שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן יב
שפע רב וכל טוב לראש גבר העוסק בחרב פיפיות במלחמת ה' הלא הוא האיש הבונה עולמות למחריפן המורג חרוץ כמוה' ר' אהרן אונגאר נ"י בק"ק מיקאלאש:
מכתבו קבלתי זה איזה חדשים אך מן השמים עכבוני מלהסתכל בו לחזות בנועם תורתו עד היום ואשר חנן אלקים לי אחלק באהבה בקוצר אמרים להשיב נפש שוקקה לפלג חיים:
א הדר"כ נ"י התפלא בקו' וז"ל בהאשה רבה לא פשוט הגמ' אי ע"א מהימן נגד חזקה ולא זכיתי להבין הנה בגמ' סנהדרין דף ס"ה ובכריתות דף ד' אמרי' יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה ועיין ברש"י שם כי הוא מת"כ ובאו"ת סי' ל"ח יעיין דבר נחמד שכוונת הת"כ שאין העבירה נגמר על פיהם עד שיגמרו הב"ד את הדין יעו"ש והנה אם העדים אומרים ששגו אין הב"ד מאמינים להם רק מוקמינן להם במזידים דכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד ומה לנו יותר חזקה מעולה ממנה ואם אין ע"א נאמן נגד חזקה למה לי קרא ועשה שאין מביאין על שגגתו חטאת כי איך כל חד נאמן לומר שוגג הייתי כנגד חזקה ולהביא חולין בעזרה וכהנים לובשין בגדי כהונתם עכ"ל מעלתו נ"י:
והנלפענ"ד לתרץ ונקדים לחדש דבר דלולא דגילתה התורה דעדים זוממין לא מביאין קרבן על שגגתם והי' נשאר על הסברה דגם הם בכלל חייבי מיתה שוגגין דמביאין קרבן על שגגתם בכל זאת הי' בחקירה אי השנים עדים מביאין רק קרבן א' בשותפות או שכל א' יביא קרבן לעצמו:
דהנה בב"ק דף מ' ע"א בעי מיניה שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר משלם האי כופר והאי כופר כופר אחד אמר רחמנא ולא שני כופרים ובתוס' בד"ה כופר אחד וז"ל אע"ג דלגבי חטאת אמרי' בפרק המצניע גבי המוציא ככר לרה"ר והוציאו שנים חייבים ומסתמא כל חד וחד חיוב חטאת התם כיון דכל חד חייב אזדונו כרת מחייב נמי אשגגתו חטאת ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין שני חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור של שנים עכ"ל מבואר הגם ששנים ביחד עשו העבירה בכל זאת כל אחד חיוב חטאת בפני עצמו יען דכל אחד חייב על זדונו כרת ועוד דחטאת לגבוה ואין קפידא על שני חטאות וממילא אי היו עדים זוממין מחויבים על שגגתן חטאת הי' ג"כ מביאים כל אחד חטאת דהא במזיד הי' כל אחד מחויב מיתה ואין קפידה בזה אם כל אחד מביא קרבן על שגגתו כן הי' נראה לכאורה לפום ריהטא ודוק:
אמנם מסברה נ"ל לחלק בעזהי"ת בשלומא בשנים שהוציאו ככר דבאמת משכחת בכל ל"ט מלאכות שיחיד יעשה אותם לבדו א"כ נותן שם כל עבירת מלאכה לבדו רק שאירע שהוציאו שנים ככר ביחד וכפי אופן הוצאתם לא היו כל אחד יוכל להוציא חפץ זה באופן זה (עיין חדושי רשב"א שם ותבין) אבל אין הכרח שיהיה שותפות בעשיות מלאכת הוצאה דהא סתם הוצאה הוא ע"ו אחד א"כ הגם שהוציאו שנים ביחד כיון שזה אינו יכול וזה אינו יכול הוה דרך הוצאה אפי' בשנים ונחשב שכל אחד הוציא וחייב כל אחד חטאת לבדו דהא שם מלאכה ניתן לחטאת לפני עצמו:
אך בעדים זוממים דתורה אמרה לא יקום ע"א באיש לכל עון ולכל חטאת רק על פי שנים עדים יקום דבר או על פי שנים עדים יומת המת וא"כ אין ע"א פועל עדות כלל חוץ באיסורים דלא צריך עדות רק אמיתיות הדבר עיין ט"ז יו"ד סי' צ"ח ס"ק ב' א"כ שני עדים ביחד פועלים שם וכח עדות אז שניהם יחד כגוף אחד אין עדים נעשים זוממין עד שיוזמו שניהם א"כ כיון דלא משכחת עבירה אשר זמם לעשות לאחיו רק אם שנים ביחד פעלו כח עדות אז אם נמצאו זוממין נהרגין שניהם דשניהם יחד עשו עבירה של מיתת ב"ד והגם אם עשרה בני אדם הורגים לאדם אחד בבת אחת היו מחויבים לולא דכתיב ואיש כי יכה נפש אדם ולא שנים עיין ברש"י סנהדרן דף ע"ח בד"ה כל דהו נפש יעו"ש ושאני התם דמשכחת המיתה ע"י אחד לכן גילה התורה איש ולא שנים אבל בעדות דלא משכחת מיתה ע"י הב"ד רק אם יעידו שנים ביחד אז שניהם חייבים מיתה על עבירה אחת אשר רצו לעשות אבל אם עשו בשגגה לא בא רק חטאת אחד דעל עבירה אחת אשר אי אפשר להיות נעשה רק בכח שנים ביחד לא מסתבר שיביאו שני חטאות עלי' והבו זה מאוד:
ולפ"ז דגם אי עדים זוממין הביאו קרבן על שגגתן היינו שניהם ביחד קרבן אחד א"כ הוה שני עדים כנגד חזקה ובגמ' פרק אשה חקרו ע"א נגד חזקה ודוק:
ולא אכחד תחת לשוני דלפי מה שבארתי דבכל אופן לא היו עדים זוממין מחויבים רק חטאת אחד א"כ לכאו' קשה למה לי קרא שהם פטורין יען דכתיב עשי' בקרבן תיפוק לי' לר"י בכריתות דף כ"ג ע"א במתני' ר"י אומר כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאין אותה א"כ בעדים זוממין דהוה חטאת הבא על חטא ואין שנים מביאין אותה ולהביא כל אחד חטאת הוה חוץ מסברה להביא על עבירה אחת שני חטאות וא"כ ממילא ידענו דליכא חטאת בעדים זוממין וקרא למה לי וצע"ג:
ואחר התבוננות לק"מ דטעמא דר"י יען דבחטאת על חטא כתוב או הודע אליו חטאתו אבל אם יביא בשותפות על תנאי לא הוה הודע אליו חטאתו אבל בחטאת כפרה באמת מודה ר"י עיין בכריתות דף ז' ע"א בחטאת יולדת וכאן דנודע אליהם חטאתם אז יוכלו להביא חטאת בשותפות ממש בלי שום תנאי ודוק:
וראיה ברורה לזה מדברי תוס' שהבאתי שכתבו מסתמא מביא כל א' חטאת ולא הקשו בתוקף דמוכח שמביא כל אחד חטאת ממתני' דכריתות שר"י אמר חטאת שבא על חטא אין שנים מביאין אותה וצע"ג ולפמ"ש נכון דשנים שהוציאו ביחד דנודע אליהם חטאתם ומביאים באמת חטאת בשותפות מזה לא איירי ר"י ודו"ק:
שוב מצאתי בש"מ בב"ק דף מ' מביא על קו' התוס' תי' בשם הראב"ד דשאני חטאת שבא על חטא אין שנים מביאין אותה כמבואר בכריתות יעו"ש ובעיני ופלא איך בא ר"י דכריתות לכאן ודעת קדושים נעלם ממני כעת:
כל זה אמרתי בעבור להגדיל תורה לתרץ קו' כ"ת נ"י אבל בעיקר הקו' אני לא אוכל לבוא עמו לעמק השוה דשם באשה רבה חקרו אם ע"א נגד חזקת קמייתא אם אומר שהוא שעשה שינוי בדבר אבל כאן בעדות דליכא בירור שלא היו שוגגים או מוטעים או פחדו וכדומה דמכח כח חזקת כשרות אמרינן דבוודאי דקו העדים קודם שהגידו בב"ד והגם דיש מיעוט עדים דישגו אי יטעו ויאמינו שמותר להעד שקר או ששגגו בגוף הגדה באופן מתוך אופן אשר ראו ושמעו וידעו בכל זאת הב"ד הולך אחר הרוב שאומרים כדת וכהוגן ולא ישמע אליהם אם יחזרו בו בעדותן וכיון שהגידו אינן חוזרין ומגידין ולא יתנו הב"ד על לב אולי הם ממיעוט דהא הולכין אחר הרוב אפי' בדיני נפשות ועיין רמב"ם בהל' יסודי תורה דכל עדות נבנה על חזקת כשרות דעפ"י רוב עדים המה אנשים כשירים (ועיין בכ"מ פ"ג מה' עדות הל' ה' שהטעם שלא יוכלו לחזור דאין אדם משים עצמו רשע וקשה א"כ אם יאמרו עדים אנן אומר מותר הוינן יהיו נאמנים ועיין רש"י כתובות דף כ' הטעם דאאמע"ר הוה מכח חזקת כשרות) אבל אם הם באים אח"כ ומביאים קרבן מהכ"ת דלא נקבל ונחשוד אותם לרשעים שרוצים עכשיו לעשות עון להביא חולין בעזרה הי' בסברה להאמין שחטאו ולקבל מהם קרבן הגם דב"ד לא האמינו להם שהם ממיעוט שהעידו בשקרות או בשגגות אומר מותר עכ"פ לגבי עצמן נאמנים שהם ממיעוט ויחפצו בתשובה אבל שם אנו חוקרים על ע"א נגד חזקת קמייתא אם להאמין לו על דיבורו בלבד בכח ע"א נאמן באיסורין בלי שנותן אות שהוא לא ימעל מעל בד' ועיין תוס' קדושין דף מ"ג ע"ב ודוק שמובדלים המה זה מזה וראי' לדברי דאל"כ יקשה לו הא הוי דבורם כנגד אנן סהדי דהא הב"ד הורגין לפלוני וא"כ אפי' הם שנים כמש"ל ג"כ קשה הא הב"ד הווין עדים כנגדן ודו"ק:
ומדי דברי אזכיר שנפלא בעיני דברי תוס' בסנהדרין דף ס"ה ע"ב בד"ה יצאו שהקשו תימא ל"ל למעוטי ע"ז מקרבן הא אפי' בשוגג מקטלי' דלא בעי התראה ותירצו וז"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיוגמר הדין א"נ שחזרו בהם מעצמן ואמרו מבודין אנחנו עכ"ל והוא פלא דקודם גמר דין ליכא במזיד על העדים חיוב מיתה וממילא ליכא בשוגג קרבן וא"כ קרא למה לי למעוטי עדים זוממין מקרבן הא סברה הוא ולתי' השני שחזרו מעצמן ואמרו מבודין אנחנו וע"כ תוך כדי דיבור של הגדתן דאל"ה אינן יכולין לחזור וא"כ לא נגמר מעשה עבירה כלל ומהכ"ת שיחייבו קרבן ופלא שהתומים משתמש בסברה הנ"ל ליישב דברי הרמב"ם בסי' ל"ח ולא העיר על הבנת התוס' וצע"ג:
ולולא דמסתפינא האמנתי דמיד שגמרו עדותן ולא יוכל לחזור עוד נגמר עבירתן של עדים זוממין הגם שאמת כמ"ש התומים דבכל אופן שלא נגמר הדין אין על העדים זוממין חיוב מיתה היינו דאין על הב"ד חיוב להרוג אותם דהא לא נגמר הדין אשר זממו לעשות שהב"ד יהרוג לאיש אשר העידו עליו וכיון שלא נגמר המיתה לפלוני אשר יהי' מוטל על הב"ד לעשות אז גם הם לא נהרגין בב"ד אבל לענין חטאת נתחייבו מיד שנגמר עדותם דהא עברו על עבירות מיתות ב"ד בהגדתן כנלפע"ד להערה בעלמא ליישב הבנת בעלי תוס' ודוק:
ב ויצא לתרץ קו' הנ"ל אשר הבאתי בשמו וז"ל ורציתי לומר כי קרבן לא בא כלל לשום נאמנות שכל אחד נאמן להביא קרבן אף דהוה נגד חזקה דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים לגבי שמים ואם אחד מביא קרבנו אז אין לב"ד או לכהנים לשאול לו על איזה צד חייב הוא רק מקריבין לו קרבנו על מה שאמר ומאוד תמהתי אשר ראיתי בס' הנחמד שו"ת חתם סופר יו"ד סי' ד' בשוחט שהתודה שהכשיל בסכין פגום והוכיח שע"א נאמן להשים עצמו לרשע בדרך וידוי לפני מותו דאל"כ למונבז דמביא קרבן בהזיד בכרת ושגג בקרבן ואיך שבקינן לי' להביא קרבן אם לא נאמין לו לעשות עצמו רשע אלא וודאי בדרך וידוי נאמן יעו"ש ולענ"ד לא דמי כלל כי אין לכהנים לשאול לו על מה הוא מביא קרבנו והם שלוחי דרחמנא וגם הב"ד אין להם בחיוב קרבן שום עסק עכ"ל מעלתו:
מה שהשיג על אדומ"ו הגאון ז"ל אני משיב שלא דק כבוד מעלתו נ"י כלל ואעתיק לו דברי אדומ"ו הקדוש וז"ל בשבועות דף כ"ו ע"ב לא משכחת שבועות ביטוי לשעבר אלא בהזיד בלאו שבה ואם הביא קרבן לכהנים צריך לומר שהזיד בלאו ואיך יאמינו לו להשים עצמו רשע ויסמכו עליו לאכול קרבנו וכה"ג מוכיח הש"ס בר"פ האשה רבה ע"ש בפירש"י ד"ה וכי לא מכחיש לי' מהימן וכו' אע"כ משום דמייתי קרבן דרך וידוי מהימן עכ"ל אדומ"ו ז"ל ודבריו נפלאים לכאורה למה הקשה איך יסמכו הכהנים לאכול קרבנו ולא הקשה איך יסמכו להקריב קרבנו ולהקריב חולין בעזרה וצע"ג: הן אמת שגם על דברי רש"י שהביא אדומ"ו ז"ל יש להפליא זאת דכתב בר"פ האשה בד"ה וכי לא מכחיש לי' מהימן וז"ל אלמא ע"א מהימן באיסור והיתר דקא מייתי חטאת על פומי' ומתאכלא דלמא חולין לעזרה נינהו עכ"ל וקשה למה חקר רש"י על אכילה ולא על גוף הקרבה וצע"ג:
אמנם שניהם כאחד צדקו יחדיו דבוודאי כל אדם נאמן על עצמו שהי' רשע וחפץ בתשובה לתקן עותתו דאטו ליכא מיעט רשעים בעולם הלא אין אדם צדיק בארץ ואם בא איש וצועק שהי' רשע בעבירה ורוצה לקיים להביא כפרה אשר פקד ה' עליו לרצות לו לכפר מי יעכב בידו והלא התורה האמינתו שצותה קרבן שבועות ביטוי לשעבר דלא משכחת אלא בהזיד בלאו וא"כ מאי יתחסר הכהן כנגד אמרות ה' אמרות טהורות אבל בוודאי נאמר אם מתודה אדם ויהי' בו להזיק אחרים לאסור את כליהם או לאסור האשה על בעלה בוודאי אין אדם משים עצמו רשע שיהי' גוף הרשעות עדות לאחרים דלא מצינו עדות אשר יהי' הדיבור שעושה העד עצמו לרשע וא"כ מאי ראי' מביא אדומ"ו ז"ל בוודאי לתקן עותתו התורה האמינתו אבל לאסור לאחרים אין עדות אם יעשה אדם עצמו רשע והוא פלא:
אך הכל בצדק ובמשפט בוודאי אדם נאמן על עצמו להביא קרבנו הגם אם משים עצמו רשע שאומר שהזיד בכרת בשבת או הזיד בלאו בשבועות עדות והכהן צריך להקריב כי כן חוק התורה ומה איכפת לי' בהקרבה הלא הוא שלוחא דרחמנא או אפי' אם הוא שליח בעל הקרבן בכל אופן לא יבוא עליו חטא ועון אבל אם כבר הוקרב הקרבן ואנו דנין על אכילת הבשר שכהנים יאכלו ויקיימו באכילה מצות עשה ואכלו אתם אשר כופר בהם שדבר זה לא נוגע עוד לכפרת בעלים שאפי' לא יאכלו הכהנים נתכפרו הבעלים ועיין ביבמות דף צ' ע"א בגמ' וברש"י בד"ה שב ואל תעשה יעו"ש היטב כאן בוודאי לא יאכלו כהנים על עדות איש אשר מביא קרבן על דבר ששם עצמו לרשע ולכן דייק רש"י בר"פ האשה וגם אדמ"ו ז"ל בתשובה להוכיח דדרך וידוי נאמן אפי' בעדות על אחרים מדאכלו כהנים את בשר הקרבן ודוק: ומה שהעיר אדמ"ו ז"ל שם דליכא למימר דסמכי' דלא הביא חולין בעזרה דהרי בקדושין דף ס"ו ילפינן מע"א אומר אכלת חלב ע"א נאמן ואמרו שם צריכא להשמיע אכלת חלב וגם שורך נרבע דבאכלת חלב יש לומר אי לאו דקי"ל חולין בעזרה לא הוה מייתא וא"כ באמת דילפי' מכאן דע"א נאמן באיסורין א"כ חזינן דליכא למסמך על הך חזקה דלא הביא חולין בעזרה עכ"ד אדמ"ו ז"ל בער אנכי להבין דבריו דשאני התם דיש לומר דלא קי"ל בנפשי' רק סומך על ע"א וממילא מוכח ע"א נאמן באיסורין רק אם לא השמיעו רק באכילת חלב יש לטעות דאין הסברה דע"א נאמן רק דקי"ל בנפשי' קמ"ל דאין לבנות ע"ז דקרוב לודאי דלא קי"ל בנפשי' רק סומך על העד והעד נאמן אבל בודאי אם איש בא ומביא קרבן שאומר שעבר עבירה במזיד ורוצה להתכפר בקרבנו אז בוודאי יש לסמוך שלא מביא חולין בעזרה (ומהכ"ת לחשוד איש שמביא קרבן ואומר שחטא מכבר ומבקש כפרה לאמור לו שלא חטא מכבר אלא אתה מבקש לחטוא להביא חולין בעזרה ולהכשיל רבים בהקרבה ובאכילת בשר הלא גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו) ודו"ק וצע"ג:
ג עוד הקשה מעלתו לפי דברי תוס' סוטה דף ו' ע"א בד"ה ושבאו לה עדים דאפי' אם בא ע"א ואומר שנטמאה הגם שכבר שתתה מים מאררים ולא מתה אעפ"כ נאמן ע"א לאסרה יעו"ש א"כ מוכח דע"א נאמן נגד חזקה דהא הי' לה אחר השתי' חזקת היתר לתרומה דלא שייך לומר דיש רגלים לדבר שנטמאה דהרי קנא לה ונסתרה זה אינו יען דלא בדקוה מים יש רגלים לדבר שהוא טהורה כמבואר בתוס' חדשים פ"ו דסוטה משנה ג' ד"ה ומה וא"כ ע"א נאמן כנגד חזקה וצע"ג:
ולע"ד נראה לתרץ בעזה"י והוא דנודע דברי תשובת מיימונית לה' אישות סי' ג' בשליח שטעה ואמר הרי את מקודשת לי ונזכר וקדשה שנית להמשלח וחקר שם אי השליח נאמן שטעה בדיבורו וכתב וז"ל נראה לי דאינה צריכה גט מן השליח דקיי"ל הקדש בטעות אינה הקדש והמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים אינו הקדש והוה חולין גמורים ומהימן לומר שכן הי' בדעתו להוציא מפיו וטעה והוציאו בענין אחר ואפי' אינש אחרינא סומך עליו ומצי שחיט הבהמה בחוץ ולהאכיל התרומה לזרים וע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא ואע"ג דאתחזק לגבי' איסורא כל כמה דלא אמר דאטעי' בדיבורי' הא לא מיקרי איתחזק אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה דמעיקרא אסור הי' כגון בהאי ריש גיטין בפ"נ ובפ"נ דאיתחזק איסורא דאשת איש אף לדברי השליח עכ"ל והגאון קצות בספרו ש"ש שמעתא ו' פ"ג מוסיף טעם לשבח דלא ילפי' דבר שבערוה מממון רק אם הי' כאן ודאי ערוה אבל אם הע"א מעיד שלא הי' כאן ערוה נאמן לעקור שם ערוה לגמרי שלא הי' בעולם ע"ש. ולפ"ז אני אומר תל"י דבר שכל הלא התוס' שם אזלו אם ע"א נאמן אפי' אחר ששתה מים מאררים וע"כ אין המים בודקין אותה כיון שיש אפי' ע"א בעולם יעו"ש וא"כ כיון שבא העד ואומר נטמאת הוא נותן טעם כעיקר למה לא בדק אותה המים ועוקר החזקה דמה שאנו החזקנו אותה לטהורה הי' יען שמים לא בדקו אותה והלא נותן עדות שנטמאה ומגלה שלא הי' באפשרות למים לבדוק אותה יען דהוא הי' יודע שנטמאת ועוקר החזקה מעיקרא משורשה ובגמ' נסתפקו אי ע"א נאמן נגד חזקה אם גם הוא מודה שהי' כאן מעיקרא חזקה מעלי' רק אומר שנסתלק החזקה אבל כאן הוא אומר שחזקת היתר שלה מה שלא בדקוה המים הי' בטעות דכיון שהי' עד בעולם שוב אי אפשר למים לבדוק אותה ולכן הוא נאמן אפי' לאסור כנגד חזקת היתר ובגמ' מסופקים רק להתיר נגד חזקת איסור אבל בודאי לאסור נגד חזקת היתר אין ע"א נאמן כמבואר בתוס' גיטין דף ב' ובש"ע יו"ד סי' קכ"ז דשאני הכא דעוקר החזקה מעיקרא ודו"ק. ופלא על כ"ת נ"י שלא הרגיש שכאן הוא שבא ע"א לאסור נגד חזקת היתר ולא נוגע כלל לגמרא בפרק האשה שדן אם ע"א בא להתיר דבר שהי' בחזקת איסור ודו"ק:
ומאוד נפלאתי על דברי תוס' חדשים שלא קשה קו' התוס' שיש רגלים לדבר ע"י קנוי וסתירה דיש רגלים לדבר בהיפוך שלא בדקוה המים עכ"פ ולא אוכל לכלכל דבריו במשפט השכל גוזר דהך רגלים שנטמאת ע"כ הוא אמת דהרי קנאה ונסתרה ומסייע לדברי העד והך רגלים לדבר דלא נטמאת מדלא בדקו לה מים הוא גרוע דלפי דברי העד לא היו המים יכולים לבדקה יען דהוא הי' יודע שנטמאת וא"כ שפיר קשה קו' התוס' מהיכן נילף דנאמן בעדות ראשונה יען שנאמן בעדות אחרונה ודו"ק:
ה וראיתי במכתבו דבר שכל שיצא לתרץ קו' התוס' במכות דף י"ג בד"ה ר' יצחק שהמקשה לאו דכל חייבי כריתות ל"ל הא לקרבן לא צריך אזהרה ומלקות ליכא במזיד וכתב מעלתו נ"י וז"ל י"ל ר"י סובר כר"ש דכ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן והנה בוודאי גם בכרת לא מתחייב לר"ש אלא בכזית ויעיין בתוס' רי"ד קידושין דף מ"ב שמשווה ג"כ שוגג למזיד וא"כ בחייבי כריתות של אכילה איצטריך קרא לאזהרה ללקות בכ"ש לר"ש דליכא כרת על כ"ש וממילא גם בחייבי כריתות דחייבי אישות ומלאכה האסורה ג"כ צריכה אזהרה לפסול קרבן של חבירו בשינוי בעלים דלהוי כל הכריתות שווים בעונש ואזהרה דעד כאן לא בעי רבא בזבחים דף ט' ע"ב בטומאת מקדש וקדשיו אי בעינן כרת כמוהו או דלמא קבוע כמוהו אבל אם בחד ח"כ יש אזהרה ובאידך לא כתיב האזהרה לא הוי מפסיל בשינוי בעלים דלא הוה דומי' דידי' עכ"ל של מעלתו נ"י והוא דבר חרוץ הגם שיש להרהר אחריו במחשבות איש:
אך מה דפשיטא לכ"ת נ"י דליכא כרת לר"ש בכל שהוא הוא רשום אצלו מכמה שנים לספק גדול ולא אעלים מלפניו מה שיש כמוס עמדי על זה אבל לא אסדר החדושי תורה אשר אמרתי אז כי בנעורי חמדתי לבנות מגדול פורח באויר אבל זה ח"י שנים אשר האיר ד' לדרוש על האמת ולכן לא אהי' רק כמלקט בשיבלי תבואת ישן נושן:
הנה יצאתי לדין דר"ש מחייב כרת על כל שהוא דאל"כ למה נקט ר"ש כ"ש למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן וקשה הא במכות איירי ג"כ על הזיד באכילתו וא"כ הי' לו לסיים לא אמרו כזית אלא לכרת וממילא ידענו שגם בחטאת צריך כזית דהוא כלל גדול היכא דליכא במזיד כרת ליכא על השוגג קרבן וא"כ הי' לו לומר לא אמרו כזית אלא לכרת ואנו ידעינן דה"ה לחטאת וצע"ג:
אמנם באמת טעמא דר"ש דמחייב על כל שהוא משום אחשבה לאכילתו כאשר הסביר הריטב"א במכות דף י"ז וז"ל ורבינו מאיר ז"ל נתן טעם דלמלקות כיון דאכל במזיד אחשבי' לחומר איסור להתחייב בכל שהוא אבל קרבן שהוא על שוגג אכילת שוגג בעי כזית לחשיבות עכ"ל וא"כ דווקא בקרבן שבא על שוגג דלא שייך אחשבי' צריך כזית אבל בכרת שבא על מזיד חיוב בכ"ש לר"ש ולכן אמר לא אמרו כזית אלא לקרבן אבל לכרת לא צריך כזית ודו"ק. והארכתי להביא ראי' מן תוס' ע"ז דף ס"ח דכתבו לר"ש לא צריך קרא על היתר מצטרף לאיסור דהא כ"ש למלקות וקשה הי' נ"מ לענין חיוב כרת ואין להאריך כעת:
וערכתי אז מחשבותי לפני י"נ הרב הגדול העמקן מו"ה ר' אהרן זינגער נ"י והשיב דלכן אמר כזית לענין קרבן ולא לענין כרת דזה כלפי שמיא גליא דהא לא קיי"ל כרחבה"ק וא"כ למאי נ"מ אי יש כרת על כ"ש או כזית ונקטו לענין קרבן שנ"מ בדבר ע"כ דברי הרב הגאון:
והשבתי להרב הנ"ל דיש נ"מ בחולה שיש בו סכנה ויש לרפאותו או בחצי זית חלב או בכזית נבילה ומעתה אי יש כרת על כל שהוא טוב ליתן לו כזית נבילה דהגם דחייב מלקות על כ"ש אבל בודאי מודה ר"ש דגם בכזית ליכא רק חד לאו ולא שעושה איסור בכל כל שהוא דהא הוא רוצה לאכול כזית אבל אי ליכא כרת בכל שהוא טוב ליתן לו חצי זית חלב והארכתי אז אם שייך אחשבה אם צריך לאכול ולרפאות את נפשו או אם צריך לאכול לקיים מצוה ואין כאן מקומו להאריך:
אבל מצאתי בירושלמי פ"ג דפסחים דתני על חמץ ברור חייב כרת ועל עירובו סופג ארבעים וז"ל מה אנן קיימין אם בשרובו חמץ חייב כרת אם בשרובו מצה יוצא בהן ידי חובתו בפסח תיפתר שיש בו חמץ ואין בו כזית כר"ש דר"ש אמר כל שהוא למכות עכ"ל ועיין במפרש שלכן סופג את הארבעים אבל אין בו כרת ודו"ק. וכעת מצאתי דהרי"ט אלגזי בה' חלה במשנה עיסת כלבים האריך בפרט זה וב"ה שזכיתי לכוין מדעתי זה ח"י שנים לכן אסיים ויעיין בספרי מחנה חיים סי' צ"ב וק"ל. ובהיות שהיום יום עש"ק תהי' פה שביתת קולמסי. דברי הדש"ת הק' חיים סופר: