שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ג · סימן כג
נשאלתי מאיש אשר יודע רפואות רבות והושלח בעדו עגלה בליל שבת קודש שיבוא מיד בכפר הסמוך שנחלה ילד מאוד והי' גשם שוטף ולקח פערסאל והלך ברגליו כדי שלא יסע בעגלה בשבת קודש וכאשר בא לשם אמר לו בן תורה שחטא מאוד שטוב הי' לו ליסע בעגלה מאשר פתח וסגר הפרזאל ושאל אם ח"ו יארע כזה איך ועשה אם לבחור ליסע בעגלה או שטוב שיפתח הפערזאל וילך ברגליו. תשובה לא דבר נקל הוא ליתן בזה כלל הן להיתר או לאיסור לבחור בנסיעה על העגלה או לבחור לפתוח הפערזאל כי הנב"י מהד"ת חושש על איסור סקילה במי שפותח הפערזאל כמבואר בדבריו בסי' למד ואדמ"ו בחתם סופר סי' ע"ב מסופק אי יש בפתיחת הפערזאל אפי' איסור דרבנן א"כ להנב"י בודאי טוב ליסע על עגלה מלפתוח בעצמו הפערזאל ולישא אותו מעל ראשו ולאדמ"ו חת"ס בודאי טוב לפתוח הפערזאל מליסע על עגלה ואשר נתן לי אלקי' בזה אשמור לדבר בדבר הלכה בעזה"י. הנה הביא אדמ"ו ז"ל בסי' ע"ב ג' היתרים דאין בנשיאת הפערסאל חיוב חטאת כאשר אביא בעזה"י (א) אחרי שהביא דברי ירושלמי מפרק כלל גדול כתב בד"ה ולמדתי מהירושלמי ג' טעמים שלא יהי' בפערזאל שום נדנוד איסור מן התורה עכ"פ ואעתיק דבריו ז"ל חדא דהו"ל בנין לשעה שהוא עשוי' מתחילה לבנותו ולסותרו לשעתו ולחזור ולבנותו ולסותרו כל שעה כמו שהי' המשכן עשוי' ופליגי אמוראי למ"ד מתוך שהי' חונים עפ"י הדיבור ה"ל כבנין עולם א"כ הדרינן לכללן דבנין לשעה לאו בנין הוא וכיון דאשכחן סתמא דתלמודא דידן בפ' במה מדליקין ל"א ע"ב גבי מפני שהוא עושה פחם דאמר גבי סותר ע"מ לבנות במקומו דכיון דכתיב עפ"י ד' יחנו כמקומו דמי ולא דחי' לי' ש"מ הכי קיי"ל וכן משמע בתוס' דף צ"ד ע"א ד"ה ור"ש פוטר וכיון שכן הלכה דבנין העשוי' לשעתו אינו בנין א"כ האי פערזאל עשוי' לשעה כמובן עכ"ל. ולדעתי שאני במשכן דהא בני ישראל מוכרחים לסתור בנין המשכן כאשר עלה הענן מעל המשכן הי' צריכים לנסוע והי' מוכרחים לסתור המשכן זהו בנין לשעה הגם שהבנין בעצמו חזק כיון שמוכרחים לסתור אותו לפרוק כאן כדי להקימו במקום אחר זהו בנין לשעה חוץ אם נאמר יען שלא הי' בידם לפרוק אלא על פי ד' יסעו הוה כבנין עולם כאשר השיב שם שהקב"ה הבטיחם שיביאם לארץ ישראל א"כ ע"כ פעם אחד יפסקו בעל כרחם כאשר יסע הענן ושוב לא יעמידו אותו בזה פליגי התנאים אי נחשב כבנין שעה או נחשב כבנין עולם שהלא הכל נעשה על פי ד' אבל מי שעושה אהל הגם שדעתו לפרוק ולהקימו אפי' כמה פעמים ביום אבל עכ"פ אין מוכרחים לפרקו כמו בפערזאל שיוכל להניח כך פרוש וכאשר ירד הגשם והשלג יקחנו בידו להגין בו על ראשו אז לא נקרא בנין לשעה כי מי יעכב בו שלא יהי' פרוש אפילו ימים רבים הלא בכל זאת ישמש תשמישו המיוחד בו בכל עת ובכל שעה וא"כ אין זה בנין לשעה אלא כבנין זמן מרובה והבן. ואוסף עוד אפילו אם נאמר הגם שליכא הכרח מצוה לפרוק כמו במשכן הוא גם כן בנין לשעה זה דווקא כגון בעירובין דף ק"ב בהני דכרי דצריכין קור בלילה וע"כ דרך התשמיש מהך בודיא לסתור הגג בכל לילה דאל"כ יזיק החום לדכרי א"כ כיון דכל תשמישו לעשות הגג ביום ולסתור בלילה הוה בנין לשעה דאל"כ נסתר כל תכלית תשמישו אבל בפערזאל דכל תשמישו הוא אם הוא פתוח להיות למחסה ולהגין בעבור חום ביום ובעבור גשם ושלג ביום ובלילה א"כ לתכלית תשמישו לא צריך לסתור אותו כלל רק דדרך כך לסתור אותו כאשר פסק הגשם והשלג או נפסק החום כי אז נפסק תשמישו לגמרי ואפי' אם יפרוק אז לילך בו תחת מקל הלא אין זה תשמיש הגג שהוא הפערזאל הוא תשמיש קנה האמצעי והבן. ובזה יש ליישב קו' הגדולה של הנב"י מהד"ת א"ח סי' ל' בד"ה ועבור זה שהקשה סתירת רב אלפס בפרק תולין כתב אם הגג רחב טפח או סמוך בג' טפחים חייב חטאת ובפרק כל הכלים כתב הך דבודיא דאם שייר טפח מותר לפשוט ביום וקשה כיון דיש בגג טפח הוה בנין קבע וחייב חטאת בשוגג ובמזיד סקילה אם מוסף על בנין קבע א"כ דבריו סותרים זה את זה וצע"ג. ולפמ"ש נכון דבהך בודיא דתשמישו בכך לסתור בלילה ולבנות ביום א"כ הוה בנין שעה דהא מוכרח לתשמיש לפרוק בכל יום ובנין שעה לא הוה בנין ואין בו איסור דאורייתא דהוה בעצמו בנין עראי ומותר להוסיף בבנין עראי אבל בטלית מקופלת מי יכריח אותו לפרוק כלל הלא יכול להשאר שם ביום ובלילה ימים רבים תשמישו הוא לחסות בצל טלית כפולה ביום ויוכל להשאר שם גם בלילה ולא צריך לסתור אותו לתשמישו א"כ בגג טפח הוה בנין קבע אבל בכרוך בודאי אפי' אם מביא מחצלת ופורס בשבת לא הוה רק בנין עראי והבן. היוצא מזה דיש שני מינים אהל עראי (א) מחמת חולשת בנינו שאין בגגו טפח ואין זה צורת אהל קבועה (ב) מחמת תכלית שמוש הגם שבעצמו נבנה בטוב בגג טפח אבל לא יוכל להיות בנין רק לשעה חדא דאם לא יסתיר אותו לא ישיג תכלית שמושו ושניהם הווין אהל עראי ומותר להוסיף עליו בשבת אבל אם יוכל להשאר בדמותו בצורת אהל טפח אז הוה בנין קבע וחייב חטאת בשוגג וסקילה במזיד וא"כ בפערזאל חייב באיסור חטאת וסקילה ודוק. וגם בעיקר ראי' אדמ"ו ז"ל משבת דף ל"א פלא בעיני דלמא באמת ראי' ממשכן דבנין לשעה הוה בנין דבמשכן הכא הוה דהקב"ה הבטיח לישראל שיביאם לארץ ישראל ומה דלא דחי הכא בבבלי בשבת בסותר ע"מ לבנות במקומו הוא שאני הכא דכל הטעם דצריך להיות סותר ע"מ לבנות במקומו הוא הטעם דאז הוה סתירה לתכלית הבנין במקומו אבל שלא לבנות במקומו א"כ הוה הסתירה מקלקל ולא מתקן דהא אין צריך הסתירה במקום הזה בעבור לבנות במקום אחר וע"ז אמרו בגמ' דכתוב על פי ד' יחנו כבמקומו דמי הפי' דהקמת המשכן צריך להיות במקום שהשכינה שורה זה הוא מקומו שיעמוד בהשראת השכינה וא"כ מיד בהעלות הענן הי' צריכין לסתור דמקום עמידת המשכן הוא במקום אשר שם ד' חונה א"כ הוה הסתירה לתכלית כמו הסותר ע"מ לבנות במקומו ה"ה במשכן הי' הקמתו ועמידתו רק במקום השראת השכינה וא"כ מה הי' לו לגמ' לדחות מזה שלבסוף יבואו בני ישראל לארץ הקדושה עכ"פ כעת הוה סתירה לבנות במקומו אשר יהי' השראת השכונה אבל לעולם בנין לשעה הוה בנין כמו במשכן דהוה בנין לשעה דלא ידעו אולי יסע הענן למחרת ויצרכו לפרוק ולסתור הבנין והגם דנוסעים על פי ד' אעפ"כ לא הוה כבנין עולם דהא הקב"ה הבטיח להביאם לא"י ולא ידעו אם יעכב זמן מועט יום אחד או ימים רבים ודוק. וראי' שהביא אדמ"ו ז"ל שם שכתב וז"ל ועיין מו"ק דף ט' ע"א דדחיק אמאי דאיגו ולא משני משום דאיכא למימר בנין בהמ"ק יוכיח דלא דחי אפי' י"ט ובימי מילואים דחה אפי' שבת שהקימו ופריקו בכל יום אע"כ התם בנין לשעה הוה כמו הפטרזאל להעמידו ולפרקו לשעתו ביומו ולא דמי להעמדת המשכן במקום תחנותם עפ"י ד' יחנו. הנה מלבד דשאני התם דהי' צריך לפרקו בכל יום כדי להעמידו למחר מחדש ועיין בילקוט פ' נשא בשם פסיקתא וספרי על פסוק ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן שכלו הקמותיו תני בכל יום ויום הי' משה מעמיד את המשכן ובכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו יעו"ש וא"כ אם מכח לעשות מלואים צריך לפרוק באותו יום שהעמידו א"כ לא גרע מכרך בודיא דהוה בנין אהל עראי דגם כאן מוכרח לפרוק היום כדי להעמידו למחר ומותר לעשות כן אבל בפערזאל יוכל להיות נשאר פתוח תמיד והוה בנין קבע ודוק. בלא זה פלא בעיני בשלומא הבנין אינו דוחה שבת דהוה רק מ"ע ועשו לי מקדש ואינו דוחה שבת כחכז"ל שנסמך להורות שאין בנין בהמק"ד דוחה שבת אבל ז' ימי מלואים שהי' מצוה להקריב קרבנותיו עליו ועיין גם בילקוט סוף צו בשם תורת כהנים הי' דוחה שבת כמו שחיטות קרבנות למלואים דוחה שבת דבהקמת המשכן עם הקרבנות הוה מצות מלואים וה"ה בחנוכת הבהמ"ק של שלמה לא הי' להם לדאוג אם עברו איסור כרת לחנוכת הבית כמו הקרבת נשיאים שדוחה שבת אעפ"י שהוא קרבן יחיד ואיסור סקילה נהפוך הוא שהי' לו ק"ו אם העמדת המשכן דוחה שבת למלואים שהעמידו ופרקו אפי' בשבת ק"ו שנדחה יוכ"פ בעבור חנוכת הבית וע"כ דדאגו מפני ששם הי' צורך גבוה ובבהמ"ק הי' צורך הדיוט ודוק. ועוד דלמא פרס בשבת היריעות למעלה מתחילה ואח"כ להעמודים והאדנים ולא הוה כדרך הבנין עיין ברא"ש דף ל"ב בביצה בהעמדת השולחן שיש לו ד' דפנות גמורים ועיין בש"ע א"ח סי' שט"ו ועיין רש"י מנחות דף צ"ט ע"א בד"ה ויקם משה וז"ל מעיקרא ויקם משה את המשכן היינו היריעות שמתחילה פורס היריעות ולא הורידם בהקמת העמודים והאדנים אלא אחז היריעות בידו עד שהקים כולם עכ"ל הרי שעשה כל היום לפרוס היריעה ולהעמיד אח"כ הקרשים ואדנים ואפי' את"ל כיון שצריך להעלות בקודש הוה זה דרך בנין (מה שבאמת לא נראה לי לדינא כיון שדרך בנין בעלמא לא הוה כן) מכל מקום ללשון הראשון שם ברש"י בודאי יש לדחות שבשבת בתוך ימי מלואים עשה משה כן ודוק (ועיין בירושלמי ריש פרק הבונה). (ב) היתר ב' כתב אדמ"ו חת"ס ז"ל באות ב' וז"ל דלא מצינו כיוצא במקדש שיהי' האוהל עובר ממקום למקום ע"י אדם הנושא בעצמו וכל מה שהאריך בנוב"י בענין אהל זרוק אינו ענין לשבת דהתם לענין טומאה אבל לענין שבת לא הוה מלאכה כ"א מה דהוה במשכן ועמ"ש תוספות בשבת ה' ע"ב ד"ה אגוז ע"ג מים וכו' דאע"ג דלענין קנין קיי"ל ספינה מינח נייחא ומיא ממטיא מ"מ לענין שבת לא הוה הנחה משום שבמשכן לא הצניעו חפצים בענין זה ע"ש וה"נ דכוותי' עכ"ל. טרם אדבר בעזה"י אביא לשון התוס' בשבת דף ה' בד"ה אגוז וז"ל ואע"ג דאמרינן בפ"ק דב"מ דף ע' ספינה מינח נייחא ומיא דקא ממטו לה לגבי קנין שאני דלא אקרי חצר מהלכת דחצר ילפינן מיד ויד נמי איהו דקא מסגי תותא וקא ממטי לה אבל הכא ממשכן ילפינן ושם לא הי' מסתמא אלא כדרך שמצניעים חפצים בני אדם ובעי אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים אם הוא דרך כך להצניע חפצים או לא אע"ג דודאי לאו כמונח דמי דקיימא לן רכוב כמהלך דמי עכ"ל הבנת דברי תוס' הוא כך בעזה"י בשלומא בקנין דילפי' קנין חצר מיד א"כ כמו ביד איהו דקא מסגי תותא ומהני קנין ביד ה"ה בספינא דמי' דקא ממטו לה מי יבקש להיות קנין חצר בדרך שמצניע אדם חפצים דהכל תלוי אם החצר מהלך מעצמו או דבר אחר מניעו אבל בשבת דילפינן ממשכן דמסתמא לא הניחו חפצים הנצרכין אלא כדרך שמצניעין חפצים בני אדם ולא הי' מצניעין חפצי משכן בדרך זה ופטור דהנחה מעלי' בעינן שינוח הכלי ולא יזיז ממקומו זיז כל שהוא אז הוה מלאכת מחשבת כדרך שבני אדם עושין הנחה להצניע כלים ומה שאיבעי לרבא באגוז בכלי כל איבעי הוא אי הדרך של בני אדם להצניע חפצים כך אז חייב באגוז צף על פני המים אע"ג דהכלי לאו כמונח דמי דרכוב כמהלך דמי עכ"פ היו המצניעין כדרך שמצניעין בני אדם חפצים וכדרך שהצניעו במשכן וחייב כי באגוז שצף על פני המים לא עשה הנחה כלל ומביא תוס' שני ראי' דהנחה כשהוא מהלך לא הוה הנחה ואפ"ה אם עשה הצנעה חפץ בתוך כלי כדרך שמצניעין חשוב הנחה וחייב ודוק. היוצא מזה דתוס' חדשו הגם דלא הוה הכלי בתוך המים הנחה כמו שלא הוה האגוז בתוך המים הנחה כי מי שמצניע חפץ לא יצניע אותו להיות החפץ מתנוע נע ונד בכל זאת נסתפק רבא אי לא הוה דרך הצנעה באגוז בתוך הכלי הגם דהכלי מתנודד פן מצניעין בני אדם חפצים בכך והוה לגבי האגוז הנחה מעלי' דהוא מונח בתוך הכלי ומעצמו יהיה לו הנחה מעלי' רק המים מנענעים הכלי וגם שגם האגוז יתנועע בתוך הכלי אבל האגוז בתוך המים שמתנודד האגוז גופיה מכח מקום הנחתו אין זה הנחה דמתנודד תמיד כמו אם הניח על האדם דרוכב דלא הוה הנחה ובכותב שתי אותיות הניח האותיות שהם ישארו במקומם בלי נדנוד כלל אבל אם שפך הדיו לתוך כלי אין זה הנחה כיון שהוא מהלך ולא נח הדיו כלל במקום ראוי' להנחה דהא כשהי' מהלך שפך הדיו ולא מצא הדיו מקום מנוחה כמו האגוז בתוך המים דלא נחשב הנחה כי איך יוכל לנוח האגוז על המים וכן איך ינוח הדיו אם השופך מהלך. ולפ"ז עד כאן לא חדשו תוס' אלא אפי' הכלי מעצמו ינוח כי המים ממטי לה אעפ"כ לא חייב על עקירת האגוז אל הכלי כיון שהמים פועלין שלא יהיה הנחה לאגוז ולא הי' במשכן מצניעין כעין זה ונשארנו בסברה שצריך להיות בשבת הנחה מעלי' הנחה כדרך שמצניעין בו חפצים הגם בקנין די שלא יהיה מהלך מעצמו כמו שידים לא יתנועו מעצמו אבל בשבת הנחה מעלי' בעי הנחה שעושין כאשר מצניעין חפץ ולא באופן שלא יוכל החפץ לנוח כי אז אין דרך בני אדם להצניע ולא נחשב הנחה זו להנחה כיון שלא ישאר בלי נענוע אבל באהל זרוק אם נחשב לאהל להפסיק בטומאה ג"כ שמו עליו דהוא אהל וא"כ למה לא יהיה נחשב לאהל בשבת הלא עשה ותיקן ובנה אהל אשר שמו עליו אהל הוא להפסיק בטומאה בשלומא באגוז על פני המים לא עשה הנחה מעלי' כי הנחה הוה שנשאר בלי נענוע במקומו ולא שינוע אנה ואנה כי בשבת מלאכת מחשבת אסרה התורה מלאכת הנחה כדרך שמצניעין חפץ כי כך הצניעו בחפצי משכן ולא די בהנחה אשר ינוע הגם שהמים גורם לו כי עכ"פ מי מצניע חפץ במקום שלא ימצא מנוחה והבן. ואעתיק דברי רשב"א בשבת דף ה' שכתב וז"ל בד"ה הא וי"ל הא דבעי רשב"א אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים אי אזלי' בתר כלי או בתר אגוז איכא למידק מאי שנא מהא דתנן בפ"ק דב"מ גם דגים שקפצו בספינה ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטי לה וי"ל דהתם גבי קנין כל חצר שאין היא עצמה מהלכת קונה אעפ"י שאחרים מוליכין אותה כספינה וכקלתה הקשורה בה אבל גבי שבת בעינן שיפול החפץ ממקום שנח להכי מספקא לן דלמא אף כשהכלי צף במים ואגוז בתוכו בעי' שיהא האגוז מונח במקום שאינו מתנוע אפילו מצד תנועות אחרים עכ"ל ועיין בריטב"א שם שכ' על קו' הנ"ל וז"ל וי"ל דהתם כל חצר שאינה מהלכת קניא וספינה אינה מהלכת אלא מיא קא ממטו לה אבל גבי שבת בעי הנחה והא נייחא ולא ניחא עכ"ל הרי שפתי ראשונים ברור מללו דבשבת בעי הנחה מעלי' שלא יתנוע גם מחמת תנועת דבר אחר או כיון דמתנוע אפי' מחמת דבר אחר לא הוה הנחה גמורה וחשובה כי מלאכת מחשבת אסרה התורה ולא שתהיה הנחה גרועה כנח ולא נח ממש ודוק. ועיין בתוס' בב"מ דף ט' ע"ב בד"ה ספינה מינח נייח וז"ל וכן פ"ק דשבת דף ה' ע"ב אגוז צף על גבי מים לא הוה הנחה אגוז בכלי וכלי שצף על גבי מים מהו התם משום דדומיא דמלאכת המשכן בעינן ולא הי' מצניעים חפצים בדבר שהי' מתנענע ומתנדנד אבל גבי קני' כיון שהוא דומי' דידו קני עכ"ל הרי שבארו לתרץ הקו' משני פנים דשבת דומי' דמלאכת המשכן בעינן ולא הי' מצניעין חפצים בדבר שהי' מתנוע ומנדנד דאין זה הנחה לחפץ ושאני גבי קנין כיון שהוא דומי' דידו קני דעכ"פ לא הוה חצר מהלך מעצמו דומי' דיד רק בתוס' שבת דף ה' בארו הפנים של איבעי של רבא אם יהיה חייב באגוז בכלי וצף על המים ובב"מ דף ט' בארו בצד השני למה לא יתחייב באגוז בכלי מטעם שלא הי' חפצים בכלי שמנדנד אנה ואנה ומדברי תוס' נשמע למה הוצרכו התוס' לתרץ הקו' משני פנים הלא הי' די לומר ניהו דנחשב הנחה בשבת בעי דומי' הנחה מלאכת המשכן אלא ע"כ אי היה צריך חצר נח לגבי קנין היה ג"כ הנחה לגבי שבת אבל כיון דלגבי קנין לא צריך שם הנחה רק שלא יהי' חצר מהלך מהני זה דלא הי' מצניעין במשכן כן ולא נגמר לחייב בשבת אלא בהנחה גמורה אבל באהל זרוק אם מקבל על עצמו שם אהל לכל דיני טומאה וטהרה בודאי הוה שם אהל גם לענין שבת דממשכן ילפי' רק זאת שיהי' עליו השם מלאכה חשובה אבל לא שיהי' מלאכה חשובה דומי' דהתם דנימא שלא יהי' האהל על ידי אדם מגין על ראשו שמוליכו בידו כאשר הוא הולך לאהלו עלי ראשו נחשב לעשיות אהל בשבת ודוק. ובשמ"ק בב"מ דף ט' מביא בשם רמב"ן וז"ל ומאי דקא קשה להו לתלמידים מהא דאמרי' גבי שבת אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים מהו בתר כלי אזלינן ולא נייח לאו קושי' דאה"נ דלא נייח וגבי שבת הנחה בעינן ומקום חשוב נמי בעינן אבל מכל מקום אינו מהלך שלא נקראת חצר אלא במהלכות עצמו עכ"ל הרי שאחז ג"כ לתרץ הקו' משני פנים דבחצר הקפידה שלא יהי' מהלך בעצמו וגבי שבת צריך שם הנחה ומקום חשוב נמי בעינן אשר שם מונח החפץ ועיין בשמ"ק שם בשם ראב"ד דמים כמלא רוח דמי אבל בודאי אי צריך הנחה בנקל הוה נחשב בכלי צף ואגוז בתוכו כמו דגים בספינה וא"כ אם אהל זרוק הוה אהל מעלי' לענין טומאה הוה אהל לענין בונה בשבת הגם דאדמ"ו ז"ל כתב שם וז"ל לפטור דלא מצינן במשכן אהל כה"ג שיהי' אדם מאהיל על עצמו ומכ"ש כשהוא נע ונד הולך ואהלו עמו עכ"ל אמת הוא שלא מצינו במשכן אהל כה"ג אבל שם אהל גמור הוא מה לי קבוע ואדם נכנס בתוכו או אהל אשר האדם מאהיל עליו והולך ואהלו עמו הוא עשה מלאכת מחשבת שם אהל לתשמיש גמור שמגין על ראשו מזרם ומטר מגשם ושלג אבל שם אין זה הנחה חשובה כי מי מצניע חפיציו שינועו ויתנודדו לכל רוחות השמים והא ראי' באגוז צף על פני מים אם דרך בני אדם להצניע בכך חייב הגם דבודאי לא הצניעו בכך במשכן עכ"פ הנחה גמורה וחשובה הוה ודוק. וראיה שהביא אדמ"ו ז"ל שם ואעתיק דבריו וז"ל וראי' ברורה לזה משבת מ"ג ע"ב מת המוטל בחמה באים ב' ב"א ויושבים בצידו חם להם מלמטה זה מביא מעה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה חם להם מלמעלה מביאין מחצלת ופורסין עליה זה זוקף מטתו ונשמט והולך וזה זוקף מטתו והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאליה ע"ש ולכאורה צ"ע הרי עושים אהל ממש במחיצת עצמם והאהל נטוי על ראשם והם בעצמם המה דפנות ועוד שאינם מתטלטלים כלל אלא קבועים במקומם וע"כ משום דלא מצינו במשכן אהל כי האי גוונא שיהי' אדם מאהיל על עצמו ומכ"ש כשהוא נע ונד הולך ואהלו עמו וק"ו מאוהל על גבי כלים מכ"ש אדם הנושאו עכ"ל. ולדעתי יפלא הלא אין אהל אלא א"כ עושה גג עם מחיצות אבל גג בלא מחיצות לא הוה עשיית אהל לחייב עליו כמבואר בתוס' ביצה דף ל"ב בד"ה מלמטה וא"כ אם נחשב השני בני אדם לדפנות א"כ המה כבר עשוית ולא עושים אלא גג בלבד ואין כאן עשיית אהל כלל כמו דמותר להשיב קדירה ע"ג כירה בשבת ועיין בתוס' פרק כירה דף ל"ו ע"ב בד"ה וב"ה שהקשה למה הי' צריך בעירובין דף ק"ב לשייר טפח הלא המחיצות הי' עשויות כבר ותי' הר"י וז"ל אר"י התם משום דדמי לאהל טפי אסור אפי' בלא עשיית דפנות אבל קדירה לא דמי לאהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות עכ"ל וא"כ בוודאי לחשוב הנחת מחצלת על ראשם והמה כבר דפנות מעצמם בלי שום פעולה מעולם גרע טפי מחזרת קדירה ע"ג כירה ודוק. הן אמת שדברי תוס' סותרים עצמם שבדף מ"ג ע"ב בד"ה ופורסין כותבים על הך דעירובין דף ק"ב וז"ל אבל בלא שיור אסור היינו משום שהמחיצות התחתונות כבר עשויות ואם הי' פורס עליהן הי' עושה אהל כדרך לעשות אהל עכ"ל ולכאורה יפלא נהפוך הוא כיון שהמחיצות כבר עשויות יהי' מותר בלי שיעור טפח כמו בקדירה ע"ג כירה וצע"ג ואולי כוונת התוס' דמחזי כדרך הבונה אחר שהמחיצות עשויות פורס בודיא עליו ודוק. וברא"ש בביצה דף ל"ב אחרי שביאר הא דפוריא אסור הוא דווקא בד' דפנות גמורות דאין אהל בלא מחיצות כתב וז"ל והא דאמר בעירובין דף ק"ב כרוך בודיא ושייר בה טפח אלמא דמקרי אהל בלא מחיצות התם שאני דהוה בנין חשוב וגם עיקר כוונתו לעשיות אהל אבל בנין ארעי כזה לא מקרי אהל בלא מחיצות עכ"ל הרי שביאר דדוקא בבנין חשוב וגם מחשבתו לעשות אהל כמובן וא"כ במת ושני בני אדם רוצים לפעול שלא יסריח ומחכמים להגין בעד החמה הלוהט על ראשם פשיטא דגופם לא הוה בנין חשוב וגם אין מחשבתם לעשות מגופם מחצלת אהל א"כ אין כאן איסור כלל כי גופם לא נבנה לתכלית מחיצה וגם אין הדרך ליטול מחצלת על ראשם וגם אין מכוונים לעשות אוהל ועיין בתוס' דף מ"ג בד"ה וחם להם וגם דעתם להיות נדים לילך משם ולהשאיר שם המחצלת כי הכי ילכו בשוק ומחצלת על ראשם הלא ג"כ ינועו משם בלי מחצלת ודעת אדמ"ו ז"ל נפלא כי בפערזאל יוכל להיות נשאר פתוח ועשה גג עם מחיצות ודוק. וגם יש לחקור דהוה שנים שעשו מלאכה אשר כל אחד יוכל ליקח מחצלת על ראשו ובפרט לפי הבנת הש"ע בסי' שי"ג וקצרתי ודוק. (ג) היתר שלישי כתב אדמ"ו ז"ל שם ואעתיק לשונו שכתב וז"ל ועוד בה שלישי שאין אהל דאורייתא אלא כשמחיצות מגיעות לארץ כמו שהי' במשכן וכמו שדקדק רש"י וגם הרי"ף בלשונם גבי טלית כפולה וכמ"ש תוס' שם קל"ח ע"א ע"ש ובנב"י שם כתב דמחיצה טפח סגי לשבת ואומר אני אה"נ אבל בלבד שתגיע לארץ אפי' לא יהי' רק גבוה טפח אבל מחיצה תלוי באויר שאינה עשוי להוסיף עליה כלל וא"א להוסיף ולהמשיכה עד לארץ זה ודאי איננו אהל דאורייתא כלל וכן משמע הסכמת פרי מגדים סימן שט"ו באשל אברהם סק"ח עכ"ל. לכאורה מבואר כדברי אדמ"ו ז"ל בתוס' ביצה דף ל"ב בד"ה מלמטה שכתבו וז"ל י"ל דהואיל ואין להם מחיצות אבל הני מיירי דאית ליה מחיצות לצדדים המגיעות לארץ עכ"ל ולמה לא כתב תוס' דהואיל ואין להם מחיצות שרי וכל הני מיירי דאית להו מחיצות למה הוסיפו המגיעות לארץ משמע כדברי אדמ"ו ז"ל שצריך להיות מחיצות מגיעות לארץ ולא מחיצות תלויות באויר כי זה ודאי איננו דאו' ודוק. אך אפשר באהל עראי כזה אם לא יהי' מחיצות לארץ לא נחשב לשם אהל כלל כמו להניח טבלא על רגלי שולחן שאין לו דפנות וכדומה בכל הני הנזכרים בביצה דף ל"ב אבל בדבר אשר הוא באמת אהל להגין על אדם ועושה גג עם דפנות הגם שדפנות אין מגיעין לארץ הוה עשיית אהל לגבי שבת כמו דהוה אהל לענין טומאה בין להביא טומאה או להפסיק טומאה ה"ה הוה אהל לענין מלאכת שבת ודוק. וכן נראה מדברי תוס' שבת קל"ח ע"א בד"ה כסא טרסקל וז"ל וכל הני דאסרו בביצה אומר ר"ת דדווקא דברים שיש להם מחיצה עד לארץ אבל להושיב הקדרה על טרפד ביו"ט שרי אפי' מלמטה למעלה להביא טרפד תחילה ואח"כ להושיב הקדירה לנכון להושיב השולחן ע"ג ספסלים וביעתא וקדרא וחביתא ופוריא יש לומר שיש להן מחיצה עכ"ל משמע דווקא באהל עראי כאלה צריך מחיצות מגיעות לארץ אבל בעשיית אהל למחסה דהוה אהל ממש אז אפי' אם מחיצות תלויות מהני ולא צריך להגיע לארץ כלל ודוק. אך יפלא בעיני הלא בנין גמור חייב אפי' בכלי לרוב השיטות עיין בב"י ובש"ע סי' שי"ד סעיף א' וא"כ כיון דהפערזאל הוה אהל לענין טומאה א"כ כאשר פותח הפערזאל עושה כלי גמור וא"כ אם אינו חייב משום בונה אהל בשבת אבל עכ"פ בונה אהל שראוי' לנזיר לחוץ בפני הטומאה ויהי' חיוב על עשיית כלי וצע"ג. ונ"ל דסובר אדמ"ו ז"ל בשלמא הבונה כלי גמור אשר יש לו תוך או שמשתמש איזה פעולה חייב משום בנין בכלי אבל הפערזאל שאין לו שימוש כלל רק מגין בעד גשם ושלג וחום אין זה כלי שימוש ומה שמסיך ומבדיל והוה אהל בנזיר וכהן לא מטעם כלי רק דנסר רחב ג"כ מביא טומאה או מבדיל בין טומאה וא"כ אהל המגין בעד טומאה לא נחשב לכלי בפני עצמו רק אם נחשב בנין אהל חייבו משום בונה אהל וע"ז חקר אדמ"ו ז"ל דאהל שבת צריך מחיצה המגיע לארץ ודוק ובלא"ה לק"מ לפי דברי ט"ז סי' שי"ב ס"ק ז']. ועיין בדברי תויו"ט פ"י דשבת בד"ה שכן משא בני קהת דלא בלבד מלאכות שהי' במשכן בשעת עשייתו אלא גם מהמלאכות שהי' לצורך המשכן גמרי' יעו"ש ועיין בתויו"ט פרק י"ב בד"ה שהמכה בפטיש ובד"ה זה הכלל לאתוי דחק קופיזא בקבא ועיין בתוס' שבועות דף מ"ג דאפי' לחיוב גמרינן ממשכן שיחייב אפי' בתבואה העומדת לקצור ממילא ה"ה נמי לקולא גמרי' דצריך להיות לאהל מחיצות מגיעין לארץ כדברי אדמ"ו ז"ל רק בשכל נ"ל לחלק דבאהל קבוע ודרך תשמישו שאין להוסיף עליו הוה בנין אהל בשבת דכמו במשכן צריך מחיצות הגיע לארץ להיות בית מועד בית מוצנע כמו הביאני המלך חדריו דרך צניעות ה"ה אהל אשר תשמישו הוא שלא יוסיף עליו הוה זה סכך אהל דאין אהל אלא סמוך לדפנות בד' רוחות והדפנות יהי' עשוים להגיע לתכליתם אשר ישמשו ודפנות פארסאל המה גדולים להגין על פרצוף פניו של אדם שלא ישלוט בו גשם ושלג וחום ודוק. ואין לחקור מגמ' שבת דף צ"ה גודלת ופוסקת חייב משום בונה ופריך וכי דרך בנין בכך ומשני אין כדדרש ר"ש ויבן ד' את הצלע יעו"ש וקשה מה בכך דהוה דרך בנין בכך הא במקדש לא הי' בונה אלא אהל במחיצות המגיעות עד לארץ דמשבשתא היא דלא מתורת בנין אהל מחייב אלא מכח בנין איצטבא כמובן ודוק. סוף דבר הכל נשמע הגם שאין אני הפעוט כדאי להכריע בדבר זה מכל מקום נראה אם יוכל ליסע על עגלה אשר הסוסים של נכרי יסע על עגלה מלפתוח בעצמו הפארסאל מלבד החשש איסור אשר עושה אם הדין כדברי הנב"י אלא יען שיתן מכשול לפני הרואים שיאמינו שהותר הדבר ולא יתלו שהולך לחולה אבל אם יראו המון שנוסע בעגלה ידעו שנוסע לחולה דחמירא בעיני עולם לנסוע בעגלה בשבת קודש אבל אם יסע בעגלה עם סוסי ישראל אז בודאי יפתח הפארסאל ולא יסע על סוסי ישראל שיוכל לבוא לסרך דאורייתא ואדמ"ו ז"ל אומר שגם איסור דרבנן אינו ברור כנלענ"ד [ועיין תוס' סוכה דף ד']. ועלה בדעתו דרך חדש כיון ממשכן ילפי' א"כ הוה דרך בונה מעט מעט כמו ליתן אדניו ועליהם המחיצות ועליהם הגג או הגג מתחילה ואח"כ שאר חלקים אבל לבנות הגג עם הדפנות ברגע אחת אין זה דרך בנין כלל לא במקדש ולא בגבולין ובפערזאל ברגע אחת נעשה הגג עם המחיצות ואין דרך בנין בכך ולא הוה אהל קבע אלא אהל עראי והוא הערה חדשה בעזה"י לשיחה בעלמא והוספתי לחקור דאין אהל אלא א"כ צריך תכלית אהל כגון במשכן דהי' מצוה להעמיד אהל אבל בפערזאל הכי צריך שם אהל להגין עיין בתויו"ט פ"ב דשבת שמביא דברי תוס' בטעם שר"י פוטר כחס על השמן ועיין בתוס' חדשים שם כי הצורך שנעשה מלאכה בשבילו במשכן הוא גוף איסור מלאכה ודוק: