שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן כב
חיים בריאים ורב הצלחות לי"נ הרב הגאון המפורסם בתורה ויראה כבוד הרב דוד ליב נ"י אב"ד דק"ק קרס"ט יע"א מכתבו קבלתי אשר ביקש אעשה בל"נ כאשר יהי' בידי נעשות אם יסכים ד' וכאשר אדע לבשר טוב לא אתמהמה להודיע לו במוקדם ופלפולו על דברו ראיתי ואת ואת אשר חשבתי בלבי אערוך לפניו ואת אשר יבחר יקרב אליו כי והב בסופה יאמר במלחמות ד' בספר יכתב יקשב ד' וישמע אם הקול קול יעקב להגדיל תורה לדעת קושט דברי אמת דברי אוהבו הדש"ת:
א ראיתי שהדר"ג נ"י יצא לחקור במה שפרשתי בדברי דג"מ שמי שרוצה לעשות עבירה במזיד אין ישראל חבירו צריך להפרישו כי רק בשוגג צריך להפרישו דומי' דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו דקטן אם הוא מזיד הוא רק כשוגג והוספתי דדג"מ מודה דב"ד בוודאי מכין אותו כדי להפרישו מעבירה אבל מי שאינו דיין ושופט אסור להכות ובעבור זה משה רבינו ע"ה קרא רשע למי שהרים יד להכות רעהו ישראל ושני אנשים עברים הלשינו שרוצה גם להרוג אותם כאשר הרג את המצרי וישאלו נו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו אבל באמת הי' כוונת מרע"ה רק נקיים מצות תוכחה וקראו רשע על שהרים יד והשיג הדר"ג נ"י דא"כ למה הרג המצרי וע"כ יען דבן נח נהרג בדיין אחד אם כבר עשה עבירה כל אחד יוכל להרגו וא"כ למה אמרו בסנהדרין דף נ"ז דצריכים להעמיד דיינין היינו להזהיר את העם בעתיד והמזהיר צריך להיות ממונה לדיין וע"כ חרה אפם של שני אנשים איך הוא הזהיר אותם אם הוא אינו דיין וסיים וז"ל ואולי י"ל דע"כ דישראל בעת ההוא דין ישראל הי' להם דאל"כ הא דיליף בסנהדרין ב"נ שהכה ישראל חייב מיתה ממרע"ה שהרג המצרי משמע ב"נ שהכה חבירו ונא חבלו אינו חייב והרי קודם מ"ת הי' ב"נ אע"כ דישראל כבר הי' להם דין ישראל וא"כ ע"כ דלישראל צריך ב"ד דווקא עכ"ל:
הנה הרמב"ם פ"ט הל' מלכים הל' י"ד כתב וז"ל כיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בע"א ובדיין אחד בלא התראה ועפ"י קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם עכ"ל ולפי דברי הדר"ג יהי' התכלית להושיב דיינים רק להזהיר את שהמזהיר צריך להיות דיין וא"כ קשה למה כתב הרמב"ם לדון בשש מצות הא לדון כל איש הרואה את העבירה דן אותו והורגו והי' לו לומר רק להזהיר את העם וצע"ג:
ונלע"ד דמצות דיינים נחלקו לחלקים א. שיושיבו דיינים אנשים מלומדים היודעים בטוב המצות אשר מצווין עליהם בני נח ויש להם שכל וחכמה ומעלות אנשים מלומדים אשר ישפטו בין איש לרעהו כי יבואו שנים לדון לפניהם בדברי ריבות אשר ימצא בין אדם לחבירו תביעות וטענות אם לחוב או לפטור וישפטו הדיינים להורות להם הדרך אשר ילכו בה דבר זה נוגע למצוה הזאת ואסור ודבר זה מותר ובכלל זה איזה אונאה או עושק ושכר שכיר ושומרים ואונס ומפתה ואבות ניזקין וריבית וכדומה אשר כי יגש איש את רעהו וישפטו הם אם לחייבו או לפטור אותו כי זה תכלית בעלי דינים שיבואו לדיין לשפוט ביניהם וכל אשר יצא מפיו יעשו שניהם יחדיו ברצון הטוב:
ולדעתי הגם שגוי נהרג בע"א אעפ"כ אם יבוא מעצמו ויודה שעבר אחת מאזהרות אשר חיוב עליו מיתה לא יהרג והגם שהדיין קרוב או עד קרוב נאמן עליו כמבואר ברמב"ם וז"ל ועפ"י קרובין עכ"ל היינו אפי' העד וגם הדיין קרוב בכל זאת עפ"י עצמו לא נהרג דשאני קרוב מבחוץ מאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע עיין סנהדרין דף ט' וכתובות דף י"ט דמשמע מרש"י דכל הטעם דאין אדם משים עצמו רשע יען שקרוב פסול לעדות וא"כ במשמע דבב"נ דקרוב כשר לעדות יהי' ג"כ משום משים עצמו רשע וצ"ע:
בכל זאת נ"מ דשאני לעשות עצמו רשע או להיות עד על עצמו להמית אותו דאולי הוא מן המחכים למות ומבקש שאיש יקח את חייו דעכ"פ צריך עדות ע"א כשר דהא אשה פסול לו לעדות כמבואר ברמב"ם וז"ל אבל לא בעדות אשה עכ"ל ואדם על עצמו אינו בגדר עדות כנלע"ד:
ואל יפלא שדוד הרג גר עמלקי שאמר שהמית שאול ופי' שם ברלב"ג שלא הי' גר צדק אלא שדר בארץ ישראל משמע שב"נ נהרג עפ"י עצמו לק"מ דהרמב"ם כתב בפרק ח"י מה' סנהדרין הל' ו' וז"ל גזירת הכתוב שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא עפ"י שנים עדים וזה שהרג יהושע את עכן ודוד גר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות הי' אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מהעמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעים החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת המלך הוא עכ"ל ואותו סברה שייך ג"כ שלא להרוג ב"נ עפ"י עצמו וק"ל:
ב. הגם שבן נח אין צריך התראה ויתיר עצמו למיתה אבל עכ"פ צריך להיות מוכח ממעשיו שהוא מזיד או אומר מותר שקרוב למזיד עיין בכ"מ ובלח"מ פ"י מהל' מלכים הל' א' ואם שגג פטור וכן יש דינים מי שמשמר שבת חיוב מיתה בידי שמים ומכה ישראל חייב מיתה או עוסק בתורה חייב מיתה וכולן רק בידי שמים אעפ"י שלא נהרג בידי אדם וכן לדעת אם שיתף ע"ז מותר לו או אם צריך לקדש שם שמים ולמות על קידוש השם או לא וכן אם מותר ליקח שוחד או להטות משפט או לסלק עצמו בעבור פחד והיזק עיין ירושלמי בזה או אם מחויב על השחתת זרע וכדומה וכל הטעם דאומר מותר חייב מיתה בידי אדם בעבור שהי' לו ללמוד ולא למד ואם לא יהי' אנשים ממונים ללמד מאין הי' לו ללמוד ולכן צריכים דיינים מומחים שהם ג"כ שופטים הקוראים בשם ד' ללמדם לדעת מה ה' שואל מהם לעשות או להשמר בעשה או להשמר בל"ת:
ולדעתי מה שכתב הרמב"ם פ"י הל' מלכים וז"ל ולעולם אין עונשין מהם לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצוה עכ"ל והביא מרן חתם סופר ז"ל בסי' שי"ז קו' גדולה הא שיעורין לא נאמרו לבני נח והרא"ש בתשובה כתב שלבת לי"ב שנים ולבן לי"ג שנים נעשים גדולים הוה בכלל שיעורין הנאמרים למשה מסיני וא"כ הי' ראוים לענוש קטן בב"נ ותי' מרן דיש קטן ממש שאין בו דעת זה פטור גם בב"נ אבל בפלגות ראובן גדולי חקרי לב במופלא סמוך לאיש ואעפ"כ בישראל תלי' דווקא שנים ובשערות זה הלכה למשה מסיני בישראל דוקא דפח"ח:
הן אמת דבמקו"א הבאתי דברי ריטב"א שאינם משמע כן דבש"מ בכתובות דף י"א בד"ה גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד כתב וז"ל פירש רש"י ז"ל שהביאוהו אביו ואמו לב"ד לגיירו אע"פ שלא נתגיירו הם ואעפ"י שהוא אין בו דעת כלל מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכ"ש כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר ולאפוקי כשאין בו דעת כלל ואין אביו ואמו מביאים אותו לב"ד שאין מטבילין אותו הריטב"א ז"ל עכ"ל משמע דקטן שיש בו דעת ובא מעצמו להתגייר גם הוא בכלל שמטבילין אותו על דעת ב"ד ולדברי אדמ"ו כיון שיש לו דעת הוא בכלל גדול בב"נ דלא נאמרו בו שיעורין ודוק וגם עוד הביא הש"מ שם שיש מביאים ראי' דמהני הגירות מדאורייתא וכתב וז"ל ויש מביאים ראי' דגרות קטן מדאורייתא מדכתיב גבי גזל גר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו ואמרי' בסנהדרין איש אתה מצווה לחזר אחריו אבל קטן אי אתה מצווה לחזור אחריו אם יש לו גואל אלמא משכחת לה גר קטן מן התורה או שגיירוהו על דעת ב"ד או שנתגיירו בניו ובנותיו עמו עכ"ל ותירצו תירוצים שונים בנתגיירה מעוברת או בשפחה מעוברת ולא תי' דיש הבדל אם הי' קטן בר דעת והגיע למופלא סמוך לאיש דמהני מדאורייתא ובין גר קטן שהביאו אביו ואמו דשם לא הוה מדאורייתא וק"ל:
ועכשיו נ"ל דלק"מ דאם הוא נשאר בן נח אז לא נאמרה בו שיעורין אבל איך יהי' הגירות מהני הא בתורת משה מסיני הקטן אינו איש ואיך יכנוס קטן בכמות השנים בדת ישראל אם בדת ישראל מעשה קטן אינם כלום הלא היום או למחר יחלל שבת ופטור בדת ישראל שהוא קטן ואיך יהי' נחשב לגר גמור הא הוה תרתי דסתרי אהדדי אבל לעולם אם הוא ב"נ עונשין אותו אם הוא בר דעת ודו"ק:
נחזור לענינינו שהאמת כדברי אדמ"ו שהקטן היינו שאין בו דעת שלימה ולא הי' אצלו החיוב ללמוד ואפי' למד אין לו לב להבין מי הוא הקב"ה המצווה עיין [תוספתא פ"ה דנדה על] המשנה בת י"א שנה נדרי' נבדקין ויראה פלא שבדק אם אינו סובר שהחמה אלקות וא"כ פטור דאינו בר מצוה אפי' אם עשו התראה לא מהני ודוק:
ובזה יובנו לי דברי הרמב"ם שכתב חייבים להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך וביאר (א) לדון בשש מצות עכ"ל היינו כי יהי' דברים הנוגעים בעניני שבע מצות כי ישאל איש אם זה בכלל עריות או עושק או גזילה או ניזקין או בגדר אונס או מפתה וכדומה (ב) להזהיר את העם שידעו מה ה' שואל מאתם שיהי' יודעים עונש כל עבירה עם כל הסעיפים מה שנכלל בכל מצות ואזהרות שלהם וגם לידע שעל עבירה זה בא מיתה בידי אדם ועל עבירה זה מיתה בידי שמים וגם שבר דעת יומת אפי' קודם י"ב שנים אם הוא בר דעת וכדו' שעי"כ שיש לו ממי ללמוד ולא למד יומת אח"כ אפי' אם הי' אומר מותר ואח"כ ביאר הרמב"ם אם הי' כאן דיינים ושופטים שהי' לו מקום לשאול אם יש לו דבר וגם יש שופטים שהי' מורים בעם ועבר עבירה אז נידן בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה אבל דווקא מי ששמו דיין שיודע הדינים לדון על פי דת הנותן בב"נ אבל הדיוט אין רשאי להרוג חבירו בן נח כי מי שם אותו לאיש שר ושופט או דיין ומוכיח הלא יש שופטים בארץ אבל אם לא עשו משפט למי שגוזל כולם חייבים יען שראו הגזילה בעיניהם ולא מושיבין לשפוט את האיש ולא נתחייבו כל אנשי שכם מיתה רק יען כי אנשי שכם ראו גונב נפש ולא השיבו דיינים אז כולם חייבים מיתה על שלא מושיבים דיינים לעשות משפט בארץ ודוק וכן משה רבינו ראה שאין שופט לעשות דין דכתיב ויפן כה וכה וירא כי אין איש אז עשה הוא את הדין כי הי' מומחה לרבים שהי' משבט לוי אשר הי' המורים במצרים כנודע ממדרשים ומרמב"ן בתורה כחכז"ל לכו לסבלותיכם וכן שמעון ולוי עשו דין בשכם כי היו מומחין יודעים הדין אבל אם יש שופטים בארץ אז אם גוי עובר עבירה צריך לדון אותו דיין דוקא ולא שכל מוצאו יהרגהו כנלפענ"ד ובכל זאת צריכים אנו לדברי מדרשים שם יען שרמב"ם פסק דגוי שהכה ישראל מחויב מיתה רק בידי שמים ולא בידי אדם וא"כ איך הרג משה את המצרי אלא ע"כ שגזל את אשתו וק"ל:
ורמב"ן פ' וישלח הביא בשם רמב"ם וז"ל והרב השיב בספר שופטים ואמר שב"נ מצווין על הדינין והוא להושיב בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהם וב"נ שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להורגו הר"ז הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראוהו וידעו ולא דנוהו עכ"ל הפשטות משמע כדברי הדר"ג נ"י שאפי' הדיוט הרואה בחבירו עובר אחת משבע מצות מחויב הוא להורגו הוא העד והוא הדיין ואין לו להביא אל הדיין או אל השופט אשר יהי' עליו ואם לא הורגו הוא מחויב סייף ורמב"ן השיג על הרמב"ם דעל מצות עשה לא נהרגין ומצות דיינין היינו שאם ב"נ עובר על עושק או גזילה שנהרג עליו יעו"ש ולדעתי שהרמב"ם סובר דהכל נכנס בכלל הדינים להורות כי יפלא דבר אם זה אסור או מותר וגם להזהיר העם ברבים שידעו את הדינים ואם אח"כ עבר צריך שיובא לפני דיין הבקי בדינים והוא ממונה לרבים שנקרא שמו דיין כנלע"ד:
אך מה שהשיג הרמב"ן על הרמב"ם אם אמת כדבריו למה לא הי' יעקב אבינו זריז במצוה לעשות בעצמו הריגת עיר שכם ולא די שלא הי' זריז קצף על בניו על שהי' קדושים לעשות משפט כתיב יעו"ש:
בער אנכי מלהבין דבריו הכי יש ערבות על בני נח שאם אחד יחטא בעולם שיבואו כל בני נח לנקום כי בב"נ נעשה המצוה על כל עיר ועיר לבדה שכל בני עיר מחויבים להושיב דיינים ושופטים את בני עירם ואם לא עשו כן כולם חייבים מיתה אבל אין שום ב"נ מעיר אחרת מחויב להרוג אותם כיון שאין דר עמם וא"כ הגם שרמב"ם תי' קושי' הגדולה איך עשו שני שבטי ישראל מעשה להרוג נקיי נפש בעבור שאחד עשה נבלה באחותם ותי' הרמב"ם שכל בני שכם הי' מחויבים מיתה וא"כ לא שפכו שמעון ולוי דם נקי אבל גם הם לא הי' מחויבים לעשות כן וגם יעקב קצף עליהם למה להם להכניס בסכנה בדבר שהם פטורים ממנו הלא הרבה שלוחים למקום ודו"ק:
ועוד יעיין שאדמ"ו מרן חתם סופר סי' רצ"ה וכיון שהתפלא על הש"ך שאמר בגר קטן כח ב"ד יפה ונתקשה אדמ"ו ז"ל איזה כח יש לב"ד של ישראל על קטני או"ה ומסופק אם ב"ד של שבט אחד יש להם כח על קטני שבט אחר והביא דברי רמב"ן פ' סדום שזה הי' חטא של ישראל שעלו למלחמה ולא שאלו ב"ד של שבט בנימין כי להם לשפוט שבטם ולא שבטים אחרים יעו"ש וכתבתי על הגליון שם וז"ל עיין מג"א סי' קנ"ג ס"ק ל"ז שהעיר מדברי ריטב"א דאין ב"ד עיר אחרת יכולין לעשות תקנה על בני עיר אחרת לענין הכרזה ואולי ספק של אדמ"ו ז"ל שב"ד של שבט יש להם כח יותר ועיין בח"מ סי' ק"ט ובמחה"ש סי' קנ"ג ועיין רמב"ם הל' סנהדרין והל' ממרים וק"ל וא"כ מהכ"ת הי' בב"נ חייב על גרים כיעקב ובניו לשפוט עיר אחרת והגם שמצינו דעלה פנחס וכל ישראל כנגד בני גד ובני ראובן בבנין המזבח שאני התם כמובן ודוק:
וגם אם ת"ל דבב"נ מחויב עיר אחת לשפוט בני עיר אחרת היינו בני נח עם ב"נ אבל יעקב ובניו שיצאו מכלל ב"נ ואמרו כי נבנה עשה בישראל איך יהי' חיוב על יעקב ובניו לשפוט את בני נח יעיין בחדושי ר"ן בסנהדרין נ"ז דחקר איני הי' לשכם שופטים ואקצר:
סוף דבר שלדעתי [הגם שלכאורה] מי שאינו ממונה יכול להיות שופט להמית הב"נ העובר עבירה כדמשמע מרמב"ם צריך להיות דיין ממונה דאל"כ הי' לגמ' לומר ב"נ נהרג ע"י אחד שראהו עובר עבירה ודנקטו ע"א ודיין אחד משמע דרואה חבירו עובר עבירה לא יכול להרוג אותו עד עמדי לדין לפני דיין מומחה רק אם לא נמצא דיין אז הרואה יכול לדון עליו כנלע"ד: ומה שמוסיף דע"כ דבני ישראל כבר יצאו מדין ב"נ דאל"כ איך הרג משה למצרי משום דגוי המכה לישראל חיוב מיתה וקשה הא גוי המכה לגוי אינו חייב מיתה והלא אז היו לבני ישראל ג"כ דין ב"נ וע"כ דכבר הי' להם דין ישראל וא"כ ניחא דאמרו מי שמך לאיש שר ושופט דלישראל צריך ב"ד באמת כבר האריך בקו' הנ"ל הפרשת דרכים בדרך דוד וגם בדרך האיתרים דרוש שני מגמ' הנ"ל והוכיח דהי' להם דין ישראל ומהר"ש תי' דרצה להמית את ישראל יעו"ש:
ונ"ל דאבות יצאו מכלל בן נח משעה שהתגייר אברהם אבינו אבל לכלל ישראל לא בא כמו דמצינו בעבד דיצא מכלל ב"נ ולכלל ישראל לא בא וא"כ גוי המכה אותו חייב מיתה אבל לענין שישראל חבירו יכול לשפוט אותו בדיין אחד ובע"א ובלא התראה דהי' כל זה חידש הקב"ה אם כבר בא לכלל ישראל וגמ' יליף אם משה הרג למצרי יען שהרג עברי שיצאו מכלל ב"נ מכ"ש לישראל גמור ויש להבדיל עוד בין עבירה שכבר נעשה לא צריך ב"ד אבל בעתיד צריך ב"ד ויעיין מרגליות בטו"א בחגיגה דף ג' בד"ה שהי' תחלה לגרים שביאר זה דעשו נקרא ישראל מומר דאבות יצאו עכ"פ מדין ב"נ וגמ' חולין גיד הנשה נאסרה ובהמה טמא עדיין מותרת דעדיין לא נכנסו לכלל ישראל ודוק ויעיין ילקוט מכה איש עברי מאחיו שהי' האיש משבט לוי יעו"ש וא"כ הי' משה נשיא שלו וק"ל:
ב עוד השיג על מה שהחזקתי דברי דג"מ דמצווין להפרישו הוה בישראל גדול שוגג אבל אם במזיד עובר אין צריך חבירו להפרישו דמוכח כן מגמ' מניין שלא יושיט כוס יין לנזיר אם לא בתרי עברי דנהרא ת"ל לפני עור לא תתן מכשול וקשה מהכ"ת יושיט הא מצווה להפרישו אלא בוודאי אין מצווה להפרישו והשיג עליו הדר"ג נ"י דעכ"פ קשה איך קאמר מניין שלא יושיט וודאי דלא יושיט משום מצות תוכחה ועוד קשה דגם ל"ת איכא בתוכחה דילפינן מן וכשלו איש באחיו ומדצריך קרא למצות תוכחה ולא ידעינן מן וכשלו וע"כ מוכשלו איכא ל"ת כמו כן בכל מקום וצריך מצות תוכחה לעשה וא"כ פשיטא דלא יושיט כיון דכל ישראל ערבים זה בזה אלא ע"כ דמיירי בשוגג דליכא מצות תוכחה כמבואר במג"א תר"ח עכ"ד: נפלאתי על הדר"ג נ"י הכי לא משכחת דהוכיח אותו עד שיצא כדת של תורה עד נזיפה או קללה או הכאה וכדומה וא"כ יצא מכלל ערבות וגם מ"ע של תוכחה וחקרו חכז"ל אם לא בתרי עברי דנהרא יש לאו דלפני עור הגם דליכא מלקות אבל עכ"פ עובר בגופו לאו אשר מחויב למסור ממונו עיין בא"ח תרנ"ו וביו"ד סי' של"ד אף שנפטר ממצות תוכחה ובכל אופן אפי' אם לא הוה בתרי עברי דנהרא איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה עיין בא"ח סי' קס"ג וסי' שמ"ז ודג"מ מחדש דבישראל גדול במזיד ליכא מצוה להפרישו דלא כמשמע מפשטות הש"ך ומג"א והבאתי ראי' דא"כ פשיטא דלא יושיט אם לא יכול ליטול מעצמו דהא מצווה להפרישו וע"כ דבמזיד אין מצווה להפרישו והי' ס"ד דמותר גם להושיט לו קמ"ל דכאן יש לאו שבגופו לפני עור והוה הדין דצריך לסבול כמו אם יעבור על שאר לאו אבל להקשות דלא יושיט משום מצות תוכחה לק"מ דכבר הוכיחו על פניו בשאר לאוין ולא שמע אליו רק גער בו והכה אותו אבל עכ"פ הוא מצווה להפרישו אם יש בידו למנוע ממנו האיסור וא"כ ש בתרי עברי דנהרא יש בידו להפרישו אלא ע"כ כדברי הדג"מ ודו"ק:
ועוד חקרתי במקו"א דמצות תוכחה לא חל רק כשנראה החטא אז בא מצות תוכחה אבל אם אחד מסופק אם חבירו יחטא לא חל עדיין מצות תוכחה שאין בעולם עדיין נשיאות חטא אבל רואה או יודע בבירור שרגיל לחטוא בהנה כמו נשים בעיו"כ כ' הרמב"ם בסה"מ סי' ר"ה וז"ל אבל אנחנו מצווין שלא לחטוא ושלא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה ואם ישתדל להמרות חייבים אנו להוכיחו ולהשיבו ואעפ"י שלא יצא עדות וחייב עליו דין והוא אמרו יתעלה הוכח תוכיח את עמיתך עכ"ל אז יש תוכחה אבל מצות ב"ד מצווין להפרישו הוה אפי' בספק שלא ליתן ביד תינוק דבר איסור עיין גמ' ומג"א סי' שמ"ז ושם בנזיר מבואר אפי' דהוה ספק אם ישתה ובגוי ליכא מצות ערבות ועיין בפלתי סי' כ"ז ובתב"ש פסחים כ"ב והבן זה:
ויש לי פלפול נאה עם אחי הרהמה"ג הרב ר' זוסמאן נ"י על ספרי מ"ח סי' ס"ג בד"ה איידי דחקרתי שם איך בעל יהודא ולא ידע מי הוא דהא כסתה פני' דלמא היא מאחת העריות ואמרתי דסמך דלא תכשיל אותו בלפני עור יעו"ש והקשה אותי אחי הרב נ"י הכי אוסף על מצות ב"נ לאו דלפני עור והשבתי לו בירור מכמה מקומות ברש"י ורמב"ן בתורה דלאו דלפני עור הוא בב"נ כמבואר ברמב"ן בנחש וברמב"ן באברהם ובאבימלך וכדומה כי הוא בכלל רוצח כי גדול המחטיא יותר מן ההורגו אך תלמיד אחד הראה לי תוס' בע"ז דאין שייך בב"נ לפני עור ואין כאן מקומו (ועיין תוס' חגיגה ובמ"ל):
וגם נפלאת בעיני ששמח שמצא במג"א דתוכחה הוא רק במזיד וא"כ איירי שם בפסחים בשוגג וקשה הא א שם בדבר אשר מחליטים מוטב שיהי' שוגגים ואל יהי' מזידין ולא צריך להודיעהו א"כ ליכא מצות תוכחה אבל במקום שמחויב לעשות משוגג מזיד א"כ גם זה נכלל להוכיח ולהודיע לו האיסור שיהי' מזיד וא"כ עדיין קשה הא צריך להודיע לו להיות מזיד מהכ"ת יושיט לו והלא אמרו מניין דשלא יושיט כוס יין משמע חבירו עומד קרוב ממנו שיוכל להודיע לו כמו ויושט לה המלך את שרביט הזהב ודוק: ובזה נסתר מה שהזכיר כאשר הי' אצלי בשנה העברה הקשה לי על הרא"ש פ"ק דשבת למה חקר מחמת דלא גרע מקטן תיפוק לי' משום דאיכא מצות עשה להוכיח ומכ"ש שלא יסייע לעבירה עכ"פ:
ידעתי אהובי ידעתי וגם אזכור אשר השבתי לו לא מצאתי אם עדים מתרים באיש שרוצה לעבור עבירה ויש בידם למנוע ממנו העבירה ולא עשו כן א"כ נימא הנך עדים רשעים נינהו שעברו על שלא מיחו והפרישו ואיך יהיו מעידים עליו אלא בודאי דיחיד אינו מצווה להפרישו רק להגיד שזה עון שיבא עליו עונש מיתה או מלקות ואם מתיר עצמו למיתה או למלקות ואומר אעפ"כ נפשם הצילם והוא רשע בעונו ימות וחטאים תרדף רע במלקות אם עושה בשוגג יש לו כפרה בקרבן אם איסור מיתה או כרת ומאי איכפת לעדים להודיע לו אולי יהי' נעשה משוגג מזיד דהא לא ניתן התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ומוטב שיהי' נשאר שוגג ויהי' לו כפרה בבטח ולכן החכים הרא"ש דיש חיוב עליו להפריש כמו בקטן אצל נבילות דב"ד מצווין להפרישו וכעת אשר אני עוסק בה נגלה דקשה קו' הדר"ג נ"י דמבואר בסי' תר"ח בעבירה המפורשת בתורה צריך לעשות מזיד משוגג וממילא חל עליו גם מצות תוכחה להגיד לו ולהוכיח אותו שלא יעבור במזיד א"כ נשאר קו' הדר"ג נ"י דבלא"ה אסור דהא צריך להוכיחו:
שוב התבוננתי דלק"מ דרא"ש בא להשמיענו שלא יאמר אני אתן לו כדי שלא יאמין שאני קופץ ידי מצדקה ואח"כ אני מוכיח מומו אם ישמע טוב ואם לא ישמע מה איכפת ומשמיע דנהפוך הוא שיש איסור בדבר אם מניח לו להוציא הגם דפטור אבל לא קיים מצות הפרשה וק"ל:
ומה שהתפלא מאין נלמד חילוק בין שוגג למזיד ביחיד כי בתורה נאמר רק שופטים ושוטרים לב"ד לייסר את העם וזה במזיד וממילא ידעינן גם שוגג אבל ליחיד להפריש בשוגג מנ"ל איך יש רמז על זה בתורה עכ"ד הדר"ג נ"י:
לא ידעתי למה התפלא עלי הלא סברה דמה מזיד דקטן דצריך להפרישו יען דמזיד שלו שוגג הוא וממילא ידעי' שוגג דגדול מהכ"ת יהי' מצווה להסיר אבן אם ילך עור בדרך ועוד הוה שליח הב"ד מסתמא להציל בני ישראל גם מעבירת שוגג עיין ש"ך יו"ד סי' קי"ט אם מכר לו טריפות בשוגג ואכל צריך להחזיר לו הדמים דצער לו דאכל טריפות הגם שיש לדחות דמאכל איסור שאני כמ"ש תוס' חולין דף ה' ד"ה צדיקים עצמן לא כ"ש אבל לא מצינו מי שמכר מלבוש שעטנז עד שנתבלה שיחזיר לו הדמים מ"מ השכל מחייב דעל שוגג כל ישראל שלוחי ב"ד להפריש אבל להיות מצווה להפרישו במזיד הוא רשע בעונו ימות רק הב"ד מחויבים לעמוד בפרץ כחכז"ל בני אם ערבת לרעך יעיין בשערי חיים שער ג' אות ד' והוא כח ב"ד לרדות בו בפרך כי עליהם להקים התורה וע"ז לא מהני שליחות כי הוא מצוה שבגופו ושפטו את העם בכל עת ועל פיהם יהי' כל ריב אבל לא שייך בו שליחות כנלע"ד:
ג ומה שפרשתי בחקירת דג"מ את דברי הרמב"ם דברישא איירי בשוגג לכן כ' קרעו מעליו ובסופא דאיירי במזיד לכן כתב רק שפושט ולא כתב קרעו וכתב הרד"ג נ"י וז"ל והוא תמהון גדול דאם בשוגג למה קורעו יאמר לו הפשט והלא אינו עבריין ויפשיט מעצמו ואם יאמר לו דאינו רוצה להפשיט שוב הוא מזיד ופלא עכ"ל:
גם אני חקרתי תל"י במק"א רק מה דפשיטא לי' להדר"ג נ"י בעיני נהפוך הוא בשעה שרואה על חבירו כלאים בא עליו החוב להפרישו מן החטא אשר חוטא בשוגג דזה כח ערבות שכל ישראל מחויב להפריש את חבירו ואפי' מן השוגג דכל אץ ברגלים חוטא במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב עיין נב"י ח"ר א"ח סי' ל"ח וא"כ צריך לעשות מה שעליו וממילא לא יבוא עליו מצות תוכחה דמה יוכיח אותו אם הוא שוגג ומהכ"ת יוכל לעשות זאת לחבירו להודיע לו שיפשיט בעצמו אולי חבירו יתבייש לעמוד ערום בשוק וילך וישוב לביתו בכלאים שעליו מאי חזית דדמך סומק טפי שלא תחפוץ לקרוע בגדו בשוק שנא יהי' כאיש חסר לב אשר יבוא על חבירו כדוב שכול ויקרע בגדיו ותעשה זאת לחבירך שיפשיט בגדיו בשוק וילך ערום בשוק כשוטה ממש אשר קורע כסותו (מצוה שבא לידך אל תחמיצנה) קורע מעליו בגדיו ויהי' חרפתו מעט שיאמרו הרואים אוי לאיש שפגע באיש פרא אדם מאשר תגיד לו ויהי' מחויב לעשות מעשים כשוטה ולכן אין רשאי להגיד לו רק הוא בעצמו יקרע מעילו ובגדו עליו כי מד' יצא הדבר להרים על ולהקים הדת שלא יחלוק כבוד לרב ויקרע מעילו מעליו ואם הגיד לו הוא מבעט במצוה וגורם מכשול לחבירו כי הזריז הרי זה משובח וכל המתעצל הר"ז מגונה ודוק:
ועוד בארתי במקו"א דבאמת כלל גדול בתורה כל שנעשה בהעלם אחד חטאת אחד הוא וא"כ מי ששגג בלבישת כלאים כיון שהוא עליו רגע אחת לא יגדל חטאתו אם ימשוך שגגתו אפי' עד שישוב לביתו א"כ עליו אין להוסיף בחטא וממנו אין לגרוע ורק על הרואה בא חיוב חדש לפעול שלא יעשה עוד העבירה אפי' בשוגג א"כ הוא מצות הרואה את הכלאים ולא מצות הלובש את הכלאים בשוגג ובמה יפטור עצמו מחיוב ע"י שמגלגל העול על חבירו ומי התיר לו לעשות דבר זה להוציא עצמו מחיובו שלא כדת ודוק:
ומה יענה הדר"ג נ"י אם קרע מעליו בגדו הכי יתבע אותו לבד לשלם לו בגדיו בשביל זה הלא עשה כדת ופעל כדין והוצרך הרמב"ם להשמיע הדין שאמרו חכז"ל שמותר לו לעשות כן אם אינו רוצה לדבר עם חבירו שהוא שונא לו ולא יוכל לדבר עמו או שהוא אילם או מי שעליו השעטנז הוא חרש וכדומה אז הדין שקורע הבגד מעל גופו ומה שיכול להושיע עצמו בחכמה להגיד לו ולפטור מחיובו אין זה דין הגמ' והרמב"ם שמעתיק רק דברי חכז"ל ואין בזה תמהון כלל בעזה"י:
אך גם הדר"ג נ"י יפה ראה דדומה להך דשבועות דצריך לילך בדרך קצרה ולא בדרך ארוכה רק נתקשה שגם בסופא אם מצא בעצמו הי' לו לקרוע מעליו ולא לפשוט אותו ששוהה עכ"פ רגעים יותר עכ"ד:
ונ"ל להוסיף בדבריו דלכאורה אם יש השעטנז באחורי המלבוש וחבירו בא לו ואומר פשוט בגדיך כי שעטנז בו אין צריך להאמין לו כי הבגד עומד בחזקת היתר שחייט יהודי המוחזק בחזקת כשרות עשה לו הבגד ואין ע"א נאמן בדבר שלא הי' בידו והוא בחזקת היתר ומהכ"ת להאמין לחבירו שהוא רואה בו שעטנז וצע"ג:
אמנם לק"מ דהא בשלח ואחוי נאמן כמבואר בקידושין דף ס"ו ובש"ך יו"ד סי' קכ"ז ויעיין דבר נפלא בתשובת שיבת ציון היינו דוקא שיהי' ניכר אם כיחשם וה"ה בשעטנז אם ישלח בגדיו יראה לו השעטנז וצריך להאמין לע"א אפי' שמצריך להפשיט בגדיו ולהראות לחבירו יברר שהיא אמת וא"כ ישהה זמן מה ולכן הוא בא עליו וקורעו ולאחר שיהיה נקרע לקרעים יראה לו השעטנז אבל אם ע"א מגיד לו שלבש בכלאים אין מחויב לקרוע בעצמו כי ואמר לו אינו מאמין לו רק אפשיט אותו והראיני את מראיך אי' הוא השעטנז דלמא שגית ברואה ואין זה שעטנז דאורייתא כי ע"א נאמן רק שצריך להפשיט ולברר אם אמת אתו אבל אין כח עדות להאמין לו לקרוע הבגד מעליו וכן מבואר בט"ז בסי' קכ"ז ודוק:
ומה שהבין דהך קרעו הוה רק מידת חסידות מגמ' ברכות אשר רמז הב"י זה אינו דשם הוה החסידות שקרע מאשה בשוק והגם דלא נתברר לו שהיא יהודית וע"כ אמרו מתון מתון ד' מאות שווי' ובאמת אין איש מחויב לקרוע בגד אשה אבל לחבירו שהוא מכיר אותו שהוא יהודי והוא איש בודאי צריך לקרעו מדין תורה ודוק:
וראיתי שכתב הגם דיחיד לא יוכל להכות חבירו כדי להפרישו מאיסור אבל רשאי לאבד המאכל איסור אשר יחפוץ לאכול עכ"ד לדעתי נהפוך הוא אפי' הב"ד אין רשאי רק להכותו אבל לא נאבד ממונו חוץ אם יעשה בתורת מגדר מילתא כנודע שיוכלו להפקיר נכסיו אבל סתמא לא יוכלו לאבד ממונו וכ"ש יחיד שרשאי רק להוכיח לצאת ידי חובתו אבל אין רשאי לאבד ממונו כי מי שם לו והבן:
ד ועל מה שהסברתי דמשו"ה אין מכין אותו אם רוצה לעבור עבירה משום נקי וצדיק אל תהרוג נמתין אם עבר אז תמותת רשע רע אבל במ"ע דאי אפשר להכות אח"כ א"כ כופין אותו מיד דהא כבר חל עליו החיוב לעשות אבל בעבירה נמשכת דליכא עוד נקי וצדיק אז כופין אותו להפריש עד שתצא נפשו שלא יעבור עוד והשיג הדר"ג נ"י א"כ אם כבר עבר עבירה אחרת הגם שחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה אבל עכ"פ נקי וצדיק לא הוה עכ"ד:
נפלאת בעיני על הדר"ג נ"י דנימא מי שעבר עבירה אחת לא יהי' לו עוד שם נקי וצדיק על עבירה אחרת ולפי דבריו יפול המרגליות המאיר כל העולם אשר חיפש הפנ"י כתובות דף כ"ב שצריך התראה הגם שעפ"י רוב וחזקה העובר הוא רשע למות אעפ"כ יאמר הוא העובר שהוא נקי וצדיק יעו"ש וא"כ אם האיש עבר עבירה מקודם אשר לרוב כן הוא כחכז"ל היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך ולבסוף אומר לו לך ועבוד ע"ז א"כ לא יהי' צריך התראה הנשמע כזאת אם חשוד לדבר קל אינו חשוד לחמור הוא נקי וצדיק באותו דבר והתורה אמרה על דבר שאנו עומדים לדון עליו על אותו דבר צריכים אנו לחקור אם אינו נקי וצדיק ופלא שהבין צדיק לשבר אוזן מי שהוא קדוש ותמים האי צדיק הוא צדיק ראשון בריבו והצדיקו את הצדיק שזכה בדבר הזה וק"ל:
ופלא בעיני על הדר"ג נ"י שיהי' נעלם ממנו דברי רבותינו אשר הוא כלל בעדות דבספר המצות סי' ר"צ כתב הרמב"ם וז"ל הוזהר הדיין שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפי' הי' קרוב לאמת כגון שאדם ירדפהו שונאו להרגו ולהנצל ממנו יכנס לבית אחד והרודף יכנס אחריו ונכנסו אחריו ומצאו הנרדף נהרג והוא מפרפר ושונאו שהי' רודפו עומד עליו והסכין בידו ומטונף דם הר"ז הרודף לא יהרגהו סנהדרין על צד חתוך הגדר אחר שאין עדים מעידים עליו שראו ההריגה ובאה אזהרה בתורה מהרוג זה והוא אומרו ונקי וצדיק אל תהרוג ובמכילתא אמרו ראוהו רודף אחר חבירו להרגו והתרו בו ואמרו ישראל הוא בן ברית הוא אם הרגת אותו תהרג והעלימו עיניהם ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם מיד ההורג שומע אני יהי' חיוב ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג וכו' וכאשר חתכנו הגדרים בדמיון ובאומד הנה פעמים יהרוג נקי עכ"ל וכתב עוד שם וז"ל וכן כשהעידו ב' עדים עליו בב' עבירות בכל אחת מהם דין מיתה כגון אחד משניהם לבדו ראה אותו עובר על אחת והאחד ראה אותו עובר על אחרת הנה לא יהרג והמשל בזה כגון שהעיד עליו ע"א שעשה מלאכה בשבת והתרו בו והשני יעיד עליו שעבד ע"ז והתרה בו זה לא יסקל אמרו ז"ל אחד מעידו עובד לחמה ואחד מעידו עובד ללבנה שומע אני יצטרפו ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג עכ"ל וא"כ אני שואל אם המגביה יד על חבירו נקרא רשע ומכ"ש שרודף אחר שונאו להורגו אחר התראה אמר אעפ"כ שיהרוג ונמצא אח"כ הנרדף הרוג ואעפ"כ קרינן בי' ונקי וצדיק אל תהרוג ועוד שב' עדים על שתי עבירות נפרדות הכי זה צדיק ואעפ"כ לענין שנחליט להמית נקרא נקי וצדיק ועיין ברמב"ן שם שמהם דרשינן מן תיבת נקי ומהם שדרשינן מן תיבת צדיק ומכ"ש שנקרא נקי וצדיק מעבירה קלה לעבירה חמורה ודוק והי' לי להביא דברי רמב"ם פי' משניות ומהל' עדות ודל"ב:
והפליא עוד להשיב הלא אני בעצמי מביא רמב"ן ומגמ' שתורה מזהיר ולא תחטיאו הארץ לכוף לגרש שימנעהו מליקח א"כ חזינן שקודם עשיית עבירה חיוב למנוע עכ"ד פלא הלא בודאי חיוב שימנעהו אבל אין מכין אותו עד שתצא נפשו אטו ב"ד לא יעשו התפעלות למנוע ממנו עבירה חוץ מעשה שמתן שכרה בצדה אין כופין כלל אבל להכות עד שתצא נפשו אפי' הב"ד אין רשאי חוץ לרמב"ן כמו שבארתי במכתבי הראשון וק"ל:
ה הדר"ג נ"י יצא להסביר דברי ר"ן כתובות שבעבירה נמשכת מכין עד שתצא נפשו הטעם דהא דמכין בעשה היינו יען שמבטל העשה בשב ואל תעשה והשוא"ת מתחיל מיד אבל בל"ת כל זמן שלא אוכל ליכא קום ועשה אבל בנושא נשים בעבירות דמי למ"ע עכ"ד:
נפלאתי עליו הלא הבעילה היא האיסור והבעילה קום ועשה הוא דהא הדין נודר ועובד יורד ומגרש ויעיין גיטין ל"ד ובמג"א סי' כ"ח ויעיין קידושין דף ע"ט ויעיין רמב"ם מהל' א"ב וא"כ כל בעילה אחר קידושין הוה כאכילת נבילה והקדושין פעלו שתהי' האשה פסולה כנבילה שאם בעל אח"כ הוה כל בעילה כאכילת כזית נבילה ודוק:
ועוד לפי דבריו אם כבר התחיל ואכל חצי שיעור ורוצה לאכול עוד מכין אותו עד שתצא נפשו דעכ"פ התחיל בעבירה דאם אכל עוד מצרפין אנחנו לחצי שיעור שאכל דנאמר יען דהתחיל בעבירה ואכל חצי זית שאסור עכ"פ מן התורה ומבקש עוד כופין אותו עד שתצא נפשו או אם ועשה בשבת עקירה ורוצה לעשות הנחה וכדומה ודל"ב ודו"ק:
ומצאתי בדבריו שחזר מפרושו בר"ן בהבנת עבירה נמשכת וכתב וז"ל ראיתי כעת בתשובת אמרי אש סי' קי"ב (תמהתי הלא תלמידו הוא ולא כתב אדמ"ו או מרן ז"ל) הביא חדושי הר"ן בחולין דף קל"ב אין חילוק בין מ"ע ול"ת כגון אוכל חמץ אלמא דלאו במצוה נמשכת תמיד איירי עכ"ל ועיינתי בחדושי הר"ן ונתמלא כל הבית אור כי זכיתי לכווין לדבריו שכ' וז"ל בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון אומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו נ"ל דמצות ל"ת ועשה לאו דווקא אלא הכי קאמר בד"א דמלקין אותו ארבעים ותו לא במצות ל"ת ר"ל שמכין אותו ואומר לו לא תעשה עוד מה שעשית ואז כיון שהעבירה עשוי' לא מלקינן לי' וכן כיון שעבר סוכות ולא נטל לולב או שלא ישב בסוכה כיון דלית לי' למיתב בסוכה וליטול מלקינן לי' ארבעים חסר אחת ותו לא וכן אם חמץ בפסח אחר העבירה עשוי' אבל אם הי' בפסח והי' אוכל חמץ ומלקינן לי' ולא רצה לעמוד מלאכול חמץ אע"ג דמצות ל"ת היא מחינן לי' תו עד שיאמר רוצה אני או עד שתצא נפשו כנ"ל עכ"ל הרי ששפתיו ברור מללו שכל ההבדל הוא במ"ע שכופין אותו לקיים בעתיד ואם כבר אכל חמץ ומבקש לאכול עוד דומה לסוכה שאינו עושה אבל אם לא אכל חמץ רק רוצה לאכול אין מכין אותו עד שתצא נפשו ושישו בני מעי ואודה ד' בכל לבבי וגם אודה לד' שזכיתי לכוין לאדמ"ו ז"ל בתשובה הנ"ל שרמז על פסוק ולא תחטיא הארץ וגם מביא הפסוק ארור אשר לא יקום והי' לי הרהורי דברים בתשובה בראותי אבל אין העת מסכמת לבחון היטב:
ומ"ש הדר"ג נ"י שהרב המגיד נקט רשות ביד הב"ד להכותו וקשה למה לא יהי' חיוב ותי' דבודאי אם אומר בפירוש שרוצה לעבור יש חיוב אבל אם אין אומר רק הב"ד יחוש על זה הוא רק רשות ויפה דיבר וראיתי שכותב מה שהערתי בסוף הקונטרס אם כופין עד שתצא נפשו במצות שאינם מוטלים על אדם אחד דווקא כגון יבום על אח הגדול או בכיסוי דם בשוחט וכתב שהוא גמ' ערוכה ביבמות ל"ט נפלאתי עליו בהאמנה שרציתי לציין ואמרתי שהוא לדבר שפתים דבוודאי כופין לגדול דהא המצוה עליו אבל לאו עד שתצא נפשו דהא מהני אם שאר אנשים יעשו ועיין בב"ש סי' קס"ה בביאור חלוקי' בכופין או במילי או בשוטין ויעיין בס"ג וכן נ"ל לפשוט דלא כופין עד שתצא נפשו רק לא מצאתי בביאור מפורש וכן מסתבר דהא יש זמן עוד לקיים וה"ה במי שלא נימול הגם שיש כרת בכל יום אבל יוכל לתקן גם אח"כ יעיין בכ"מ בהל' מילה ואין הזמן גורם להאריך וגם מה שחקר על יו"ד סי' קנ"א יעיין בספרי מחנה חיים שיש לי חקירות בזה וגם הבאתי חבילות ראשונים יעיין וימצא מרגוע לנפשו תל"י דברי אוהבו הנאמן הדוש"ת הק' חיים סופר: