שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן יח
שאלה בעיר קטנה ואנשים בה מעט אשר נדבה לבם לבנות ביהכ"נ וכל איש הביא תרומת הקודש נדבת לבו בכל שבוע סכום ידוע והתיעצו הגבאים ליקח גורלות שקורין לאזען עד שיהי' הזמן להתחיל לבנות והצליח ד' אותם שעלה הגורל להם והגיע להם כמה וכמה אלפים ויוכלו לבנות בית ד' מהודר ומן המותר התיעצו לבנות בית המרחץ גדול עם חדרים קטנים אשר יהי' להם מזה הכנסה גדולה בכל שנה ושלחו בעד אומן הבונה ואמר שחפץ לבנות אך הזמן קצר והמלאכה מרובה שצריך לבנות הן שבת הן יו"ט שיוגמר טרם יבוא החורף ואם לא יורשה לו כן לא יוכל לקבל עליו לבנות בשנה הזאת ואלופי קהל יראו לנפשם כי שמעו שהשרים אשר במחוז רוצים ללות המעות מהם ולא יוכלו להשיב פניהם ריקם ומי יוכל לנגוש את שתקיף ממנו ומי יודע מה ילד יום לכן נפשם בשאלתם אם מותר לבנות בקבלנות גם בשבת ויו"ט את בית המרחץ:
תשובה לכאורה הדבר פשוט שמותר הגם שמבואר באו"ח סי' רמ"ד שאסור לבנות בית וכל דבר המחובר המפורסם אפי' בקבלנות דר"ת חזר בו ולא סמך לבנות ביתו בשבת בקבלנות וכאשר האריך בטעם הדבר הטו"ז בס"ק ב' מ"מ כל הטעם משום חשדא והא העיר המג"א בס"ק ז' דמותר לבנות בהכ"נ בקבלנות דבשל רבים ליכא חשדא כמבואר ביו"ד סי' קמ"א רק כ' דיש חילול השם וז"ל מ"מ ראיתי לגדולים לא רצו להתירו כי בזה"ז אין העכו"ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום חגם ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם עכ"ל והסביר במחצית השקל דבריו יען שעכו"ם לא מניחין לעשות מלאכה ביום חגם אפי' מאיש אשר אינו מאמין בדתם ולכן דייק המג"א אין מניחין לשום אדם לעשות מלאכה ואם אנו מניחין לגוי לעשות מלאכה ביום ש"ק איכא חילול השם עיי"ש דבריו כי נעמו:
ומעתה נאמר כיון שהרחיב ד' לנו תל"י וניתן חק ומשפט שיוכלו בני ישראל לעשות מלאכות בפרהסיא ביום חגם א"כ שוב ליכא חילול השם כלל כי יאמרו בגוים כל איש שומר דתו ומניח לעשות מלאכתו ע"ו אנשים שאינם מדתו וכשם שאינו זלזול ליום חגם אם איש מי שאינו מדתם עושה מלאכה כך אינו זלזול כנגד ש"ק וא"כ מותר לבנות הבית המרחץ של אלופי קהל בקבלנות דברבים ליכא חשדא ודוק:
אמנם נ"ל לחדש דבר הן אמת דאין חושדים רבים לעשות באיסור דבר ותולין שהם עושים בהיתר אבל אם רבים עושים דבר אשר אם נחקור אחר ההיתר שלהם אז ידמה לאיסור אז נגרע כח הרבים דמהם ילמדו העולם להיות הדבר נפרץ למשל אם נאמר דקבלנות הוא היתר גמור רק העולם לא יתלו בקבלנות רק יחשדו שהפועלים הם שכירי יום אז לא חיישי' שהרואים יחשדו שהפועלים בביהכ"נ הם שכירי יום רק יחליטו שהוא בקבלנות הגם שלא שכיח במקום ההוא קבלנות, אבל אם נאמר שהרואה יודע שהוא בקבלנות רק בעיניו נדמה קבלנות כשכירי יום א"כ נהפוך הוא יאמרו אם קבלנות מותר גם שכירי יום מותר א"כ אסור בשל רבים כמו בשל יחיד שלא יצא מכשול לעם:
והנה האיר ד' עיני לברר דבר חדש דהר"ן והרה"מ סוברים דקבלנות אסור יען דבעיני המון העם הכל אחד אם משלם השכירות יום יום או שמחשב דמי השכירות כל העבודה וקצוב סכום הקבלנות כאשר אבאר בעזה"י:
הרה"מ כ' בפ"ו מהל' שבת הל' ט"ו וז"ל יש מי שכ' שכיון שמותר להשכיר שדהו לעכו"ם לפי שתולין באריסות אף מותר לשכור העכו"ם בקבולת לחפור לו שדהו או לנטוע לו כרמו ואפי' תוך התחום לפי שהרואין תולין באריסות וכשאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור הוא בקבולת בנין ודבר זה מחלוקת בין אחרונים ז"ל ויש מי שאוסר כדעת רבינו לפי שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים כלומר שהם ותלו בשכירות ואריסות וכן הוא הענין ואם יתברר הדבר ימצאו העכו"ם נוטל פירות ודבר הנראה הוא אבל כשאין עכו"ם נוטל פירות אלא שהישראל קוצץ עמו במלאכה אין מתירין על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינו שיאמרו שכורה היא לעכו"ם וישראל נוטל פירותי' למחר וא"ת ונתיר על סמך שיאמר קבולת הוא זה אינו שאם היינו דנין שהרואים תולין אותו בקבולת אפי' לבנות הבית הי' מותר וזה ברור כנ"ל עכ"ל. והנה יש לדקדק כפי אשר אבאר בעזה"י (א) שכ' שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שאמרו הרואים עכ"פ איפכא הי"ל לומר לא התירו אלא אם יאמרו הרואים כאשר הוא באמת שיתלו בשכירות ואריסות וכן הוא הענין כי תמיד הרואים באים אחר שכבר הענין בעולם ורה"מ הרגיש בלשונו והוסיף וז"ל כלומר שיתלו בשכירות ואריסות וכן הוא הענין עכ"ל אך א"כ ק' למה שכל את לשונו בראש דבריו וכ' וז"ל לא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים עכ"ל וצע"ג (ב) שכ' וז"ל ואם יחקרו הדבר ומצאו העכו"ם נוטל פירות עכ"ל הוא פלא שהי"ל שאם יחקרו ימצאו שהוא בשכירות או באריסות כאשר אמרו הרואים שהוא בשכירות או באריסות ומה זהו שכ' ואם יחקרו הדבר ימצאו שעכו"ם נוטל פירות עכ"ל משמע שרוצה להשמיענו שהרואים יחקרו מהות הדבר של שכירות ואריסות וימצאו שע"י שכירות ואריסות נוטל עכו"ם פירות והוא פלא גדול מאוד (ג) הי"ל לומר בדרך נתינת טעם והי"ל לכתוב בזה"ל שאם יחקרו ימצאו העכו"ם נועל פירות למה כ' ואם יחקרו וגם תיבת הדבר הוא אך למותר וצע"ג (ד) שכ' וז"ל ודבר הנראה הוא עכ"ל הוא מקושי הבנה שאם הכוונה לומר שהוא דבר הנראה שהרואים. יראו בעיניהם שיקח האריס הפירות בשעת הקציר אז הוא דבר שפתים ח"ו (ה) שכ' אבל וכו' אין מתירים על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינו עכ"ל משמע שהרואים יתלו באריסות ואח"כ מסיים וז"ל שיאמרו שכורה היא לעכו"ם וישראל נוטל פירותיה למחר עכ"ל משמע שמיד יאמרו שכורה הוא וישראל נוטל הפירות וסותר עצמו בדבריו וצ"ע שהי"ל לומר פן יחקרו ויראו שישראל נוטל הפירות ויאמרו ששכירי יום הן וכן ביאר במג"א סי' רמ"ז סק"ה שבשעת הקציר יראו שישראל נוטל הפירות ידעו דלאו אריס הוא ויחשדוהו בשכיר יום (ו) מ"ש וז"ל שיאמרו שכורה היא לעכו"ם וישראל נוטל פירותי' למחר עכ"ל הוא מחוסר הבנה אם שכורה השדה לעכו"ם איך יאכל הישראל הפירות למחר והי"ל לומר שיאמרו שכיר יום הוא וזה א"א דהלא בשעת ראי' ע"כ תולין באריסות דשדה לאריסות קיימא ואם כוונתו כיון שבאמת אינה אריסות אז חיישי' שהרואים יתלו בשכירות זה לא ניתן לאמר דאטו הרואים נביאים הם (ז) עוד נפלא דהרה"מ התחיל וז"ל ויש מי שכ' שכיון שמותר להשכיר שדהו לעכו"ם לפי שהרואים תולים באריסות מותר לשכור אף עכו"ם בקבולת וכו' שלפי שהרואים יתלו באריסות עכ"ל משמע שהרואים אינם תולים בשכירות רק באריסות וכן מבואר בר"ן דלכך נקט הגמ' אריסות הגם דשכירות ג"כ מותר דאילו אריסות הי' אסור הי' שכירות ג"כ אסור דשדה לאריסות קיימא ולא לשכירות רק עכשיו דמותר אריסות נדע דשכירות ג"כ מותר עיי"ש בטוב טעם וסברא ואיך כ' הרמב"ם בה' ט"ו הנ"ל וז"ל שהרואה יודע ששכורין הן או באריסות נתן להם עכ"ל הלא שכירות מותר רק שרואה יתלה באריסות ולא שהרואה יתלה בשכירות דאמרו הרואה תולה רק באריסות ואיך כ' הרמב"ם שהרואה יודע ששכורין הן וצע"ג (ח) יש לדקדק עוד דמשמע מדבריו דרואה יודע שהן שכורין טרם שמזכיר שרואה יודע שבאריסות נתן להן משמע דרואה תולה יותר בשכירות מבאריסות וצע"ג:
ונלע"ד לבאר בעזה"י דברי הרמב"ם ורה"מ ואקדים לבאר דברי הר"ן בסוגי' שכ' וז"ל וכ"ש שמותר להשכיר שדהו לעכו"ם כגון שהעכו"ם שוכרו בסך ידוע דבכי האי גוונא עכו"ם כי קעביד בדנפשי' קעביד וישראל לא מתהני כלל ותלמודא דנקט טעמא דאריסותא נקט לרבותא דאפי' בכה"ג שרי ועוד שאילו הי' האריסות אסור אף השכירות הי' אסור דארעא לאריסות קיימא ובאריסות יתלו ולא בשכירות אבל השתא דאריסות שרי כ"ש דשכירות כי האי גוונא שרי עכ"ל ולכאורה תיבות בכי האי גוונא צריכים ביאור הלא די לומר אבל השתא דאריסות שרי כ"ש שכירות מאי זהו שכ' כ"ש שכירות כי האי גוונא משמע דיש שכירות שהוא אסור אעפ"י דאריסות שרי וצ"ע:
אמנם דבר גדול רמז הר"ן דיש שני אופנים שכירות בשדה ואופן א' הוא מותר ואופן ב' הוא אסור כאשר אבאר בעזה"י:
אופן ראשון כגון שמשכיר לו שדהו בעד אלף זהובים או בעד מאה כור חיטים בכל שנה אז אין לישראל שום תביעה על פירות הבאים משדהו דהגוי יכול ליתן לו החיטין מעלמא ולא צריך ליתן לו החיטין הנצמחים מאותו שדה דיכול לסלקו מחיטין אשר יש לו משאר שדותיו או אשר יקנה בשוק שכירות כזה מותר בק"ו מן אריסות:
אופן השני אם ישראל משכיר שדהו לגוי על שנים ומתנה עמו שיהי' שכר השכירות ששנה אחת ואכל הישראל כל הפירות שכירות כזה אסור דשנה אשר ואכל הישראל הפירות הגם שגוי אדעתי' דנפשי' עביד ואין לגוי חלק בפירות השנה הזאת נמצא כל שבח השדה אשר נעשית ע"י מלאכת שבת הוא לישראל והגם שאכל הגוי בשנה אחרת או יאכל בשנה הבא נחשב כאילו משלם לו סכום הנ"ל כדי שיעבוד לישראל שנה אחת בקבלנות זה אסור והגם דהוא בא בדרך שכירות עכ"פ לא שייך לומר דגוי עובד שנה זאת בעבור חלק פירותיו שיהי' חלק ישראל כאילו נהנה ממילא ואף גם זאת שיש ביד ישראל למחות שלא ועבוד בשבת ויפסיד פירותיו אז בוודאי אסור לכן דייק הר"ן וז"ל כגון שהעכו"ם שוכרו בסך ידוע עכ"ל הן מעות הן פירות עכ"פ אין לו תביעה על פירות השדה כי הם הכל לנכרי וכן סיים וז"ל שכירות כי האי גוונא שרי עכ"ל בק"ו מאריסות אבל שכירות באופן אחר שיקח הגוי שנה אחת והשנה השנית יהי' הפירות של ישראל בשכר השכירות אז אסור לישראל להניח לנכרי לעבוד בשבת ודו"ק ועיין בתו' ד"ה לא יאמר ישראל טול אתה בשם הר' אלחנן כיון דתנור של ישראל אם נוטל הישראל ימים בחול הו"ל כמשכיר תנורו בשבת עיי"ש:
ועתה נאמר שדה עומד לאריסות שיטול הגוי חלק בכל שנה ושנה או בשכירות שהוא יאכל פירות בשנה אחת ובעל השדה שנה אחת אבל לשכירות מעות או שכירות סכום ידועה מפירות אין הדרך ליתן כך השדה כי אז אין בעל השדה נהנה מפירות שדהו אבל באריסות שיאכל בעל השדה מפירותיו או בכל שנה חלק או שנה אחר שנה יאכל כל פירות שדהו הוא דרך העולם וכאשר יראה יהודי הרואה שגוי עובד בשדה של ישראל יתלה באחת משניהם או ששכרו הגוי בשכירות שהוא יאכל בשנה אחת וישראל שנה אחת או באריסות שיהי' לישראל חלק בכל השנה מן הפירות ויש לתלות להקל משני פנים או שעכשיו הוא השנה שהגוי יאכל לבד כל הפירות או שהוא באריסות לחלק בפירות וכ"ז מותר ונשאר ס' אחד אולי יאכל הישראל בשנה זו הפירות והוא אסור ואם יחקור אח"כ ורואה שגוי יאכל פירות בשנה זו אז ממנ"פ לא נעשה בו איסור אם הי' בשכירות שנה בעד שנה והגוי אוכל א"כ הי' זה שנה של גוי ומותר לו לעבוד בשנה הנ"ל ואם הי' באריסות ג"כ מותר דאדעתי' דנפשי' קעביד אבל אם הי' בקיבולת ולא יקח הגוי פירות אז יאמר הישראל הלא חשבתי מיד אולי שכורה היא שנה בעד שנה רק השנה זאת של ישראל ולמחר יאכל הישראל הפירות וא"כ הגוי עבד להשביח חלק ישראל ואדעתי' דישראל קעבד והבן:
ובא ברוך ד' דזה רמז הרמב"ם הרואים ידעו או בשכירות והוא אסור או באריסות והוא מותר וידונו לכף זכות שבאריסות הוא או שיתלו בשכירות שנה אחר שנה והגוי יאכל בשנה הזאת ומותר לו לעבוד בק"ו מן האריסות דהא כל הפירות שלו ולכן הקדים שכירות לאריסות דהיינו שכירות טוב יותר מהיתר אריסות וכ"ז מותר אם באמת השדה בשכירות וגוי יעבוד בשבת רק בשנה שהגיע להיות שלו ויש לו או כל הפירות או חלק בפירות אבל בקבלנות שלא יאכל הגוי פירות אז יאמרו ישראל הלא מיד חשבנו ששכורה השדה רק יאמרו שכורה היא לעכו"ם אבל אין זה שנה של גוי רק למחר יאכל ישראל הפירות:
ואקדים עוד לשון הר"ן שכ' וז"ל ויש מי שאומר דקבולת כה"ג אסור דל"ד לאריסות כיון דאריס חולק בפירות לא אמרי אינשי דשכיר יום הוא אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום עכ"ל ודבר גדול רמז דחכמים חששו מפני מראית עין של ע"ה שלא יאמר שחבירו ישראל מחלל שבת וא"כ כל מה שהמון עם בני ישראל חשבו לחילול שבת זה אסרו חז"ל מפני מראית עין אבל מה שהמון עם יבינו בשכלם שאין זה חילול שבת וגם מצד חוקי התורה אין בו חילול שבת התירו וא"כ הבינו חז"ל באריסות שהרואה יראה שגוי נוטל חלק בפירות לא ידמו בעיניהם כאילו ישראל מחלל וגם מצד הדין מותר לא אסרו חז"ל אבל בקבלנות שאין הגוי נוטל חלק בפירות אז נדמה בעיני המון עם לשכירות יום הגם ששכרו בפנים אחד להיות שכרו לכל עבודתו בשדה והוי קבלנות יאמרו המון עם שנודע לבעל השדה שסכום שכירי יום יעלה כך הבטיח סכום הנ"ל לגוי אחד שיעבוד עבודת שדהו והכלל חכמים ירדו לסוף דעתן של בריות והבן וביאר שם כי כן דעת הרמב"ם עיי"ש וזה שרמז הרה"מ בלשונו הזהב וז"ל ויש מי שאוסר כדעת רבינו לפי שלא התירו אנא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים עכ"ל הלא חכמים חקרו בינות המון עם לכך התירו כאשר יאמרו הרואים אם הוא היתר בעיניהם או לא כך התירו חכמים מה שנדמה בעיני העולם להיתר התירו ומה שנדמה בעיניהם לאיסור אסרו וביאר הדבר וז"ל כלומר הם יתלו בשכירות או אריסות כי ידונו כל איש לכף זכות שעשה בהיתר היינו בשכירות או באריסות וכן הוא הענין שאם באמת נתן ישראל בשכירות או באריסות אז באמת מותר ואם יחקרו המון עם הדבר ענין שכירות או אריסות ימצא העכו"ם נוטל פירות ודבר הנראה ששכל אדם יגזור להם שהוא מותר אבל אם ישראל נוטל את הפירות אין מתירים על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינה כי הלא יש חשש ג"כ שיאמרו שכורה היא שנה בעד שנה וישראל נוטל פירותיה למחר כי חשש זה הוא בכלל מה שחידש הרמב"ם שידעו באריסות או בשכירות ואם יבחנו ויחקרו הדבר ידעו כי אין לו פירות כאשר חשבו מתחלת ששנה זו יאכל ישראל הפירות והגוי עובד לו כי שכורה היא בידו שנה בעד שנה וע"ז הקשה הרה"מ הלא נתיר על סמך שיאמרו קבולת ולמה אמרו שמתירים על סמך שכירות או אריסות והשיב אם היינו דנין שרואים תולין בקבולת שידמו בעיניהם קבולת להיתר אז אפילו בית היינו מתירים אבל יען כי הבינו חז"ל כי קבולת לא ודמה להיתר בעיני המון בית ישראל ולא יתלו הרואים כי זה הוא לאיסור בעיניהם ע"כ גם חז"ל לא יוכלו להתיר קבולת שחששו מפני חשש רואים ולא התירו רק שדה שבו יש אריסות וכ"ש שכירות בעד סכום ידועה כנלענ"ד:
ויוצא לנו מזה דבר חדש מאוד דר"ן והרה"מ שוין יחדיו דגם אם יודע לעולם שהבית או השדה בקבלנות לא מהני דבעיני העולם אין קבלנות היתר וחכמים אסרו כן מה שנדמה בעיני עולם לחילול שבת ודלא כטו"ז בסי' רמ"ג דהבין דר"ן ורה"מ ותוס' קיימי בחדא שיטה דלתוס' הוא דדרך הי' באריסות ולא בקבלנות ויחשדו לשכירי יום וא"כ אם נשתנה דרכי עולם שרוב בני אדם בונין בקבלנות יהי' מותר ועיי' בט"ז סי' רמ"ד שנתקשה בדברי תו' כי הלא דרך בתים לבנות בקבלנות ולפי דברי הר"ן והרה"מ לא פועל מנהג על קבלנות כי ענין קבלנות לא נדמה בעיני עולם ולכן לא התירו חכמים בקבלנות ודוק:
סוף דבר שא"כ דענין קיבולת נדמה לאיסור ולא התירו חז"ל אפי' אם נודע בקבלנות א"כ גם בדבר שהוא של רבים אסור דנהפוך הוא שיעמדו העולם להקל אפילו בשכירי יום וכדמות ראי' מגיטין דף נ"ו ע"א סבר רבנן לאיקרבי' משום שלום מלכות א"ל ר' זכרי' ב"א יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח סבור למיקטל לי' דלא לימא וליזל א"ל ר' זכרי' יאמרו מטיל מומין בקדשים יהרג עיי"ש וק' איך שייך לומר שיחשדו רבים שמקריבים בעלי מומין או שיהרגו איש בעבור עשיית מום אלא בוודאי כל דבר שאם המון עם יחקרו ויודע להם האמת ילמדו מזה דינים ולא שיחשדו רבים שעשו שלא כדין אלא ילמדו להקל במה שהאמינו שאסור עפ"י דין הוא חמור בשל רבים יותר מבשל יחיד דכאן ילמדו מרבים דמותר בקבלנות אפי' בשל יחידים ובאמת אסרו חז"ל קבלנות יען דהבינו דבעיני העולם קבלנות ושכיר יום חדא הוא ויצא חלילה מכשול ואסור לבנות בקבלנות אפילו בשל רבים ודוק:
ואוסף נופך מה שכתבתי בחי' פי' התו' במה שהשיג הר"י על ר"ת דיש לחוש בקבלנות בתים יען שדרך שבעה"ב שוכר פועלי יום אשר מעמיד לאומן הבונה ביתו בקבלנות כאשר אבאר בעזה"י:
תוס' בע"ז דף כ"א ד"ה אריסא וז"ל וגם לא דמי להך דשכירות שדה דשמעתין דלעולם הוא רגילות לקבל שדה למחצה ולשליש ולרביע אבל בבנין בית רגילות לשכור מידי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותי' עביד אלא שכירי יום נינהו עכ"ל והט"ז סי' רמ"ד סק"ב התפלא איך יכחיש התו' הא עינינו רואות דרגילות לבנות בית בקבלנות ולא ע"י שכירי יום עיי"ש והוא פלא:
ונלע"ד לבאר בעזה"י פי' תו' דיש לי לדקדק בלשון התו' דהי' להם לכתוב דבר והיפוכו וכך הי"ל לכתוב לעולם אין הרגילות לעבוד השדה בשכירי יום אבל בבנין בית רגילות לשכור שכירי יום או שיכתבו שדה רגילות באריסות אבל בית אין רגילות בקבלנות אלא בשכירי יום ותו' כ' דשדה רגילות באריסות ובית בשכירי יום וצ"ע ועוד יש לדקדק דתו' כ' דלעולם רגילות לקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע עכ"ל אטו עד השתא לא ידענו מאי זה אריסות והי' די אם כ' שרגילות השדה באריסות ואנו ידענו דאריסות הוא למחצה או לשליש וצ"ע עוד יש לדקדק בלשונם שכ' וז"ל והרואה אינו אומר קבלנותי' עביד אלא שכירי יום נינהו עכ"ל והוא פלא דהי' להם לכתוב והרואה אינו אומר קבלן הוא אלא שכירי יום נינהו איך שייך לומר שהרואה אינו אומר קבלנותי' עביד אם הם חושדים שאין כאן קבלנות אלא שכירי יום וצע"ג:
אמנם נ"ל ברור דבשדה מי שאינו עובד בעצמו שדותיו והוא נותן באריסות שיהי' על האריס כל הוצאות ואם יצרך לשכירי יום הוא דבר שמוטל עליו ומעולם לא שמענו שבעל השדה ישכור שכירי יום לאריס רק אם השדה טוב מקבל האריס רביעית ואם היא בינונית מקבל שלישית ובגרוע מקבל המחצה של פירות השדה אבל שיתן הבעל השדה לאריס עוד שכירי יום זה לא נשמע אבל בבית יש ב' אופני קבלנות (א) שיאמר להאומן הרי המקום והרי אבנים ולבנים חומר ועצים וכל הצורך לבנין ואתה תקבל אלף זוז בעבור הבנין וכל הוצאות הבנין עליך אז אין על ישראל עוד לשכור לו שכירי יום לעבוד ולמשא (ב) שיאמר להאומן הרי לפניך כל הצורך להבנין וגם אשכור לך שכירי יום לעבוד ולמשא להיות לעזר לכל הצורך רק בעבור שאתה האומן היודע לבנות בית בחכמתך ויש לך עוזרים אשר מהם אנשים היודעים לבנות תקבל בעד זה שמונה מאות זהובים אבל הוצאות העוזרים לעבודתכם אשכור שכירי יום כאשר תצוה וזה שרמזו התו' דבשדה לעולם רגילות באריסות בשדה גרוע למחצה ובבינונית לשליש ולשדה טוב לרביע פירות אבל מעולם לא יתן הבעל השדה שכירי יום לעזור לאריס אבל בבנין בתים רגילות לשכור שכירי יום להיות לעזר להאומן וא"כ הגם שהוא נתן בקבלנות גמור שהכל יהי' על האומן שהוא מחוייב לשכור מממונו שכירי יום הנצרך לו חיישי' שהרואה יאמר שהאומן פטור משכירי יום ומה ששוכר פועלים אין זה שעושה בו קבלנותי' אלא שכירי יום נינהו אשר הישראל יוצרך לשלם להם ודומה כאילו ישראל צוה להם לעבוד בשבת וא"כ לק"מ קו' הטו"ז דגם עכשיו עינינו רואות דדרך שבעה"ב מעמיד להבונה שכירי יום והגם שעכשיו יהי' העולם רואה שהאומן שוכר פועלים לא יאמרו שעושה בזה קבלנותי' אלא הוא שליח ישראל לשכור פועלים ודוק:
ולדעתי הי' הנכון לעשות עם הבונה שהם ימכרו לו הקרקע אשר יעמוד עליו הבית המרחץ בעד דמים יקרים מאוד ולתכלית לבנות עליו בית המרחץ ומחייבים עצמם שאם יבנה עליו מרחץ כזה אשר יציירו בחדרים ועליות אז יצרכו הם לקנות ממנו הקרקע עם הבנין בעד סך כך וכך והמעות יותן לו מיד בהלואה ולשיוגמר הבנין או הוא ישלם להם סכום בעד הקרקע וגם שאר מעות הלואה או הם יוסיפו לו התשלומין בעד קנין הקרקע עם הבנין ואז ליכא מראית עין כלל כנלענ"ד:
שוב האיר ד' עיני שמצאתי במשבצות זהב אות א' שכ' וז"ל רק עט"ז השוה ד' הר"ן ומ"מ פ' א' מה"ש הי"ד ותוס' בע"א כ"א ב' בד"ה אריסא ולי העני צ"ע כי המעיין בר"ן ספ"ק דע"ז משמע קבלנות כל השנה לקצור שדהו אע"ג דאין ישראל נהנה ממלאכת שבת מ"מ להמון עם מתחזי כשכיר יום ואעפ"כ שידעו שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין עכו"ם נוטל בריוח ויבוא אז להתיר אף שכיר יום ממש ומש"ה ההוא דמ"ק י"ב מקבלי קבולת חוץ לתחום שרי דאין המון עם רואים ות"ח ידע דקבלן שרי דבנפשי' טרח אבל מד' המ"מ שם ותו' משמע דקבלן לא מתחזי להו לאינשי כשכירי יום רק שיבואו לחשוד שכיר יום הוא כמ"ש המג"א רמ"ד אות ה' ונ"מ היכא דנתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקבלנות לשנה וכמ"ש הטור דלר"ן אסור ולמ"מ ותו' שרי לקצור שדהו משא"כ תנור ורחיים דקבלנות מדינא אסור שמרויח ישראל ועמ"א ב' עסי' רמ"ג מ"א ג' ואי"ה שם יבואר עכ"ל ועיי' עוד בהנ"ל סי' רמ"ד סק"ב ובאשל אברהם סי' רמ"ד סק"ו כ' וז"ל לבני ביתו עמ"א כפי דעתי האדון ז"ל דבר גדול דיבר דר"ן ותו' ומ"מ בחדא שיטה קיימא ומ"ש הר"ן דמחזי כשכיר יום היינו דיחשדוהו שאומר שקר ושכירי יום נינהו ועט"ז ב' וז"ל המחבר א"י שקצץ ופסק כלומר א"י אמת ואה"נ דבמקום שדרך קבלנות או נתפרסם ששכר בקבלנות שרי ועס"י רמ"ג בטו"ז עכ"ל שישו בני מעי כי זה זמן זמנים טובא אשר זכיתי לזה ולדעתי גם הרה"מ סובר כהר"ן רק דבטל דעתי נגד דעת הפרמ"ג דגם הר"ן סובר כתוס' וא"כ יהי' מותר אפי' בקבלנות דרבים ליכא חשדא וגם חילל השם ליכא בזמן הזה וגם חילל לגזור מפני אורחים שיבואו ממלכות אחרת אשר שם לא הותר לישראל לעשות מלאכה ביום חגם של נכרי ויראה שישראל נותן רשות לבנות ביום ש"ק דמאין יהי' גר ממדינה אחרת יודע שהוא בית ישראל וק"ל ועיין בנב"י ח"ר א"ח סי' י"ב ודוק:
הק' חיים סופר: