אור ברסלב
שות מחנה חיים ג › סימן ה

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ג · סימן ה

סימן ד

שלומים אלף לאחד מאלף היושב על התורה והעבודה זכה לשתי שולחנות ה"ה הרהמ"ג החו"ב כבוד הרב ר' עקיבא קליין ב"י בק"ק נייטרא. מכתבו עם שאלתו מוכתר בפלפולא חריפתא קבלתי ואני בעוה"ר חולה זה כמה חדשים בטוב ישמע ולא אוכל לצאת ולבוא כאשר עם לבבי כאשר הי' ראוי בכל זאת פניתי מכל עמלי לראות בעמל התורה ואשר יתן ד' בפי אותו אחלק למעלתו נ"י באהבה דברי הדש"ת. שאלה סופר אחד שהי' לו פרשיות של תפילין הנכתבים להתלמד לא לשם מצות תפילין ונתערבו הפרשיות בין פרשיות הכשרים ולא נודע לו להסופר ואחר עשיות התפילין נודע לו מהתערובת ועכשיו יש לדון בהכשר התפילין שמכר וגם להכשר הפרשיות הנשארים עדיין בידו עכ"ל. תשובה ראיתי למעלתו נ"י שהאריך הרבה שיהי' הפרשיות הכתובים להתלמד בטילין ברוב פרשיות הכתובות לשם מצות תפילין וחקר אם יהי' נקרא דבר חשוב ולא בטל ודעתו נוטה להכשיר ואם יהי' אלקים עמדי אפלפל באמרותיו השכליים והנעימים אבל לדינא אגלה דעתו על מקור הדבר כאשר אבאר בעזהז"י. הנה אקדים חקירה נראה לדעתי אם איש גבריאל המלאך וכתב פרשיות תפילין כדת של תורה המה פסולים להניח דכלל גדול דכתיב וקשרתם וכתבתם מי שמחוייב בקשירה הוא בר כתיבה ומי שאינו מחוייב בקשירה אינו בר כתיבה ומשו"ה אפי' אשה שכתבה הפרשיות פסולים יען דמצות תפילין הוה מ"ע שזמן גרמא עיין גיטין דף מ"ה ובט"ו ש"ע א"ח סי' ל"ט סעיף א' וא"כ אפי' אם מלאך כותב הפרשיות לשמה פסולים דעכ"פ אינו בר מצות קשירה דלא נצטווה במ"ע של הנחת תפילין א"כ פסולה לכתיבות פרשיות תפילין ואם כתבה אין ישראל יוצא בהם המ"ע וזה פשוט מאוד בעיני בעזה"י. ואוסף נופך אלו כביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו יכתב פרשיות של תפילין דידן אין אדם יוצא בהם ידי חובתו דכתיב וקשרתם וכתבתם מי שהוא מחויב במ"ע של קשירות תפילין אותו כתיבה כשר לפני בר ישראל אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו אשר אינו מחויב במ"ע של הנחת תפילין הגם שאמרו חכז"ל הקב"ה מניח תפילין דכתיב נשבע ד' בימינו ובזרוע עזו עיין ברכות דף ו' אר"י הקב"ה מניח תפילין אעפ"כ אינו מחויב בקשירת תפילין וכיון שאינו מחויב להיות בר קשירה אינו כתיבתו מועיל לבני ישראל שמחויבים בקשירה ודווקא מי שמחויב בקשירה מהני כתיבתו ועוד אין הקב"ה מניח תפילין עם אותן פרשיות אשר אנו מצווים בהם כמבואר בגמ' ברכות דף ו' אמר רשב"א הני תפילין דמרי עלמא מה כתוב בהו וכתב רש"י בד"ה מה כתיב וז"ל בשלמא בתפילין דידן כתיב שמע והי' אם שמוע קדש לי והי' כי יביאך פרשיות שנצטוו בהם לשום זכרון מצוותו של הקב"ה אות וזכרון להם לישראל אלא בדידיה מאי כתיב בהו עכ"ל וא"כ כיון שאינו מניח תפילין בפרשיות שבני ישראל מניחים אינו בר כתיבה באותן פרשיות שבני ישראל מניחים והגם שפרשיות כאלה יהי' יקירי הערך כשני לוחות אשר הי' כתובים באצבע אלקים במעלת קודש קדשים אעפ"כ אינו המה תפילין שיצא בהם בר ישראל מ"ע של הנחת תפילין והבן זה מאוד. וגם לא אמנע מלגלות דעתי בוודאי אלו רבינו הקדוש שבא כל בי שמשי לביתו כמבואר בכתובות דף ק"ג וכדומה מן הקדושים אשר זוכים לבוא בין החיים ועיין רמב"ן בתורה על פסוק ויגוע ויאסף שאמרו חכז"ל יעקב אבינו לא מת וכתב וז"ל וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים וזיו תחופף עליו כל היום לובשת לבישת השני שלא יפשטנו ערומה כעקב או תתלבש בעתים מזומנות ויובן ענין הזה במס' שבת ומסכת כתובות עכ"ל אם הי' כותב רבינו הקדוש פרשיות תפילין הי' פסולין דכתיב במתים חפשי שנעשה פטור מכל המצות ולא הוה בר קשירה וממילא לא הוה בר כתיבה כמובן אבל אם אלי' הנביא יכתב פרשיות תפילין הוא ספק עצום אם אינם כשירים דהוא לא מת ולא נעשה חפשי ממצות וכאשר בא יבוא על הארץ הוא בר חיוב בקשירה ותלי' בחקירה גדולה מהגאון הנורא ר' וואלף באסקוויטץ ז"ל בספרו סדר משנה פ"ט מהל' יסה"ת אשר פלפל על תרה"ד אשר מתיר לאשת אלי' הנביא לעלמא ויש לי הערות גדולות בענין הנ"ל ואכ"מ. היוצא מזה דאין בר ישראל יוצא מצות הנחת תפילין חוץ אם הפרשיות נכתבות מיד איש שהוא מחויב בקשירת תפילין אבל אם נכתבים מיד אשר אין עליו מצות קשירת תפילין אין יוצא בהם בר ישראל למצות עשה של הנחת תפילין אפי' אם יכתבם מלאך או שרף או אפי' גבוה מעל גבוה דמי שאינו מחויב בקשירה לא יוכל לכתוב פרשיות לקיים בהם מצות תפילין. ועתה אחקור בעזה"י על פרשיות הנכתבות להתלמד שנתערבו ברוב כשירות אי אמרי' בזה ביטול ברוב על שני פנים (א) הלא גוף התפילין המה כלי קודש בעצמם לכל הדינים המבוארים בש"ס ובש"ע מגודל קדושת תפילין אם נאמר שע"י הביטול בא על הפרשיות שכתובים להתלמד קדושת החפץ (ב) הלא גוף כלי קודש של תפילין הוא חפץ אשר בו יתקיים בר ישראל מצות עשה בכל יום אם מניח אותם על ידו וראשו אם נאמר שעל ידי הביטול אשר נתערבו פרשיות הכתובות להתלמד בתוך הכשירות מקיים בהם בר ישראל המ"ע. וטרם אבוא לתכלית הנדרש אבאר בעזה"י לדעת מה הוא ענין ביטול ברוב אי נאמר דהמיעוט קונה לעצמו שם כמו הרוב אפי' מעלות השלימות אשר יש לרוב או נאמר דהמיעוט נאבד שמו אשר הי' עליו אבל אינה קונה השם אשר יש לרוב רק נתבטל שמו אשר הי' עליו מעיקרא וצע"ג. ונלע"ד דכל כח ביטול ברוב הוא רק לפעול לבטל כח התנגדות אשר יש למיעוט כנגד הרוב למשל חתיכת נבילה נפל בשני חתיכות בשר שחוטה המה בעצמם בשר כשר רק על בשר נבילה רובץ אריה הוא שם נבילה וע"י התערובות לא יהי' באפשרות לאכול גם ההיתר ואמרה התורה ששם איסורו יפרד ממנו וממילא הוה בשר דבר היתר וכן חתיכת חלב שנתערב בשני חתיכות שומן הלא בעצם זה דבר שמן והמה דבר שמן רק אותו שמן שנאסר לאכול נקרא על שם איסור חלב וע"י התערובות לא יוכלו הבעלים לאכול גם השמן שמותר לאכול אז הולך שם האיסור של חלב ומותרים כולם באכילה וילפי' מדיינים אם הרוב אומרים חייב והמיעוט אומרים זכאי א"כ המיעוט מתנגדים להרוב דכולם הוין דיינים רק רוב שופטים לחיוב ומיעוט שופטים לזכות א"כ התנגדות המיעוט בטל לגבי הרוב דאם הרוב לא יבטל ויחרוב המיעוט א"כ המיעוט החריב הרוב וע"כ נתבטל המיעוט דיינים השופטים לפטור כנגד הרוב שופטים לחיוב ופועל הרוב לעשות אין מיש שהמיעוט אינו בעולם. אמנם אם נתערב גוי בתוך ט' בני ישראל הכי נאמר שע"ו ביטול נעשה הוא ישראל וחייב בר ישראל למסור נפשו לקדש ד' יען שהוא עדה או אם ישראל יתערב בתוך ט' כהנים יהי' כולם כהנים לעבוד עבודה ביום שבת ולהקריב קרבנות או אם עבד נתערב בתוך ט' ישראל או כהנים יהי' כולם ישראלים וכהנים או ישראל שנתערב בט' לוים יהי' מן המשרתים במקדש הגם שנתערב ביניהם כשהי' כולם קטנים כאשר נולדו ממעי אמן זה בודאי אינו דא"כ יש ביטול ברוב פועל לעשות יש מאין מישראל כהן או מישראל לוי או מגוי בר ישראל ומעבד עם הדומה לחמור לעשות גוף קדוש דהוה לעשות יש מאין זה אינו פועל כח הרוב לחדש שלימות חדש על דבר הנתבטל דגם בסנהדרין ודיינים לא אמרי' דע"י הביטול הוה כאלו האומר זכאי יהי' נחשב כאלו אומר חייב דהא אם נגלה שטעו אין השלישי משלם עיין ח"מ סי' כ"ה סעיף ג' כנלענ"ד בעזה"י וכבר הבאתי לשורש חקירה הנ"ל בספרי מ"ח ח"ב ביו"ד סי' נ"ג ראי' לזה ממשנה פ"ז דדמאי ומר"ן נדרים יעו"ש והגם על ראי' מח"מ יש להשיב דשאני התם שנגלה שהרוב טעו א"כ לא הי' להם למפרע כח על דיין הפוטר בכל זאת הדברים נראין מעצמם דאין ביטול פועל לעשות מאין יש ודוק. ובזה השגתי על דברי הפלתי סי' ק"י ס"ק כ"ב בד"ה באופן אחר שחידש אם נתערבו בעלי מומין בתמימים כיון דאם יתבטל יהיה עולין ע"ג מזבח לא בטל כמו שחדשו תו' בחתיכה הר"ל שהי' איסור הנאה הואיל דהוה ראוי להתכבד אחר הביטול לא בטיל עכשיו כן הוא בעולין דלאחר הביטול יהיה עולין וכתבתי בחדושי דשאני איסור דהוא בעצם ראוי' להתכבד רק האיסור מעכב שאסור לכבד א"כ ע"י ביטול שליכא איסור אם מכבדו ישוב להיות ראוי' להתכבד מכח עצמו אם כן לא בטל דעכ"פ ע"י הביטול יסתלק העבירה אם נהנה ממנו אבל אם בעל מום נתערב לו יהי' שאין בו עבירה להקריב ואינו עובר עבירה על הקרבה דהוה כאלו מעלה אפר ע"ג מזבח אבל אטו בשביל הביטול קנה שלימות להיות בו מצוה להקריב או אם אכלו הכהנים יהיה הבעלים מתכפרים בו הכי יפעל ביטול שלימות מעלות קרבן כשר ולא יהיה לעולם עולין בתורת עולה למצוה ע"ג מזבח אבל חתיכת בשר הראוי' להתכבד כיון דע"י ביטול נסתלק עונש איסור הנאה הוה ראויה להתכבד ודוק ולא יפלא מקו' תוס' דהקשו בזבחים למה לי קרא דמום בם הוא דלא ירצו הא ע"י תערובת ירצו תיפוק ליה דחד בתרי בטל יעו"ש וקשה דשאני התם דאיסור נסתלק וקמ"ל דירצו דמכפר אפי' לק"מ דהקו' קאי למה לו לר"א לילף דיקרבו כל הראשים כולן לא צריך למילף מקרא דבלא"ה חד בתרי בטל ודוק. ולפ"ז מהכ"ת נימא דפרשה שנכתבת להתלמד בלי קדושה לשם תפילין יקבלו ע"י ביטול שם חדש ויקנו לעצמם שלימות להיות קדושת חפץ לכל דיני קדושה של תפילין כנלע"ד בעזה"י. אך אפי' אם נאמר דע"י ביטול קונה שם חדש דאפילו אם נפל היתר באיסור נעשה ההיתר איסור ואעתיק לשון המ"ל בפ"ז מהל' מעילה שהגאון ר"י אלפנדרי רוצה להוכיח דמטבע לא בטל מדאורייתא וכתב לו המ"ל וז"ל והבאתי את השלישי' מההיא דפ"י ולד חטאת דתנן המפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין ופי' רש"י משום דבכל מנה ומנה מצינו למימר זה הפריש לשלמים וכו' ועל זה הקשה לאדון דניזל בתר רובא ורוב המעות יש בהן מעילה ואף דאיכא דמי שלמים כיון דהוה מיעוטא ליבטל ברובא אלא ודאי דמטבע חשוב ולא בטל עכ"ד ולא ירדתי לסוף דעתו מה ענין ביטול בכאן דביטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחילה אבל אם רוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענו ואף דאיכא מ"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דווקא בתערובת לח בלח ומבשא"מ משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור אבל ביבש אף שהאיסור הוא הרוב מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מן התערובות שיחייב שום עונש ואף שאסור מן התורה ואם כן היכא דאיכא בדמים הללו חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו קרבן דאימור דמים הללו דמי שלמים הם עכ"ל והנה מ"ש המ"ל וז"ל ניהו דאיסורא איכא עכ"ל הוא כשפת יתר פשיטא דאסור דהא הוה איקבע איסורא אשר אפילו להרמב"ם דסובר ספיקא דאורייתא לקולא אעפ"כ באיקבע איסורא אסור דאל"כ אשם תלוי היכא משכחת ליה וא"כ מה גילה לן בזה שמודה שאיסורא איכא וכן כתב אח"כ וז"ל מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מן התערובות שיתחייב עונש ואף שאסור מן התורה עכ"ל מאי השמיע פעם שנית שאסור מן התורה לאכול ברוב איסור הלא בשני חתיכות הוה איקבע איסורא מכ"ש ברוב איסור וצע"ג. ונראה דדבר גדול דיבר כאשר אבאר בעזה"י דחידש בזה דלו יהיה כדעת השואל דסובר דאם היתר נפל ברוב איסור אמרי' דגם היתר בטל ברוב דלא כר"ן נדרים דף נ"ט שכתב וז"ל שהאיסור דרכו להתבטל ולא ההיתר עכ"ל אלא נימא כשם שהיתר מבטל איסור ה"ה איסור מבעל היתר כאשר השוו אותם הגאון ר"י אלפנדרי בכל זאת חולק עליו מצד אחר דיש הבדל גדול בין אם נפל איסור לתוך היתר ובין אם נפל היתר לתוך איסור. ונחזי אנן כל דין ביטול ילפינן מסנהדרין דאמרה תורה אחרי רבים להטות כמבואר ברש"י חולין דף י"א ומשם נדע רק זאת דכח מיעוט המתנגד לרוב הוא נאבד כנגד הרוב דאם המיעוט אמרו זכאי והרוב אמרו חייב א"כ נשאר חייב דהמיעוט האומרים זכאי הוא התנגדות נגד הרוב ועל כן יצא האיש חייב מכח הרוב וה"ה אם איסור נפל ברוב היתר הלא הרוב מותר באכילה והמיעוט האיסור מתנגד שיהיה אסור באכילה א"כ ע"כ האיסור נעשה היתר ומותרים כולם באכילה אפי' לאדם אחד ובפעם אחד מן התורה גם זה מותר דשם איסור הלך מהחתיכה וממילא הוא דבר מאכל היתר אבל אם היתר נפל ברוב איסור למשל חתיכות שומן בשני חתיכות חלב א"כ אנו דנין המועט שבו הוא מותר באכילה והרוב אסור באכילה א"כ המיעוט מתנגד להרוב ובטל המיעוט ונאסר המיעוט לאכול כמו שהרוב אסור לאכול א"כ שוב אין התנגדות דהכל אסור לאכול דעל הכל רובץ שם איסור אכילה אשר אסור לכל בני ישראל. וכל זה הוא שמקבל שם היתר שם איסור אבל אטו אותו שנעשה איסור אסור לאכול דווקא משום דיש על העובר האוכל איסור כרת או מלקות או בשוגג חטאות דזה בא על מי שעבר ואכל אבל לתכלית הנרצה אם המיעוט נשאר בהיתרו די לנו לומר שגם הוא נעשה איסור מה לי משם כרת או משם לאו או איסור עשה עכ"פ אסור לאכול וכיון שאסור לאכול אם כן אין כאן התנגדות בין המיעוט ובין הרוב ומהכ"ת עוד לומר שקיבל ההיתר שנאסר שם חלב או שם נבילה וכדומה הלא מה שנעשה היתר איסור הוא מכח דתורה אמרה אחרי רבים להטות היינו לעשות מעשה שנחליט לעשות כרוב ואם כן די כמו שהרוב אסור באכילה כך המיעוט אסור באכילה אבל לא מכח שם חלב או נבילה אלא מכח ציוות אחרי רבים ואם עבר ואכל הגם שעשה עבירה שאכל דבר איסור הנאסר ע"י ציוות אחרי רבים להטות אבל חלב ונבילה לא הוה דנאמר דהעובר חייב כרת או מלקות דאותו חתיכה נאסר רק באיסור חדש דאחרי רבים להטות אם הרוב אסור באכילה גם המיעוט נאסר באכילה דזה האיסור בא מכח התנגדות אשר יש למיעוט נגד הרוב וזה שרמז המ"ל ניהו דאסורו איכא וכן כ' ואף שאסור באכילה היינו שהמיעוט בעצמו נאסר באכילה אבל העובר ואכל אין עליו כרת ומלקות וחטאות והבן. ובזה נ"ל ליישב מה שהשיג הפרמ"ג על מהר"א כהן אפימנטל שסובר אם היתר נפל ברוב איסור אין ההיתר נעשה איסור הבאתי דבריו בספרי יו"ד ח"ב] סי' נ"ג והשיג עליו הגאון שדברי רש"י בזבחים דף ע"ח בפגול ונותר וטמא שבללן זה בזה משמע אי ידעי' לשער שיהי' שוה בשוה התערובות הי' לוקין וע"כ דהנתבטל הוה כרוב יעו"ש בפרק ד' בד"ה והנה בנועם אמרותיו ולפמ"ש שם הכל אסורי' וכל התנגדות הוא בשם אי שם פיגול או שם נותר או שם טמא וכיון דכל התנגדות רק לענין שם איסור א"כ שפיר נעשה המיעוט כרוב קצרתי רק להרחיב ליישב דברי הגאון ובזה מיושב לי גם דברי הפלתי סי' צ"ח ס"ק י"א דחידש דאם ככר כלאי כרם נפל לשני ככרים חמץ נעשה מכלאי כרם חמץ יעו"ש. ולפ"ז אני אומר אפי' אם נאמר כדעת המ"ל דעכ"פ ע"י רוב נעשה איסור ה"ה כאן נאמר שע"י ביטול בא על פרשיות שנכתבו להתלמד שם קדושה להיות אסורים לאבד אותם או לשמש המטה בלי כסוי או להיות חפץ להשבע בו דעכ"פ מכח הרוב בא עליהם שם קדושה אבל תפילין אשר צריכים להיות כתובים דווקא לשם קדושת תפילין לא נעשה לצאת בהם ידי מ"ע של הנחת תפילין ודוק. ואוסף עוד דאפי' לדעת שו"ת רשב"א שהביא הפ"מ שסובר ההיתר נעשה איסור לחייב כרת אפי' אם אכל חתיכת היתר כמבואר בהקדמה לסי' צ"ח פ' א' חקירה וכן היה דעת ר"י אלפנדרי כנראה במ"ל וכן דעת רש"י לפי מה שהעיר הפרמ"ג שהבאתי אם כן היה כאן מקום לומר כשם ששומן נעשה חלב לחייב עליו כרת ה"ה נעשה פרשה להתלמד פרשת תפילין דהמיעוט נעשה כרוב ממש בכל זאת נ"ל דכאן הכל מודים דהפרשיות פסולים כאשר אבאר בעזה"י. ואקדים מה שבארתי במקו"א ליישב קו' הגאון ר"י אלפנדרי שהקשה שמיעוט שלמים יהיו בטלים בדמי חטאות ועולה ואם כן יהיה בו מעילה ואמרתי לתרץ בעזה"י והוא בשלומא אם יהיה מותר מן התורה לבטל יבש ביבש איסור בתוך רוב היתר א"כ היה אפשר לחשוב ע"י שאדם מבטל דמי שלמים בדמי חטאת ועולה ונעשה הדמים משלמים דמי חטאות ועולה זה הוה קדשי בני ישראל כי פעולת האיש פעל עליו שיבוא עליו קדושה שיש בו מעילה אבל כיון שיבש ביבש אסור מן התורה לבטלו דבשלומא בלח בלח נאבד ונתבטל האיסור מן העולם פליגי ראשונים אי מבטלים איסור לכתחילה אסור מדאורייתא או לא אבל יבש ביבש אפי' אם אינו ניכר אחרי הביטול ברוב אסור דהא לפני עצמו עומד א"כ לכ"ע אסור לבטלו כן מצאתי ברא"ה וכן מבואר היטב בנב"י מהד"ת יו"ד סי' מ"ה על קו' הגאון ר' וואלף באסקאוויטץ ז"ל למה אמרה התורה למכור נבילה לנכרי או ליתנה לגר יבטלה ברוב יעו"ש וא"כ לא משכחת רק שנתבטל מאליו מעות שלמים בדמי חטאת ועולה א"כ לו יהיה שנשתנה קדושת דמי שלמים לקדושת דמי עולה וחטאת אין זה קדושה הבא על פי בני ישראל ואין בו מעילה דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל עיין רמב"ן בב"ב דף ע"ט ועיין בש"מ שם שאפי' לר"י דמועל בגדולים יען דיצאו מהקדש הקדוש קדושת פה ועיין בקצו"ח סי' ר' שביאר בטוב טעם ודעת שורש דבר זה וא"כ לו יהי' שבעל פרוטת שלמים כקו' הגאון ר"י אין כאן מעילה דלא הוה קדשי בני ישראל שיהי' בו מעילה ודוק. ומעתה לו יהי' דבהיתר שנפל לשני חתיכות איסור מהני ביטול ברוב אפילו ללקות עליו או להתחייב כרת וכדומה היינו שע"י הביטול אסר הקב"ה לההיתר שיהי' איסור אבל בפרשיות תפילין לו יהיה שנחשב הביטול כאלו הקב"ה קודש פרשיות הנ"ל בקדושת תפילין עכ"פ לא קדשם בר קשירה בכתיבתו ופסולים דכתיב וקשרתם וכתבתם וכי תימא הא בר קשירה כתבם רק לא בקדושת תפילין ומהני קידש של הקב"ה לגוף הכתיבה של בר קשירה זה אינו דצריך קדושה לשם קדושת תפילין בשעת כתיבה מבר קשירה דאל"כ אטו סופר שכתב פרשיות להתלמד ואח"כ יקדשם לשם קדושת תפילין יהי' מהני זה שקר מוחלט דגם בס"ת שלא כתב האזכרות לשמן לא מהני שיקדשם אחר הכתיבה עיין גיטין דף נ"ד בסופר שאמר אזכרות שבהם לא כתבתי לשמן ודו"ק. ויש לחקור עוד טעם לפסול דכלל גדול דכח ביטול פועל רק מכאן להבא משעה שנתבטל המיעוט בתוך הרוב כמו בסנהדרין דהביטול פועל משעת גמר דין אבל מעולם לא שמענו דיהי' מועיל ביטול על למפרע כמובן בשכל ואם כן לו יהי' דהפרשיות שנכתבים להתלמד נתקדשו בקדושת תפילין משעת ביטול ואילך וכאלו נכתבו עכשיו נקל הוא להיות שיצרפו עם פרשיות שנכתב קודם ויהי' כאלו נכתבו שלא כסדרן עיין בש"ע א"ח סי' ל"ב דפרשיות נכתבים דווקא כסדרן ועיין בפרמ"ג בפתיחה לסי' ל"ב קצרתי להערה בעלמא להרחיב גבולי תורה סוף דבר לדעתי פרשיות שעודם לא נמכרו פסולים דאין ביטול מועיל לעשות מפרשיות פסולות פרשיות כשירות כנלע"ד בעזה"י. ומוצא שפתי אשמור לפלפל בדברי מעלתו נ"י אשר חקר שלא יהיה מהני הביטול מכח דבר חשוב לא בעיל דאזלינן בתר מה דיהי' אחר התערובות כמו בחהר"ל שחדשו תוס' בחולין ובסוף חזר בו וכתב דבטילן דשאני התם דחתיכה הוה בעצמה ראוים להתכבד רק האיסור מעכב וע"י הביטול ילך האיסור ותהיה ראוי לכבד הגם דהוה מכח דאמרינן כל חדא מרוב היתר היא עכ"פ ראוים ליתנו לגוי אבל כאן מה שפרשיות יהיה נחשבות לדבר חשוב הוא מכח שראוים למצוה ומה שראוים למצוה הוא מכח דנאמר שפרשו מרוב כשירות א"כ איך לא תהי' בטילה מכח דבר חשוב זה תמצית פלפולו דהכל תלוי בכח כל דפריש פלפולא חריפתא מאוד. לדעתי הדבר צריך התבוננות רב לו יהיה שהיתר פועל שהפרשה פסולה תתהפך לכשירה אעפ"כ לא הוה דבר חשוב שלא יתבטל דלא מצאתי דבר חשוב דלא בטל אלא בדבר אכילה או מטבע שחשוב ולא בטל או צפורתא חשובה ולא בטלה עיין סוף תמורה ותוס' מעילה דף כ"א וכדומה דמאכל אם הוא גדול ונאה ראוי' לכבד לכל אדם וכן מטבע חשוב לכל אדם וכן ציפורתא חשוב לכל אדם דהוה הנאת הגוף או הרווחה לגוף אבל פרשת תפילין שאינם שווין דבר רק לזכרים מבני ישראל הוה חפץ לקיים בו מצוה בכל יום אבל לנשים אין תפילין שווין כלום דאינם מצווין במ"ע של זמן גרמא וכן לגוי אינה שוה כלום וגם לבני ישראל הזכרים אין לו מהם הנאת הגוף רק קיום מצוה אשר מצוה לאו להנות ניתנו רק עול על צוארו א"כ לא מקרי דבר חשוב ולא בטל דחשיבת תפילין אין בו בעצם רק קדושת חפץ להקשירם בזרוע ובראשו ויקיים בחפץ הזה מ"ע ואין חשיבות קדושת חפץ או חשיבות כלי לקיים בו מ"ע משוה החפץ לדבר חשוב שאינו בטל ויש לי הערות רבות בזה ואביא דוגמא בחתיכה ראויה לכבד שכתב הר"ן שצריך להיות ראוים לכבד לכל אדם עיין בנב"י יו"ד ח"ר סי' ט"ז ועיין בלח"מ פ"ג מהל' בכורות הל' י"ג ועיין לאדמ"ו חת"ס יו"ד סי' רע"ז במה שחקר על ספר יד אלי' ועיין מה שחקרתי בספרי סי' נ"ג עליו ובחקירה הנ"ל שהערותי עכשיו יש לעיין בו ועיין היטב במ"ל פי"א מהל' משכב ומושב הל' י"ד ואני חלוש וטרוד מאוד ואין ידי משגת כעת לברר הדבר. ואוסף נופך דלא הוה דבר חשוב דלא יתבטל אלא א"כ החשיבות ניכר מעצמו מן החפץ שיתבטל כמו חתיכה ראוי' להתכבד או מטבע או ציפורתא וכדומה דהחפץ מעיד שהוא חשוב וניכר חשיבתו אבל מה שהוא חשוב ע"י שאדם פועל במחשבתו עליו להיות קדוש כקדושת אזכרה או קדושת פרשיות הוא חשוב ע"י שנודע שנתקדש אבל אין ניכר בו בעצמו שהוא חשוב בכמות או באיכות אין זה מקרי דבר חשוב שלא יתבטל ואטו שור שהוקדש הוא דבר חשוב מחמת קדושתו למזבח הוא חשוב מכח שניכר בעצמו חשיבתו ויש לי בזה הערה גדולה בדברי בעה"מ ורמב"ן במלחמות פ"ד דע"ז ומה אעשה אם הזמן בוגד בי כעת ודי להערה למבין. וראיתי שמעלתו נ"י חקר להתיר התפילין שכבר נמכר דאמרי' כל דפריש מרובה פריש דרוב פרשיות הי' נכתבים לשם תפילין רק שנתערב בהם גם פרשיות שנכתבים להתלמד ואמרי' אותן שנמכרו המה מהרוב כשירות. לדעתי להרא"ש הובא בש"מ בסוגיא דקפץ אחד מהמנוים שביאר דזה הוה רק ספק אי פרש מהרוב א' מהמיעוט רק התורה התורה ספק כזה ולא מהני במעשר דמעשר ודאי אמר רחמנא יעו"ש ולפ"ז לא מהני כל דפריש מרובה פריש בקיום מ"ע של הנחת תפילין דהא הוא מחויב בבוקר השכם בקיום מ"ע ע"י פרשיות כשירות הנכתבים לשם תפילין ולא יצא מחזקת חיוב חוץ בודאי פרשיות כשירות דאין ספק מוציא מידי ודאי וכן בכל חפצים אשר בהם ועשה קיום מ"ע אינו נפטר בחפץ אשר הוא כשר מכח כל דפריש מרובה פריש כגון בשופר של ע"ז או אתרוג ולולב של ע"ז או שאר איסור הנאה וכדומה שנתערב ברוב כשירים ופריש חד מינייהו לא יצא בו ידי חיובו הודאי דשאני רוב כל בהמות כשירות דמהני אפי' בקיום מצות עשה דהרוב הוא רוב להעיד שבהמה זאת כשירה אבל כל דפריש הוה רק ספק ולכן מי שלא עשה עבירות מיתה ונתערב לא חקרו בתוס' סנהדרין פ' ע"ב] שיבטל ברובא ובכל זאת דברי תוס' נפלאים ודוק. גם יפלא הלא הסופר לקחם בידיו הפרשיות והניחם בבתים א"כ לקחם מן הקבוע והגם שלא ניכר האיסור הוה קבוע לכמה שיטות אפי' מה"ת ולכל הפחות מדרבנן כמבואר בסי' ק"י עיין בפר"ח בשם מהר"ש ותלי' בפלוגתא דר"י ורשב"א בסי' ק"י אם לא נודע מספק איסור כלל אם נטל בודאי או פירש בפנינו אי אמרי' בו כל דפריש מרובה פריש ולחדש ולומר בתרתי לטבותא לא נודע ואפי' אם הי' נודע לא הי' ניכר האיסור גם הר"י מודה לא נראה כן במקור פלוגתם ובפלתי סי' הנ"ל ס"ק י"ב חקר דבכל מקום דשייך ביטול חד בתרי נהפוך איסור להיות היתר ממילא אין כאן קבוע אבל אדם באדם דלא שייך ביטול אז אפילו אינו ניכר הוה קבוע דכל טעם דצריך להיות ניכר הוא כדי שלא יהי' מקום על ביטול יעו"ש וא"כ ממנ"פ אי נתבטלו הפרשיות ברוב א"כ לא צריך לכל דפריש ואי לא נתבטלו א"כ אסורים משום דנטל מן הקביעות ודוק. עוד ראיתי שהאריך על מה שהקשה מה נ"מ לר"י מין במינו לא בטל הא עכ"פ כל חד וחד שרי מכח כל דפריש מרובה פריש שדוחק לומר דנ"מ רק לאכול בבת אחת ויצא לחדש דאין לומר כלל כל דפריש דא"כ גם הנשאר יהי' מותר חוץ אם נאמר על הנשאר קבוע אעפ"י שאינו ניכר והאריך בחריצות מאד לא אדע מחשבות מעלתו נ"י דנפל איסור בתוך תרי הראשון מותר לאכול דכל דפריש מרובה פריש והשנים הנשארים אסורים מיד דהוה רק תרי ולא שייך לומר עוד מרובה פריש נהפוך אם הראשון פרש מהרוב נשאר איקבע איסור ויהי' חייב אשם תלוי ועיין בט"ז יו"ד סוף סי' ק"א והבן ועוד אם יפול שם עוד שני חתיכות איסור או מין במינו לא בטל ויפרוש אחד מהם אמרו כל הפריש מרובה פריש והוה נבילה ודאי או חלב ודאי ואם מתרין להאוכל ילקה ואם חתיכה ראשונה נתבטלה הוה רוב היתר וכל דפריש מרובה פריש ומותרת אפי' באכילה לכתחילה אם סברת כל דפריש מרובה פריש הוה ודאי ודוק וגם אם היה כזית בשר ששוה פרוטה של הקדש שנפל בתוך תרי חתיכות של היתר ואכלן זה אחר זה אפי' בג' ימים אם נתבטל אין כאן מעילה ואם לא נתבטל יש כאן מעילה כמו בכיס אם הוציא כולם עיין מעילה ודוק וכן אוכל להוציא כמה וכמה נ"מ ונפלאת דעתו בעיני. ולא אכחד שגוף הדבר לא נכון בעיני הלא עכ"פ בשעה שפרש לפניו אחד אמרי' הוא מרוב ומה לנו לחקור אם בסוף נדע שנאכל איסור בוודאי ולא דמי למ"ש תוס' בנסקלין ובנשרפים בסנהדרין דשאני התם כיון דנדע דאחד פטור א"כ גם הנפרש בראשון אי אפשר לו להרגו דהוא יצעק על נפשו שלא להמיתו והגם שלא צעק הב"ד צועקים והכל בכלל נקי וצדיק אל תהרוג ועיין בפנ"י בקו"א כתובות בטעם שציותה התורה התראה דכל הטעם דלא שייך שם בסנהדרין לחקור על ביטול ברוב רק על כל דפריש מרובה פריש עיין פלתי שדקדק כך דאדם באדם לא שייך ביטול יעו"ש הטעם דאיך שייך ביטול אם יש אדם שמכיר בו והלא האדם יודע ומכיר בעצמו אם כן אינו בתערובות כלל דהוה כאילו ניכר האיסור דלא שייך לחקור עליו ביטול והבן ה"ה אם נחפוץ לילך בתר רוב דפריש מרובה קפריש ולדון אותו מכח רוב כמו שדנין ברוב דאינו טריפה והשיב תוס' דשאני בזה דאיך נמית כולם אם ידענו שאחד נמית בשקר דבשלמא מי שהרג הוא עשה עכ"פ המעשה עבירה ואנו גומרים לו מיתה שנאמר שהוא חייב מיתה על מעשה דהוא לא יוכל לצעוק שהוא ודאי טריפה אבל מי שלא נגמר דינו כלל אפי' אם עשה עבירה אינו בר מיתה ואיך נהרוג איש בלי גמר דין ומי שנגמר דינו למיתה קלה אי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו כי בר דעת הוא אבל איסורין מה לנו אם לבסוף נדע שאכל איסור הלא כך כח התורה שנאכל כל אחד כאשר נפרוש מהרוב הלא גדולה מזה מצינו במשנה בטהרות ברה"י עמא וכאשר נוציא אותו לרה"ר טהור כאשר העיר הקצו"ח בשב שמעתתא על נידן בחצי בהמה הנמכרת וחציה נשארת בחנות כנודע וכן הוא בספק ממזר שהתורה התורה עיין באחרונים ודוק. עוד אחת אודיע למעלתו נ"י על שורש פלפולו לאמור דאי אפשר לומר כל פריש מרובא פריש דא"כ נתיר כל אחד כמ"ש תוס' בסנהדרין ומזה קשה דקבוע פועל הרוב אי אמרי' קבוע אז אזלינן בתר רוב דתלי' דאיסור הוא בנשארין אבל אם אין קבוע א"כ אי אפשר למיזל בתר רוב וא"כ דקבוע פועל הרוב לא הוה קבוע חידש ואפי' באינו ניכר אמרי' קבוע ולדעתי בוודאי תוס' בסנהדרין מודים אלו פרש אחד והב"ד המיתו אותו דלא נאמר דהב"ד רצחו איש אשר הוא בספק נקי וצדיק ועברו רציחת ספק ח"ו מלאמור כן דכיון דאזלי' אחרי הרוב בודאי מרובה פריש ורצחו רוצח אבל תוס' חדשו דהב"ד אינם עושים מעשה שיעשו מיתות החוטאים ולקיים מצות ובערת הרע מקרבך יצמיח בו שפיכת דם נקי כי מאי חזית שקיימו מצוה ובערת רע ויעברו בתוכו לשפוך דם נקי ודומה למתן ד' במתן אחת אם יתן ד' יעבור בל תוסיף בידים ולא יתן מתן אחת עובר בל תגרע בשב ואל תעשה עיין ר"ה דף כ"ח ופסחים דף מ"ז ויש לי הערה במקו"א אם יש לפני הב"ד עשרה חייבי מיתות והם הורגין רק חמש אי קיימו מצות ובערת הרע כיון שהשאירו מהם והארכתי מאוד אבל בודאי אם המיתו אחד שפריש מרוב לא עברו עבירה כלל אבל לאמור אי לא אמרי' קבוע כמחצה על מחצה א"כ נתבטל כח רוב וקבוע לא הוה חידש דמבלעדו אין כאן כח רוב זה לא נראה לי דבוודאי אפי' אם אין קבוע בעולם מי שאוכל אחד דפריש לא אכל איסור ולא מביא אשם תלוי כאלו אוכל ספק חלב דע"י כח רוב אכל היתר אבל אי אמרי' קבוע אכל ספק חלב (רק לש"מ בב"מ דף ו' דהתירה התורה ספק כזה דכל דפריש יש לחקור). ועלה בדעתי להביא סתירה לדבריו שאפילו אם נימא כל דפריש בודאי יאכל האיסור אעפ"כ אזלי' בכל אחד בתר רוב דמבואר בש"ע או"ח סי' שד"ם מי שתועה במדבר ושכח מתי הוא שבת אם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה וכתב המג"א בס"ק א' וז"ל אסור לו לעשות מלאכה ואע"ג דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע עכ"ל וקשה למה לו לחדש דזה מקרי קבוע תיפוק לי' דבודאי יאכל גם האיסור דהא יעשה מלאכה בכל יום אלא ג"כ כיון דכל יום מופסק מחבירו הוה כאכל כל חתיכה וחתיכה בתורת היתר הגם שנודע לבסוף שאחת היתה איסור ה"ה כאן הגם שבודאי עבד מלאכה ביום שבת הוא עבד בהיתר כל יום ויום מכח כח הרוב ודוק ובמקו"א הפלאתי על המג"א הלא קבוע חידש הוא כנודע מן ר"ן הובא בש"ך ק"י א"כ דלמא דוקא כי ישבו יחדיו הרוב והמיעוט אז הוה קבוע כמע"מ. וחפשתי בפרמ"ג שם וכתב וז"ל ולחד תי' תוס' בסנהדרין בנשרפין בנסקלין דהיכא דוודאי עושין שלא כדין אין הולכין בתר רובא א"ש כפשטא עכ"ל עוד שם וקבוע בו מ"ה הוא דניכר לכל העולם והוה ממש כט' חנויות ולקח ואי' וכו' עכ"ל הרי תניא דמסייע למעלתו נ"י שהבין שתוס' בסנהדרין סובר דאין הולכין אחר רוב אם בודאי נתיר האיסור ולדעתי דמג"א סובר דזה דווקא דסנהדרין הווין שב ואל תעשה דמאי חזית אבל כל איש אשר ירויח באזלית בתר רוב הנאתו בכל אופן אזלי' בתר רוב וגם הפרמ"ג בפירש אמר לחד תי' וא"כ יחקור מעלתו נ"י גם ראיתי מה שחקר בזרק אבן לגיו אחר שפירש מהרוב ועיין בש"ע או"ח סי' שכ"ט ובש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ל"ז ופלתי ס"ק ט"ז ובמחצית השקל שם ולד"ב. ומאוד שמח לבי אחר שגמרתי המכתב זכיתי לראות לאדמ"ו הגאון בספר שערי תורה חלק ג' בכלל ב' פרט ח' שהקשה אי לא אמרי' נהפך היתר להיות איסור אך מותר לאכול זה אחר זה או אפי' לשני בני אדם כאשר לקח חתיכה ראשונה הוא מותרת מכח מרובה קפריש אבל א"כ השנים נשארין איקבע איסורא שאסור לכ"ע מדאורייתא טוב הי' מזה לאכול שלשתם יחד שיש בכל משהו ומשהו היורד לבית הבליעה ביטול ברוב כמ"ש רש"י בזבחים דף ע"ח בפיגול ונותר וטמא ודפח"ח והוא כמו שהשבתי על מעלתו נ"י וקו' אדמ"ו ז"ל קו' גדולה. ובחפזי עלה בדעתי לתרץ דיוכל לבוא שני בני אדם ובפעם אחד יוקח כל חתיכות וכל אחד יסמוך שהוא לוקח מהרוב ואח"כ מותר ליקח השלישי דתלינן דאיסורא שנלקח כבר הי' ברובא עיין ט"ז יו"ד סי' ק"א ודוק אך מה דעתו הקטנה נגד דעת האדם גדול בענקים שר התורה כאדמ"ו ז"ל. וראיתי שם באות ז' שחקר ג"כ שמתוס' סנהדרין דף ע"ט נראה שבכל איסורין בחד בתרי בטל אין לאדם אחד רשות לאכלן זה אחר זה כמו דסנהדרין לא יוכל להרוג אחד בשקר אפילו זה אחר זה דאכילת אדם אחד הוה כב"ד אחד רק באיסורין אפשר לומר דהאיסור בטל בהיתר ובן אדם לא בטל וכי תימא נהרוג הנפרש דכל דפריש מרובא פריש ושנים אחרונים לא נהרוג א"כ לא נעשה בודאי שקר בשלומא אי קבוע שאינו ניכר הוה קבוע אז נכון תי' התוס' אי אתה רשאי למשכם זה רק לעשות מקבוע ע"י דנכבשינהו דניידו אבל אי לא הוה קבוע כלל אז שפיר קשה לפרוש ונהרוג עד שתים אחרונים והוא קו' גדולה. והרהרתי לתרץ במה שהערותי למעלה דשאני אם עשה בודאי מעשה עבירות מיתה רק אנו חוקרים דלמא טרפה הרג ואמרי' אזלינן בתר רוב א"כ מעשיהו מעשה רשע וחייב על המעשה שלו מיתה אבל כאן שיש אחד שאינו חייב מיתה שלא נגמר דינו וגם מעיקרא היה לכל גבר ישראל חזקת פטור שאינו עומד למות שיהי' חיוב על הב"ד להרגו משום ובערת רע ועכשיו יש ג"כ בהרוב מיעוט שפטור ודלמא הוא פריש מהרוב ונשאר הגברא על חזקת קמייתא א"כ יש צירף מיעוט לחזקה ואי אפשר להמית אותו דמתחלה צריך בירור עפ"י גמר דין דאיש הזה נקרא על מעשיו רע ואח"כ בא על הב"ד חיוב ובערת רע מקרבך ועיין בספר המצות לרמב"ם בשרשים ודוק. ועתה עשיתי בעזה"י לגלות דעתי על גוף הענין אם שייך ביטול ברוב להכשיר הפרשיות הנמצאות ובעבור כבוד התורה גליתי דעתו אשר חזות קשות ראיתי באשר חקר מעלתו נ"י בהערות כי אין בהמ"ד בלא חידוש דברי הדש"ת וחותם באהבה רבה:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה