שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן מא
הרמב"ם בפי' משניות פ"ק דחולין מדף י"ד וז"ל ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשירה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינה מחלל שבת ואינה שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה שניה הוא שיהי' אסור דע משיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשוחט שישחט קצת הסימנים קודם שיגמר השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיוגמר השחיטה הוא פסול עכ"ל:
והר"ן בחדושיו כתב וז"ל ויש דוחין ולומר דלא דמי שבת לע"ז דהשוחט לע"ז כיון שאין עובד אותו אלא אם גמר שחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו הראשונה שהרי נעשית בהכשר אבל שוחט בשבת הרי בתחילת שחיטתו חילל שבת דחובל הוא הלכך אפי' בשחיטתו הראשונה הוה מומר ושחיטתו פסולה ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמיקמי הכי הוה מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור עכ"ל:
וראיתי בספר מגן אבות שמביא קושי' גדולה וחזקה בשם הגאון מהר"ם ברבי ז"ל שהי' אב"ד דק"ק פ"ב יע"א לפי מה שביאר הר"ן דלכך לא הוה שחיטת מומר יען דמתחילה מקלקל הוא יעו"ש א"כ לר' שמעון דסובר מקלקל בחבורה חייב הוה באמת שחיטת מומר א"כ מאי הקשה הגמ' בב"ק דף ע"א אלא שוחט בשבת שחיטה ראוי' היא דתנן השוחט בשבת אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטה כשירה וקשה הא לר"ש ע"כ הוה שחיטת מומר וצע"ג:
ונלע"ד לחדש דבר בעז"ה הגם דאם כותב שם משמעון חייב דהגם שמכווין לעשות מלאכה גדולה ועשה רק קטנה שאני התם דעכ"פ עשה תיקן שהוא מלאכת מחשבת בפני עצמו הגם שהוא חשב לעשות מלאכה חשובה גדולה ריבה התורה תיבת "מאחת" שיהי' חייב דלפעמים הוה תיבת שם חשוב כמו תיבת שמעון הכל כפי הצורך בו לכן כיון שעשה מלאכה חשובה בפני עצמה חייב אבל במקלקל דכל המקלקלים פטורים רק בחובל ומבעיר גילה התורה דמקלקל חייב (דלר"ש דמצריך מלאכה שצריך לגופה לא משכחת אצלם בגופם תיקן עיין רש"י ורשב"א דף ק"ו יעו"ש היטב) א"כ די אם עכ"פ נעשה הקלקול כאשר חשב לעשות כגון במילה ובהעברת בת כהן דחשב לעשות למול שני עורות והאבר לשריפת בת כהן אם נעשה מחשבתו לקלקל שחשב לעשות חייב עליו אבל אם חשב לעשות קלקול גדול ועשה קלקול קטן שיחייב יען שמשכחת בעולם גם קלקול קטן זה אינו דכל חיוב במקלקל בחבורה חייב חידש הוא ואין לך בו אלא חדושו אם נעשה הקלקול כפי אשר חשב לעשות דנעשה מלאכת מחשבת כפי דעתו עכ"פ דהא חישב לעשות קלקול גדול אבל בתרתי לרעותא דהמלאכה אינה חשובה בעצמה וגם כפי מחשבתו לא נעשה מהכ"ת לחייב הא על זה ליכא גילוי בתורה שיהי' גם בזה מקלקל חייב והבן זה (דוגמא לזה סברת הר"ן דקבוע חידוש ואין לך בו אלא חדושו):
ולפ"ז נאמר הלא כל שוחט בהמה בריאה מקלקל הוא עיון חולין דף י' ואעפ"כ בשבת הוה מלאכת מחשבת ועיין פלתי סי' י' דעכ"פ נהנה דדרך בני אדם לשחוט בריאה כדי לאכול ועי"כ המלאכה חשובה אעפ"י שהשחיטה בעצמה היא קלקול וא"כ הוא חושב לשחוט הי' דעתו לעשות קלקול גדול להיות לו בשר לאכול גם לר"ש אינו חייב רק עד שנשחט הרוב דהותרה הבהמה לאכול ובא שניהם כאחד והבן זה מאוד:
ובזה מיושב קושי' ב"ש בסימן קכ"ג דבכותב גט בשבת הגט פסול ובשוחט בשבת כשר ותירץ הב"ש דכל שני אותיות הוה בפני עצמן והשחיטה מעשה אחד והקשה הפלתי הא גם בשוחט נשאר חקירת הרמב"ם דכל חתיכה הוה חבורה בפני עצמה, ולפמ"ש דכאן הוה באמת מקלקל דהא בהמה בחייה לשלשה דברים עומדת רק יען דמתקן מידי אבר מן החי הלך הקלקול כמבואר בפלתי סי' י' בהבנת התוס' וא"כ כל זמן שלא נשחט הרוב א"כ הוה רק מקלקל וצריך קלקול כפי מחשבתו אבל שם בכתובה הלא ב' אותיות הוה תיקן כמו שם משמעון או דן מדניאל והבן: