שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ג · סימן א
רב שלומים וכל טוב לאיש מפורסם בעולם כבוד הרב הגאון הצדיק ר' וואלף בער שענקעל נ"י מ"מ דק"ק טורנא יע"א:
אחד"ש אודיע כי קבלתי מכתבו אודות האיש הידוע עשיתי את שלי להשיב בעזה"י ואשר הציע שלשה קו' לפני אגלה דעתי בעזה"י. (א) הקשה פר"מ נ"י וז"ל ואגב שלא לבוא לפני אדם גדול כמותו בלא ד"ת אכתוב לו מה שעלה כעת ברעיוני על דברי הגמ' דקאמר שאין לפרסם החוטאים שהרי לא חילוק הכתוב מקום בין עולה לחטאת דהא כ"ז הוא דווקא בעולת בהמה ובחטאת בהמה אבל בעולת עוף ובחטאת העוף חילוק הכתוב דעולת העוף נעשה למעלה וחטאת העוף למטה גם בבהמה עצמה יש חילוק דבשחיטה לא חילק הכ' מקום אבל בזריקה חילק הכתוב מקום דחטאת בהמה למעלה ועולת בהמה למטה עכ"ל. אודיע להדר"ג נ"י דבר אשר הרהרתי ראיתי בתוס' סוטה דף ל"ב ע"ב בד"ה איהו דקא מכסף נפשיה שכ' וז"ל תימא הא אמר בשמעתא קמייתא דמנחות דף ג' דבין זכרים לנקבות לאו דעתייהו דאינשי עכ"ל ופלא בעיני למה המתין תוס' להקשות על התירץ הגמ' איהו דקא מכסיף נפשיה שבזה משני הש"ס קו' הלא ניכר בין חטאת לעולה שהלא חטאת נקבה ועולה זכר וע"כ דתורה לא חס שלא לבייש לעוברי עבירה וא"כ למה תקנו תפלה בלחש ומשני הגמ' דלא ניכר דאלי' מכסה הנקבות והקשה הגמ' תינח אם מביא כשבה אבל אם מביא שעירה אז ניכר הנקבות ע"ז מתרץ הגמ' האדם בעצמו גורם שיהי' ניכר שהוא איש שאין לו בושה דהא הי' יכול להביא כשבה ועל זה ציינו תוס' הקו' הלא לאו דעתייהו דאנשי להכיר בין זכר לנקבה וקשה למה לא ציינו תוס' קושייתם על קו' הגמ' מעיקרא שהקשה הגם שלא חילק הכתוב בין מקום שחיטת חטאת ועולה שלא לבייש הא נתבייש שהחטאת נקבה והי' לתוס' להקשות הא בין זכר לנקבה לאו אדעתייהו דאינשי והוא פלא גדול. ונ"ל ליישב בעזה"י דלכאורה לפום רהיטא לא קשה קו' תוס' כלל דבמנחות דף ב' דמשני הגמ' על קו' אביי א"ל מעשי' מוכיחין דאמר ר"ש סברא היא דר"ש דרש טעמא דקרא מחשבה דלא מינכרא פסלה רחמנא מחשבה דמינכרא לא פסלה רחמנא וכתב רש"י שם וז"ל מחשבה דלא מינכרא אם מכזב ואם לא פסול רחמנא אבל מחשבה דמינכרא לכל שהוא מכזב לא הוה מחשבה עכ"ל היוצא מזה דדוקא אם מנכר לכל שהוא מכזב לא פסלה רחמנא אבל אם לא ניכר שהוא מכזב אע"פ שמחצה אנשים מכירים שהוא מכזב ומחצה אנשים אינם מכירים פסלה רחמנא כמובן וא"כ כדמשני הגמ' בדף ג' אלא בין זכרים לנקבות לא אדעתייהו דאינשי היינו שאין הכל נותנים ללב להכיר בין זכרים ובין נקבות וא"כ פוסל המחשבה ולא קשה אם הביא שעירה ושחט חטאת לשם עולה דתרצה דלאו כ"ע יודעין שהוא מכזב כמובן וזה ניחא שם אבל כאן בסוטה הי' קו' הגמ' כיון דעכ"פ מחצה עולם מכירים בין נקיבות לזכרים ואעפ"כ לא חס התורה על שלא לבייש את המביא החטאת שעירה דמי יודע מי יעבור אז דלמא מי שנותן דעתו לדעת שהוא נקבה ואעפ"כ לא כסה הקב"ה שיתבייש העובר עבירה וא"כ קשה למה תיקנו תפילה בלחש ולא קשה קו' התוס' וצ"ע. אמנם האמת כן שתוס' ידעו שלא קשה קושייתם ולכן לא הקשה על קו' הגמ' מיד שהקשה הא איכא שחטאת נקבה ועולה זכר והמתינו על התירץ הגמ' בסוף דתירצו איהו דאיכסף נפשיה שהיה לו להביא כשבה ומדהביא שעירה נגלה שהוא איש שאין לו בושה וכיון דהוא לא חס על נפשיה גם התורה לא חסה עליו ע"ז הקשה דלמא הוא איש שיש לו בושה רק הלא אין כל אנשים נותנים דעתייהו בין זכרים לנקבות והוא מן אנשים שלא נתנו אדעתייהו שירגישו העולם והיה לו להקב"ה לחוס עליו שלא יתבייש הבעל עבירה ותי' התוס' דדווקא אם נשמע מפיו ששוחט חטאת לשם עולה לא יסתכלו ליתן לב לראות שהוא נקבה לדעת שהוא מכזב בדבורו אבל בסתמא כי הכא ודאי מרגישים בדבר שהוא נקבה וידוע שיתבייש ולא חס על עצמו להביא כשבה וע"כ דאין לו בושה אבל בתפילה תיקנו בלחש כי בסתם בני אדם יש לו בושה וחסו עליו ותיקנו שיתפלל כל אדם בלחש כנלענ"ד בעזה"י נכון וישר. כל זה באתי רק לפתוח בד"ת ואודות הקו' של הדר"ג נ"י ידעתי שלא נסתר מעיניו דברי חכז"ל בגמרא במנחות דף ב' ודברי רמב"ם פ"ז מהל' מע"ק ואודות הבדל שבזריקה יש לומר כיון דראינו דתורה מקפדת במקום אשר תשחט החטאת תשחט העולה כיון כלפי שמיא ישיג תכלית הנרצה גם שם א"כ למדין עכ"פ אם אפשר להתפלל בלחש לא יתפלל בקול רם ובמקום שכלפי שמיא נגלה שהמקום הזריקה נבדל א"כ הוה אי אפשר וניחא ליה שיהיה לו כפרה כיון דאי אפשר בענין אחר ועכ"פ כיון שיוכל להיות תפילה בלחש ג"כ תקנו שיהיה תפילה בלחש שלא לבייש החוטאים המתוודים לפני הקב"ה ולמדין מן התורה שאמרה במקום אשר ישחט החטאת תשחט העולה דכיון דאפשר בכך מוטב שלא יתבייש המשיב ודוק (עוד עלה בדעתי כמו שחידש תוס' בסוטה דף ל"ב בד"ה ליכסף וליזל שדי אם נכסף בדבר אחד יעו"ש ה"ה בהיפוך שדי אם התורה חסה על החוטאים בד"א שבתחילתו במקום השחיטה לא יהיה הבדל הגם שאח"כ יהיה הבדל ניכר דבע"ז יהיה מבויש מתחילתו ובשאר חטאות לא יבויש מתחילתו ודוק). (ב) עוד כ' פר"מ נ"י וז"ל גם קשה מגמ' דמגלה פ"ק שם מעשה יהודא נקרא ומתרגם מעשה עגל ראשון נקרא ומתרגם וקאמר בגמ' פשיטא ומתרץ ס"ד דניחש לכבודן של ישראל קמ"ל דכ"ש דניחא להו דלהוי להו כפרה הרי חזינן דניחא להוא לעוברי עבירה כשעשו תשובה דניחא להו להוי כפרה עכ"ל. נלע"ד ליישב דאיסור ע"ז חמור מאוד אפי' אם הי' שוגג הוא חמור יען דכל שוגג הוא חצי מזיד דאלו הי' זהיר וזריז לא הי' בא לידי שוגג עיין רמב"ם פ"ה משגגות הל' ו' שביאר שאונס פטור מקרבן ושוגג חייב וכתב וז"ל שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק ואלו בדק יפה יפה ודקדק בשאלות לא היה בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה עכ"ל המתוק מדבש ואם כן אפי' שוגג דע"ז חמור מאוד עד שהחוטא מבקש שיתבייש בעוה"ז ויהי' לו כפרה על שמעל בגבוה מעל גבוה באנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו בודאי הי' לו לבדוק ולדקדק יפה יפה וכן מבואר בסוטה דף ל"ב דהקשה הגמ' חטאת דע"ז דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר ומשני התם ניכסף וניזל כי הכי דנכפרי ליה וכתב רש"י בד"ה התם וז"ל הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהי' לו כפרה מעונש גדול כזה עכ"ל רמז רש"י דהתורה בחרה לשוגג דע"ז חטאת שעירה דאין לו אליה לכסות כדי שיתבייש וישיג כפרה מעונש גדול כזה שעבד ע"ז וע"י אץ ברגלים גם נפש בלא דעת לא טוב וכיון שבא אדם לידי שוגג בע"ז צריך דווקא בושה ברבים ודוק. וא"כ אפוא בוודאי אם חטאו העם חטאה גדולה במזיד ועשו עגל זהב הקב"ה אמר ביום פקדי ופקדתי שאמרו חכז"ל שבכל גזירות יש בו חלק מעונש גדול דעגל ורמב"ן בנמוקי חומש פ' כי תשא על פסוק ועתה כתב בסוף וז"ל כי ביום פקדו ופקדתי עליהם חטאתם אפקוד אותי עליהם אחרי בואם אל הארץ וזה רמז לעת הגלות ממנה או למה שאמרו רבותינו שאין לך פורעניות שאין בה אונקי מעון העגל עכ"ל א"כ בודאי ניחא מה שאמרו במגילה מה דתימא שלא לתרגם מפני כבודן של ישראל קמ"ל דניחו להו להיות להם כפרה על עון ע"ז שהוא חטא גדול מאוד דהא כל הדורות צריכין כפרה מחטא העגל שהוא עון ע"ז במזיד אם בשוגג ע"ז ניחא ליה לאדם מכ"ש בע"ז במזיד ודוק. ובזה יש ליישב שני קו' טו"א שם במגילה שאמרו מעשה ראובן נקרא ולא מתורגם מפני כבודו של ראובן והקשה הנ"ל נימא דמתרגם דניחא ליה שתהי' ליה כפרה כמו שאמרו אח"כ במעשה העגל דמתורגם מהאי טעמא ועוד הקשה דגמ' אמר מעשה תמר מתורגם ופריך הגמ' פשיטא ומשני מה דתימא ניחש לכבודו של יהודה קמ"ל שבחיה הוא דאודי משמע אי לאו שבה הוא לו לא הי' מתרגם וקשה אמאי הא ניחא ליה בכפרה יעויין שם. ולפמ"ש לק"מ דדוקא בעגל דהוא חטא גדול עון ע"ז אז ניחא להו שישיגו כפרה אבל במעשה ראובן ויהודה הוה רק תאוות בשר ולא שמעלו באנכי ולא יהי' לך מפי גבורה שמענו אז לא אמרי' ניחא ליה לאדם שיתבייש בעבור שישיג כפרה ודוק. ועוד נ"ל על גוף הקו' דשאני בחטא העגל דהוה חטא צבור וכל זרע יעקב המה בכלל החוטאים א"כ ניחו ליה להכלל שיתביישו יחדיו כדי שיהי' להם כפרה אבל בעבירות יחיד אז גדולה הבושה שיחיד פרש מהצבור לחטוא אז לא מבקש שהוא לבדו יהי' חוטא נתבייש עומד בתוך אחיו טהורים וכשירים ולכן גם המתפלל והוא באחד בעון שלו לא יריע בקול גבוה שלא יתבייש בחטאו ודוק (ועיין בתוס' שם במגילה). (ג) עוד הקשה פר"מ נ"י על התויו"ט בפ"ד דמגילה משנה י' בד"ה מעשה דוד דמפרש להרמב"ם מעשה דוד עם בת שבע מתורגם דכשם דאמרו בגמ' שבחיה הוא דאודי הה"ד כן בדוד שבחיה הוא דהא הודה על חטאתו והקשה כבודו נ"י וז"ל לכאורה קשה מדברי מגמ' יומא דקאמרו שני פרנסים עמדו לישראל משה ודוד דוד אמר לא יכתב סרחוני הרי חזינן דלא ניחא לדוד בשבח כזאת עכ"ל. לפום רהיטא אמינא דוד ביקש שלא יכתב סרחונו כלל רק ועשה תשובה ויקבל יסורים ובדורות אחרונים לא יוודע כלל שחטא אבל אם כבר נכתב ונודע שחטא ניחא ליה שיתורגם דהא אודי והוי ליה שבח שיוודע גם להמון עם שהודה ולא בוש לאמור חטאתי להורות לדורות לעשות תשובה כיון שעכ"פ נכתב סרחונו אינו מקפיד אם יתורגם אפילו ודו"ק. אך באמת דברי תויו"ט נפלאים לי שאני בתמר ויהודה שהודה מעצמו דהא תמר לא אמרה שממנו נתעברה כדברי חכז"ל מוטב שיפול עצמו לכבשן אש ולא יבייש פני חבירו ברבים ואמרה רק למי אשר אלה לו אבל דוד לא הודה מעצמו רק נתן הנביא בא בשם ד' ומה זה שבחו גדול הכי הי' לו להכחיש הנבואה ואפי' נאמר דאעפ"כ הוה שבח לו דלא ביקש לעשות מכסה על פשעו והודה מיד עכ"פ קשה מה שסיים התויו"ט שם וז"ל ומשו"ה לא איצטריך תו למיתני מעשה דבת שבע עכ"ל ולפי מה שכתבתי איצטריך למיתני לא מיבעי יהודה שהודה מעצמו הוה שבחיה אלא אפי' דוד שהודה מפי אחרים אעפ"כ הוה שבחיה וצע"ג. עוד נ"ל קו' פר"מ נ"י דשם ביקש דוד שלא יכתב סרחונו מפי נבואה כמו שמשה ביקש שיכתב סרחונו מפי נבואה כן ביקש דוד שלא יכתב סרחנו מפי נבואה אלא הוא בעצמו יכתב סרחונו בתהלים ברוח הקודש דאינו דומה המתבייש מפי עצמו ממתבייש מפי אחרים עיין בתענית סברא הנ"ל אבל עכ"פ שבח הוא דאודי ונקרא מתורגם ודוק וגם יש הבדל בין סיגנון נבואה לרוח הקודש והבן דברי הדש"ת: