שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן כח
שפעת ברכות ורב שלום לשני עמודי אש התורה המאירים בברק השכל ופלפל על הרקיע הבקיאות עולים בסולם הראשונים ויורדים על מערות אחרונים ה"ה רעים אהובים כבוד ת"ח מו"ה ר' יוסף משה נ"י וכמו"ה ר' אברהם יעקב נ"י בעיר שינאווע יע"א:
ימים עברו וחדשים חלפו מעת בא מכתבכם שנית ובהיות כי טרדות רבות ושונות הי' אז עלי הנחתי האותיות לאחור עד כי ירחיב ד' לי ומאת ד' היתה זאת כי הגיעני להסתכל בדבר הנוגע בהלכה הזאת זכרתי גם על נעימת ידכם וראיתי חזות קשות שלא עולים בקנה אחד רעיוני עם רעיונכם ואגלה את אזניכם כי ראיתי אחר רואי השגתיכם ותלי"ת שלא נפל דבר מכל אשר חשבתי מאז ואודיע את דברו אתכם ואת והב בסופה ד' יברך אתכם ולכל למודי ד' המסתופפים בבית ד':
א ראשית דבריכם על מה שחדשתי במכתבי בד"ה נודע מלפנים דכל כח ביטל חידשה התורה רק אם אין דרך מלנטות או שהמיעוט יגבור על הרוב או שהרוב יגבור על המיעוט אז אמרה התורה אחרי רבים להטות שהרוב נאזר בכח כנגד המיעוט כגון בסנהדרין דחפץ הנותן התורה שמספר ע"א סנהדרין ידונו ומהם יצא המשפט וכאשר ישפטו הרבים כן יהי' מכל הסנהדרין המזכים איש ממיתה אם יגבר כנגדם הרוב גם המיעוט צריכין להורות ולעשות כמו שיוצא מפי הרוב ועיין ברמב"ם הל' ממרים אבל היכא דאפשר להפריד האיסור מן ההיתר א"כ כיון דמשכחת שלא יפגשו זה את זה להיות אחד נגרר אחר חבירו אז לא חידש הקב"ה דין ביטל ובהיות כן כיון שאם יוצא הקדירה ויציף החלב למעלה מעצמו בודאי החלב אסור וכיון שיש בידו לגרום שיציף אין כאן ביטל מן התורה דלא כפלתי שחשב שזה הוא חומרא ודברי רוקח דברי קבלה עכ"ד:
ומעלתכם השבתם וז"ל ולפי דעתינו ההמוניות נראין דברינו נכונים תלי"ת דזה לא יתכן דהא מה דמבטלין את החלב ע"כ הוא רק חומרא בעלמא ובאמת אין כח בהמים להבדיל כל ממשות החלב עד שלא ישאר בו מאומה דא"כ אף בלא ס' הי' מותר בהך תקנתא ועכצ"ל דגם אם מבדילין אח"כ החלב בכל מקום נשאר בהקדירה הטעם וא"כ לענין הטעם דא"א להפריד עכצ"ל דמועיל הביטול בס' ובאמת מדינא לא הוה צריכי' להבדיל החלב דכיון דנתבטל פעם אחד לא צריך אח"כ לבער האיסור כמ"ש החו"ד בסי' ק"א סק"ז דהיכא דאיכא רוב גמור אפי' איכא לברורי אין צריך לברר דהא דמהאי טעמא לא בדקינן אחר כל הח"י טריפות ואנן קיי"ל דביטל בס' מועיל מטעם רוב (ודברי הנב"י ז"ל שכתב בתשובה להיפך תמוהים המה כ"ש הגאון מלייפניק בשער התערובת) ולפ"ז הא דמצריכין להבדיל אח"כ החלב הוא בודאי רק לחומרא בעלמא וא"כ ההיתר מצד ראויה שפיר לאכילה אף קודם הביטל וזה שמבדיל דמי ממש לחתיכת יבש ביבש דאפשר להסירו דמותר כ"ש במכתב הקודם עכ"ל: ראיתי להציג ידיעה אחת לפניכם ואברר הדבר בעז"ה רק בקצירת אומר דעו בכל במין בשאינו מינו שנתערב ויש לדון משני פנים (א) הא נתערב ממש איסור בתוך ממש היתר ולו יהי' שהאיסור אינו נותן טעם בהיתר עכ"פ מי יכחיש שמובלל ומעורב איסור והיתר יחד וצריך הביטול מכח הממש וכבר חידש הפלתי בסי' ק"ט דעכ"פ כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אפי' בדבר שאינו נותן טעם זה בזה יעיי"ש כי אמרותיו ישרים משמחי לב ומאירת עינים (ב) מלבד הממש שמובלל ומובדל אם האיסור הוא דבר שנותן טעם בחבירו וכבשר בחלב או בשר נבילה במים וכדומה והגם שהקב"ה כבר אסר צירן ה"מ בעיני' אבל בתערובות שרי ומכ"ש אם שרה ענבים ביין הגם שאין גוף האיסור מובלל ומתערב בההיתר שמכירו וזרקו אעפ"כ הטעם הוא אוסר מכח טעם כעיקר אפי' אם שרה ענבים ומכ"ש בטעם היוצא מגופו של איסור ועיין דבר נפלא בחו"ד סי' צ"ח להצדיק דברי רמ"א דאזלי' במין במינו בתר שמא שהקשה הש"ך דמאי מהני אם שוה בשמא הלא הטעם נרגש דאם נתבטל הגוף אז הטעם שנרגיש הוא טעמא דהתירא ועיין פלתי סי' צ"ח דתורה לא אסרה טעם כעיקר אלא כגון בנזיר פת ביין דהוה תרתי לריעותא דגם גוף האיסור לא נתבטל אז טעמא אסור ועיין בר"ן וראב"ד בקמא קמא בטל: העולה מגדולי ראשונים ואחרונים דבכל איסור יש לפנינו לדון מכח הממש וגם מכח הטעם כמרומז בדברי ר"י בע"ז טעמו וממשו אסור ולוקין טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו אבל עכ"פ בכל תערובות מין בשא"מ ממש הוה כשני כוחות העצם האיסור וגם טעם האיסור וק"ל:
ומעתה ראו כי כנים דברי בשעה שנפל החלב בתוך הקדירה אי אפשר לאכול ממנו מטעם שיש בו ממש איסור וגם מפני שנתן טעם אפי' במאכל היתר רק שיש בקדירה ס' ואם אי אפשר להפריד האיסור מן ההיתר בטל הממש או מכח רוב או שאין בו כזית בתוך אכילת פרס או מתוך ס' כדברי תרה"ד שפוסק שצריך ס' אפי' לבטל גוף האיסור באינו מינו וגם הטעם בטל לכ"ע בתוך ההיתר משום דיש ששים אבל אם יש להפריד האיסור מכח מים צוננים א"כ הממש אינו נכנס בכלל הביטול דכל העומד להפריד כמאן דמופרד דמי שלא יחול עליו שם ביטול ואין הממש בטל והוה הך חלב כאלו הוא דבר גוש וקשה וניכר לעצמו אבל טעם יוצא לתוך ההיתר ואותו טעם בטל ונשאר מותר בתורת ביטול אבל הממש בטל וצריך להוציא מן הקדירה ואסור מדאורייתא ולא מכח חומרא וכל דבריכם מופרכים דהב"ח סובר שאפי' הטעם מופרד ע"י מים אפי' לא הי' בהיתר ס' מהני נתינת המים להפריד שיהי' מותר לאכול הקדירה כאשר הסביר הגאון מלייפניק א"כ גם הטעם לא בטל וכל הפוסקים חולקים דטעם לא מופרד עוד א"כ אפי' אם יתן מים לא מהני אם לא הי' בהיתר ס' אבל אם יש ס' נתבטל הטעם אשר א"א להפריד אבל גוף החלב לא נתבטל ואסור מדאורייתא והוא אמת וברור בעז"ה ולא שמתם לבכם להבין בדברי (ודברי פלתי שמחדש שאם יתקלקל המאכל מותר הוא פלא ומעולם לא התחיל בו דין ביטול גם לרא"ה ולנב"י דביטול ס' הוא מסברא זה אם אי אפשר להפריד):
ומה שחזקתם דבריכם מדברי חו"ד דהיכא דאיכא רוב גמור לא צריך לברר כמו דלא בדקינן אחרי ח"י טריפות שגיתם ברואה לדמות רחוקים להיות קרובים ואבאר לפניכם בעז"ה:
דעו מן הפסוק אחרי רבים להטות ילפינן שני דברים (א) אם אנו חוקרים אם מותר לאכול חלב מן בהמה דלמא הבהמה היא טריפה או איך אכלינן בשר מן בהמה שנשחטה ולא חיישינן דלמא במקום נקב קשחיט או דלא בדקינן אחרי שאר טריפות שבגוף או רוב נשים ולד מעלי' יולדות או רוב נשים מתעברות או רוב אנשים כשירים או רוב אינם סריסים או רוב מצוים אצל שחיטה וכדומה לאלף משלים אמרינן דילפינן מסנהדרין דסמכינן על הרוב ואזלי' בתרם בין לחיוב ובין לפטור ולא חיישינן דלמא האמת עם המיעוט ויצא תקלה אם סומכים על הרוב ה"ה מותר לסמוך בכל אסורים על הרוב ולא ניחוש על המיעוט לאמור איך אוכלין מן בהמה שלא נבדקה ח"י טריפות שמא ח"ו הוא טריפות דנהפוך הוא דאמרי' דבודאי בשר זה מרוב בהמות כשירות ולא טריפות ואפי' אם המצא תמצא אח"כ בתוך אכילה מחט בתוך בני מעיים לא יקרא לו חטא ועון דהא אכל עפ"י חק התורה לסמוך על הרוב וכדומה בסנהדרין אם היום הי' רוב בדין זה להמית את האיש על עון זה והרגו אותו ואחר חמש שנים בא המעשה לפניהם פעם שנית וחקרו הב"ד וראו עכשיו שבאופן זה ראוי להיות האיש פטור ממיתה מכח סברה אשר לא קבלו אותה בשכלם לפני חמש שנים ויפטרו אותו האיש ממיתה בכל זאת לא יקרא להם עון על שהמיתו איש בעון זה לפני חמש שנים כי בכל פעם אנו סומכי' על הרוב ואם יבואר אח"כ בהיפך אין בו עון דבר זה מבואר באריכות מתוך דברי הרמב"ם בחיבורו בספר המצות ובפי' משניות ומשאר פוסקים ראשונים ואחרונים ויש לי בזה דברים בעז"ה (ב) אם אנו חוקרים שנפל איסור בתוך ההיתר אם מותר לנו לאכול ההיתר הגם שיש בו איסור אמרינן שמותר אפי' אדם אחד מותר לאכול כל שלשה חתיכות בפ"א עפ"י דין דאורייתא (רק מדרבנן אמרי' שלא ואכל אותם אדם אחד עיין רשב"א ורא"ש בסי' ק"ט) דהאיסור נתבטל ונעשה היתר וילפינן ג"כ מן הסנהדרין דהמיעוט נתבטל אצל הרוב גם הם צריכים לאמור דפלוני חייב מיתה או מלקות כמו שגמרו הרוב ומוטל עליהם לקיים מ"ע להמית את האיש לקיים מצות ובערת רע מקרבך שהיא מ"ע של הב"ד להמית כל מי שנתחייב מיתה ואם פירש אחד מן המיעוט ויורה אח"כ דלא כרוב הוא זקן ממרא כי גם הוא צריך לבטל דעתו ולפסוק כהרוב אשר חלקו עליו כי זה הוא אבן שתיה של תורה שלא ירבו מחלוקת בישראל ויעשה אלף תורות כי ד' נתן התורה וגמר עם הב"ד לעשות עפ"י רוב ואפילו בת קול או נבואה א"א לשנות רק כפי אשר יתן ד' בלב רוב הסנהדרין עיין רמב"ם הל' סנהדרין וה' ממרים וסה"מ לרמב"ם וחינוך ודרשת הר"ן ודבריו ארוכים ונכונים וה"ה ילפינן דמיעוט איסור יתבטל ברוב היתר הגם שבודאי יאכל האיסור דמיעוט אשר מתנגד כנגד הרוב הוא יתבטל ויתהפך מאיסור להיתר מטמא לטהור מפסול לכשר ור"מ דחושש למיעוט היינו דלא רצה לסמוך לתלות דבהמה זו היא מרוב כשרות ולא ממיעוט טריפות דרוב הזה לא התיר המיעוט טריפות דבודאי המיעוט טריפות נשארו טריפות אבל ביטל חד בתרי דהיתר פעל להיות האיסור מותר איך יחוש ר"מ על המיעוט הכי ח"ו יהי' חולק על דין ודת של תוה"ק שהאיסור נעשה היתר וכמה הערות של פרמ"ג בפתיחותיו מיושבים בזה (ועי' מל"מ פ"ז דמעילה ה"ו):
הכלל דביטול ברוב חד בתרי דילפינן מאחרי רבים ואפילו ר"מ לא יחוש למיעוט דגם מיעוט סנהדרין לא הי' להם רשות לחוש כנגד הרוב ומכ"ש שכל ישראל לא להם לחוש דלמא האמת עם המיעוט דחק התורה הוא דהתנגדות המיעוט יתבטל כנגד הרוב אבל הא דילפינן מן אחרי רבים להטות דאזלינן בתר רובא עיין בחדושי הר"ן שם דמיעוט נשאר באיסורו רק אנו תולין להקל ולאמור דזה הוה בודאי מן הרוב ולא מן המיעוט שם חשש ר"מ על המיעוט דעכ"פ המיעוט הוא נשאר באיסורו נמצא דביטול ברוב הוא טוב משאר אזלינן בתר רוב:
אך יש אופן שטוב הך היתר דאזלינן בתר רוב מאשר נסמוך על הביטול המיעוט ברוב והוא אם יש לפנינו בהמה שחוטה ואפשר לבדוק כל ח"י טריפות אמרינן כיון דהרוב אומר לנו שאין כאן טריפות ואפילו אם נבדק לא נמצא בו טריפות וא"כ טרחא זו למה לי לבדוק במקום שהרוב אשר התורה סומך עליו מהכ"ת להיות צדיק הרבה יותר מאשר הקב"ה חשש על זכות נפשינו ולכן אין מבררין דהרוב יאמר שלא נמצא פה דבר אשר יכשיל אותנו אבל בביטול ברוב דיש כאן איסור ברור שהתורה אמרה באופן שהמיעוט יתקלקל על הרוב הרוב יתקן המיעוט ויהי' האיסור מותר כמו הרוב היתר מסתבר דכ"ז אי א"א לברר ולהבדיל האיסור אבל אם יש בידינו להבדיל האיסור מהכ"ת נאמר שהאיסור יתבטל בתוך ההיתר הלא בסנהדרין ילפינן ביטול המיעוט ושם א"א להפריד המיעוט יען דתורה צותה שיצא המשפט מכל הב"ד וע"כ דהמיעוט יתבטל ברוב אבל כאן קח לך את ההיתר והאיסור זרה הלאה וצריך לברר ולהפריש שלא יאכל איסור ועובר עבירה מדאורייתא כנלע"ד:
וא"כ יראו כ"ת נ"י על דבריכם יען שלא צריך לברר ברוב גמור ואזלינן בתר רובא א"כ אין צריך להסיר החלב מן הקדירה ואמרינן חד בתרי בטל שם אזלינן בתר רוב ותלינן דאין כאן איסור וכאן נסמוך על הרוב אשר יתיר איסור ועיין מ"ל פ"ז מה' מעילה ה' ו' בד"ה וראיתי על פ' ולד חטאת ואקוה שתמצאו מרגוע לנפשיכם:
ואגב אודיע מה שהסברתי דברי חכז"ל בב"ד של שלשה ואחד מהם אמר איני יודע צריכים ליקח עוד דיין והדבר פלא לו יהי' שאמר פטור ושנים אומרים חייב בטל דעתו ומאי איכפת ליה שאמר אינו יודע איך לשפוט ועי' רש"י שם וסמ"ע סי' ח"י הסבירו דאלו אחד הי' מחליט דעתו אולי חזרוה בו שנים להסכים עם דעתו יעו"ש ס"ק ד':
ולדעתי הטעם דבשלמא אם שנים מזכים ואחד אומר חייב או שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי אז המיעוט מתנגד נגד הרוב ויקלקל כוחם אז המיעוט בטל כנגד הרוב אבל אם אחד אומר אינו יודע שיש פנים לחיוב ופנים לזכות ולא יוכל לפלס דעתו להחליט בדבר ברור אז בודאי האומר אינו יודע אינו מעוות או מקלקל כח הרוב דאצלו הוא שמא ואצלם הוא ברי ובודאי אין כח שמא מחריב כח ברי דיחיד לבו נקפו רבים אין לבם נקפם ואין ספק מוציא מידי וודאי ברי ושמא ברי עדיף ואז כיון שהמיעוט אינו מעוות הרבים רק הוה ספק בעצמותו לא בטל דעתו אצל הרוב וחסר כח ב"ד ועיין תוס' דף ל"ג וסמך לדברי ד' החו"ד בסי' ק"א על קושי' הפלתי מפסחים פ"ט דיתבטל חזה ושוק של אחד בתוך ד' ויש להאריך בדברים אבל אין עת האסף פה:
ומה שהערותי על הפלתי שמתיר אם המאכל יתקלקל והפלאתי ביום ההוא דזה אינו כי מה שיש בידו להפריד האיסור לא איכפת לנו שהמאכל יתקלקל וכתבתי שאף לסברת נב"י דביטול בס' הוא סברה אם א"א להפריד עכ"ל במכתבי ואתם כתבתם שדברי נב"י מופלאים שדין ס' הוא אינה מסברה כמ"ש הגאון מלייפניק ז"ל בספרו ברוך טעם חפשתי ולא מצאתי שם אבל דברי הרא"ה בית רביעי בדין דאין מבטלין איסור לכתחי' כתוב בבד"ה בד"ה עוד כתב וז"ל ועוד אני אומר שאין דין איסור בטולין לכתחלה אלא במה שמתקיים האיסור בתוכו כגון נבילה וחזיר לתוך אוכל של היתר אעפ"י שיש בו ששים של היתר מ"מ האיסור קיים ושמו עליו דמעיקרא אוכל והשתא אוכל אבל יין במים שנפסל לגמרי וכן רוטב חזיר מועט בתוך ששים של מים מותר לבטל אף לכתחילה הא למה זה דומה למי שבא להפסיד גופו של נבילה עד שתהי' פגומה כשהוא בעין שבודאי מותר לו לעשות כן ואח"כ מותרת נו ואלו דברים ברורים מאירים עונים עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דדווקא אם נתערב אוכל איסור בתוך ס' אוכל הותר דאז האיסור קיים דמעיקרא אוכל והשתא אוכל ושמו נשאר עליו על האיסור שהוא אוכל רק נתבלל בתוך ס' היתר ואין מבטלים איסור להיות נאכל בתוך ההיתר אבל מעט רוטב חזיר במים ואין בו במים עוד טעם חזיר א"כ פעל ההיתר לפגום טעם החזיר א"כ מאי איסור יש בו הכי אסור לפגום חתיכת נבילה כמובן הרי שדברי נב"י עם הרא"ה עולים בקנה אחד שאין בביטל זה מטעם אחרי רבים רק סברא הוא למה לי קרא אמרו חכז"ל בש"ס ודו"ק:
אך כל זה אם א"א להפריד האיסור להיות טעמו לשבח אז הוה כאלו פעל להפסיד גופו של נבילה להיות פגום ונעשה האיסור היתר אבל אם אפשר להפרידו מן ההיתר ולהיות משובח כבראשונה א"כ עדיין שמו עליו והוה האי חלב אוכל מקובץ וניכר ואין בו דין ביטול וגם זה אמת דאם נתערב ממש בממש ואפשר להפרידו שאין בו דין ביטול דלא ילפינן זה מסנהדרין ולא מהני אם אפילו שהמאכל יתקלקל להאוכל האיסור שבו ולא דמי להגעלה דשם אי אפשר להפריד האיסור שלא יהי' בתערובות דאם נגעול יהי' ג"כ האיסור בתערובות משא"כ הכא כנלע"ד תלי"ת:
ב עוד ראיתי במכתבכם במה שחקרתי שהוה מתקן במה שנותן מים להפריד דלו יהי' שמה שצריך להפריד החלב הוה רק מחומרא בעלמא אבל ע"פ הא אמת דאמרו רבותינו דלא יוכל לסמוך על הביטול וצריך לשפוך מים שיופרד הך איסור שנפל בו וכל זמן שלא יעשה זאת אסור לו לאכול מכל הקדירה א"כ הוא דומה למדומע בשבת קמ"ב דאסור לו לאכול עד שירים ואעפ"י שהוה כאלו מחתא בעינא אעפ"כ הוה כמתקן לולא שיוכל לאכול בצד זה בלי שעשה מתחילה הרמה וה"ה כאן הגם מה שצריך להפריד החלב הוה טעם כאלו מחתא בעינא דלחומרא נדמה לנו כאלו כבר קפה על פני הקדירה שאז אסור לאכול החלב אבל לקולא לא אמרינן דהלא עכ"פ אסור לאכול מכל הקדירה בלי פעולת הרמת החלב א"כ אם נותן מים שיובדל החלב מתקן הוא וכתבתם על זה וז"ל לדעתינו ההמונים בזרוע עוזו קרב בזה את המרוחקים דהתם אף נדמע באחד ומאה מ"מ כיון דצריך לתרום אותו מפני גזל השבט א"כ כ"ז דלא הפרישו אסור כל הכרי וא"כ במה שמפריש עושה שפיר מהאיסור היתר והוה מתקן גמור משא"כ דנתבטל בששים והוי כולו היתר רק מכח חומרא בעלמא צריך להבדילו לא מקרי מתקן והאיר ד' עינינו ומצאנו תל"י בדברי מג"א בסי' ת"ק ס"ק י"ב דמשו"ה מנקרין בשר ביו"ט אף דאסור להפריש חלה ביו"ט דהתם קודם שמפריש הוה כולו איסור טבל משא"כ בניקר דאף מקודם היה מותר וחותך מה שאסור לאכול יעו"ש א"כ מפורש יוצא מפי גאון גדול ז"ל כדברינו עכ"ל:
נפלאת בעיני על כח הדמיון שלכם דדברי מג"א אמורים דשאני חלה דקודם הפרשה כל העיסה אסור א"כ הפרשת חלה נראה כמתקן דהא ע"י הפרשה יוכל לאכול העיסה אבל בניקר הירך מהגיד האי לחודא קאי והאי לחודא קאי והירך הוא כולל שני חתיכות הבשר הוא חתיכה דהיתרא והגיד הוא חתיכא דאיסורא והטבע קרא עליהם שיעמדו יחדיו מחוברים והאדם המתאוה לאכול יוכל לחתוך מהבשר ולהשאיר השאר שיהי' עוד מדובק גיד ובשר או שיחתך הגיד משאר הבשר המותר מונח לפניו א"כ איך שייך לומר אם מנקר הגיד ומשאיר הבשר שהוא מתקן ע"י שהרים את הגיד הלא הי' בידו לעשות לחתוך ולהרים הבשר ולהניח הגיד ואטו אם אירע שנתדבקו חתיכה של איסור מצד אחד עם חתיכה של היתר יהי' בו משום מתקן אם יפריד ביניהם הלא יש בידו לחתוך מן הצד של החתיכה של היתר הא למה זה דומה לנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר (ועיין נקה"כ ביו"ד סי' קכ"ז שהשיג על הטו"ז שם ובספר שב שמעתתא שמעתא ו' הצדיק דברי ט"ז הגם שהירך הוא בחזקת שאינו מנוקר אבל גם חזקת איסור לא נקרא עליו יעו"ש כי דבריו מתוקים מדבש) אבל גבי העיסה קודם הפרשה הוי כל העיסה איסור ובנטילת חלה פעל על העיסה שם היתר א"כ הוה מתקן וה"ה הכא קודם שצף החלב למעלה הי' כל התבשיל שבקדירה אסור דהאיסור נתערב ונבלע בתוך התבשיל דכל היכא דאיכא לברורי צריך לבררי' כמו בס"ס דכל היכי דאיכא לברורי מבררינן ולא סמכינן על הס"ס (אפי' אי הטעם הס"ס מכח דהוה רובא) ה"ה לא סמכינן על הביטול היכא דאיכא לברר ההיתר ולסלק האיסור וקודם שהרים האיסור לא יוכל ליתן עיניו בצד זה ולאכול השאר א"כ הוה מתקן מעליא ועיי' תוס' מנחות דף נ"ח בד"ה מחשבה ודוק:
ומה שהצעתי אז לפניכם כלל מה שחדשתי בענין מתקן ונראה כמתקן הרגשתי בתוך כתבכם שלא שמתם לבכם להבין בדברי ואכתוב אותו עוד בקיצר לפי הסברה והבדל שלי לו יהי' שמה שצריך ליתן מים להרים החלב או פירות מתולעים הוא חיוב מדאורייתא אם לא נעשה כן ואוכל ממנו אוכל איסור דאורייתא כיון שעכ"פ אין ההיתר נעשה נבילה שנימא שכל מה שאכל הוא כולו איסור רק נאמר שהוא תערובת היתר עם איסור ומי שאוכל אותו אכל איסור והיתר יחד לא נחשב תיקונו למתקן גמור דהא אחר התיקון נגלה שמה שמונח לפניו עכשיו בתורת היתר גם מלפניו לא הי' נאסר דהא לא נאסר מעולם ע"י האיסור וא"כ בנידן שאלתכם כיון שפעל ההיתר שהי' ס' שלא נעשה הוא נבילה הגם שהאיסור לא נתבטל בתוכו הרמתו לא הוה מתקן ולא צריך לדבריכם יען שהאיסור נתבטל עפ"י הדין וגוף האיסור נעשה היתר ומה שצריך להשליך האיסור הוא דהוה כמכיר אותו ודומה כאלו נפל איסור יבש ביבש ואנו מכירין את האיסור שצריך ליטלו ולזרקו כמו שהארכתם במכתבכם ולדידי אפי' לא נקרא האיסור היתר עפ"י דין ויהי' אסור מכחו לאכול כל התערובות וגם אפילו אם לא יהי' נחשב כאלו מונח האיסור בפני עצמו וניכר כמו יבש ביבש כיון שעכ"פ לא נעשה ההיתר נבילה אין בו משום מתקן וזה לי האות שלא נתתם לבכם על דברי להבין כדת של תורה ובתשובת פנ"י אשר רמזתם לא מצאתי שאלה כזה:
ובשולי מכתבכם ראיתי קושי' אשר הוצעתם לפני בגמרא תמורה דף ט"ו דהוכיחו שם דאין חטאת הצבור מתה מהא דמקריבין שעירי רגלים וראשי חדשים מתרומת הלשכה ודלמא מתו מרייהו דהנהו זוזי אלא וודאי דאין חטאת צבור מתה והקשו מעלתכם דלמא שאני הכא דנתבטל מיעוט מעות שקליהם דמתו מרייהו ברוב שקלים אשר מרייהו חיים וכ"ת מטבע חשוב ולא בטל כמו שכ' התוס' מעילה דף כ"א וסיימתם וז"ל כבר תמה בזה מהר"י אלפנדרי מובא במ"ל פ"ז ממעילה והעלה שם דגם התוס' בעצמם לא כתבו כן רק היכא דאיתחזק איסורא כגון בהאי דמעילה דאיכא ודאי פרוטה של הקדש בכיס אבל היכא דלא איתחזק איסורא אלא שאנו מסופקים אם יש שם איסור פשיטא דאזלינן בתר רובא יעו"ש וא"כ כאן דאמרו בגמ' רק דלמא מתו מרייהו קושיתינו חזקה דהאיך מוכח מכאן דחטאת הצבור אינה מתה נימא התם בשקלים הטעם דבעל ברוב וצ"ע עכ"ל במכתבתם:
מראשית עלה להשיב על דבריכם דהפי' בגמ' הוה דלמא מתו מרייהו דהנך זוזי היינו הגם דבודאי מתו מכל ישראל יחידים בכל עיר ועיר דעולם כמנהגו נוהג הללו נוצצים והללו נובלים ואין ס' שמתו כמה מאות משעה שהביאו השקלים עד שמביאים שעירי רגלים ושעירי ראש חדשים וא"כ נתחזק בתרומת הלשכה שיש כאן שקלים שמתו מרייהו אבל בכל פעם שלוקחים שעירי רגלים ושעירי ר"ח ס' מי יימר דהנך שקלים שלוקחים עכשיו המה מאותן שלא מתו או דלמא הווין מהנך שמתו בעליהן וא"כ הוה איתחזק איסורא בהך תרומת הלשכה ודומה לנפל פרוטה של הקדש בתוך הכיס וק"ל:
וראי' לפי' זה מלשון רש"י בד"ה היינו וז"ל ואע"ג דאיכא למימר דלמא מתו מרייהו דהנך זוזי קצת מאותן שהביאו השקלים מתו קודם הרגלים עכ"ל ולמה לא כתב מאותן שהביאו שקלים למה דייק השקלים בה"א ידוע אלא הוא הדבר דבודאי מתו מכל ישראל ברוב ימים אבל עכ"פ מהנך זוזי מאותן השקלים שאנו לוקחים בכל פעם השעירים הוה רק ס' אם יש בו מהנך אנשים ודוק דאל"כ הי' לגמ' להקשות בתוקף אטו אם ימות אחד מאותן שהביאו השקלים לא יוקרב עוד שעירים ברגלים ור"ח ובודאי משכחת שידענו שמתו איזה אנשים אלא פשיטא דבכל פעם שנוטלים יש ס' דלמא אין לאנשים שמתו חלק בשעירים הנ"ל ודוק:
ולפום רהיטא קשה לי למה לא נימא ברירה הלא הוא רק איסור דרבנן מה דמטבע לא בטיל ובדרבנן יש ברירה דכאן לא הי' ניכר מעולם האיסור כסברת הרמ"ה תמורה דף ל' אך אין רצוני בקו' הנוגעים לענינים גדולים קבוע וברירה לכן לא אאריך:
ואחזור לקו' שלכם אם הפי' בגמ' כאשר הבינו מעלת כבודכם נ"י והרהרתי לתרץ הקו' דהלא אמרינן בביצה דף ל"ח אלא מעתה שנתערב בתשעה קבין של חבירי קב חטין יאכל הלה וחדי דממון לא בטל בשלומא על קו' מהר"י אלפנדרי שהקשה מגמ' שקלים שכהנים אין מביאין שקלים דמנחת כהן לא נאכל והקשה הנ"ל הא חלקם בטל כמבואר במ"ל פ"ז מעולה ל"ק מגמ' ביצה הנ"ל דשאני התם דממון שלהם הקדישו ואיסור אכולה בטל ברוב ומצאתי תלי"ת שכן העיר באבני מלואים סי' כ"ח יעו"ש אבל כאן הקשה הא ממונא לא בטל ואיך מקריבין השעירים הא יש בו חלק של אנשים שמתו בעליהם ושמם נקרא עליהם על הקרבן דדלמא מת אחד מהם אחר שלקחו השעירים שכבר קנה חלק בקרבן ואז ממונו לא בטל דהא שם בעלים עליו בשלומא על פרוטה של הקדש דהקשה תוס' דיבטל כבר הקשה הש"ש שמעתא ו' פ"ד הקו' הלא ממון לא בטל ותי' דפרוטה הוה רק איסור ולא ממון דהקדש אין לו רק דין איסור דממונו הוא איסור בלבד יעיי"ש וכל זה בפרוטת בדה"ב אבל כאן דנקרא שם בעליו עליו דהא צריך לכפרה עליו ועיין בגמ' בב"ק דף ע"ט מעיקרא תורא דראובן עכשיו תורא דראובן ובתוס' שם ד"ה גנב מפורש יוצא דבקרבן שבא לכפר נשאר שם בעלים עליו וא"כ לא שייך ביטל דממון לא בטל וע"כ קרבן צבור שמתו הבעלים אינה אזלת למיתה דאזלינן בתר רוב כמבואר ברש"י תמורה דף ד' וקצרתי ודוק ואגב גררא אעתיק לכם דבר אשר מצאתי כתוב בפנקס ח"ת שלו אשר כתבתי לפני ימים רבים בעז"ה ביצה דף ל"ח במהרש"א בד"ה וליטעמך הקשה א"כ לפרוך למ"ד דסוברים דמין במינו בטל ולר"י עכ"פ באינו מינו בטל וקשה הכי נימא ביש להו בעלים לא בטלו ותירץ דודאי כל איסור לית להו בעלים דמסתמא בעלים מפקירין להם עכ"ל ופרמ"ג סו' ק"ט יו"ד התפלא על דבריו אמאי אסורי אכילה ומותרין בהנאה אין להם בעלים הלא יש להם דמים:
ונלע"ד דשם בעלים אינו תלוים בדמים למשל יען שזה החתיכה שוה פרוטה לכן הם בעלים נהפוך הוא אפילו אין לו שוויה עכ"פ בעלים הם שלא יוכל איש ליקח אותו חפץ בלא רשותם אפילו אם יתן כל הון ביתו בעבורו ואם עבר ולקח עובר על לא תחמוד וזה הוא הכח של שם בעלים אך אם המצא תמצא חפץ ששוה אפי' אלף זוז אבל כל אדם יוכל ליקח החפץ ולהניח המעות בעבורו אז יש כאן דמים לבעליו אבל לא שם בעליו דהא יד כל אדם שוה בו מי שיחפץ בהחפץ יתן מעותיו ולא צריך רצונו של בעליו ודוק:
והנה ברור אם נתערב חתיכת איסור של ראובן בתוך חתיכות של חבירו בודאי אין לו תביעה שיתן לו חתיכה אחת עכ"פ דהא אינו ניכרת איזה היא רק יש לו תביעה על השווי' של חתיכה והגם שהחתיכה נתבטל אבל דמים הוא חייב לו דלא דמי לתרומה דשם צריך לקרוא שם תרומה ולכן צריך להרים תבואה אבל כאן מצא לסלוקי בזוזי וכן פשוט בעיני פרמ"ג שם וק"ל: ונחזה אנן דרובא איסורי אכילה הם עומדים למכור ואין הבעלים מקפידים רק על השווי' שלו להרויח בי וא"כ הוה שם של חפץ כהפקר דכל איש אשר ישלם בכסף מלא יוכל ליקח אותו משא"כ בחתיכה של היתר אמרינן אדם רוצה בחתיכה שלו כחכז"ל אדם רוצה בקב שנו יותר מתשעה קבין של חבירו (ולכן בחר ר' אבא אם נתערב קב שלו בתשעה קבין והעיר הפלתי למה נקט מספר תשעה ולפמ"ש רמז בזה הא דשם בעלים לא בטל אינו מחמת ממון רק מטעם שיוכל להקפיד על גוף חפץ שלו דהא אמרי' אדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו) וא"כ נקרא על החפץ גם שם בעלים דכל הון לא שווי' בו חוץ אם הבעלים יקנהו לו ואין רשאי לאדם ליקח ובתלוי' וזבין אמרי' אגב אונסא גמר ומקנה והיא פעולת שם בעלים ודוק:
וא"כ כאן דחקרינן דשם בעלים לא בטל אעפ"י דהשאיל להאכיל לחבירו ולא יותן לו בחזרה כהיום ואנו דנים רק על שם בעלים שהי' לו בין השמשות שהוא לא יבטל וא"כ דבר גדול דבר מהרש"א ומאותו שם בעלים מסתמא מפקירים הבעלים באיסור אכילה אבל אמת דמשכחת גם באיסור אכילה שם בעלים באופן שמקפידים להנות הנאה מחפץ שלהם כמו דנמצא שם בעלים בשחוטה כך משכחת שם בעלים בנבילה (והוא ראי' דיש מן הראשונים סברו דאפי' באיסור הנאה שייך שם בעלים יעיי"ש) וכאן הוה שם בעלים כדבר שאין בעה"ב מקפיד דמבואר בירושלמי והובא ברמב"ם פי"ג מתרומת דאין צריך להרים וכאן על גוף החפץ אינו מקפיד רק על השווי' שהחפץ כמו משכון על השווי' אבל על החפץ גופו אין לו שם בעלים כנלע"ד בעז"ה: ובזה מיושב קושי' ש"ש שמעתא ו' פ"ד על תוס' מעילה דף כ"א שהקשה דפרוטה של הקדש יהי' בטל והקשה הנ"ל הא איסור הקדש הוא מכח שהוא ממון של גבוה א"כ ממונו לא בטל דכו יאכל הלה וחדי ולפמ"ש נכון דזה דווקא בחתיכה או חפץ דשייך שם בעלים בלי השווי' אבל פרוטה דעומדת להוצאה דאין בה דבר אשר ישתמש בה ההקדש לגבוה ממש בודאי הוה כדבר שאין לו עליו שם בעלים דנימא דלא בטל דזה דווקא במים ומלח או תבלין וחטים בחטים ושעורים בשעורים דכל הנך יש עליהם שם בעלים בעצמם וגם א"א לברר אותו פרוטה שתבא בחזרה א"כ הקשה התוס' שפיר שתבוטל לגמרי ודוק הד"ש:
הק' חיים סופר: