אור ברסלב
שות מחנה חיים ב › סימן כה

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ב · סימן כה

סימן כד

שפעת ברכות ורב הצלחות לראש גבר עוסק בתורה ומחזיק במצות ידיו רב בפלפול התורה כבוד הרבני מהו' ר' צבי הירש נ"י בקארלאטה:

מכתבו קבלתי זה איזה שבועות ועמלתי אז ג"כ בעמל התורה תלי"ת ולא יכולתי לעיין בדבריו ובשבוע זו שמתי עיני עליהם ואשר חלק ד' לי אערוך לפניו בעזה"י:

שאלה אודות אשר שם כ"ת נ"י לבו על דבר חדש אשר נהיגי עלמא למכור השאור או פאאר לפני פסח כדי שיהי' מוכן שאור של ישראל מיד במוצאי פסח אשר לא נהגו כן מלפנים בישראל וחקר מעלתו וכתב וז"ל הנה בשאור של עכו"ם נראה דאין איסור דהב"י בסי' קי"ב ומביאו הט"ז בסו' סי' הנ"ל מהא דכל שעה דף ל' דאמר רבא כי הוינן בי רב נחמן יעיי"ש וגם ראי' מיו"ד סימן שכ"ד סעיף י"א בש"ך ובט"ז שאשתו של מהר"ש לשה בשאור של עכו"ם והוצרכה ללוש שני עיסות משום חלה ואי הי' היתר בשל ישראל הי' לה למכור קודם פסח עכ"ל:

תשובה טרם אחקור על הנידן אפרש דבריו ואח"כ אציע מחשבותי בעז"ה דבודאי השאור שהי' פעם אחד מחויב בחלה הגם שנתנו אח"כ או מכר לנכרי וחזר ובא אח"כ במכירה או במתנה ברשות ישראל בודאי מחוייב בחלה כמו דמבואר בש"ע סי' ש"ל סעי' ז' אם גלגל עיסה והקדישה או הפקירה וחזר וזכה בה חייב בחלה ה"ה בודאי אם מכרה לגוי וחזר ולקחה חייב בחלה וא"כ אם ימכור השאור לא יהי' אחר הפסח חשש דלמא מפריש מן הפטור על החיוב ואם לוקח שאור של נכרי יש חשש דלמא יבוא לידו אח"כ שאור הפטור ויהי' כמעט חיוב למכור השאור קודם פסח שלא יצרך אח"כ לחוש שמא מפריש מן הפטור על החיוב בודאי הי' זה במחשבתו רק קיצר בלשונו וצ"ע: ועתה אודה למעלתו נ"י שנתתי שמחה בלבי כי העיר בדבר הזה כי לדעתי הוא מכשול גדול ואסור לבר ישראל למכור השאור ואם עבר ומכר לא מהני ובפן ואולי עובר בבל יראה וכל אשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר בעז"ה:

ואקדים בודאי מותר לישראל למכור קמח לגוי הגם שעי"כ לא יבוא העיסה לידי חיוב חלה או שמוכר לו פרה מעוברת שעי"כ יופקע הולד מבכורה או שמוכר לו בהמה ועי"כ יופקע הבהמה ממתנות כהונה בכל זאת מותר למכור לגוי ואין בו סרך איסור דהלא בשעה שיבוא על העיסה חיוב חלה ועל הולד קדושת בכור ועל הזרוע והלחים והקיבה חיוב מתנות אותו שעה היא של נכרי ולא יבוא כלל החיוב על החפץ ובודאי מותר להביא החפץ ברשות שלא יהי' על החפץ שום חיוב מצוה:

בירושלמי פ"ק דע"ז מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין גמרא ירושלמי שם וז"ל ר' יונה רבי לעזר בשם רב ואפי' כמ"ד מותר למכור אסור לייחד מה בין למכור ומה בין לייחד בשעה שמכרו לו כבהמתו של גוי הוא בשעה שהוא מייחדה כבהמתו של ישראל הוא והוא חשוד עליה מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין למה מפני שמוציאה מידי גיזה הגע עצמך שהיתה עז מפני שמוציאה מידי בכורה הגע עצמך שהי' זכר מפני שמוציאו מידי מתנות מעתה חיטין אל ימכור לו מפני שמוציאו מן החלה יין ושמן אל ימכור מפני שמוציאן מן הברכה עכ"ל ועיין בפני משה דמקום שנהגו שלא למכור ע"כ הוא משום דגוי חשוד על הרביעה אפי' על בהמתו דאם הטעם מפני שמוציאו אידחא א"כ יהי' אסור למכור חיטים או יין ושמן וזה אינו אמת דמותר למכור לו דאח"כ לא בא חיוב על החפץ:

אך כל זה כל זמן שאין חל על החפץ שום חיוב אבל אם כבר יש חיוב שדה בא"י אמרינן בפ"ק דע"ז דף כ"א אין מוכרין להם שדות בא"י חדא דנותן להם חנייה בקרקע ועוד דמפקיעה מידי מעשר ובתוס' שם בד"ה הא מפרש שני פרושים (א) אפי' אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר אעפ"כ כיון דגוי לא יפריש המעשרות אסור למכור לו דהא לא יתן מעשר ונמצא שלא מקיימין בזו השדה מצות התלוין בה (ב) פי' השני דאתיא כמ"ד יש קנין לנכרי להפקיע מידי מעשר וא"כ הוה מפקיע ממש שאפי' אם ישראל יזרע אותו לא יצרך ליתן מעשר והרמב"ם בפ"י מהל' עכו"ם ע"כ ס"ל פי' הראשון של תוס' דהוא פסק דאין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר ואיך כתב דמפקיע מידי מעשר אלא סובר כיון דהשדה מחויב במעשר והגוי לא יתן נקרא שהוא מפקיע מידי מעשר יעיי"ש במפרשי דבריו:

ובחדושי הפלאתי מאוד על שני תרוצי תוס' דבאמת דאין קנין לנכרי רק יען שהגוי לא יתן המעשרות אסור להם למכור וקשה לי הא מבואר פ"ה דמעשרות משנה ג' לא ימכור אדם פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן על המעשרות ופי' הברטנורה והר"ש דעובר על לפני עור לא תתן מכשול משמע אבל קודם שבאו לעונת המעשרות מותר למכור הגם שהקונה לא יתן המעשרות ולמה יהי' אסור למכור לגוי השדה אפי' שלא הגיע לעונת המעשרות אפי' עדיין לא נזרע ולא נצמח בה וצע"ג:

ואמרתי לתרץ דשאני התם דלא מוכר לו הקרקע רק הפירות והלא הפירות עדיין לא הגיעו לעונת המעשרות א"כ לא עשה כלום אבל אם מוכר לו השדה אשר מחויבת ועומדת ליתן ממנה מעשר והוא יתן אותה ביד אשר לא יקיים מצוה התלוי' בארץ א"כ נקרא הפקעה שמוציא הקרקע ממצוה התלויה בה ודוק:

אמנם על תי' השני' קשה לי הלא אפי' למ"ד טלית חובת מנא אעפ"כ מותר למכור עפ"י הדין טלית לנכרי יען כיון דבא ליד נכרי אין המנא מחויב בציצית וכן מותר למכור בהמה לנכרי הגם שהגוי יעבוד בה בשבת יען דגוי אינו מצווה על שביתת בהמתו וכיון שישראל מוכר הבהמה ובאתה לרשות עכו"ם נפסק חיוב השביתה וכן אי שכירות קניא מותר להשכיר לו בית אעפ"י שמכניס בתוכו ע"ז עיין היטב רש"י ותוס' ורא"ש בדף ט"ו ועיין נדרים דף מ"ז דמותר להפקיר שדהו או כרמו אעפ"י שנגמרו הפירות שיהי' פטורין ממעשר וכן מותר להפקיר או להקדיש עיסה שיהי' פטורה מחלה מי שיאכל מהפקר וא"כ כיון שיש קנין לנכרי בא"י להפקיע ממעשר אפי' אם יזרע בו ישראל אח"כ למה יהי' אסור למכור הלא מן הדין פטור ממעשר ולמה מותר להביא התבואה דרך גגות וחצרים עיין ברכות [ל"א] כדי להיות פטור ממעשר ועיין בהל' ערלה בש"ע סעיף ט"ז דמותר למכור הגן על שני הערלה ועיין בט"ז ובש"ך בנקה"כ שם ועיין בהרא"ה במשמרת הבית דלבעל אחד בס' אינו אסור מן התורה דמותר לעשות מן איסור היתר וכן חידש הנב"י מהד"ת [סי' מ"ה] בתשובתו להגאון רבי וואלף באסקאוויטץ ז"ל וכאן יהי' אסור לעשות כדין כדי להיות ממילא פטור ממעשר וצע"ג: שוב מצאתי בריטב"א שכתב וז"ל מזוזה חובת הדר בו פי' בחובת הגוף אין בו שום הפקעה לאחרים משא"כ במעשר דאע"ג דס"ל השתא יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר חסור להפקיע קדושת הארץ וכ"ש שאנו גורמין בזה גזל השבט עכ"ל מבואר שהבין שעיקר הטעם שאסור להפקיע קדושת הארץ שלא יהי' הקרקע בקדושתה שהיא לא תפעל עוד חיוב מעשרות וגם בזה שמפקיע הקרקע מחיוב מעשרות הוה גרם גזל השבט שהקב"ה לא נתן להם נחלה בפני עצמם יען שיש להם נחלה בכל הקרקעות שבא"י שהיא מחויבת במעשרות ואם מפקיע הארץ מחיובה אז גרם גזל השבט יש כאן ודו"ק:

וא"כ אם חסור לגרום מכירה הגם שלא בא לעולם חיוב הפירות ביד ישראל מכ"ש דאסור למכור לנכרי עיסה המחוייבת בחלה שהגוי לא יתן ממנה חלה ואיך ימכור לו ישראל השאור דע"כ הפריש טרם שלקח חלה מהעיסה דאל"כ לא יוכל אח"כ להחמיץ כנודע וא"כ נשאר השאור בחיוב חלה ואיך ימכור אותה לנכרי וכי תימא דהלא יקח בחזרה אחר פסח זה בודאי אסור דכל מכירת חמץ הוא דוקא שיהי' שוה לו אם יתן לו הנכרי המעות או ימכור לו החמץ תחת המעות אבל אם א"א לעזוב את השאור ביד נכרי אז הוא הערמה ממש ואסור לכל הדיעות ולכן נהגו מעולם שלא מוכרין אותו כלל רק מאבדין אותו מן העולם ודו"ק:

ואעשה לו מטעמים שכתב מעלתו נ"י וז"ל אבל יש לדון מהא דסי' ש"נ סעיף ו' ברמ"א ובמג"א היכי דרוצה בקיומו והכי נמי הוא רוצה בקיומו שעל מנת כן מכרו עכ"ל וכמעט הוא פלא א"כ כל המוכר חמץ ומבקש שיהי' סחורתו נשאר בעולם דאדם רוצה בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו יהי' רוצה בקיומו ואסור ואטו יען שהוא חפץ שיהי' לו שאור של חיוב אחר הפסח יהי' נחשב רוצה בקיומו ואסור עכ"פ אם יופסד לא יהי' לו היזק שהגוי ישלם לו הממון והוא יקח שאור של עכו"ם ואטו מי שמוכר עשרת אלפים חמץ לאיש עני עכו"ם לא יחפץ שהחמץ יתקיים אלא שלא יגיע לו היזק ואלו יעשה בחכמת ה"כימיאה" מחמץ זהב וכסף יהי' נייח לו שלא יהי' בעולם חמץ וה"ה כאן אם יהופך לזהב יהי' נייח ליה בתשלומין ויקח שאור מן עכו"ם ועיין במקור חיים שם דדוקא הנאה מחודשת מחמץ אסור ברוצה בקיומו של חמץ יע"ש כי נעים:

ולפמ"ש למעלה דהשאור כבר בא בחיוב חלה וחלק הכהן גבו וגם חיוב מצות הפרשה חל עליו ובמה שהוא מוכר לגוי א"כ הפקיע העיסה שלא יקיים בה מצות הפרשה רק שדעתו ליקח בחזרה אחר הפסח ויקיים אז המצוה וא כ רוצה בקיומו של השאור כדי לתקן אשר עיות שנתן וי בלא קיום מצות הפרשת חלה והגם שמצות לאו להנות נתנו היינו גוף קיום המצוה אבל במה שיבוא לידו החפץ בחזרה לקיים בו המצוה הוה הנאה מחודשת דברכה שוה עשרה בדמים ובפרט שחפץ לתקן את אשר עיות ודו"ק:

אך אפי' אם מכר נא מהני כלל ועבר על בל יראה דהנה בפסחים דף ל"ח במצה של מעשר שני אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לר' מאיר דילפינן לחם לחם לחם עוני מלחם הארץ מה התם משלכם דכתוב עריסותיכם אף במצה משלכם בתוס' בד"ה אתיא לחם לחם וז"ל הקשה הר"י דאורלינש כיון דילפי' לחם נחם דבעינן מצה שלכם אמאי איצטרך בדף ל"ה למעוטי שלא יצא בטבל מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאסור משום בל תאכל טבל תיפק ליה דבעינן שלכם וטבל אינו שלכם דהא אתרוג של דמאי דמכשרי ב"ה מפרש התם משום דאי בעי מפקיר לנכסיה והוה עני וחזי ליה השתא נמי שלכם קרינן ביה משמע דטבל גמור לא חשוב שלכם ותי' ר"י אתרוג של טבל לא חשוב שלו אבל מצה שאם אכל כל כך שאם הי' נותן ממנו תרומה או מעשר ממה שאכל אכתי אכל שיעור מצה חשוב שפיר שלו עכ"ל:

היוצא מזה דבכל טבל יש בו חלק אשר אינו שלו דמשעה שנעשה טבל יש לכהן חלק בו ואם אכל רק כזית יש בו חלק גזל של כהן וגרע משאר גזל דהא עדיין אינו מופרש רק שמור בתוכו חלק אשר נתן הקב"ה לשבט כהן ומצוה על הבעלים להפרישו ובודאי מי שמוכר טבל אינו מוכר חנק אשר מגיע לזה לכהן דהא הוה אינו שלו דגם הלוקח ידע שיש לכהן חנק בו רק קונה שהוא יזכה להפריש חלק הכהן ובתוך הקנין קונה גם שיזכה למצוה ודו"ק: ונחזה אנן אם יפריש ישראל שאור קודם שנותן החלה ועיין בכנה"ג שנדפס אצל סי' שכ"ג ביו"ד שאז נשאר בתוך השאור חלק הכהן אשר חל על העיסה בשעת גלגול הכי יוכל ישראל למוכרו לגוי הא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ואותו חלק חלה המגיע הוא של כהנים בכלל ובודאי לא מהני מכירתו אבל עובר בב"י אם טובת הנאה ממון דהא יש לו בו כח טו"ה אם יפריש ממנו החלה יוכל ליקח פרוטה מישראל כדי ליתן לבן בתו הכהן עיון פסחים דף מ"ו וקידושין דף [נ"ח[ בגונב טבלו של חבירו וה"ה בזמן הזה דחלה דרבנן אבל עכ"פ כעין דאורייתא תקנו שיש לשבט חלק בגוף העיסה אשר הישראל לא יוכל למכור ולא מהני המכירה ועבר הישראל משום בל יראה דהא לא הי' בכלל ביטל דהוא מאמין שמהני מכירתו ואסור אחר הפסח כמו חמץ שעבר ישראל על בל יראה ודו"ק (ועיין פ"ג מהל' מ"ע בשם מהרי"ק): ולפ"ז הגם דהש"ך האריך בח"מ סי' ש"נ דהלכה דטו"ה אינו ממון בכל זאת הביא גם דברי ראשונים אשר פסקו טו"ה ממון וא"כ הגם שלהלכה פסקינן אינו ממון ולא עבר בבל יראה אבל עכ"פ הוה בשאור חלק הכהנים אשר הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וניהו דלא שייך בו קנס דלא עבר עליו אדם על בל יראה אבל בוודאי אסור לעשות כן כנלע"ד ברור בעז"ה: ועלה בדעתי פלפלת כל שהוא דבפסחים דף ל' הוא רבא דאמר בשם ר"נ ליקח שאור אחר הפסח מן הנכרי דרבא לשיטתו דסובר בנדרים דף פ"ה דטו"ה ממון וא"כ יעבור על חלק החלה שבו על בל יראה ויהי' אסור הפת וכן הר"ש אפשר דפוסק כשיטת הר"ח הרא"ש ור"ן וריטב"א דפסקו טו"ה ממון אבל אם פסקינן טו"ה אינו ממון יש צד להתיר כדנהיגי מקצת אנשים אך מה לי לשקר בפלפולים כאלה:

ולא אעלים עיני דיש לחדש היתר דחלה בזמן הזה בח"ל אין לה שיער אפי' מדרבנן דאנן אין מקיימין בו נתינה לכהן רק שורפין אותו וחלת אור אין לה שיעור אפי' מדרבנן רק נוהגין ליטול כזית עכ"פ אין חיוב אלא על כל שהוא עיין כל זה יו"ד סי' שכ"ב בש"ע וברמ"א שם ובחצי שיעור ליכא איסור בל יראה דלא שייך בו חזי לאצטרופי עיין בשג"א הסברה בחמץ אם יבוא אח"כ עוד חצי שיעור בביתו הוא חיוב רק כאלו בא עכשיו שיעור איסור ב"י בביתו ולא יגרום לעבירת בל יראה מה שהי' מקדם חצי שיעור אבל באכילה מצטרפין חצי שיעור שאכל כבר עם חצי שיעור שיאכל אח"כ דפח"ח אך בד"מ סי' תמ"ב חידש דחצי שיעור באיסור בל יראה עכ"פ מדרבנן אסור וא"כ יש תרתי לטיבותא טו"ה בחצי שיעור כזית ולאחר הפסח אפי' לר"ח דסובר טו"ה ממון ואינו אסור השאור ויש להאריך בסוף סי' תמ"ז במג"א ובח"י ודו"ק:

ובזה היה ממילא מותר כל מה שאפה דהו"ל זוז"ג ובפרט דרוב השאור הוא היתר שחל עליו המכירה ומיעט שבו פחות מכזית אפי' הוא שאור שלא נמכר הוה בהיתר כדי להחמיץ בלי איסור ומכ"ש שהוא איסור דרבנן ומהני בו המכירה (דלא שייך לומר מדבטל המכירה על המקצת בטל על הכל דהא חצי כזית אשר ראוי לחלה הוה ממון שאין לו תובעים עיין ח"מ סי' רל"ג) עכ"פ על חלק שלו הפת הנאפה בו מותר אבל אסור להכניס עצמו למכור דעכ"פ יש בו חצי שיעור דלא חל עליו המכירה ועובר עליו והבן זה: סוף דבר הכל נשמע שלדעתי אבותינו מלפנים בישראל כתורה עשו שלא מכרו שאור כמו שאר חמץ אלא אבדו מן העולם כי יש בו סרך כמה איסורים (א) שהשאור מחויב בחלה ואסור למכרו לגוי שמבטל בזה המצוה ואי משום דבכל אופן יחפץ לקנות מן הגוי בחזרה דלמא יאמר הגוי הא לך מעות ואני מעכב השאור (ב) דכל היתר המכירה אשר צווחו האחרונים משום הערמה ואעפ"כ התירוהו יען דשוה לישראל הכסף כמו החפץ אבל בשאור צריך דוקא החפץ לקיים מצותו ולפטור חיובו אשר מוטל עליו (ג) דחלק הכהנים אשר צפון בטבל אינו שלו שיהי' לו כח למכור והוא מוכר דבר שא"ש ויש בו לשיטת הסוברים טו"ה ממון עכ"פ איסור בל יראה מחצי שיעור דאסור עכ"פ מדרבנן (ד) עי"כ שרצונו שהשאור בעצמו יתקיים כדי לקיום המצוה הוא רוצה בקיומו של איסור הנאה ולכן אסור לעשות כן כי הראשונים כמלאכים ואנו כבני אדם ואל תשנו ממנהג אבותיכם אמרו רבותינו ז"ל. ויש לי עוד הערות אך הזמן בוגד בי ודי בזה כעת הד"ש:

הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה