אור ברסלב
שות מחנה חיים ג › סימן ד

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ג · סימן ד

סימן ג

שאלה עובדא הי' שהי' איש אחד אונן ר"ל ובא גיסו אליו והביא שני ארבע כנפות נאים אשר קנה וביקש מהאונן שיעשה לו באחד ציצית שיהי' לו על יו"ט הבע"ל ארבע כנפות חדש וביקש גיסו האונן ממנו שימכור לו ארבע כנפות השני עם הציצית הצריך לו וכן עשה שהקנה לו ועשה האונן הציצית בשני ארבע כנפות וביו"ט כאשר לבשו והי' בבהכ"נ הראה האיש אשר הי' אונן כמה נאה ד' כנפות וסיפר המעשה והי' שם בן תורה ואמר שלא הי' כדת שקשר הציצית אז כאשר הי' אונן ושאל האיש אם לא צריך להתירם ולעשות הציצית מחדש או אם בדיעבד כשר הדבר. תשובה הדבר צריך התבוננת רב לבוא להורות בדבר הזה ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר בעזה"י. הנה לכאורה מסתברא שהציצית פסולים דהא אונן פעור מכל המצות ולא הי' בשעת תליית הציצית בר חיוב בציצית ולא מבעי לשיטת הסוברים דאם תלאם לציצית אשה הוה פסולים דילפינן כל המצות מתפילין כמו שם מי שאינו בר קשירה אינו בר עשיה וה"ה בציצית פסולים אם תלאם בבגד עיין ברמ"א סי' י"ד סעיף א' ובמג"א אלא אפי' למחבר שם דמכשיר באשה שאני התם דאשה אינה מחויבת במ"ע שזמן גרמא אבל אם רוצים יוכלו לעשות מ"ע שזמן גרמא אבל באונן שאינו רשאי לעשות מצות עשה אפי' אם ירצה להחמיר על עצמו והוא בר חיוב וע"י האנינות יצא מחיובו על כל המ"ע א"כ בודאי הוה אינו בר עשיית ציצית וראיה מדברי מג"א סי' תרצ"ו ס"ק ט"ז שכ' וז"ל וגם נ"ל דאעפ"י ששמע המגילה בצבור יקראנה שנית אחר שנקבר המת כי תלמוד ערוך הוא דאונן פטור מכל המצות ואע"ג דאמרי' דמקרא מגילה קודם להמת היינו באחר אבל האונן פטור עד שיקברנו מיהו לפמ"ש בסי' ע"א דאם רוצה להחמיר רשאי א"כ יוצא במה ששמע בצבור דהא עיקר דמקרא מגילה קודם להמת וא"כ חייב במקרא מגילה עכ"ל הרי כמה נתחבט המג"א דדוקא יען שמקרא מגילה קודם להמת וגם יען דעיקר מקרא מגילה נתקן בצבור וגם בצירף שאם יחפץ רשאי להחמיר לעשות מ"ע יצא ידי מקרא מגילה אבל בתליית ציצית דכל המצות ציצית הוה מצוה דרשות ואין תליית ציצית קודם לקבורת מת א"כ בודאי אין האונן בר חיוב ציצית וא"כ עשה אותם גברא שפטור מכל המצות ופסולים ודוק. אמנם כבר שדא המהרש"ל בתשובה סי' ע' ביה נרגא דהך כללא דאונן פטור מכל המצות לאו כלל גמור דיש מצות שאונן מחויב ומביא שני ראי' גדולות (א) כתובות פ"א מי שהי' טבחו טבוח ומת לו מת בועל בעילת מצוה ופורש וקשה הא אונן פטור מכל המצות ואף אינו רשאי להחמיר כמבואר בירושלמי אלא בודאי יש מצות פרטי שהוא חייב (ב) מברייתא הובא פ"ק דמגילה מי שהולך לשחוט פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת וכו' ת"ל יטמא למת מצוה אבל לא למי שאינו מת מצוה אינו מבטל שום דבר שעושה מצותו למול את בנו מקודם א"כ מבואר דיש מצות דאונן מחויב בו יעו"ש וא"כ אפשר מצות ציצית שהוא שקולה כנגד כל המצות עיין בגמרא ובטור ובב"י או"ח סי' כ"ד א"כ אין אונן פטור ממנה וממילא הוא בר חיוב בשעה שתלה הציצית ודוק. אך אפשר ליישב קו' מהרש"ל בעזה"י מה שהקשה מכתובות איך יבעול בעילות מצוה הא אונן לאו בר מצוה נ"ל דלכאורה העיקר מצוה הוא מצות פ"ו ולזה צריך לבעול אשה להוליד ולהבנות ע"י האשה שלקח וא"כ בעילת בתולה אשר אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אין באותה בעילה קיום מצוה רק בעילה ראשונה בועל להוציא כלי למעשהו שתהי' ראוי' להתעבר וכאשר ובעל אותה שנית תהי' כלי להתעבר ממנו וקראו אותו בעילת מצוה על שם התכלית שע"י בעילה הזאת יקיים אח"כ מצות פ"ו אבל אין בבעילה ראשונה קיום מ"ע רק מצוה בעלמא הכנות כלי לקיום מצוה וא"כ לא שייך לומר איך יבעל הא אונן פטור ממצות דהא באמת לא קיים היום מ"ע ואטו יהיה אונן פטור להגביה אבידה אשר הוא הכנה לקיים מצות השבת אבידה אחרי אבילות בשלמא לקיים היום מצות פטור והגם שאין ראיה משם דאיכא לאו דלא תוכל להתעלם אבל אי הי' פטור מהשיב לא הי' עליו לאו כמובן אבל מהכ"ת יהי' פטור גם להכנה בשלמא מחיוב קיום מ"ע נפטר דהעוסק במצוה פטור ממצוה ואפי' עשה המצוה לא מהני לפטור אותו מלקיים המצוה אח"כ כמו במקרא מגילה אבל מהכ"ת לא יוכל לעשות הכנה למצוה כמו בבעילת מצוה שפועל לעשות כלי לקיים בביאה שנית פ"ו ודוק. ואוסיף נופך בשלמא בקיום מצוה אשר בא על כל אדם בחיוב כמו ק"ש ותפילה וקריאת מגילה ותקיעת שופר וכדומה אז מכח אנינות אשר הוא חיוב עליו להיות דעתו על צורך המת פטור מקיום מ"ע אשר צריך ג"כ מחשבות כוונה ואפי' אי מצות אין צריך כוונה עכ"פ צריך להיות ראוי' להיות לו מחשבה וכוונה והאונן אין דעתו מתישבת עליו ומכח חיובו במ"ע ישכח אנינותו על כן פטרוהו אבל הכנה לקיום מצוה אחרי זמן מועד אינו בהול במחשבתו וגם הכנה אין צריך כוונה ולא נפטר ע"י אנינות ולכן בועל בעילת מצוה ועיין בתוס' שם ודוק. ומצאתי בשמ"ק בכתובות דף ג' שחקר אי מותר לו דווקא בעולה ראשונה ולא בעילה שניה שכ' וז"ל אבל מאיזה טעם נתיר בעילה ראשונה טפי משאר בעילות אדרבה אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואבותינו הקדושים יצחק ויעקב מעכו ביד וכי תימא אם כן אמאי קרי לה בעילת מצוה פירוש בתוס' דהיינו משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרינן אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מדבק בה ובאים לידי פ"ו ומסיימים התוס' עד להכי קרי ליה לבעילה ראשונה בעילת מצוה פי' דבהאי טעמא סגי למקרייה בעילת מצוה מיהו לא מחלקי' בינייהו לענין דינא דנימא בעילה ראשונה שרי לאחר שנקבר ולא שאר בעילות דמאי טעמא אדרבה דעיקר פ"ו באינך בעילות דקודם שנקבר מותר בתשמיש המטה וכדעת הרמב"ם והרי"ץ גיאות עכ"ל הרי מפורש יוצא שלכך קרא בעילת מצוה שעושה הכנה ופועל שראוי' שתתעבר בביאה שנית אשר בו יקיים אח"כ פ"ו ודוק. ובחדושי ישבתי קו' הפלאה כתובות דף ה' דאמרי' ר"י מקלקל הוא והקשה הפלאה הא קיום מצוה נקרא מתקן כמו במילה ופי' בתוס' משום קיום מצוה וא"כ הבעילה הוה בעילות מצוה ונחשב תיקן יעו"ש ולפי מ"ש שם במילה ובד' מיתות ב"ד הוה קיום מ"ע ובעילה הוה רק הכנה למצוה ודוק. ולפ"ז בקיום מ"ע של ציצית הגם דהוה מצוה דרשות אבל עכ"פ כיון שמקיים מ"ע ממש הוא פטור מכח אנינות ודוק. ומה שהקשה מן ההולך למול בנו ושמע שמת דיוכל נימול וקשה הא אונן פטור נ"ל והוא דעיקר מה שאונן פטור ממצוה הוא מחמת דעוסק במצוה של האנינות פטור משאר מצות כך שמעתי מפו אדמ"ו הגאון שר התורה בעמ"ח ספר שערי תורה זצ"ל וכן מצאתי נרמז במהרש"ל סי' ע' שכתב וז"ל אלא בודאי חייב במצות פרטיות כי האי אלא שהקילו חכמים עליו ופטרוהו מתפילה ומכל המצות מאחר שהוא עוסק במצוה זו של מת והכא שאינו מבעל שום דבר מענין צרכי מתו במה שמוליך לבנו לימול

ולהכניסו בברית פשיטא שחייב עכ"ל הרי שרמז שעיקר הטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה ודוק. ולפ"ז בברייתא שם תנינן ההולך לשחוט את פסחו ולמול בנו ושמע שמת לו מת א"כ התחיל במצוה של פסח ומילה קודם ששמע שמת לו מת שיחול עליו מצות אנינות ואמרי' בהיפך העוסק במצוה של פסח ומילה פטור משאר מצוה הבא עליו ולא חל עליו מצות אנינות כלל חוץ ממת מצוה צריך לבטל מצות פסח ומילה ודוק כי עמוק בעזה"י. ועיין בנמ"י בב"מ אף ל' דחידש דמשעה שמתחיל באבידה הגם דלא מקיים עדיין השבת האבידה הוה בכלל עשה דוחה לל"ת ונקרא בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה יעו"ש וא"כ זה שהלך למול בנו ולשחוט פסחו הוה כבר עוסק במצוה ועיין בסוכה דף כ"ה בלכתך בדרך שפטור בהליכת מצוה משאר המצות מכח העוסק במצוה פטור מן המצוה וברשב"א שם חידש אפי' אם יתבטל מכח מצוה קלה ממצוה חמורה ודוק. ומעתה שמיושבים קו' מהרש"ל הדרינן לכלל דאונן פטור מכל המצות שבעולם ואין יוצא מן הכלל דברים פרטים וא"כ הגם ששקולה מצות ציצית ככל המצות האונן פטור וא"כ נפסלו הציצית אשר תלה בבגד כשהי' אונן ודוק. אך עדיין יש לי לחקור דבלא"ה קשה על ראי' מהרש"ל בהולך לשחוט פסחו ולמול בנו דקשה הא הוה אונן דפטור מכל המצות איך ישחוט הפסח וימול בנו ולכאורה לק"מ בשלמא אי צריך לטמאות מחמת מצות טומאת קרובים א"כ הי' נדחה מקיום מצות פסח וממצות מילה וגם נפסק ממנו שם שהוא עוסק במצוה דהא מצוה לטמא לקרוב קודם אבל כיון שפסח ומילה קודם והקשה רק כך איך יהי' אונן מל ועושה פסח הא אונן פטור ממצות הוא פלא בשלמא בק"ש ובתפילה וקריאת מגילה ושופר וכדומה שהן מצות שבגופו שצריך שיקרא ק"ש ותפלה ולשמוע מגילה ובקול שופר בגופו א"כ אונן פטור אבל כאן בפסח ומילה דמהני שליחות א"כ הלא רגע זו יכול להפסיק מאנינות לעשות שליח רק אי צריך לטמאות עצמו אז יבטל ממצות אבל אי אין צריך לטמאות קשה הא מחמת אנינות יעשה שלוחים על פסח ומילה. ואחר העיון משבשתא דכלל גדול בש"ס כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משווה דשלוחו של אדם כמותו אבל לא עדיף השליח מן המשלח ועיין תוס' נזיר י"ב בהפרשת חלה אם עשה שליח בעודו קמח והוא דאמרו כהנים ע"כ שלוחא דרחמנא עיין נדרים דף ל"ו וא"כ אי לא מהני אפי' בדיעבד אם אונן עוסק במצותו א"א לעשות שליח ושפיר דן מהרש"ל להביא ראי' דיש מצות דאונן חייב ודוק. ובכל זה נ"ל דהאונן לא יוכל לעשות שליח אבל מי שעשה אונן שליח על דבר להיות כמותו לעשות לו למצוה בודאי יכול להיות אונן שליח דעכ"פ האונן הוה בר חיוב באותו דבר שיוכל להיות שליח לקיום מצוה הגם דהוא פטור לקיים המצוה לעצמו אבל עכ"פ בר חיוב של אותו מצוה הוא ויוכל להיות שליח על מצוה דיהי' נחשב כאלו המשלח עשה המצוה דלהיפך לא אמרי' כל מה שהשליח אינו יכול לעשות לעצמו לא יוכל להיות שליח לדבר ודוק (רק מצאתי בנב"י מהד"ת שחקר חקירה אי הפי' בגמ' שליח לא מצי משוה קאי על השליח ודוק). ואוסף נופך אינו בר חיוב דלא נעשה שליח הוה דווקא דגופו לא נכנס בהר סיני באותו סוג חיוב אותו מצוה הגם דגופו הי' ראוי לעשות אותו פעולת מצוה אבל מה שאונן פעור ממצות הוא יען שעוסק במצות אנינות שהוא טרוד במחשבותיו לתכלית המת שהוא קבורת קרובותיו והעוסק במצוה פטור ממצוה והוא כלל גדול בכל המצות מי שעוסק במצוה אחת פטור ממצוה אחרת והגם בשאר מצות אם אפשר לקיים אינו פטור דאל"כ מי שיש לו ציצית בבגדו יהי' פטור מכל המצות עיין בנמ"י בזה כאן החזיקו חכמים הדין שיהי' מחשבותיו כולם לכבוד המת דגדול כבוד הבריות א"כ מה שמצוה פועל דלא הוה בר חיוב בשאר מצות לא עוקר לומר דלא הוה בר חיוב להיות שליח לאיש אשר מוטל עליו לעשות מצוה דאם לא שמצוה מעכבו הי' הוא בר חיוב לעשות גם הוא אותו מצוה די אם נאמר שלא יכול לעשות שליח על קיום מ"ע שלו אבל בודאי הוה שליח לאיש אשר מחויב ג"כ במצוה הזאת ודוק. וא"כ אפוא אותו ד' כנפות שקשר האונן בו ציצית לעצמו הוא פסול ואותו ד' כנפות אשר קשר בו בשליחות לגיסו הוא כשר ודוק. וחפשתי באוצר התשובות של אדמו"ר חתם סופר ז"ל ומצאתי בחלק ו' סי' ל"ע אחרי שהקדים שדעתו כמהרש"ל שימול האב בנו באנינות ודלא כרמ"א שהובא בט"ז בהל' אבילות וביאר שזה דווקא באב במילת בנו פליגי מהרש"א ורמ"א וכתב וז"ל אבל אחר שרוצה למול בנו של אחר ונעשה המוהל אונן לפענ"ד אין כאן מחלוקת דאי ליכא אחר רק הוא ימול דהרי המצוה איננו עליו רק על האב והוא נעשה שלוחו וכו' וכתוב אח"כ וז"ל מ"מ באונן נ"ל דנעשה שליח עכ"פ בר חיובא הוא מן התורה ומכ"ש להסוברים דאם ירצה לעשות מצוה רשאי וא"כ בליכא אחר לענ"ד בודאי ימול אם אין האב אונן ובדאיכא אחר פשוט לי שלא ימול ומהכ"ת יעשה אונן לשליח היכא דאיכא למיעבד שליח בר חיובא ואפילו כבר כיבדו יכול לחזור בו דכיון דליכא אלא מחוסר אמונה והכא הוה כתרי תרעי דמצי למהדר זה נ"ל פשוט מאוד עכ"ל שמחתי מאוד בעיקר הדין דכתב דמהני מוהל שהוא אונן בתורת שליחות וה"ה דמהני שליחות אונן לעשות ציצית רק דאמ"ו ז"ל הולך בדרכו יען שהוא בר חיובו מדאורייתא רק מדרבנן לא הוה בר חיובא ולכן בדאיכא מוהל אחר יוכל לחזור מדיבורו ולי הפעוט נ"ל אפי' אם אונן פטור מדאורייתא אעפ"כ נשאר עליו שם בר חיובא דמה שפטור מן המצות הוא מכח עוסק במצוה פטור מן המצוה ולכן אין עליו חיוב קיום מ"ע ואפילו עשה כאשר עבר אנינות חל עליו חיובו וצריך לעשות המ"ע בתורת חיוב וכל זה לקיים המצוה עצמו אבל להיות שליח לאחרים הוה שליח טוב דהא הוא הוה ג"כ בר חיוב במצוה הנ"ל רק שמצוה אחרת פוטרתו אבל עכ"פ בדיעבד בודאי מהני מה שעשה האונן הציצית לגיסו בתורת שליחות אבל מה שעשה הציצית לעצמו לא מהני דבשלמא במילה הכריע אדמו"ר ז"ל כמהרש"ל יען דמילה דוחה שבת וקבורת מת מצוה אינו דוחה שבת א"כ מילה קודמת ואין אנינות מעכב לקיום מצות מילה אבל בעשיות ציצית בודאי אדמ"ו ז"ל מודה שהדין עם הרמ"א ודוק. ואחרי שנים רבות מצאתי בחכמת אדם כלל קל"ג אות ה' שכתב וז"ל אם התחיל להתפלל ונודע לו שהוא אונן נ"ל דיכול לגמור תפלתו כדאיתא בסי' ש"צ סעיף ד' כדין בכל הדברים דקיי"ל אם התחילו אין מפסיקין ועוד דכיון דעוסק במצוה דפטור מן המצוה (והא דהוצרך לתת טעם דאונן פעור מכל המצות משום כבודו של מת ולא משום דעוסק במצוה היינו דהעוסק במצוה קיי"ל דאם יכול לקיים שניהם חייב וא"כ ה"נ למה לא יברך המוציא וכיוצא בו דא"א לפטרו מטעם עוסק במצוה) עכ"ל ראה מפורש יוצא שחקר בטעם דאנינות פוטר מטעם דעוסק במצוה פטור ממצוה כדברי מהרש"ל וכדברי אדמ"ו ז"ל והבין. ואיידי לא אמנע מלהודיע שנפלא בעיני בנב"י ח"ר א"ח סי' כ"ז שרצה לחדש מכח חביבה מצוה בשעתא חייב אונן בו והגם שפטור מק"ש ותפילה דהוה זמנו קבוע ואעפ"כ אונן פטור וחידש מצוה הנוהגות בכל יום לא אמרי' בהם חביבה מצוה דאל"כ למה לא יעמדו בעלי אומנות מפני קורא ק"ש או ת"ח העובר שמהרהר בד"ת תמיד יעו"ש ולדעתי יפלא בשלמא במביאים בכורים שבאים מארץ רחוקה ובעלי אומנות לא יביאו ביום ההוא ביכורים אז מכבדים להעוסקים במצוה היום אבל אטו הבעלי אומנות לא קוראים ק"ש בכל יום ולא עוסקים בתורה בכל יום הגם שהם עוסקים מעט ות"ח עוסק הרבה בת"ת הלא אחד הממעיט ואחד המרבה אך שיכווין לבו לשמים ועיין ר"ן נדרים דף ח' הואיל אי בעי פעור נפשיה בק"ש ערבית ושחרית ונהפוך מצינו שיש למצוה הנוהגות בכל יום מעלות תדיר כמבואר בזבחים דתדיר קודם למצוי ודוק. ועוד דשם דווקא אם רבים עוסקים בהבאת בכורים עומדים ולא בעבור היחיד וכן כתב המהרי"ט בחדושיו בשם רמב"ן יעו"ש ועיין בירושלמי דאמרו הלין דקיימא קמי מיתא לא מפני המת עומדים אלא מן אינון דגומלים ליה חסד ודוק. סוף דבר נ"ל דמי שהי' אונן צריך להסיר הציצית ולתלאם מחדש אבל גיסו אין צריך להסיר הציצית כנלענ"ד:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה