שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן כט
ברכת שמים מעל ושפע מארץ מתחת יתאחדו לראש גבר תמים בדעת ושלם ביראה ה"ה תלמידי החשוב הרבני הבקי בשבילי הפוסקים הרב ר' עמרם ישי נ"י נועם ד' עליו ולכל מחזיקים בו אב"ד דק"ק סערענטש יע"א:
מכתב טוהר לבך קבלתי בשמחה שמחתי כי ראיתי משלומך ומשלום תורתך חזק ואמץ כי עוד היום גדול אשר ד' יעמוד על ימינך שתוכל ללמוד מתוך הרוחה ועד אז לך לרגל המלאכה אשר לפניך לדרוש בתורה ולתור בדעת ואז נר ד' עלי ראשך וילכו רבים לאורך:
ועתה אבוא להשיב על השגותיך על ספרי מחנה חיים ואסדרם על אותיות אהבה ואשר ימצא חן בעיניך קח בימין כסגולה:
א בדקת במ"ש בספרי מ"ח סי' כ"ג בד"ה שוב כיון שהאמין האיש שק"ש נקשר בתפילין א"כ ק"ש קודם דלכ"ע פסוק ראשון צריך כוונה ולא יצא במה שקרא עם בנו החולה ועל זה השגת דהלא מבואר בסימן ס"ג במג"א אות ז' שהיינו לקרות ולידע פי' המלות וטעם הענין רק אם מצות צ"כ אז צריך עוד כוונה לצאת היינו הנני מוכן לקיים מצוה פלונית אבל אי מצות אין צריכות כוונה אז לא צריך בפסוק הראשון רק כוונה פי' המלות וטעם הענין ומסתמא בר ישראל יודע מה שמדבר בפ' הנ"ל א"כ יצא האי גברא עכ"ד:
ולע"ד נ"ל הבנה אחרת ששתי כוונות אשר רמזו הפוסקים המה כך (א) כוונת קיום מצוה היינו שמכוון אדם אותו מצוה של קריאת ק"ש אשר הטיל הקב"ה עליו לקיים אותה בכל יום פ"א אני מכוון להפטר מאותו עול של תורה בקריאה זו אשר אני קורא כעת ועיין רש"י ר"ה מצות לאו להנות נתנו (ב) כוונת ענין ק"ש כי קריאת ק"ש הוא קבלת עול מ"ש אשר האדם ממליך להקב"ה שהוא אדון עולם והוא לבדו בשמים מעל ועל הארץ מתחת אין עוד ורוחו ונפשו עליו יאסוף ובעבור אהבתו הוא עומד ומזומן לשפוך דמו ארצה ולקבל כל היסורין באהבה בעבור קדושת שמו זה קבלת עול מ"ש ברעות נפש ודביקות הלב וקשרות הנשמה כנר לפני האבוקה עד שבאותו רגע יתבטל כל ידיעה משאר התשוקות ועיניו ולבו רק שם ברואה ואינו נראה אבל אם אדם יודע שאומר המלות שד' אחד ולא יתאחדו מחשבותיו שהוא יחיד ואין יחיד כיחודו והוא מלך שלו אין זה קבלת מ"ש:
והבט נא וראה לשון המג"א סי' ס"ג ס"ק ז' וז"ל מודה הכא דאעפ"י שאין מכוון לצאת צריך כוונת הלב לקבל מ"ש כענין הכוונה בתפלה (ב"י הרשב"א) עכ"ל הרי שצריך כוונה כמו כוונת תפלה ובמג"א סי' צ"ח העתיק לשון הזוהר פ' בשלח וז"ל כל בר נש דאתא ליחדא שמא קדישא ולא אתכון בי' בלבא ורעותא ודחילו בגין דיתברכון בי' עלאי ותתאי רמא לי' צלותא לברא וכלא מכריזין עלי' לביש וקב"ה קרי כי תבואו לראות פני וגו' עכ"ל הרי דלא די שיהי' פי' המלות וטעם הענין בתפלה רק בלבא ורעותא ודחילו שיתברכו בו עליונים ותחתונים איש ואיש ממקומו בעשר מעלות גבוה מעל גבוה לעטר הכתר בראש צדיק וכן הוא בק"ש בקבלת הלב למלכות שמים ולא די אם יודע שפי' הפסוק הוא שד' אחד רק לחשוב מחשבות כידיעתו במסירת הנפש בעול מ"ש רק שלא צריך אז לזכור שרוצה לקיים עכשיו במה שמקבל עול מ"ש מ"ע של ק"ש ולא עלה בלבי מעולם להבין שיצא אדם חובת ק"ש אם לא יחשוב אז מסירת הנפש ודביקות נשמתו וכמה פעמים אשר דרשתי להמון עם ואמרתי בפומבי שאין ק"ש רק אם מכוון כל איש כפי מדרגתו שד' הוא לבדו ואליו הוא מוסר גופו ונפשו וכן נתגדלתי על ברכי אבותי הצדיקים ז"ל וכן תראה בספרי שם שכתבתי וז"ל וכיון שהאיש האמין שאסור לקבל עול מ"ש בלא תפילין א"כ נא אמר אפי' פסוק הראשון בכוונה עכ"ל שם ראה בעיניך שהלשון קולמס הלב כפי אשר חקק בלבי כן הלך קולמסי וכן נ"ל ברור:
ב מה שהשגת על מ"ש בסי' כ"ג בד"ה ונלענ"ד דלא מצינו בתורה קפידא על המחשבה דתורה לא דברה רק מפעולת המצות ולמ"ד צריך כוונה הוא רק סברא ולא צריך קרא עכ"פ לא הוי רק הכשר מצוה וע"ז כתבת שמצאת בס' הנקרא דרך פיקודיך שביאר שמ"ש הלבוש שיש ללמוד מצות צ"כ מן הקרא רק לא ביאר היכן הוא והביא הס' הנ"ל מקרא פ' כי תבוא היום הזה ד' אלקיך מצוך וכו' ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך הוי לב ונפש הוא כוונת המחשבה עכ"ל הספר:
אהובי תלמידי נ"י את שאתה מביא לי ס' אשר לא ידעתי למה לא הבאת לי מ"ש החוה"ל בהקדמה וז"ל והתברר לי כל שרשי המעשים שמכוונים בהם לשמו יתברך הם מעידים על בר הלב וזך המצפון ואם יארע על הכוונה הפסד לא יהי' המעשים מקובלים עכ"ל הזך והטהור ולמה לא הבאת הפסוק לאהבה את ד' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ותאמר לב ונפש הוא כוונת המחשבה הובא בחוה"ל עם שאר פסוקים רבים בתורה כדומה לזה:
אך דע האמת כי כל פסוקים כאלה לא יכריעו כלל כי המה מורים אם יבוא העת והזמן אשר על ידי עשיית המצות יהי' לאדם חרפות ובזיונות הפסידות ממון והפסד נפש בכ"ז לא יסתיר איש במסתרים לעבוד את ד' רק בנגלות וקדש ש"ש כמעשה דר"ע שנטל ס"ת בשוק בשעת גזירת השמד ויעשה בחשקת הלב ובמסירת הנפש פעולת המצות וכל בר ישראל צריך לקבל בלבו תמיד שהוא מוסר נפש בעבור מצות ד' אבל מנ"ל שצריך לזכור בשעת עשיית המצוה הרני מכין עצמי לקיום מצוה פלונית הלא כיון שעושה פעולת המצוה לא צריך כוונה לדעת המצוה שהוא עומד בו ופשיטא למ"ד צריך כוונה שצריך לזכור הריני מקיים מצות תפילין או סוכה או מצה וכדומה ולזה ליכא קרא בעולם אבל בוודאי אפי' למ"ד אצ"כ היינו לזכור בשעת עשיי' של מצוה ידועה אבל באמת צריך להיות במחשבתו תמיד שבכל לבבו ובכל נפשו מקבל עול מצות בכל המצות בכלל הבן בדברים כי ממקור חיים יצא עפ"י רוב מדרשים ומפי ספרים אקוה תן לחכם ויחכם (עיין בעשרה מאמרות חלק ג' פי"א על פסוק בעליו אין עמו שלם ישלם):
ג הקשית לשאול על מה שביארתי בסי' כ"ב אם המצוה בשופר בשמיעה בלבד אז נכון דצריך כוונה וא"כ לרמב"ם דצריך כוונה ע"כ הטעם דמצוה בשמיעה בלבד ואין כאן מעשה לכן הכל תלי' בכוונה והקשית א"כ למה צריך התוקע לכוון להוציא השומעים הלא הכל תלי' בשמיעה לבד לא עלי תלונתך רק על אותן שיטות הסוברים דדי בשמיעה בלבד כאשר רמזתי על כפות תמרים אך לא אשיב פניך ריקם ובקצירת אומר אודיעך אשר הרהרתי:
ונ"ל הכוונה יען דכתיב יום תרועה יהי' לכם משמע שיהי' הקול אשר שומע נעשית לשמו הגם שעיקר המצוה בשמיעת קול שופר בכ"ז עכ"פ הקול הוא הכלי אשר בו נעשה המצוה צריך להיות נעשה לשם האיש היוצא בו וכמו דדרשינן חג הסוכות תעשה לך עשיית הכשר הכלי אשר בו יקיים המצוה ביו"ט יהי' לשם חובך עיין סוכה דף ט' וכן דרשי' גדילים תעשה לך תיקון עשיית ציצית בבגד לשם חובך ה"ה יום תרועה יהי' לכם דרשי' שאותו הקול אשר יקיים בו בשמיעה מ"ע יהי' נעשה לשם חובך כי תיקון הכלי היינו חידוש החפץ אשר בו יקיים אח"כ מצוה צריך להיות מחודש לשם מצוה אשר יחפוץ לקיים בו מצוה ועיין בספרי מחנה חיים סי' ח' למה דרשינן בס"ת כתבו לכם על קידוש החפץ ולא ע"ז שיהי' עשיי' לשם גברא כמו בסוכה וציצית עיי"ש בפנים הג' שהארכתי בזה ולדעתי שצריך בירור ולא באתי רק לעורר על החקירה וק"ל (ועיין דבר נפלא בעשרה מאמרות חלק ה' סי' ל"ב הגם שמצות אצ"כ היינו בעושה ע"י עצמו אבל מי שפועל לאחר לצאת צריך כוונה עיי"ש ביד יהודא שהאריך):
ד עוד השגת על מ"ש בסי' ע"ז דחלקתי הבדל למה מהני יאוש על גזילה ולמה לא מהני יאוש של הלוה אם משועבד להמלוה דבגזילה הוי החסרון דחסר הרשות ולכן מהני יאוש דאין מכניס לרשות אבל בלוה דהשלו משועבד למלוה וא"כ אין לו דבר ליאוש ע"ז הרעשת והקשית הלא יוכל להכניס לרשות אחר להשיב לו הגזילה ומקיים הגזלן עי"כ מצות השבה וסיימת וז"ל ואם מכר זכות זה בכח הרשאה לדון עם הגזלן בוודאי מקיים אח"כ הגזלן מצות השבה בהשיב לקונה וא"כ למה לא יוכל להקנות חלקו עכ"ל והארכת בזה הרבה:
לא ידעתי מה להשיב לך שלא עיינת בדברי הכי אמרתי שאין כאן דבר להקנות הלא יש כאן השווי' שהוא נקרא שלו להקנות רק שאין כח קנין בעולם כיון שחסר מהמקנה הרשות לשלוט על החפץ וכל קנין מורה השתנות רשות שהמקנה מוציא מרשותו ומכניס לרשות אחר וכ"מ שחסר הרשות שוב נא יכול למסור כחו לאחר ולא מהני הרשאה עפ"י ד"ת לא על מלוה ולא על גזילה חוץ על פקדון דכ"מ דמונח ברשות בעלים קא מונח ועיין כ"ז היטב בב"ק דף ע' לא כתבינן אדרכתא על מטלטלין ועיין בשו"ע חו"מ סי' קכ"ג ובש"ך ועיין בקצו"ח אפי' על פקדון לא מהני אם יש שום טענה עליו ועיין שם רעש גדול על רשב"א דסובר דאם איכא עדים דראו הגזילה מהני להקנות לאחר עפ"י ד"ת והרעים עליו הקצוה"ח מאוד מאוד. ועיין בא"ע סי' כ"ח סעיף ה' אם קדשה בגזל שגזלה ממנו עיין בב"ש בשם שארית יוסף וכעת נזכרתי לאבני מילואים חלק ראשון מצאתי שחקר שהנגזל יוכל להקנות לגזלן עצמו והאריך בזה אי יוכל לקדשה יען דלא הוי ממון דידיה קודם הקידושין (ואם תראה בספרי פלס חיים בכלל הקדש ונדר שהארכתי בדברי רמב"ן ובעה"מ יהי' לך אור בזה) ועיין בקצוה"ח סי' שנ"ג סק"א שהאריך לבאר הבדל בין קידושין להקדש בישוב דברי הרא"ש וטור ודבריו נחמדים הגם שיש לפלפל עליהם (ומה שהשגת עוד במ"ש שביאוש שאינו מכניס לרשות אחר כתבת וז"ל מה נענה לשיטת הרמ"א בח"מ סי' שנ"ג דיאוש צ"ל דוקא קודם שינוי רשות עכ"ל הרבה טרחתי לדעת מזה השגה על דברי ולא יכולתי להשיג הלא עיקר פלוגתא של הפוסקים אי מהני יאוש אם בא מקודם באיסור ליד הלוקח אבל עכ"פ אין המייאש מכניס החפץ לרשות אחר רק ממילא מהני יאוש מרבוי דקרא ומצאתה עיין בגמ' רק לשיטת הנ"ל צריך להיות בא ברשות אחר בהיתר ולא באיסור אבל בודאי אין המייאש פועל להכניס מדעתו לרשות אחר רק רשות פועל אחר היאוש):
ה ויצאת עוד להשיג עמ"ש בסי' כ"ז הגם דיאוש מהני אם הזוכה עשה בו קנין דאורייתא וכתבת וז"ל דבר זה לפענ"ד אפשר לתלות בדברי קצוה"ח סי' שס"א שהוא פלוגתא בגמ' לפמ"ש שם עכ"ל:
תלמידי נ"י ערבוב פרשיות אני רואה בלשונך עיין תו' ב"ק דף ס"ט בד"ה כל שבעלי תו' מסופקים אי צריך הגזילה להיות בבית הגנב בשעת יאוש או אם קנה אפי' אם הגזילה אז ברה"ר דאחר שהקשה למה לא מהני כל שלקטו עניים היום אשר אומרים הבעלים עכ"פ בתורת יאוש ותי' וז"ל דהא ל"ד יאוש דהכא גבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קנה בכל ענין אפי' אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש א"כ יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידי' והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור מן המעשר אפי' את"ל דלא קנה אא"כ הגזילה ברשות הגזלן אבל אם היא ברה"ר בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה א"נ למ"ד יאוש כדי לא קנה כלל כל המחזיק בה זכה בה מ"מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר עכ"ל הצריך (וקצוה"ח לא העתיק יפה שם דברי התו' והוא פלא) מי שמע כזאת ומי ראה כאלה הלא אם א' נותן לחבירו מתנה ברצון צריך קנין וגזלן לא יהי' צריך קנין ומאי מספקי' תו' שיקנה הגזילה אפי' אם עומדת ברה"ר:
אמנם האמת עד לעצמו יען כי כל גזלן צריך לעשות בשעת גזילה קנין טוב במשיכה או הגבהה וצריך לכוון לקנות בו במעשה להיות חפץ שלו ואותו קנין פועל לו לקנות השמוש שאם משיב הגזילה אין צריך לשלם הנאת שימוש אשר הנאת שימוש אשר נהנה מהחפץ דמשלו בא לו הנאה דתורה הקנהו לו ולכן משלם כשעת הגזילה אבל בלי מעשה קנין דאורייתא ובלי מחשבת קנין לא הוי גזילה כלל ולא קנה לי' והוי בכלל גורם היזק כבר חקרתי ע"ז באריכות בספרי פלס חיים והבאתי ראיות ברורות מגמ' ושו"ע חו"מ שס"ג וי"נ הגדול בתורה ר' דוד יהוד' נ"י פלפל עמי עיין בספרי מחנה חיים סי' ס"ט תשו' ארוכה בעזה"י ולכן חקרו בעני תו' אי מהני אותו מעשה קנין ומחשבת קנין אשר עשה הגזלן בתחלה וע"י הקנין הנ"ל קנה הרשות של הכלי הנאת שימוש אם לא יוגמר פעולת הקנין עכ"פ אם בא אח"כ היאוש או נימא כיון שלא פעל הקנין מיד לקנות בו השווי' של החפץ אשר הוא נקרא של הנגזל יוכל עכשיו איש אחר לזכות ובזה תבין סוף דברי תו' שאסור אחר ניקח החפץ שהוא צריך להשבה ולכאורה פלא מה איכפת לי' לחברי' ולפמ"ש נכון דהלא הי' לגזלן בחפץ קנין הרשות ואותו הרשות צריך להשיב לקיים השבה הבן בדברים היטב כי קצרתי בהם ואני חקרתי שם בסי' כ"ז שבוודאי לא מהני יאוש אם לא נעשה קנין אשר הוא קנין דאורייתא שלא יוכל אדם לזכות בחפץ אלא ע"י קנין ולא בכח יאוש לבד בין אם יאוש מטעם הפקר לבד או מטעם דהוי כדעת מקנה (ועיין קצוה"ח סי' שס"ב אם הקנה לקטן אחר היאוש) עכ"פ לא הוי יאוש קנין לעצמו ודוק:
ו כתבת ע"מ שחקרתי אם מצות פרי' ורבי' בעי כוונה והשגת הלא מצוה אשר יש בו הנאת הגוף א"צ כוונה כמ"ש בכפאו לאכול מצה וחלקתי קו' הפנ"י על שיטת הר"ן:
אהובי תלמידי נ"י מלבד אשר רמזתי הבדל שמצות פו"ר תלי' מאשר יוצמח ממעשה הבעילה ולא די אם הוא בעל והבאתי סמוכין מדברי הרמב"ם מלבד זה דע דכאן יש לחקור בישראל אשר מקיים בגוף הבעולה מצות עונה אז אמרי' מינה מחריב בה כסברת הר"ן אם מכוון למצות חינוך גרע מתוקע לשיר וא"כ יהי' כל ולד אשר נולד בבעילת מצות עונה אשר כוון לשמוח אשתו לא יהי' קיום מצוה הנ"ל ואולי דבהערה בה ג"כ קיים מצות עונה וא"א להקמת זרע אלא בגמר ביאה א"כ לא שייך מינו מחריב עיין תו' יבמות דף כ' ודוק (ועי' בזוהר פ' וישלח על פסוק וישכב ראובן ובפ' ויחי ע"פ פחז כמים אל תותר דראובן הי' בכור בפעולה ולא במחשבה ועיין בעשרה מאמרות חלק ג' פ' ח"י ראובן בכור למעשה ויוסף בכור למחשבה ועיין ברמב"ן על התורה בפסוק הנ"ל ובאגרת הרמב"ן הובא בראשית חכמה פי' הקרא אברהם הוליד את יצחק ועיין בספרי"ח על פ' יש אחד ואין שני גם בן ואח אין לו ועיין בעשרה מאמרות ח"ג פ' נ"ג פי' נפלא על פסוק ולא יסף עוד לדעתה הבדל בין שכיבה ובין ידיעה שלא נקרא ידיעה רק אם יצא זרע הריון ודוק):
עד עתה אחזתי בקסתי רק להשיב לך למען תדע שיקרים בעיני אותיותיך אך טרוד אני מאוד מאוד ולא אוכל כעת לצאת בכותבת הגסה ועוד חזון למועד אי"ה:
דברי הד"ש הק' חיים סופר: