שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ג · סימן כב
בשאלתי בשנה שחל ערב פסח בשבת קודש ורבים מן המוכרים חמץ ניחא להוא מאוד למכור עוד בלילה או בשבת בבוקר היינו האופים ומוכרים יין שרף וכמה מיני בלילות צוקר ומרקחת וכדומה אי מותר להם נמכור בעש"ק בזמן שהם רגילין למכור בכל השנה בכל תוקף הקנין רק נכתב בו שהזמן חלות הקנין יהי' ביום כך וכך בחודש למספרם ובשעה פלונית ואותו יום הוא באמת שבת ערב פסח או נימא שצריכין למכור דווקא ביום לפני ערב פסח הגם שיהי' להם הפסד גדול. תשובה אחקור בעזה"י מראשית דלו יהי' שמקח וממכר איסור דאורייתא יען שנפעל על החפץ השתנות רשות שיצא מרשות מוכר ונכנס לרשות לוקח אעפ"כ יהיה מותר לעשות בערב שבת מקח וממכר שיחול בשבת דבירושלמי פ"ק דשבת הלכה ה' על המשנה ב"ש אומרים אין שורין דיו וסממנים וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין אמרי' בגמ' בירושלמי וז"ל מה טעמיהון דבית שמאי ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום ומה טעמיהון דבית הלל ששת ימים תעשה מעשיך וביום מה מקיימין ב"ה טעמיהון דב"ש ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך בעובדי ביידן ומה מקיימין ב"ש טעמיהון דב"ה ששת ימים תעשה מעשיך וביום כהדא דתני פותקין אמת המים לגינה מערב שבת והיא שותה והולכת בשבת עכ"ל א"כ מבואר לבית הלל מותר נעשות בערב שבת פעולה אשר תפעל ביום השבת ממילא בלי פעולת ידים א"כ ק"ו שמותר לעשות פעולה בקדושין וגירושין אשר יפעלו ממילא בשבת וה"ה מקח וממכר אשר יפעל ממילא בשבת ודוק וכן מבואר בירושלמי פרק במה מדליקין הל' א' דהקשה למה אסור להצית מדורת קדשים והיא הולכת ודולקת בשבת ולמה מאחיזין את האור במדורה בבית המוקד (ובגבולין) ומשני ר' יוסה וז"ל אר"י בשבת כתוב לא תעשה מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביו"ט ואין צריך לומר בשבת עכ"ל הרי שביאר מלאכה הנעשות מאליה מותר בשבת ודוק. אמנם אחר העיון נראה לחלק דהא ב"ה יליף מן ששת ימים תעשה מעשיך וביום שלפעמים מותר גם ביום השביעי א"כ דווקא אם המלאכה התחיל בחול ונמשך פעולתה מאליה גם ביום השבת זה התירה התורה דהכל הולך אחרי התחלה שהי' בזמן היתר היינו בחול ונגמרה מאליה בשבת כגון הדלקת בית המוקד כיון שהתחילו העצים ליקוד יקוד אש ממילא בוערים כל הלילה כמו הדלקת הנר בערב שבת שהולך ודולק כל הלילה או שהתחילו הסממנים לבשל והולכים ומתבשלים כל הלילה דהוה התחלת המלאכה בחול אז אמרה התורה ששת ימים תעשה מעשיך וביום מה שנעשה בחול מותר לגמור גם ביום השביעי דסוף אשר נגמר מאליה נקרא על התחלת הפעולה דהלא שם הדלקה ושם הבישול התחיל בחול וממשיך הגמר אחריו דשם מלאכה התחיל בהיתר אבל אם לא התחיל המלאכה בחול אשר עושה הפעולה אשר יתחיל המלאכה בשבת באמת אסור דהא לא עושה התחלת מלאכה בששת ימי החול וכאשר יתחיל בשבת השם מלאכה כגון הדלקת הנר או הבישול נחשב כאלו עכשיו עושה הפעולה אשר מתחיל המלאכה ואם יעשה פעולה אשר ידליק הנר בשבת או אשר יתחיל לבשל בשבת באמת חייב עליו שמחלל שבת בהתחלת מלאכה ועובר על לא תעשה מלאכה מה לי אם פעולת גרם מלאכה היה בחול או בשבת הא עכ"פ התחיל המלאכה בשבת ודוק. ומצאתי ראיה מדברי ירושלמי שם בהל' ה' דר' חגי אמר הטעם שאין נותנים חיטים ברחיים אא"כ יטחנו כל צרכן מבעוד יום משום שמשמעת קול אמרו שם בירושלמי שאל ר' יוסי וז"ל יאות רבי סבר כר' יהודה ברם כרבנן כמה דאינון אומרין תמן משום שלא הותחל בכל טפה וטפה כן אינון אומרין הכא משום שלא הותחל בכל חטה וחטה עכ"ל הרי מבואר יען דכל חטה וחטה נפרד א"כ באותן חיטים הנטחנים בשבת לא התחיל בחול אסור או יען דכל טפה וטפה נפרדת לא התחיל בחול אסור הגם דגוף הפעולה להיות נטחנים החיטים או שיהיה נשרפים הטפיות נעשה בחול אסור דעכ"פ בהם לא התחיל המלאכה ועיין בקרבן עדה שם וגם בפרק במה מדליקין הל' ד' שמסביר שאם השמן בנר הכל נמשך אחרי הפתילה הוה כאלו כבר התחיל להדליק כולו אבל בטפה טפה הוה הדלקה בפני עצמו יעו"ש דבריו כי נעמו ור' יהודה דמתיר היינו דעכ"פ שם המלאכה התחיל מבעוד יום הן ההדלקת השמן או טחינת החטים אבל בודאי לעשות התחלת הדלקה בנר או טחינת רחיים בשבת גם לר"י אסור דהא הפעולה הנעשה בחול לא התחיל המלאכה כלל הנעשית בשבת וא"כ קדושין או גירושין אי מו"מ יהיה איסור דאורייתא בודאי אסור לקדש או לגרש או לעשות קנין שיחול בשבת דנחשב פעולתו אשר עשה בחול כאלו יעשה אותו בשבת ודוק. ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' שבת הל' א' שכתב וז"ל מותר להתחיל במלאכה בערב שבת אעפ"י שהיא נגמרת מאליה בשבת שלא נאסר עלינו לעשות מלאכה אלא בעצמו של יום אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו להנות במה שנעשה בשבת מאליו עכ"ל הרי שלא כתב אלא שמותר לעשות מלאכה בערב שבת אעפ"י שהיא נגמרת מאליה בשבת אבל לעשות בערב שבת פעולה אשר תתחיל מלאכה בשבת אסור אבל לעשות מלאכה בחול והמלאכה תהי' גמורה בשבת מותר כהדלקת הנר או דיבוק פת בחול או להעמיד קדירה בחול ויהיה נגמרו המלאכות בשבת חוץ מה שראו חכמים לגזור גם בזה משום שמא ישכח ויעשה בו קירוב מלאכה בשבת כנודע בגמ' וברמב"ם ובש"ע ודוק. ולפ"ז יהי' אסור מן התורה ליתן מים בתוך המנורה אשר נרות של חלב או של שעוה עומד כדי כאשר יגיע הנרות לשם יהי' נכבים מכח המים אשר הולך סביבות התעלה ולא יופסד המנורה של כסף או אם המנורה של זכוכית לא תשבר כי בזה עושה פעולה בערב שבת אשר יתחיל מלאכה בשבת ועיין בזה פלוגתא במג"א סי' רס"ה ס"ק ט' ועיין במג"א סי' רנ"ב ס"ק כ' ודוק. ואוסיף להסביר הדבר בעזה"י דבב"ק פ"ב אתמר אשו ר"י אמר אשו משום חציו אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"י דכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים תצא מעצמה שלם ישלם וכתב הנמ"י שם וז"ל אשו משום חציו כאלו בידיו הבעירו כדאמרי' ואי קשי' לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת וכן מאחיזין את האור במדורה והולכת ונגמרת הדלקתה בשבת ולפי זה הרי הוא כאילו הוא הבעירה הוא בעצמו בשבת וכש"כ הוא דאלו הכי לא נתכווין להבעיר גדיש של חבירו כלל והכא עיקר כוונתו היא שתדלק ותלך בשבת ועם כל זה תנן משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ומעשים בכל יום וכדאמרן כי בעיין במילתא שפיר לא קשי' לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותו שעה נעשה הכל ולא חשבי' ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבי' ליה הו"ל למפטרי דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אלו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידי' דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדלק השאר בידים חשבי' ליה אלא כמאן דאדלק מעיקרא משעת פשיעה חשבי' לי' וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל ע"ש אתחיל וכמאן דאגמרי' בידי' בההוא עידנא דלית בי' איסור חשוב עכ"ל היוצא מזה דהיתר עשיות מלאכה בערב שבת עם חשיכה הוה הטעם דנחשב התחלת מלאכה כאלו גם נגמר המלאכה בער שבת דהכל הולך אחרי התחלת המלאכה והסוף נגרר ממילא וכל זה אם הי' ההתחלה בהיתר בימות החול אבל אם עושה פעולה אשר יתחיל המלאכה בשבת הוא אסור ודוק. אך טעמא בעי למה יהי' אסור עכ"פ האדם שובת בשבת והתורה אמרה רק לא תעשה מלאכה וכן אמרה עשה תשבות שלא יעמול אדם בשבת ויעשה מלאכה בשבת אבל אם עשה פעולה בע"ש ואותו פעולה תפעל עשיות מלאכה בשבת מאי איסור יהי' בו הכי יש איסור שלא יהי' נעשה בשבת מלאכה וצע"ג. ונ"ל דגם ירושלמי שהבאתי שאסר בחטים ובשמן הוא רק מכח דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ולא שיעבוד בחול ויתחיל מלאכה בשבת אשר ב"ש סובר שאפי' אם התחיל בחול ויגמור בשבת אסור וב"ה פליג דהסוף נגרר אחרי התחלה והוה כאלו נגמר קודם שבת כסברת הנמ"י וגם מדכתיב וביום משמע דגמר מלאכה מותר וב"ש סוברים זה קאי דווקא על מלאכה ממילא פותקין אמת המים א"כ לעשות פעולה אשר יתחיל המלאכה בשבת אסור לכ"ע מדכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ולא שישאר מעבודה בחול שיתחיל מלאכה בשבת אבל בוודאי אם עשה פעולה בחול אשר תתחיל מלאכה בשבת לא עבר על ל"ת מלאכה וגם לא על עשה דשביתה דהא גופו לא עמל ולא עשה מלאכה רק הוא איסור מכח ועשית כל מלאכתך ודוק. ולולא דמסתפינא אמרתי שנרמז בפסוק בפ' בשלח ויאמר להם הוא אשר דבר ד' שבתון שבת קדש לד' מחר את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העדף הניחו לכם למשמרת עד הבקר ואמרו חכז"ל ביצה ט"ו ע"ב רמז לערב תבשילין ותנא מייתי לה מהכא את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו מכאן אמרו חכז"ל לערב תבשילין מן התורה וכתב רש"י בד"ה ואת אשר תאפו אפו וז"ל הוה ליה למכתב היום אפו ובשלו אלא רמז לך שיש יום שישי שאין אופין לצורך מחר עכ"ל הרי שהאירו חכז"ל דפסוק מוקשה לאיזה תכלית הצריך להם לומר כל אשר יחפצו לאפות ולבשל משני העומר יאפו ויבשלו היום עיין רמב"ן בתורה ובאונקלוס הלא ידעו מעצמם שאין רשאי לאפות ולבשל בשבת א"כ ע"כ יצרכו לאפות ולבשל היום והי' די לומר אפו ובשלו היום ודרשו חכז"ל רמז לערב תבשילין. ולפמ"ש דיבר משה עם בני ישראל בפסוק זה דיני שבת בעיקרם אם יחפצו לאפות ולבשל ביום שבת צריכים להתחיל במלאכת אפיה ובישל היום שמותר להדביק פת בתנור בערב שבת שיתחיל מעשה האפיה היום ויוגמר בשבת וכן מותרין לשפות קדירה אצל האש בערב שבת שיתחיל מעשה בישול בערב שבת ויוגמר הבישול בשבת וזה אמר משה לישראל הוא אשר דיבר ד' שבתון שבת קודש לד' מחר הקב"ה קידש יום מחר לשבתון א"כ את אשר כל איש ואיש יבקש לאפות ולבשל בשבת צריך לאפות ולבשל היום כי הסוף נגרר אחרי התחלה אבל לעשות פעולה אשר על ידה יתחיל למחר האפיה והבישול אסור לעשות כן הגם שבשעת התחלת מלאכה לא יעמול איש עכ"פ אסור להנות ממלאכת שבת הנעשית אפי' מאליה בשביל ישראל רק אם התחילה המלאכה בערב שבת א"כ נגרר הסוף אחרי התחלה ונחשב כאלו נגמרת המלאכה בערב שבת ודוק. וראה זה מצאתי ברמב"ן פ' יתרו על פסוק ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וז"ל ולכך אמר ששת ימים תעבוד את האדמה ועשית כל מלאכתך אשר הי' לצורך גופך ולהנאתך כענין את אשר תאפו אפו ובשבת לא תעשה שום מלאכה עכ"ל הרי שפי' שכל דבר אשר אדם צריך להנאתו יהי' נעשה בששת ימים ורמז על פסוק את אשר תאפו אפו ודוק. וגם מצינו דוגמא כי תושב ערל מותר לעשות מלאכה לעצמו ואסור לעשות מלאכה לצרכינו עיין באריכות ברמב"ן יתרו על פסוק וגרך אשר בשעריך שכתב וז"ל על דרך הפשט גר שער לעולם הוא גר תושב שבא לגור בשערינו וקבל עליו שבע מצות בני נח וכו' ולכן לא היתה בו המצוה שיאמר לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה ועושה מלאכה לעצמו בשבת עכ"ל וכתב עוד שם וז"ל וינפש בן אמתך והגר לרבות גר תושב הערל ורצונם שיהי' המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו והכתוב השני לרבות הערל ולפיכך הוקש לבהמה שאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר צוונו בשביתת כולם בשוה שלא יעשה לנו ויעשה כרצונם לעצמם עכ"ל הרי דתורה התירה שיעשו מלאכה לעצמם ואעפ"כ אם המלאכה נעשית לנו הוא איסור ה"ה אם בפעולת ישראל הנעשית מערב שבת התחיל מלאכה בשבת לצרכינו אסור דכמו שאין איסור על הגר לעשות מלאכה לעצמו ואעפ"כ אם נעשה המלאכה להנאת ישראל אסור ה"ה אם נעשית בפעולת ישראל לצרכינו אסור הגם שפעולה נעשית מערב שבת כיון דהתחלת המלאכה נעשית בשבת לצורך ישראל ודוק. היוצא מזה דיש במלאכה הנעשית בשבת בלי חילול שבת שני פנים (א) אם המלאכה התחילה בחול ונמשך ממנה שנעשית גמר מלאכה בשבת מותר מן התורה דסוף נגרר בתר התחלה ונחשב כאלו נגמרה המלאכה בחול (ב) אם המלאכה מתחלת עצמה וגם נגמרת בשבת בלי פעולת אדם אשר פעל בשבת רק האדם פעל בערב שבת ועל ידי אותו הפעולה מתחיל ונגמר מלאכה בשבת הגם שלא חלו בה ידים בשבת הוא איסור דעכ"פ נעשה שם מלאכה אסורה לצורך ולהנאת ישראל ודוק. שוב מצאתי בבית מאיר בא"ע סי' ה' שחקר על מה שחידש הפנ"י בתשובה שאמירה לנכרי בשבת יהי' אסור מצד יש שליחות לחומרא או אמרי' דאין שליח לדבר עבירה דווקא אם השליח בר חיובא א"כ הגוי דלאו בר חיובא יש שליחות לדבר עבירה והשיב עליו הגאון בית מאיר דאין כאן לדון שליחות לדבר עבירה דבשלמא אם הפעולה בעצמה נאסרת בעיני ד' כמו סירוס וחסימה יש לדון דגוי הוה שליח לדבר עבירה דעכ"פ נעשה מעשה עבירה ע"י גוי אבל כאן שמותר לישראל בעצמו להעמיד קדירה אצל האש מערב שיתבשל בשבת א"כ אין הפעולה נמאסת רק בשבת אסור לעשות כן יען דישראל מחויב בשביתה ועבר הוא על לא תעשה מלאכה א"כ אם עושה שליחות ע"י גוי לא עשה שליחות לדבר עבירה דהא הישראל נח ולא עמל והמעשה מלאכה לא נמאסת בעיני ד' אך העיר בסתירה גדולה דקיי"ל אין מבדילין על נר שהדליק גוי בשבת שלא שבת ממלאכת עבירה ועיין בסי' רצ"ו בא"ח וע"כ דגם המלאכה הנעשית ע"י גוי הוה עבירה ואסור לישראל וקשה אמאי הלא אין על הגוי שום איסור שלא ועשה מלאכה בשבת נהפוך הוא גוי ששבת חיוב מיתה והוא חקירה גדולה ועצומה. ולפמ"ש אסרה התורה לישראל שלא להנות ממלאכת שבת אפי' נעשית מאליה הגם שישראל לא עשה מלאכה ולא עמל בשבת אעפ"כ מבקש הקב"ה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך מה שצריך ישראל להנות בשבת יהי' נעשית בששת ימי חול ולא בשבת ומה שמותר להציג קדירה בערב שבת אצל האש שיתבשל בשבת או מותר להדביק פת בתנור מערב שבת עם חשיכה וכדומה שם היינו טעמא דהסוף נגרר בתר התחלה ונחשב כאלו נעשה בחול בערב שבת כמו שהבאתי בשם נמ"י בהדלקת הנר בע"ש כיון שהתחלת המלאכה נעשה בחול א"כ כל כמה דדולק נחשב כאלו הכל נדלק בע"ש כמו אם הדליק גדיש שנחשב מה שנשרף אחר מותו כאלו נשרף בחייו דהכל נגרר ונקרא על שעת התחלה אבל אם יתחיל המלאכה בשבת הגם שישראל שבת ונח בשבת עכ"פ המלאכה נעשית בשבת ואסור לישראל להנות ממלאכה הנעשות בשבת כמו דגר מותר לעשות מלאכה לעצמו ולצרכינו אסרה התורה וקשה אמאי הא הוא מותר במלאכה אלא ע"כ אם המלאכה נעשית בשבת הגם שישראל לא חילול שבת מעשה שבת בעצמה אסורה לתכלית ישראל א"כ גם מעשה גוי נחשבת מעשה עבירה אם ישראל נהנה ממנה דלא גרע מאלו נעשית מאיליה בשבת ע"י פעולת ישראל מערב שבת דאסורה הגם דג"כ הישראל שבת בשבת ולא קשה קושי' בית מאיר בנר שהודלק בשבת אפי' ע"י גוי הוה עכ"פ מעשה עבירה הגם דלא חילל ישראל שבת אבל להעמיד קדירה אצל אש מותר דלא נעשה מעשה עבירה כלל וא"כ אם ישראל מצווה לנכרי לעשות מלאכה בשבת לצרכו הוה שליחות לדבר עבירה והבן. ומה שצריך חקירה כיון דלהנמ"י הסוף נגרר בתר התחלה אם כן מי שהציג קדירה אצל האש או הדביק פת בתנור בשבת עם חשיכה סמוך למוצאי שבת שיאפה או יתבשל בחול אם נימא דעבר על לא תעשה מלאכה וגם על עשה דשביתה דכיון דנגמר האפיה או הבישול ממילא נחשב כאלו הכל נעשה בהתחלה ביום שבת וחיוב משום חילל שבת או נימא כיון דעכ"פ לא נגמר אפיה או הבישול בשבת א"כ לא עשה חילול שבת דהא מיד שנעשה לילה והוה חול מותר לאפות ולבשל ולא הוה מלאכת מחשבת אשר עשה בשבת ואינו חייב עליו כלל הגם שנגמר מאליו בחול וצע"ג. ונ"ל דמסתברא דפטור בשלמא אם עשה מערב שבת פעולת מלאכה ונגמר בשבת פטור דנחשב כאלו נעשה הכל בחול יען דהא בשבת לא יכול לעשות אותו מעשה דאם מדביק פת או מציג הקדירה בשבת ויאפה הפת ונתבשל התבשיל יהי' מחלל שבת א"כ דומה כמו בזרק חץ שאין בידו אח"כ לבטל החץ שלא תזיק ונחשב כאלו ההיזק נעשה אז בשעה שיצא החץ מידו [דוגמא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב] א"כ ממילא מותר להדליק בערב שבת דנחשב כאלו הודלק הכל מערב שבת דוגמא תחילתו באונס סופה ברצון דנחשב לאונס עיין כתובות דף נ"א] אבל במוצאי שבת דמותר אח"כ לעשות מלאכה בלילה א"כ אין ידיו אסורות ואינו דומה לחץ וממילא נחשב כאלו עכשיו מבשל ולא נחשב כאלו נתבשל בשבת ודוק. וראה זה מצאתי בפרמ"ג בפתיחה להל' שבת בד"ה עוד שכתב וז"ל גם אני מסופק אם נתן הקדירה בשבת סמוך למוצאי שבת ונתבשל כגרוגרת בחול ומ"מ התחלה היה בשבת אם חיוב חטאת דהא כל אופה ומבשל מהתחלה מחייבי' ליה או דלמא הואיל ובשבת רק חצי שיעור תו לא מחייב חטאת וכן נראה עכ"ל דבריו מופלאים בלי הבין לפום רהיטא ואולי כיון על מה שבארתי ישישו בני מעי שעמדתי על החקירה הזאת. סוף דבר הכל נשמע אם הי' במקח וממכר שם מלאכה דאורייתא או אם בקדושין וגירושין שם מלאכה דאורייתא הי' אסור לעשות מקח או ממכר בערב שבת שיחול הקנין בשבת כנלע"ד בעזה"י. אך כיון שאין במקח וממכר או בקידושין או בגירושין שם מלאכה שיהי' אסור מדאורייתא והוא רק איסור דרבנן כנודע במשנה ובגמ' בביצה דף ל"ז א"כ יש לחקור אם הוא מותר יען דכיון דנגמר הכתב מערב השבת ולא חסר אלא שיבוא זמן חלות הקנין אשר ממילא יבוא או נימא כיון דחלות הקנין הוא בשבת נכלל בכלל איסור שאסרו חכז"ל משא ומתן בשבת. לכאורה נראה להתיר ואבאר בעזה"י דבמשנה פ"ה דביצה כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה חייבין עליו ביו"ט בגמ' דף ל"ז גזירה משום מקח וממכר כתב רש"י בד"ה משום מו"מ וז"ל דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצא חפציך ודבר דבר (ישעי' נ"ח) אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה וא"ת הו"ל גזירה לגזירה כולה חדא גזרה היא עכ"ל וכן כתב שם תוס' בד"ה משום יעו"ש ובתוס' דף ל"ו ע"ב בד"ה והא הביאו פי' רש"י דאפי' ליכא זמן דעדיף מיניה אין דנין וכן אפי' אין לו אשה ובנים אסור לקדש הגם דיצא מכלל רשות הווין בכלל הסיפא משום מצוה וקשה על פי' רש"י הנ"ל דא"כ בסנהדרין דף ל"ה דאין דנין בערב שבת וערב יו"ט דאם ידונו בערב שבת ובעיו"ט ויגמרו בשבת אין רציחה דוחה שבת וקשה למה לא משני הגמ' דאין דנין בשבת ותירצו וז"ל אלא ודאי יש לומר כפי' רש"י ולא קשה מההוא דסנהדרין דהא קאמר הכא טעמא שמא יכתוב וכיון דישבו כבר בדין מעיו"ט ונכתבו דברי המזכין ודברי המחייבים מבעוד יום כדקאמר התם א"כ לא שייך למיגזור עכ"ל ובתוס' סנהדרין דף ל"ה בד"ה ליגמריה כתבו וז"ל אע"ג דתנן בפ"ה אלו הן משום שבות לא דנין היינו דווקא דיני ממונות גזירה שמא יכתוב אבל דיני נפשות אין לאסור מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין ודברי המחייבים עכ"ל. וא"כ בנידן שאלתינו דג"כ נכתב הכל ביום אתמול ערב שבת קודש ונגמר הכל הישראל מסר שטר מכירה ולקח כסף דראנגאבע מהנכרי הקונה החמץ ולא חסר אלא שיגיע הזמן אשר קבע שבשעה עשירי בש"ק יחול הקנין ממילא על הנמצא מחמץ כל מדה או משקל בכך וכך א"כ מאי איסור יהי' בדבר דלא שייך ממצא חפציך ודבר דבר דהא לא מדבר מאומה בש"ק עם הגוי וגם חשש כתיבה ליכא דהא הכל נכתב בשטר מעש"ק והוא ביד הגוי מאתמול ובהגיע השעה עשירי הגוי נכנס וסוגר הדלת ויוצא או יושב בחנות למכור משקאות שקנה א"כ אין כאן סרך איסור משום מקח ממכר ודוק. ואין להשיב שיש לחוש שמא יזכור ששכח אתמול ונכתוב איזה חמץ בתוך השטר המכירה ויבוא לכתוב בשבת בתוך השטר זה אינו דעכ"פ על עיקר השטר קנין נא שייך איסור שאין עושין קנין בשבת דכבר נגמר הקנין מאתמול ועוד דלא חיישינן על השתנות שיוכל להיות דאל"כ מאי חדשו תוס' דדברי מזכאין ודברי מחייבים נכתבו מאתמול הא יכול לבוא לידי השתנות שאחד מן המחייבים יחזור מטעמו ויחדש טעם אחר לחייב וצריך כתיבה ובעי הלנת דין מחדש עיין רש"י בסנהדרין דף ל"ד בד"ה בשלמא יעו"ש או דלמא בגמר דין ישנה מן הזכאין לחייב עיין הגמ' שם ובחדושי הר"ן ובהרמב"ם פ"י ופי"א מהל' סנהדרין וא"כ נגזר שמא יכתב אלא פשיטא דלא חיישי' על השתנות ה"ה אין לחוש על שכחה שמא ישכח מלמכור ושמא יכתוב דהוה גזירה לגזירה דמקח וממכר אסור משום גזירה שמא יכתוב שטר מכירה ועכשיו שנכתב הכל מאתמול נגזר שמא ישתנה דעת של אחד מסנהדרין או שמא יזכור במין חמץ אשר נא נכתב בשטר זה דהוה גזירה לגזירה ולא גזרינן ודוק. ונראה להביא ראיה דהא אין מקדשין ואין מגרשין בשבת עיין תוס' ביצה י"ז ותוס' בב"ב דף קנ"ו וגיטין דף ע"ז וכל הש"ס מלא שיוכל איש לקדש אשה על לאחר ל' יום או לגרש אשה על לאחר י"ב חודש וכדומה ואטו יצרך לעשות חשבונות שלא ישלמו שלושים יום או י"ב חודש בשבת דבר זה לא נשמע מעולם אלא פשיטא כיון דמעשה קידושין או גירושין נגמרו ביום חול אעפ"י שפעולת קידושין או גירושין יהיה ביום שבת קודש ליכא בו משום איסור שאין מקדשין ואין מגרשין בשבת וה"ה במקח וממכר כיון שהמעשה בערב שבת קודש אין בו סרך איסור אם גוף הקנין חל בשבת קודש כנלע"ד ברור בעזה"י. ומצאתי ראיה בדברי הצל"ח בביצה דף כ"ז ע"ב במתני' אין נמנין על הבהמה לכתחילה ביו"ט אבל נמנין עלה מעיו"ט כ' הצל"ח וז"ל וי"ל מהו הכוונה באמרו לכתחילה וגם מה שסיימה המשנה אבל נמנין עלי' מעיו"ט הוא לכאורה משנה שאינה צריכה דפשיטא דמעיו"ט מותר ונראה דכוונת המשנה להתיר מעיו"ט אפי' לא נגמר המקח לחלוטין רק עמד מעיו"ט אצל הטבח ואמר אם אצטרך למחר בשר תתן לי בהמה זו בכך וכך דמים ומותר ללקחה מן הטבח ביו"ט על אותו פיסק שפסק מעיו"ט וזה כוונת רישא דמתני' אין נמנין לכתחילה דהיינו שהתחלת הכל יהי' ביו"ט אז הוא אסור עכ"ל ובדף כ"ט במשנה לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר כתב וז"ל והקשה התויו"ט שזו משנה שא"צ היא שכבר שנינו אין נמנין וכו' ופירשם שמואל אין פוסקים דמים ולענ"ד לפמש"ל שמה שסיימה שם המשנה אבל נמנין עלי' מעיו"ט היינו אפי' לא הוחלט המקח לחלוטין מעיו"ט רק שאמר מעיו"ט עשרה בני אדם לטבח אם נצטרך למחר בשר הרי בהמה זו בעשרה דינרין אף שאמרו דרך תנאי אם נצטרך אפ"ה יכולין ליקח למחר בהמה זו משכבר הופסק דמים מאתמול וע"ז שנינו כאן שגם בזה לא יאמר אחד מהם שקול לי בדינר שאסור להזכיר שם דמים ביו"ט עכ"ל הרי מבואר שאפי' לא הוחלט המקח במעשה כיון שעכ"פ אין צריך למחר פיסוק דמים מותר וכ"ש בנידן שאלתינו דנעשה שטר וקנין מערב שבת רק שכתב בו שהקנין יחול מזמן שעה עשירית בשבת הבע"ל אשר הזמן ממילא יבוא ודוק. ואין להשיב דשאני התם שמותר משום שמחת יו"ט דה"ה כאן שמותר משום דכל מכירה הוה רק משום קיום מצות תשביתו ושלא יעבור על בל יראה דהוה הכל בגדר מצוה ודוק. אמנם מצאתי בשו"ת רע"א במכתבים סי' קנ"ח דנסתפק אחיו הגאון ר' בונם ז"ל אם מותר לעשות קנין בערב שבת אשר יחול בשבת ופשיטא לאסור מדברי ירושלמי פ"ה דיומא שהקשה איך כה"ג מקדש אשה ביוכ"פ אם מתה אשתו הלא הוה כקונה קנין בשבת ותי' משום אין שבות במקדש וקשה הא אפשר לו לקדש מעיוכ"פ אם ימות אשתו יחולו הקידושין אז אחר מיתה של אשתו ראשונה ולמה קידש ביוכ"פ אלא ודאי פשיטא ליה לירושלמי דגם זה הוה בכלל אין עושין קנין בשבת יעו"ש ופלא בעיני א"כ בכל הש"ס מי שמקדש על לאחר ל' יום או מגרש על לאחר ל' יום צריך לעשות חשבון שלא יחול יום המוגבל בשבת זה לא נשמע מפי שום פוסק וצע"ג. ונראה לע"ד לתרץ קו' הנ"ל בשלומא בשאר קידושין וגירושין אשר כל עת ורגע ראוי' שיגרש או יקדש רק נפשו איותה שיהי' הקדושין או הגירושין בשבת בשעה פלוני מהני אם נעשה מעשה גירושין וקידושין בחול דהא לא חסר עוד שום מעשה או שום דיבור לתכלית וזמן ממילא קאתי אבל בכה"ג דאמרה תורה וכפר בעדו ובעד ביתו שלא יהי' לו שני בתים היינו שתי נשים א"כ אין ראוי' לקדש אותה כל זמן שאשתו ראשונה בחייה אז גם אם מקדשה היום על יוכ"פ כאשר תמות אשתו ראשונה א"כ האמירה לשם קידושין בעיוכ"פ כמקדש ביוכ"פ דאתמול לא הוין הקדושין ראוי' להיות חלין ודומה למה דמבואר בא"ע סימן מ' אם אמר לאחר שאשתחרר דלא מהני וביאר בב"ש ס"ק ט' דצריך אח"כ לומר מחדש הרי את מקודשת לי אפי' אם הקדושין בעין יעו"ש והגם דשם לא הוה בר קדושין קודם שנשתחרר אבל כאן היה בר קדושין רק שאין רשאי להיות כה"ג ולעביד עבודה בשתי נשים כיון שעכ"פ כל תכלית קדושין הנ"ל המה שלא יהי' ביוכ"פ בלא אשה שחפץ שיוכל לעשות עבודה בכהונה גדולה א"כ לא יכול לקדש עכשיו אשה שנית וכיון שלא יכול לקדש עכשיו כל זמן שאשתו ראשונה חי א"כ אמירת את מקודשת לי אחר מיתת אשתו ראשונה ביוכ"פ כמקדש ביוכ"פ דלא הי' באפשרות לקדש אותה בעיוכ"פ ודוק. ואוסף נופך בשלומא אם הי' יכול לקדש עכ"פ מעכשיו אם יבוא מיתה לאשתו ראשונה תהי' היא מקודשת מעכשיו אז הי' מותר לקדשה אפי' בלי מעכשיו דלא הוה נראה כאלו קדשה ביוכ"פ דהא אפשר כיון דמתה אשתו ראשונה נתקדשה למפרע אבל כיון דלא יכול לקדשה למפרע דאם תמות בפלגא דעבודה הי' נגלה שהי' לו בשעת עבודה שתי נשים וא"כ אי אפשר לקדש אותה במעכשיו בעיוכ"פ וצריך לקדשה בעצמו של יוכ"פ ואסור אבל כל מקדש או מגרש או מוכר או קונה שיכול לעשות מעכשיו למפרע א"כ אפי' בלא מעכשיו יכול לקבוע זמן חלות הקדושין וגירושין והקנין אפי' בשבת דלא חסר מאומה לפעול תכלית הדבר ודוק. ובירושלמי פ"ק דיומא סוף הלכה א' וז"ל ויקדש מאתמול וכפר בעדו ובעד ביתו ולא בעד שני בתים ר' גמליאל בר בר"א בעא קומי ר' מנא לא נמצא כקונה קנין בשבת א"ל משום שבות שהתירו במקדש א"ר מנא הדא אמרה אילין דכנסן ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהי' כקונה קנין בשבת עכ"ל ונפלאתי הלא ר' גמליאל הקשה על ר"י דאמר מתקינין לו אשה אחרת דמשמע הזמנה בעלמא עיין במפרש בעל קרבן העדה שפי' כן והי' לו לירושלמי לסדר קו' ר"ג למעלה על דברי רבי יהודא שאמר מתקינין לו אשה אחרת בהזמנה הי' לר"ג להקשות ולא נמצא כקונה קנין בשבת ולמה הקדים מתחילה הקו' ויקדש מאתמול ומשני דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו לא בעד שני בתים והקשה הקו' והא הוה כקונה קנין בשבת משמע לולא שחידש לו הדרש ביתו ולא שני בתים לא הי' קשה הקו' דהוא קונה קנין בשבת והוא פלא אם ליכא הדרש מן ביתו ג"כ קשה איך קונה בשבת וצע"ג. ולפמ"ש נכון מאוד אם ליכא הדיוק ביתו ולא שני בתים רק דרשי' בעדו ובעד ביתו דצריך להיות לו בשעה שמכפר אשה אבל ה"ה שמותר בשני נשים א"כ הי' יכול לקדש מאתמול אם תמות אשתו ראשונה תהי' השני מקודשת לו למפרע מעיו"ט א"כ מותר אפי' בלי מעכשיו ואומר שמקדש על העתיד כאשר תמות אשתו יחולו קדושי השנית ולא הוה קשה דהוה כקונה קנין בשבת דהא אינו עושה היום מעשה קידושין רק ממילא כיון שמתה ראשונה חלה קידושין של השנית ולא הוי כקונה קנין בשבת והוה הפי' אשה אחרת מתקנין לו שמקדש אותה שיחולו הקדושין אז כאשר ימות אשתו ראשונה אך עכשיו שהקדים הקו' ויקדש מאתמול שיתנה עם השנית אם תמות הראשונה יהי' קדושי השנית למפרע מיום אתמול והשיב דאי אפשר שיהי' לו זו למפרע דא"כ הי' לו שני בתים למפרע ע"ז בעי ר"ג א"כ אפוא נמצא כקונה קנין בשבת דהא לא הי' באפשרות להיות הקנין ביום אתמול רק היום ביוכ"פ בא הזמן שיוכל לקדש א"כ הוה כקונה קנין בשבת ומשני במקדש הותר כל האיסור משום שבות ודוק. ומה שכתב בירושלמי שם וז"ל כשם שמתקינין לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול כך מקדשין לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו דברי ר"י עכ"ל והוא פלא מאי זה שמקדשין לו משמע דאחר מקדש לו והוא פלא [אולי מלשון הכנה והזמנה]. ונ"ל לפרש דבודאי דכמו דהב"ד מתקנין כהן אחר שמא יארע פסול בכה"ג יהי' מוכן כהן אחר תחתיו אבל הכה"ג בעצמו לא בחר לו כהן אחר תחתיו שלא יפתח פיו לשטן שיארע בו פסול כן הכה"ג לא פתח פיו לשטן שמא ימות אשתו ביוכ"פ אלא הב"ד הי' בוחרין אשה ונותנים לה כסף קידושין שתתקדש בעד כסף זה לכהן גדול אם ימות אשתו ואם אירע שמת אשתו של כה"ג אז אמר לה כה"ג ביוכ"פ התקדש לי במעות שנתנו לך אתמול לקדושין עיין בש"ע א"ע סי' כ"ט סעיף ה' וזה שאמר בירושלמי כך מקדשין לו אשה אחרת הב"ד מקדשין לו אשה דחששו שמא תמות אשתו דאל"כ דברי ירושלמי סותרים זה את זה ודוק. עוד צריך אני להודיע אשר יש להפליא
בירושלמי דהקשה הא הוה כקונה קנין בשבת תיפוק ליה בלא"ה קשה הא אין מקדשין בשבת ויו"ט וצע"ג ונ"ל דטעם דאין מקדשין הוה משום שמא יכתוב וכל זה בשאר אנשים המקדשין בשבת ויו"ט חיישי' שמא ישכח שהיום שבת ויו"ט אבל בכה"ג ביוכ"פ מפני מה הולך לקדש אשה ביוכ"פ הא אסור לכל אדם לקדש בשבת ואטו יוכ"פ לא הוה כשבת ועוד הכי דרך בני ישראל לקדש אשה ביוכ"פ אשר היום קדוש לאדונינו וכל הרהר פוגם בנפש וע"כ דיומא גרם יען דהיום יוכ"פ יחפץ הכה"ג מאחיו לכפר בעדו ובעד ביתו ומוכרח להיות לו אשה בשעת עבודה וא"כ כיון שזוכר שהיום יוכ"פ איך יש חשש שמא יכתב דוגמא שאמרו חכז"ל בפסחים דף י"ד הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו משום שהוא חמץ איך יאכל ממנו יעו"ש ה"ה כאן כל עצמו מחזיר לקדש אשה שהוא כה"ג וצריך ביוכ"פ לעבוד עבודה לכפר בעד אשתו איך יבוא לכתוב ביוכ"פ לכן התחכם בירושלמי רק להקשות הא עכ"פ הוה כקונה קנין בשבת שאסור בשבת אפי' אם לא שייך שמא יכתוב ומשני אין שבות במקדש כנלע"ד ברור בעזה"י. היוצא מזה דנראה לי דיוכל למכור החמץ בשטר וכסף ולחזק הקנין כדת ודין לחול מזמן ידוע ביום מחר שהוא שבת קודש ערב פסח כנלענ"ד. וראיתי בכתב סופר על או"ח סי' מ"ו שנשאל על שאר ימות השנה אם מותר לעשות מקח שיחול בשבת והביא דברי תוס' בביצה ומביא גם דברי זקינו תשובת רע"א אך הוא יצא לפרש דברי ירושלמי מדלא הקשה הא אין מקדשין והקשה דהוה כקונה קנין אלא ע"כ דגם הירושלמי סובר דמקדש בערב יו"כ בתנאי א"כ אין בו משום דאין מקדשין אלא מטעם כקונה קנין בשבת דגם זה אסור ומשני דבמקדש התירו א"כ מבואר דאסור יעו"ש שהאריך עיין תוס' יומא דף י"ג ותוס' ביצה דף ל"ז אשר הבינו פשט ירושלמי דמקדש בשבת ומה שלא הקשה הא אין מקדשין משום שמא יכתוב כבר תירצתי דהוא עצמו מחזיר אחר אשה יען שצריך לכפר ביוכ"פ על ביתו א"כ איך יבוא לכתוב הלא ע"כ זוכר שהוא יוכ"פ וגם כבר בארתי דדווקא אחר שתירץ דאין רשאי להיות לו ב' בתים א"כ ניכר הוא דקדושין נעשין ביוכ"פ לכן אסור דהוה כקונה קנין בשבת אבל אם הי' אפשרות לחול לקנין למפרע לא ניכר שעושה חלות הקנין בשבת אינו נראה כקונה קנין בשבת ומה דהקשה ירושלמי דהיה כקונה קנין ולא הקשה בקיצור הא קונה קנין נראה יען בשאר מקח וממכר יש או נתינת כסף או משיכה או איזה מעשה קנין אבל כאן הב"ד מקדשין לו אשה ונותנין בעיוכ"פ כסף קידושין שתתקדש לכה"ג ואז אם מת לכה"ג אשתו אומר לזו הרי את מקודשת לי ודי בזה לא הוה קונה קנין ממש ועוד דכל קידושין אשר פועלין רק איסור להיות על כל העולם כהקדש הגם שנקראת האשה קנין כספו לאכול תרומה אבל אין היא כספו כמקח וממכר שקונה קנין רכוש וכסף ממש ולכן הוה נראה כקונה קנין בשבת. ואזכיר עוד אשר הרהרתי ראיתי בכתב סופר שם בד"ה ונתיישב שכתב וז"ל ולכן נתן טעם דהוה כקונה קנין דמכניס מרשות לרשות והיא מקנית עצמה לו והוה כמוכר וקונה דאסור משום גזירת מקח וממכר עכ"ל ובד"ה וכל זה כתב וז"ל אבל לפי טעם ירושלמי דהוא כקונה קנין בשבת והיינו שהוא בכלל איסור מקח וממכר דמכניס לרשותו והיא מקנית עצמה פשיטא דאסור על שניהם עליה ועליו ואם כי משום מצוה דידיה הי' מתירין לו אבל איסור דידה לא התירו משום דידיה עכ"ל ולדעתי אין עליה איסור כלל ואעתיק דברי ר"ן נדרים ל' ע"א בד"ה ואשה נמי כשפדאוה אחרים דמי' וז"ל וקשי' אדרבה אשה לפדיון הוא דמי' שכשם שנטיעות הללו לפי שאינן יוצאות מרשות הקדש או מרשותו מצי לאקדשינהו לאחר שיפדה כך אשה זו כיון שאין יוצאה מרשות הבעל או מרשות עצמה בדין הוא שתהא יכולה להתקדש מעתה אפי' לאחר שתתגרש וניחא לי' דאי מצית אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהויא היא דומי' דמקדיש נטיעות ממש אלא כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש לא כל הימינה שתכניס עצמה לרשות הבעל משו"ה אמרי' בקדושין דף ס' דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדברי' ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל ולגבי בעל כשפדאוה אחרים דמי דבקדושין ראשונים היא ברשותו ולאחר גרושין יצאו מרשותו מש"ה לא מצינן למיפשט גבי קדושין דחיילו מפדאן הוא דלא דמי' וכדכתיבנא ומפדאן אחרים נמי לא מצינן למיפשט דלא חיילו משום דלא דמי נמי לגמרי דהא הכי האשה ג"כ מכנסת עצמה לרשותו במקצת ואיכא לדמוי לפדאן הוא והיינו דליכא למיפשטא מהא כלל כנ"ל עכ"ל א"כ עין בעין נראה דאין האשה מקנת עצמה לרשות הבעל כמו במקח וממכר דיש כאן מוכר אשר מקנה ומכניס החפץ לרשות הלוקח רק היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצלו כדבר של הפקר (ועיין בנמ"י בב"ב שמהני דעת מקנה למעשה קנין של הקונה אפי' אין הקונה מכווין לקנות אבל בקדושין ודאי לא מהני בכה"ג דכתיב כי יקח איש אשה ולא תלקח אשה שלגוף הקנין לא תפעל היא ודוק) וכיון שאין דנין בקדושין מצד האשה אין עליה שום איסור מכח מקח וממכר רק עליו על המקדש יש איסור כקונה קנין בשבת אבל לא עליה דלא דמי לשאר מקח וממכר זה מכניס ממון וזה מכניס חפץ ע"י הקנאה של מוכר דסברה הוא דיכול אדם לקנות מציאה בשבת ויו"ט הגם דהוא קונה אבל עכ"פ מקנה אין כאן וה"ה האשה מצד עצמה משוה נפשה כהפקר והבעל זוכר דרק שמכנסת עצמה לרשותו במקצת במה שמשוה רצונה לרצונו לכן עליה בוודאי אין איסור מו"מ ואצלו הוה ג"כ רק כקונה קנין בשבת דקדושי אשה אינו דומה לגמרי למקח וממכר אבל אינו דומה לגמרי לזוכה מציאה מן ההפקר דהיא מכניס עצמה במקצת לרשותו כנלע"ד בעזה"י נכון מאוד: