שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן כא
שלום וכ"ט לי"נ הרב הגאון החריף ובקי כבוד הרב ר' דוד יהודא נ"י אב"ד דק"ק קערעסטור בעהמ"ח ס' שבילי דוד:
אחד"ש אודיעהו כי לפני ימים רבים הגיע מכתבו לידי עם הערות חקירת בתורת ד' תמימה וכאשר החילותי לעיין בו הפסיקוני משפטי בעלי בתים ונעלם ממני מכתבו ולא מצאתיו וזה כשבועות שתים הוחזר לי האבידה וגמרתי למהר למצא מרגוע לעיין בו ולהשיב כאשר עם לבבי ותלי"ת כאשר חשבתי כן אעשה ואחלק לו אשר העלתי במצודתי וישפוט עליהם ויודיעני דעתו כי הדברים הם שורש גדול ומצוה לבררם וזה החלי בעזה"י: (א) הדר"ג נ"י הפליא במה שחידשו תוס' בפ"ד דנזיר שבעבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו והפר"ח סי' תע"א בא"ח הביא שגם דעת ר"ן כן וכתב מעלתו וז"ל והנה באמת לא ניתן להציל בנפשו רק רוצח והרודף אחר ערוה ואיך בכל עבירות עושין כן ויש לתרץ דזה ביחיד אבל ב"ד בכל עבירות עושין כן עכ"ל:
הנה חקרתי במקו"א בארוכה ואבוא היום בדרך קצרה הדגול מרבבה בסי' קנ"א ביו"ד חידש דבר בהשגת הש"ך ס"ק ו' דאם גדול אשר הוא בר מצות עובר עבירה בשוגג צריך חבירו להפרישו מן העבירה כמו שיש מצוה לפרוש קטן האוכל נבילות דמזיד שלו שוגג הוא אבל אם ישראל גדול עובר עבירה במזיד ברצון אין חבירו מצוה להפרישו יעו"ש וא"כ אם אינו מצוה להפרישו מכ"ש שלא יכה אותו וק"ו בן בנו של ק"ו שלא ימית אותו כי מי שם אותו לשר ושופט להכות או להמית רעהו יוכיח אותו בדברים אבל ידו לא תהי' בו וראי' לזה מן התורה שבמכלתא בפ' שמות ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר" והלא כל מרים יד להכות חבירו נקרא רשע כי קודש ישראל לד' וחפץ משה רבינו להפריש אותו שלא יבוא לבלע את הקודש ויעשה איסור ומותר אפי' להרוג אותו להפרישו מן העבירה ומה התפלא עליו הלהרגהו אתה אומר רק רמז לו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו שהב"ד ושוטרים מותר להכות עד שתצא נפשו שלא לעשות עבירה אבל מי שאינו שר ושופט אינו רשאי להכות ומכ"ש להרוג חבירו אם יחפץ לעשות עבירה ובאמת לא חשב משה רבינו להרוג אותו רק לייסר אותו בדברים לקיים מצות תוכחה אבל אותו רשע חשד אותו שיהרוג אותו כאשר הרג המצרי ודוק (ועיי' רמב"ם ה' ת"ת פ"א הל' ב' ודוק):
והבאתי ראי' מגמ' מניין שלא יושיט כוס יין לנזיר ת"ל לפני עור לא תתן מכשול משמע לולא הלאו דלפני עור הי' מותר להושיט לו כוס יין לנזיר וקשה הא הנזיר הוא ישראל חבירו ומחויב אפי' להכותו ולהרגו להפרישו מאיסורא ומהכ"ת יושיט לו יין אלא וודאי כדעת הדגול מרבבה אם ישראל גדול רוצה לעבור עבירה במזיד אין ישראל מצווה להפרישו והי' בס"ד שרשאי ליתן לו אפי' בתרי עברי דנהרא וגילתה התורה הגם שאין מצווה להפרישו אם יוכל ליטול מעצמו אבל אם אי אפשר ליטול דקאי בתרי עברי דנהרא הנותן לו עובר על לפני עור לא תתן מכשול רק להפרישו ממכשול אינו צריך והבן:
ובתשובה הבאתי ראי' לדברי הדג"מ מדברי רבינו הרמב"ם פ"י מכלאים הל' כ"ט דכתב וז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו אפי' הי' מהלך בשוק קופץ אליו וקורעו עליו מיד ואפי' הי' רבו שלמדו חכמה שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה עכ"ל ואח"כ סיים הרמב"ם אותה הלכה וז"ל לפיכך אם הי' עליו שעטנז של דבריהם אינו קורע עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו ואם הי' של תורה פושטו מיד עכ"ל ולא הזכיר כאן או קורעו מעליו כמו שמזכיר מתחילה בשל דבריהם אינו קורעו מעליו ואינו פושטו כך הי' לסיים פושטו או קורע מעליו: אמנם הוא הדבר אשר דיבר הנב"י דמתחילת הלכה איירי שחבירו רואה בו שהוא לבוש כלאים דאורייתא בשוגג א"כ הוא מצווה עליו להפרישו ומוכרח לקרוע מעליו אבל בסוף הלכה איירי הרמב"ם שהוא בעצמו יודע שהוא לבוש כלאים ומפני כבוד הבריות מותר לבוא לביתו בלבוש כלאים דרבנן ומסיים אם הי' של תורה פושטו בשוק אבל חבירו אין מחויב לקרוע מעליו דישראל העובר עבירה במזיד אינו מצווה להפרישו ודוק:
אך כל זה שיחיד אינו מחוייב להפריש גדול מעבירה אבל הב"ד מחויבים לגדור גדר ולעמוד בפרץ לייסר אנשים רעים וחטאים לה' העוברים בשאט נפש וביד רמה עבירות מפורשות בתורה אבל לעצור לפי שעה לקרוע מעילו שזה נקרא להפרישו לפי שעה הגם שיוכל לעבור אח"כ זה דווקא בישראל גדול בשוגג ולא אם עושה במזיד ומיושב קושי' הגאון ר' ברוך פרענקל ז"ל מגיטין דף נ"ג דשם גדר גדר בעד איש העושה עבירה אבל כאן כיון שיוכל לעשות אח"כ האיסור מה הועילו ודוק דב"ד בוודאי צריכים להפריש דאל"כ מאי פריך הגמ' יבמות דף פ"ח למה לי דפנו וקשה הא מזיד וא"כ אין אדם מצווה להפרישו לפי דברי הדג"מ אלא פשיטא הב"ד מחויבים ודוק: ולכאורה הגמ' בב"ק דף כ"ח ברב שחבל בעבדו שפטור שמבואר דאפילו העבד הוא מזיד שרוצה לבעול שפחה הגם שהגיע יובל וחל עליו איסור דלא יהי' קדש ואעפ"כ פטור הרב על החבלה אם הכהו ומשמע דאפי' יחיד מחויב להכות רעהו הרוצה לעבור עבירה וצע"ג:
אחר העיון לק"מ דא"כ אם מותר להכות ולחבול בישראל שרוצה לעבור עבירה במזיד א"כ למה דווקא שהרב המסרב בו לצאת פטור אם חבל בו למה לא השמיענו רבותא שכל איש ישראל שחבל פטור דלהפרישו מאיסורא מותר לחבול בו אלא פשיטא דנהפוך הוא דאיש ישראל אחר שחבל בו חייב דאין רשאי להכות מי שרוצה לעבור עבירה במזיד אבל שם שרבי מסר לו שפחה כנענית כי כל זמן שהי' עבדו הוא מותר בה ועכשיו שהגיע יובל אין העבד רוצה לצאת רק מבקש להיות עבדו ולבעול שפחתו אז יש רשות לרבו להכות אותו שלא יבוא דבר תקלה על ידו במה שמניח אותו אצלו בתורת עבד וגם לבעול שפחתו ויש עליו חיוב "אל תשכן באהלך עולה" שאם ישתוק הרב ויניח אותו לעשות בביתו ובשפחתו הבעילה עובר על לפני עור לא תתן מכשול ועיין בספר המצות מצוה רכ"ט וז"ל או יכין לו סיבת העבירה ומאלו הפנים אמרו דמלוה ולוה בריבית ששניהם יחד עברו משום לפני עור כי כל אחד משניהם עזר את חבירו והכין לו להשלים את העבירה ודברים רבים מזה המין יאמר בהן עובר על לפני עור עכ"ל אבל אם העבד רוצה לבעול שפחה אחרת במקו"א אז אין רשאי לחבול בו ואם חבל בו חייב ודוק:
וגם שם דווקא פטור אם עשה וחבל בו אבל לכתחילה אין רשות לחבול בו רק כיון דרשאי להלקותו להפרישו מאיסורו אז אם נעשה חבלה פטור כמו הרב שרד בתלמידו או שליח ב"ד שפטור אם מת מחמת הכאה כיון שברשות הכהו ה"ה כאן פטור על החבלה כיון שברשות הכה אותו אבל אין חיוב על הרב להכותו ולחבול בו אפי' אם אי אפשר בענין אחר שוב ראיתי שגם הדר"ג העיר דאין חיוב על הרב רק רשות עיין מ"ל פ"ג מהל' עבדים הל' ה' דאם אפשר בענין אחר חייב ודוק ועיין ח"מ ויו"ד בזה:. רק הב"ד המה מחויבים להרחיק כל איש ואשה מישראל להפרישם מאיסור כמבואר ברמב"ם הל' סנהדרין פכ"ד הל' ח' שכתב וז"ל וכן יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו להשביע באלקים בעל כרחו שלא יעשה או שלא עשה שנאמר ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלקים עכ"ל וכתב עוד הרמב"ם בסה"מ סי' קע"ו וז"ל היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך אמת אלי' על כרחם ויצוו לעשות טוב ויחזרו מהרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהי' מצות התורה ואזהרותי' נידונות לפי אמונת כל איש עכ"ל הרי מבואר שכח ב"ד יפה להכריחם בע"כ אבל היחיד כתב פ"ו מהל' דיעות וז"ל וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע עכ"ל משמע משאמר לו איני שומע אינו צריך להכותו להפרישו מהעבירה ומכ"ש שנא יכה אותו עד שתצא נפשו דאפי' בבועל ארמית שקנאים פוגעים בו בשעת עבירה אבל אם פירש הבועל והורג לקנאי אין לו דמים עליו ודווקא בפרהסי' אבל בצנעה ואינו מכה אותו עד שתצא נפשו הגם שהוא עון גדול ועיין ב"ש ובאבני מלואים סי' ט"ז סק"ד אין רשאי להכותו עד שתצא נפשו ובכל עבירה יש לעדים להתרות בו אבל לא להכות אותו עד שיפרוש ודוק:
ואוסף נופך עיין ברמב"ם בסה"מ שורש י"ד בפלפול עם בעל הלכות שהרמב"ם מונה סקילה שריפה הרג וחנק לארבע מצות והרמב"ן בהשגותיו אומר שהם מצווה אחת שעיקר העשה של הב"ד לקיים ובערת הרע מקרבך ואמרה התורה לבער עושי רע יש ד' אופני מיתות איש ואיש לפי משקל חטאו ופשעו ואם אי אפשר להמית אותו במיתה הנאמר תמית אותו בכל מיתה שאתה יכול (ועיין תוס' מכות דף ב' בשם תוספתא) והביא ראי' מסוף חולין בעוף שהרג את הנפש שבעי לאתויי לבי דינא וקיומי בי' ובערת הרע מקרבך ומגלת אסתר חלק עליו מה איכפת לי' לאדם ישראל להביא חיוב מיתה לב"ד אלא ע"כ דזה מצוה על כל איש ישראל שהוא מקיים בהבאתו את המחויב מיתה לבית דין לקיים הוא מצות ובערת הרע מקרבך וק"ל:
שוב הביא הדר"ג נ"י שמצא שמשובב נתיבות סי' ג' חידש זה דרק בנערה מאורסה נותן להצילו בנפשו אבל בשאר עבירות אפי' הב"ד אינם רשאים להציל בנפשו מי שיחפוץ לאכול נבילות וטריפות הגם שהב"ד מכין אותו אם אינו רוצה לקיים מ"ע כגון לולב שאינו נוטל היינו דוקא על מצות עשה לקיים אותה אבל להפריש מן העבירה לא והתפלא עליו הלא הר"ן ותוס' סברו בעבירות נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו ונשאר קושי' הנתיבות על תוס' וכו' וצע"ג:
ונלע"ד לתרץ בעזה"י דלכאורה טעמא בעי למה מכין אותו לקיים מצות עשה ולהפריש מאיסור שלא יעבור לאכול נבילות אין הב"ד מכין אותו עד שתצא נפשו והוא נפלאת מאוד:
אמנם הנכון בעיני הוא כך התורה הזהירה "נקי וצדיק אל תהרוג" וכל איש העובר עבירה אשר העניש הקב"ה עלי' או במלקות או במיתה של סקילה שריפה הרג וחנק אז האדם העושה העבירה אינו נהרג נקי וצדיק נהפוך הוא מיתתו הוא תהי' כפרה על עונותיו אבל אם הב"ד ימיתו אותו טרם שחטא ועשה העבירה א"כ הרגו ב"ד אותו בהיותו נקי וצדיק ולכן אנו מתרין אותו שלא לעשות העבירה שאם יעשה אותה אז דמו בראשו שימות חייב ועל זה נאמר "הלעיטהו לרשע וימות" ואח"כ אחר שעבר הב"ד מקיים בו מצות עשה "ובערת הרע מקרבך" עיין רמב"ם בסה"מ שורש י"ד וה"ה במלקות "תמותת רשע רע" כי מלקות במקום מיתה עומד מה ני קטלא כולא מה לי קטלא פלגא נקיים במלקות מצות ובערת הרע שהחטאים תרדף רע אבל אי נהרוג או נלקה אותו קודם שעשה העבירה "זכור נא מי הוא נקי אבד" חוץ מבן סורר ומורה אשר ירדה תורה לסוף דעתו אם במעלליו יתנכר נער שיהי' עומד על הדרך ומלסטם את הבריות שהוא זולל וסובא אמרה התורה ימות זכאי ואל ימות חייב דיהי' רוצח וברוצח הוא הדין דנותן להצילו בנפשו שלא ימות הנרדף ויושפך דמו חיים:
אבל במ"ע נהפוך הוא אם כבר יהי' עבר הזמן של קיום מ"ע אז אין עליו עונש בתורה כי אין מלקות או מיתה על מי שביטל למ"ע בשב ואל תעשה ואם לא יהי' הב"ד כופין אותו לקיים המצוה כל זמן שיש בידו לעשות אותה אז ימות חיוב דהא פקר במצוה ולא חפץ לעשות אותה ואין ביד ב"ד להעניש אותו ולכן אנו כופין אותו מיד שאומר לולב שאינו נוטל שזה פורק מעליו עול המצות ולא הוה נקי וצדיק דזריזים מקדימין וזה אינו חפץ בה ואומר בפה מלא לולב שאינו נוטל סוכה שאינו עושה תפילין שאינו מניח שמגלה לבו הרע שבעזות מצח מבזה המצות אשר המה שלוחא דרחמנא כמבואר במ"ת פרשת ויגש וכבר בא עליו החיוב לקיים המצות טוב לו שימות עכשיו ממה שיעבור הזמן וימות זכאי ולא ימות חייב בביטול מצות עשה בשאט נפש ביד רמה ובוחר לילך בשרירות לבו והוא בכלל והנפש אשר תעשה ביד רמה ודוק: וכבר חקרתי במקו"א הגם שמצינו בא"ח סי' ק"ח אם חישב להתפלל אח"כ ונאנס לבסוף נחשב לאונס ויש לו תשלומין היינו דווקא אם עכ"פ חשב בלבו שיתפלל אח"כ בסוף הזמן תפילה אין זה פושע דלבו אנסו שיש עוד פנאי אבל מי שזמם בלבו ובדעתו שלא להתפלל ואח"כ בא לו אונס בשעה שהתחרט וביקש להתפלל אז אין לו תשלומין דהוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס עיין בפנ"י בכתובות דף נ"א ובתוס' שבועות דף ח"י הגם שיצרו לובשו בסוף ביאה הלא בא ע"י פשיעה ועיין במרדכי הובא ברמ"א סי' קע"ח בא"ע באשה שנתיחדה ונאנסה ועיין בכ"מ פ"ו משגגות אם בעל סמוך לווסת ועיין במדרש רבה על פסוק ותצא דינה בת לאה וה"ה משבא זמן עשיית סוכה בעיו"ט או נטילת לולב ביו"ט כבר חל עליו החיוב ולא הוה נקי וצדיק אם מבעט לעשות ודוק:
ומעתה כל הטעם שאין אנו מכין עד שתצא נפשו להפרישו מאיסור יען דעכשיו עדיין הוא נקי וצדיק וממתין עד שעבר ויהי' רשע למות היינו דווקא אם לא עבר העבירה אבל בעבירה נמשכת שכבר עבר אותה וגם יחפץ לעבור אותה בעתיד אז כבר הוא אינו נקי וצדיק מאותה העבירה ומצילין אותו בנפשו כמו בעשה דכופין אותו לקיים ודוק:
אך אם עבר על ל"ת דאורייתא ולא הי' בו התראה אז יש מכות מרדות תחת המלקות אם היו מתרים בו ועיין ברמב"ם פרק י"ח מסנהדרין הל' ה' וז"ל כל אלו שלא קבלו עליהם התראה מכון אותו מכות מרדות הואיל וחטאו מ"מ אפי' על איסור דברי סופרים מכין אותו מ"מ ודוק:
וראה זה מצאתי בסה"מ שורש י"ד וז"ל והנה ופה אצלי שאצרף אל זאת הכוונה תוספת והיא בזכרי המצוה אשר יתחייב עליה העונש הן עשה או ל"ת אזכיר עונשה ואומר העובר עליה יתחייב מיתה או כרת או קרבן כזה או מלקות או אחד ממיתת ב"ד או תשלומין וכל מה שלא נזכר בה עונש מן העונשין תדע שאם היא ממצות ל"ת היא כמו שאמרו כעובר על מצות מלך ואין לנו לעונשו אמנם מצות עשה בכללם כל מצוה מהם כשתתחייב עשייתה יש לנו שנלקה הנמנע מלעשותה עד שימות או יעשה אותה וכשיסתלק זמן החיוב נמנע מזה כמי שעבר ולא ישב בסוכה על דרך משל אין לנו להלקותו אחר הסוכות על עבירתו ודע זה עכ"ל מפורש יוצא מלשונו הזהב שדווקא במ"ע שלא עבר עדיין אנו כופין ולא בל"ת ודו"ק:
ואזכיר שצריך חקירת חכם שלפעמים כותב הרמב"ם לוקין מכות מרדות ולפעמים כותב מכין מכות מרדות יעיין רמב"ם פי"א מהל' עכו"ם הל' ז' נקט מכין אותו מכות מרדות ובהל' י"ד מכין אותו מכות מרדות ובהל' ט"ו נקט לוקין מכות מרדות ובהל' שבת פ"א מכין אותו מכות מרדות בפ"א מא"ב כתב מכין אותו מכות מרדות ופ"ז מהל' חמץ ומצה ואי"ה אבאר בפ"א: ונסתפקתי הגם שברור שמי שרוצה לאכול נבילות או חלב אין הב"ד רשאין להכותו מכות עד שתצא נפשו כדי להפרישו מן העבירה איך יהי' הדין אם יחפוץ לעבור איסור עשה דאורייתא אם הוא דומה לאכילת נבילה ואין מכין אותו להפרישו או נימא שאני התם דיולקה אח"כ אם נתרו בו אבל כאן דלא נלקה אותו אח"כ דומה למ"ע של סוכה ולולב דכופין אותו להפרישו עד שתצא נפשו:
ונלע"ד לחקור כי זה ימים רבים הפלאתי על דברי הרמב"ם בפ"א מהל' א"ב הל' ח' שכתב וז"ל הבא על אחת מהשניות במזיד מכין אותו מכות מרדות מדבריהם אבל הבא על אחת מחייבי עשה אינו לוקה ואם הכו אותו ב"ד מכות מרדות כדי להרחיק מן העבירה הרשות בידם עכ"ל וכתב הרה"מ וז"ל מכות מרדות באיסורין של דבריהם ובחייבי עשה ג"כ כ"ש הוא שאם רצו ב"ד שיש שם מכות מרדות ובביאר אמרו במ"ע כגון סוכה ואינו עושה לולב אינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו עכ"ל:
ונקודה נפלאה היא דפשטות דברי הרה"מ מורים הגם שאם בא על חייבי עשה אין חיוב להכות אותו מכות מרדות אבל עכ"פ רשות ביד הב"ד להכותו כמו בעשה דסוכה ולולב והוא פלא גדול דשם אנו דנין טרם שעבר זמן לולב וסוכה והב"ד כופין אותו לקיים מצוה ד' אבל אם כבר עבר זמן סוכה ולולב וביטל מצות עשה בודאי אין הב"ד מלקין אותו כמבואר בסה"מ ברמב"ם בשורש י"ד וא"כ מאי ראיה יש מהתם שאם בעל חייבי עשה דלוקין אותו מכות מרדות ואם מן הסברה סובר הרה"מ דיכולין הב"ד להלקות מכות מרדות מי שעבר על איסור דאורייתא מק"ו במי שעבר על שניה של דבריהם א"כ הא גופא קשה למה לא יהי' חק ומשפט שמי שעובר על איסור עשה יולקה מכות מרדות כמו העובר על השניות למה יהי' רק רשות ביד הב"ד הלא צריך להיות חק ומשפט בישראל גם למה הביא ראיה מסוכה ולולב הלא רחוקים זה מזה וצ"ע:
אמנם נ"ל לחדש דכל דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו כשם שהתורה חדשה מלקות על ל"ת אם יעשה אדם אחת מכל אשר לא תעשנה ואשם נפשו ילקה ה"ה תיקנו חכמים מי שיעבור על ל"ת אשר אמרו הם לא תעשנה ואם יעבור אדם על ל"ת ההוא אשם נפשו ויולקה יען וביען כיון שהם אמרו שזה בל"ת אם עבר אדם על ל"ת דאוריי' דהא כתיב לא תסור מדבריהם שמכח זה נעשה הל"ת שלהם ל"ת דאוריי' רק הבדילו במלקות שלהם שלא יהי' במשולש ובאומד ובמספר שיהי' הבדל בין ל"ת הכתובה בתורה על עצם האיסור ובין ל"ת מדבריהם אשר בא בתוקף לא תסור בלבד אבל עכ"פ בא המכות מרדות על ל"ת דוגמה מלקות התורה הבא על ל"ת אבל דווקא מכות של ארבעים ולא יותר כסברת תוס' נזיר דף כ"א דלא יהיה הל"ת דדבריהם שעבר חמור בהכאות מל"ת דאורייתא כאכילת נבילות דהוא לא עבר רק לאו דלא תסור אבל אם צווי חכמים עשה מדרבנן לעשות מצוה כחנוכה וקריאת מגילה וכדומה אם לא עשה המצוה של דבריהם לא ילקה מכות מרדות דהא דגם ביטל מ"ע דאורייתא אינו יולקה גם הם לא עשו מכות מרדות מי שביטל מ"ע של דבריהם: ולפ"ז אם עבר על איסור עשה דאורייתא אי אפשר ללקות אותו מכות מרדות דכאן לא עבר על לא תסור דהא דחכמים לא אסרו זה הביאה רק התורה אסרה ומה היה להם לחכמים לאסור אשר אסור מדאורייתא ועל איסור דאורייתא שעבר לא בא מלקות דתורה לא כתבה מלקות רק על לאו ולא על איסור ופטור לגמרי הן ממלקות דאורייתא והן של מכות מרדות ודו"ק כי ישר ונכון בעזה"י:
אך קולו חומרו כיון שאם הי' עבר העבירה אין עליו מלקות כמו במ"ע שאם ביטל העשה שעבר סוכות ולא נטל לולב ולא ישב בסוכות אין לוקין אותו כלל כן הוא חומרו שטרם שעבר ועשה הביאה אנו הב"ד מפרישין אותו ומכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו כמו אם עדיין לא עבר סוכות והוא חפץ ליבטל מצות סוכה ולולב שאנו מכין אותו מכות מרדות עד שתצא נפשו דבשלמא אם יחפוץ לעבור ל"ת של דבריהם אין אנו מכין אותו מכות מרדות להפרישו כמו דאין מלקין מי שרוצה לעבור ל"ת דאוריי' דהלעטהו לרשע וימות שאם יעבור העבירה נלקה אותו אח"כ ויהי' לכפרת עונו אבל באיסור עשה דאורייתא דאין אחר העשיות העבירה מלקות אז צריכין אנו להלקות עכשיו כמו במ"ע דאל"כ שנניח אותו לעבור הוה מעוות שאינו יכול לתקן ודו"ק:
ועתה בא ברוך ד' וראה בחכמת הרה"מ שהאיר בדברי הרמב"ם שמתחילה פסק הרמב"ם ומי שבעל שניות שהם בל"ת מדבריהם ילקה מכות מרדות שהוא כנגד ל"ת דלא תסור אבל הבועל אשה שהוא איסור עשה דאורייתא לא ילקה דכאן לא עבר על לא תסור ועל איסור עשה ליכא שום מלקות לא מן התורה ולא מדבריהם וכל זה אם בעל האיסור עשה ופירש אבל אם מעיז האיש ורוצה לבעול יוכל הב"ד להכות אותו מכות מרדות דכדי להרחיק מן העבירה בעתיד יוכלו להכות אותו וביאר הרה"מ כי כדי להפרישו מן איסור עשה הרשות בידם כמו שמכין בסוכה שאינו עושה או לולב שאינו נוטל שלוקין אותו טרם שביטל מ"ע כך מכין מכות מרדות באיסור עשה דאוריי' טרם שעבר שימות זכאי ואל ימות חיוב ודוק:
ומצאתי ברה"מ פ"א מהל' שבת הלכה ב' שכתב וז"ל והעושה במזיד מכין אותו מכות מרדות הוא מפני שעובר על ל"ת של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה והוא בן מרדות עכ"ל וק"ל:
ולפום רהיטא קשה על מה שחדשתי דמכות מרדות הוא יען דעבר על ל"ת דלא תסור הלא הרמב"ם כתב בפי"ז של א"ב הל' ז' וז"ל וכן מי שהיתה ספק גרושה או ספק אלמנה או ספק זונה וספק חללה מכין אותו מכות מרדות ומוציאה בגט עכ"ל וכתב הרה"מ וז"ל זה פשוט דס' דאורייתא הוא מתבאר בהרבה מקומות וכבר כתבתי בפ"א שיש מכות מרדות באיסורין של דבריהם וכל שכן בספיקות אלו עכ"ל וקשה באיסורין של דבריהם יש מכות מרדות דעבר על לאו דלא תסור אבל בס' דאורייתא של זונה וכדומה שם ליכא לאו דל"ת מנ"ל דיש מכות מרדות וצ"ע:
אמנם הרמב"ם לשיטתו דסובר ספק דאורייתא להקל ורבנן אסרו ס' דאורייתא וא"כ איכא לאו דל"ת ולכן נקט הרמב"ם באשה אחת שהיא ס' זונה או ס' גרושה דאז מן התורה להקל יש מכות מרדות אבל אם היה שתי נשים ואיקבע איסור ובועל אחת במזיד דהוא אסור מדאורייתא ליכא מכות מרדות ודוק: (ג) ומה שהקשה הדרכ"ת נ"י על הגמרא דיבמות דף פ"ח שהקשה אילימא דלא ניסת לאחד מעדי' וקאמרה ברי לי צריכה למימר דדפנו מן וקדשתו יקשה מהיכן פשיטא לגמ' דדפנו היינו מכות היכן מבואר שיוכלו הב"ד להכות איש אשר רצה לעשות עבירה או ספק עבירה אי לאו משום דכתוב וקדשתו בע"כ וצ"ע ותי' דקושית הגמ' הי' דילפינן דדפנו מן פסוק שופטים ושוטרים שפי' רש"י והרמב"ם שרודים את העם במקל עכ"ד:
ונלע"ד לבאר דהרמב"ם בספר המצות שורש ה' כתב אם יושאל לבעל הלכות שמונה הפסוק מולא תחטיא את הארץ' לא ידע להשיב מאין לו לאו זה כי הוא נתינות טעם על לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וכתב הרמב"ן בהשגותיו וז"ל ולא יתבייש ממנו שכבר דרשו בספרי ולא תחטיא את הארץ להזהיר ב"ד על כך הנה לא ראו לעשותו טעם בלבד כדברי הרב אבל מניעה ואזהרה לב"ד וימנה לאו בפני עצמו ושהוזהרנו לכייף אותו לגרשה וכ"ש למנוע אותו שלא ישאנה כמו שימנה מצות חייבי מיתות המלקות שהוזהרנו לכוף אותו לעשות בהן הדין עכ"ל והשיג עליו המגילת אסתר אות ט' וז"ל ומה שאמר עוד כי ולא תחטיא את הארץ הוא נדרש בספרי להזהיר ב"ד על כך ואיננה טעם בלבד כמו שחשב הרב נראה לי שאין למנותו לפי שכבר נצטוו הדיינים להזהיר את העם ולהישירם בדרך ישר ולמחות ביד עוברי עבירה כי לכן נצטווינו למנותם בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר לראות את משפט העם ומעשיהו ולשום העקוב למישור וכל הדברים כמו שכתב הרב בהל' סנהדרין וא"כ נכפל אזהרה עליהם בזה המקום ולא יבוא במנין אמנם חייבי מיתות ומלקות אינם נכללים בזה הצווי של הדיינים הוצרך צוה להם בבירור בתורה לאמור שמצוה עליהם להרוג או ללקות החייב שדבר גדול הוא זה להתיר שפיכת דם האדם וגם מלקות לפעמים בא לידי מיתה ולכן אמר ר"י בפ"ק דסנהדרין במשנה ראשונה כי הי' צריך ב"ד של כ"ג כמו בדיני נפשות עכ"ל היוצא מזה דלרמב"ן הוה לאו מפורש מן לא תחטיא הארץ לכוף לגרש אשה אסורה לבעלה וא"כ פריך הגמ' אי לא אומרת ברי לי א"כ היא ספק אשת איש תלד ממזרים ופשיטא דדפנו ודוק והמגילת אסתר מרמז דילפי' דדפנו בע"כ שמכין אותו מן שופטים ושוטרים דמשם ילפינן אפי' להכות ודוק: ובזה יופשט מה שהעיר מעלתו נ"י בחקירה על הא דאמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו וז"ל לכאורה דאף דמכין אותו עד שתצא נפשו מכל מקום כשאמדוהו הרופאים שאם יכה אותו הכאה אחת ימות מיד משמע דאין מכין אותו דזה רק הריגה ממש ואין לי ראיה בזה עכ"ל כפי מה שביאר במגילת אסתר דיהיה לב"ד כח להמית אדם הוא דבר גדול והצריכה התורה לברר שיש כח לב"ד להמית או ללקות שהוא כדמות מיתה אבל לכוף לגרש אשה אסורה הוא בכלל מצות שופטים ושוטרים משמע דאי אפשר שיהי' רשות ללקות מכות גדולות אשר יוכל להמציא מהם מיתה רק מכות עד שתצא נפשו ולא עד בכלל אבל הרמב"ן דמדמה זה כמו למיתת ב"ד כך גם כאן הוה צווי לב"ד שלא להחטיא ארץ ועיין בנמוקי רמב"ן בתורה שרמז על הספרי שהוא מ"ע על הב"ד משמע שגם הכאות האלו הם מכות גדולות אשר יגרמו אפי' מיתה ולכך הוצרך התורה לגלות שלא נשמע מן מצות שופטים ושוטרים ודוק: ולא אעלים מה שנראה לי על הערתו דנאמר שמותר אפי' להלקות מן פסוק וקדשתו דפנו וילפי' כן בכל עבירות ותי' דלמא מצות כהונה שאני עכ"ד נראה לי דמצות עשה וקדשתו הוא מצוה על כל ישראל ומן תיבת וקדשתו ילפי' לכבד הכהן ולפארו ולנשאו ואפי' הכהן מאן ימאן ולא יבקש פאר וכבוד והדר ואעפ"כ יש מצוה לעשות לו כבוד והתנשאות בעל כרחו כמבואר ברמב"ם בסה"מ מצוה ל"ב שהאריך בחקירה הנ"ל סיים וז"ל לשון ספרי וקדשתו על כרחו לומר כי זה צווי נצטווינו בו ואינו בבחירת הכהן עכ"ל וממילא ילפי' וקדשתו דפנו בע"כ הגם שיצעק מאי איכפת לך הלא אתה קיימת מצות תוכחה ואני איני חפץ לשמוע אליך מכל מקום יכה אותו כי הוא מצות כל ישראל לקדש הכהן בעל כרחו הן לכבדו ליטול מנה יפה ראשון וה"ה ללקות אותו להיות נשאר בקדושה והוא מצות כל איש ואיש מישראל יש עליו קיום מצוה לקדש הכהן ולכן כל איש ואיש אשר יוכל לדפנו חייב להכות אותו כמו שמחויב כל איש ואיש מישראל לקרוא לו ראשון לס"ת וא"כ אין לילף מיניה על שאר עבירות אשר אדם עובר שיש ביד שום אדם להכות אותו ולולא שנמצא מ"ע בפרטות על הב"ד להקים הדת גם הם אינם רשאים להכות ואין לדמות מ"ע וקדשתו שהוא מ"ע על כלל ישראל ואם הכהן עובר אז כל ישראל מחוייבים מכח מ"ע שלהם לעשות כל התפעלות כנגדו ובזה יש לי פלא על הב"י א"ע סי' ו' שמדמה הדברים אבל אין כאן מקומו להאריך ולא מצאתי שהרמב"ם יעתיק וקדשתו דפנו ואולי שסובר דדווקא דרשינן בע"כ לכבדו ולפארו ולא לדפנו:
ד וראיתי במכתבו שהתפלא על הרא"ש בריש שבת שכתב מדרבנן צריך להפרישו ונתקשה הא אפי' מדאורייתא צריך להפרישו כדמוכח גבי דפנו ביבמות אלא ע"כ היחיד אין צריך להפריש מן התורה רק ב"ד מצווין מן התורה עכ"ד בודאי שמחשבתו על קושי' הגמרא למה לי דפנו שפי' רש"י בעבירה מפורסם או ספק עבירה אנו מכין ולא צריך קרא דדפנו דאל"כ מדפנו גופו איכא להשיב מצות כהונה שאני ועוד כמש"ל דזה מצוה על כל איש ישראל לקדש הכהן רק מקושית הגמ' שם קשה לו על הרא"ש גם אני הקשתי תיפוק דשבת יש בו מ"ע של שביתה וא"כ דומה לסוכה שאינו עושה דכייפי' ליה כמבואר בכתובות וכופין אותו עד שתצא נפשו וק"ו הדברים מה התם שהוא חפץ לבטל מ"ע בשב ואל תעשה כופין אותו ומכ"ש כאן שאנו כופין אותו בשב ואל תעשה ולא יבטל העשה בקום ועשה וצע"ג אלא פשיטא דגם לקיים מ"ע אין רשות ביד אדם פרטי לכוף לחבירו רק ב"ד דווקא ויעיין רמב"ן בתורה דיש מצות עשה של שביתה אם עמל כל היום בסידר אבנים ועצים בחצר גדול וגם שלא עבר מלאכה דאורייתא עבר על העשה של שביתה יען שגופו עמל ולא שבת אבל מה שנחשב מדאורייתא למלאכה עובר על העשה של שביתה אפי' לא עמל גופו בו ודוק:
ועלה בדעתי ליישב קושית מעלתו נ"י דשאני באיסור שיש בנשים פסולות דשם מלבד איסור שלו ושלה דגם היא עוברת דלא יקחו כתיב עוברים שניהם על לפני עור דהוא מכשיל אותה והיא מכשלת אותו ובודאי מי שחוטא ומכשיל גם חבירו מצווין להפרישו שלא יהי' כירבעם בן נבט אבל בשבת שהא לבדו חוטא במזיד דלמא נימא תמותת רשע רע דמו בראשו את קול האזהרה שמע ולא חפץ להיות נזהר ולכן הביא הרא"ש ראיה מקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו הגם שהוא לבדו יחטא ומכ"ש גדול שלא יעזור לו ודוק ומיושב בזה גמרא בב"ק דף כ"ח דרבו מכה לעבד דשם דשפחתו ג"כ מוזהרת שלא להכשילו בלפני עור וגם הוא מכשיל אותה בלפני עור ואז מותר להכות אותו ויעיין רמב"ן יבמות דף פ"ד שהקשה על הגמר' הא כל היכי דאיהו מוזהר גם היא מוזהרת דתיפק ליה שהוא עוברת על ל"ע שמכשילו ועיי"ש וטעם גדול בדבר אם מחטיא את חבירו להכות אותו כאמרו חכז"ל גדול המחטיא לחבירו יותר מן ההורגו רש"י בתורה וטו"ז הל' חנוכה א"כ כופין אותו שלא להכות נפש אבל מנחמי' ילפינן דשם רק בני ישראל חטאו ואעפ"כ הכה וע"כ מוכח דב"ד יוכל להכות ודוק:
והעיקר שהב"ד רשאים וגם מחויבים להכות הוא נלמד מן הפסוק ארור אשר לא יקום את דברי התורה הזאת הביא רמב"ן דברי ירושלמי למד ולימד שמר ועשה והי' ספק בידו והחזיק ולא החזיק הר"ז בכלל ארור וכתב הרמב"ן שם וז"ל ידרשו בהקמה הזאת בית המלך והנשיאים שבידם להקים התורה ביד המבטלים אותה עכ"ל משמע שהם מחוייבים בכל הכוחות לקיים התורה ביד הרשעים ואלו בתוכחה הלא כל ישראל מחויבים להוכיח עד שיכה אותו אלא פשיטא דמלך ונשיא יש בידם לכפות:
וגם על זה יש לחלוק דיעיין בדרשת הר"ן דרשה י"א שהפליא לעשות להפליא בין כח מלך שיוכל לעשות שלא כצדק הכתובה במרום אבל הב"ד צריכין לעשות עפ"י משפט המרום וא"כ רמזה התורה שמלך ונשיא בכלל ארור אם לא הקים התורה בכח ידו ודוק:
ואציע לפניו ספק אחד דנסתפקתי במכות מרדות אם עכ"פ אין לוקין פחות מארבעים רק שנוכל להוסיף עוד אם אומר שלא לעשות כאשר אמרו חכמים אבל עכ"פ אם קבל למשל י' הכאות וצועק אני שומע לדברי חכמים אסור לו ללקות עד מ' או נימא כיון שמרד בחכמים צריך לקבל עכ"פ מ' הכאות רק אם מסרב עוד מקבל עוד הכאות עד שתצא נפשו אבל אין מכות מרדות פחות ממ' וצע"ג:
ונ"ל דהנה התו' במסכת נזיר דף כ' בד"ה ר"י אומר אם אינה סופגת מ' תספוג מכות מרדות וז"ל שנתכוונה לאיסורא במזיד ובמכות דף כ"ב מכות מ' מן התורה אבל מכות מרדות בלי מנין אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו ומספקא לר' דהכא דלוקה על שעברה דשמא דווקא ארבעים ותו לא דדווקא כשאינו רוצה לקיים אותה המצוה מכין אותו בלי מספר אבל הכא שכבר עברה למה חלקה יותר מדאורייתא אם לא הפר עכ"ל מדכתבו אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שיקבל ולא כתבו בהיפך אלא מכין עד שיקבל עליו או עד שתצא נפשו כי אותו אנו מבקשים שיקבל עליו והי' לתוס' להקדימו בלשון אלא משמע לכל הפחות מקבל מ' הכאות אבל אם להכות עוד עד שתצא נפשו מהני אם מקבל עליו לעשות המצוה אבל לכל הפחות יולקה ארבעים יען שסרב והעיז פניו כנגד הב"ד שלא לקיים המצוה וה"ה במכות על עבירה שעבר מלקין דווקא מ' דגם מתחילה מכין אותה מ' אם התחילה לסרב שלא לשמוע לב"ד לקיים נדרה ולשמור מוצא שפתיה שהוא מ"ע מוצא שפתיך תשמור והגם אם חזרה בתוך הכאות מ' והבטיחה לשמור אעפ"כ היתה נלקה מ' על הסירוב אבל תו לא מלקינן לה אפי' שתאמרת אלו לא התיר לי בעלי הייתי שותה יין עוד יען דב"ד מכין בלי מחשך לקיים המצות בעתיד וזה אי אפשר דכבר התיר לה בעלה ודוק:
אך יפלא משכתבו תוס' וז"ל אבל מ"מ בלי מנין אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו עכ"ל וקשה למה לא יהא מונין א' וא' דדילמא יקבל עליו ונדע כמה חסר מהכאות עד ארבעים אלא משמע אם מקבל עליו אפי' בי' מכות למשל שוב לא מלקינן ליה ולכן לא היה מונה גם מצאתי בש"מ בנזיר וז"ל ובתוספתא דמכות תניא מכות מ' מן התורה אבל מ"מ אינה כן אלא מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיקבל עליו ונראה דהיינו דווקא כשאומרים לו עשה מצוה ואינו עושה דמכין אותו עד שיקבל לעשותה או עד שתצא נפשו עכ"ל מדהחכים הש"מ להקדים לכתוב עד שמקבל לעשותה ואח"כ הזכיר עד שתצא נפשו משמע אם מקבל לעשותה שוב אין מכין אותו עוד ודוק:
אחרי הדברים האלה מצאתי שפרמ"ג בפתיחה כוללות ח"א חקר כמה חקירות בענין מכות מרדות ובאות כ"ו עמד אי יש מכות מרדות מי שעבר על ספק דאורייתא ונתקשה בדברי הרמב"ם שבפי"ז פסק בכהן שבעל ס' גרושה לוקין מכות וכן פסק בפ"ו מאיסורי מזבח אם הקדיש יין פסול לוקין מכת מרדות הגם דהוה ספק אם הוה כמקדיש בעל מום ובהל' כלאים הובא בב"י סי' רצ"ז פסק אם הנהיג ביחד מין של ים ומין של יבשה אין מכין אותו מכות מרדות וצע"ג:
ונ"ל דכלאים הוה שניהם של היתר דמותר להנהיג כל אחד לבדו רק ביחד אסרה התורה הגם שהאי לחודא שרי והאי לחודא שרי אעפ"כ ביחד הוא איסור א"כ במין של ים ויבשה דהוה ספק אם נאסרו אוקמי הפעולה בחזקת היתר אבל בס' גרושה או ביין פסול דהוה הספק אם הוא מותר או אסור לכהן ולמזבח ואין לו היתר כלל לבעילה ואו להקרבה א"כ לוקין מ"מ ודוק וגם זאת קדושת כהונה וקדושת מזבח רבו בהן מצות יתירה ומחמירים ללקות מ"מ אפי' על הספק אבל בכלאים גוף האיסור חידש ודוק:
ומה שתי' הפרמ"ג אם ס' דאורייתא אסור מן התורה אז לוקין מ"מ ואי ס' דאוריתא מותר מן התורה אין לוקין כבר הודעתי במכתבי זה דנ"ל איפכא אי ס' בו אסור מדאורייתא אז אין בו לאו דרבנן ואין לוקין מספק איסור אבל אי ספיקא דאוריי' מותר רק מדרבנן אסור אז לוקין דעבר על לא תסור ובא מ"מ כעין מלקות בלאו דאו' ודוק:
ויש לי הערה דאם כופין על השוחט לכסות דם או לאב למול את בנו וכדומה הגם שיש עליו קדימות מצוה אבל עכ"פ אם לא יחפוץ לעשות יהי' נעשה ע"י אחרים וצריך בירור ומצות יבום שמצוה בגדול אבל מסופק אני אם לוקין עד שתצא נפשו בכה"ג:
דברי הדוש"ת הק' חיים סופר: