שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן לא
שאלה בן תורה אחד אשר קנה ארגז קטן אשר בתוכו חמישים אתרוגים מן מוכר אתרוגים בעד מאה זהובים ונתן לו המעות מבלי ראות האתרוגים רק כאשר מזלו יהי' גורם הטובים הם אם רעים ושלח משרת עכו"ם שלו אל הסוחר להביא לו הארגז אשר ישלח לו הסוחר כפי קנינו בנומרע ידוע והסוחר נתן הארגז להעכו"ם הנ"ל ויצא עם הארגז מחנותו ואך יצא יצא קבל הסוחר אגרת מעב"ד כי האתרוגים עלו מעלה מעלה בדמים יקרים כי כמה אלפים אתרוגים נחרבו על הדרך ורץ הסוחר אחר השליח עכו"ם ולקח ממנו הארגז כי אמר שנתן לו ארגז אחר ושילך לביתו והוא בעצמו יבוא אל משלחו עוד היום ושלח הסוחר המאה זהובים בחזרה כי לא יוכל ליתן לו אתרוגים וכאשר קרא הבן תורה את הסוחר למשפט לדין תורה אמר הסוחר מה תבקש ממני לקבל מי שפרע אני מוכן לזה וטען הבן תורה הלא משכתי את הארגז ע"י שלוחי אחר שקבלת את המעות וצחק הסוחר עליו מעולם שמעתי שעכו"ם אין שליח לישראל והשיב לו הבן תורה ראיתי כזה מגדול בישראל שפסק בבעל הבית שקנה אתרוג במעות שמהני שליחות גוי אחר נתינת המעות והשיב לו הסוחר לא אאמין לך הדבר הגם שתלית באילן גדול חוץ אם אשמע מפי הב"ד שכך הדין תורה אז אשיב לך הארגז עם אתרוגים וקפץ הבן תורה ונשבע שכן פסק הגדול ההוא והסוחר עומד בדיבורו שמבקש לשמוע מפי הב"ד הדין עם מי:
תשובה לפום רהיטא הדין עם המוכר דאם רוצה לקבל מי שפרע יכול לחזור כמבואר בגמ' ובש"ע ח"מ סי' קצ"ח דיכול המוכר לחזור אם יחפוץ לקבל מי שפרע ומה שקפץ ונשבע שראה הלכה למעשה כן מגדול בישראל אינו נאמן כמבואר ביבמות דף ע"ז כל ת"ח שאמר דבר הלכה קודם המעשה שומעים לו ואם לאו לא שומעים לו אם הוא נוגע בדבר עיין תוס' שם בשם ר"ת ועיין בש"ע יו"ד סי' רמ"ב ומה שנשבע אין נאמן בשבועתו להוציא ממון מיד המוכר ובפרט דהוא נשבע על הוראה אשר אינו נאמן גם בשבועה אינו נאמן כדמוכח בסוגי' דיבמות ובפוסקים:
וגם אפי' לפי דבריו לא דמי דשם הי' המעשה בבעל הבית שקנה אתרוג לעצמו לצאת בו ידי מצוה אז דומה לד' פרקים בשנה דנשאר קנין התורה עיין בחולין דף פ"ד ועיין בש"ע ח"מ סי' קצ"ט דפסק מהרי"ל מי שנתן מעות על יין קידוש מעות קונות יעו"ש ברמ"א אבל כאן הבן תורה קנה האתרוגים להרויח בהם דמים כאלו לקח תפוחים ודוק:
אמנם אמרתי להפך בזכות צורבא מדרבנן לחקור אם לא מהני המשיכה של משרתו הגם שהוא עכו"ם כי לא צריך המשיכה לקנין שיהי' בו מחשבה לקנות במשיכה אלא כיון שנעשה מעשה המשיכה מהני אפי' בלי מחשבת קנין ולדעתי היא פלוגתא גדולי חקרי לב הן המה הרז"ה ורמב"ן במלחמות ואבאר בעזה"י:
הבעה"מ בסוגי' דמשיכה כתב וז"ל כתב הרי"ף שמעינן מהא דכמה דלא משכי לוקח לזביני' ואיתנס דלמוכר איתניס ולי לא נראה כן שאם נאנס או נאבד או נשרף דליתי' בעולם כיון דקיי"ל דמעות קונות מדבר תורה אינו יכול לחזור בו אלא כל זמן שהוא קיים עכ"ל:
ויש לדקדק בלשונו הזך (א) דכתב שאם נאנס או נאבד או נשרף למה האריך בשלשה לשונות מה לי נאנס או נאבד או נשרף (ב) למה כפל אח"כ דליתא בעולם הלא פשיטא כיון דנשרף או נאנס או נאבד דליתא בעולם היינו ביד מוכר (ג) מה שמסיים אלא כל זמן שהוא קיים למה לא כתב אלא כל זמן שאיתא כמו שכתב ברישא דליתא בעולם הי' לו לסיים אלא כל זמן שאיתא בעולם וצע"ג:
ונלע"ד להסביר סברתו כיון דדבר תורה מעות קונות לא עקרו החכמים קנין מעות רק תקנו שיהי' נחשב כאלו התנה המוכר והלוקח שעד שיהי' נעשה פעולת משיכה יהי' ביד כל אחד מהם כח לחזור מן המקח שלא יהי' קנין מעות גומר לחלוטין מיד רק יהי' בתנאי אם תבוא אח"כ מעשה משיכה אז נגמר למפרע קנין מעות וטרם שנעשה מעשה משיכה יהי' רשות לכל אחד לחזור ואם אחד חוזר אתי דיבור ומבטל דיבור דלא נחשב נתינת המעות למעשה דהא אפינו במקדש אשה לאחר ל' יום סובר ר' יוחנן דיכולה לחזור מקדושין דאתי דיבור ומבטל דיבור ומכ"ש כאן שבין הלוקח ובין המוכר יכול לחזור דלא נחשב נתינת המעות למעשה ויכול דיבור החזרה לבטל דיבור הראשון (עי' קדושין דף נ"ט ובפנ"י ובהפלאה שם) אבל בוודאי חזרה בעי ואם לא חזרו ובא אח"כ לידי משיכה למפרע קנה המעות ולא הי' צריכין חכמים לתקן שיהי' משיכה כלל רק די בתיקון שכל קנין במעות יהי' בתנאי אם יבוא לידי משיכה אך שחששו פן יאמר הלוקח למוכר נשרפו חטיך בעלי' ותקנו שיהי' גם משיכה קנין שאז לא יוכל הלוקח לחזור עוד אבל קנין מעות נשאר בתקפו כאשר אבאר לקמן בעז"ה:
אמנם החזרה יוכל להיות אם המקח הוא בעולם והלוקח חוזר לבטל המקח בעצמותו ואפילו אם נרקבו הפירות או הבגדים ולא שוו אלא פרוטה עכ"פ גוף החפץ בעולם והלוקח טוען לא אחפוץ בגוף המקח וממילא יצרך המוכר להחזיר המעות אבל אם נאנס או נאבד או נשרף ולא נשאר בעולם גוף החפץ אשר קנה שאז האונס של גניבה ואבידה ושריפה מכריחו לבקש מעותיו אז אמרינן נהי דאונס רחמנא פטרי' אבל לא חייבו למוכר שיפסיד כי הלא בשעה שנולד ההיזק ברשות לוקח נולד דכל זמן שלא הי' חוזר הלוקח הי' המעות קונה ושלו נאבד ונשרף ולכן דייק הבעה"מ בין שנאנס שנודע מי לקחו בחזקה או אבד שאינו יודע היכן הוא או נשרף דליתא להחפץ בעולם שלא נשאר גוף החפץ לפני לוקח שוב לא יוכל הלוקח לחזור עוד אבל כל זמן שהוא קיים הגם שהחטים נחסרו משווים ע"י עשן האש או שנתבשלו הבגדים מרוב ימים כיון שעכ"פ שלא בא הלוקח לתבעו ממון רק טוען שלא יחפוץ בחפץ אשר ביד המוכר יוכל לחזור והעיקר תלי' אי טוען הלוקח שלא יחפוץ בחפץ אשר ביד המוכר וחזר ממקחו או שבא לבקש דמי' שלא יוכל לאמור שלא יחפוץ בחפץ כי היא אינה בעולם והבן (עיין נמ"י [יבמות קי"ז] בעגונה שבאה לתבוע כתובה ועיין ש"ך ח"מ סי' רפ"ד):
וסיים הבעה"מ וז"ל והיינו דאמרינן מ"ט אמרו משיכה קונה גזירה שמא ואמר לו נשרפו חטיך בעלי' ואי מוקמת להו ברשותי' מסר נפשי' טרח ומציל כי היכי דאי מתרמא לי' רווחא להדר בי' עכ"ל:
הכונה דנחזי אנן אי אמרינן דעקרו חכמים קנין מעות לגמרי שעשו בכח הפקר ב"ד הפקר דמעות לא יפעל קנין ממילא לא יצא החפץ מרשות מוכר כלל דהא לא נעשה דבר קנין אשר יפעל שיצא החפץ מרשות המוכר ובדברים לבד לא יצא חפץ מרשות הקודם אבל אי אמרינן דלא עקרו החכמים הקנין והכסף עשה פעולת הקנין שהחפץ יצא מרשות ויכנס ברשות לוקח רק גדרו החכמים ותקנו שעד שלא נעשה משיכה יוכל כל אחד לחזור מהקנין ולבטלו ע"י דברים (כמו במקדש אשה לאחר ל' יום) דתקנת חכמים פועל רק כמו תנאי שאם לא יבטלו הקנין עד שנעשה משיכה אז נגלה פעולת קנין מעות למפרע ואם אירע שרצה אחד מהם לבטל הקנין ונאנס שלא הי' יכול לבטלו עד שנעשה משיכה בהחפץ אין הקנין נתבטל דאונס רחמנא לא חייבו לא אמרי' עיין ש"ך ח"מ סי' כ"א דבר מתוק הגם דאונס רחמנא פטרי' אבל גם לא יוכל לחייב חבירו עי"ש א"כ לא נשאר למוכר רק זאת שיוכל לחזור ממכרו ולפעל שלא יצא מרשותו ודייק הבעה"מ יען שאמרו בגמ' ואי מוקמי' לי' ברשותי' מסר נפשי' טרח ומציל משמע שהחפץ אינה שלו כמקדם רק אוקמי רבנן להחפץ ברשותו דאם מתרמי רווחא להדר בי' שיוכל לבטל המכירה ע"י דיבור מבטל דיבור וזה מדויק בלשון המשנה נתן המעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור אבל אמרו מי שפרע וכו' מי שאינו עומד בדיבורו מבואר דלא אמרו נתן מעות ולא משך לא קנה הלוקח רק שיוכל לחזור ובהחזרה יבטל הקנין אבל תקנו אם משך הגם שאינו של תורה לא יכול לחזור ובנתן מעות הגם שהוא קנין של תורה אעפ"כ יכול לחזור שבדיבור של החזרה היא מבטל דיבור אשר הי' אצל נתינת מעות לקנין ובעבור קבלת המעות אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ומבטל אותו ודוק. ובעבור זה אמרו בגמ' דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה ולא אמרו מ"ט אמרו מעות אינה קונה אלא פשיטא דנשאר עדיין דמעות קונה רק כדי שלא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' עשו חכמים תקנה שהמוכר וכן הלוקח יכולין לחזור ולבטל הקנין וכן עשו שמשיכה בלבד יקנה כדי שלא ואמר הלוקח למוכר נשרפו חטיך בעלי' עיין תוס' ודוק וזה ניחא אי אמרינן אם נשרף קודם החזרה הוא הפסד הלוקח א"כ נגלה דנשאר כח קנין מעות וא"ש דאמר מפני מה אמרו משיכה קונה אבל אי אמרינן דהוה הפסד המוכר דמעות לא פעל קנין כלל א"כ הי' לר"י לומר מ"ט אמרו מעות אינה קונה וגם הי' לו לומר בלשון אחר אי יצא החפץ מרשותו לא טרח ומציל ואי לא יצא מרשותו טרח ומציל אלא בוודאי יצא מרשותו רק אנו חכמים חקרו כדי לאוקמי החפץ ברשותו מחדש ודוק:
ואוסף נופך להסביר דאיך יושג ההצלה במה שהמוכר יוכל להרויח אם יתיקרו החטים לחזור מהמקח א"כ ההצלה הוא דבר רחוק דהא יש לו מוכר לחוש שיוזלו החטים כאשר העיר הרמב"ן על זה טוב הי' לחכמים לתקן רק זאת שהלוקח יוכל לחזור אם ישרף קודם שימשוך הלוקח וממילא יציל אותו המוכר את החפץ אבל אם לא נשרף החפץ לא יהי' אחד מהם יוכל לחזור אלא פשיטא דחכמים לא עקרו קנין מעות א"כ מן הדין אם נשרף הוה ההפסד על הלוקח ונשאר החשש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' והוצרכו לחדשו מתחילה דמוכר יוכל לחזור אם נתיקרו רק בזה לא נפעל דלמא לא ירצה לחזור ולקבל מי שפרע וחזקו תקנתיהם שגם הלוקח יוכל להחזיר וירא לנפשו שמא חזר בו הלוקח שלא בפניו ודוק (ועיין בבעה"מ בהשוכר את האומנין בסוגי' דעייל ונפיק אזוזא):
הבעה"מ הוסיף לחזק דבריו מדאמרינן בגמרא כדרך שתקנו משיכה במוכרים תקנו משיכה בלקוחות וכתב וז"ל והיינו דאמרינן בגמ' עיקר משיכה לא תקנו אלא למוכרין ואגב מוכרין תקנו ללקוחות ואלו הי' כדברי הרב אדרבה עיקר תקנות משיכה ללקוחות היתה עכ"ל והוא מחוסר הבנה: הכונה דנחזי אנן דמשמע בלשון תקנו משיכה במוכרין משמע שהחכמים תקנו משיכה לטובת המוכר כמו דמצינו בגמרא בב"ק דף ע"ט ובב"מ דף צ"ט כדרך שתקנו משיכה בלקוחות תקנו משיכה בשומרין פי' הר"י שלא יוכל המשכיר או השואל לחזור ממה שהשאיל או שהשכיר והוה התקנה לטובת השומרין וא"כ ע"כ הי' התקנת משיכה לטובת הלוקחים שמשעה שנעשה משיכה הגם שלא נתן מעות נקנה החפץ ללוקח ולא יוכל המוכר לחזור וממילא משמע מה שאמרו תקנו משיכה במוכרין היינו ג"כ לטובת המוכר שיצמיח טובה למוכר בזה שתקנו משיכה ודוק:
ולפ"ז בשלומא אי אמרינן אם נשרף או נאבד הוה ללוקח ההפסד א"כ פעלו חכז"ל בתיקון המשיכה טובה ללוקח שיוכל לחזור אם יוקרו ועשו כן כדי שיציל פירות של חבירו כי תחילת התקנה הי' רק למוכר יען שכסף בידו כר"ש במתני' רק אח"כ תקנו ג"כ ללוקח לחזק הדבר שמכ"ש שיטריח ויציל כפי' רש"י שפן יחזור הלוקח כאשר יראה שיבוא האונס אבל אי נימא אם נשרף הוה הפסד המוכר א"כ כל תקנת משיכה פועל היזק למוכר שאם ישרף יפסיד כל הקרן והריוח הוא רחוק שאם יוקרו ויקבל מי שפרע ירויח מעט וא"כ אין זה תקנה לטובת המוכר רק תקנה לטובת הלוקח שלא להפסיד והי' להגמרא לומר כשם שתקנו מתחילה משיכה לטובת הלוקח שלא יפסיד הקרן תקנו משיכה ג"כ לטובת המוכר שימצא מקום להרויח זה ברור בעז"ה בהבנת הבעה"מ ומיושב מה שהשיב הרמב"ן עליו וכתב שדברי בעה"מ הם שבוש ולפמ"ש גם הבעה"מ הבין הפשט שמתחילה עשו למוכרין שדי בזה כר"ש שמי שכסף בידו ידו על עליונה רק הלשון תקנו משיכה במוכרין משמע טובת המוכרין ונהפוך הוא לדברי הרב דהוה טובת הלוקח והבן רק הרמב"ן סובר תקנו משיכה במוכרין לא הוה הפי' לטובתם כי גם שם תקנו שאמרינן משיכה בשומרין יש פי' אחר בתוס' בב"ק וכן הוא שיטת הרמב"ם שהוא לחובתם שיתחייבו לשלם אם הזיק ואז יש לקיים שיטת הרב והרמב"ן עכ"פ יש ליישב ולקיים דברי בעה"מ בעזה"י:
ומה שהקשה הרמב"ן עליו א"כ דהפסד ללוקח מה הועילו חכמים בתקנתם הלא המוכר יניח לשרוף אותם דאז הוא בטוח שלא יפסיד אם יוזלו אבל אם יציל אותם פן יוזלו יחזור בו הלוקח והוא קושי' עצומה. ולפמ"ש לעיל בהסברת דברי בעה"מ דדוקא אם נשרף או נאבד דליתא כלל בעולם אז לא יוכל הלוקח לחזור יען דבא רק לבקש מעותיו ולא להחזיר המקח אבל אם נשאר החפץ בעולם הגם שהעשן הזיק להחיטים ואינם שווים עכשיו רק החצי דמיהם או אם הבגדים נעשים חרוכים שחום האש הפסידן ולא שוו רק חצי דמים כיון שהחפץ בעולם יוכל הלוקח לחזור וא"כ אם נפלה דליקה ע"כ טרח המוכר שמא לא יאכל האש את החפץ לגמרי רק יגרום לו הפסד במעותיו שירד משווי' והוה רק כזולא ויחזור הלוקח ובזה מדויק דברי הש"ס אחרי שהקשה מאן דאדליק בעי שלומי ותי' דנפלה דליקה באונס ואז די כי אוקמי רבנן ברשותי' להרויח ולא צריך לומר דלוקח יכול לחזור אפי' אם נשרף לגמרי כי כיון דדליקה ממילא בא אין בידו לכלות את החפץ ויצרוך המוכר להציל וגם יעמול להציל כיון דברשותי' הם אם יתיקרו וזה שסיים הבעה"מ בסוף דבריו וז"ל אבל היכא שאין המקח בעולם אלא שאבד כולי' לגמרי לעולם לא מצי הדר בי' מאחר דקיי"ל כר"י עכ"ל ראה תל"י כי זכיתי לכווין האמת בדבריו שמדייק שאבד כולו לגמרי מהעולם והבן זה:
עוד חיזק הבעה"מ את דבריו וכתב וז"ל וראי' לדבר מדאמרינן יהיב יתמי זוזי אפירא זיל וכו' אייקר וכו' שמעינן מינה אע"ג דהיכא דזול מצי יתמי למיהדר בהו היכא דנשרפו לא מצי למיהדר בהו עכ"ל ורמב"ן במלחמות השיג עליו וכתב זה אינה תורה דשאני התם יען דיתומים יכולים לקנות מן הדין הן בכסף והן במשיכה וכן מסתבר אם נשרף יהי' האונס שלהם רק אם זול יכולין לחזור בו יעו"ש כוונתו דשאני התם דנשאר קנינם על הדין דכסף קונה אבל כאן בהדיוט דאמרו חכמים משיכה קונה ובטלו קנין מעות: ולדעתי ראית בעה"מ הוא כך הלא שם מוכח דאם נשרפו הוה ההפסד על היתומים והי' מצד הדין אם נתיקרו לא יוכלו המוכרים לחזור כמו אם הקדש נתן כסף ואעפ"כ אמרו שמוכרים יוכלו לחזור דאל"כ יאמרו המוכרים נשרפו חטיך בעלי' וקשה מאי הועילו החכמים בתקנתם שעשו שמוכרים יוכלו לחזור אם נתיקרו הא עדיין יניחו המוכרים לשרוף חטים שלהם דהא יש לחוש אם יצילו אותם ויוזלו יחזרו בהם היתומים והמוכר חושש יותר על הזול כאשר הוכיח הרמב"ן למעלה וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם אלא ע"כ גם בהדיוט הדין שהפסד על הלוקח אם נשרפו לגמרי אבל אם הוזקו לבד אז ההפסד על המוכר דהוה כהוזלו וחזקו חכמים הצלה הנ"ל שיהי' עוד יתר שאת ביד מוכר לחזור אם נתיקרו וע"כ עשו ביתומים ג"כ תקנה הנ"ל שאם יתיקרו יחזרו בהם המוכרים אבל אם נאמר שבהדיוט הוה הדין שאם נשרפו לגמרי ההפסד על המוכר א"כ לא שייך שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' יען דהלא יש למוכר מורא בעבור ההפסד כל ממון שלו וגם יוכל להרויח אם יתיקר אבל ביתומים דלא שייך זה א"כ מאי השיב דהוא רעה ליתומים הלא אפילו אם יעשו דמוכרים יוכלו לחזור הי' נשאר רעה הנ"ל דמוכרים יניחו לשרוף מחשש שמא יוזלו והבן והביא בעה"מ ראי' כיון דמהני תקנה שאם יתיקרו ירויח להציל מחשש שמא יאמרו נשרפו חטיך בעלי' הגם שאם ישרף תהי' הפסד יתומים מהכ"ת לאמור שחכמים עקרו קנין מעות בהדיוט בוודאי נשאר מעות קונה רק עשאו שבין הלוקח ובין המוכר יוכלו לחזור ושוב לא שייך שמא יאמר נשרפו בעלי' מק"ו מיתמי דהא הכי אם יראה דליקה בא יחזור הלוקח והבן:
והקשה הבעה"מ לנפשי' מהאי דאמרינן בחולין אם מת מת ללוקח ופריך הגמ' והא לא משך ותי' וז"ל שאני התם שעיקר המקח קיים כדאמרינן בב"ק פ' המניח את הכד בשור תם שהזיק עד שלא עמד בדין לגבי המזיק שעבודו של חבירו פשיטא מהו דתימא התם דא"ל לא חסרתיך ולא מידי זיקא בעלמא שקלי מינך ועוד הלוקח לא לקח אלא אלא מן השור העומד לשחיטה דהו"ל כלוקח בשר ואין בין בשר שחוטה לבשר נבילה שום שינוי בצורתו אלא כמו שיש בין היוקר והזול והיינו דמקשינן עלה והא לא משך עכ"ל והרמב"ן במלחמות השיג עליו וכי נזיקין הוא דנימא היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק והלוקח בשר שחוטה יכול ליתן לו בשר נבילה הואיל ואין שינוי בצורתו:
ונלע"ד ליישב מחשבות הבעה"מ דבוודאי מי שלוקח בשר שחוטה אין המוכר יכול ליתן לו בשר נבילה דהלוקח יוכל לטעון הגם שאין הבדל בכמות הבשר עכ"פ הבדל יש באיכות שבשר כשר מותר לאכול והמוכר נתן לו בשר נבילה שאסור לו לאכול אבל בוודאי אם הלוקח מבקש להחזיק בבשר נבילה שנתן לו כגון שצריך לבשר ליתן לגוי והמוכר בא ומבקש החזר לי הבשר כי בשר נבילה מכרתי לך בוודאי אין המוכר יוכל לטעון שמוכרח לחזור לו כאלו נתתי לך לחם תחת בשר שחייב אתה להחזיר לי מה שלקחת זה שקר דהא הלוקח יכול לומר בעיני הוה בשר נבילה כמו בשר שחוטה וכשירה ואטו יען שזיקא בעלמא שקלת מיני' אין זה הדבר מה שלקחתי ממך רק אתבע ממך מה שנבילה שוי' פחות מבשר כשר וה"ה כאן פריך הגמרא יטעון הלוקח בעיני שוה בשר נבילה כבשר כשר וא"כ החפץ עדיין בעולם ואני חוזר ממקחי הגם שנבילה בזול כנגד בשר כשר והלא בזולא ויוקרא יכול אני לחזור ודוק: ומה שהביא בעה"מ ראי' מהאי מעשה דחמרא דבי פרזק רופילא שחזר בו מקמא דבא אונס משמע דאח"כ הוה הפסד דלוקח דאל"כ לאיזה תכלית הביא הגמ' הך מעשה כלל השיג הרמב"ן דגמ' מביא ראי' שהלכה כחכמים ור' חסדא כותי' ועוד לפרש טעמא דפלוגתא ולברר הטעם פלוגתא דר"י ור"ל הלכה כר"י יעו"ש לדעתו סובר הבעה"מ כר"ת שהובא בתוס' בב"מ דגמ' מביא הך מעשה על ר"ש שאמר כל שכסף בידו ידו על עליונה דבמקום שיצמיח היזק גדול גם ר"ש מודה דגם הלוקח יכול לחזור דאל"כ מי שפרע בלוקח ליכא והוסיף עוד הר"ת דאפשר אפילו מי שפרע ליכא דרק אם לא נתיקר או הוזל בתרי תרעי פליגו וא"כ שם דיפסיד הכל א"כ לא נשמע מזה דהלכה כר"י או לדעת טעם החכמים רק הגמ' אמר דפליגו בדר"ח דהא ר"ח לא פסק שם הדין דהי' לו לומר דלוקח יכול לחזור מה לו להסביר טעמו ונימוקו שאמר כשם שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות הכי בא האי גברא לפניו ללמוד תורה מפיו והי' לו לפסוק הדין שלוקח יכול לחזור ומדהשיב בפה מלא כדרך שתקנו משיכה משמע שהשיב בדרך ק"ו מה אם לא הי' נראה האונס שיבוא יכול לחזור הלוקח השתא מיבעי' מה דעתכם שבאתם לדין לפני כלל בנידן זה שהלוקח רואה שאונס יבוא עלי' אפי' ר"ש מודה וא"כ ליכא למשמע מיני' שום הלכתא ודוק:
וגם ראי' לדברי בעה"מ דתוס' הקשה למה עקרו קנין מעות לגמרי הו"ל לתקן כסף וגם משיכה ותרצו דא"כ יאמר הלוקח נשרפו חטיך בעלי' וזה מספיק לתרץ למה משיכה בלבד יעשה קנין אבל מהכ"ת דלא נימא אם בא משיכה אחר כסף שאז הכסף קונה למפרע ובאמת לא בעינן משיכה לשם קנין רק אפי' אם יצוה לעכו"ם להוציא החפץ מרשות מוכר ולהניחם ברשות של עכו"ם השליח מהני דכיון שעכשיו נסתלק חיוב המוכר להציל עוד א"כ כסף קונה למפרע ולא בעי שיהי' המשיכה ע"י שליח ישראל שהוא בר שליחות או עבד שלו כי לא צריך משיכה רק שלא ימצא החפץ עוד ברשות מוכר ואפילו אם הלוקח בעצמו מושך אח"כ לא צריך מתשבות לקנות בקנין הנ"ל וה"ה שמשיכת עכו"ם מהני ודו"ק:
תמצית הדברים דלשיטת הבעה"מ בוודאי מהני אם עשה משיכה אפילו ע"י גוי כיון דהלוקח הוציא החפץ מרשות מוכר דלא שייך עוד חשש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' נשאר קנין כסף דהא לא עקרו שכסף לא יקנה לא תקנו משיכה שיהי' צריך במשיכה כוונת הקנין אלא שיהי' מעשה משיכה אפילו ע"י גוי שאינו בר שליחות לישראל אז המעות קונה אך אפילו לשיטת רמב"ן ורוב ראשונים החולקים על הרז"ה אפשר דמודים אחר קנין מעות מהני משיכה בלי כוונת הקנין ואפילו ע"י גוי או קטן:
והטור בסי' קצ"ח שכתב וז"ל דבר תורה מעות קונה בכל המטלטלין שכיון שפסקו סכום הדמים ונתנו למוכר חזר המקח ברשות לוקח לכל דבר ואין אחד מהם יכול לחזור בו לפיכך משקבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם קדש בהם את האשה מקודשת וחכמים תקנו שלא יהי' מעות קונות עד שיגבי' דבר שדרכו להגביה או שימשוך דבר שאין דרכו להגביה וכיון שמשך או שהגבי' או שנמסר לו זכה אעפ"י שלא נתן מעות ואינו יכול לחזור בו וכופין אותו ליתן המעות עכ"ל ויש לי לדקדק בדבריו הקדושים (א) שכתב לפיכך משקבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם קדש בהם את האשה מקודשת והוא פלא בוודאי אם הי' נשאר על דין תורה פשיטא דמהני בהו קידושין ואפילו אם הקדישם לגבוה דהא הן שלו דמעות קונה מן הדין מאי רבותא השמיע לנו בזה דאדם יכול לקדש את האשה בכסף שלו (ב) לאיזה תכלית הביא הטור הדין אשר הי' אם נשאר קנין התורה הלא הטור אינו מביא רק דבר שהוא להלכה עכשיו והלא כבר עקרו חכמים קנין מעות ונמצא שלא יוכל לקדש בהם אשה (ג) ואם מחשבות הטור לפסוק הגם שעקרו חכמים קנין מעות אעפ"כ מהני אם קידש המוכר בהמעות את האשה וכדעת רש"י בב"מ דף מ"ח א"כ יפלא איך מביא הטור הך רבותא טרם שהזכיר שתקנו חכמים שלא יהי' מעות קונות הלא כל החידוש הוא הגם שעקרו חכמים קנין מעות אעפ"כ מהני אם קידש בהן המוכר את האשה (ד) שכתב וחכמים תקנו שלא יהי' מעות קונות עכ"ל הוא פלא חייב אדם לומר בלשון רבו והי' לו לכתוב וחכמים תקנו משוכה קונה דר"י אמר דבר תורה מעות קונה מה טעם אמרו משיכה קונה ולא אמר מה טעם תקנו מעות אינו קונה (ה) שכתב וחכמים תקנו שלא יהי' מעות קונות עד שיגבי' דבר שדרכו להגבי' או שימשוך דבר שאין דרכו להגבי' למה לא כתב חכמים תקנו משיכה קונה להגבי' דבר שדרכו להגבי' או שימשוך דבר שאין דרכו בהגבהה וכל הלשון מוקשה:
אמנם הכל נכון בעזה"י דהטור עם רש"י סוברים דחכמים הניחו הדין תורה דדבר תורה מעות קונה גם עכשיו דכל החשש שמא ואמר לו נשרף חטיך בעלי' וא"כ לא נגמר קנין כסף עד שיעשה מעשה משיכה אפילו בלי מחשבת קנין אבל אם עשה הלוקח פעולת משיכה אז נגמר הקנין ע"י הכסף ואם עושה הלוקח משיכה לשם קנין מהני אפילו בלי נתינת הכסף דאל"כ יאמר הלוקח למוכר נשרפו חטיך בעלי' אבל אם נתן הלוקח מעות וגם עשה פעולת משיכה נגמר הקנין ע"י המעות דעכ"פ אין חשש דמוכר יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' דכבר יצא החפץ מרשותו ואין שום טעם לשבח לעקור קנין תורה שכסף קונה: וזה רמזה בגמ' דבר תורה מעות קונה גם עכשיו דחכמים לא עקרו קנין כסף לפיכך אם מקדש את האשה מקודש' וביאר הטעם דחכמים תקנו רק זאת שלא יהי' מעות קונות עד שיעשה הגבהה או משיכה אבל אם נעשה משיכה אז המעות קונה ואם משך או הגביה או נמסר לו זכה אפי' בלי נתינת המעות אם מתכוין לשם קנין או אפילו בסתמא כיון שפסק דמים על המקח ומושך ומגבי' את המקח סתמא לשם קנין הוא עושה אבל אם הקדים המעות שיש כאן קנין תורה לא תקנו לו חכמים קנין משיכה אלא המעות שהוא קנין התורה הוא קונה ואפי' אם קידש המוכר את האשה טרם שמשך הלוקח אעפ"כ מקודשת האשה ודוק ובמקום אחר הארכתי בחדושי בעזה"י:
אך לשון המחבר בסי' קצ"ח שכתב בסעי' א' וז"ל דבר תורה מעות קונות אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה דבר שאין דרכו להגביה עכ"ל ראה בעיניך שתחת שכתב הטור חכמים תקנו מעות אינו קונה עד שיגבי' שינה המחבר לכתוב תקנת חכמים על החפץ שתקנו חכמים שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה שמשמע שקנין המטלטלין נעשה במשיכה דמשמע שעקרו לגמרי קנין מעות רק המשיכה יעשה הקנין ולכן השמיט הדין שהמעות שלו לקדש בהם אשה ולכן כתב הסמ"ע בס"ק ג' וז"ל עפ"י שכתבתי שם שנראה שאם קידש המוכר אשה במעות שקיבל מן הלוקח שהיא מקודשת דלחומרא לא עקרו בתקנתן דברי תורה עכ"ל הזהב הרגיש בדבר וציין על שכתב המחבר שלא יקנו המטלטלין שמהלשון משמע דלא יהי' קידושין וכתב הוא בפי' דלחומרא ניחוש לקדושין ודוק אבל ברור שהטור סובר כרש"י שהמה וודאי קידושין וקל להבין:
ובני הבחור המופלג יעקב שלום נ"י הביא ראי' מקידושין דף כ"ו שאמרו בגמ' דתנן במתני' ומטלטלין אינם נקנים אלא במשיכה ואמרו בגמ' ולר"י דאמר דבר תורה מעות קונות מאי איכא למימר ומשני תנא תקנתא דרבנן קתני וכתב רש"י וז"ל אמר לך מתני' לא תקשי לי דתקנתא דרבנן קתני תנא דמתני' שעקרו חכמים קנין המעות ואמרו לא תקנה אלא משיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלי' עכ"ל דאם תאמר כשיטת הב"י בסי' קצ"ח והובא ברמ"א שם סעיף ה' דיוכל להתנות לקנות בכסף מהני א"כ למה קתני במתני' מטלטלין אינם נקנים אלא במשיכה הלא לר"י יש שני קנינים אם יחפצו המוכר והלוקח קונים בכסף שהוא קנין תורה ואם יחפצו קונים במשיכה וא"כ איך תנא במתני' אלא במשיכה משמע דווקא משיכה ובכסף לא וצע"ג לכן פי' רש"י דתנא דמתני' סובר דעקרו חכמים לקנין כסף לגמרי ואמרו לא תקנה אלא במשיכה בלבד ואפי' אם הקדים הכסף יהי' המשיכה הקנין ולכן החכים הב"י לכתוב בש"ע והמטלטלין לא יקנו אלא במשיכה כלשון המשנה להורות שנעקר קנין מעות לגמרי דפח"ח תל"י:
והדרן לנידן שאלתינו מי יוכל להוציא מן המוכר האתרוגים ע"י ששליח הלוקח הי' עכו"ם שהמשיך האתרוגים מן רשות המוכר הלא רוב ראשונים חולקים על הרז"ה וסוברים דחכמים עקרו לגמרי הקנין מעות כמובן: ונתתי ללבי לחדש זכות ממקום אחר מאחר שהעני בן תורה זכה באתרוגים שלו דכח שליח וכח פועל שכירו של אדם הם שני ענינים נפרדים דשליח הוא שיחפוץ השליח לעבוד בכח אשר לו להטיב לחבירו לפעול בעבורו של המשלח וחידש הקב"ה שמהני שליחות אם השליח הוא בר חיוב או בר כח כמו המשלח למשל בשחיטה או בתרומה או בגט שגם השליח ישראל מחויב באותו סוג מצוה או יש לו אותו כח אבל פועל שהוא שכירו שהוא כח עבדות הוא רק יד של אדוניו וכל מה שהוא עושה לטובת ורצון אדוניו כח האדון עושה זאת: ועל שורש חקירה הנ"ל עמד הגאון בעל מחנה אפרים בה) שלוחין סי' י"א אם ישראל עושה מעשה ע"י עכו"ם יוכל אדונו לברך והביא הגמ' בב"מ דף י"א דאמרי' שאני פועל כיד בעל הבית דמי אלמא כח השליח גרע מכח הפועל דידו כיד בעל הבית דשכירות ליומא ממכר הוא והביא הגמ' בב"מ דף צ"ו תבעי למ"ד שלוחו של אדם אינו כמותו לענין שאלה בבעלים ה"מ שליח אבל יד עבד כיד רבו דמיא והביא דברי ראב"ד שהובא בכ"מ פ"א מתרומות דאם קנה ישראל שיבלים לצורך מצות ומרחן כותי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו והקשה הכ"מ הא אין שליחות לעכו"ם ותי' הגאון דראב"ד קאי על פועל עכו"ם דהוא פועל הוה כיד אדוניו וכן מבואר בירושלמי במסכת פאה הגם דדרשי' קצירך ולא קציר עכו"ם אבל אם קצרוהו פועלים עכו"ם חייב ודבריו נעימים וטובים יעו"ש:
והלום ראיתי שהגאון מהרי"ט בה' בכורות פ"ד אות ג' הארוך מאוד בבקיאות בסברת מחנה אפרים מן גמ' מנחות צ"ג דמצרכינן ג' ידות למעט עבדו ואשתו ושליח מסמיכות וע"כ דיד עבדו עדיף והביא מפ"ג דתרומות משנה ד' דהרשה את שפחתו לתרום תרומה דמהני וע"כ בשפחה כנענית כאשר האריך אבל לבסוף הביא דפוסקים לא חלקו שתהי' מתגרשת ע"י עבד שלה וכן מבואר בשלטי גבורים דלא מהני אפי' עבד שנה וע"כ דיש פוסקים לא סוברים הבדל בין אם הגוף ראוי' לשליחות רק הענין מפסיק אז יד פועל טוב יותר משליח כגון בסמיכה או במציאה אבל אם חסר מן השליח כח ההוא שגופו פסול להיות שליח אז גם יד פועל לא מהני וחולק על המחנה אפרים שלא לברך על עשיית מעקה ע"י גוי יעו"ש ועיין בתומים סי' ק"ה שהביא מרדכי שמסופק אם הפועל יכול להיות תופס לבע"ח וחקר דוקא במציאה מהני פועל ולא בתופס לבע"ח ובספרי פלס חיים בסוגי' דתופס לבע"ח הצדקתי דברי מרדכי דהוא מסופק אי יכול לעשות לכתחילה לתפוס אבל מהני אם תפס כפשיטות הסוגי' דשאני פועל דלא כתומים שעושה חדשות בזה לחלק והענין עמוק ואין כאן מקומו כי יש לתרץ דברי מחנה אפרים ובמקו"א אי"ה אבאר: היוצא מזה בנידן שאלתינו דבן תורה שלח שכירו שהוא פועל שלו אשר הוא כיד רבו מהני הגם שהוא עכו"ם ומהני משיכתו כאלו משך אדוניו בעצמו וא"כ יש כאן תרתי למעליותא דזכה הבן תורה אולי כדעת הרז"ה ודעימי' דקנין תורה לא נעקר מעולם וא"כ לא צריך רק מעשה משיכה אבל לא שמשיכה הנ"ל יעשה קנין ואת"ל כדעת רמב"ן ודעימי' דלמא שאני פועל דידו כיד רבו דמי וכבר נגמר המשיכה והגם שאין ספק ספיקא גמור להוציא מיד התופס באתרוגים:
אך נ"ל לחדש דבר כיון דעד השתא דחזר בהם הי' האתרוגים עומדים בחזקת הלוקח דקבלת מעות פועל קבלת מי שפרע כמבואר בב"י ועיין בצל"ח פסחים דף ל"א דכל זמן שלא חזר וקיבל מי שפרע פעל המעות שיהי' פרת הגוי פטורה מן הבכורה דכל זמן שלא נעשה חזרה עומד הקנין כסף וא"כ כל זמן שלא חזר המוכר האתרוגים הי' עומדים בחזקת הלוקח והשתא נולד ספק ספיקא אם יכול לחזור ויועיל לו קבלת מי שפרע או לא ממילא האתרוגים בחזקת הלוקח ועל המוכר להביא ראי' דמהני אם מקבל מי שפרע וכל זמן שלא יברר דיועיל לו קבלת מי שפרע המה בחזקת הלוקח ולכל הפחות אין אדם יוצא באתרוגים הנ"ל עד שישוו עצמן הלוקח והמוכר אבל קרוב בעיני שהדין עם הלוקח עפ"י דין תורה כמו שבארתי בעזה"י כנלפע"ד הק' חיים סופר: