שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן לב
שפע גדולה לראש אחי הצדיק הרב הגאון החו"ב כבוד הרב ר' נפתלי סופר נ"י אב"ד בק"ק ק"ב בעמ"ח ספרי מטה נפתלי:
אהובי אחי נ"י שים עינך לטובה על פסק אחד אשר לוטה לך פה כי לדעתי הם דברים אשר ברורים אבל בכל זאת חדשים המה ולא אבקש לסמוך רק אם תסכים עמדי וד' יהי' עמנו עד עולם:
שאלה איש אחד בא ואתרוג נאה ומהודר בידו ושאלהו על דמי ערכו אשר נתן בעדו והשיב דמי ערכו הוא חמשה ועשרים כסף אבל לא נתתי בעדו רק חמשה זהובים כסף וסיפר להם גופא דעובדא כי בעיר הגדולה הסמוך שם יש סוחר גוי אשר מוכר אתרוגים והי' לו בארגז קטן חמשה מובחרים אשר נקצב דמי מחיר כל אחד בעד חמשה ועשרים כסף ויש לו ג"כ אתרוגים בעד עשרה זהובים וגם בעד חמשה זהובים כי יש לו יהודי ששם ערכם עליהם וכתוב על כל ארגז ערך שווים וכאשר עמדתי שם בא להסוחר הגוי טעלעגראף בבשורה מהפסד גדול אשר אירע לו בסחורה והלך לחדר אחד והחלפתי אתרוג מובחר לתוך ארגז של חמשה זהובים בעד אחד ואתרוג שאינו מובחר הנחתי אצל מהודרים ואח"כ קראתי על האדון ולקחתי לי האתרוג המובחר הזה מן הארגז שאינם מהודרים ושלמתי לו והלכתי לדרכי ואין אני ירא מעבירה שלקחתי המהודר בעד שאינו מהודר כי זה לפני כמה שנים הייתי חייב לו על וועכסעל ושלמתי לו מעט מעט עד שלא נשאר לשלם רק ל' זהובים ושלחתי אותו ביד איש נאמן וביקש איש הנאמן הוועכסעל והשיב לו הסוחר כי הוועכסעל אינו בחנות ולא יכול לילך לביתו וכאשר אבוא אני בעיר ישיב לי והדבר הי' נשכח ממנו ואחר עבור שנתים הולך בערכאות ועשה הוצאות והצרכתי לשלם השלושים וגם הוצאות ומאז לבי עליו מתי יבוא לידי להיות אתרוג מהודר והצלתי את שלי מתחת ידו ועמד שם עשיר אחד ואמר אם תביא הותר שהוא כשר עפ"י הש"ע לברך עליו ביום הראשון אני אתן לך בעדו ארבעים זהובים כסף ומבקש האיש ליתן לו זאת בכתב כדת של תורה כי הוא עני ויהי' לו ולאנשי ביתו לעזר להרויח ריוח גדול כזה ואם לא כשר לברך ביום הראשון אז יחזיר אותו לגוי בחזרה:
תשובה לכאורה פשוט דאינו יוצא באתרוג הנ"ל לא איש העושה הגניבה ולא איש הלוקחו ממנו כי מפורש יוצא מרמב"ם בפ"א מהל' גניבה ובפ"א מהל' גזילה דגזל עכו"ם אסר וכן פסק בש"ע סי' שמ"ח ושנ"ט ואפילו לרש"י שפוסק גזל עכו"ם מותר במקום שאין חילול השם אעפ"כ הביא המג"א בסי' תרל"ז ס"ק ג' בשם ספר יראים שמותר להנות אבל לא הוה קנין של ישראל ולא נקרא לכם יעו"ש ועיין בסי' תרמ"ט דגזול פסול ביום הראשון אפילו לאחרים ובסעיף ה' פסק הרמ"א דגזול פסול כל ז' ואין לברך עליו ודוק: ועלה בדעתי דאפשר בגזל כזה לכ"ע מותר בגוי דבשלמא אם גונב חפץ אשר שוה עשרים וחמש זהובים עובר לסוחר כגון שהחליף כלי כסף בעד כלי הדומה לכסף גזל כזה אסור מישראל לגוי אבל למשל האתרוג בפני עצמו הוא שוה לעכו"ם רביעית זהב וגם אחר הסוכות יתן היהודי אותו בעד רביעית זהב ואילו הי' נקטם הפיטום או הי' לו איזה חסרון לא הי' שוה אלא רביעית זהב וגם אתרוג גדול בעוביו וגדלו רק אין לו מגדול ושקועות ובליטות וכדומה מן המעלות אינה שוה אלא חמשה זהובים רק ישראל עם קדוש לד' נותנים בעד אתרוג אפילו אלף זהובים כמעשה דר"ג דנתן אלף זהובים בעד אתרוג א"כ אין השוויה של האתרוג חמשה ועשרים עובר לסוחר רק לבני ישראל הוא שוה סך הנ"ל להידור מצוה אבל אינו עובר לסוחר אז גזל כזה מותר בגוי כנלע"ד:
ואסברה טעמא דמילתא בעז"ה דבשלומא בישראל דאיכא מצות עשה של השבת גזילה שאם גזל צריך להחזיר לו החפץ בעין ואם נאנס צריך לשלם כשעת הגזילה וכיון שהחפץ שוה היום לצורך מצוה אפילו אלף זוז א"כ נתחייב הגזלן באלף זוז דאצל ישראל חבירו שווי' האתרוג ג"כ אלף זוז אם יהי' עשיר גדול גם הוא יתן שליש מעותיו לקיים מצות עשה עיין סימן תרנ"ו: אמנם בעכו"ם דילפי' גזל גוי אסור בב"ק דף קי"ג מן פסוק אחרי נמכר גאולה תהי' לו שלא ימשכנו ויצא פי' רש"י וז"ל שלא יוציאו הב"ד מיד נכרי אלא בגאולה עכ"ל ומשם ילפי' רק הממון ממש אשר נתן בעד העבד העברי שלא יגזול הב"ד את ממונו וא"כ דווקא כסף קנינו אשר הוא שוה בתורת עבד אסרה התורה אבל מה שנכרי מקבל ממון יען שישראל צריך את החפץ לדבר מצוה כחכז"ל שפסקו י"ב רבוא בעד פרה אדומה גזל כזה אשר הוא שוה רק ליהודי אבל אינו עובר לסוחר גזל כזה לא אסרה התורה יען דהחפץ בעצמו אינו שוה סך גדול ולא ירויח העכו"ם במה שישראל מהדר במצות ויתן כל הון ביתו באהבה לאביו שבשמים ודוק:
ובזה יש ליישב פי' בקונטרס שם יכול יגלום עליו ת"ל וחשב עם קוניהו פי' רש"י וז"ל יכול יניח את הנכרי לכפול ולהוסיף ולתבוע מה שלא נתן עכ"ל והתפלא התו' מהכ"ת יניח להטעות את עצמו יעו"ש ולענ"ד הגם אם יאמר הנכרי אני רואה שבירך ד' את ביתי לרגליו כי הוא עבד חשוב ואני אכפיל ומוסיף בעבור עבד כזה אלף כסף אעפ"כ אמרה התורה יחשב מה שהוא נתן בעדו אבל מה ששוה העבד ביתרון המעלות אין לו קנין בו וזה יכול הנכרי יכפול בעדו ולהוסיף כפל כפלים בעד עבד כזה או יעשה חשבון כי קנה אותו עד היובל מה ששוה לו יוסיף עוד עליו וממילא ידעי' כמה צריך ליתן לו אם יצא עכשיו כי קנה אותו למעשה ידיו (עיין בכורות דף י"ג וגיטין דף ל"ח וקדושין דף ט"ו ועיין בשמ"ק) וממילא יתבע מה שלא נתן ת"ל וחשב ודוק:
ולפ"ז אם הנכרי לא נתן בעד אתרוג הנאה רק חמשה זהובים אין בו משום גזל נכרי במקום שאין חילול השם רק יש לחוש אולי גם הנכרי נתן עשרה זהובים בעד מובחר כזה א"כ יש בו משום גזל ואסור לצאת בו דחיוב מצות עשה הוא וודאי וספק אם האתרוג אינו גזל וס' כזה אסור אפי' לרמב"ם דסובר דס' דאורייתא להקל היינו דהסביר החו"ד דאיסור ליכא אבל לצאת ידי מצוה צריך להיות וודאי והגם שכאן אין ספק בכשרות האתרוג רק בספק ממון וכיון דס' גזל מותר ממילא הוה האתרוג שלכם אך באמת זה אינו לו יהי' שס' גזל מותר היינו שמותר לקנות מס' אך אי קמיה שמיא נגלה שהוא גזל לא יצא הוא ידי חובת אתרוג ובפרט שמעשה גזל הוא בודאי וס' אי מהני הגזל או לא אוקמיה אחזקתיה וצריך ישראל לברר דמעשה גזילה הנ"ל היתר בידו:
ופניתי מכל עמלי לראות בעמל התורה לחדש דבר הגם דרמב"ם פוסק כמ"ד גזל גוי אסור היינו דווקא שאסור לגזול ממנו החפץ וליקח השווי' אבל אם ישראל נותן לו הדמים הגם בישראל עובר על לא תחמוד ועל לא תתאוה כמבואר בפ"א מהל' גזילה ועיין במגדול עוז שם הגם שתלוי וזבין זבינא זבינא עכ"פ עבר על לאו דלא תחמוד וחמסן מקרי ועי' רה"מ וראב"ד פי"א מהל' מכירה:
אך כל זה בישראל החמירה התורה דאפי' אם יהיב דמי עובר על לא תחמוד אשת רעך וכן לא תתאוה בית רעך אבל גוי לא מקרי רעך דיהי' עובר בלא תחמוד אם יתן לו הדמים של החפץ כמו דממעטינן מוכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים דגוי לא מקרי רעהו ה"ה בלא תחמוד כתוב רעך ודוק: ובחפזי אמרתי שיש ראיה מן הפסוק אחרי נמכר גאולה תהי' לו מזה ילפי' דגזל גוי אס וא"כ קשה ממנ"פ איך נוציא העבד ביד חזקה ממנו אם יאמר אדוניו אהבתי את עבדי כל הון יקר לא יתנו לי ערכו ואז עובר העבד או הב"ד על לא תחמוד אלא פשיטא דאינו עובר אם נותן לגוי השוויה ודוק: והדרנא בי דשאני התם דגוי אינו קונה לישראל להיות הגוף קנוי ועי' יבמות דף מ"ו כל קנינו רק שיעבוד למעשה ידיו והתורה אמרה לא תחמוד ולא תתאוה רק בדבר שהגוף קנוי לאדם כגון ביתו עבדו שורו ואשת רעך הוה ג"כ קנין הגוף דנחשבת קנין כספו לאכול בתרומה אבל מי שחומד שיעבוד חבירו אבל קנין הגוף לא הוה שלו אינו עובר על לא תחמוד כנלע"ד (עיין גיטין דף ל"ח):
ומצאתי און לי בדברי המ"ל בהל' גזילה פ"א ה' ט' שהביא מי שלקח המולק"י עובר על לא תחמוד וכתב המ"ל שלא ידע למה עובר על לא תחמוד מי שלקח מה ששכר חבירו יעו"ש רמז דלא תחמוד דוקא בקנין הגוף: וראיה לזה דאין איסור לא תחמוד אלא בין ישראל לישראל מלשון הזהב של ספר החינוך בפ' יתרו ל"ת ל"ח כתב וז"ל שלא להעלות ג"כ במחשבותינו תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתינו מאחינו שנאמר לא תחמוד בית רעך עכ"ל הטהור ראה שדייק מאחינו משמע אבל מגוי אם חומד אינו עובר על לא תחמוד והרמב"ם בסה"מ ל"ת רס"ח כ' וז"ל הזהירנו מהשים מחשבותינו לעשות תחבולות כדי לקנות מה שברשות זולתינו מאחינו והוא אומרו לא תחמוד בית רעך עכ"ל ל"ת רס"ו וז"ל הזהירנו מהשים מחשבותינו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאות בו שזה יהי' מבוא לעשות תחבולה לקנותה וזהו לשון האזהרה בזה הענין עכ"ל דייק ג"כ לאחינו ודוק:
ואגב אעתיק פרפרת אחת מה שאמרתי זה רבות בשנים בסוגי' דמשיכה בע"ז דף ע"א בתוס' דחידשו ר"י דבמתנה והפקר אפי' לר"א מהני משיכה יען דליכא שם כסף והקשה בסוגי' א"כ מאי ראי' מגזל דמשיכה קונה הא קשה דשאני התם דליכא כסף וצע"ג:
ואמרתי לתרץ בעז"ה דלכאורה צריך התבוננות לפי מה שהסבירו תוס' בבכורות דף י"ג דמשיכה וכסף הם עיקרי קנינו של תורה ועיין במקנה קדושין דף כ"ח דאפי' אם כסף קונה ג"כ מטעם משיכה קונה דמוכר מושך המעות רק מאן דסובר משיכה קונה היינו שמשיכה יהי' בהחפץ ע"י הלוקח ומ"ד מעות קונות סובר דמשיכה יהי' ע"י המוכר יעו"ש וא"כ במאי פליג ר"י ור"ל דר"י סובר בישראל כסף קונה וגוי במשיכה קונה ור"ל סובר בישראל משיכה קונה ובגוי כסף קונה במאי פליגא ר"י ור"ל:
וחשבתי דרכי לפרש בעז"ה ואקדים חקירה אחת כבר רמזו חכז"ל על פסוק כי יקדיש ביתו קודש מה ביתו שלו אף כל שלו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו מזה נגלה דכל אדם מישראל יש לו בכל חפץ שלו ב' זכיות נפרדות (א) זכות הכמות השוויה של החפץ ששוה למשל מאה זהובים עובר לסוחר א"כ יש לבעלים בו בחפץ השווי' הוא ממון שלו (ב) זכות האיכות מלבד השווי' שיש לבעלים גנוזים בהחפץ הלזה עולה בממון מאה זהובים לפעמים יש לבעלים סגולה או נטיה לשמוח בלבו בגוף החפץ אשר אם יותן לו מלא ביתו כסף וזהב לא יערוך אותו הקונה באהבה אשר עינו ולבו על חפץ הלזה אשר נחת ינחת בו ולכן חידשה התורה הלאו לא תחמוד ולא תתאוה שגם אם יחפץ אדם ליתן דמי השוי' לחבירו ויחפוץ בחפץ של חבירו זאת עובר בלאו על כי חמד גוף החפץ והגם דבעיני המון עם לא תחמוד לאינשא בלא דמי משמע אבל האמת אינה כן שאפי' אם יתן דמי השווי' ואפי' אם יתן יותר משווי' עובר על לא תחמוד וכל זה מאהבת ד' את ישראל אבל לא עשה כן לכל גוי הגם שדינו חמור דגוי נהרג על הגזל היינו על השווי' אבל על איסור לא תחמוד לא חידש הקב"ה אצלו אם יכוף גוי לרעהו ויתן השווי' בעד חפץ בע"כ יוכל ליקח חפצו שלא ברצון הבעלים דגזל ליכא דנותן לו כל דמי שווי' ולא תחמוד לא נאמר בבני נח רק בבני ישראל:
ולפ"ז סובר ר"י דמסתבר שהקנין בגוי יהי' דווקא במשיכה שלוקח גוף החפץ וישמור אותו להנאתו ולצרכו אבל כסף לא יפעל עליו דהא המוכר יוכל להשיב לו הכסף דלו יהי' שקנה החפץ עכ"פ כיון שנותן לו שווי' בחזרה אין כאן גזל ואיסור לא תחמוד לא נאמר לב"נ א"כ הקונה אין סומך דעתו כלל בכסף ובמשיכה סומך דעתו דמשעה שמשך החפץ מאן ספון להוציא ממנו החפץ חוץ אם יחטוף ממנו בכל דאלים גבר (ואין לחלק בין משיכה שלקח לביתו או החזיר למוכר) אבל בישראל דאיכא לאו דלא תחמוד אז אם כסף פועל קנין יוכל גם הלוקח לסמוך שקנה ממנו החפץ ודוק. ולכן סברת ר"י דבר תורה בישראל מעות קונות ובגוי משיכה ור"ל סובר בהיפך מאי יפעל בגוי משיכה בלא כסף הלא יחזור המוכר על הלוקח ויחטוף החפץ בעד ממונו אשר הלוקח חייב לו דלא תחמוד לא הוה איסור אצלו ואיך יסמוך הלוקח על שמשך החפץ אבל אם יתן הכסף למוכר אז ע"כ צריך המוכר ליתן לו החפץ אשר בעדו נתן כסף ואם לא יתן לו החפץ נמצא הכסף הוה גזל בידו וחייב מיתה על הגזל דלא ניתן להישבון ויהי' מוכרח ליתן לו החפץ אבל בישראל די במשיכה דהא אם יבוא מוכר ויחפץ החפץ בעד הממון שלו הוא עובר על לא תחמוד ולכן מסתבר בישראל משיכה קונה ובגוי מעות: וא"כ במציאה והפקר דליכא נתינת מעות משעה שבא לידו זכה עכ"פ בשווי' וכל הלוקחה בחזקה עובר על לא תגזול ולכן מסתבר במציאה והפקר לזכות ע"י משיכה ודוק אבל בגזלן דישנו בעולם הבעלים ויכולין להציל השוי' של חפץ שלהם מיד הגזלן אז אי בגוי משיכה אינה קונה יען דיוכל המוכר ליקח החפץ בעד המעות מכ"ש שאין קנין משיכה קונה בגזלן ודוק: היוצא מזה דלאו דלא תחמוד לא נאמר רק בין ישראל לישראל אבל לא בין גוי לישראל או בין ישראל לגוי ולא בין גוי לגוי כי הוא איסור מחודש בישראל ועיין רמב"ם הל' מלכים בטעם שהרגו בני יעקב אנשי עיר שכם ויש עוד לחקור בב"נ כנגד חבירו ב"נ עיין מדרש פ' נח אבל ברור דאין ישראל עובר בב"נ על לא תחמוד ודוק:
נחזור לנידן שאלתינו הפה שאסר שאומר שבערמה גזל את האתרוג הוא הפה שהתיר שאומר שהגוי חייב לו כהנה וכהנה והוא מציל בו מעותיו אשר לקח הגוי בגזילה א"כ ממונו אית ליה גביה והוה כאלו לקח האתרוג ביד חזקה ונתן לו מעותיו וג"כ מהני דלא שייך בו לא תחמוד ובפרט שעומד למכור לכל מי שיבקש ליתן כ"ה זהובים וא"כ אין כאן גזל כלל וראוי' לקנות להיות של ישראל בעד חובו ומותר לברך עליו אפי' ביום הראשון: שוב האיר ד' עיני דאפי' אם הי' עשה ישראל זה ערמה כזה לגנוב את האתרוג מישראל אשר חייב לו רבות בשנים ממון אשר לקח ממנו שלא כדין ולא יוכל להוציא ממנו בדיינים או שאין לו עדים או שאינו שומע לקול ב"ד מותר לצאת באתרוג אפי' ביום הראשון ולברך עליו ואין בו סרך איסור דלא תחמוד כאשר אבאר בעז"ה:
והנה בש"מ דף ו' מביא בשם מהר"י כ"ץ וז"ל שמא מלוה ישינה יש לו עליו פ"ה וכי משתבע דחציה שלו שפיר קמשתבע דהא אפי' גלימא דעל כתפיה שיעבד ליה ויש לדקדק מזה דאדם שתפס חפץ משל חברו לפי שפטור עצמו ממנו בשבועת שקר שכפר לו ממון יכול זה לישבע עליו דחפץ זה שלו ואפי' בלשון להד"ם שמא יכול וראי' מש"ח שנשבע שאינה ברשותו משום חשש מלוה ישינה לאביו עכ"ל והסברתי במקו"א דהלא גזל הוא מעשה קנין דקנה ליה במחשבה אשר מכווין לזכות במשיכה או בהגבה חפץ חבירו ומחייב במעותיו משעת הגזילה אם הוזל ונאנס משלם כשעת הגזילה רק הקב"ה אוסר לעשות קנין גזילה ואפי' אם עבר ועשה מחויב להחזיר כעין שגזל ולכן הגם שנחשב הגזילה ברשותו לא הוה שלו דהא בעמוד והחזיר קאי ולא יכול להקדיש זה לפי שאינה שלו וזה לפי שאינו ברשותו דגזלן קני קנין השימוש ולנגזל העצם החפץ נשאר ואפילו אם יחפץ לשלם הממון לא קונה החפץ הגם דחמסן הנותן מיד המעות קונה עכ"פ החפץ מכח תלוי וזבין עיין מגדול עוז ורה"מ אבל גזלן שבא באיסור לידו אפילו אם יתן אח"כ המעות אינו קונה החפץ שכבר חל עליו החיוב להחזיר החפץ עצמו דאל"כ נשאר עון גזילה בידו עובר על לא תחמוד:
ולפ"ז הא כלל גדול דבכל עבירה אמרי' לא אפשר ולא קמכווין שרי עיין פסחים דף כ"ו ובנועם אמרות חקירות פנ"י שם בסמיכת הרמב"ם דין זה עם דין המתעסק בחלבים ועריות אבל עכ"פ אם יש לאדם ממון אצל חבירו ולא יכול להוציא ממנו א"כ תופס החפץ בעד ממון שלו ואינו עובר לא על גזל ולא על לא תחמוד דהא הוה לא אפשר בלי לגנוב דהא צריך לעשות משפט לעצמו להציל ממונו מאיש אשר גזלו וגם לא קמכווין לחמוד חפץ חבירו דהא לא התאוה עליו מעולם וקונה החפץ בעד ממונו ויוכל לישבע שהוא שלו ודוק:
וא"כ אפילו אם עשה דין לעצמו כנגד ישראל אשר גזלו בממונו יוכל לעשות ערמה להחזיק בחפץ חבירו ואינו עובר על לא תחמוד ולא הוה גזולה בידו דעיקר הגזילה הוא הממון והלא השווי' חייב לו וקונה החפץ ובכל זאת אם הי' העובדא בישראל אין לסמוך על זה לבד כי רבים מן הראשונים סברו דאין זה באמת מותר רק דנדמה להיתר ולא שייך דנימא מגו דחשד על ממונא חשוד לשבועה יעו"ש בש"מ אבל בב"נ דנשפוט בדיין אחד עיין רמב"ם הל' מלכים א"כ עושה דין לעצמו כנלע"ד:
סוף דבר על שלשה דברים ההיתר עומד (א) דגזל עכו"ם אסור דווקא בשיוי' אשר הוא עובר לסוחר ולא מה שיוציא מישראל על חיבוב פרי עץ הדר שמהודר במעלות פרי אתרוג (ב) דהגם דיש איסור בגזל עכו"ם היינו השווי' אבל אם נותן דמיו ליכא בחפץ נכרי לא תחמוד כלל ובפרט בדבר העומד למכור ועיין בב"ב דף פ"ח בהאי קראי (ג) דאפי' אי איכא ג"כ לא תחמוד בחפץ גוי היינו ליתן לו דמים וליקח החפץ בע"כ אבל א"א שישראל יציל ממונו אם לא שיגנוב דבר ויעשה דין לעצמו אז ליכא לא תחמוד כלל ודוק:
ואודה ד' בכל לבבי כי זה רבות בשנים עמדתי בחדושי על דין חדש דלא שייך בגוי לאו דלא תחמוד יען דכתיב וכל אשר לרעך וכעת מצאתי במקנה בקדושין על הש"ע סי' כ"ח על דין קדשה בגזל כותי שחידש בזה להסביר דברי מהרי"ו כי הגם שגזל גוי אסור עכ"פ אין בו לא תחמוד ולא צריך להחזיר החפץ רק הדמים זה דעת מהרי"ו דמהני הקדושין מדאורייתא יעו"ש ושישו בני מעי תלי"ת:
ואיידי דאיירי אכתב הערה הלא אנן ילפי' קדושי כסף קיחה קיחה גז"ש כמבואר בקדושין א"כ נימא דעכ"פ צריך להיות הפרוטה עכ"פ עובר לסוחר אבל אם יתן לה דבר שאינו שוה פרוטה רק מחמת דחזי למצוה כגון דנתן לה הושענא ביום הושענא רבה דלמצוה נתנו בני ישראל פרוטה אם מקדש בה אשה לא תהי' מקודשת דאין זה כסף עובר לסוחר כמו בעפרון שוב מצאתי בהגהת מ"ל פ"ר מה' אישות שמביא שהמ"ל נסתפק אם קידש באתרוג ששוה פרוטה רק מחמת מצוה אם מהני הקדושין או לא וכתב שזה אחת מהלכות שנאבדו מהמחבר ואולי שזה היה מקור חקירתו דאין זה פרוטה שהי' בכסף שדה עפרון ודוק: אחיך דש"ת הק' חיים סופר: