אור ברסלב
שות מחנה חיים ב › סימן כג

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ב · סימן כג

סימן כב

שפעת ברכות ורב הצלחות לראש ידידי הרב הגאון המפורסם כבוד הרב ר' דוד יהודא נ"י אבד"ק קערעסטור יע"א:

פלפולו על תשובתו קבלתי והגם שהקשה עלי לצאת בכתובת פעם שלישי בכ"ז ראיתי שלא עת לחשות כו פטפוטי דאורייתא טבין אינון רק לפעמים אקצר הגם שהי' ראוי להאריך ודל"ב:

א כ' הדר"ג נ"י וז"ל דבריו האמורים מעמקי הרעיון וראיתי כי האריך בענין ב"נ ועמד כי איך יהרוג ב"נ את חבירו שעבר עבירה בלי דיין ובלא עד עכ"פ לא ודעתי למה יספק ע"ז דמהני דיין אחד וע"א מכ"ש הרואה אותו בעצמו דנעשה דיין דזה סברא חיצונה לא יהי' שמיעה גדולה מראי' ורק בישראל ילפי' מקרא דאין העדים נעשים דיינים אבל בב"נ וודאי הוא העד והוא הדיין ומ"ש כפר"מ דבעי דווקא דיין ממונה לכך בישראל בעינן סמוכים אבל בב"נ כ"א יכול להיות דיין דמצות דיינין שנצטוו שצריכים להושיב דיינין קבועים שישפטו אבל כל איש יכול להיות דיין לעשות כפי המצוה להרוג החייב עכ"ל:

ואני אומר המשפט לאלקים הוא ולולא שהקב"ה צוה לב"נ על הדינים ב"נ שחטא באחת ממצותיו ובא חבירו והרגו הוי רוצח התחת אלקים הוא הלא אין ערבות חבירו עליו מה איכפת לי' אם חבירו חוטא נפשו היפלא מד' דבר לענוש עושי רשעה רק הקב"ה נתן מצות הדינין לב"נ היינו שהמה יבחרו שופטים בארץ לדון כל איש העומד תחת דגלם ודי אי אמרי' דב"נ נהרג בע"א ודיין אחד אבל דנימא הוא העד והוא הדיין לשפוך דם רעהו הוא סברא רחוקה דל"ד למה דאמרינן בסנהדרין לא תהי' שמיעה גדולה מראי' היינו באנשים רבים (לכה"פ בשלושה עיין בב"ב בשלשה שנכנסו לבקר) אבל דנאמר לא תהי' שמיעה גדולה מראי' להיות איש אחד עד וגם דיין ז"א דא"כ לא שבקת חי לכל אדם דאיש את רעהו חיים בלעו כדברי הנביא "ותעשה אדם כדגי הים" שהגדול בולע את הקטן אבל אם צריך עד ודיין אז הוי דבר דבי תרי דאינם מכוונים לשקר ולעות ולשפוך דם נקי דהוא קדירה דבי תרי ודו"ק:

והנה מצאתי אדם גדול אשר כ' בפי' כדברי פר"מ נ"י דברבה בראשית פ' ל"ד ע"פ שופך דם האדם באדם דמו ישפך וז"ל אר"ח כולהם כהלכות ב"נ בע"א בדיין אחד בלא עדים בלא התראה עכ"ל ונתקשה בידי משה מתחילה אמר בעד אחד ואח"כ אמר בלא עדים ותי' וז"ל ר"ל שהדיין עצמו יהי' עד ובדינינו אין העד נעשה דיין אבל בב"נ דכתיב שופך דם האדם באדם א' ועד ודיין א' דמו ישפך ואח"ז אמר בלא עדים פי' בלא ב' עדים עכ"ל הרי שפתיו ברור מללו דעד נעשה דיין ודי באדם אחד אך הלשון אינו במשמע דאמרו בע"א בדיין א' והי' למדרש לומר בע"א ודיין א' ולמה אמרו בדיין א' אך הידי משה הי' לו הגרסא ודיין ע"ש:

ולפמ"ש למעלה יובן דברי המדרש בוודאי אם השופטים ראו שא' עבר על א' מז' מצות אמרינן לא תהי' שמועה גדולה מראי' ויכולין לדון עפ"י ראות עינם משא"כ בישראל עיין הל' עדות ומכות דף י"ב ובב"ק צ' וה"ה בע"א ודיין א' מהני אבל שיהי' אדם א' עד ודיין זה לא אמרינן ודו"ק: ולדעתי הטעם דב"נ נהרג בע"א ודיין א' ובלא התראה וכדומה דסנהדרין צריכין לדון משפט אשר אלקים נצב בעדת אל כאשר כתובה במרום ולא כדי להעמיד ישוב העולם אז החמיר הקב"ה שלא יצא תקלה מידם ח"ו עיין דרשת הר"ן אבל בב"נ הכל נעשה מכח הרשות שיש למלכות והוא אינו צריך לכווין כאשר כתובה לפניו במרום עיין דרשת הר"ן הנ"ל ולכן דוקא בסייף כמו מלך ישראל שאין לו רשות אלא בסייף וצריך להיות ממונה לשם דיין שופט הארץ כנלענ"ד להערה בעלמא:

ועלה בדעתי להביא ראי' לדברי הדר"ג נ"י מגמרא סנהדרין דף נ"ז אשכח ר' יעקב בר אחא דהוי כ' בס' אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין א' ובע"א שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפי' קרוב כ' רש"י בד"ה מפי איש ע"י דיין איש או עד איש ודבריו נפלאים בעיני למה לא כ' מפי איש דיין וע"א איש למה כ' תיבת או המחלקת ובוודאי צריך עכ"פ ע"א ודיין א' שיהי' כל א' איש ולא אשה וצ"ע:

ונלע"ד דדבר גדול רמז רש"י דבוודאי שגם בב"נ אינו נהרג ע"י הדיין א' עד שיוגמר דינו למיתה כמו בישראל רק שהקב"ה ביקש בישראל ב"ד של כ"ג וגם שצריך עכ"פ ב' עדים ולא יומת עפ"י ע"א ובב"נ די בע"א ובדיין א' אבל עכ"פ צריך העד להעיד והדיין יגמור דינו למיתה וא"כ למה כתוב בס' אגדתא דבי רב דב"נ נהרג בדיין א' טרם שהקדים בע"א והי' לו לומר נהרג ע"י ע"א ובדיין אחד וצע"ג:

אמנם יש לתרץ דבב"נ אמרינן לא תהי' שמיעה גדולה מראי' והעד נעשה דיין אם ב"נ רואה בחבירו שעובר עבירה ואזהרתן הוא מיתתן הוא העד הוא הדיין וגומר דינו והורג אותו וא"כ אשמעי' באגדתא דבר שלפעמים נהרג בדיין א' אם הוא העד ונעשה ג"כ מיד דיין והורג אותו רק אשמעינן אפי' חידוש שנהרג בע"א שהי' ס"ד שאין ע"א נאמן להעיד על חבירו שיהרג הגם שדי בדיין א' אבל עכ"פ צריכין להעיד ב' עדים דוקא קמ"ל שאפי' בע"א נהרג ב"נ וא"כ יפה כ' רש"י מפי איש או ע"י דיין איש או ע"י עד איש שלפעמים אין כאן עד כלל דהוא נעשה בראי' דיין והורג העובר עבירה ודו"ק:

ופלא שרמב"ם פ"ט מה' מלכים ה' י"ג כ' וז"ל וב"נ נהרג בע"א ודיין א' בלא התראה עכ"ל החכים בלשונו להקדים ע"א טרם שמזכיר דיין א' לרמז שדיין א' מהני אם עכ"פ מעיד לפניו ע"א אבל שיהי' בב"נ הוא העד והוא הדיין זה לא אמרינן דא"כ כל רוצח יאמר שראה בחבירו דבר עבירה והרג אותו ולא שבקת חי לכל אדם ודרכי ד' דרכי נועם והבן:

וראי' לזה דגם בב"נ אין עד הרואה יכול לדונו ולהרגו מדחקרו בגמ' סנהדרין דף נ"ז ע"ב בב"נ שבא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל והקשו למאי הלכתא אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה והי' לגמ' לומר לא נצרכה אלא לעדה ועדות ולא עדים והתראה דהא בב"נ לא צריך כלל עדות דהוא העד והוא הדיין ובעריות ישראל צריך עדות וגם דוקא עפ"י שנים עכ"פ אלא פשיטא דעדות בעי אפי' בעריות דב"נ רק בעריות ישראל ס"ד צריך ב' עדים ולא מהני ע"א וגם רש"י כ' שם בד"ה מגרע גרע וז"ל זה הבא על אשת ישראל והבא על אשת עכו"ם שנהרג בע"א ובדיין א' שלא בהתראה מגרע רע לשון קולא ובתמי' עכ"ל הרי שגם רש"י מפרש כאן בע"א ובדיין א' ולא כ' בדיין א' או ע"א וכן מסתבר בשכל דצריך עכ"פ ע"א אשר הדיין ידון על פיו והשנים יחד העם והדיין גרמו לב"נ חבריהם המיתה כנלענ"ד:

וכן משמע ברש"י סנהדרין דף ע"א ע"ב בד"ה הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו כ' וז"ל דאילו מעיקרא נדון בע"א ובדיין א' ובלי התראה ואילו עביד השתא בעינן התראה וסנהדרין של כ"ג ועדים עכ"ל וכן כפל דבריו בד"ה לישראל וז"ל ואע"ג דנשתנה דינו לדון בעדה ועדים והתראה עביד השתא עכ"ל אבל לא הזכיר רש"י שב"נ א"צ אפי' עדות ע"א והעד הוא הדיין ודו"ק הרי נגלה שגם רש"י חזר וביאר כדברי רמב"ם שדוקא ע"א עם דיין א' יכולין לדון ולחייב ב"נ כנלענ"ד:

ב כ' וז"ל ומ"ש כפר"מ נ"י דבעי דוקא דיין הממונה לכך בישראל בעי סמוכין אבל בב"נ כ"א יכול להיות דיין דמצות דיינים שצריכים להושיב דיינים קבועים שישפטו אבל כל איש יכול להיות דיין לעשות כפי המצוה להרוג החייב ומה אלו הדיינים יודעים יותר משאר בני אדם זה כ"א יודע עכ"פ שופך דם האדם באדם דמו ישפך עכ"ל:

נפלאת בעיני דברי פר"מ נ"י אם כל ב"נ יוכל לשפוט רעהו ולהרוג אותו כל ב"נ כולם שופטים ומינוי שופטים למה לי הלא כל אחד ידין את חבירו ומנ"ל לרבות שיהי' שופטים קבועים הנבחרים לעשות משפט ואם לפטור בזה הכלל היא גופא ק' מנ"ל שיוכלו לפטור עצמם מחיובם ע"י שופטים שיבחרו דלמא השופטים בכסף ישפוטו הלא טוב מזה שכל הירא את דבר ד' ישפוט שפוט כאשר צוה עליו אלקים ואם לא נפטרו מחיובם א"כ ק' למה לי שופטים ממונים הלא כל דאלים גבר ולו הזרוע עם גבורה שפוט ישפוט. ומ"ש בפר"מ נ"י וז"ל מה אלו הדיינים הממונים יודעים יותר משאר בני אדם זה כ"א יודע שופך דם האדם באדם דמו ישפך עכ"ל פלא הלא יש לחקור אי הי' שוגג ופטור כמבואר ברמב"ם פ"י מה' מלכים וגם יש לחקור אולי הי' הנהרג בעל עבירה שעבר על ז' מצות שלו ונתחייב מיתה וההורגו הי' עד ודיין שלו או דלמא כבר נגמר דינו ע"י דיין וברח וההורגו מקיים ובערת הרע מקרבך וגם צריך לדעת באיזה מיתה ימית אותו למשל שזה הרג חבירו בשריפה או בסקילה אם הרוצח יהרג ג"כ בשריפה או בסקילה או דלמא דוקא בסייף עיין בתו' מכות דף ב' בד"ה מה הנסקל אינו נסקל ועיין במדרש איכה בפתיחה על פסוק איש חכם נשפט דאין ב"נ רשאי להרוג אלא בסייף וע' ברמב"ם בה' מלכים פ"ג ה' ח' ועיין בפ"ט ה' ח' ויחלוש יהושע את עמלק לפי חרב ובעבור כן אמר אדום פן בחרב אצא לקראתך כי על חרבך תחי' אמר יצחק דוקא בחרב ודו"ק. ועוד צריך דיין הגם דב"נ חייב מיתה על ז' מצות שלו אבל מי נימא דצריך להמית אותו מיד אולי אם יבקש זמן זמנים טובא מניחים לו לחיות תחת שומרים דבישראל כתיב מצוה ובערת הרע מקרבך אבל בב"נ דלמא ממתינין לו אפי' עד שישיא לבניו ולבנותיו, וגם דלמא הי' הרוצח שליח מאדם אחר להרוג את זה הלא בב"נ יש שליחות לדבר עבירה וחייב המשלח ולא השליח כמבואר ברבה בראשית פ' ל"ד על פסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך וז"ל ע"י שליח שופך דם האדם ע"י אדם דמו ישפך עכ"ל וכ' במתנות כהונה וז"ל השולח שליח להרוג חבירו השולח חייב משא"כ בדין ישראל שהשליח חייב דאין שליח לד"ע עכ"ל ועיון במג"א ס' תמ"ח שהביא פלוגתא אי יש שליחות מעכו"ם לעכו"ם ובמדרש מבואר דילפי' מפסוק דאפי' לדבר עבירה יש שליחות ואולי דוקא בשפיכות דמים יש שליחות ולא בשאר דברים ודו"ק ואין כאן מקומו להאריך. ועוד יש לחקור דלמא הנהרג טריפה הי' וגברא קטילא קטל (חוץ לד' הרמב"ם שפוסק דב"נ חייב אפי' אם הרג טריפה עו' בה' מלכים) דלא אזלי' בב"נ בתר רוב דחידוש הוא בישראל דאזלי' בתר רוב ומה שאמרה תורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך דוקא אי בדקינן לי' מכל ח"י טריפות דלא חיישינן על ניוול המת בב"נ עיין חולין דף י"א וגם יש לחקור אי יש איסור לב"נ ליקח כופר לנפש רוצח אם יחפוץ ליתן ממון הרבה לצרכי רבים או שרבים צריכים לו שהוא חכם גדול ואיש מלחמה שרבים צריכים לממונו ולישועתו ודו"ק כ"ז צריך שיקול דעת דיין וכדומה הרבה דברים לכן אני על משמרתי אעמוד דצריך להיות דיין מבורר הנבחר לדון ולא כל הרוצה ליטול את השם דיין יכול לשפוט בב"נ כנלענ"ד:

ג מה שהשיג כ"ת נ"י עמ"ש שדברי רמב"ן שכ' וז"ל ראה א' שעבר על אחת מהן ולא דנהו להורגו ה"ז הרואה יהרג בסייף עכ"ל מורים שאין לו להביא את העובר לדין אלא הוא יהרוג אותו ואם לא הרגו הוא מחוייב סייף והשיג הדר"ג נ"י עלי דדי אם מביא אותו אל השופטים ולכן לא כ' הרמב"ן אם ראה שחבירו עבר עבירה ולא הרגו ה"ז יהרג בסייף דח"צ הוא להרגו אלא מחוייב להביאו לשופטים וכ' ולא דנוהו כי דברי רמב"ן הם בהבנת הרמב"ם בעיר שכם שכל בני העיר לא השתדלו להקים דיינים על שכם שגזל דינה דפח"ח:

הן לא אכחד שתיבות ולא דנוהו להרגו משמע שהוא לא ישב עליו לדון אותו לאמור לו תחת אשר עשית זאת בשאט לבך ועברת את מצות ד' יהי' מיתתך כפסוק יעכרך אלקים היום הזה כי בוודאי אפי' אם כל ב"נ יוכל להיות שופט על חבירו אבל עכ"פ צריך לישב עליו בדין ולא שירים חרב פיפיות ויחתוך ראשו כאילו הוא חרב נוקמת קנאת איש מרעהו אלא צריך לישב בדין להמציא לו פתחון פה עשות ולמה עשית הדבר הזה כמו שעשה הקב"ה עם אדה"ר ולכן החכים הרמב"ן לכתוב ולא דנוהו להרגו שלא פסק דינו שהוא מחויב מיתה אבל אם חרץ משפטו עליו הגם שאין ביכלתו להרוג אותו פטור וכן הוא כוונת הרמב"ם בעיר שכם שלא ישבו על שכם בדין לחרוץ משפטו שהוא בן מות הגם אילו הוא הי' גבר באחיו וכל אנשי מלחמה סובבים לראשו ולא יכלו להרגו אבל עכ"פ הי' להם לדונו ויען שלא דנוהו נתחייבו כולם מיתה והבן, שכל המקומות במשנה ובש"ס תיבות דן את הדין היינו הפסק אם גמרו לחיוב או לפטור זה נקרא דן את הדין (אבל לעשות אח"כ כפי הפסק הוא דבר בפני עצמו) שנים שדנו דיניהם דין שאין דן יחידי אלא אחד ועיין בשיקול הדעת מבורר הדבר לרוב וא"כ נכון דברי הרמב"ן ודברי רמב"ם אבל לעולם שאפי' יחיד הרואה צריך לדון אותו ואם לא דנהו יהרג אבל בוודאי הוא אמת ברור שאם הביאו לפני השופט עשה את שלו ונחשב כאילו דנהו וכאילו הרגו בידים כל החולק ע"ז הוא חולק על האמת הגם שלא קיים להיות זריז לקיים מצוה בגופו כמו שהקשה הרמב"ן על יעקב למה לא הי' מן הזריזים אבל בוודאי אינו חייב מיתה אם לא הי' מן הזריזים והבן:

ד הדר"ג נ"י השיב על אשר הי' נפלאת בעיני למה תמה הרמב"ן על שלא עשה יעקב המצוה להרוג עיר שכם והלא אין ערבות רק על בני העיר ולא חל הערבות על בני עיר אחרת וכ' פר"מ נ"י וז"ל הרי יעקב קנה שם חלקת השדה ונחשב לבני העיר עכ"ל:

פלא גדול בעיני איך יצא זה מקולמסו א"כ הי' החיוב על יעקב ובניו כמו על עיר שכם וזכו שמעון ולוי וקיימו המצוה אשר הוטל עליהם ואיך הי' להם רשות להרוג כל אנשי עיר שכם אטו אם ב"נ אחד יעבור עבירה וקם אחד ועשה כדין שהרג החוטא ילך מיד ויהרוג כל אנשי עיר יען שהם לא עשו המצוה בקודמים אין זה אלא דברי תימה ואטו יען שלא הי' מן הזריזים לעשות נתחייבו מיתה הלא מצינו בפנחס שנתקנא לד' והרג זמרי השיב את חמת ד' מעל בני ישראל וכפר בקנאתו על כל העם וה"ה אם בני יעקב בכלל בני העיר שכם א"כ שמעון ולוי יהרגו שכם ולא יהי' עון על יתר בני העיר:

ואולי יש לתרץ יען שמלו עצמן כדי לסייע ידי עוברי העבירה שתשאר דינה אצלו לכה"פ הי' להם לסרב שלא למול את עצמן אז בוודאי הי' בני יעקב מקיימים אשר אמרו "ולקחנו את בתינו והלכנו" להוציא את הגזילה מתחת ידו אבל כיון שלא סירבו למול עצמן גילו בדעתיהם שמרוצים במעשה העבירה ומחזיקים בידו אז לא נתכפר להם במה שבני יעקב יהרגו את שכם בעל העבירה ונתחייבו מיתה ודו"ק:

אך האמת עד לעצמו דכתיב ויחן את פני העיר ופי' התרגום אונקלוס וז"ל ושרא לקבל קרתא עכ"ל וכ' הרמב"ן שם וז"ל ולא רצה להיות אכסנאי בעיר אבל שתהי' תחילת ביאתו בארץ בתוך שלו ולכן חנה בשדה וקנה המקום הזה להחזיק בארץ עכ"ל והי' רק גר אשר אין לו רשות אפי' לסחור בעיר רק כאשר ביקש חמור שיתנו לשכם בנו דינה אמר להם ואתנו תשבו והארץ תהי' לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה משמע מקודם לא הי' רשות ליעקב ובניו לבוא בעיר לסחור כי גרים המה וכ"כ ספורנו וז"ל וסחרוה עם היות הסחורה אז בלתי מותרת לגרים כאמרם בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב עכ"ל הרי מבואר שלא הי' נכלל בתוך אנשי העיר ויותר מזה מצינו בחו"מ סי' קס"ג אפי' קנה בית בתוך העיר י"א דוקא אם דעתו להשתקע שם אבל ביעקב אבינו שלא הי' רוצה להשתקע שם רק לשוב אל אביו ממש ודו"ק. וזה עשרים שנה תירצתי קו' טו"א מגילה י"ט דפרוז בן יומו קרוא פרוז והקשה מב"ב דף ח' דיושבי עיר הוי דוקא ל' יום ואמרתי דלק"מ והדיח יושבי עירם קאי להיות האיש נחשב לאנשי העיר צריך דוקא ל' יום אבל יושבי ערי פרזות כמו וישבו בקדש עיכב במקום הגם שלא יהי' נכלל בתוך אנשי העיר אבל יחשב שיושב ומעכב בפרוז בן יומו שהרי יושב בערי פרזות שמעכב עצמו בעיר פרזי ודל"ב:

ה עוד השיב פר"מ נ"י על שהי' נפלאת בעיני מה תומה על יעקב על שלא נקם בעיר שכם מדברי הריטב"א במג"א סי' קנ"ג דמעיר לעיר אין הב"ד מחוייבים והשיב הדר"ג נ"י וז"ל כ"ז אם יש בבני העיר ההוא ב"ד כתיקונו ואם לאו נופל הוא ע"כ לב"ד עיר אחרת וידוע ענין רשב"א בפרובנציא שעמדו עיירים אחרים ליסרם וכל עיר הקרוב קודם מדסתמן אותן יש כח יותר נעשות בהן דבר מה אבל כל ישראל ערבין וה"ה בב"נ יכול להיות כך עכ"ל:

לא כן עמדי דענין ערבות הוא דבר חדש אשר חידש הקב"ה בהר סיני לבני ישראל ולא לבנות ישראל עי' הג"מ ה' שבת בשם הרא"ש אבל בב"נ אין ערבות דהקב"ה צוה שבע מצות ולא מצינו ערבות נהפוך הוא השכל מחייב השומר אחי אנכי יאמר כ"א מבני נח וכן מבואר במגדול עוז פ"א מה' עכו"ם דאין ערבות בב"נ כי במתן תורה הי' ויחן שם ישראל נגד ההר כאיש אחד כי א"א לשום ישראל לשמור ולעשות כל התורה רק בערבות והם כאיש אחד כל ישראל שומרים ומקיימים כל המצות ועיין דבר נפלא בבעל עקידה על פסוק ואתם הדבקים בד' אלקיכם אם איש אחד ישראלי חוטא וחשב כאינו כולם חוטאים ויאחז בם ח"ו המשחית בעם וכאשר איש אחד יכפר כפנחס כולם דבוקים בד' דפח"ח כי מי כעמך ישראל גוי א' בארץ אבל בב"נ נפשות רבות אינם אגודים ודבוקים ונצמדים להיות אחד ואם לד' יחטא מי יפלל לו להיות נושא חוליו הלא ממעיים יפרדו ולא יבואו במספר אחד נפש החוטאת היא תמות ותשא עונה רק בני העיר האחת צוה ד' למנות שופטים לשפוט אותם אבל עיר אחת עם עור אחרת אין להם ערבות כלל ואברהם התפלל מחמישים עד עשרה להציל עיר והשאר תחרב ולוט הציל צוער כי לא הי' לה עונות רבות ולא נאספה בעבור העיירות הקרובות לה ודו"ק:

וידע הדר"כ נ"י כי יש לי תשובה גדולה אשר שם חקרתי דיש הבדל אם עיר אחת או מדינה אחת מעלו מעל בד' לגלות פנים בתורה שלא כהלכה או לחלוק על מצוה אשר מקובל לנו בתוארה וצורתה או להעיז בעזות מצח לפרש דבר כנגד המסורת וקבלת אבותינו ורבותינו אז כל בנ"י מכל מדינה צריכים להרים קול וליתן יד כנגד בני העולה כי ברוב שנים יתפשט ח"ו ויהי' לאבן נגף לכל בית ישראל ולדור אשר יולד כן הי' מעשה דפנחס כנגד שני שבטים ומחצה וכן הי' מעשה דרשב"א וכדומה אבל אם מדינה ומכ"ש עיר אחת חוטאים לתאות נפשם לתשוקת גופם וחמדת בשרם אך לא יהרסו לעלות בפרצות להתיר להם דבר כנגד הדת והדין מאשר קבלנו בידינו מאבותינו ורבותינו אז בודאי אשרי מי שזכה להחזירם למוטב אבל לצאת למלחמה מן מדינה אחרת אין רשאי והארכתי בדעת הרמב"ם אשר יצא חלוץ בכהן שנשא גרושה ודו"ק:

גם דנתי שם דגדול הדור בעירו יוכל לגדור גדר כפי שכלו ותורתו ויראתו ול"צ לחוש דלמא שוגה ברואה כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ול"צ לשאול לכל חכמי מדינה וגדולי עולם כי לו לבדו הזרוע לעשות גדולות ולעלות בפרצות אבל מי שרוצה להתערב עצמו במדינה אחרת ולהרים ימינו כנגד אלפים מישראל לגדור בעדם אז צריך האיש אשר ילהב בשלהבת ד' לקרוא לרוב חכמי הדור ולישא עמהם כדת מה לעשות ולאמור לכו ונלכה יחד לכרוז בקול אחד שובו בנים שובבים הסירו רוע מעלליכם ואם לא אז אנחנו בשם ד' אלקינו נלך לעשות עמכם כדת של תורה אבל יחיד הגם אם כגובה ארזים גבהו אין לו הכח להיות מושל בזרוע על עיר או מדינה אחרת וכן עשה פנחס וכדומה וכן עשה רשב"א בימיו וכן הי' בכל הדורות מלפנים בישראל וחקרתי מן המדרשים מי שבידו למחות בכל מדינה או בכל הדור ועיין בספרי שערי חיים שער ג' והלואי יעזרני ד' להוציא לאור כללים ופרטים בזה והבן:

ו עוד יצא לפלפל עלי אשר אמרתי דמצד תוכחה די עד נזיפה או הכאה ואם כבר קיים זה הי' ס"ד דמותר גם להושיט לו דמשום אפרושי מאיסורא ליכא במזיד והשיג פר"מ נ"י וז"ל משבועות דף ל' דמחייב אפי' ת"ח לילך להעיד לאפרושי מאיסורא ואם יאמר הדר"ג נ"י דשם לילך ולהעיד לב"ד צריך אבל ל"צ להפריש בעצמו היכן כ' זה דאדם צריך לילך לב"ד להפריש מאיסורא אם לא יגיד ונשא עונו בממון כתיב אע"כ דיש לאפרושי מאיסורא במזיד והך דלא יושיט ק' עכ"ל:

יאמין לי שלא אדע להתחיל בתשובה תחילה (א) הלא שם האשה המבקשת להנשא וגם הב"ד אשר יחפצו להתירה כולם שוגגים בדבר ואינם מגידים ח"ו והאי ת"ח יודע שבעלה חי וצריך לילך להודיע להציל גדולים שלא יבואו לשוגג באיסורא ומי יכחיש שצריך אדם להפריש חבירו אשר יצא מכשול בשוגג מידו ובפרט להציל ב"ד שלא יתירו א"א בשוגג אבל אם חבירו מזיד אז אין צריך להפרישו ודו"ק. (ב) ועוד שם במצותו הוא עוסק שיודע עדות ומגיד עדותו והוי כהנחת תפילין ונטילת לולב שיש ג"כ מצוה שהעד יעיד אם ראה או ידע הגם שלא יפעל מאומה קיים מצותו במה שהעיד לו יהי' שליכא עבירת אם לא יגיד ונשא עונו עכ"פ הוא מ"ע להעיד עיין רמב"ם ריש ה' עדות ובס' המצות סי' קע"ה וז"ל הוא שצונו להעיד בב"ד בכל מה שנדעהו בין שיהי' בו מיתה מי שהעדות עליו או הצלתו או הפסד ממון או הריסותו אנחנו חייבים להעיד בכ"ז ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו והנה הביאו ראי' על חיוב הגדת העדות מאמרו ית' והוא ראה או ידע עכ"ל ועיין בהרב המאירי בשבת דף כ"ט בד"ה וזה הביאור המשנה עיי"ש, ואם מ"ע להעיד להציל ממון וגוף אדם ק"ו להציל נפשו ונשמתו הלא בממון יש לפעמים והתעלמת אבל באיסור אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ד' והוא מצוה דילי' להיות עד ולהעיד ודו"ק, אבל שנאמר ממון חמור מאיסור שיהי' חיוב להפריש להציל ממונו ולא להציל נפשו זה לא שמעתי מעולם ודל"ב (ג) באמת יש לאו אם לא יגיד ונשא עונו א"כ צריך לבוא להעיד כדי שלא יעבור העד לאו וצריך לפזר ממון שלא יעבור לאו כמבואר ביו"ד סי' קנ"ג וכ"ז בעדות אבל אם הוכיח לחבירו ולא שמע אליו הי' ס"ד דמותר להושיט לו חידש הקב"ה לאו דלפני עור לא תתן מכשול ודו"ק: (ז) יצא הדר"כ נ"י לחדש דלהפריש חבירו מעבירה בשוגג הוא בכלל ואהבת לרעך כמוך דאין לך אהבה אלא להפריש מעבירה כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהל' אבל הגם דניחום אבלים ולשמוח חתן הם מדרבנן הוי בכלל ואהבת לרעך כמוך והוא הדין אפי' רק להפריש חבירו מעבירת שוגג הוי בכלל ואהבת לרעך כמוך עכ"ד:

ולע"ד ואהבת לרעך כמוך הוא דוקא שלא לצער הגוף של חבירו או להיפוך לשמח אותו ולהחיותו כמו בסנהדרין דף מ"ה שעושין בית הסקילה גבוה י' לברר לו מיתה יפה דכתיב ואהבת לרעך כמוך וכן בפסחים דף ע"ה ועביד חמי אור ומשני דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה וכן בב"מ דף ס"ב דחידש ר"ע בשנים מהלכים בדרך ואין מים לשניהם אם ימותו שניהם ודרש ר"ע חייך קודמים לחיי חבירך אבל מעולם לא פליגי אי יש כזית מצה אם יחלקו שניהם או כזית פסח או כזית מרור וכדומה אם יחלקו ביניהם שכ"א יאכל כחצי זית אלא דוקא בעניני עוה"ז בעניני הגוף אז נאמר ואהבת לרעך כמוך לנחם אבילים ולשמוח חתן וכלה וכדומה אבל בעניני נפש נא נאמר שנאהב לרעך כמוך כי הולך אדם אל בית עולמו ושם אין זה רעו ועיין בבע"ק ברות דבר נפלא בפי' הפסוק באשר תמותי שם אמות ושם אקבר כה יעשה ד' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך כי שם אין השנים שוים ופועל המות פירוד דפח"ח וא"כ בעניני הנפש לא נאמר ואהבת לרעך כמוך וכן מורה לשון הרמב"ם פ"ו מה' דעות ה' ג' וז"ל מצוה על אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל בגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון של עצמו ורוצה בכבוד עצמו עכ"ל הרי שפורט לחוס על כבודו וממונו וכ"כ בס' המצות סי' ר"ו וז"ל היא שצונו לאהוב קצתינו כאשר נאהוב עצמנו ושתהי' אהבתו חמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו על עצמו בממונו ובגופו וכל מה שהי' ברשותו ואם ירצה אותו ארצה אני אותו וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו והוא אומרו ות' ואהבת לרעך כמוך עכ"ל הזהב הרי שמדייק בממונו ובגופו וכל שיש ברשותו וממילא מה שסיים וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו היינו בעניני עוה"ז שיהי' מכובד ולא יהי' מבוזה ומושפל כנלע"ד ברור בהבנתו וכן משמע במ"ר בראשית סוף פ' כ"ד וז"ל ר"ע אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי אר"ת אם עשית כן דע למי אתה מבזה בדמות אלקים עשה אותו עכ"ל הרי שר"ע דרש רק שלא יבקש בזיון על חבירו אשר הגיע אליו אבל בדברים הנוגעים אל הנשמה אשר יצא אדם לפעלו והוא באחד ישב בחופתו אז אין חיוב לאהוב ריעו כנפשו וה"ה דלא שייך ואהבת לרעך כמוך ולאפרושי מאיסורא אם לא דכן נצטוה עליו כנלענ"ד להערה בעלמא עד שיאיר ד' עיני לראות ולהביט נפלאות מתורתו הקדושה והתמימה אשר לא חסר כל בה (ועיין בספרי מחנה חיים סי' כ"ט):

ח גם על שהתפלא הדר"ג נ"י במכתב הראשון למה יהי' היחיד מחוייב להפריש חבירו משוגג ולא במזיד והסברתי יען דמזיד דקטן הוי כמו שוגג דגדול ונתקשה פר"מ נ"י הלא גבי קטן הוי החיוב רק על הב"ד ולא היחיד ועוד דקיי"ל בא"ח סי' שמ"ג אין הב"ד מצווין להפרישו עכ"ל:

נ"ל דשאני התם בקטן כיון ד' לא יחשוב עון על שגגתו א"כ אם לא נפריש אותו אוכל בהיתר ואין ב"ד מצווין להפרישו דלמה נגרע ממנו דבר אם אין לו עונש אבל גדול השוגג דמצינו חטאת אם אכל חלב בשוגג א"כ צריך להפרישו היינו לגלות לו אם לפרוש אותו בע"כ שלא יהי' אץ ברגלים חוטא נפשו ועיין בכ"מ ובמ"ל פ"ו משגגות ההבדל בין אונס לשוגג:

ובחידושי במצות כותי אמרתו דבר חדש דכותי חשוד להכשיל אחרים דוקא באיסור או מצות עשה דלא מצינו בתורה קרבן מפורש אם עבר על לאו או ביטל עשה בשוגג וא"כ סובר הכותי דלא מכשיל את ישראל דאין לו עון כלל אבל באיסור מיתת ב"ד או איסור כרת דכתיב בתורה חטאת א"כ נגלה שמכשיל נפשו גם הכותי מודה לסברת הרמב"ם מה לי שמכשיל הגוף באבן על הדרך שמזיק לגוף או שמכשיל לנפש מי שעיניו עורים בדרך ולא מצאתי במיעוט ידיעתי בש"ס אשר יאמר בו שהכותי חשוד להכשיל שיהי' באיסור כרת או מיתת ב"ד ותרצתי שם קו' מהרש"א על תו' דעל חמץ דהוא איסור כרת גם הכותי אינו חשוד להכשיל והארכתי בסוגי' דמדורת כותים משום נפלים והדבר צריך בירור ואם יש בפיו יודיעני אי"ה באר היטב:

ולא עוד דעיקר ערבות בעבור זה הוא על השוגגים ולא על מיעוט המזידים אשר עושים ביד רמה ובעבור הקטן ליכא ערבות לכן אפי' הב"ד אין מצווה להפרישו דאין לנו חטא בפשעיו אבל גדול בשוגג מחוייב להפרישו דהא יש ערבות בעדו ודברי מדרש פשע בינינו יספוק במשל מי שקודח בספינה נקב הוא ענין אחר ואין כאן מקומו להאריך:

ט מה שהפלאתי ביום ההוא על הבנת פר"מ נ"י בפי' הפסוק נקי וצדיק אל תהרוג כ' וז"ל אל יחשדוני בזה כי בעזה"י כבר זכיתי לגלות כעין זה מעל חבילי ראשונים בהג"א חולין דנאמן ע"א על שחיטה דמהני חזקת כשרות נגד חזקת איסור והפ"מ סי' ב' נתקשה דהיאך נאמן במומר לד"א דאין מוחזק בכשרות והבאתי קו' זו בח"ר שבילי דוד ח"מ סי' ל"ד דא"ז קו' דאף דאינו צדיק לד"א לשחיטה היא צדיק ימחול לעיין שם רק תוכן קושייתי היתה מה לי בד"א או לא"ד דגם לא"ד נימא על העבר אינו צדיק ועל העתיד הוא צדיק כמו דאמרי' במומר לד"א עכ"ל:

חלילה לי לחשוד אותו כי ידעתיו אבל סניגורי' לדבריו לא נכנס באזני כי חשוד על אותו דבר דאיתרע חזקה שלו דהא כבר עבר עבירה זאת וכיון שעבר אדם עבירה פעמים ושלוש נעשה לו כהיתר אבל על עבירה אחרת נשאר בצדקתו ומכ"ש אם אנו חוקרים שלא התחיל עבירה כלל ואמרי' דהוא נקי וצדיק שלא חטא ודוק. והשגת פר"מ נ"י נ"ל דהלא חזקת כשרות נתיסדה כנגד כל עבירות שבעולם ועכשיו אנו רואים כי חזקת כשרות של איש הזה לא התפשט על כל מצות ד' א"כ נגרע דבר חזקת כשרות של האיש הזה א"כ דלמא כיון דנפק האיש מחזקה הזאת בעבירה אחת דלמא נפק גם מעבירת שחיטה ולבהמה יש ודאי חזקת איסור בלי גרעון כלל ודוק:

ואוסיף נופך דחזקת כשרות הוא מכח הרוב ישראלים כשירים שומרים תורה ורוב ישראלים כשרים אינם חשודים אפי' לד"א וזה שיצא ונחשד לד"א איתרע לי' רובא והוי כרוב נשים בתולות נשאת וזו דאין לה שיצאה בהינומא איתרע לה רובה עיין תב"ש יו"ד סי' כ"ט (ועיין פנ"י בגיטין דף י"ד) וחזקת איסור של הבהמה לא אתרע דמה שהיא מתה לפנינו דלמא נהרגה ולא נשחטה ודוק:

י יצא הדר"ג נ"י להשיב על ראי' שהבאתי לפי' נקי וצדיק מדברי הרמב"ם אם הי' רודף אחר חבירו להרגו ונמצא הרוג אין הורגין אותו משום נקי וצדיק כ' פר"מ נ"י וז"ל הנה לכאורה נראה איפכא כיון דרודף ניתן להצילו כ"ז שלא הרגו ולא אמרינן בזה נקי וצדיק אל תהרוג רק אחר שנמצא הרוג כ' הרמב"ם כן אבל קודם המעשה לא אמרי' כן משום להציל את חבירו ל"א כן א"כ גם ברוצה לעבור עבירה אין לדון בזה משום נקי וצדיק דזה נאמר לאחר המעשה עכ"ל:

ישמע ידידי נ"י א. שם מעשה שהרים יד ורודף אחר חבירו להורגו אינו נקי וצדיק כל המרים יד להרוג את חבירו נקרא רשע "רשע למה תכה רעך איש זרוע לו הארץ ואבד נקיותו וצדקותו באותו דבר ויש לחוש פן יהרוג חבירו והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו כדילפי' במחתרת עיין סנהדרין דף ע"ב דגילתה התורה שטוב להרוג אותו שימות זכאי ואל ימות חייב דנרדף יציל עצמו בחיי חבירו דלא שייך לומר מאי חזית דדמך סומק טפי דבודאי דמו סומק טפי דחבירו גרם לנפשו שרודף אחריו ויחפוץ לשפוך דם נקי וע"ז נדרש יפה חייך וחיי חבירך חייך קודמין וממילא כל איש ואיש מותר להרוג הרודף כי הקב"ה התיר דמו כמים אבל אם כבר נמצא איש הרוג ובא הדבר לפני הב"ד לדון רוצח לכפר עונו ופשעו אז אמרי' נקי וצדיק אל תהרוג כ"ז שי"ל שהוא נקי וצדיק בעון זה לא בא רשות לב"ד לשפוך דם כדי לכפר עליו דדלמא לא חטא כלל אבל אם הי' רוצה לעבור עבירה אמרי' דהוא בחזקת נקי וצדיק ולא יעבור ואיך יכוף הב"ד ללקות או להרוג אותו היתכן גילתה התורה מי שבא לעבור ימות או ילקה די אם ימות או ילקה לאחר שעבר ולא נאמר יולקה ויומת זכאי דמה נאבד אם יולקה ויומת אם הוא חיוב אבל ברודף יהי' איבוד נפש רעהו שכן טוב שיומת זכאי ואל ימות חיוב כמו בבן סורר ומורה דשם גילתה התורה דימות זכאי ואל ימות חייב יען שלבסוף יהי' מלסטם את הבריות רק שם מצות אבות להביא את בנם הגם שלא התחיל להיות רודף ובגדול צריך להיות רודף שאין זמן עוד להמתין ואמרה התורה אז שימות זכאי ואל ימות חיוב ולא נאבד נפש מישראל ודוק:

ב. ברודף אמרינן ס' נפשות להקל הנרדף הוא בס' סכנה ואמרה התורה וחי בהם ולא שימות בהם שמפני ס' מותר להציל עצמו בדם חבירו אשר רודף אחריו הגם שאסור להציל עצמו בדם חבירו ה"מ אם חבירו גרם לו הסכנה מותר להציל עצמו מידו אפי' בדמו כדמצינו אם המלך מבקש איש ידוע מותר למסור לו בידים כמו בשבע בן בכרי דאם לא ימסרו אותו הוא יגרום להם המיתה ומותרין להציל עצמם שלא ימותו בעבורו שחייהם קודם לחיי חבריהם וה"ה וק"ו ברודף שהוא גורם לו סכנה מותר להציל עצמו אפי' בדמו דהא חזינן דמצילין האם בעובר דהוא רודף אחרי אמו אבל אם כבר יצא ראשו אין מצילין את האם דמן שמי' קרדפו לה עיין סנהדרין דף ע"ב ובסוף פ"ז דאהלות ובח"מ סי' תכ"ה ועיין ברמב"ם ה' רוצח שכ' שלא לחוס על נפש רוצח ויש לי הערות אבל אין כאן מקומו:

ג. עוד יש הבדל בין אם הב"ד בא להרוג או ללקות איש אז שייך לחקור נקי וצדיק אל תהרוג כי ישפטו את העם משפט צדק כתוב כמבואר בדרשת הר"ן אבל ברודף הוא דבר שאין נמסר לב"ד אלא לכל איש ואיש מישראל אז הותר דם של רודף ביד כל איש כדי לבער כל ס' סכנה שלא יוחנף הארץ בדמים ועיון במג"א סי' שכ"ט הגם שהי' ראוי שיניח לוקח ממונו ודוק: הנה השבתי בעזה"י על עשרה דברים אשר השיג עלי ומ"ש בכרבלתא לא תלך ערום אטו ערום דוקא הלא אז בודאי כבוד בריות גדול רק שמא לא תלך בלי זה שלא יהי' לה מלבושים תחתי' לפי כבודה ועיין בשבת אשר חששו על מלאכות עבור בושה וגם בהך דמותר לילך בנחת אם נטמא במקדש כבר הרגשתי בעצמי וחקרתי שאני כלאים דחיוב על הנאת חימום אז כל הנאה והנאה בפני עצמו כמו בבעילת איסור כל כח וכח בביאה ודל"ב אני טרוד מאוד ד' ישפות שלומו שלום רב לאוהבי תורתיך כתוב הדוש"ת הק' חיים סופר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה