שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן יג
עלה והצלח בתורה ויראה ה"ה תלמידי השם לילות כימים המופלא ומופלג ידיו רב לו בפלפול וסלסול החרוץ כמוה' ליפמן נ"י במאלע:
מכתבך קבלתי זה פעמים ולא אוכל עוד להתאפק שלא להשיבך הגם שרבו עליו טרדות והזמן יקר לי ולהראותך כי אני אוהבי אהב חזק ואמן בתורה וד' יהי' בכסלך ע"ע ואסדר על סדר באותיות השגות אשר השגת על ספרי מחנה חיים אבל רק בקצירת אומר:
א מה שביארתי בסי' כ"א הוא כך דעת הר"ן שחידש בהבנת הרמב"ם שפסק כפאו לאכול מצה וע"כ דמאצ"כ ובשופר פסק דצריך כוונה ותי' הר"ן דשאני אכילה דהוי כמו מתעסק בחלבים ועריות דחיוב והפנ"י השיג דמתעסק חייב שכן חישב להנות אבל כפאו לאכול איסור פטור והסברתי דדעת הר"ן דבאמת בכ"מ שדן הקב"ה על הנאה מתעסק בחלבים חייב שכן נהנה אעפ"י שבכל תורה מתעסק פטור יען דחיוב בא על הנאה א"כ מסתבר הא דכפאו לאכול חלב פטור הוי הטעם יען דלא נהנה דצער הוא לעובד ד' אם יודע שאוכל איסור (וחז"ל אמרו ביעל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים) א"כ הלך החיוב של הנאה ולא נשאר רק מעשה אכילה בלבד הגם שלא מתענג בו עכ"פ טעם טעמא דאיסור בכדרך הנאתן ויהי' כמו שאר פעולת עבירה כחילול שבת ע"ז אמרי' הלא על גוף המעשה הוא אנוס ופטור כמו שפטור אונס בכל התורה כולה והנאה לא הי' לו אבל באכילת מצה דליכא עבירה בהנאה א"כ הדרי' דכפאו מהני מכח הנאה וכמו שחייב במתעסק בחלבים ועריות שהנאה משוה מעשה מתעסק למעשה של איסור ה"ה הנאת אכילת מצה משוה לי' למעשה אכילה לאכילה חשובה הגם שגוף פעולת אכילה לא הוי מעשה חשוב זה הוא שחדשתי שם רק שהוספתי ביאור שלא תכשל עוד בהשגתך עלי שכתבת שלא הבנת למה לי דבר זה שמי שנאנס לאכול איסור פטור משום שמצער עצמו על שנפשו יתגאל תיפוק לי' יען דמעשה הי' בכפי' ולא ברצון אפי' אם נהנה ומתענג בו ג"כ פטור כמו בכל תורה כולה עכ"ד ראה בעיניך שלא עיינת היטב בדברי: ודע דבא"ח סי' ר"ד פסק הש"ע מי שאכל ע"י כפי' לא מברך על אכילתו הגם שבוודאי נהנה ממנו והוא דעת הרא"ה שמדמה זאת לאשה שזנתה תחילתה באונס וסופה ברצון דפטורה והמג"א בס"ק כ' חולק ומביא דעת הר"ן דכפאו לאכול מצה יצא יען דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ למה לא יברך אם כפאו לאכול הלא אכילה ע"י כפי' הנאה יש לו ולכאורה יפלא הלא נשאר ראי' הרא"ה הלא בזנות תחילתה באונס וסופה ברצון פטור וע"כ דשאני התם דמתחלת הנאת ביאה באיסור הוי צער לה ואח"כ יצר אלבשה עיין רמב"ם שם בפ"א מא"ב (ואפשר דשאני התם דליכא מעילה בבעל עכ"פ כיון שיצר לבשה ועיי' בספרי הנ"ל סי' צ"ח שהארכתי בחקירה הנ"ל עיי"ש) עכ"פ מדברי המג"א יש ראי' למ"ש וק"ל:
ב ומה שהקשית על מה שחדשתי דלכך פטור בכפאו לאכול איסור יען דמצער ולא נחשב הנאתו הנאה אע"ג דאכל כדרך הנאתו דא"כ פלא דגמ' בפסחים נקט דוקא אם אכל חלב או הניח ע"ג מכתו פטור יען דלא הוי אכילה בכדרך הנאה משמע אם גוף אכילה הוי בכדרך הנאה מכח החפץ רק גברא לא נהנה מהחפץ חייב יען דנאכל החפץ עכ"פ בכדרך הנאה ולא אכפת לן בגברא דאל"כ למה לא השמיע הגמ' חידוש יותר אפי' אם נאכל החפץ בכדרך הנאה רק הוא לא נהנה פטור אע"כ דלא אזלי' בתר הגברא אם הוא נהנה או שציער עצמו בו עכ"ד שמחתי בו כי חקרת יפה אך העלם ידיעה אית בך עיין במשנה למלך פ"ה מיסודי תורה שעמד על חקירה הנ"ל שמי שאכל חלב באכילה גסה יהי' חיוב דעכ"פ שוי' אכילה מכח החפץ בכדרך הנאה רק הגברא לא נהנה ופשט הדבר להיתר דאפי' באכילת פסח לא יצא אם אכל באכילה גסה וה"ה לענין איסורין שפטור באכילה גסה שאפשר שאפי' איסור בעלמא אין בו עיי"ש: ואגב גררא אזכיר לך הערה אחת אבל רק בקצירת אומר עיי' בב"מ דף נ"ז ע"ב דגמ' ממעט בכלל ובפרט וכלל עדים ושטרות וקרקעות והקדש משבועה בכל השומרים בין שו"ח ונושא שכר עיי"ש ובתו' ד"ה ש"ח אינו נשבע חידשו דה"ה דאינו משלם ופנ"י התעורר שם בקו' נפלאה על הרמב"ם שסובר דדוקא משבועה פטורים השומרים אבל אם נודע שפשעו חייבים מטעם מזיק ודייק הש"ך שלשון המשנה מורה כן שדוקא אינו נשבע ולא אשמועי' רבותא טפי אפי' נודע שפשעו פטורים עיון סי' ס"ו באריכות הש"ך [ס"ק קכ"ו] וא"כ ע"כ גם בהקדש הדין כן דאם נתברר שפשעו חיוב וזה פלא גדול הא לו יהי' שהוא מזיק הא בהקדש גם מזיק פטור כמבואר במעילה דף י"ט וכן הביא תוס' בב"ק דף ז' עיי"ש שתי' שרמב"ם סובר דוקא מחומש פטור אבל בקרן חיוב המזיק דלא כירושלמי שהובא בתו' והוא הלחץ זה הדחק וכן הרעיש בקו' הנ"ל בתומים סי' ס"ו ס"ק ס"ז עיי"ש וצע"ג:
ונלע"ד לתרץ ולחדש כלל חדש יש אופן שפטור במזיק בהקדש ויש אופן שחיוב ואבאר בעזה"י דרש"י במעילה דף י"ט בד"ה אקשי' רחמנא כ' וז"ל מה תרומה פרט למזיק שאם שפך אוכלין או משקין של תרומה ולא נהנה מהן שאינו חייב אף גבי הקדש נמי כל מידי דאכילה כי מזיק לי' ששפכו ולא נהנה ממנו פטור ממעילה ואמר לן רבי דה"ה נמי אף במידי דלאו בר אכילה כי מזיק לי' פטור דאין חיוב מעילה עד שיהנה אלא משום דכתיב בתרומה כי יאכל דבתרומה ליכא חיוב אלא אכילה אמר נמי גבי הקדש כל דבר אכילה עכ"ל ודקדקתי דקדוק עצום למה בחר רש"י לכתוב פעמים כגון ששפך אוכלין או משקין של תרומה וכן בהקדש כ' רש"י ששפכו ולא נהנה עכ"ל הכי לא משכחת לה שאר היזיקות כגון שעירב בהם דבר מר שניכר בו מראה של דבר מר או שחרכם באש ובעשן עד שא"א לאכול ולשתות עוד התרומה או אוכלין ומשקין של הקדש או שטמנם בארץ עד שהבאישו ונסרחו עד שאדם ממאס בהם לאוכלם הכי אין זה מזיק לכ"ע שעשה בהם היזק ניכר אפי' וא"כ הי' לרש"י לסתום הדבר שהזיק אוכלין ומשקין שיהי' משמע בו כל מיני היזק וצע"ג ועוד הי' פלא בעיני אם הדין באמת דאין מזיק חייב בהקדש אפי' במידי דלאו בר אכילה למה גילה זאת התורה בגז"ש בתרומה דיש מקום לטעות מאי כוונה יש בזה דיהי' פשטות הקרא בהקדש מזיק באכילה דומי' דתרומה וצע"ג:
אמנם נ"ל דדבר גדול רמז רש"י בלשונו ואקדים דכבר ביארתי בספרי פלס חיים בכמה מקומות דאדם יש לו בחפץ שלו ב' קנינים (א) קנין ממון שהוא השווי' של הכלי אשר לו למשל כל כלי שווי' ממון למכור בשוק שיקבל ממון תחת כלי או החפץ שלו (ב) יש לאדם בחפץ שלו קנין שם בלי השווי' יש לו שם בעלים שהוא חפצו ואם יותן לו כל כסף וזהב שבעולם לא יוכל איש ליקח חפץ שלו וכל הנוטלין בע"כ אעפ"י שמשלם לו השוי' הוא גזלן וגם עובר על לא תחמוד ועיי' בריטב"א דבאיסור הנאה הגם שאין לו שוי' מ"מ נקרא בעלים הכוונה מכח שם חפץ וע"ז רמז הגמרא גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם א"י להקדישו לגזלן חסר קנין ממון אשר טמון בו ולנגזל חסר שם חפץ אשר הוא לשימוש בגוף החפץ אף שאין לו שוי' והארכתי בזה בכמה מקומות בחי' לברר דבר זה:
והנה יש לנו ב' אופני מזיק (א) מי שמזיק לשור של הקדש או לבית של הקדש כגון שפעל לשבור רגל השור או כיחש אותו עד שניכר בו היזק עיי' תוס' ב"ק דף נ"ח או שפעל ריקוב במקצת מן הפירות וכדומה אז פעל רק היזק שוי' אבל עדיין לא נאבד מהחפץ הנ"ל שם הקדש דכל החפץ נשאר בשמו שהוא הקדש רק פעל להזיק ממה ששוה למשל מתחלה שוה מאה ועכשיו רק חמישים (ב) כגון שלקח משקין או אוכלין ושפכן לארץ עד שנטבע בארץ ונתגלגלו כדומן על פני השדה ולא יוצלחו עוד לכל דבר אז הזיק במה שעשה איבוד לחפץ לא די שהזיק השוי' רק גרם שאין לו להקדש חפץ עוד וכלה ואזל שם ההקדש מן החפץ כי לא נשאר בו שיחול שם הקדש עליו כלל נעקר גם שם בעלים ממנו שרשות גבוה הוי בעלים כמו רשות הדיוט כמו בב"ק דף ע"ו מה לי מכרו לגבוה ומה לי מכרו להדיוט ודוק:
ולפ"ז נ"ל לחדש דתורה גילתה בתרומה כי יאכל פרט למזיק דוקא היזק דומי' דאכילה כמו אם אכל זר תרומה שעקר שם בעלים וגם שם תרומה מן העולם ע"י אכילה שלו דלא נשאר מן הנאכל בעולם אשר יהי' נקרא עליו שם הכהן שהוא הבעלים או שם התרומה שהוא האיסור רק צריך לשלם תחת אכילה אבל אם הזיק ועקר שם בעלים שהוא הכהן ושם תרומה שהוא האיסור ולא נהנה ממנו כגון ששפך אוכלין ומשקין שעשה כלה לחפץ אז פטור מתשלומין לשלם לכהן את התרומה אבל אם פעל היזק אחר בתרומה אשר נשאר הכהן בשם בעלים על ממונו וגם נשאר על החפץ שם תרומה רק פעל להיות חסר בשווי' אז בודאי צריך לשלם כמו שאר מזיק בעולם וה"ה בהקדש אם שפך אוכלים ומשקין שעקר שם בעלים מהחפץ ואיבד לשם הקדש שנעקר לגמרי פטור אבל אם נשאר שם הקדש על החפץ רק היזק בשווי' חייב דאין זה מזיק כמו מזיק דאוכל דתורה ממעט מזיק דומי' היזק הנעשה ע"י אכילה וה"ה בשותה תרומה באכילה גסה עיין תו' מעילה דף הנ"ל בד"ה אקשי' ודוק:
רק התורה חידשה בפ' שומרים דאפי' אם נשאר שם הקדש על החפץ כגון דהזיק לרגל שור של הקדש או גנוב החפץ או נאבד דעכ"פ החפץ עדיין בעולם בכ"מ שהוא נשאר גם באיסורו של מעילה דהא הקדש הוא בכ"מ אז בוודאי מזיק חייב אבל פטור משבועת שומרין אבל אם נתברר שפשע בשמירתו חייב מטעם מזיק ולק"מ על הרמב"ם ושאר שיטות והארכתי אז בשורש הנ"ל ולא באתי כעת רק לשמח לבך (ועיי' בסוגי' דשוקל את שקלו בכתובות) ואין כ"מ להאריך לבאר אשר ביארתי בטעם של דבר למה חילקה תורה בין מזיק זה אם עוקר השם לגמרי שהוא פטור ובין מזיק אשר גורם רק חסרון בשווי' שהוא חייב:
ג הקשית הא אמרינן בקידושין בסוגי' דשליח לד"ע אפי' יש שליחות לד"ע אבל שלחו לאכול חלב פטור דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולפי מה שחדשתי משכחת שליחות אפי' בחלב אם כפאו לאכול דהוי אכילה צער לו עכ"ד לא אוכל לשער איך יצא שגיאה כזאת מפיך ממנ"פ אם לא רצה לאכול ברצון א"כ חזר משליחות ואיך יהי' המשלח חיוב דהא השליחות הי' שיאכל חלב ברצון ובהנאה ועוד עכ"פ גוף השליחות של המשלח הי' שיאכל חלב ברצון ומיד לא נעשה שליח דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרי' ואי שעשה אותו שליח לאכול בעבורו אם יכפו אותו לאכול אז כיון שבכל אופן יאכל באונס א"כ ליכא עבירה כלל דהא הוא אנוס בדבר וא"כ לא הוי שליחות לד"ע ועוד כיון דשליח בכל אופן יעשה המעשה בע"כ לא שייך בו שליחות כלל סוף דבר חלמת בביטול מעיקרא משמע דאין לשער כמה שגיאות יש בדבר ולא ישמע עוד כזאת מפיך ע"ע נהפוך הוא מסוגי' הנ"ל יש ראי' דעיקר החיוב באיסורי אכילה הוי מכח הנאה ולא בעבור שפעולה בעצמה הוי העבירה וק"ל:
ד עוד הקשית על מה שחדשתי בסי' כ"א תשו' הנ"ל דהא דפליגי אי מצות צ"כ הוא דוקא אי נתקיים גם המצוה אבל עכ"פ כ"ע מודים דהחוב נפטר ולא הוה רשע כאילו לא עשה המצוה רק אביו סבר דנפטר החוב וצריך פעם שנית לקיים המצוה ורבא פליג דהוי מעוות שאינו יכול לתקון וממילא סתמא לשמה והקשית אתה תלמידי נ"י א"כ למה נקטו חז"ל כפאו לאכול מצה לנקוט סתם אכל מצה ולא כיוון לאכול מצה אי מהני מדבחרו בכפאו לאכול משמע דחקרו אי אנו חושבין לאותו אכילה למעשה כלל יען דלא כיון לצאת כמו כפי' על מעשה לא נחשב למעשה כלל דלא כמו שחדשתי דבמעשה לכ"ע אין גרעון שנחשב למעשה ונפטר החוב דאז אין לנו נ"מ רק על המצוה ולנקוט אכל בלא כוונה עכ"ד:
מה אשיבך ע"ז הלא דבר זה מעשה הי' שאבוה דשמואל שלח לשאול בכפאו פרסיים ושלחו לי' דהדין הוא כפאו פרסיים יצא אילו נשנה הדין מחכמים מי שאכל מצה ע"י כפיית פרסום יצא הי' לך לדקדק אבל כיון שהי' השאלה כך אין לדקדק אבל באמת נהפוך הוא אז עלה בדעתי להביא ראי' מזה דעיי' בכפות תמרים שנתקשה הא מבואר בכתובות פ"ו לולב שאינו נוטל כופין אותו ולא נזכר שם שצ"ל רוצה אני כמו בקרבן וא"כ מבואר דמהני כפי' ותי' דכפית ישראל מהני דכונת הכופה מהני לעושה פעולה כמו בטבילה אם נפלה אשה למים מהני לה כונת חברתה אבל נסתפק אבוה דשמואל אם מהני כפית הפרסיים אי גויים בני עשויים נינהו כר' משרשי' פ' חזקת הבתים ושלחו לי' דיצא דמצות אצ"כ משמע דחקרו אי מהני ע"י גוו כמו בישראל ע"י כפי' דאפי' מצוה נתקיים אבל לא העלתי בספר כי בחידושי השגתי על הכפות תמרים שמתרץ סתירת הרמב"ם דפסק דכפי' מהני באכילת מצה ובשופר פסק דצריך כוונה כאשר נתקשה בזה הר"ן ותי' הנ"ל דרמב"ם פסק כר' משרשי' דגוים בני עשוי' נינהו אם עשאו כדין א"כ מהני כפי' שלהם במצה אבל שמיעת שופר בלי כוונה לא מהני עיי"ש שהאריך: ולע"ד במחכ"ת לא דבר על נכון בוודאי אי בר ישראל אומר שאינו עושה סוכה ולא נוטל לולב ולא מניח תפילין ופורק מעליו עול מצוה שלא יחפוץ בה אז מהני כפית ב"ד ישראל שלא יפול מבית ישראל נדח אבל אם בר ישראל אומר אני אחפוץ במצוה לעשות כדת וכדין אבל יש לי עוד זמן לעשות סוכה או ליטול לולב או להניח תפילין או שלא אחפוץ בלולב זה ובתפילין האלה והב"ד ישראל יכפו אותו לעשות מיד המצוה או לעשות המצוה בחפץ זה בוודאי לא מהני כי מי שם אותם שרים על הארץ לרדות בבני ישראל בפרך ולכן אמרו חז"ל בכתובות דף פ"ו ובחולין דף קל"ב כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה ולא נקטו סתם דב"ד יוכלו לכפות על מ"ע אלא וודאי במי שהב"ד רואים דאיש הזה אינו רוצה לקיים המ"ע אז כופין אותו קודם שעבר זמנו (עיי' רש"י כתובות שפי' כן באר היטב) שהתרו בו לעשות המצוה ולא הטה אוזן אליהם אבל במי שאומר אקיים המצוה אח"כ או בחפץ אחר או שכפאו אותו ליטול לולב ולא אמרו לו שכופין אותו לעשות מצוה כדת של תורה אפי' ב"ד ישראל כפאו לא מהני וכפאו לאכול מצה דשלח אבוה דשמואל לא משמע דכפאו לקיים המ"ע של אכילת מצה רק כפאו לאכול מצה ולא אמרו לקיים מ"ע של תורה וגם משמע אפי' אם אמר שרוצה לאכול מצה אחרת או שאומר שרוצה לאכול אח"כ אחר שעה או שתים ואיך סתם הרמב"ם כפאו לאכול מצה יצא והארכתי עוד בלימוד התלמידים דשאני בטבילת אשה דהוי רק תיקון החפץ ולא קיום מצוה ואין כאן מקומו להאריך. ועל יתר הדברים אין אני צריך להשיב כי רק לחזק אותך באתי שתעסוק בתורה יום וליל ובאהבתה תשגה תמיד ואני מוקף מכל צד בעמל תורה ולכן קצרתי כעת: דברי הד"ש הק' חיים סופר: