אור ברסלב
שות מחנה חיים ב › סימן ל

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ב · סימן ל

סימן כט

מפלג אלקים מלא ברכות יוזל על ראש המוכתר בחן על פי מדותיו ה"ה הרבני המופלא ומופלג החרוץ בשכל ישר כבוד מו"ה ר' דוד פריעדזאהן נ"י בק"ק מישקאלטץ:

אותיות מרגליות בלוית טוב הגיעני זה כשבועות שתים שהן ארבע ואז לא הי' לאל ידי לחזות בנועמו כי הייתי מוטרד בעמקה של הלכה בנידן ידוע והנחתיו למשמרת עד היום וראיתי ששוחר ומבקש אמת לכן אני אוהבי אהב לשעשע עמו במשמרת המחנה אשר בו נלחם מלחמות ד':

א ראשית השיג על ספרי סי' כ"ב אשר בו הזכרתי על אשר חדשתי מכבר דפלוגתא אי מצות להנות תלי' אי הנאת מצוה אשר ירא ד' יתענג בו נחשב להנאה בכדרך הנאה או נחשב לנהנה בשלא כדרך הנאתו יען שאינו הנאה שוה בכל כי עבדי תאוה לא יתענגו בה ומש"ה רמז בנמ"י נדרים כאשר העתקתי לשונו בד"ה ואוסף ומעלתו נ"י חשב שלא כן הבנה בדעת נמ"י וכתב וז"ל אמרתי אולי כוונת נמ"י כדעת הר"ן דף ט"ז ע"ב אם אומר קונם סוכה עלי קונם צרור זה עלי יושב ישיבה וזורק אותו צרור שנאסר בו לים דמסתמא לא אסר על עצמו אלא הנאה בלבד דהא מקדיש בהמתו אסרה עליו ועל כל העולם ואפ"ה אינה אסורה בנגיעה עכ"ל הר"ן ואפשר שזה ג"כ כוונת נמ"י אם אומר סתם דרך פלוני קונם עלי אין במשמע אלא דבר שיש בו שום הנאה (כמ"ש הר"ן אם אמר קונם צרור זה עלי) וע"ז מביא ראי' משופר של עולה שמותר לתקוע דמצוה לאו להנות דהיינו אם בסתם הנאה נאסר ג"כ הנגיעה א"כ אם נאמר ג"כ מצות לאו להנות נתנו ולא הוה שום הנאה שבעולם במעשה המצוה מ"מ יהי' נאסר כמו נגיעה ע"כ מוכיח דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא כדרך הנאה (כמ"ש הר"ן במקדיש בהמה) עכ"ל:

לא ידעתי איך עלה זאת בדעתו לפרש דברי נמ"י כן (א) אי כוונתו שבסתם לא אוסר אדם הנגיעה לזה יצרך להביא ראיה מן התוקע בשופר של עולה ולא הביא מן דבר שנודע אפי' לתינוקת של בית רבן דהקדש לא נאסר בנגיעה שאין איסור הקדש אלא במי שנהנה בו שוה פרוטה או שאכל כזית יעיין בנעימות המ"ל פ"א מהל' מעילה הל' ג' וא"כ למה שבק הנמ"י המפורסם ומביא ראי' מכלל דיוק בדבר שיש בו פלוגתא אי יצא מצות שופר בדיעבד (ב) מחי קושיא דלמא איירי דהוסיף עליו למעלה לצד פיו ממין שופר חלק היתר אבל עיקר השופר הוא מן העולה א"כ ליכא נגיעה רק עכ"פ לענין אם יוצא ידי מצוה שנעשה מגוף השופר של עולה אמרי' מצות לאו להנות נתנו עיין בכל בו הובא בב"י סי' תקפ"ו בא"ח (ג) למה סיים הנמ"י דמסתמא לא אסור הכתוב אלא בכדרך הנאה עכ"ל כך הי' לו לכתוב מסתמא לא אסור הכתוב אלא הנאה דמזה יהי' הילפותא אבל לא נגיעה אשר אינו הנאה ומאי הוא שכתב אלא בכדרך הנאה משמע שמחדש שגם שיש הנאה אבל לא הוה נהנה בכדרך הנאה:

אמנם מכותלי מכתבו ניכר לי שצריך אני לפרש לו דבר אשר יראה מעלתו נ"י הבדל בין ר"ן לנמ"י דלכאורה אין מהקדש ראיה כלל דהנה כל מקדיש דבר לב"ה תכליתו רק להוציא החפץ מרשות הדיוט ולהכניסו ברשות גבוה ואמירה לגבוה הוה כמסירה להדיוט שבדיבורו עושה מעשה קנין מעיקרא נקרא החפץ שהוא קנין אדם ועכשיו נקרא קנין גבוה וממילא משעה שנעשה החפץ קנין בד"ה הטיל הקב"ה עליו איסורין כפי חק התורה אבל האיסורין לא באו מכח מחשבות אדם אשר מכווין להביא איסורין על החפץ רק הקב"ה מניח אותם על קנינו (יעיין דוגמא ברא"ש בפרושו בנדרים דף ב' ע"ב בד"ה לאפוקי שבועה שהנזיר מקבל שם נזירות וממילא באו עליו שמות איסורין ויעיין דוגמא תוס' כתובות דף נ"ו לענין חיובים של שומר) וא"כ כיון שאסורי קדש באין מתורה ולא מדעת האדם א"כ מי יהרהר אחרי המלך מלך מלכי מלכים שהקב"ה חפץ רק בזאת שקנינו יהי' נאסרין בהנאה ולא בנגיעה אבל במי שאוסר על עצמו סוכה ואומר קונם סוכה זו עלי אפשר שנאסר אף בנגיעה דהא כאן האדם אסר החפץ עליו וברצונו תלי' מילתא וא"כ פלא מאי ראי' הביא הר"ן וצע"ג:

אך כבר בארתי במקו"א דדווקא בהקדש בדק הבית אשר ע"י הקדש נעקר שם בעליו לגמרי ואין עליו רק שם גבוה אז פועל ההקדש רק קנין לבד והאיסור בא רק מפי נותן התורה ולא פועל בו מחשבות אדם אבל בקדשי מזבח דנשאר עדיין שם בעלים עליו על הקרבן ולא יפעל רק לכפרה על הבעלים אז בא כח ההקדש רק מפי הבעלים יען שהאדם הקדיש בהמתו להיות קודש לד' והבאתי סמוכין לזה מדברי הגמרא בב"ק דף ע"ו דגנב והקדיש לענין ארבעה וחמשה דיש הבדל אי הקדיש קדשי מזבח פטור מד' וה' דמעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דראובן אבל בהקדיש בעל מום נב"ה חייב בגנב והקדיש תשלומי ד' וה' דמה לי מכרו להדיוט או מכרו לגבוה יע"ש בסוגי' ובתוס' וקצרתי פה:

ומעתה יובנו דברי ר"ן דחידש דבסתם אין דעתו של אדם לאסור רק הנאה ולא נגיעה דהא מקדיש בהמתו לקרבן אסרה עליו ועל כל העולם שלא פועל בהקדישו רק לאסור הבהמה על עצמו ועל כל העולם דלא רצה לפעול קנין ממון לגבוה רק פעל איסור אפ"ה אינה אסורה בנגיעה ע"כ דדעתו של אדם בסתם רק לאסור הנאה ולא נגיעה ולכן לא כתב הר"ן בקיצר דהא הקדש נאסר רק בהנאה ונא בנגיעה אפי' אם קנה הגבאי דבר או אם חצר של הקדש קנאו עיין מג"א סי' קנ"ד ובקצוה"ח סי' ר' למה האריך הר"ן במקדיש בהמתו שאסרה עליו ועל כל העולם הוא חלילה כדבר שפתים אך הוא הדבר אשר דברתי שרצה לגלות שאפי' מה שאדם פועל איסור אין מחשבתו רק על הנאה ולא על הנגיעה ודוק:

והא לך לשון נמ"י ז"ל אבל אם אמר סתם דבר פלוני קונם עלי אין במשמע אלא בדבר שיש בו שום הנאה והר"ז כשופר של עולה שמותר לתקוע בו משום דמצות לאו להנות נתנו דמסתמא לא אסר הכתוב הקדש אלא בדרך הנאה עכ"ל הנמ"י חודש אפי' בהקדש בדק הבית אשר האדם אינו עושה איסור אלא פועל קנין ממון להיות החפץ לגבוה והתורה שם החק לאיסור אפ"ה אנו אומרים שלא אסרה התורה ההקדש אלא בכדרך הנאה אבל שלא כדרך הנאה לא אסרה ולכן בשופר של עולה מותר לתקוע בו דמצות לאו להנות נתנו והוה הנאת מצוה שלא כדרך הנאתו ואם אנו אומרים שמסתמא לא אסר הכתוב אלא בכדרך הנאה ה"ה שאין במשמע בלשון אדם בסתם קונם רק זאת לאסור אלא דבר שיש בו שום הנאה ולא נגיעה חוץ אם אמר בפי' שאוסר על עצמו הליכה או נגיעה אז בודאי יש איסור לא יחל דברו כמ"ש הנמ"י בעצמו מקודם וז"ל מיהו כתבו הם (בעלי תוס') דדווקא כשפרט בו לשון פרטי כגון זה שאמר ישיבת סוכה עלי נטילת לולב עלי שאסור לישב וליטול אפי' בלא הנאה כגון שאמר קונם דבר פלוני עלי לטלטלו שאסור לטלטלו או לזרקו לים וכן הסכים הרנב"ר ז"ל עכ"ל:

מבואר מדבריו דדווקא אם פי' שאוסר על עצמו טלטול לולב או ישיבת סוכה עלי אסר בהם אבל אם אסר על עצמו בסתם קונם סוכה או לולב עלי אין במשמע רק הנאה בכדרך הנאתו אבל הנאות מצוה הוה הנאה שלא כדרך הנאתו בעולם ואין זה במשמעות הלשון ודוק דלא כמו שהאריך כבודו נ"י יען דבנדר לא כתיב אכולה רק נא יחל דברו א"כ בבני ישראל הוה הנאת מצוה הנאה כמ"ש אני בעצמי א"כ עובר על בל יחל דברו הגם שהוה הנאה שלא כדרך הנאת עולם עכ"ל לפמ"ש יבין הדבר לאשורו כיון שאמר סתם אין במשמעות לשונו אלא הנאה בכדרך הנאתו (ולו יהי' שאפי' כיון במחשבתו לאסור גם הנאת מצוה לא נאסר בו יען שלא פירט הדבר מסתמא לא נכלל בקונם הנאת מצוה שהוא שלא כדרך הנאה רק דבר זה תלי' בהמון פרושים בסוגי' דסתם נדרים להחמיר ופירושם להקל ואין כאן מקומו):

וברשב"א דף ט"ז בד"ה הא דאמר ישיבת סוכה עלי וז"ל וא"ת עוד ומי עדיף קונם ישיבת סוכה עלי והנחת תפילין עלי מהמקדיש סוכה עצמה או התפילין עצמן דקיי"ל בשופר של עולה אם תקע בה יצא משום דמצות לאו להנות נתנו תירצו בתוס' דהתם הוא משום שלא נאסר מחמת ההקדש אלא הנאה שבו ומצות לאו להנות נתנו אבל הכא שהוא אוסר על עצמו נטילת לולב הנחת תפילין וישיבת סוכה בפירוש לפיכך אסור עכ"ל דבריו מטין לדברי נמ"י ולכן החכים עליו הר"ן בפרושו וק"ל (ואספר כאשר זכיתי ללמוד עם בחורים כל מסכת נדרים ולמדתי בעיון רשב"א ור"ן כמעט דברי הר"ן נדמה לי לרשב"א ואחר העיון מצאתי הפלא ופלא שהר"ן החכים על הרשב"א בנעימות הלשון וכמה גדול צערי בזה שיגיעתי הרבה ולא העליתי בכתב שיהי' בידי לזכרון) ויעיין בספרי הנ"ל סי' צ"ג בד"ה כעין ויש לפלפל בזה וק"ל: ומדי דברי בו זכור אזכרהו בד"ת אשר כמוס עמדי במג"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג מביא דין בשם אגודה וז"ל מצא דבר בחצר בהכ"נ זכה בו ולא אמרינן דחצר בהכ"נ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש ועיין פ"ו דשקלים עכ"ל ומקור דין הנ"ל מן בב"ב דף ע"ט הקדיש בור ונתמלא מים מועלין בו ואין מועלין במה שבתוכו ופירשו ברשב"ם ובתו' שם דחצר מטעם יד ואין יד להקדש ועיין בדג"מ שם ורמב"ן בחדושיו הביא פי' רשב"ם והוסיף עוד וז"ל אי נמי קני לה אין מעילה בזכייתה עכ"ל והסבירו בקצו"ח ובנתיבות המשפט ח"מ ס"ר דאין מעילה רק במה שנתקדש ע"י אדם אבל הרכוש אשר קנה ההקדש מעצמו ולא בא הקדושה ע"י אדם ליכא בו מעילה הגם שהממון הוא קנינו של הקדש יעו"ש שאמרו רבנן בטעמו בנותן טעם לשבח:

אמנם הגאון הקצו"ח התפלא בקושי' גדולה על שיטת רמב"ן מן הגמרא פ"ק דשבועות דהקשה הגמרא על המשנה יש אוכל אכילה אחת וחיוב ד' חטאות ולחשוב נמי אם נשבע שבועה שלא אוכל ומשני איתא בשאלה לא קתני ופריך הגמ' והא קתני קדשים והוא איתא בשאלה ומשני בבכור דליתא בשאלה ולשיטת הרמב"ן קשה מאי הקשה הגמ' מקדשים הא כבד יסד הש"ך בח"מ סי' רנ"ה בהקדש שבא ליד גזבר לא מהני עוד שאלה דכח שאלה הוא מכח שאתי דיבור ומבטל דיבור אבל משעה שנעשה מעשה קנין הגזבר שוב אמרי' לא אתי דבור ומבטל מעשה יעו"ש וא"כ כיון שבא בהמת קדשים לעזרה קנה החצר להקדש הממון ונעשה מעשה קנין וליתא בשאלה ונשאר גוף ההקדש אשר הוקדש מפי האדם ויש אפילו מעילה דכיון דקנין חצר פעל דלית בו שאלה נשאר על הבהמה ההקדש שהקדיש אדם והוא קושי' גדולה מאוד וצע"ג:

ואמרתי לתרץ בעז"ה באופן נאות הנה שורש הדין דמשעה שבא ליד הגזבר לא יכול לאתשולי ילפינן מגמרא נדרים דף נ"ט דמשני הכא בתרומה ביד כהן דלא מצי לאתשולי וכמו אם הגיע התרומה ליד כהן לא מהני שאלה ה"ה בהקדש ליד גזבר יעו"ש בש"ך בשם תשובת רשב"א:

והנה בתרומה כל זמן שלא הגיע התרומה ליד כהן עדיין לא נעקר שם בעלים מעל ממונם דעדיין שמם על התרומה דהא יש להם טובת הנאה שיוכלו ליתנם לכל כהן שירצה נמצא שעוד יש להם אחיזה להיות נקראת תרומה של ראובן או של שמעון הגם דאיכא פלוגתא אי טובת הנאה ממון או לא כבר הסביר הגאון המקור חיים בסי' תל"א בה' פסח היינו אי טובת הנאה הוה דבר להיות נחשב לזכות היוצא מתוך החפץ או רק כזכות שחוץ ממנו דהא בגוף התרומה לא יזכה (רק הא לך מנה ותן לבן בתי כהן) אבל עכ"פ מי יכחיש שטובת הנאה הוה עכ"פ זכות להיות שם בעלים עליו והא באותו שם בעלים הוא מקיים מצות נתינה דכתוב ונתן לכהן את הקודש וע"כ דמקרי נתינת הבעלים (ועיין בש"ך הל' עדות דט"ה פועל פסול נגיעה לעדות) וכל זמן שנקרא שם הבעלים על החפץ לא נעקר ממונם מרשותם אז פועל שאלה אבל משנמסר התרומה ליד הכהן ונתקיים מצות נתינה נסתלק שמם לגמרי ונקראת ממון של הכהן ושם הכהן נקרא על התרומה בתורת בעלים אז אחר שלא נשאר שם בעלים ראשונים אז אין שאלה כמו דכל קנין פועל השתנות שם בעלים על החפץ מעיקרא היה חפץ ראובן וע"י הקנין נעשה חפץ שמעון ולא מהני חרטה לעקור שם הנפעל ע"י קנין ה"ה דלא פעל בתרומה ביד כהן דכבר נעקר שם בעלים ישראל וחל עליו שם בעלים כהן ודוק:

ולפ"ז בהקדש דלא נשאר לבעלים ראשונים עוד זכות ולא טובת הנאה בחפצם אשר הקדישו הי' מסתבר דלא יהי' מהני שאלה כלל דהא כבר נעקר שמם מן החפץ ונשאר מסורה לגבוה כמסירה להדיוט וכמו שאחר מסירה להדיוט דעל שינוי השם של בעלים לא מהני חרטה ושאלה ה"ה בהקדש דנשתנה שם בעלים ונקראת חפץ גבוה לא יהי' מהני שאלה רק דע"כ מהני שאלה דעכ"פ לא הי' רק דבור ואתו דבור ומבטל דבור וכ"ז אם עדיין לא זכה גזבר בו בקנין ממש אבל משעה שנעשה מעשה קנין אז לא אתי דבור ומבטל מעשה דהא נעקר שמו מהחפץ והוה הבעלים ראשונים כמו איש אחר ודוק (הן אמת דיש לי הערה דע"כ נשאר עדיין זכות בעלים גם בהקדש ב"ה יען דלשמואל אם חלל שוה מנה על פרוטה הר"ז מחולל אך באמת זה מסתעף יען שיש בידו לשאול וראיתי הערה הנ"ל בטו"א ששניהם קשורים זב"ז חילול תלי' בשאלה ואכ"מ):

אך כל זה בהקדש ב"ה דלא אתי לכפרה ונעקר שם בעלים ראשונים משעה שהקדיש החפץ אבל בקדושת המזבח דבא לכפר אז נעשו כל ד' עבודות על שם בעלים המביאים ונקראת הבהמה חטאת ראובן או עולת שמעון וע"כ דלא נעקר שם בעלים דאם נעקר אין לו כפרה בקרבנו (כדאמרינן בכמה דוכתי בש"ס הקרבן כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה) וע"כ דנשאר הקרבן על שמה ולא מונח עליו רק איסור גבוה אז מה פעל שנתנו ליד גזבר או חצר הקדש הא לא ניתנו להם לקנין והקדש בעצמו לא רצה לקנות אותו וגם לא יכול לקנות אותו א"כ לא מהני לא גזבר ולא חצר דהא לא נמסר וגם לא נתקבל לשם קנין ולפ"ז שם במשנה דיש אוכל אכילה אחת וחייב ד' חטאות דאיירי בקדשי מזבח משני הגמ' שפיר דאיתא בשאלה לא קתני דכאן לא יוכל עזרה לקנות ומיושב קושי' הקצו"ח ודוק היטב כי נכון מאוד בעזה"י: וראי' ברורה לזה דבהקדש מזבח לא נעשה קנין ולא נעקר שם בעלים המביאים מן גמר' בב"ק דף ע"ו גנב והקדיש לא משלם ד' וה' ופריך הגמ' מה לי מכרו לגבוה ומה לי מכרו להדיוט ומשני בהדיוט מעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דשמעון אבל בהקדש מעיקרא תורא דראובן ועכשיו תורא דראובן והקשה תוס' הא תניא הא מבואר גנב והקדיש חייב ד' וה' ותירצו דשם בהקדש ב"ה דלא אתי לכפר וכאן בקדושת מזבח דבא לכפר יעו"ש מפורש יוצא כמ"ש בעז"ה:

ויובן לי בזה פסק הרמב"ם וכן כתבו תוס' בזבחים דף מ"ה דבקדשי עכו"ם קדושת הגוף אין בהם מעילה ובקדשי עכו"ם לבדק הבית יש מעילה ועיין בקצו"ח ונתיבות שהביאו דברי תוס' ולפמ"ש נכון מאוד דבגמרא יליף וינזרו מקדשי בני ישראל ולא קדשי עכו"ם ובשלומא בקרבנות למזבח דנקראו אחר ההקדש ואחר המסירה לעזרה בשם בעלים ראשונים דצריכין אותן לכפר עליהם שנקראו עוד קדשי בני ישראל ממעטים עכו"ם אם יקריבו קרבן למזבח דהא עדיין שם עכו"ם המביאים אותו עליו דהא בא להזכיר אותו פני ד' אבל בקדושת בדק הבית דאזל שם בעלים ע"י ההקדש אפילו בישראל וה"ה בעכו"ם אין שם בעלים המקדישים עליו א"כ למה לא יהי' בו מעילה הא דומה לקדשי ישראל ודוק כי קצרתי והארכתי עוד לבאר דברי תוס' כריתות דף י"ג דיש בקדושת הגוף שאלה עד אחר זריקה ולא אח"כ יעו"ש יען דכבר נתכפרו בעלים ונעקר שמם לגמרי דהבשר לא הוה דבר הנדור רק דבר הנאסר דמשולחן גבוה קא זכו עיין ר"ן נדרים דף י"ב והבן:

ומה שפלא בעיני להבין דעת קדושים ה"ה שני כרובי השכל הקצו"ח ונתיבות דהבינו דעת רמב"ן שיש קנין להקדש רק אין בו מעילה יען דלא הוקדש ע"י פה אדם כלל וגרע מהקדש ע"י נכרי יעו"ש א"כ איך יפרנסו הגמרא בשבועות דמתרץ הא קדשים איתא בשאלה ומשני בבכור דמרחם קדוש וא"כ יפלא איך יהי' בו מעילה הא לא הוקדש ע"י בני ישראל והגם שתורה גזרה קדושת בכור אבל עכ"פ איך יהי' מעילה הא לא הוה קדשי בני ישראל וברור בכל הש"ס דיש מעילה בבכור וא"כ איך נבין סברת הרמב"ן דצריך להיות קדושת בני ישראל (ואפשר לתרץ יען דיש מצוה בבני ישראל להקדיש בכור דכתיב תקדיש ואיירי דהקדיש בן ישראל את הבכור רק שאלה לא מהני ביה דהא אפי' לא הקדיש הוה קדוש):

ולולא דברי פי קדושים הנ"ל אשר הבינו שתלי' מעילה אם הוקדש ע"י פה גוי או ע"י פה ישראל אמרתי בהיפך דאין קפידא באמירת פיו רק הדבר תלי' אי קדושת ישראל גרם הקדושה על החפץ אז יש מעילה אבל דבר הקדוש שלא ע"י קדושת ישראל אין מעילה ולכן אם הבכור אשר הוא רשות גבוה פועל הקדש ולא בא קדושת החפץ מכח קדושת בני ישראל רק מכח קדושת גבוה אז הגם שקדושתו למעלה מקדושת ישראל (ועיין במדרש ילקוט על פ' קדושים תהי' קדושתו למעלה מקדושתכם) אעפ"כ אין בו מעילה דתורה אמרה וינזרו מקדשי בני ישראל שקדושה צריך להיות מכח קדושת ישראל ואין עונשים מן הדין וקדשי עכו"ם ג"כ ממועט דאין זה קדוש מכח קדושת ישראל כנלע"ד:

והנה מהרי"ט חנגזי בהל' בכורות פ"א חקר איך אפשר שבכור הנולד מן ההפקר אינו קדוש כמבואר בתוספתא הא קדושת בכור בא מאליו ולא צריך הקדש בעלים וצע"ג ותירץ התורה אמרה כל בכור בישראל ובאמת אם ישראל זכה בו מן ההפקר חל עליו קדושת בכור מכח בן ישראל הזוכה בו אך אם בא מתחילה מן ההפקר ליד גוי ואח"כ בא לרשות ישראל אין בו קדושת בכור אבל אם מיד בא מן ההפקר לרשות ישראל הוא קדוש יעו"ש וא"כ כיון שקדושת בכור תלי' מן קדושת ישראל שייך בו וינזרו מקדשי בני ישראל דקדושת בכור בא מכח קדושת ישראל כנלע"ד בעז"ה לולא שהוגי דעה לא הבינו כן ולא באתי רק להגדיל תורה:

ב עוד אחת אבוא אשר התפלא כ"ת נ"י עלי שבתשובה סי' כ"ב הסברתי דברי ר"ן בריחא מילתא להצילו מקו' טו"א וכתבתי שם וז"ל אבל במוכרי בגדים דהוי הלבישה לא אפשר דצריך ללבוש כדי למכור עכ"ל וע"ז השיג מעלתו וז"ל הלא מפורש בפסחים שם דמוכרי כסות הוה אפשר ולא מכווין משום דאפשר למיעבד כצנועין עכ"ל כ"ת נ"י:

פלא בעיני על אשר לא ירד במקור הדברים במשנה הנ"ל והי' יודע לדון את הדברים לזכות דפשיטא דבאפשר ולא קמכווין איירי רק הבנת דברים כך הוה דהתנא בכלאים תנא מוכרי בגדים מוכרים כדרכן בלבד שלא יתכוונו וכו' והצנועים מפשילן לאחוריהן ופי' הרמב"ם בפרושו וכן פסק בחבורו ללבוש אסור לכ"ע רק ליתן הבגד על הכתף ולצאת למכור הגם שמחמם לו על הכתף והצנועים תולים הבגדים על המקל מאחוריהן שלא יגעו הבגדים בגופם אבל הר"ש שם פירש מוכרין כדרכן ללבוש ממש להראות לאנשים מידת ארכו ורחבו תמונתו על הגוף וכן משמע מרש"י בכל מקום ועיין בטור ובשו"ע סי' ש"א ובש"ך ובט"ז באיזה שורש פליגי המפרשים הנ"ל ודבריהם נעמו מאוד ויש לי בדבריהם הערות אך הזמן בוגד בי לפרטם כעת:

והנה לפי' הרמב"ם אין הפסד לעשות כצנועים שמוכרים בגדים דרכן להניח הבגדים על הכתף והצנועים תולים על מקל מאחוריהן אבל לענין מכר הכל שוה אבל לפי' רש"י ור"ש צריכים המוכרי בגדים ללבוש כדי לעשות עין לקונה ואם לא יעשה כן יש להם הפסד שלא ימצאו בנקל קונים על הבגדים והוה הלבישה של המוכרי בגדים לא בעבור כדי ללבוש רק דלא אפשר להם למכור בלי ללבוש רק הגמ' דן כיון דאפשר במכירה ולעשות כצנועים לא מקרי לא אפשר אם הוה הדין אפשר ולא קמכווין אסור דהא גם כאן אפשר לעשות כצנועים אבל באמת דפסקי' אפשר ולא קמכווין מותר רק אנו דנין על פסוק רישא הוספתי טעם לשבח בודאי אם לא היה צריך כלל ללבישה הנ"ל או לטעימת ריח של יין יהי' חייב על הנאה הבאה לו אח"כ הגם שאינו מכווין להנות דהא הוא גרם לעצמו זאת דלאיזה תכלית לבש עצמו בגדי' הנ"ל והוה כתחילה בפשיעה וסופה באונס דנחשב לפשיעות (ועיין בא"ע לענין אשה אשר עברה על יחוד ונאנסה נחשבת כמזידה) אבל כאן דלא אפשר בלא לבישה ובלא טעימה אם רוצה למכור בגדים בנקל או לידע בבירור שהיין טוב הגם שיש ג"כ שאר סימנים על יין להבחין בו אבל שאיפה הוא סימן היותר טוב וא"כ נשאר הסברה דאף הלבישה לא הוה מעשה איסור והנאה בא אח"כ ממילא אפי' פסיק רישא מותר וכל דברי שם הוא לפי' ר"ש ורש"י וכן כתבתי בבירור וז"ל אבל במוכרי בגדים הוה הלבישה לא אפשר דצריך ללבוש כדי למכור עכ"ל יראה מעלתו שרמזתי על פי' רש"י ור"ש ובזה ינוח דעתו ויעיין בפנ"י היטב ותו לא מידי כעת כי לא באתי בספרי שם לברר פרט זה לברר פי' המשנה רק באתי להעיר מי שיעיין במקור הדברים ואציין לו לעיין בשבת דף ד' ברודה פת ובמג"א סי' ק"ח ובגיטין דף ל"ז וח"מ סי' כ"א בש"ך ובמג"א סי' תל"ד וסי' תמ"ו ובהל' ק"ש אם התפלל במקום שאינו נקי:

ועל ח"ת לא אשיב לו כי יאמין שאני מוקף מכל צד בעמל ותלי"ת בעמל למעלה מן השמש ולא באתי רק שלא יאמין חלילה שאין כבודי להשיב לו אבל לא אוכל כעת לראות ח"ת דברי הדש"ת הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה