאת צריך לקנות התורה בכל לבו כחכז"ל אל תעשה בתורה עטרה וגו' ולא די אם הוא הפקר יען שהוא מכוסה מעיני בני אדם שלא נודע ליושבי תבל נהפוך הוא גם אם כל יושבי תבל יכירו וידעו ממנה ובני אדם לא יבקש לנחול אותה וזה רמזו חכז"ל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר כאותו הפקר של מדבר שיודעים ממנה ובכל זאת לא נמצא איש להיות אדון לה לא תתקיים התורה אצלו שאם יראה תוחלתו נכזבה יפר התורה והבן. תנחומא פ' נשא וז"ל ויהי ביום כלות משה זש"ה יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת זה בצלאל שעשה את המשכן שכתוב בו ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ולאדם שלא עמל בו יתן חלקו וזה משה שלא עמל בו ונקרא על שמו שנאמר ויהי ביום כלות משה ביום כלות בצלאל אין כתיב כאן אלא ביום כלות משה הוי ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו עכ"ל. דבש וחלב תחת לשונם דרך למודי ד' שלא לחדש דבר בתורה רק כל עמלם להשכיל דברי דורות ראשונים להבין דברי תנאים ואמוראים ואח"כ דברי ראשונים ופוסקים דור דור שלפנים ואם השכילו וחקרו דבר חדש ישתוממו כי הם עמלו ויגעו מאוד עד שהבינו הדבר שוב הסתכלו וראו ראשונים רמזו כל זה במלות קצרות באותיות מעוטות בלי יגיעה דבה מזה יבינו על גדלות דראשונים עד שאמרו חכז"ל אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ובצלאל שהקב"ה מלאו בחכמה ובתבונה ובדעת ועמל מאוד עד שידע להראות אשר יעשה בישראל להקים משכן היכל ד' היכל ד' המה והביט כי משה לא הי' לו עמל כלל בהשקפה ראשונה הבין הכל והי' נקל לפניו לעשות וכאשר בצלאל עמל וטרח והשיג לדעת ראה כי משה רמז לו הכל במלות מעוטים ואותיות קצרות והשתומם על רוחב לבב משה וזה יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת שעמל מאוד עד שהוציא כלי למעשה ואח"כ יראה שלא יעשה עצמו למחדש הדבר ויתן חלקו לאדם שלא עמל בו כלל שכל מה שהמציא ראה באיש שלא עמל בו שהי' נקל ברוחב דעתו של האיש ההוא שכל מה שעמל בצלאל וטרח בחכמה ובדעת לעשות נתן חלקו למשה שלא עמל כלל שראה עין בעין והכל נרמז בדברי משה רבו ולכן לא כתיב ביום כלות בצלאל אלא ביום כלות משה כי כל מה שבצלאל למד עצמו בעמל הי' גנוז וצפון בדברי משה רבו והבן זה מאוד. רבה בהעלותך סוף הפ' ע"פ אספה לי שבעים איש וירדתי ודברתי עמך ואמר משל בפרדס ושומר ועל הנמשל כתבו וז"ל כך אמר הקב"ה למשה כשאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת אמר הקב"ה אני נתתי בך רוח לדעת לפרנס את בני ולא הייתי מבקש אחר כדי שתתיחד אתה באותה גדולה ואתה מבקש אחר תדע שמשלי אינן נוטלים כלום אלא ואצלתי מן הרוח אשר עליך עכ"ל. האירו עינים כי שבעים פנים לתורה זה לעומת זה הפוכות הדיעות ומחשבות שונות ולכל רעיון והגיון יש זמן וחפץ לכל דבר כפי אשר יסכימו רוב דיעות של עדת אל כחכז"ל במדרש ע"פ אספה לי שבעים איש ד"א וכו' בעלי אסופות אלו סנהדרין וא"ת זה מתיר וזה אוסר זה פוסל וזה מכשיר זה מטמא וזה מטהר ר"א מחייב ור' יהושע פוטר ב"ש פוסלים וב"ה מכשירים למי נשמע אמר הקב"ה אעפ"כ כולם נתנו מרועה אחד עכ"ל והוא פלא עכ"פ איך יודעים למי ישמעו אם יפלא דבר בין דם לדם בין דין לדין דברי ריבות בשערים המצוינים בהלכה אך השבעים איש הסנהדרין עם הראש בית דין שהוא כנגד משה יבררו יחד הלכה והדבר יצא מפי הקב"ה אחרי רבים להטות גם יצא בת קול להלכה כמועטים כמו הלכה כר"א אמר ר"י אין משגיחין בבת קול כי באמת יש בתורה פנים בפנים שונים כולם ברורים ואמיתים שכולם מרועה אחד נתנו ואין שקר בפי לומדי ד' ח"ו ואחרי רבים להטות בענין הלכה כאופן מתוך אופנים רבים שהולד אל בית עולמו ולכן זה מטמא וזה מטהר זה אוסר וזה מתיר זה פוסל וזה מכשיר ואחרי רבים להטות לתחיה איזה מראה בהיר הוא כעת בשחקים ויהי' נקבע הלכה כמותו בעוה"ז והבן אם לא ברר משה אתו זקנים נשארו כל ישראל בהבנת התורה והמצות בדעת אחת ובמחשבה אחת וע"י שנתרבו זקנים נתרבו מחשבות והבדלת הדיעות בהבנת המצות והתורה אך סוף כל סוף כולם מכוונים אל תל תלפיות לעשות רצון קונם והביא כל אחד כפי הבנתו ומחשבת לבבו לפני ד' זה רמז לו הקב"ה דע שמשלי אין נוטלים כלום שכולם מכוונים לקיים תרי"ג מצות אשר פקד ד' רק בדמות והבנת קיומם הוא שכר שומר אשר משמר פרד"ס אלקים חיים כחכז"ל בנדרים (דף ל"ח) פלפול בתורה נתן הקב"ה רק למשה והוא בעין טובה נתן במתנה לישראל וזה אצלתי מן רוחך עליהם ויהי' שבעים פנים לתורה כיתות כיתות שונות יען כלל ישראל ילמדו משבעים איש ולא ממך בלבד והבן. ילקוט פ' שלח ע"פ ואלה שמותם למטה ראובן וז"ל אר"י דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו ולא עלתה בידינו אלא אחד סתור בן מיכאל שסתר דבריו של הקב"ה ועשה עצמו מלך אר"י אף אנו נאמר נחבי בן ופסי שהחביא דבריו של הקדוש ברוך הוא ופסע על מדותיו של הקדוש ברוך הוא עכ"ל. באומר מעט רמזו הרבה שיש שני מיני פושעים כת אחת אומרת התרי"ג מצות עם כל ענפיהם ראויה לדור דעה אשר ראתה שפחה בים מה שלא ראה יחזקאל הנביא כולם הי' נביאים אשר שכינה שרויה עליהם אנשי קודש נזירים ופרושים המה יוכלו לסבול התורה כזאת אשר מלאכי ד' נתאוו לה "תנה הודך על השמים" אבל שוכני בתי חומר יצירי תאוה ועבדי תשוקה אשר שחה לעפר נפשם ובטנם דבק לארץ שחקים גבהו מהם לא תצליח לפניהם כי תורה כזאת תבדיל את האיש מכל תענוגי גוף וחמדת בשר מכל אשר יצא מגפן התאוה מענבי התשוקה ואיזה הוא אשר יוכל לעמוד בה רמז "סתור בן מיכאל" שסתר דבריו של הקב"ה כי עשה בעצמו מך ונמוך שהוא זוחל ארץ תולעת ולא איש ובאלה סותר דבריו של הקב"ה וכת השנית אומרת מי שרוצה להתחסד יתר ויותר מאשר שיער הקב"ה כחכז"ל שאול הי' מרחם על אכזרים ונעשה אכזר על רחמנים כך יש אנשי מדע אשר אומרים "חתום תורה בלמודי" כעת אין די במעשים בלי רעיונות מאירות ומחשבות טהורות דולקות וצריך תורה ודת מלאים חכמה ודעת לא זבחי בהמות מחלב ודם וזה שרמזו נחבי בן ופסי וזה שהחביא דבריו של הקב"ה שהמה בהחבא הכל רמזים ולא נגלים לפני אנשי מדע ובזה פסע על שיעור ומידותיו של הקב"ה והבן זה. ילקוט קרח פ' ויקח קרח וכו' וז"ל זש"ה אח נפשע מקרית עוז ומדיינים כבריח ארמון אח נפשע זה קרח שעמד כנגד משה ומרד וירד מכבוד שהי' בידו ואין נפשע אלא מרידה שנאמר מלך מואב פשע בי ואומר אז תפשע לבנה שפשע בתורה שהוא קרית עוזו של הקב"ה שנאמר ד' עוז לעמו יתן ומדיינים כבריח ארמון עשה דינם עם משה והעלה הארץ בריחיה בעדו עכ"ל. הטיבו אשר רמזו בזה כי אם מעם הארץ יחטא נגד איש המנהיג אין מזה חילול השם כולם יודעים מקוצר הדעת חטא איש לאשמת העם כי סח עיניו מראות והמנהיג לא יתבע עלבונו מן ד' על איש החוטא כי ידע בנפשו כי הוא מעם המון לא בינת אדם לו אך אם הת"ח מורד ברבו מבקר מומין לחטוא כנגדו ותולה עצמו בדין ודת של תורה ויאמר בפני בוערים בעם שחטא המנהיג לעשות שלא כדין ושלא כדת אשר בו גדולת המנהיג תלוי הוא חטא כבד וגדול עונו מנשוא ולא יוכל המנהיג למחול על כבודו ומבקש עלבונו מיד שופט הארץ וזה רמזו "אח" הוא קרח שהי' חכם גדול בתורה "נפשע" הוא פשע יודע רבונו ערכו וגדלו של משה ומכווין למרוד בו וגם זאת פשעו ומרדותיו שתוקף "מקרית עוז" היא התורה שנקראה עז כמו "עז לעמו יתן" בתורת רבו להיות לו עמוד ברזל להשען בו לפני עם הארץ אז מדיינים הוא רבו העומד נגדו קשה כבריח ארמון שלא יוכל איש לבוא בו בארמון רק אם מאבד אותו ומשבר פושעים ומכניע זדים והבן. ילקוט חקת ע"פ יען לא האמנתם בי אמר לו הקב"ה למשה לא הי' לך ללמוד ממה שאירע לך ברפידים שאמרת עוד מעט וסקלוני אמרתי לך למה אתה מקטרג את בני עבור לפני העם יעבור מטה זה שבידך ד"א אעבור לפניהם וראה שאין עושים לך כלום ד"א כאדם שעובר לפני התיבה ומתפלל על הרבים עכ"ל. כולם שווין לטובה אשר רמזו לנו בזה המאמר לדעת טבע ב"י שגם אם נתמלאו עברה וזעם וקצף על המנהיג שלהם אם הוא יזכיר להם שהוא רועה נאמן הגם שהולך במקלו להטות את הצאן ויזכור אשר היטב עמהם מעודו עד היום ההוא אז ישראל קדושים הם וישובו לאיתנם להיות עבדים נאמנים לפניו וזה עבור לפני העם יעבור מטה זה שבידך תזכיר להם אשר עשית בו במטה אשר בידך טובות גדולות לפניהם מיד על מקומם יבואו בשלום וי"א גם זה לא צריך כי הגם שמרננים באהליהם ומרגיזים מכסאם כנגדו כנגד המנהיג אם הוא מראה להם שהוא לא יפחד כי לבו בטוח בהם שלא יעשו נבלה בישראל ישובו לאחור כי ישראל באמת זרע קדושים זרע אמונים ולא יעשו דבר רע למי שבוטח על ישרנותם וסומך על צדקתם וזה עבור לפניהם וראה שאין עושים לך כלום לא תדבר מאומה רק לא תפחד מהמונם אז ישובו מעצמן כאדם שעובר לפני התיבה ומתפלל על הרבים אם יראו שלבך דבוק בהם ותעמוד להתפלל עליהם ותאמר "יתמו חטאים" ולא יתמו חוטאים כי תצער עצמך על כי שטח עיניהם מראות הגם שלבם דבוק בד' כאשר יראו שאתה מוסר נפשך עליהם ירוצו אחריך כמו "משכני אחריך נרוצה" והבן זה. ילקוט בלק ע"פ כנחלים נטיו וז"ל מה טיבו של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדים לתוכן כשהן טמאין וטובלין ועולין טהורין כך בתי כנסיות ובתי מדרשות בני אדם נכנסין לתוכן כשהן מלאים עונות ויוצאים מלאים מצות עכ"ל. הכוונה כי בתי כנסיות ובתי מדרשות המה מקומות מיועדים לקדושה ומשם נלמוד כח הרבים למידות טובות וישרות כמו בבהכ"נ אין יחיד אומר קדוש רק בתוך עדה שלימה יתגדל ויתקדש שם ד' ונראה עין בעין שרבים אשר יתאחדו ישיגו שלימות נפשם וילמד כל אדם שגם להצלחות הגוף ע"י אהבת אדם לחבירו "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" יעלו כולם יחדיו בעשר מעלות למעלה ולמעלה ואם יתפרדו איש מעל רעהו כשם שלא יתקדשו ולא ישיגו שלימות הנפש כך לא ישיגו במופרד הצלחת הגוף רוח קמעה ישברם איש ואיש יתפרדו זה מעם זה ולא יוכלו לעמוד כחכז"ל בער לך צרת יחיד צרה צרת ציבור אינו צרה כי "הן אל כביר לא ימאס" כל כלי יוצר לא יצליח אם כל ישראל עדר אחד לבד כסימן של יעקב אבינו אם יתאחדו האבנים אז אין פסול בזרעו שלימות האחדות ואהבת קשור וחבור האחים הוא אין פסול בזרעו כי "חבור עצבים אפרים הנח לו" וגם ישובו הבנים לגבולם עד כי ד' יהי' עליהם להיות זרע ברוכי ד' וזה אמרם כשם שבני אדם נכנסין בנחלים טמאים וטובלים ועולים טהורין כך יפעלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבני אדם נכנסין לתוכן מלאים עונות ושם ילמדו כח הרבים בתפלה וכח הרבים בת"ת ויוצאים מלאים מצות והבן. ילקוט פנחס ע"פ יפקוד ד' אלקי הרוחות וז"ל ר"י אומר קע"ה פרשיות בתורה השם קודם למשה וכאן משה קודם אל השם כביכול הקדים הקב"ה את משה משמו אמר הקב"ה כשהי' משה מבקש על ישראל הייתי מקדים שמי לשמו ועכשיו שהוא נפטר מן העולם בדין שאקדים שמו לשמי עכ"ל והוא פלא גדול מאוד. דבר גדול רמזו בזה עבד ד' עובד ד' בכל לבבו ובכל נפשו בלי שיחשוב על פחד ד' שיולקה בשבט מוסד וגם לא בעבור תקות שכר ועוה"ב כי עובד מאהבה מגדולת ד' אשר לבו ובשרו ירננו אל אל חי מדבק נפשו הזכה באור העולמים כלהב הנר הדולק נמשך שלהבת שלו באבוקה גדולה האיש הזה דומה למקור עליון כמו שהקב"ה פועל גדולות בלי להוסיף שלימות בעצמו כפי' המורה "כל פעל ד' למענהו" לתועלת הנפעל ולא לתועלת הפועל דפח"ח וכן האיש ירא ד' שאין עובד לתועלת נפשו כלל רק לעשות רצון אביו שבשמים התל שהוא פונה אליו הוא לעשות נחת רוח ליוצרו והגם שד' לא יוסיף שלימות בעבודתו כיון שעלתה על רצונו להיות בן אדם עובד בכל כוחו לעשות רצונו ולא לטובת עצמו אז יעמוד הצדיק והקדוש הזה בשמו הטהור קודם שם ד' כי כל עבודתו למען ד' ולא בעבור עצמו שהוא בחינת שם ד' קודם לשם אדם יען שד' פועל הכל לתכלית אדם ולא בעבור שלימות עצמו רק כ"ז שהצדיק עומד חי ומבקש מד' עזר שיזכה לזכות רבים שהוא השואל ומבקש עור קודם שם ד' לשמו יען שהקב"ה עומד בבחינת אדון והוא עבדו שמבקש ממנו עזר הגם שאינו מבקש לתועלת עצמו בכל זאת הוא המבקש והשואל ישועה מד' אך בשעה שמת ולא ישאל שום דבר עוד לא בעוה"ז ולא לעוה"ב ומוסר נפשו על מזבח אהבה כל מעשיו לעשות נחת רוח לד' שמו קודם לשם ד' יען שעושה הכל להיות קודש לד' הדבר עמוק בעזה"י מאוד וכאן אשר משה התפלל שד' יפקוד מנהיג אחר איש על העדה והוא לא יהי' עוד מנהיג ישראל הוקדם שמו לשמו של הקב"ה וכתיב יפקוד ד' אלקי הרוחות והבן זה. תנחומא מטות ע"פ החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהי' על מדין וז"ל אנשים צדיקים להלן הוא אומר בחר לנו אנשים נמי צדיקים וכן בנפול תרדמה על האנשים עכ"ל. דבר גדול רמזו בזה שאמרו חכז"ל כל צדיק וצדיק נכוה מחופתו של חבירו כאשר צדיק זה יבוא בבית רעהו רואה חבירו במעלה גבוה ממנו באהבת ד' בענף מסוג היראה הוא נכוה מחופתו של חבירו כי בנגלה עבדו שכם אחד ובסתר מחשבה ורעיון עלה חבירו בסולם מעלות הקודש גבוה מעל גבוה רק על כל צל דהימנותא הי' חופה מכוסה ומחופה שלא ישזפנה עין רואה ועל זה יש קנאת הנפש אשר יכוסה מחופתו של חבירו שאין שני צדיקים שווין בזה כחכז"ל "כי הולך אדם אל בית עולמו" שיש לכל צדיק וצדיק עולם שלו על כן הגם שכל צדיקים בתכלית אחד בכל זאת יש פנים מפנים שונים עד שנקראו אנשים בלשון רבים ולא בלשון יחיד כמו שבעים נפשי או אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' כי בפעולה
החיצוניות כולם שווין לטובה עובדי ד' והמה כנפש אחת וכולם ראוים לנבואה הוא "שבעים איש מזקני ישראל" אבל כאשר יבחר בהם משה ובני ישראל לצאת למלחמה שזכותם וצדקתם ילך לפניהם להצליח במלחמות ד' אז אי אפשר למצוא שבעים איש במדריגה אחת כתיב בחר לנו אנשים לשון רבים וכן בנבואה אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד כתוב בנפול תרדמה על אנשים לשון רבים והבן. תנחומא פ' מסעי וידבר ד' אל משה צו את בני ישראל וז"ל צו את בני ישראל כי אתם באים אל הארץ מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהי' ושעתיד להיות הראה לו שמשון עומד מדן וברק בן אבינועם מן נפתלי וכן כל דור ודור ושפטיו דור ודור ומנהיגיו דור ודור ורשעיו דור ודור וצדיקיו שנאמר זאת הארץ אשר נשבעתי וגו' עכ"ל. הכוונה יש פנים מפנים שונים בכל דור ודור יש מנהיגים ושופטים רק יש דור כשר אשר מנהיגים קדושים והשופטים צדיקים ויש דור אשר גם המנהיגים לא טובים ושופטים לא ישרים שנוטים אחרי העם והראהו דבר פלא דור ודור ורשעיו כי מי שהי' נחשב לרשע בדור שלפנים הוא נחשב בדור הזה לצדיק ורשע בדור הזה הוא רשע עריץ רע לשמים ורע לבריות מבית ומבחוץ בכופר הכל דור ודור וצדיקיו מי שנחשב בדור הזה לצדיק הי' נחשב בדור שלפנים לרשע כי בדור לפנים הי' הצדיק איש יושב בתענית ירא וחרד על דבר ד' ובאותן מעט מצות ומעלות טובות אשר נחשב לצדיק בדור הזה הי' נחשב בדור שלפנים בחרצובות רשע והבן. ילקוט פ' דברים ע"פ אלה הדברים וז"ל בסוף ארבעים שנה כשבא משה להוכיח את ישראל התחילו ישראל מהרהרין לומר תאמר שהוא בדעת כך בסוף שנה שהרגיש אמר להם חייכם שאיני אומר לכם דבר עד שאומר לכם באיזה מקום אני ואתם נתונים וכו' עכ"ל. הכוונה באמת עיקר התוכחה בשעה שמנהיג מפריד עצמו מעמו כי אז הוא מדבר בלב שלם כי יודע אם לא עכשיו אימתי וגם אינו משחק או מדבר להכאיב כי הוא מפריד אלוף וגם לא ירא מפני איש "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ומצותיו שמור" אבל העולם יאמרו זה הוא חסרון דעת או אולת או כסילות מה לו לעורר מדנים ביום אשר יפריד עצמו מהם טוב מזה את והב בסופה לאמור "ועמך כולם צדיקים" אבל חכז"ל סדרו ועמך כולם צדיקים בראש פרק אבל בסוף פרק סדרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וזה רמזו שבני ישראל הי' מהרהרים אם משה בדעת מיושב לעשות כדת למה לו זה להיות כנרגן באחריתו להגיד תוכחה ומוסר היו לו להמשיך אותם בעבותות אהבה לאמור שאנו צדיקים קדושים וכדומה אז אמר משה אני איני אומר לכם דבר עד שאברר לעיניכם שאני מכבד ואוהב אתכם שלא אדבר בנגלה לפרט עונותיכם רק ארמז על המקומות וזה בין לבן וחצרות ודי זהב כמבואר ברש"י בפסוק א' מזה תדעו שאני בדעת ועושה בהשכל שרמז להם רמז אין מספר אבל נאמנו פצעי אוהב והבן. ילקוט פ' ואתחנן וז"ל וצו את יהושע אין צווי אלא זירוז שנאמר ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ חזק בתורה ואמו במע"ט כי הוא יעבור לפני העם הזה אם עובר לפניהם עוברים ואם לאו אינו עוברין עכ"ל. טוב הדבר מאוד אשר רמזו בזה שמנהיג ישראל צריך ליטול חלק בראש בזריזות גדול להיות בראש לכל דבר שהוא יחזיק בתורה ויאמיץ במעשים טובים מראש ראשון ממנו יראו בני ישראל וכן יעשו גם הם "נאה דורש ונאה מקיים" "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ד' עשה ומשפטיו עם ישראל" ראשית כל דבר לתורה ועבודה ומעגל טוב וצדק הוא למנהיג כי שם חלקת מחוקק ספון זה כוחו ואונו שנשמע קולו בבואו אל הקודש אם הוא בראש ליתן חלקו בו ויתא ראשי עם שעי"ז ראשי העם באים עמו לעשות כמוהו ועל המון עם כיון שיראו צדקות ד' עשה הוא בעצמו יכול לפעול ומשפטיו עם ישראל אם צריך לדבר משפטים עמם יכול לשפוט שראו כי המנהיג צריך ליתן ידו בכל וזה רמזו שאין צו אלא זירוז שיבחר לנפשו להיות ראשית לו שהוא יתן בראשונה וזה הוא "ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ" שכל ישראל יראו שהוא מחזיק בתורה ובמע"ט וזה "כי הוא יעבור לפני העם הזה" אם הוא עובר לפניהם בראש גם המה יעברון לפני ד' ואם הוא לא ילך בראש לכל דבר טוב לא יפעל באומר הדברים נאה דורש ואין נאה מקיים והבן. ילקוט עקב וז"ל חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות ושאל הקב"ה מישראל שיתנו לו שני פסוקים בכל יום כל ימי חייהם ורצו בני ישראל וקבלו על עצמו כדי שיוסיפו על ק' ברכות ב' פסוקים בכל יום א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע ומאן אינהו ב' פסוקים ומקבלים דין מן דין ואמרין ונטלתני רוחא עכ"ל ומסיים שם ואומר סדר זה בשבתות ויו"ט במנחה ובימות החול ביוצר. הכוונה דחיות איש ישראל הוא להיות תמיד כלי זמר להודות ולהלל על כל נשימה ונשימה כחכז"ל כל הנשמה תהלל יה ע"כ נשימה ונשימה חייב אדם להלל יה וכן הוא מטבע ברכות מחכז"ל על פתיחת עינים פוקח עורים ועל הנעלת רגלים אשר הכין מצעדי גבר על פישוט ידים מתיר אסורים כי תהלוכינו ומעשינו הכל מד' המכין מצעדי גבר ומכין כל צרכינו כפי' הרמב"ם "בכל דרכיך דעהו" וכן באכילה ושתיה ומסחר וקנין תמיד ד' לנגדינו לדעת כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל "ממך הכל ומידך נתנו לך" וזה הוא חותם תכנית אשר על לב כל איש ישראל תמיד והקב"ה מבקש עוד תהפוכות פעם נהי' כפתי יאמין לכל דבר לקבל מפי נביאיו וחכמיו קבלת עול מצות גם במה שהוא כנגד השכל כי נשוב אל לבנו הלא איש קדוש מדבר כחכז"ל על פ' "ויהי' אפרים כיונה פותה אין לב" אחכז"ל הקב"ה אומר אצלי כיונה פותה וכנגד האומות ערומים בדעת כשעלים ופעם אם יקים חלילה זקן ממרה או חולם חלום אשר יבקש להוסיף או לגרוע יסקלו הנביא ההוא וזה הוא הבחינה שישראל אמרו "נעשה ונשמע" פעם נעשה דבריו ומקבלים פקודיו כמים קרים על נפש עיפה ופעם נשמע לדבריו ונבחינם ולא נשמע והבן וזה אמר הקב"ה אני מבקש עוד ב' פסוקים פעם "ומקבלין דין מן דין" הוא הטיות אוזן ופעם "ונטלתי רוחא" בגבה רוח לשפוט על דבריו וזה הוא שאלת הקב"ה שנוסף על מאה ברכות אשר תופס צרור הודיות לד' על כל תהלוכי ופעולות אדם וכל הנאת מאכלים ומשקין והבן. ילקוט פ' ראה פ' כי תשמע בקול ד' אלקיך וז"ל מכל אבקת רוכל זה יעקב מה עיסקה של אבקת רוכל יש בה כל דבר ואינה חסרה כלום אף יעקב לא חסר כלום כהנים עמדו ממנו לוים עמדו ממנו מלכים עמדו ממנו נביאים עמדו ממנו אר"י בר שלום א"כ אמר מכל קופת רוכל מהו אבקת לשון ויאבק איש עמו עכ"ל. כשושנת העמקים שפתותיהם שהוא כבוד גדול לאומה אם כל אנשי שם גדלו ממנה שיהי' המלך ויועציו חכמיו ונבוניו יודעים הדת ומשפט ממנה וכן כהנים העובדים עבודת הקודש ולוים המשוררים העומדים לשרת ובנביאים אשר קרובים לד' היודעים להגיד אותיות לאחור הכל כאשר לכל ממנה הוא כבוד גדול כאשר אמר ישעיה "ממנה יתד ממנה פנה" שהכל ממנה ולא מאומה אחרת כמו מקרב אחיך תשים עליך מלך ולא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" גם אם המצא תמצא בהאומות איש נבון וחכם ראוי למלכות לא תוכל לתת עליך מלך מהם הוא חסרון גדול אשר לא אחיך הוא וזה הוא חרפות האומות בימים ההם שהי' עליהם תמיד מלך מעם אחר במד' פ' וישלח וז"ל ואלה המלכים אשר מלכו ר"י פתח אלוני בשן עשו משוטיך נמשלו אומות עולם כספינה מה ספינה עשה לה תורן ממקו"א והוגנין ממקום אחר כך או"ה שמלה ממשרקה ושאול מרחובות הנהר עכ"ל רמזו פחיתות אדום אשר לא מצא אדם יקר וחשוב ונבון אשר יוצלח למלוכה בתוך עמו רק הוצרכו להביא ממדינות אחרות כמו בפרעה ויוסף "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו" פרעה התחכם שלא יבוש בעולם שלא למצוא במצרים איש אשר יפקוד להיות מושל במצרים לצבור בר ומזון על שנות הרעב ע"ז אמר איש אשר רוח אלקים בו הוא מתנת אלקים וכן בנביאים הוצרך בלק לשלוח לבלעם מז ארם ולא מצא איש באומתו וכדומה בכל גדולת אנשים והבן וכן לא הי' הגדולת כזאת בא לישראל רק יען שהי' תמיד בצרות גדולות בגלות זכו לגדולתם שכל הכוחות יהי' יחד בתוכם שכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" וזה רמזו שיעקב הוא כמו רוכל שלא חסר מקופתו מאומה כך במצא הכל בישראל מלכים כהנים ולוים ונביאים אבל זה בא דווקא מאבקת רוכל מרוב גלות וצרות דכתיב "ויאבק איש עמו'' שהי' בגלות ורבים לוחמים לו מרום והבן זה. רבה שופטים פ' שופטים ושוטרים תתן לך וז"ל אמר הקב"ה לישראל בני חייכם בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה מניין שנאמר ויגבה ד' צבאות במשפט ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם מניין שנאמר והאל הקדוש נקדש בצדקה וכו' עכ"ל. רמזו בזה לדעת אותן בני עליה אשר יושבים ומצפים לקבל עליהם עול מלכות שמים בשמחה "דודי צח ואדום" אם צח שמראה חסד ורחמים ואם אדום ששונן ברק חרבו ואוחז במשפט ידו כל אנפין שווין עומדים צפופין ומשתחוים רווחים לאמור "ואתה הצדיק לכל הבא עלינו" שחפצו לקדש ד' ברבים כמו "ואביו שמר את הדבר" אז הקב"ה יוגבה במשפט שהאו"ה מתמיהים על גדולת ד' אשר עבדיו אוהבים אותו עד כה כחכז"ל ע"פ "מה דודך מדוד" שאו"ה מתמיהים על כן איך בני ישראל אוהבים הקב"ה לקבל בעד עבודתו יסורים גדולים ונוראים דכתיב "ויגבה ד' צבאות במשפט" בגודל הדין הם נעשים עבדיו בשמחה "לקונה עבדיו בדין" ומי שמגביה הקב"ה בדין יגדל הזכות אשר יכול הקב"ה להשפיע טובה כמו חנניא מישאל ועזרי' שאמרו "לית חששין אנחנו על פתגמא הדין" ומסרו נפשם ברצון וחפץ גמור ביד נפשם על קדושת השם היינו שדברו קשות ולא חשו שויקצוף נבוכדנצר כאשר פרשתי במקו"א מה ראו חמו"ע שמסרו עליהם נבוכדנצר גם הקב"ה עשה צדקה שהראה ידו הגדולה שאש לא שרפם כחכז"ל שעל עת ההוא נאמר "לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים" שאו"ה ירקו בפניהם יש לכם אלקים גדול ומורדתם בו וזה אף אני עושה צדקה שמשרה שכינה בתוככם דכתיב והאל הקדוש נקדש בצדקה והבן זה. רבה כי תצא ע"פ זכור את אשר עשה ד' אלקיך למרים וז"ל זש"ה תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אר"י אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך סוף בבן אומתך תתן דופי עכ"ל. מוסר גדול דברו בזה כי האומות נקרא אצלינו אחים "כי אב אחד לכולנו" הוא מאדם "ואל אחד בראנו" הוא במשל כאחים מן האב לבדו שיוצר אחד לכולם כמו אחים מאב אחד ומי שהוא מזרע יעקב מעדת ישראל נקרא בד אמנו שהמה כאחים מן האם שיש להם אהבה עזה וחזקה מבטן אחד יצאו כנסת ישראל נקרא אם כחכז"ל אל תקרא לאומי אלא לאמי ומי שמרגל עצמו לדבר ולספר תמיד מחכמות חכמי שאר אומות הוא מחליש בזה אהבה מאנשי חכמה של כנסת ישראל ונותן אותה אהבה לחכמי או"ה דלולא כן למה לא מקיים הפוך בה והפוך בה דכולו בה הלא ימצא החכמה בתורה ולבסוף יתגדל ויתחזק אצלו אהבה לחכמי או"ה עד שיתחשבו בעיניו יותר מחכמי ישראל ויתן דופי בחכמות גדולי ישראל שלא השיגו מה שהשיגו חכמי האומות וזה רמזו אם התחלת לדבר באחיך שאינו בן אומתך שאתה מפאר ומגדל חכמות מחכמי שאר אומות לבסוף תתן דופי בבן אמך שתרדוף חכמי ישראל והבן זה. תנחומא כי תבא ע"פ ונתנך ד' עליון על כל גויי הארץ וז"ל ונתנך ד' עליון א"ר לוי מה עליון כאליון הזה אם זכית הרי אתה למעלה מד' אצבעות ואם לאו למטה מד' אצבעות עכ"ל. דבש המוסר תחת לשונם האדם מורכב מארבע יסודות עפר רוח אש מים כל כח הוא אצבע אלקים כח הטבע עיין א"ע פי' הפסוק אצבע אלקים הוא" החרטומים אמרו שהוא מהלך הטבע כח הטבע ולא מיד ד' דפח"ח כמו "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת" והירא את דבר ד' מושל בכל כוחותיו וטבעותיו אשר שתולים בגופו מהריון ומבטן כמו איזה גבור הכובש את יצרו כך הירא וחרד על דבר ד' מושל ע"כ חמדות גופו ותאות יצרו וחכז"ל אמרו מי שירא את אלקים נעשה מלך וסמכו על הפ' "ירא ד' בני ומלך" כי הוא המולך מעצמו על כל איבריו וחושיו ע"כ תאותיו תשוקותיו וחמדות גופו ואם לאו שיצרו מנהיגו נגד רצונו ונגד בקשת לבו ואז כח הטבע מושל עליו ויגבר בו פעם הוא עבד לאשה שית זונה ופעם הוא בגאוה אדון נגד ת"ח וצדיק ופעם במאכל ומשתה שנאחז מבולמוס התאוה לאכול כל בשר פגול ועל זה נאמר "והיית משוגע ממראה עיניך" כי נראה תהפוכות וזרות כאשר ילך בו רוח היצה"ר כן ינשא לעומתו במידות עניוות וגיאות במידת כילי ונדיבות במידת זריזות והתרשלות וכדומה כי איש אשר הוכה בשגעון עושה הפכים בנושא אחד וזה אם זכית הרי אתה למעלה מדי אצבעות שהוא עליון על ד' כוחות הטבע ואם לא זכית הרי אתה למטה מד' אצבעות שכוחות הגוף מושלים עליך והבן. רבה נצבים ע"פ כי המצוה הזאת וגו' לא בשמים הוא וז"ל אר"ח היא וכל כלי אומנותה נותנה עינותנותה צידקה וישרותה ומתן שכרה עכ"ל. התורה היא ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים וכל החכמה ומדע כל תבונה ושכל נטמנים בה וכל המדעות צריכין לה כי נכלל בה חכמת הטבע וחכמת כוכבים וחכמת החשבון וכדומה כאשר רמז שלמה המלך "חצבה עמודיה שבעה" הנה השבע חכמות אשר המה עמודיה כולם בלולים בה אבל אין האדם צריך ללמוד חכמת העמים למען דעת לכלכל בהם את התורה נהפוך הוא מי שלומד תורה לשמה מגלין לו הכל "גל עיני ואביטה נפלאות מתודתיך'' מי שיבקשה ככסף ימצא בה פניני יסודותיה כחכז"ל הפוך בה והפוך בה דכולה בה ומנה לא תזוע וזה רמזו היא וכל כלי אומנותה ניתנה שנכלל בה בתורה הכלי אומנות שלה היינו השבע חכמות המה שבע נערות המשרתות לה וזה אר"ח "לא בשמים הוא" שלא נשאר דבר מכל אשר מתן אלקים הוא שבא משמים שלימות והצלחות אדם ועתה האירו מעלות התורה על כל שאר חכמות (א) שבע שאר חכמות להביא גבה לב ורוח גבוה במי שיגדל בהם שאומר "אני ואפסי עוד" ולא יכון בעיני רעהו ובתורה נהפוך הוא כל מה שיוסף אדם ללמוד בה ולהכין טעמיה כפי גדולתו ענותנותו שמבקש האמת נפשו כעפר לכל לשמוע מפי קטן כמו מאיש גדול כחכז"ל שנמשל התורה למים שאין אדם בוש לשאול מים גם מקטן שבקטנים מנערים כמו מהגדולים כי כל הגדול בה תראה לו קטנותו שידע שהוא ריק ובער מחכמתה ונעשה עניו ממנה (ב) בשאר חכמות טבעם העוסק בהם לרוב יכחישו דת ואמונה מצות ומעשים ויאמינו שאפקורסות וכפירות הוא חכמה שלא יתבע ד' מאדם אמונה ודת ובתורה נהפוך הוא כל הגדול בתורה יתקדש ביתר שאת ביראת שמים "הן יראת ד' היא חכמה וסור מרע בינה" אין ע"ה חסיד חכז"ל (ג) בשאר חכמות כאשר יוסף דעת לפניו יתן כל עולמו בעצמו יחשב שהוא כדי לעולם והשאר הכל לשרתו וצרכו ולא ירא לנפשו שיחטא אם יעשה עולה לאחד העם שהוא בער וכסיל כי נחשב בעיניו כבהמה ובתורה נהפוך הוא כל הגדול מחבירו מחויב לעשות לפנים משורת הדין כחכז"ל ספרו מתנא אלקי שנענש שלא נתן שיבשי לאריס שלא עשה לפנים משורת הדין (ד) בשאר חכמות אדם הוגה חכמה שע"י חכמתו יהי' הנכבד בעמו וישולם לו עמלו כאשר יפעל בעולם ובתורה שכרה עמה בעצמה אם יבין האמת שכרו אתו ופעולתו לפניו שכר מצוה מצוה ומה יעשה לאיש עוד הלא כאשר יבין עומק התורה ישמח בו כמוצא שלל רב וזה שחושב המדרש שיש בה ענותנותה צידקה וישרותה ומתן שכרה והבן. תנחומא פ' וילך ע"פ וילך משה וידבר את הדברים אל כל בני ישראל וז"ל ואהי' אצלו אמון ואהי' שעשועים יום יום ואין יום פחות מאלף שנים דכתיב אלף שנים בעינך כיום אתמול כי יעבור במה היתה כתובה קודם שנתנה אם על כסף וזהב הלא קודם שנברא העולם לא נברא כסף וזהב אלא היתה כתובה על זרועו של הקב"ה וע"כ יבין וישכיל כל אדם בדעתו ושכלו להגות בתורה יומם ולילה שנאמר והגית בו יומם ולילה עכ"ל. התעוררו לבות בני אדם שיסתכלו על מלפנים דור דור כי ב' אלפים ראשונים של עמדת עולם הי' דור תוהו ובהו ההולכים אחרי שרירות לבם הרע ולא הי' להם גלוי שכינה שהקב"ה יתראה לעיני בני אדם ויצוה לשמור פתשגן כתב הדת והשריד והפליט המה יחידי סגולה כנח וחנוך ומתושלח והאבות אברהם יצחק ויעקב חקרו חקר שדי ממעל ושמרו התורה כפי ראות עיני שכלם אין לחשוב שעבדו את ד' בעבור עטרה להתגדל בה הלא סגורות וסתומות ישבו שהחושך כיסה כל הגוים וכל לאומים מאין יהי' בעבודת ד' שכר זהב וכסף להורות להם דרכי ד' הלא אין איש דורש ומבקש את ד' רק יחידי סגולה עשו זאת רק לרצות בוראם להיות לעזר עד יבוא היום שיחשוף ד' את זרוע קדשו ויראו כל הגוים ישועת ד' בקרב הארץ על כן ישכיל כל אדם להגות בתורה יומם ולילה יום הוא רמז בכל זמן בדור אשר יקר דבר ד' שהשמש יצא על הארץ שיש אזני השומעים ובין לילה רמז בעת אשר תשתפכנה אבני קודש בכל זאת ידרוש אדם בתורה לעבוד את ד' בכל עת ובכל זמן והבן. רבה האזינו ע"פ האזינו השמים ואדברה וז"ל אמר הקב"ה אם הטית אזניך לתורה כשתבא לפתוח בד"ת הכל משתתקים לפניך ושומעים דבריך כשם שהטית אזניך לשמוע ד"ת ומהיכן אתה למד ממשה רבינו שע"י שהטה אזנו לתורה בשעה שבא לפתוח בד"ת נשתתקו העליונים והאזינו דבריו מנין ממה שקרינו בענין האזינו השמים ואדברה וכו' עכ"ל. האיש הלומד בתורה לעשות בה קרדום לחפור בה או עטרה להתגדל בה הוא איש מהיר לרוץ לראות שסח הדברים בלי לירד בעומק עמוקה להבין הנפלאות הגנוזים בה לראות המכוסה שהוא יקר מהנגלה כי לעשות בה קרדום או עטרה גם החיצוניות די לו לעשות מלאכתו ולהשיג כבודו ובשעה שפותח ברעיונו לא נהנים רק קטנים אבל הגדולים ימאסו בו כי לא ירד בעומק התורה אבל האיש האוהב התורה בעצמה לא לתכלית קרדום לחתוך הוא ידרוש ויחקור עמוק עמוק שיבקש ככסף ויחפש כבמטמונים עד שיראה נפלאות ובשעה שדורש מלבד שמגלה עמוקות גם הקב"ה יטה עליו חוט של חן וחסד שגם הנבונים הגדולים בעם ישמחו בנועם אמרותיו ובדברי שפתותיו וזה אם הטית אזניך לתורה שהפשטות החיצוניות של תורה אין צריך הטות אוזן שאין בו עמוק ועומק שצריך הטיות אוזן אבל הפנימיות צריך הטות אוזן לשמוע בקול דממה דקה הנרגש באות אחת או בסידר הדברים כמו שידבר נא עבדיך דבר באזני אדוני וזה רמזו שאמר הקב"ה בשעה שאתה תדרוש במקהלים הכל משתוקקים ושומעים דבריך גם חכמים ונבונים מצפים לשמוע נפלאות מתורתך מדה כנגד מדה ומהיכן אתה למד ממשה שהטה אזנו לתורה דתורה ניתן למשה בכללים למשל טריפה לא תאכל והוא חקר להעמיק כל הפרטים מה הנכלל בסוג טריפה דרוסה או שבורה תנחומא על פ' כי תשא "ויתן אל משה ככלותו'' ולכן בין עליונים המה הגדולים ובין התחתונים המה הקטנים הכל נשתקתו והאזינו לדבריו הגם שטבע הוא מה שימצא חן בעיני גדולי דעה הוא מחוסר הבנה לפני קטני דעת הלא אין מעצור לד' וממנו לא יפלא דבר ליתן כח שידבר דבור על אופניו שיקח ממנו כל איש ואיש כהבנתו ותבונתו והבן. לסיום האגדה בעזה"י אמרתי להעתיק דרשה קטנה אשר הגדתי בז' אדר בשנת תברך בק"ק ספ"ט יע"א ספרי הובא בבעל עקידה בזאת הברכה שער מאה וחמשה אמר לו הקב"ה למ"ה לך והביא לי נשמתו של משה הלך ועמד עליו ואמר לו למשה תן לי נשמתך אמר לו משה במקום שאני יושב אין לך רשות לעמוד ואתה אומר תן לי נשמתך גער בו ויצא בנזיפה עכ"ל. צדקת צדיקים הוא אם יבוא עליהם יסורין לא ימרדו בד' ח"ו נהפוך הוא נותנים תודה על הטובה אשר הקב"ה נפרע מהם בעוה"ז וזה "אהללה שם אלקים בשיר אגדלנו בתודה" שם אלקים מורה ששופט במטה זעמו אותו שם יהללו בשיר ומגדל אותו בתודה שמקוים שהבית עוני וחוסר הוא השאול בעוה"ז והחשך בעוה"ז הוא יצועי עלה לקבל טוב בעוה"ב והמה קוראים ליסורים שיבואו עליהם כאשר אמר איוב אם אקוה שאול ביתי ובחשך רפדתי יצועי, לשחת קראתי אבי אתה אמי ואחותי לרמה" שחישב שהשחת הוא האב המרחם ורמה ותולעה המה אם ואחות ולא בלבד אם יש עוד תקוה בעוה"ז כמו באיוב שנתן לו ד' כפלים בטובה תחת הרע אך גם זאת אם המה קרובים למיתה ביסורים שרואים שנוטל חיותם ע"י משלחת מלאכי רעים "רוממות אל בגרונם" יען שע"י היסורים ישיגו ארחות חיים כחכז"ל פ"ב דע"ז רבי מה אתה רואה א"ל גוילין נשרפים ואותיות פורחות עכ"ל השיב לתלמידים הוא הרואה במה שהגוף נשרף נזדכך הנפש לעוף השמים בצרור החיים יוסיפו חדוה ושמחה לפניהם בשעת מיתה ברוב תודה לד' שיוצאים כעת לחפשי מן עבדות היצה"ר אשר הסית בם כחכז"ל ע"פ "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם" תנחומא זש"ה וז"ל רואים החמה זורחת מברכים יוצר אור חמה שוקעת מברכים מעריב ערבים אפי' על המיתה מברכים דכתיב יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם עכ"ל בשעת מיתה באשר הוא סוף כל האדם תוסף רוחם כאשר יגועון ואל עפרם ישובון ויוסיפו לרנן בכבוד על שזכו בשעת מיתה לראות בנועם ד' ומברכים ומשבחים ורמזו אם ראו חמה זורחת הוא השפעת המזל הי' מברכים יוצר אור מהקב"ה בא זאת ובשעה שנאסף המול הי' מברכים מעריב ערבים כל מה דעבד רחמנא לטב עביד ובשעת מיתה שהוא הסוף אז ירננו על משכבותם וספרי מוסר הזהרו כי עיקר מלחמות יצה"ר לבוא על אדם בשעת מיתה שיתחרט על המצות שעשה שטוב הי' אם עשה תחתם מצות אחרות והאדם מתחרט ותוהה על הראשונות ואובד עוה"ב כחכז"ל וראיתי הבל תחת השמש זה אדרתו של מלאך המות זה אדרתו אם פועל שנדמה לאדם שיש לו הבל תחת השמש אשר לו וזה החידה במדרש הקב"ה אמר לשטן הביא לי נשמתו של משה אולי תמצא בכחך להסית בו שיהי' נשמתו בידך הלך השטן ועמד עליו בכל תקפו וגבורתו פיתה ללבו ראה זו תורה וזו שכרה על שעלית למרום וזכית רבים שיתחרט על המצות ומע"ט ואז יהי' נקרא שמשה בעצמו מסר לו נשמתו בידו השיב לו משה במקום שאני יושב באמונה שלימה אין לך לעמוד אפי' בהרהור ואתה אומר תן לי נשמתך שאני אחטא להרהר אחר משפט ד' ח"ו ואמסור לך נשמתי חלילה גער בו ויצא בנזיפה גער משה בו שאין זה כי אם זדון וגבה לב לחשוב שאתחרט ויצא בנזיפה השטן הוא מלאך המות יצא חפוי ראש שלא יוכל לפעול לפרוד התיומת והבן. ספרי שם הלך מלה"מ והשיב הדברים לפני הגבורה שוב א"ל הקב"ה לך והביא לי נשמתו של משה הלך למקומו ובקשו ולא מצאו. ירא אלקים אשר לבו דבוק בד' ונפשו קשורה בעבודת הקדושה לזכות רבים ולקרבם תחת כנפי השכינה ואין לו תענוג עוה"ז רק בשעת עבודתו יפה שעה אחת בעוה"ז מכל חיי עוה"ב וכאשר הקב"ה מהפך הגלגל ומבטל ממנו שלא יוכל לשרת בקודש עוד אין צער גדול מזה וכמעט יבחר שטוב למות מלחיות בחיי צער כאלה וצריך לחוק עצמו לקבל בשמחה גם זה שרצון ד' הוא שלא יעבוד אותו כחכז"ל למה הראה הקב"ה עצמו למשה בהנה ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה עכ"ל רמזו אם יבוא הזמן אשר הקב"ה מבקש לעמוד בעולם כמו סנה שאינו עושה פירות גם שם שוכן ד' כחכז"ל כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה כי קשה הפרישה מהדרישה כחכז"ל אמר אברהם אחנקנו אמר לו המלאך אל תעש לו מאומה שהי' קשה לאברהם לפרוש עצמו מעבודה אשר כבר הכין לבו עליה וזה הראה ד' ליעקב והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו וד' נצב עליו ויאמר אנכי אלקי אביך אברהם" התורה והמצות הן הנה הסולם עם השליבות אשר על ידם יבוא האדם קרוץ מחומר לעוף בהשמים והראה לו ג"כ שמלאכי אלקים המה הקדושים והצדיקים מתחילה עולים להתדבק בד' ואח"כ יורדים שיצטרכו לפסוק מדביקות ובכל זה ד' נצב עליו וזה רמזו פה שבא השטן להסית למשה להגיד לו שבא זמנו של יהושע אשר ילמוד דעת לעם והוא יוציאם והוא יביאם ומשה יצטרך לעזוב מקומו אך משה קיבל גם זאת באהבה כאלו לא הי' מנהיג ישראל מעולם וזה שבא השטן למצוא אותו במקומו פן ע"י מקומו שהי' מנהיג ומזכה רבים יחטא בלבו אם יצרך לעזוב מקומו ולא מצאו שם שעזב גדולתו ליהושע והבן זה. ספרי שם הלך אצל הים א"ל משה ראית א"ל מיום שהעביר ישראל בתוכי לא ראיתי אותו. מנהיג ישראל צריך להיות שר הטבע למשול ולרדות בטבע ינהוג עצמו פעם ברחמים ופעם ברוגז פעם בכעס ופעם בסבלנות פעם בעניות פעם בגיאות כפי האדם וכפי המקום וכפי הזמן חכז"ל הכהנים הלכו עקב בצד גודל העניוות בצד הגיאות מי שלא יוכל להתגאות שהוא עניו בטבע אין עניוות כזה נחשב לכלום חידות חכז"ל אין אדם יושב בישיבה של מטה אלא א"כ יושב בישיבה של מעלה מי שלא יוכל להתגאות ולישב במעלה בגיאות גם ישיבת מטה שהוא עניוות לא תחשב לו לצדקה כי צריך להיות שני הפכים בנושא אחד פעם בעניוות ופעם בגיאות כמאמר חכז"ל מטבע של דוד מקל ותרמיל מכאן ומגדול מכאן פעם הי' עניו זוכר שהי' רועה צאן ופעם הי' גאותן כמגדל שגגו גבוה מאוד מטבע של מרדכי שק ואפר מכאן לבוש מלכות ועטרת זהב מכאן פעם הכין להם שק ואפר ופעם עטרת זהב דורש טוב לעמו כי לעצמו יכול להיות עניו ובהתנהגות מקהלות צריך להיות בעל גיאה כחכז"ל כל מ' שנה שהי' משה עם ישראל במדבר לא פסק מלשמש בכהונה גדולה עכ"ל שת"ח יכול למחול על כבודו אבל הכה"ג מאחיו אשר צוה ד' גדלהו משל אחיו שצריך לנהוג בו כבוד ובפרט בכה"ג שהוא מלובש בבגד כבוד ותפארת וזה שחקר השטן אצל הים שטבע המים שהולכים תמיד למקום נמוך אם לא ימצא חסרון במשה ע"י שהי' מתרשל בהתכלית ע"י עניוות שלו תמיד והשיב לו הים מיום שהעביר ישראל בתוכי שהי' עניו וצעק אל ד' עד שהשיב לו הקב"ה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו'' פי' העקידה שהקב"ה קפד על העניוות שלו ואמר לו הלא אתה שר עולם פקוד ותצוה ויהיה הכל כאות נפשך דפח"ח וקרבם לתורה לא ראה למשה שיהי' עניו במה שנוגע בדבר ד' והבן. ספרי שם הלך אצל הרים וגבעות א"ל משה ראיתם א"ל מיום שקבלו ישראל התורה שוב לא ראינו אותו. זאת לא זאת כשם שלא נכון להיות עניו במקום שיש חילול השם ביותר אין ראוי' להיות בעל גיאות לפסוע על ראשי העם קודש כחכז"ל אין העולם כדאי להשתמש בארזים לא גברא אלא לבנין בהמ"ק הארז בלבנון מתנשא בראשו לאמור חזו אני גבוה מכל אילנות והוא משל על גיאות המתנשא לראש ע"כ העם וקרוץ מחומר אסור להשתמש בגיאות שהוא לבוש של הקב"ה כמו "ד' מלך גאות לבש'' רק אם לבנות בו בגיאות כמו "ויגבה לבו בדרכי ד' " בהמ"ק לכבוד ד' ותפארתו שהגיאות הוא כלי קודש אשר מתלבש בו ד' כי הוא אל דעות אשר משער להתגאות בצדק וביושר כמו "אשירה לד' כי גאה גאה" אבל מחשבות אדם הבל המה שיתגאה גם אם לא נאה עוד הגיאות כי רשת הגיאות פרושה לרגלי אדם וצריך להרחיק מאוד מגיאות כחכז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח עיין רמב"ם וזה חידות חכז"ל "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" הקב"ה שיודע העיתים ורגעים אין צריך להוסיף מחול אל הקודש אבל בן אדם שאינו יודע עיתים ורגעים צריך להוסיף מחול אל הקודש עכ"ל בן אדם לא יכול למדוד היטב לשער העת והרגע ובנקל יוכל להכשל בגיאות שלא בדין ובלא צדק וצריך להוסיף מחול אל הקודש להיות מאוד שפל רוח לעשות סיג וגדר לעצמו אבל הקב"ה היודע לשער הרגע והעת אין צריך הוספה מחול אל הקודש ויען שמשה בא לכלל כעם כאשר שאלו ב"י מים שהי' מורגל שבני ישראל ישאלו שלא כדת ולא הבחין כי גדול עינוי של הצמא והתנאה לשם שמים לאמור "שמעו נא המורים" ונענש בעונש מיתה וזה חידות חכז"ל קברו של משה נברא ערב שבת בין השמשות הכוונה בין השמשות הוא הרף עין אמרו חכז"ל אין אדם יוכל לשער בו רק הקב"ה לבד ואז כאשר התקדש משה וקנא לאלקים וטעה בהרף עין אשר לא יוכל אדם לשער שם גברא קברו הוא עונשו על שלא עשה גדר לעצמו במה שלא יוכל לעמוד בו ועכ"פ לעצמו לא התגאה רק לכבוד התורה שלמד ואת מחר סיני שת"ח צריך להתגאות לפעמים כחכז"ל שנתן התורה על הר ולא בעמק וזה ששאל להרים אם משה לא ראו המחשבה אם לא התגאה בעמו והשיבו ואמרו רק במתן תורה ראוהו למשה והבן. ספרי שם שאל לגהינם משה ראית אמר לו שמו שמעתי ואותו לא ראיתי. יש מנהיג שמנהל מקהלות עמו עדת ד' שישים נגד עיני בני ישראל פחדים ועונשים אשר יביאו לאדם לגיהנם אבל לא יעמול להאיר עינים בתורה בשום שכל ודעת שיפקחו עיניהם ויבינו הן יראת ד' היא חכמה וסור מרע בינה" חכז"ל אמרו אין בונין בהמ"ק בלילה אלא ביום האדם אשר יבנה משכן ד' ע"י אוהל שכן באדם לא יהי' בונה בחושך לילה במורא ופחד של גיהנם אלא ביום להאיר אבוקת התורה שאם לומד לעדתו שאם יהי' ירא ד' יצליח בעסקיו ולא יהי' חולה בתוך ביתו וכדומה מן הבטחות בנקל הוא אם יוכל האיש להשיג ואת מן מעונן ומנחש ומכשף ילך אחריו או אם ההבטחות לא יבואו יסור מד' עשר מדריגות אחורנית ועל זה התפאר חזקי' "זכור אשר התהלכתי לפניך באמת" ואמרו חכז"ל שגנז ספר רפואות שהוא השריש התורה בישראל עד שהי' תינוקות בקיאות בטומאת וטהרות שהבינו בשום שכל דרכי נועם של התורה ולא שמרו המצות שהמה רפואות להצלחת הגוף ושמרו לכבוד שמים ולטהרת הנפש עשו המצות שלולא דברי התורה כבר הי' נשכחו כל המצות שעמדו בדורות מעוננים וקוסמים ועשו מופתים בשמים וארץ ולב בוערים אחריהם כחכז"ל כתב שמים חוזר למקומו שנאמר שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו אותו התורה והדת האמונה אשר נכתב על לוח לבות בני אדם ע"י ניסים ונפלאות שהוא כתב שמים חיש מהרה נשכח כל המראות ובעבור זה אמרו חכז"ל הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו כי חלילה אם נשכח התורה ממילא נשכח כל היראה וע"ז אחכז"ל היום הזה נהיית לעם באו ב"י ואמרו הכהנים יתפסו התורה לעצמו יען שמשה נתן הס"ת לכהנים אז כרת משה ברית שכהנים ילמדו הספר לכל איש ואיש ואמר משה היום הזה נהיית לעם ב"י חששו אולי הכהנים ילמדו רק המעשים הנרצים בעיני ד' ולא יורו מאור התורה להעם לכן כרת משה ברית שהכהנים ילמדו התורה כי ת"ת כנגד כולם ואמרו במגילה גדולה ת"ת יותר מבנין בהמ"ק שהרי עזרא לא הניח רבו כדי לעלות לבנות בהמ"ק שרק ע"י תורה נעשה עיקר בנין בהמ"ק ומשה למד ולימד תורה ברבים תמיד עד שהחכים העם לדעת אמונה בלב ונפש וזה ששאל השטן לגהינם אולי למשה ראית פן יש להשטין שכל כלי אומנתו הי' להפחיד העם בגיהנם והשיב הגיהנם שמו שמעתי לפעמים צריך האדם לעשות פחד מעונשי ד' אבל אותו לא ראיתי שכלי אומנתו של משה הי' ללמוד וללמד להורות לפני העם בדעת ובבינה ולא לפתוח חלונות לתוך חושך והבן. ספרי שם שאל למלאכי שרת משה לא ראיתם השיב אצל בני אדם הוא הלך להם אמרו ישראל אלקים הבין דרכו והוא ידע מקומו אלקים גנזו לחיי עוה"ב ולא ידע איש קבורתו. יסוד גדול לעולם יהיה אדם ירא שמים בסתר הצדיק לא ידע בעצמו שהוא צדיק במחשבותיו יחשוב שהוא כאחד העם ונהפוך הוא שחושב שיש לכל אדם יתרון מעלות מאשר יש לו כחקירת חוה"ב לאיש צעיר יש גרעון בעבירות ולאיש זקן יש הוספות במצות ולבו של הצדיק נאנח שלא יוכל לשער בעצמו שימצא חן בעיני ד' זה הוא שורש עבודת ד' שהוא בלב וזה חידות חכז"ל גדולה ענוה מן חסידות שישעי' אמר רוח ד' עלי לבשר ענוים ולא אמר לבשר חסידים והוא פלא הכי לא יוכל להמצא בחסידים ענוים אך הוא הדבר הענוה פועל שיחשוב האיש שלא יצא ידי חובתו וחסידות הוה מי שמתחסד עם קונו יותר משה"ד וכל מי שחושב בלבו שהוא עובד להקב"ה יותר מחיובו הוא לא יצא ידי חובתו כחקירת תוה"ב לולא שיש לכם עבירה הייתי מתירא מגדולה שבעבירות והוא הגיאות וזה שגדולה מידת ענוה מי שלא מכיר ערכו ממי שמאמין שמתחסד עם קונו זה המעלה בעניוות כחידת חכז"ל תורה עקבה ענוה כתרה יראה והכל ממשה כי העקב הוא מגוף של אדם כך ענוה הוא מקדושת התורה אך מי שעושה ממנה כתר על ראשו הגם שהוא כתר אינו מן גוף האדם והעיקר התקרבות לד' להיות עזר ומגן לדלת העם ולא יבקש מהם עבודה יתר מכדת והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" שלא לבקש להיות כל העם כמלאכי עליון רק להבדיל בין קודש ובין קודש הקדשים מה שהוא רק להחמיר לאנשי קודש והבן וזה ששאל למלאכי שרת משה לא ראיתם פן הכביד משה העבודה על המון עם שיהי' כמלאכי שרת השיבו משה הוא אצל ב"א כי לא שכח מעולם שהוא בעצמו איש וב"א ולא ביקש לעשות מב"י מלאכים הלך אצל ישראל לדרוש ולחקור שם חטא כי הי' לו שונאים כחכז"ל שלא ספדו עליו כל בית ישראל והשיבו לו ב"י פני משה כפני חמה מאור פניו כביר עלינו כי אלקים הבין דרכו והוא ידע מקומו אבל לא עולה בו ח"ו אלקים גנזו לחיי עוה"ב שלא ידע איש קבורתו כפי' עקידה העון ופשע הוא קבורתו של אדם כחכז"ל אין מיתה בלא עון ולא ידע איש ישראל במשה עון ופשע שיהי' שם קבורתו דפח"ח זכות משה וזכות כל ת"ח שנקראים משה יעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי עד עולם להצליח לישב על התורה והעבודה ברחבת הלב אמן ואמן:
סימן א
רב שלומים וכל טוב לאיש מפורסם בעולם כבוד הרב הגאון הצדיק ר' וואלף בער שענקעל נ"י מ"מ דק"ק טורנא יע"א:
אחד"ש אודיע כי קבלתי מכתבו אודות האיש הידוע עשיתי את שלי להשיב בעזה"י ואשר הציע שלשה קו' לפני אגלה דעתי בעזה"י. (א) הקשה פר"מ נ"י וז"ל ואגב שלא לבוא לפני אדם גדול כמותו בלא ד"ת אכתוב לו מה שעלה כעת ברעיוני על דברי הגמ' דקאמר שאין לפרסם החוטאים שהרי לא חילוק הכתוב מקום בין עולה לחטאת דהא כ"ז הוא דווקא בעולת בהמה ובחטאת בהמה אבל בעולת עוף ובחטאת העוף חילוק הכתוב דעולת העוף נעשה למעלה וחטאת העוף למטה גם בבהמה עצמה יש חילוק דבשחיטה לא חילק הכ' מקום אבל בזריקה חילק הכתוב מקום דחטאת בהמה למעלה ועולת בהמה למטה עכ"ל. אודיע להדר"ג נ"י דבר אשר הרהרתי ראיתי בתוס' סוטה דף ל"ב ע"ב בד"ה איהו דקא מכסף נפשיה שכ' וז"ל תימא הא אמר בשמעתא קמייתא דמנחות דף ג' דבין זכרים לנקבות לאו דעתייהו דאינשי עכ"ל ופלא בעיני למה המתין תוס' להקשות על התירץ הגמ' איהו דקא מכסיף נפשיה שבזה משני הש"ס קו' הלא ניכר בין חטאת לעולה שהלא חטאת נקבה ועולה זכר וע"כ דתורה לא חס שלא לבייש לעוברי עבירה וא"כ למה תקנו תפלה בלחש ומשני הגמ' דלא ניכר דאלי' מכסה הנקבות והקשה הגמ' תינח אם מביא כשבה אבל אם מביא שעירה אז ניכר הנקבות ע"ז מתרץ הגמ' האדם בעצמו גורם שיהי' ניכר שהוא איש שאין לו בושה דהא הי' יכול להביא כשבה ועל זה ציינו תוס' הקו' הלא לאו דעתייהו דאנשי להכיר בין זכר לנקבה וקשה למה לא ציינו תוס' קושייתם על קו' הגמ' מעיקרא שהקשה הגם שלא חילק הכתוב בין מקום שחיטת חטאת ועולה שלא לבייש הא נתבייש שהחטאת נקבה והי' לתוס' להקשות הא בין זכר לנקבה לאו אדעתייהו דאינשי והוא פלא גדול. ונ"ל ליישב בעזה"י דלכאורה לפום רהיטא לא קשה קו' תוס' כלל דבמנחות דף ב' דמשני הגמ' על קו' אביי א"ל מעשי' מוכיחין דאמר ר"ש סברא היא דר"ש דרש טעמא דקרא מחשבה דלא מינכרא פסלה רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסלה רחמנא וכתב רש"י שם וז"ל מחשבה דלא מינכרא אם מכזב ואם לא פסול רחמנא אבל מחשבה דמינכרא לכל שהוא מכזב לא הוה מחשבה עכ"ל היוצא מזה דדוקא אם מנכר לכל שהוא מכזב לא פסלה רחמנא אבל אם לא ניכר שהוא מכזב אע"פ שמחצה אנשים מכירים שהוא מכזב ומחצה אנשים אינם מכירים פסלה רחמנא כמובן וא"כ כדמשני הגמ' בדף ג' אלא בין זכרים לנקבות לא אדעתייהו דאינשי היינו שאין הכל נותנים ללב להכיר בין זכרים ובין נקבות וא"כ פוסל המחשבה ולא קשה אם הביא שעירה ושחט חטאת לשם עולה דתרצה דלאו כ"ע יודעין שהוא מכזב כמובן וזה ניחא שם אבל כאן בסוטה הי' קו' הגמ' כיון דעכ"פ מחצה עולם מכירים בין נקיבות לזכרים ואעפ"כ לא חס התורה על שלא לבייש את המביא החטאת שעירה דמי יודע מי יעבור אז דלמא מי שנותן דעתו לדעת שהוא נקבה ואעפ"כ לא כסה הקב"ה שיתבייש העובר עבירה וא"כ קשה למה תיקנו תפילה בלחש ולא קשה קו' התוס' וצ"ע. אמנם האמת כן שתוס' ידעו שלא קשה קושייתם ולכן לא הקשה על קו' הגמ' מיד שהקשה הא איכא שחטאת נקבה ועולה זכר והמתינו על התירץ הגמ' בסוף דתירצו איהו דאיכסף נפשיה שהיה לו להביא כשבה ומדהביא שעירה נגלה שהוא איש שאין לו בושה וכיון דהוא לא חס על נפשיה גם התורה לא חסה עליו ע"ז הקשה דלמא הוא איש שיש לו בושה רק הלא אין כל אנשים נותנים דעתייהו בין זכרים לנקבות והוא מן אנשים שלא נתנו אדעתייהו שירגישו העולם והיה לו להקב"ה לחוס עליו שלא יתבייש הבעל עבירה ותי' התוס' דדווקא אם נשמע מפיו ששוחט חטאת לשם עולה לא יסתכלו ליתן לב לראות שהוא נקבה לדעת שהוא מכזב בדבורו אבל בסתמא כי הכא ודאי מרגישים בדבר שהוא נקבה וידוע שיתבייש ולא חס על עצמו להביא כשבה וע"כ דאין לו בושה אבל בתפילה תיקנו בלחש כי בסתם בני אדם יש לו בושה וחסו עליו ותיקנו שיתפלל כל אדם בלחש כנלענ"ד בעזה"י נכון וישר. כל זה באתי רק לפתוח בד"ת ואודות הקו' של הדר"ג נ"י ידעתי שלא נסתר מעיניו דברי חכז"ל בגמרא במנחות דף ב' ודברי רמב"ם פ"ז מהל' מע"ק ואודות הבדל שבזריקה יש לומר כיון דראינו דתורה מקפדת במקום אשר תשחט החטאת תשחט העולה כיון כלפי שמיא ישיג תכלית הנרצה גם שם א"כ למדין עכ"פ אם אפשר להתפלל בלחש לא יתפלל בקול רם ובמקום שכלפי שמיא נגלה שהמקום הזריקה נבדל א"כ הוה אי אפשר וניחא ליה שיהיה לו כפרה כיון דאי אפשר בענין אחר ועכ"פ כיון שיוכל להיות תפילה בלחש ג"כ תקנו שיהיה תפילה בלחש שלא לבייש החוטאים המתוודים לפני הקב"ה ולמדין מן התורה שאמרה במקום אשר ישחט החטאת תשחט העולה דכיון דאפשר בכך מוטב שלא יתבייש המשיב ודוק (עוד עלה בדעתי כמו שחידש תוס' בסוטה דף ל"ב בד"ה ליכסף וליזל שדי אם נכסף בדבר אחד יעו"ש ה"ה בהיפוך שדי אם התורה חסה על החוטאים בד"א שבתחילתו במקום השחיטה לא יהיה הבדל הגם שאח"כ יהיה הבדל ניכר דבע"ז יהיה מבויש מתחילתו ובשאר חטאות לא יבויש מתחילתו ודוק). (ב) עוד כ' פר"מ נ"י וז"ל גם קשה מגמ' דמגלה פ"ק שם מעשה יהודא נקרא ומתרגם מעשה עגל ראשון נקרא ומתרגם וקאמר בגמ' פשיטא ומתרץ ס"ד דניחש לכבודן של ישראל קמ"ל דכ"ש דניחא להו דלהוי להו כפרה הרי חזינן דניחא להוא לעוברי עבירה כשעשו תשובה דניחא להו להוי כפרה עכ"ל. נלע"ד ליישב דאיסור ע"ז חמור מאוד אפי' אם הי' שוגג הוא חמור יען דכל שוגג הוא חצי מזיד דאלו הי' זהיר וזריז לא הי' בא לידי שוגג עיין רמב"ם פ"ה משגגות הל' ו' שביאר שאונס פטור מקרבן ושוגג חייב וכתב וז"ל שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה עכ"ל המתוק מדבש ואם כן אפי' שוגג דע"ז חמור מאוד עד שהחוטא מבקש שיתבייש בעוה"ז ויהי' לו כפרה על שמעל בגבוה מעל גבוה באנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו בודאי הי' לו לבדוק ולדקדק יפה יפה וכן מבואר בסוטה דף ל"ב דהקשה הגמ' חטאת דע"ז דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר ומשני התם ניכסף וניזל כי הכי דנכפרי ליה וכתב רש"י בד"ה התם וז"ל הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהי' לו כפרה מעונש גדול כזה עכ"ל רמז רש"י דהתורה בחרה לשוגג דע"ז חטאת שעירה דאין לו אליה לכסות כדי שיתבייש וישיג כפרה מעונש גדול כזה שעבד ע"ז וע"י אץ ברגלים גם נפש בלא דעת לא טוב וכיון שבא אדם לידי שוגג בע"ז צריך דווקא בושה ברבים ודוק. וא"כ אפוא בוודאי אם חטאו העם חטאה גדולה במזיד ועשו עגל זהב הקב"ה אמר ביום פקדי ופקדתי שאמרו חכז"ל שבכל גזירות יש בו חלק מעונש גדול דעגל ורמב"ן בנמוקי חומש פ' כי תשא על פסוק ועתה כתב בסוף וז"ל כי ביום פקדו ופקדתי עליהם חטאתם אפקוד אותי עליהם אחרי בואם אל הארץ וזה רמז לעת הגלות ממנה או למה שאמרו רבותינו שאין לך פורעניות שאין בה אונקי מעון העגל עכ"ל א"כ בודאי ניחא מה שאמרו במגילה מה דתימא שלא לתרגם מפני כבודן של ישראל קמ"ל דניחו להו להיות להם כפרה על עון ע"ז שהוא חטא גדול מאוד דהא כל הדורות צריכין כפרה מחטא העגל שהוא עון ע"ז במזיד אם בשוגג ע"ז ניחא ליה לאדם מכ"ש בע"ז במזיד ודוק. ובזה יש ליישב שני קו' טו"א שם במגילה שאמרו מעשה ראובן נקרא ולא מתורגם מפני כבודו של ראובן והקשה הנ"ל נימא דמתרגם דניחא ליה שתהי' ליה כפרה כמו שאמרו אח"כ במעשה העגל דמתורגם מהאי טעמא ועוד הקשה דגמ' אמר מעשה תמר מתורגם ופריך הגמ' פשיטא ומשני מה דתימא ניחש לכבודו של יהודה קמ"ל שבחיה הוא דאודי משמע אי לאו שבה הוא לו לא הי' מתרגם וקשה אמאי הא ניחא ליה בכפרה יעויין שם. ולפמ"ש לק"מ דדוקא בעגל דהוא חטא גדול עון ע"ז אז ניחא להו שישיגו כפרה אבל במעשה ראובן ויהודה הוה רק תאוות בשר ולא שמעלו באנכי ולא יהי' לך מפי גבורה שמענו אז לא אמרי' ניחא ליה לאדם שיתבייש בעבור שישיג כפרה ודוק. ועוד נ"ל על גוף הקו' דשאני בחטא העגל דהוה חטא צבור וכל זרע יעקב המה בכלל החוטאים א"כ ניחו ליה להכלל שיתביישו יחדיו כדי שיהי' להם כפרה אבל בעבירות יחיד אז גדולה הבושה שיחיד פרש מהצבור לחטוא אז לא מבקש שהוא לבדו יהי' חוטא נתבייש עומד בתוך אחיו טהורים וכשירים ולכן גם המתפלל והוא באחד בעון שלו לא יריע בקול גבוה שלא יתבייש בחטאו ודוק (ועיין בתוס' שם במגילה). (ג) עוד הקשה פר"מ נ"י על התויו"ט בפ"ד דמגילה משנה י' בד"ה מעשה דוד דמפרש להרמב"ם מעשה דוד עם בת שבע מתורגם דכשם דאמרו בגמ' שבחיה הוא דאודי הה"ד כן בדוד שבחיה הוא דהא הודה על חטאתו והקשה כבודו נ"י וז"ל לכאורה קשה מדברי מגמ' יומא דקאמרו שני פרנסים עמדו לישראל משה ודוד דוד אמר לא יכתב סרחוני הרי חזינן דלא ניחא לדוד בשבח כזאת עכ"ל. לפום רהיטא אמינא דוד ביקש שלא יכתב סרחונו כלל רק ועשה תשובה ויקבל יסורים ובדורות אחרונים לא יוודע כלל שחטא אבל אם כבר נכתב ונודע שחטא ניחא ליה שיתורגם דהא אודי והוי ליה שבח שיוודע גם להמון עם שהודה ולא בוש לאמור חטאתי להורות לדורות לעשות תשובה כיון שעכ"פ נכתב סרחונו אינו מקפיד אם יתורגם אפילו ודו"ק. אך באמת דברי תויו"ט נפלאים לי שאני בתמר ויהודה שהודה מעצמו דהא תמר לא אמרה שממנו נתעברה כדברי חכז"ל מוטב שיפול עצמו לכבשן אש ולא יבייש פני חבירו ברבים ואמרה רק למי אשר אלה לו אבל דוד לא הודה מעצמו רק נתן הנביא בא בשם ד' ומה זה שבחו גדול הכי הי' לו להכחיש הנבואה ואפי' נאמר דאעפ"כ הוה שבח לו דלא ביקש לעשות מכסה על פשעו והודה מיד עכ"פ קשה מה שסיים התויו"ט שם וז"ל ומשו"ה לא איצטריך תו למיתני מעשה דבת שבע עכ"ל ולפי מה שכתבתי איצטריך למיתני לא מיבעי יהודה שהודה מעצמו הוה שבחיה אלא אפי' דוד שהודה מפי אחרים אעפ"כ הוה שבחיה וצע"ג. עוד נ"ל קו' פר"מ נ"י דשם ביקש דוד שלא יכתב סרחונו מפי נבואה כמו שמשה ביקש שיכתב סרחונו מפי נבואה כן ביקש דוד שלא יכתב סרחנו מפי נבואה אלא הוא בעצמו יכתב סרחונו בתהלים ברוח הקודש דאינו דומה המתבייש מפי עצמו ממתבייש מפי אחרים עיין בתענית סברא הנ"ל אבל עכ"פ שבח הוא דאודי ונקרא מתורגם ודוק וגם יש הבדל בין סיגנון נבואה לרוח הקודש והבן דברי הדש"ת:
סימן ב
עץ החיים יתן חילו וגפן השלום פריו לאחי הרב המה"ג חריף ובקי המפורסם בעולם בשמו הטוב כבוד הרב ר' זוסמן סופר נ"י אב"ד דק"ק האללאש יע"א. אחד"ש אהובי אחי נ"י פניתי לראות בדבריך ואעשה לך מטעמים כי זה כמה שנים אשר הרהרתי בשורש דברי התוס' אשר ארי' דבי עילאי שם דברי הר"י למטרה לחץ שכלו הגדול ואציע רעיוני לפניך ותקח אותם בימין כאשר אני נותן לך בימין כפי כחי בעזה"י. אודות אשר יצאת להצדיק דברי רמ"א בא"ח סי' ח' סעיף י"ד שאם פשט טלית מעליו אם נשאר עליו טלית קטן אין צריך לברך כשלבש עוד הפעם הטלית הגדול והט"ז ומג"א נתקשה בדין הנ"ל כמבואר בדבריהם והמג"א האריך להקשות מסוכה ותפילין וכתבת וז"ל ונראה אולי יש לחלק עפ"י סברת המרדכי מובא במג"א סי' י"ג ס"ק ח' דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שאינו יכול להטיל בו ציצית בשבת אינו עובר עכ"ל א"כ יש הבדל גדול בין ציצית לכל מצות כי בכל מצות אדם בר חיוב נקרא שאסור לאכול בלא שחיטה ומצוה לילך לישב בסוכה או תפילין אולם במצות ציצית כל זמן שאינו לובש טלית לא נקרא שחיוב מוטל עליו כי מותר ללבוש בגד בלא ציצית רק אח"כ אם יתלבש יבא החיוב לעשות ציצית ולא קודם ע"כ כאשר פשט מלבוש הראשון נסתלק גם המצוה מעליו אבל אם עודנה עליו טלית קטן אז בר חיוב נקרא כי אם נפסל אחד מציציותיו צריך לעשות בו ציצית ע"כ פסק רמ"א שלא צריך לברך ב"ה ישר הוא עכ"ל. תשובה אהובי אחי נ"י דבר ישר דברת בשכל וטרם אדבר על שורש לראות היעמדו דבריך לדינא אמרתי לחקור בשורש הדבר כי קבלת יסוד זה שחיוב ציצית בא אחר הלבישה כהלכה למשה מסיני והוא דבר שצריך בירור גדול דא"כ לא הי' רשאי לברך להתעטף בציצית רק בשעה שמעוטף דהוה עובר לעשיתו כי רגע אחר הלבישה בא החיוב להטיל בו ציצית ואין רשאי לברך להתעטף בציצית דנהפוך הוא דרשאי להתעטף בלא ציצית רק אחר העטפה ועשה בו ציצית והנה מנהגינו לברך קודם עטיפה יהי' בתרתי לרעותא (א) דהוי עובר דעובר לעשיתו ואנן קיי"ל דרק עובר לעשיתו מברך ולא עובר דעובר כנודע (ב) כל הברכה לא הוה בטוב דמי צוה להתעטף בציצית בשלמא אם החיוב ציצית בא בשעת לבישה ואסור לו ללבוש אפי' רגע טלית בלי ציצית א"כ מברך להתעטף בציצית וגם מברך קודם עטיפה דאף עטיפה צריך להיות בציצית ועיין בבאר היטב סי' ח' ס"ק ב' הביא שבשו"ת בית יעקב פסק דמברך אחר העטיפה שלא כמנהג העולם והיד אהרן חלק עליו ועכ"פ מנהגו של עולם לברך מקודם ועל כרחך דחלקו על המרדכי וסוברים דאסור ללבוש טלית בלא ציצית א"כ הראתיך לדעת כי לא דבר פשוט הוא. ופקחתי עיני וראיתי שבעל שאגת אריה בסי' ל"ב ישב על מדוכה זו והביא דברי תוס' יבמות דף צ' שחדשו זאת שאין חיוב ציצית בא עד אחר הלבישה ולכן קרא בגמ' שם שב ואל תעשה יעו"ש וחקר הגאון א"כ אין ראוי לברך על הטלית קודם העיטוף כמו בתפילין שמברך בשעת קשירה ולא מקודם דהוה קודם דקודם אבל הוא חולק בזרוע עוזו ותורתו הנפלאה ופסק דחיוב ציצית בא בשעת העטיפה ועל כן יברך קודם העטיפה א"כ בעיניך תביט שנחלקו בו גדולי עולם אם אין חיוב ציצית בא מיד דלא כאשר חשבת שהוא דבר ברור. אמנם הגם שהארי נוהם מתוך קופה של בשר שמן מגמ' וסברה בכל זאת שמתי ללבי לחקור ולדרוש דעת תוס' ומרדכי בשם ר"י ובחסדי ד' אתרץ כל הסתירות של השג"א כנגד דין הנ"ל ואשר נתן ד' בלבו אשמור לדבר בעזה"י ואסדר השגות השאג"א באותיות עם הערותי לפניך. (א) השאג"א בסי' הנ"ל הק' קו' גדולה לפי דברי תוס' ביבמות דף צ' בד"ה שב ואל תעשה דלכן הרואה כלאים צריך לפשטו ולא נחשב שב ואל תעשה יען דהלבישה הוא האיסור בכלאים אבל בציצית בא החיוב אחר הלבישה דכסותך משמע מה שכבר מכוסה בו יעו"ש א"כ קשה הא בכל מקום אמרו בש"ס היכא אמרי' עשה דוחה לל"ת אם בעידנא דמיעקר ללאו מקיים עשה אבל אם אינו בעידנא אינו דוחה עשה לל"ת עיין ביצה בדף ח' ולדברי תוס' נהפוך הוא גם בציצית לא הוה בעידנא דאיסור כלאים הוה ברגע הלבישה וקיום מצות עשה של ציצית בא אחר שמעוטף ומלובש בו אלא ש"מ דגוף העיטוף צריך עם ציצית והוה שפיר בעידנא וכן האריך בקו' זו בסי' למ"ד והוא קו' גדולה. ונלע"ד לתרץ בעזה"י דבודאי כיון שחפץ לקיים מצות ציצית אי אפשר בלי כלאים דכך בקשה התורה שיהי' הציצית בחוט תכלת שהוא כלאים א"כ הגם אי אפי' ברגע הלבישה לא מקיים מצות ציצית וצריך לעבור עבירת כלאים בשעת לבישה הלא אי אפשר לבוא למצות ציצית אשר העשה ודחה לל"ת אא"כ יעבור מתחילה רגע אחת עבירת כלאים והוה לא אפשר וגם לא מכווין לעבור עבירת כלאים דהא מיד אחר רגע הלבישה אשר יתחמם בבגד יהי' איסור כלאים נדחה מפני עשה של ציצית ואותו רגע של לבישה ג"כ לא מתכווין על עבירת כלאים נהפוך הוא שמכווין בו לבוא לקיום מצות ציצית אשר אי אפשר להשיגה אלא א"כ ילבש מתחילה כלאים ובודאי לא מכווין על חימום רגע זאת דהא אח"כ יהי' לו חימום בהיתר גמור ומהכ"ת בעבור חימום רגע אחת יכווין לעבור עבירת כלאים שאפי' אם משכחת חימום ברגע זאת עכ"פ הוא אינו מכווין שיתחמם לו הבגד ברגע זו וא"כ כלל גדול אמרו חכז"ל בפסחים דף כ"ו לא אפשר ולא קמכווין שרי יעו"ש וא"כ אין לך לא אפשר ולא קמכווין מלבישת בגד עם ציצית דמברך אשר קדשנו במצותיו וציונו להתעטף בציצית ומגלה דעתו שחפץ בקיום מצות ציצית אשר אי אפשר להשיגה אם לא יעבור רגע של הלבישה איסור כלאים וא"כ שפיר אמרי' כלאים בציצית הוה בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה היינו כאשר יהי' מכוסה בבגדו ומבקש חימום והנאת הבגד אז הקיום מצות ציצית ועשה דוחה לל"ת וכיון אח"כ כאשר יהי' מכוסה בבגד אין כאן עבירת כלאים ממילא גם על רגע לבישת הבגד אינו עובר על כלאים דהוה לא אפשר שחפץ בלבישת הבגד ובמצות ציצית ולא מכווין על חימום של רגע הלבישה והבן זה (ועיין בפנ"י שם דף כ"ו). (ב) עוד הקשה השאג"א איך כתב תוס' סברה יען דלא נתחייב בציצית רק אח"כ הוה שב ואל תעשה הא עכ"פ ע"י מעשה לבישה בא אח"כ החיוב ונחשב השוא"ת למעשה כמו אם הלובש כלאים והתרו בו כל היום והי' יכול לפשטו נחשב למעשה אעפ"י ששוהה אח"כ ולא עושה מעשה יען שבא ע"י מעשה מתחלתו וכן מבואר במכות דף כ"ב וכן בשבועות דף כ"ד דאיבעי אי בעי שהי' כדי השתחויה אבל אם שוהה לכ"ע חייב הגם שאח"כ שוהה ולא עביד מעשה יען שבא ע"י מעשה מתחילתו וכי תימא יען דעכ"פ בכל הנך עבר עבירה מתחלה במעשה חייב אח"כ אפי' בלי מעשה שכן ברואה בחבירו כלאים או הוא עצמו מצא הכלאים עשה עבירה בלבישה ראשונה עכ"פ בשוגג אבל כאן בחיוב ציצית לא עבר עבירה כלל בגוף הלבישה דתורה אמרה אחר הלבישה בא חיוב ציצית א"כ היתה מעשה ראשונה היתר גמור זה אינו דמבואר בנזיר דף מ' אפי' אם נכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו דנכנס בהיתר ואעפ"כ חייב אח"כ בשוהה דעכ"פ בא ע"י מעשה מתחילתו וכן אם נטמא בבהמ"ק דטומאה וביאה בהדי אהדדי קאתי חייב וק"ו הוא ומה התם דהי' באפשרות שלא ופרע חבירו המעזיבה עליו או לא ידע לו טומאה בבהמ"ק אעפ"כ חייב על השיהה אח"כ שבא ע"י מעשה היתר מתחילה כ"ש כאן שידע בודאי שיהי' לובש ע"י הלבישה ויתחייב בציצית א"כ אם יושב ולא עושה ציצית הוה כמבטל מצות ציצית בקו"ע והוא קו' נפלאה. ונראה ליישב בעזה"י דבכל הני משכחת מעשה באיסור כגון הלובש כלאים במזיד ונזיר שנכנס במזיד בבית הקברות או שנכנס לבהמ"ק בטומאה במזיד אז אפי' אם תחילת מעשה באונס או בשוגג או אפי' בהיתר גמור כיון דבסוף בא לידי עבירה ע"י המעשה שעבר ונחשב כאלו עשה עכשיו המעשה והלא משכחת לבישת כלאים וטומאת נזיר וטומאת בהמ"ק במעשה אבל אם התורה אמרה גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אם הוא כבר מעוטף בו יבוא חיוב גדילים א"כ לא משכחת בעולם לעבור מצות ציצית בקום ועשה דאפי' אם תחשב מה שעומד מכוסה בבגד בלא ציצית כאלו עכשיו ילבש א"כ הוא פטר לגמרי דבשעת לבישה ליכא בעולם חיוב ציצית ואינו עובר כלל וע"כ צריך אתה לומר דלא נחשב כאלו עכשיו לובש אלא נחשב דכבר הוא מלובש בו וא"כ הוה שב ואל תעשה אבל בכלאים ונזיר ונטמא בבהמ"ק נחשב בעינינו יען שהשיהה בא ע"י מעשה כאלו המעשה נעשה עכשיו ולק"מ קו' השאג"א ודוק (ועיין בנמ"י בב"ק בהבנת אשו משום חציו). (ג) גם בסברה יצא לחלק על דברי תוס' דחדשו זאת דחיוב ציצית בא אחר שנתעטף יען דגמ' קורא לציצית שב ואל תעשה דיש כח לחכמים לעקור מצוה בשוא"ת וקשה הא עושה מעשה לבישה והוכרח לומר דאין מצות ציצית בא בשעת עטיפה רק אחר עטיפה וחדש הגאון פי' חדש יען דגוף הלבישת בגד לית בו איסור בעצם כל איסורו בא יען דתורה תלאה תנאי שיעשה בבגד ציצית א"כ הגם שלבש הבגד ולא עשה המצוה של ציצית הוה שב ואל תעשה שלא שמר לעשות הקיום מ"ע אבל במעשה של לבישת הבגד לא עשה איסור בשלמא בכלאים אמר התורה לא תלבש כלאים א"כ גוף הלבישה הוה האיסור אבל בציצית אין הלבישה איסור בעצם רק משום שלא שמר התנאי הוא קום ועשה ציצית והביא ראיה מדברי רמב"ם פ"א דחגיגה הל' א' שכתב וז"ל ומי שבא לעזרה ביום הראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על ל"ת שנאמר לא יראו ני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה עכ"ל וקשה למה לא ילקה הרי עשה מעשה לבוא לבית המקדש ולא הביא עמו קרבן שע"י ביאתו בעזרה וראית פניו בעזרה הוא העבירה שלא קיים הבאת קרבן כמו בציצית אם יהי' המצות עשיית ציצית בשעת העיטוף ולא קיים עשיית ציצית הוה הלבישה איסור בקום ועשה לשיטת התוס' ה"ה כאן ביאתו לעזרה גורם לעבירות הלאו אלא פשיטא יען דגוף הביאה לעזרה אין בו איסור רק חוסר מצוה של תורה שלא הביא קרבן עמו גורם העבירה הוה שב ואל תעשה ה"ה בציצית גוף הלבישה אין בו איסור רק חסרון המצוה גורם איסור על לבישה והוה שב ואל תעשה עכ"ד. ולדעתי להבדיל בין הנושאים דיש לחקור בראיית פנים בבית המקדש הוה גוף ביאת גופו לעזרה קיום מ"ע רק הקב"ה התנה שבשעת ביאתו לקיים מ"ע של שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ד' אלקי ישראל לא יראה פני ריקם אלא יביא עמו קרבן ואם הביא עמו קרבן קיים מ"ע שנראה גופו בעזרה ואם לא הביא עמו הקרבן לא קיים העשה ויהיה נחשב כאלו לא בא כלל לעזרה וא"כ ביטל עשה בשב ואל תעשה וא"כ קשה למה כתב הרמב"ם הטעם דאינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה תיפוק ליה דלא עבר לאו כלל דבפרשת ראה כתוב "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ד' ריקם" וא"כ משמע דעיקר הדבר קיום מ"ע לבוא כל איש מישראל לראות וליראות פני ד' והטיל הקב"ה תנאי שלא יראה פני ד' ריקם א"כ אם בא ריקם לא קיים העשה וכאלו לא בא כלל וביטל מ"ע בשב ואל תעשה ולא עבר לאו וצע"ג. אמנם בפרשת משפטים כתיב תחילה בפ' כ"ג פסוק ט"ו ולא יראו פני ריקם ובפסוק י"ז כתיב שלש פעמים בשנה וראה כל זכורך פני אדון ד' משמע דהוא לאו בפני עצמו ולא תנאי בקיום המצוה דהא כתיב מקודם לא יראו פני ריקם טרם שהוזכר יראה כל זכורך שהוא העשה א"כ דלא יראו פני ריקם הוא לאו בפני עצמו ולא תנאי בקיום מ"ע של יראה כל זכורך ולכן הביא הרמב"ם ולא יראה פני ריקם ולא הביא הפסוק של פ' ראה דכתוב מתחילה העשה ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך ואח"כ כתיב הל"ת ולא וראה את פני ד' ריקם והוה כמו שכתב הרמב"ם מתחילה מ"ע דכתיב וראה כל זכורך ואם לא הביא עובר על לאו דכתיב ולא יראה את פני ד' ריקם וצע"ג. אך הוא הדבר מפרשת ראה הי' באפשרות לומר דהוה רק תנאי בקיום העשה ומי שבא ריקם לא קיים מ"ע אבל לא עבר על לאו כלל לכן הביא הרמב"ם הפסוק מפרשת משפטים דכתיב מתחילה ולא יראו פני ריקם טרם שהוזכר העשה וראה כל זכורך מכאן מוכח דעבר על לאו ודוק. רק א"כ קשה מנ"ל לרמב"ם שאם לא הביא קרבן שמלבד שעבר הלאו גם העשה לא קיים דלמא קיים העשה רק שעבר הלאו רק מדכתיב בפ' ראה בפסוק אחד מתחילה העשה ואח"כ כתיב הלאו משמע שהלאו הוא תנאי שאם עבר הלאו גם העשה לא קיים דעבירות הלאו גורם שלא קיים העשה דהוה תנאי בקיום העשה אם ראה פני ד' ריקם. ומעתה אני אומר די אם נאמר דהלאו לא יראו פני ריקם הוא תנאי שגם עשה לא קיים אבל עכ"פ אי אפשר לומר דעבר הלאו בקום ועשה בביאתו למקדש הלא ביאתו למקדש הוה המצוה גופה ולא יראה פני ריקם הוה רק תנאי לקיום המצוה שאם ראה פני ד' ריקם לא קיים העשה ואיך נצרף מעשה מצוה למעשה עבירה די שמעכב שלא יהיה לו מצוה וע"כ דילפינן מדכתוב בפ' משפטים מקודם העשה ולא יראו פני ריקם א"כ חל החיוב הלאו רק אחר שהוא כבר בא בעזרה וכמו לפי' הר"י שהוה הפי' אם כבר מכוסה בבגד יעשה ציצית הוה שב ואל תעשה אם לא יעשה ציצית כך משבא בעזרה ולא יקריב קרבן לראות פני ד' ריקם והוה שב ואל תעשה ואין לוקין בשלמא אם ילפינן מפ' ראה א"כ הוה תנאי שיראה כל זכורך בתנאי שלא יראה פניו ריקם והוה תנאי במעשה ביאה לעזרה באופן שלא יבוא ריקם א"כ די שמבטל המעשה אבל לאו מנ"ל אבל בציצית דאין בלבישה עצמה מצוה ואם הקב"ה הטיל תנאי גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך ויהי' הפי' טרם שיתכסה בו תעשה גדילים א"כ הוי תנאי בלבישה שרק ע"י גדילים שעושה בבגד יכסה א"כ אם לבש בלא גדילים עשה איסור בקום ועשה אבל בחגיגה או דביטל רק עשה או דלא עבר רק משבא בעזרה ורואה פני אלקים חל שלא יראה פניו ריקם והבן זה. ומצאתי בטו"א בחגיגה דף ז' בד"ה וא"נ ריקנים שנתקשה בזה דבמשפטים לא כתוב העשה והל"ת בפסוק אחד ובראה כתיב בפסוק אחד ופלא שלא העיר דבפ' משפטים נאמר הלאו קודם העשה ובראה נאמר העשה קודם ללאו והטו"א התפלא על הרמב"ם ולפמ"ש משם יליף הרמב"ם דאיכא לאו וגם דמעכב העשה כמש"ל ודוק. והתפלא הטו"א עוד שם שבפ' כי תשא נאמר רק העשה ולא הלאו כלל ויש ראיה לירושלמי דקיים העשה הגם שעבר על הלאו ולרמב"ם הוא פלא גדול ונ"ל דאם גדול הי' שם בעזרה מעיו"ט או קטן שנכנס לשם בלילה נתגדל לי"ג שנים בלילה ההוא ולא בא מביתו כלל יצא פני ראיית העזרה בלי קרבן בשלמא מי שבא מביתו צריך לעלות עם קרבן אבל בכה"ג קיים העשה ולכן כתיב גם העשה בלי לא יראה פני ריקם כנלענ"ד בעזה"י. (ד) והוסיף השאג"א להביא ראיה לדין הנ"ל דע"י חוסר מצוה אין איסור בגוף הלבישה דאם ל"כ דאמרי' בתכלת דף ל"ח דתכלת אין מעכב את הלבן וכאשר אנו עושים עכשיו אשר אין לנו תכלת וא"כ אם יש איסור בלבישה איך אנו לובשים בגד עם ציצית לבן וכי תימא כיון דלבן ותכלת שני מצות הן א"כ עשה דלבן דוחה עשה דתכלת זה אינו דקיי"ל אין עשה דוחה עשה אלא ודאי ש"מ דאין איסור בלבישה בחיסר מצוה הצריך לו ולכן אם אי אפשר לעשות המצוה שרי הלבישה עכ"ד. ובעיני יפלא ראיה הנ"ל הלא לשיטת הר"י אין חל חיוב הטלת ציצית אלא אחר הלבישה וא"כ אחר הלבישה בא על הגברא לעשות שני מצות מצות חוטי לבן ומצות חוט תכלת ואם יחפוץ אח"כ לתלות הציצית יש מקום לחקירת שאג"א מאי אולמא דמצות לבן דדוחה עשה דתכלת אבל הלא עושה בו הציצית טרם שיתעטף בו וברגע שיבוא עליו חיוב הציצית היינו אחר הלבישה אמרי' מאי אולמי מצות תכלת ממצות לבן שיפשוט את הבגד לבעל מצות ציצית בחוטי לבן בעבור מצות חוט התכלת שיתבטל בשב ואל תעשה יעשה הוא מעשה להסיר הטלית מעליו לבטל מצות לבן בקום ועשה ונוסף עוד שמבטל מצות תכלת ע"י אונס והוא יפעל שיבטל מצות חוטי לבן שאין אונס בו לבטל מצוה הזאת ולגודל התמיה חשבתי לתרץ שחקר אם נפסל הציצית בבגד שעליו ורוצה לעשות ציצית בעודנו עליו יהיה אסור להעלות בו ציצית בזמן הזה אך זה אינו דהא בודאי צריך להסירו הטלית מעליו עד שיקשור בו ציצית מחדש וא"כ דעת השאג"א נפלאת בעיני בראי' זו. ונפלאת ביותר ראיה זו שהקשה מאי אולמי הך עשה מהך עשה אמרתי אחכמה בדבריו והמה רחוקים בשלומא אם יש לפני אדם לקיים אחד משני מצות עשה כגון לשלח האם הוא מצות קיום עשה או לשחוט אותה לטהרת המצורע אמרי' מאי אולמא הך קיום עשה הזאת מהך קיום מ"ע זאת וה"ה אם היה לפנינו לקיים מצות לבן או מצות תכלת שייך לחקור מאי אולמי הך קיום עשה מהך קיום מצות עשה אבל שנאמר שלא יקיים מצות עשה דלבן יען שאין לו תכלת א"כ לא יקיים מצות עשה כלל אמרינן בהיפוך דעשה דלבן דוחה עשה דתכלת וכי תימא מאי אולמי הך עשה מהך עשה זה אינו דאם ידחה עשה דלבן לתכלת יהיה בידו עכ"פ קיום מ"ע אחת ואם לא ידחה אין לו עשה דלבן אבל גם דתכלת אין לו וא"כ ילכו שניהם יחדיו וצע"ג. ועוד אטו לבן דוחה תכלת התכלת מעצמו נדחה ואיך התכלת ידחה ללבן דבתכלת אנוס הוא בכל אופן לא יקיים מצות דתכלת ולא הלבן יגרם לו הדחיה אבל התכלת ידחה מצוה מה שוש בידו לעשות. וגם זאת לדברי נב"י בסוף ח"ר דמאי אולמי הך עשה מהך עשה הוה רק סברא ואם עבר ועשה אמרינן בהיפוך מאי אולמי דפח"ח א"כ מיד שיהיה מלובש אמרי' בהיפוך מאי אולמי וא"כ אמרי' דילבש ויהי' בהיפוך מאי אולמי ועיי' ר"ן כתובות דף פ"ו בטעם דמגבינן לבע"ח יען כיון שיהי' בידו יזכה בדין ועיין בש"ע ח"מ סי' ק"ג סוף דבר ראיה זו נפלאת בעיני מאוד. עד כה דברתי להציל הר"י מפי ארי ובדברי מיושב גם קו' השג"א בסתירת דברי הר"י ומדברי הרמב"ם פ"ג מהל' ציצית הל' י' וז"ל כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראויה לציצית מטיל לה ציצית ואחר כך יתכסה בה ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי בעל מ"ע עכ"ל משמע אם נתכסה בה בלא ציצית אעפ"י שהסיר מעליו מיד ביטל מצות עשה וע"כ דחיוב הוא מיד בשעת עיטוף שיהיה בו ציצית ודוק. ופלא בעיני דברי טו"ז בסי' ח' סעיף י"ז דכתב במחבר דברי רמב"ם הנ"ל וז"ל נתכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית ביטל מצות עשה עכ"ל וכתב הטו"ז בס"ק ח"י וז"ל ביטל מ"ע דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב עכ"ל והוא פלח דמשמע אחר שכבר נתכסה בבגד חל עליו החיוב והוא כדברי תוס' ביבמות דף צ' ומרמב"ם משמע בהיפוך דחל עליו החיוב מיד בשעת לבישה ואם נתכסה בה בלא ציצית על העיטוף בלבד כבר עבר וביטל מצות ציצית וצע"ג ועיינתי בפ"מ במשבצות זהב וכ' וז"ל עיין ט"ז סי' י"ץ אות ג' והוא מר"ם פ"ג מה' ציצית ה"י ואין סתירה מכאן למ"ש המרדכי הביאו הב"י ומג"א י"ג ח' ואי"ה יבואר עכ"ל ופלא בעיני שלא עמד על זה דברי טו"ז המה בהיפוך דברי מר"ם הנ"ל ומצאתי במשבצות זהב סי' ח' ס"ק ח' שכ' וז"ל ועיין בר"ם ה' ציצית פ"ג ה"י כל הלובש טלית בלי ציצית ביטל מ"ע אין סותר למרדכי בסי' י"ג לקמן וגם לתוס' יבמות צ' ואי"ה שם יבואר ומפני שבס' חמד משה לא כתב כן הצרכתי לזה עכ"ל הרי ניכר שבספר חמד משה מתעורר דרמב"ם הוא כנגד דעת תוס' יבמות והפ"מ אמר שאין סותר למרדכי ותוס' יבמות ולא ידעתי למה אין כאן סתירה וצע"ג אצלי. שוב מצאתי בפ"מ באשל אברהם סי' י"ג שכתב בס"ק ח' וז"ל ומשמע נמי דציצית שוא"ת לא זו שא"צ לפשטו אפי' אם נפל מעליו ברה"ר המלבוש עם ציצית ורואה שנפסק מותר ללבוש בחול אף שיש לחלק בין שוא"ת דעושה פסח דמטמא שאין עושה מעשה בביטול העשה ובין לובש מלבוש בלי ציצית ועיין ר"מ פ"ג מציצית הלכה י' והמחבר בסי' ט' סעיף י"ז הביאו אין מכאן סתירה דל"מ אם נאמר ציצית לאו שא"ת דלא כתוס' יבמות צ' ב' אלא כמרדכי דכי עובר בלבישה מיד בחול דעשו להם ציצית אמר רחמנא ובשבת לית כאן עשה כלל דעשו ואפי' נאמר דמרדכי כתוס' ממש נמי י"ל ובספרי שושנת העמקים כלל ו' הארכתי בתכלית האריכות וכאן אקצר עכ"ל היוצא מדבריו דאפשר גם המרדכי חולק על תוס' וסובר דעובר מיד בשעת לבישה רק ה"מ בשעה שיכול לקיים העשה ועשו להם ציצית אבל בשבת לא נאמר ועשו להם ציצית א"כ אין חיוב כלל בשבת שיהיה לו ציצית בבגדו ולעכב שלא ולבש בגד בלי ציצית לא נאמר בתורה ומעתה לא יפלא עוד בעיניך למה נתקשו הפוסקים בדין זה ואקוה שתנוח דעתך בעזה"י בזה:
סימן ג
שלומים אלף עם שלימות הנפש להרבני החשוב המהולל ומשובח מורג חרוץ בעל פיפיות הירא את דבר ד' כבוד מהו' ר' משה עקשטיין ב"י בסערענטש. אודות אשר הפליא על קושית הטורי זהב בא"ח סי' ח' ס"ק ח' שהקשה על המחבר שכתב וז"ל קודם שיברך יעיין בחוטי ציצית אם הם כשירים כדי שלא יברך לבטלה עכ"ל והקשה עליו שבלא"ה יש חשש שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית ע"ז כתב מעלתו נ"י וז"ל ונ"ל ליישב על נכון בעז"ה דבשביל שילבש בגד בלא ציצית אין צריך לבדוק דמוקמינן אחזקה ואי משום דאיכא לברורי הא אין זה מהני כלום דמיד לאחר שיבדוק יש לחוש מיד שיפסוק חוט וא"כ לא מהני כלום אם יבדוק וזהו ידוע דבכה"ג לא צריך לברר אף דאיכא לברורי אבל לענין ברכה לבעלה שפיר מהני דהא מיד שיבדוק מברך ואז לא חיישי' אף אם יפסוק החוט לא הוה ברכה לבטלה עכ"ל. תשובה נתתי שמחה בלבו כי בא לפני להוציא לאור אשר כמוס בלבי בדבר הזה בעזה"י דדקדקתי בלשון הט"ז שכתב וז"ל ואע"ג דבלא"ה יש חשש שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית עכ"ל וקשה למה דייק בתיבת שילבש ולא כתב שיהי' עליו בגד של ד' כנפות הלא עיקר הקו' שיהי' מעוטף בבגד בלא ציצית ונהפוך הוא הלבישה מותר בלא ציצית רק שלא יהי' עליו בגד בלא ציצית וצע"ג. ואקדים דברי שאגת אריה בסי' ל"ב שהקשה קושיא גדולה על הר"י בתוס' יבמות דף צ' דסובר דבשעת עיטוף הטלית לא חל חיוב ציצית רק אח"כ כאשר מעוטף בא החיוב דכתיב גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אז כאשר הוא כסותו ולכן נקרא שב ואל תעשה מה שגזרו חכז"ל משום כסות לילה שלא יעשה ציצית של תכלת והקשה השג"א הלא חזינן בכמה מקומות שהבא ע"י מעשה נחשב למעשה (א) הי' לובש כלאים ואמרי' לו אל תלבש אל תלבש חייב שתים ואמרו בגמ' מכות דף כ"ב אפי' אם שוהה חייב כמה מלקות ויען דבא ע"י מעשה מתחילתו (ב) הקשה מגמ' שבועות דף כ"ד אפי' נכנס טהור למקדש ונטמא שם ושהה חייב על השהיה יען דבא ע"י מעשה מתחילתו של היתר אפי' (ג) מפ"ג דנזיר אם הכהן נכנס לשידה בבית הקברות ובא חבירו ופרע עליו מעזיבה חייב על השהיה ומה התם דלא הי' מוכרח להיות נטמא בבהמ"ק או בבית הקברות אעפ"כ חייב מלקות ולא הוה לאו שאין בו מעשה יען דבא ע"י מעשה ק"ו בטלית דבוודאי יהי' מעוטף בלא ציצית. ונלע"ד ואעתיק דברי נמ"י ברב אלפס פ"ב דבב"ק אשו משום חצי' וכתב הנמ"י וז"ל אשו משום חציו כאלו בידיו הבעירו כדאמרן ואי קשי' לך א"כ היכא שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת וגמרה בשבת וכן מאחיזין את האור במהדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאלו הבעירה הוא בעצמו בשבת וכל שכן הוא דאלו הכא לא נתכווין להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו הוא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורות בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן כי נעיין במילתא שפיר לא קשי' לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבי' ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבי' ליה הוה לן למפטרי' דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אלו מת קודם שהפסיק להדליק הגדיש ודאי משתלם נזק מאחריות נכסים דידי' דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השאר בידים חושבי' ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבי' ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמרי' בידים בההוא עידנא דלית בי' איסור חשיב עכ"ל. המורם מדבריו המתוקים דכל פעולה הנצמח אחר זמן על ידי פעולת אדם אשר עשה לפנים נחשבו כל הפעולות אשר נעשה אחר זמן זמנים טובא כאלו הם הי' נעשים ונגמרים בשעה שעשה האדם פעולתו אשר גרם שיתפעלו הפעולות ולכן בזורק החץ ואחר רגעים שזרק החץ נחשב נמי כאלו נעשה ההיזק ברגע שיצא החץ מתחת יד אדם וכן אם הבעיר אש ויצאה הגחלת או שלהבת ומדליקה אחר כמה שעות נחשב לנו כאלו הכל נשרף בשעה שהדליק האש וממילא מותר להדליק נרות או מדורה בערב שבת בערב דנחשב כל מה שדולק אח"כ כאלו השריף הכל בשעת הדלקה שהי' עוד יום חול ולכן בניזקין אפי' מת המבעיר טרם שהזיק ונשרף הגדיש נשתעבדו נכסיו דהא מה שנשרף אח"כ נחשב לנו כאלו נשרף בעודנו הוא חי והוא דבר עמוק ומתוק מאוד. ומעתה אני אומר סברה אחת בשלמא אם משכחת עבירת האיסור במעשה כגון בכלאים הלא משכחת שלובש כלאים במזיד אז אפי' אם היתה הלבישה בשוגג או אפי' בהיתר כגון כהן בשעת עבודה אם הולך אח"כ בכלאים לוקה דנחשב השהיה אשר בא ע"י מעשה מתחילתו כאלו היתה עכשיו הלבישה דהנגרר ע"י פעולה הוה כאלו נעשה עכשיו פעולה וה"ה אם נטמא במקדש הלא משכחת הטומאה ע"י מעשה א"כ השהיה הבא ע"י מעשה נחשב כאלו נעשה עכשיו הפעולה וכן משכחת לנזיר טומאה בידים אם הולך לבית הקברות ונטמא ע"י מעשה וכל הנגרר נחשב כאלו עכשיו נעשה המעשה אבל בציצית דעטיפה אינו גורם חיוב ציצית א"כ לא משכחת בעולם שיעבור על חיוב ציצית בידים דאלו תחשב כאלו עכשיו לובש ג"כ פטור בשעת לבישה מציצית א"כ איך נחייב אותו אם שוהה בטלית בלא ציצית כאלו עובר בקום ועשה מצות ציצית דנחשב כאלו עושה ברגע זו הלבישה הלא אם נחשב כאלו לובש עכשיו בזו הרגע ג"כ פטור מציצית וע"כ דלא נחשב כאלו עושה עכשיו הלבישה והוה שב ואל תעשה ודו"ק ואין להשיב כמו דמותר להדליק נר בערב שבת דנחשב גרם פעולה אשר דולק והולך ובוער הנר כאלו נעשה הכל בערב שבת א"כ נימא דחשב מה ששוהה בטומאה במקדש או בבית הקברות או מה ששוהה בכלאים כאלו נעשה מעיקרא בשעה שלא הי' עליו איסור כמובן. זה לק"מ דשאני התם בערב שבת דהי' זמן היתר כי בחול מותר בהדלקה וכל הנגרר נידן כמו הגורר אבל כאן אטו בשעה שנכנס טהור במקדש או שנכנס בשידה בבית הקברות או שלבש כלאים בשוגג או לעבודה לא הי' איסור טומאה או איסור כלאים בעולם אלו הלך בלא שידה בבית הקברות או הי' רובץ על גופו טומאה כשנכנס לבהמ"ק או ידע מכלאים כאשר לבש הבגד או לא הי' עבודה לפניו כאשר לבש הכלאים הי' הוא חייב מיד דהא הי' זמן איסור של אותן עבירות וא"כ איך נימא דיהי' הכל כאלו עשה באותו שעה וא"כ אינו טמא גופו הגם שעומד בבית הקברות או שנגע בו טומאה במקדש או אין עליו איסור כלאים יען שלבש בשוגג או יען שעבד היום עבודה (חוץ אם נאמר שאשתרי כלאים גם שלא בשעת עבודה עיין תוס' חולין דף ק"י ובשג"א סי' כ"ט ל' ל"א) וג"כ דעושה עכשיו איסור רק חסר הפעולה ונחשב פעולה ראשונה כאלו עושה עכשיו או כאלו עשה בשעת מעשה הי' אז איסור עליו ולא דמי לחץ דשם עכשיו אינו גורם מאומה להנזק וע"כ דנחשב הכל על שעה שגרם הפעולה אבל כאן האיסור נעשה עכשיו רק המעשה חסר אז ונחשב לו כאלו יהי' עכשיו גם הפעולה או כאלו נעשה האיסור של עכשיו בשעת פעולה בלי שהי' אז בשידה או כאלו הי' עמא בשעת כניסה למקדש או כאלו לבש אז כלאים במזיד וכאלו לבש שלא בשעת עבודה ודוק אבל בטלית אם נחשב כל רגע ורגע כאלו יתעטף פטור מציצית א"כ הוה רק ביטל בשב ואל תעשה והבן בעזה"י. ויש לי בזה הערה גדולה אם הלביש הבגד כאשר הי' עוד קטן יום לפני גדלות או שעה לפני גדלות עיין תומים סי' ל"ה אי מונין שעות להיות גדול דווקא אחר השעה שנולד קודם י"ג שנים או נכנס למקדש שעה אחת לפני גדלות או כהן קטן נכנס לבית הקברות שעה לפני גדלות ושהה אח"כ בטומאה שם או בלבוש כלאים אשר עליו אי ללקות דהלא המעשה הי' מעשה קטנות ונשאר בגדלות לאו שאין בו מעשה עוד יש לי הערה אם הניח תפילין שעה לפני גדלות ויש עליו התפילין כאשר נתגדל אי יוצא בזה דבעת קשירה הוה שעת פטור או אם לבש טלית אי המצוה בעטיפה וכדומה בהרבה מצות אשר תלוי' בפעולה כי הדבר רחב ועמוק ועיין בט"ז יו"ד סי' שצ"ו ובטו"א פ"א דחגיגה ויש בזה כמה הבדלות אם נטל לולב בידו שעה קודם גדלות ועכבו בידו עד לאחר הגידל ובין הנחת תפילין שעה קודם גדלות ובין אם עשה חצי מלאכה קודם רגע הגדלות וחצי השני אח"כ ואין כאן מקומו להאריך. היוצא מזה דאין ראי' למה שהחליט השג"א דחיוב בא בשעת עיטוף רק הט"ז סובר יען דמברכין להתעטף בציצית ומברכין קודם עטיפה א"כ עושה מעשה והקשה תיפק ליה שלובש בגד בלא ציצית וצריך לברר כדי שלא יעשה מעשה בלי בירור אבל מה שיהי' עליו הטלית אח"כ אינו עושה מעשה הגם אם יהי' נפסקים הציצית יהי' נחשב כאלו נעשה מעשה זה הוא אם נעשה איסור וסמכי' על חזקה וממילא דאין כאן איסור אבל בשעת לבישה עכ"פ לא ועשה מעשה בפועל מכח איכא לברורי' ותי' כיון דלא משכחת בציצית קו"ע אז גם בשעת לבישה סמכי' דכל מצות ציצית הוה שב ואל תעשה דלא משכחת קו"ע דהא הלבישה אינו איסור כמו כלאים רק שמחוסר עשיית מצוה בו עיין סברא זו בשג"א סי' ל"ב אבל כאן מברך ברכה לבעלה והוה דיבורא מעשה ודו"ק. ובזה הצדקתי דברי רמ"א ביו"ד סי' שע"ב בכהן ששמע שמת אחד שיצא ערום ולא חילק אם נכנס בבית בזמן שהי' המת עודו חי או לא ועיין בפתחי תשובה שם אות ד' דהביא חבל אחרונים דאמרי' גדול כבוד הבריות שדוחה הל"ת בשב ואל תעשה ולפמ"ש משה אמת ותורתו אמת דנחשב כאלו עכשיו נכנס דבשעת כניסה הי' עכ"פ זמן איסור טומאה בעולם ולא דמי לנר שמדליק בערב שבת דאז לא הי' זמן איסור ועיין בנקודות הכסף בהשגותיו על הט"ז ביו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א ודוק ויש לי עוד הערה בענין הנ"ל ואי"ה יבואר במקו"א. שוב פקחתי עינו וראיתי במחצית השקל ס"ק י"א שכ' בין שני חצי עגולה וז"ל ואע"ג דנהי דלרמב"ם יש בברכה לבטלה איסור תורה אבל לדעת התוס' אינו אלא מדרבנן כמ"ש המג"א סי' רט"ו ומצות ציצית ודאי דאורייתא מ"מ על גדולים תעשה לך אינו עובר כ"א בשב ואל תעשה ובברכה לבטלה בקו"ע בחמור עכ"ל הרי הדבר ברור בעזה"י (ויש לעיין בט"ז יו"ד סימן א' דברכות נתקנו על עיקר זכיות המצות יעו"ש). ואגב גררא אעתיק לו דבר מחדושי, ירושלמי פ"ט דכלאים וז"ל הרי שהי' מהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין ח"א אסור וחרנא אמר מותר מאן דאמר אסור דבר תורה מ"ד מותר כההוא דאמר רבי זעירא גדול כבוד הבריות שהוא דוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת תני אין מדקדקים במת ולא בכלאים בבית המדרש ר"י הוה יתוב מתני והוה תמן מיתא מאן דנפק לא אמר ליה ולא כלום ומאן דיתיב לא אמר ליה ולא כלום ר' אימי הוה יתיב מתני אמר חד לחברי' את לבש כלאים א"ל רב אימי שלח מאנך ויהב ליה עכ"ל ובנב"י ח"ר או"ח סי' ל"ה נתקשה בכפל הלשון דוחה את המצוה בל"ת דהי' די לומר שדוחה את הל"ת ולחדש יצא דהך בל"ת הוא תנאי וכן כוונת ירושלמי גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה אבל דווקא בלא תעשה היינו שב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה ונתקשה הא אם מצא בעצמו הכלאים הוה קום ועשה ותירץ שמחולקין אי משהה בכלאים או בטומאה הוה כמעשה או שב ואל תעשה כמבואר במכות דף כ"ב יעו"ש והוא פלא בעיני שלפי הבנתו הי' לירושלמי לאמור שדוחה את המצוה שעה אחת בלא תעשה שמה שדוחה המצוה על שעה אחת הוא בתנאי בלא תעשה אבל איך שייך אחר שביאר התנאי חוזר לראשונות שדוחה את המצוה וביאר התנאי שדוקא בשב ואל תעשה עכשיו מבאר ודווקא שעה אחת וצע"ג. והנלע"ד בעזה"י בכוונת ירושלמי דהנה איסור טומאה אם הכהן מטמא עצמו הוא איסור בכפלים שעובר מצות עשה של קדושים יהי' לאלקיהם וגם ל"ת לנפש לא יטמא עיין בב"מ דף ל' דפריך הגמרא האי עשה ול"ת הוא וכן מבואר בירושלמי פי"ג דברכות דנשיאת כפים אינו דוחה טומאה דנשיאת כפים עשה וטומאת כהן עשה ול"ת א"כ מבואר שאם הכהן מטמא את עצמו הוא עובר עשה של קדושים וגם לאו לנפש לא יטמא ובכל מקום אין עשה דוחה עשה ול"ת ואעפ"כ חידש ר' זעירא שמותר לילך הכהן עם הרבים בדרך טומאה דאורייתא כמבואר בירושלמי פ"ג דברכות דגדול כבוד הרבים שדוחה את המצוה של קדושים יהיו בל"ת לנפש לא יטמא שעה אחת הוא התנאי מה שגדול כבוד הבריות שיש לו כח לדחות מצוה וגם ל"ת הגם שיש כלל שאין עשה דוחה עשה דמאי אולמא הך עשה מהך עשה עיין חולין דף ק"מ וכאן גדול כבוד רבים שדוחה את המצוה הוא עשה בל"ת שיש גם בו עבירות לאו ואעפ"כ כבוד הבריות דוחה וה"ה בכלאים שדוחה כבוד הבריות אפי' בקום ועשה בל"ת של כלאים ובתנאי שעה אחת לבד ודוק:
סימן ד
שאלה עובדא הי' שהי' איש אחד אונן ר"ל ובא גיסו אליו והביא שני ארבע כנפות נאים אשר קנה וביקש מהאונן שיעשה לו באחד ציצית שיהי' לו על יו"ט הבע"ל ארבע כנפות חדש וביקש גיסו האונן ממנו שימכור לו ארבע כנפות השני עם הציצית הצריך לו וכן עשה שהקנה לו ועשה האונן הציצית בשני ארבע כנפות וביו"ט כאשר לבשו והי' בבהכ"נ הראה האיש אשר הי' אונן כמה נאה ד' כנפות וסיפר המעשה והי' שם בן תורה ואמר שלא הי' כדת שקשר הציצית אז כאשר הי' אונן ושאל האיש אם לא צריך להתירם ולעשות הציצית מחדש או אם בדיעבד כשר הדבר. תשובה הדבר צריך התבוננת רב לבוא להורות בדבר הזה ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר בעזה"י. הנה לכאורה מסתברא שהציצית פסולים דהא אונן פעור מכל המצות ולא הי' בשעת תליית הציצית בר חיוב בציצית ולא מבעי לשיטת הסוברים דאם תלאם לציצית אשה הוה פסולים דילפינן כל המצות מתפילין כמו שם מי שאינו בר קשירה אינו בר עשיה וה"ה בציצית פסולים אם תלאם בבגד עיין ברמ"א סי' י"ד סעיף א' ובמג"א אלא אפי' למחבר שם דמכשיר באשה שאני התם דאשה אינה מחויבת במ"ע שזמן גרמא אבל אם רוצים יוכלו לעשות מ"ע שזמן גרמא אבל באונן שאינו רשאי לעשות מצות עשה אפי' אם ירצה להחמיר על עצמו והוא בר חיוב וע"י האנינות יצא מחיובו על כל המ"ע א"כ בודאי הוה אינו בר עשיית ציצית וראיה מדברי מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז שכ' וז"ל וגם נ"ל דאעפ"י ששמע המגילה בצבור יקראנה שנית אחר שנקבר המת כי תלמוד ערוך הוא דאונן פטור מכל המצות ואע"ג דאמרי' דמקרא מגילה קודם להמת היינו באחר אבל האונן פטור עד שיקברנו מיהו לפמ"ש בסי' ע"א דאם רוצה להחמיר רשאי א"כ יוצא במה ששמע בצבור דהא עיקר דמקרא מגילה קודם להמת וא"כ חייב במקרא מגילה עכ"ל הרי כמה נתחבט המג"א דדוקא יען שמקרא מגילה קודם להמת וגם יען דעיקר מקרא מגילה נתקן בצבור וגם בצירף שאם יחפץ רשאי להחמיר לעשות מ"ע יצא ידי מקרא מגילה אבל בתליית ציצית דכל המצות ציצית הוה מצוה דרשות ואין תליית ציצית קודם לקבורת מת א"כ בודאי אין האונן בר חיוב ציצית וא"כ עשה אותם גברא שפטור מכל המצות ופסולים ודוק. אמנם כבר שדא המהרש"ל בתשובה סי' ע' ביה נרגא דהך כללא דאונן פטור מכל המצות לאו כלל גמור דיש מצות שאונן מחויב ומביא שני ראי' גדולות (א) כתובות פ"א מי שהי' טבחו טבוח ומת לו מת בועל בעילת מצוה ופורש וקשה הא אונן פטור מכל המצות ואף אינו רשאי להחמיר כמבואר בירושלמי אלא בודאי יש מצות פרטי שהוא חייב (ב) מברייתא הובא פ"ק דמגילה מי שהולך לשחוט פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת וכו' ת"ל יטמא למת מצוה אבל לא למי שאינו מת מצוה אינו מבטל שום דבר שעושה מצותו למול את בנו מקודם א"כ מבואר דיש מצות דאונן מחויב בו יעו"ש וא"כ אפשר מצות ציצית שהוא שקולה כנגד כל המצות עיין בגמרא ובטור ובב"י או"ח סי' כ"ד א"כ אין אונן פטור ממנה וממילא הוא בר חיוב בשעה שתלה הציצית ודוק. אך אפשר ליישב קו' מהרש"ל בעזה"י מה שהקשה מכתובות איך יבעול בעילות מצוה הא אונן לאו בר מצוה נ"ל דלכאורה העיקר מצוה הוא מצות פ"ו ולזה צריך לבעול אשה להוליד ולהבנות ע"י האשה שלקח וא"כ בעילת בתולה אשר אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אין באותה בעילה קיום מצוה רק בעילה ראשונה בועל להוציא כלי למעשהו שתהי' ראוי' להתעבר וכאשר ובעל אותה שנית תהי' כלי להתעבר ממנו וקראו אותו בעילת מצוה על שם התכלית שע"י בעילה הזאת יקיים אח"כ מצות פ"ו אבל אין בבעילה ראשונה קיום מ"ע רק מצוה בעלמא הכנות כלי לקיום מצוה וא"כ לא שייך לומר איך יבעל הא אונן פטור ממצות דהא באמת לא קיים היום מ"ע ואטו יהיה אונן פטור להגביה אבידה אשר הוא הכנה לקיים מצות השבת אבידה אחרי אבילות בשלמא לקיים היום מצות פטור והגם שאין ראיה משם דאיכא לאו דלא תוכל להתעלם אבל אי הי' פטור מהשיב לא הי' עליו לאו כמובן אבל מהכ"ת יהי' פטור גם להכנה בשלמא מחיוב קיום מ"ע נפטר דהעוסק במצוה פטור ממצוה ואפי' עשה המצוה לא מהני לפטור אותו מלקיים המצוה אח"כ כמו במקרא מגילה אבל מהכ"ת לא יוכל לעשות הכנה למצוה כמו בבעילת מצוה שפועל לעשות כלי לקיים בביאה שנית פ"ו ודוק. ואוסיף נופך בשלמא בקיום מצוה אשר בא על כל אדם בחיוב כמו ק"ש ותפילה וקריאת מגילה ותקיעת שופר וכדומה אז מכח אנינות אשר הוא חיוב עליו להיות דעתו על צורך המת פטור מקיום מ"ע אשר צריך ג"כ מחשבות כוונה ואפי' אי מצות אין צריך כוונה עכ"פ צריך להיות ראוי' להיות לו מחשבה וכוונה והאונן אין דעתו מתישבת עליו ומכח חיובו במ"ע ישכח אנינותו על כן פטרוהו אבל הכנה לקיום מצוה אחרי זמן מועד אינו בהול במחשבתו וגם הכנה אין צריך כוונה ולא נפטר ע"י אנינות ולכן בועל בעילת מצוה ועיין בתוס' שם ודוק. ומצאתי בשמ"ק בכתובות דף ג' שחקר אי מותר לו דווקא בעולה ראשונה ולא בעילה שניה שכ' וז"ל אבל מאיזה טעם נתיר בעילה ראשונה טפי משאר בעילות אדרבה אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואבותינו הקדושים יצחק ויעקב מעכו ביד וכי תימא אם כן אמאי קרי לה בעילת מצוה פירוש בתוס' דהיינו משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרינן אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מדבק בה ובאים לידי פ"ו ומסיימים התוס' עד להכי קרי ליה לבעילה ראשונה בעילת מצוה פי' דבהאי טעמא סגי למקרייה בעילת מצוה מיהו לא מחלקי' בינייהו לענין דינא דנימא בעילה ראשונה שרי לאחר שנקבר ולא שאר בעילות דמאי טעמא אדרבה דעיקר פ"ו באינך בעילות דקודם שנקבר מותר בתשמיש המטה וכדעת הרמב"ם והרי"ץ גיאות עכ"ל הרי מפורש יוצא שלכך קרא בעילת מצוה שעושה הכנה ופועל שראוי' שתתעבר בביאה שנית אשר בו יקיים אח"כ פ"ו ודוק. ובחדושי ישבתי קו' הפלאה כתובות דף ה' דאמרי' ר"י מקלקל הוא והקשה הפלאה הא קיום מצוה נקרא מתקן כמו במילה ופי' בתוס' משום קיום מצוה וא"כ הבעילה הוה בעילות מצוה ונחשב תיקן יעו"ש ולפי מ"ש שם במילה ובד' מיתות ב"ד הוה קיום מ"ע ובעילה הוה רק הכנה למצוה ודוק. ולפ"ז בקיום מ"ע של ציצית הגם דהוה מצוה דרשות אבל עכ"פ כיון שמקיים מ"ע ממש הוא פטור מכח אנינות ודוק. ומה שהקשה מן ההולך למול בנו ושמע שמת דיוכל נימול וקשה הא אונן פטור נ"ל והוא דעיקר מה שאונן פטור ממצוה הוא מחמת דעוסק במצוה של האנינות פטור משאר מצות כך שמעתי מפו אדמ"ו הגאון שר התורה בעמ"ח ספר שערי תורה זצ"ל וכן מצאתי נרמז במהרש"ל סי' ע' שכתב וז"ל אלא בודאי חייב במצות פרטיות כי האי אלא שהקילו חכמים עליו ופטרוהו מתפילה ומכל המצות מאחר שהוא עוסק במצוה זו של מת והכא שאינו מבעל שום דבר מענין צרכי מתו במה שמוליך לבנו לימול
ולהכניסו בברית פשיטא שחייב עכ"ל הרי שרמז שעיקר הטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה ודוק. ולפ"ז בברייתא שם תנינן ההולך לשחוט את פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת א"כ התחיל במצוה של פסח ומילה קודם ששמע שמת לו מת שיחול עליו מצות אנינות ואמרי' בהיפך העוסק במצוה של פסח ומילה פטור משאר מצוה הבא עליו ולא חל עליו מצות אנינות כלל חוץ ממת מצוה צריך לבטל מצות פסח ומילה ודוק כי עמוק בעזה"י. ועיין בנמ"י בב"מ אף ל' דחידש דמשעה שמתחיל באבידה הגם דלא מקיים עדיין השבת האבידה הוה בכלל עשה דוחה לל"ת ונקרא בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה יעו"ש וא"כ זה שהלך למול בנו ולשחוט פסחו הוה כבר עוסק במצוה ועיין בסוכה דף כ"ה בלכתך בדרך שפטור בהליכת מצוה משאר המצות מכח העוסק במצוה פטור מן המצוה וברשב"א שם חידש אפי' אם יתבטל מכח מצוה קלה ממצוה חמורה ודוק. ומעתה שמיושבים קו' מהרש"ל הדרינן לכלל דאונן פטור מכל המצות שבעולם ואין יוצא מן הכלל דברים פרטים וא"כ הגם ששקולה מצות ציצית ככל המצות האונן פטור וא"כ נפסלו הציצית אשר תלה בבגד כשהי' אונן ודוק. אך עדיין יש לי לחקור דבלא"ה קשה על ראי' מהרש"ל בהולך לשחוט פסחו ולמול בנו דקשה הא הוה אונן דפטור מכל המצות איך ישחוט הפסח וימול בנו ולכאורה לק"מ בשלמא אי צריך לטמאות מחמת מצות טומאת קרובים א"כ הי' נדחה מקיום מצות פסח וממצות מילה וגם נפסק ממנו שם שהוא עוסק במצוה דהא מצוה לטמא לקרוב קודם אבל כיון שפסח ומילה קודם והקשה רק כך איך יהי' אונן מל ועושה פסח הא אונן פטור ממצות הוא פלא בשלמא בק"ש ובתפילה וקריאת מגילה ושופר וכדומה שהן מצות שבגופו שצריך שיקרא ק"ש ותפלה ולשמוע מגילה ובקול שופר בגופו א"כ אונן פטור אבל כאן בפסח ומילה דמהני שליחות א"כ הלא רגע זו יכול להפסיק מאנינות לעשות שליח רק אי צריך לטמאות עצמו אז יבטל ממצות אבל אי אין צריך לטמאות קשה הא מחמת אנינות יעשה שלוחים על פסח ומילה. ואחר העיון משבשתא דכלל גדול בש"ס כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משווה דשלוחו של אדם כמותו אבל לא עדיף השליח מן המשלח ועיין תוס' נזיר י"ב בהפרשת חלה אם עשה שליח בעודו קמח והוא דאמרו כהנים ע"כ שלוחא דרחמנא עיין נדרים דף ל"ו וא"כ אי לא מהני אפי' בדיעבד אם אונן עוסק במצותו א"א לעשות שליח ושפיר דן מהרש"ל להביא ראי' דיש מצות דאונן חייב ודוק. ובכל זה נ"ל דהאונן לא יוכל לעשות שליח אבל מי שעשה אונן שליח על דבר להיות כמותו לעשות לו למצוה בודאי יכול להיות אונן שליח דעכ"פ האונן הוה בר חיוב באותו דבר שיוכל להיות שליח לקיום מצוה הגם דהוא פטור לקיים המצוה לעצמו אבל עכ"פ בר חיוב של אותו מצוה הוא ויוכל להיות שליח על מצוה דיהי' נחשב כאלו המשלח עשה המצוה דלהיפך לא אמרי' כל מה שהשליח אינו יכול לעשות לעצמו לא יוכל להיות שליח לדבר ודוק (רק מצאתי בנב"י מהד"ת שחקר חקירה אי הפי' בגמ' שליח לא מצי משוה קאי על השליח ודוק). ואוסף נופך אינו בר חיוב דלא נעשה שליח הוה דווקא דגופו לא נכנס בהר סיני באותו סוג חיוב אותו מצוה הגם דגופו הי' ראוי לעשות אותו פעולת מצוה אבל מה שאונן פעור ממצות הוא יען שעוסק במצות אנינות שהוא טרוד במחשבותיו לתכלית המת שהוא קבורת קרובותיו והעוסק במצוה פטור ממצוה והוא כלל גדול בכל המצות מי שעוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת והגם בשאר מצות אם אפשר לקיים אינו פטור דאל"כ מי שיש לו ציצית בבגדו יהי' פטור מכל המצות עיין בנמ"י בזה כאן החזיקו חכמים הדין שיהי' מחשבותיו כולם לכבוד המת דגדול כבוד הבריות א"כ מה שמצוה פועל דלא הוה בר חיוב בשאר מצות לא עוקר לומר דלא הוה בר חיוב להיות שליח לאיש אשר מוטל עליו לעשות מצוה דאם לא שמצוה מעכבו הי' הוא בר חיוב לעשות גם הוא אותו מצוה די אם נאמר שלא יכול לעשות שליח על קיום מ"ע שלו אבל בודאי הוה שליח לאיש אשר מחויב ג"כ במצוה הזאת ודוק. וא"כ אפוא אותו ד' כנפות שקשר האונן בו ציצית לעצמו הוא פסול ואותו ד' כנפות אשר קשר בו בשליחות לגיסו הוא כשר ודוק. וחפשתי באוצר התשובות של אדמו"ר חתם סופר ז"ל ומצאתי בחלק ו' סי' ל"ע אחרי שהקדים שדעתו כמהרש"ל שימול האב בנו באנינות ודלא כרמ"א שהובא בט"ז בהל' אבילות וביאר שזה דווקא באב במילת בנו פליגי מהרש"א ורמ"א וכתב וז"ל אבל אחר שרוצה למול בנו של אחר ונעשה המוהל אונן לפענ"ד אין כאן מחלוקת דאי ליכא אחר רק הוא ימול דהרי המצוה איננו עליו רק על האב והוא נעשה שלוחו וכו' וכתוב אח"כ וז"ל מ"מ באונן נ"ל דנעשה שליח עכ"פ בר חיובא הוא מן התורה ומכ"ש להסוברים דאם ירצה לעשות מצוה רשאי וא"כ בליכא אחר לענ"ד בודאי ימול אם אין האב אונן ובדאיכא אחר פשוט לי שלא ימול ומהכ"ת יעשה אונן לשליח היכא דאיכא למיעבד שליח בר חיובא ואפילו כבר כיבדו יכול לחזור בו דכיון דליכא אלא מחוסר אמונה והכא הוה כתרי תרעי דמצי למהדר זה נ"ל פשוט מאוד עכ"ל שמחתי מאוד בעיקר הדין דכתב דמהני מוהל שהוא אונן בתורת שליחות וה"ה דמהני שליחות אונן לעשות ציצית רק דאמ"ו ז"ל הולך בדרכו יען שהוא בר חיובו מדאורייתא רק מדרבנן לא הוה בר חיובא ולכן בדאיכא מוהל אחר יוכל לחזור מדיבורו ולי הפעוט נ"ל אפי' אם אונן פטור מדאורייתא אעפ"כ נשאר עליו שם בר חיובא דמה שפטור מן המצות הוא מכח עוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן אין עליו חיוב קיום מ"ע ואפילו עשה כאשר עבר אנינות חל עליו חיובו וצריך לעשות המ"ע בתורת חיוב וכל זה לקיים המצוה עצמו אבל להיות שליח לאחרים הוה שליח טוב דהא הוא הוה ג"כ בר חיוב במצוה הנ"ל רק שמצוה אחרת פוטרתו אבל עכ"פ בדיעבד בודאי מהני מה שעשה האונן הציצית לגיסו בתורת שליחות אבל מה שעשה הציצית לעצמו לא מהני דבשלמא במילה הכריע אדמו"ר ז"ל כמהרש"ל יען דמילה דוחה שבת וקבורת מת מצוה אינו דוחה שבת א"כ מילה קודמת ואין אנינות מעכב לקיום מצות מילה אבל בעשיות ציצית בודאי אדמ"ו ז"ל מודה שהדין עם הרמ"א ודוק. ואחרי שנים רבות מצאתי בחכמת אדם כלל קל"ג אות ה' שכתב וז"ל אם התחיל להתפלל ונודע לו שהוא אונן נ"ל דיכול לגמור תפלתו כדאיתא בסי' ש"צ סעיף ד' כדין בכל הדברים דקיי"ל אם התחילו אין מפסיקין ועוד דכיון דעוסק במצוה דפטור מן המצוה (והא דהוצרך לתת טעם דאונן פעור מכל המצות משום כבודו של מת ולא משום דעוסק במצוה היינו דהעוסק במצוה קיי"ל דאם יכול לקיים שניהם חייב וא"כ ה"נ למה לא יברך המוציא וכיוצא בו דא"א לפטרו מטעם עוסק במצוה) עכ"ל ראה מפורש יוצא שחקר בטעם דאנינות פוטר מטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה כדברי מהרש"ל וכדברי אדמ"ו ז"ל והבין. ואיידי לא אמנע מלהודיע שנפלא בעיני בנב"י ח"ר א"ח סי' כ"ז שרצה לחדש מכח חביבה מצוה בשעתא חייב אונן בו והגם שפטור מק"ש ותפילה דהוה זמנו קבוע ואעפ"כ אונן פטור וחידש מצוה הנוהגות בכל יום לא אמרי' בהם חביבה מצוה דאל"כ למה לא יעמדו בעלי אומנות מפני קורא ק"ש או ת"ח העובר שמהרהר בד"ת תמיד יעו"ש ולדעתי יפלא בשלמא במביאים בכורים שבאים מארץ רחוקה ובעלי אומנות לא יביאו ביום ההוא ביכורים אז מכבדים להעוסקים במצוה היום אבל אטו הבעלי אומנות לא קוראים ק"ש בכל יום ולא עוסקים בתורה בכל יום הגם שהם עוסקים מעט ות"ח עוסק הרבה בת"ת הלא אחד הממעיט ואחד המרבה אך שיכווין לבו לשמים ועיין ר"ן נדרים דף ח' הואיל אי בעי פעור נפשיה בק"ש ערבית ושחרית ונהפוך מצינו שיש למצוה הנוהגות בכל יום מעלות תדיר כמבואר בזבחים דתדיר קודם למצוי ודוק. ועוד דשם דווקא אם רבים עוסקים בהבאת בכורים עומדים ולא בעבור היחיד וכן כתב המהרי"ט בחדושיו בשם רמב"ן יעו"ש ועיין בירושלמי דאמרו הלין דקיימא קמי מיתא לא מפני המת עומדים אלא מן אינון דגומלים ליה חסד ודוק. סוף דבר נ"ל דמי שהי' אונן צריך להסיר הציצית ולתלאם מחדש אבל גיסו אין צריך להסיר הציצית כנלענ"ד: