שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ג · סימן ב
עץ החיים יתן חילו וגפן השלום פריו לאחי הרב המה"ג חריף ובקי המפורסם בעולם בשמו הטוב כבוד הרב ר' זוסמן סופר נ"י אב"ד דק"ק האללאש יע"א. אחד"ש אהובי אחי נ"י פניתי לראות בדבריך ואעשה לך מטעמים כי זה כמה שנים אשר הרהרתי בשורש דברי התוס' אשר ארי' דבי עילאי שם דברי הר"י למטרה לחץ שכלו הגדול ואציע רעיוני לפניך ותקח אותם בימין כאשר אני נותן לך בימין כפי כחי בעזה"י. אודות אשר יצאת להצדיק דברי רמ"א בא"ח סי' ח' סעיף י"ד שאם פשט טלית מעליו אם נשאר עליו טלית קטן אין צריך לברך כשלבש עוד הפעם הטלית הגדול והט"ז ומג"א נתקשה בדין הנ"ל כמבואר בדבריהם והמג"א האריך להקשות מסוכה ותפילין וכתבת וז"ל ונראה אולי יש לחלק עפ"י סברת המרדכי מובא במג"א סי' י"ג ס"ק ח' דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שאינו יכול להטיל בו ציצית בשבת אינו עובר עכ"ל א"כ יש הבדל גדול בין ציצית לכל מצות כי בכל מצות אדם בר חיוב נקרא שאסור לאכול בלא שחיטה ומצוה לילך לישב בסוכה או תפילין אולם במצות ציצית כל זמן שאינו לובש טלית לא נקרא שחיוב מוטל עליו כי מותר ללבוש בגד בלא ציצית רק אח"כ אם יתלבש יבא החיוב לעשות ציצית ולא קודם ע"כ כאשר פשט מלבוש הראשון נסתלק גם המצוה מעליו אבל אם עודנה עליו טלית קטן אז בר חיוב נקרא כי אם נפסל אחד מציציותיו צריך לעשות בו ציצית ע"כ פסק רמ"א שלא צריך לברך ב"ה ישר הוא עכ"ל. תשובה אהובי אחי נ"י דבר ישר דברת בשכל וטרם אדבר על שורש לראות היעמדו דבריך לדינא אמרתי לחקור בשורש הדבר כי קבלת יסוד זה שחיוב ציצית בא אחר הלבישה כהלכה למשה מסיני והוא דבר שצריך בירור גדול דא"כ לא הי' רשאי לברך להתעטף בציצית רק בשעה שמעוטף דהוה עובר לעשיתו כי רגע אחר הלבישה בא החיוב להטיל בו ציצית ואין רשאי לברך להתעטף בציצית דנהפוך הוא דרשאי להתעטף בלא ציצית רק אחר העטפה ועשה בו ציצית והנה מנהגינו לברך קודם עטיפה יהי' בתרתי לרעותא (א) דהוי עובר דעובר לעשיתו ואנן קיי"ל דרק עובר לעשיתו מברך ולא עובר דעובר כנודע (ב) כל הברכה לא הוה בטוב דמי צוה להתעטף בציצית בשלמא אם החיוב ציצית בא בשעת לבישה ואסור לו ללבוש אפי' רגע טלית בלי ציצית א"כ מברך להתעטף בציצית וגם מברך קודם עטיפה דאף עטיפה צריך להיות בציצית ועיין בבאר היטב סי' ח' ס"ק ב' הביא שבשו"ת בית יעקב פסק דמברך אחר העטיפה שלא כמנהג העולם והיד אהרן חלק עליו ועכ"פ מנהגו של עולם לברך מקודם ועל כרחך דחלקו על המרדכי וסוברים דאסור ללבוש טלית בלא ציצית א"כ הראתיך לדעת כי לא דבר פשוט הוא. ופקחתי עיני וראיתי שבעל שאגת אריה בסי' ל"ב ישב על מדוכה זו והביא דברי תוס' יבמות דף צ' שחדשו זאת שאין חיוב ציצית בא עד אחר הלבישה ולכן קרא בגמ' שם שב ואל תעשה יעו"ש וחקר הגאון א"כ אין ראוי לברך על הטלית קודם העיטוף כמו בתפילין שמברך בשעת קשירה ולא מקודם דהוה קודם דקודם אבל הוא חולק בזרוע עוזו ותורתו הנפלאה ופסק דחיוב ציצית בא בשעת העטיפה ועל כן יברך קודם העטיפה א"כ בעיניך תביט שנחלקו בו גדולי עולם אם אין חיוב ציצית בא מיד דלא כאשר חשבת שהוא דבר ברור. אמנם הגם שהארי נוהם מתוך קופה של בשר שמן מגמ' וסברה בכל זאת שמתי ללבי לחקור ולדרוש דעת תוס' ומרדכי בשם ר"י ובחסדי ד' אתרץ כל הסתירות של השג"א כנגד דין הנ"ל ואשר נתן ד' בלבו אשמור לדבר בעזה"י ואסדר השגות השאג"א באותיות עם הערותי לפניך. (א) השאג"א בסי' הנ"ל הק' קו' גדולה לפי דברי תוס' ביבמות דף צ' בד"ה שב ואל תעשה דלכן הרואה כלאים צריך לפשטו ולא נחשב שב ואל תעשה יען דהלבישה הוא האיסור בכלאים אבל בציצית בא החיוב אחר הלבישה דכסותך משמע מה שכבר מכוסה בו יעו"ש א"כ קשה הא בכל מקום אמרו בש"ס היכא אמרי' עשה דוחה לל"ת אם בעידנא דמיעקר ללאו מקיים עשה אבל אם אינו בעידנא אינו דוחה עשה לל"ת עיין ביצה בדף ח' ולדברי תוס' נהפוך הוא גם בציצית לא הוה בעידנא דאיסור כלאים הוה ברגע הלבישה וקיום מצות עשה של ציצית בא אחר שמעוטף ומלובש בו אלא ש"מ דגוף העיטוף צריך עם ציצית והוה שפיר בעידנא וכן האריך בקו' זו בסי' למ"ד והוא קו' גדולה. ונלע"ד לתרץ בעזה"י דבודאי כיון שחפץ לקיים מצות ציצית אי אפשר בלי כלאים דכך בקשה התורה שיהי' הציצית בחוט תכלת שהוא כלאים א"כ הגם אי אפי' ברגע הלבישה לא מקיים מצות ציצית וצריך לעבור עבירת כלאים בשעת לבישה הלא אי אפשר לבוא למצות ציצית אשר העשה ודחה לל"ת אא"כ יעבור מתחילה רגע אחת עבירת כלאים והוה לא אפשר וגם לא מכווין לעבור עבירת כלאים דהא מיד אחר רגע הלבישה אשר יתחמם בבגד יהי' איסור כלאים נדחה מפני עשה של ציצית ואותו רגע של לבישה ג"כ לא מתכווין על עבירת כלאים נהפוך הוא שמכווין בו לבוא לקיום מצות ציצית אשר אי אפשר להשיגה אלא א"כ ילבש מתחילה כלאים ובודאי לא מכווין על חימום רגע זאת דהא אח"כ יהי' לו חימום בהיתר גמור ומהכ"ת בעבור חימום רגע אחת יכווין לעבור עבירת כלאים שאפי' אם משכחת חימום ברגע זאת עכ"פ הוא אינו מכווין שיתחמם לו הבגד ברגע זו וא"כ כלל גדול אמרו חכז"ל בפסחים דף כ"ו לא אפשר ולא קמכווין שרי יעו"ש וא"כ אין לך לא אפשר ולא קמכווין מלבישת בגד עם ציצית דמברך אשר קדשנו במצותיו וציונו להתעטף בציצית ומגלה דעתו שחפץ בקיום מצות ציצית אשר אי אפשר להשיגה אם לא יעבור רגע של הלבישה איסור כלאים וא"כ שפיר אמרי' כלאים בציצית הוה בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה היינו כאשר יהי' מכוסה בבגדו ומבקש חימום והנאת הבגד אז הקיום מצות ציצית ועשה דוחה לל"ת וכיון אח"כ כאשר יהי' מכוסה בבגד אין כאן עבירת כלאים ממילא גם על רגע לבישת הבגד אינו עובר על כלאים דהוה לא אפשר שחפץ בלבישת הבגד ובמצות ציצית ולא מכווין על חימום של רגע הלבישה והבן זה (ועיין בפנ"י שם דף כ"ו). (ב) עוד הקשה השאג"א איך כתב תוס' סברה יען דלא נתחייב בציצית רק אח"כ הוה שב ואל תעשה הא עכ"פ ע"י מעשה לבישה בא אח"כ החיוב ונחשב השוא"ת למעשה כמו אם הלובש כלאים והתרו בו כל היום והי' יכול לפשטו נחשב למעשה אעפ"י ששוהה אח"כ ולא עושה מעשה יען שבא ע"י מעשה מתחלתו וכן מבואר במכות דף כ"ב וכן בשבועות דף כ"ד דאיבעי אי בעי שהי' כדי השתחויה אבל אם שוהה לכ"ע חייב הגם שאח"כ שוהה ולא עביד מעשה יען שבא ע"י מעשה מתחילתו וכי תימא יען דעכ"פ בכל הנך עבר עבירה מתחלה במעשה חייב אח"כ אפי' בלי מעשה שכן ברואה בחבירו כלאים או הוא עצמו מצא הכלאים עשה עבירה בלבישה ראשונה עכ"פ בשוגג אבל כאן בחיוב ציצית לא עבר עבירה כלל בגוף הלבישה דתורה אמרה אחר הלבישה בא חיוב ציצית א"כ היתה מעשה ראשונה היתר גמור זה אינו דמבואר בנזיר דף מ' אפי' אם נכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו דנכנס בהיתר ואעפ"כ חייב אח"כ בשוהה דעכ"פ בא ע"י מעשה מתחילתו וכן אם נטמא בבהמ"ק דטומאה וביאה בהדי אהדדי קאתי חייב וק"ו הוא ומה התם דהי' באפשרות שלא ופרע חבירו המעזיבה עליו או לא ידע לו טומאה בבהמ"ק אעפ"כ חייב על השיהה אח"כ שבא ע"י מעשה היתר מתחילה כ"ש כאן שידע בודאי שיהי' לובש ע"י הלבישה ויתחייב בציצית א"כ אם יושב ולא עושה ציצית הוה כמבטל מצות ציצית בקו"ע והוא קו' נפלאה. ונראה ליישב בעזה"י דבכל הני משכחת מעשה באיסור כגון הלובש כלאים במזיד ונזיר שנכנס במזיד בבית הקברות או שנכנס לבהמ"ק בטומאה במזיד אז אפי' אם תחילת מעשה באונס או בשוגג או אפי' בהיתר גמור כיון דבסוף בא לידי עבירה ע"י המעשה שעבר ונחשב כאלו עשה עכשיו המעשה והלא משכחת לבישת כלאים וטומאת נזיר וטומאת בהמ"ק במעשה אבל אם התורה אמרה גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אם הוא כבר מעוטף בו יבוא חיוב גדילים א"כ לא משכחת בעולם לעבור מצות ציצית בקום ועשה דאפי' אם תחשב מה שעומד מכוסה בבגד בלא ציצית כאלו עכשיו ילבש א"כ הוא פטר לגמרי דבשעת לבישה ליכא בעולם חיוב ציצית ואינו עובר כלל וע"כ צריך אתה לומר דלא נחשב כאלו עכשיו לובש אלא נחשב דכבר הוא מלובש בו וא"כ הוה שב ואל תעשה אבל בכלאים ונזיר ונטמא בבהמ"ק נחשב בעינינו יען שהשיהה בא ע"י מעשה כאלו המעשה נעשה עכשיו ולק"מ קו' השאג"א ודוק (ועיין בנמ"י בב"ק בהבנת אשו משום חציו). (ג) גם בסברה יצא לחלק על דברי תוס' דחדשו זאת דחיוב ציצית בא אחר שנתעטף יען דגמ' קורא לציצית שב ואל תעשה דיש כח לחכמים לעקור מצוה בשוא"ת וקשה הא עושה מעשה לבישה והוכרח לומר דאין מצות ציצית בא בשעת עטיפה רק אחר עטיפה וחדש הגאון פי' חדש יען דגוף הלבישת בגד לית בו איסור בעצם כל איסורו בא יען דתורה תלאה תנאי שיעשה בבגד ציצית א"כ הגם שלבש הבגד ולא עשה המצוה של ציצית הוה שב ואל תעשה שלא שמר לעשות הקיום מ"ע אבל במעשה של לבישת הבגד לא עשה איסור בשלמא בכלאים אמר התורה לא תלבש כלאים א"כ גוף הלבישה הוה האיסור אבל בציצית אין הלבישה איסור בעצם רק משום שלא שמר התנאי הוא קום ועשה ציצית והביא ראיה מדברי רמב"ם פ"א דחגיגה הל' א' שכתב וז"ל ומי שבא לעזרה ביום הראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על ל"ת שנאמר לא יראו ני ריקם ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה עכ"ל וקשה למה לא ילקה הרי עשה מעשה לבוא לבית המקדש ולא הביא עמו קרבן שע"י ביאתו בעזרה וראית פניו בעזרה הוא העבירה שלא קיים הבאת קרבן כמו בציצית אם יהי' המצות עשיית ציצית בשעת העיטוף ולא קיים עשיית ציצית הוה הלבישה איסור בקום ועשה לשיטת התוס' ה"ה כאן ביאתו לעזרה גורם לעבירות הלאו אלא פשיטא יען דגוף הביאה לעזרה אין בו איסור רק חוסר מצוה של תורה שלא הביא קרבן עמו גורם העבירה הוה שב ואל תעשה ה"ה בציצית גוף הלבישה אין בו איסור רק חסרון המצוה גורם איסור על לבישה והוה שב ואל תעשה עכ"ד. ולדעתי להבדיל בין הנושאים דיש לחקור בראיית פנים בבית המקדש הוה גוף ביאת גופו לעזרה קיום מ"ע רק הקב"ה התנה שבשעת ביאתו לקיים מ"ע של שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ד' אלקי ישראל לא יראה פני ריקם אלא יביא עמו קרבן ואם הביא עמו קרבן קיים מ"ע שנראה גופו בעזרה ואם לא הביא עמו הקרבן לא קיים העשה ויהיה נחשב כאלו לא בא כלל לעזרה וא"כ ביטל עשה בשב ואל תעשה וא"כ קשה למה כתב הרמב"ם הטעם דאינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה תיפוק ליה דלא עבר לאו כלל דבפרשת ראה כתוב "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא יראה את פני ד' ריקם" וא"כ משמע דעיקר הדבר קיום מ"ע לבוא כל איש מישראל לראות וליראות פני ד' והטיל הקב"ה תנאי שלא יראה פני ד' ריקם א"כ אם בא ריקם לא קיים העשה וכאלו לא בא כלל וביטל מ"ע בשב ואל תעשה ולא עבר לאו וצע"ג. אמנם בפרשת משפטים כתיב תחילה בפ' כ"ג פסוק ט"ו ולא יראו פני ריקם ובפסוק י"ז כתיב שלש פעמים בשנה וראה כל זכורך פני אדון ד' משמע דהוא לאו בפני עצמו ולא תנאי בקיום המצוה דהא כתיב מקודם לא יראו פני ריקם טרם שהוזכר יראה כל זכורך שהוא העשה א"כ דלא יראו פני ריקם הוא לאו בפני עצמו ולא תנאי בקיום מ"ע של יראה כל זכורך ולכן הביא הרמב"ם ולא יראה פני ריקם ולא הביא הפסוק של פ' ראה דכתוב מתחילה העשה ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך ואח"כ כתיב הל"ת ולא וראה את פני ד' ריקם והוה כמו שכתב הרמב"ם מתחילה מ"ע דכתיב וראה כל זכורך ואם לא הביא עובר על לאו דכתיב ולא יראה את פני ד' ריקם וצע"ג. אך הוא הדבר מפרשת ראה הי' באפשרות לומר דהוה רק תנאי בקיום העשה ומי שבא ריקם לא קיים מ"ע אבל לא עבר על לאו כלל לכן הביא הרמב"ם הפסוק מפרשת משפטים דכתיב מתחילה ולא יראו פני ריקם טרם שהוזכר העשה וראה כל זכורך מכאן מוכח דעבר על לאו ודוק. רק א"כ קשה מנ"ל לרמב"ם שאם לא הביא קרבן שמלבד שעבר הלאו גם העשה לא קיים דלמא קיים העשה רק שעבר הלאו רק מדכתיב בפ' ראה בפסוק אחד מתחילה העשה ואח"כ כתיב הלאו משמע שהלאו הוא תנאי שאם עבר הלאו גם העשה לא קיים דעבירות הלאו גורם שלא קיים העשה דהוה תנאי בקיום העשה אם ראה פני ד' ריקם. ומעתה אני אומר די אם נאמר דהלאו לא יראו פני ריקם הוא תנאי שגם עשה לא קיים אבל עכ"פ אי אפשר לומר דעבר הלאו בקום ועשה בביאתו למקדש הלא ביאתו למקדש הוה המצוה גופה ולא יראה פני ריקם הוה רק תנאי לקיום המצוה שאם ראה פני ד' ריקם לא קיים העשה ואיך נצרף מעשה מצוה למעשה עבירה די שמעכב שלא יהיה לו מצוה וע"כ דילפינן מדכתוב בפ' משפטים מקודם העשה ולא יראו פני ריקם א"כ חל החיוב הלאו רק אחר שהוא כבר בא בעזרה וכמו לפי' הר"י שהוה הפי' אם כבר מכוסה בבגד יעשה ציצית הוה שב ואל תעשה אם לא יעשה ציצית כך משבא בעזרה ולא יקריב קרבן לראות פני ד' ריקם והוה שב ואל תעשה ואין לוקין בשלמא אם ילפינן מפ' ראה א"כ הוה תנאי שיראה כל זכורך בתנאי שלא יראה פניו ריקם והוה תנאי במעשה ביאה לעזרה באופן שלא יבוא ריקם א"כ די שמבטל המעשה אבל לאו מנ"ל אבל בציצית דאין בלבישה עצמה מצוה ואם הקב"ה הטיל תנאי גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך ויהי' הפי' טרם שיתכסה בו תעשה גדילים א"כ הוי תנאי בלבישה שרק ע"י גדילים שעושה בבגד יכסה א"כ אם לבש בלא גדילים עשה איסור בקום ועשה אבל בחגיגה או דביטל רק עשה או דלא עבר רק משבא בעזרה ורואה פני אלקים חל שלא יראה פניו ריקם והבן זה. ומצאתי בטו"א בחגיגה דף ז' בד"ה וא"נ ריקנים שנתקשה בזה דבמשפטים לא כתוב העשה והל"ת בפסוק אחד ובראה כתיב בפסוק אחד ופלא שלא העיר דבפ' משפטים נאמר הלאו קודם העשה ובראה נאמר העשה קודם ללאו והטו"א התפלא על הרמב"ם ולפמ"ש משם יליף הרמב"ם דאיכא לאו וגם דמעכב העשה כמש"ל ודוק. והתפלא הטו"א עוד שם שבפ' כי תשא נאמר רק העשה ולא הלאו כלל ויש ראיה לירושלמי דקיים העשה הגם שעבר על הלאו ולרמב"ם הוא פלא גדול ונ"ל דאם גדול הי' שם בעזרה מעיו"ט או קטן שנכנס לשם בלילה נתגדל לי"ג שנים בלילה ההוא ולא בא מביתו כלל יצא פני ראיית העזרה בלי קרבן בשלמא מי שבא מביתו צריך לעלות עם קרבן אבל בכה"ג קיים העשה ולכן כתיב גם העשה בלי לא יראה פני ריקם כנלענ"ד בעזה"י. (ד) והוסיף השאג"א להביא ראיה לדין הנ"ל דע"י חוסר מצוה אין איסור בגוף הלבישה דאם ל"כ דאמרי' בתכלת דף ל"ח דתכלת אין מעכב את הלבן וכאשר אנו עושים עכשיו אשר אין לנו תכלת וא"כ אם יש איסור בלבישה איך אנו לובשים בגד עם ציצית לבן וכי תימא כיון דלבן ותכלת שני מצות הן א"כ עשה דלבן דוחה עשה דתכלת זה אינו דקיי"ל אין עשה דוחה עשה אלא ודאי ש"מ דאין איסור בלבישה בחיסר מצוה הצריך לו ולכן אם אי אפשר לעשות המצוה שרי הלבישה עכ"ד. ובעיני יפלא ראיה הנ"ל הלא לשיטת הר"י אין חל חיוב הטלת ציצית אלא אחר הלבישה וא"כ אחר הלבישה בא על הגברא לעשות שני מצות מצות חוטי לבן ומצות חוט תכלת ואם יחפוץ אח"כ לתלות הציצית יש מקום לחקירת שאג"א מאי אולמא דמצות לבן דדוחה עשה דתכלת אבל הלא עושה בו הציצית טרם שיתעטף בו וברגע שיבוא עליו חיוב הציצית היינו אחר הלבישה אמרי' מאי אולמי מצות תכלת ממצות לבן שיפשוט את הבגד לבעל מצות ציצית בחוטי לבן בעבור מצות חוט התכלת שיתבטל בשב ואל תעשה יעשה הוא מעשה להסיר הטלית מעליו לבטל מצות לבן בקום ועשה ונוסף עוד שמבטל מצות תכלת ע"י אונס והוא יפעל שיבטל מצות חוטי לבן שאין אונס בו לבטל מצוה הזאת ולגודל התמיה חשבתי לתרץ שחקר אם נפסל הציצית בבגד שעליו ורוצה לעשות ציצית בעודנו עליו יהיה אסור להעלות בו ציצית בזמן הזה אך זה אינו דהא בודאי צריך להסירו הטלית מעליו עד שיקשור בו ציצית מחדש וא"כ דעת השאג"א נפלאת בעיני בראי' זו. ונפלאת ביותר ראיה זו שהקשה מאי אולמי הך עשה מהך עשה אמרתי אחכמה בדבריו והמה רחוקים בשלומא אם יש לפני אדם לקיים אחד משני מצות עשה כגון לשלח האם הוא מצות קיום עשה או לשחוט אותה לטהרת המצורע אמרי' מאי אולמא הך קיום עשה הזאת מהך קיום מ"ע זאת וה"ה אם היה לפנינו לקיים מצות לבן או מצות תכלת שייך לחקור מאי אולמי הך קיום עשה מהך קיום מצות עשה אבל שנאמר שלא יקיים מצות עשה דלבן יען שאין לו תכלת א"כ לא יקיים מצות עשה כלל אמרינן בהיפוך דעשה דלבן דוחה עשה דתכלת וכי תימא מאי אולמי הך עשה מהך עשה זה אינו דאם ידחה עשה דלבן לתכלת יהיה בידו עכ"פ קיום מ"ע אחת ואם לא ידחה אין לו עשה דלבן אבל גם דתכלת אין לו וא"כ ילכו שניהם יחדיו וצע"ג. ועוד אטו לבן דוחה תכלת התכלת מעצמו נדחה ואיך התכלת ידחה ללבן דבתכלת אנוס הוא בכל אופן לא יקיים מצות דתכלת ולא הלבן יגרם לו הדחיה אבל התכלת ידחה מצוה מה שוש בידו לעשות. וגם זאת לדברי נב"י בסוף ח"ר דמאי אולמי הך עשה מהך עשה הוה רק סברא ואם עבר ועשה אמרינן בהיפוך מאי אולמי דפח"ח א"כ מיד שיהיה מלובש אמרי' בהיפוך מאי אולמי וא"כ אמרי' דילבש ויהי' בהיפוך מאי אולמי ועיי' ר"ן כתובות דף פ"ו בטעם דמגבינן לבע"ח יען כיון שיהי' בידו יזכה בדין ועיין בש"ע ח"מ סי' ק"ג סוף דבר ראיה זו נפלאת בעיני מאוד. עד כה דברתי להציל הר"י מפי ארי ובדברי מיושב גם קו' השג"א בסתירת דברי הר"י ומדברי הרמב"ם פ"ג מהל' ציצית הל' י' וז"ל כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראויה לציצית מטיל לה ציצית ואחר כך יתכסה בה ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי בעל מ"ע עכ"ל משמע אם נתכסה בה בלא ציצית אעפ"י שהסיר מעליו מיד ביטל מצות עשה וע"כ דחיוב הוא מיד בשעת עיטוף שיהיה בו ציצית ודוק. ופלא בעיני דברי טו"ז בסי' ח' סעיף י"ז דכתב במחבר דברי רמב"ם הנ"ל וז"ל נתכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית ביטל מצות עשה עכ"ל וכתב הטו"ז בס"ק ח"י וז"ל ביטל מ"ע דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב עכ"ל והוא פלח דמשמע אחר שכבר נתכסה בבגד חל עליו החיוב והוא כדברי תוס' ביבמות דף צ' ומרמב"ם משמע בהיפוך דחל עליו החיוב מיד בשעת לבישה ואם נתכסה בה בלא ציצית על העיטוף בלבד כבר עבר וביטל מצות ציצית וצע"ג ועיינתי בפ"מ במשבצות זהב וכ' וז"ל עיין ט"ז סי' י"ץ אות ג' והוא מר"ם פ"ג מה' ציצית ה"י ואין סתירה מכאן למ"ש המרדכי הביאו הב"י ומג"א י"ג ח' ואי"ה יבואר עכ"ל ופלא בעיני שלא עמד על זה דברי טו"ז המה בהיפוך דברי מר"ם הנ"ל ומצאתי במשבצות זהב סי' ח' ס"ק ח' שכ' וז"ל ועיין בר"ם ה' ציצית פ"ג ה"י כל הלובש טלית בלי ציצית ביטל מ"ע אין סותר למרדכי בסי' י"ג לקמן וגם לתוס' יבמות צ' ואי"ה שם יבואר ומפני שבס' חמד משה לא כתב כן הצרכתי לזה עכ"ל הרי ניכר שבספר חמד משה מתעורר דרמב"ם הוא כנגד דעת תוס' יבמות והפ"מ אמר שאין סותר למרדכי ותוס' יבמות ולא ידעתי למה אין כאן סתירה וצע"ג אצלי. שוב מצאתי בפ"מ באשל אברהם סי' י"ג שכתב בס"ק ח' וז"ל ומשמע נמי דציצית שוא"ת לא זו שא"צ לפשטו אפי' אם נפל מעליו ברה"ר המלבוש עם ציצית ורואה שנפסק מותר ללבוש בחול אף שיש לחלק בין שוא"ת דעושה פסח דמטמא שאין עושה מעשה בביטול העשה ובין לובש מלבוש בלי ציצית ועיין ר"מ פ"ג מציצית הלכה י' והמחבר בסי' ט' סעיף י"ז הביאו אין מכאן סתירה דל"מ אם נאמר ציצית לאו שא"ת דלא כתוס' יבמות צ' ב' אלא כמרדכי דכי עובר בלבישה מיד בחול דעשו להם ציצית אמר רחמנא ובשבת לית כאן עשה כלל דעשו ואפי' נאמר דמרדכי כתוס' ממש נמי י"ל ובספרי שושנת העמקים כלל ו' הארכתי בתכלית האריכות וכאן אקצר עכ"ל היוצא מדבריו דאפשר גם המרדכי חולק על תוס' וסובר דעובר מיד בשעת לבישה רק ה"מ בשעה שיכול לקיים העשה ועשו להם ציצית אבל בשבת לא נאמר ועשו להם ציצית א"כ אין חיוב כלל בשבת שיהיה לו ציצית בבגדו ולעכב שלא ולבש בגד בלי ציצית לא נאמר בתורה ומעתה לא יפלא עוד בעיניך למה נתקשו הפוסקים בדין זה ואקוה שתנוח דעתך בעזה"י בזה: