שות מחנה חיים· רבי חיים סופר
ב · סימן יא
שפע רב והצלחה גדולה לאחי הרהמה"ג החריף ובקי נאה דורש ונאה מקיים כבוד הרב מו"ה זוסמן נ"י אב"ד דק"ק האללאש:
זה שבועות שתים שהן ארבע קבלתי מכתבך עם טו"ב השגות על ספרי מחנה חיים ולא באתי עד עתה לעמק השוה מרוב טרדות אשר סביב שתו עלי וכעת יעזור לי ד' שאוכל לצאת בקולמס הסופר להשיב לך בקצירת אומר הגם שלא בכותבות הגסה ולך משפט הבחירה לבקר בין טוב בעיני בין טוב בעיניך ואשר חקרתי דע לך עשה:
א השגת על סי' טו"ב בתשובותי אשר חדשתי שיש במילה חשש שהוא בהול שמא יקדימו לו איש אחר ויפסיד מצוה שלו אשר זיכה לו הקב"ה להיות הזכות מילה למצוה וע"ז הפלאת לדעת כיון שהאב רוצה לקיים מצותו א"כ אם מל אחר בשבת יש בו חילול שבת דנהי דהתינוק נימול אבל לא ניתן שבת לדחות לאיש אחר דלא מקיים מצוה כמו שחידש החתם סופר אדמ"ו ז"ל על קו' אהל דוד אם מילה כשרה בנכרי בכ"ז לא נעשה מצוה עכ"ל:
אהובי אחי נ"י לא מחשבותיך מחשבותי דע כי לדעתי עיקר מצות מילה אחת היא המעשה שכל זכר בישראל יהי' נימול שלא יהי' בו ערלת הגוף ויהי' נכנס בדת ישראל ובכל אופן שנעשה זאת אז נגמר מצות מילה ונתקיים עשה אחת מתרי"ג מצות ובין אם האב מל בנו או הב"ד מל את זכר מישראל או הזכר מל את עצמו כשיגדל ויתחזק לאיש הכל שורש מ"ע אחת שהקב"ה צוה שיהי' נימול כל זכר בישראל ע"י זכר בישראל "ימול לכם כל זכר" רק הקדימה התורה זכות עשיית המצוה הנ"ל לאב דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו ואח"כ לב"ד ולכל ישראל ואם לא יקיימו את המצוה בא אח"כ החיוב על הזכר בעצמו ואם גם הוא לא יקיים אותה יענש בכרת אבל לא נאמר שיש מ"ע לפני עצמו על האב שימול את בנו ואם לא ימול אותו נתבטל מצוה אחת וגם יש מחדש על הב"ד וכל ישראל מ"ע למול את זכריהם ואם לא עשו זאת נתבטל מ"ע שנית ותאמר עוד זאת שבא מ"ע מחדש על הגדול שימול את עצמו ואם לא קיים אותה נתבטל מ"ע שלישית דז"א דאין לנו במילה רק קיום מ"ע אחת ולא משכחת במילה רק ביטול מ"ע אחת רק יש בזכות המצוה ובחיוב קיום המצוה קדימות מתחילה על האב ואח"כ על הב"ד וכל ישראל ואח"כ על הבן בעצמו כנלענ"ד בעזה"י:
וראה בספרי סי' טו"ב שכתבתי וז"ל והנה הגם ששניהם מצוה אחת אבל עכ"פ נפרדים המה ועיין ברא"ש וברמב"ם ובטור דמבואר דכ"ז שאב בעולם ורוצה למול את בנו אין המצוה מוטלת על ישראל אבל אם אין האב כאן או שהאב אינו רוצה חל המצוה על כל ישראל עכ"ל הרי שביארתי שהכל מצוה אחת רק כ"ז שרוצה האב אין המצוה מוטלת על כל ישראל אבל בודאי מי שעושה אותה מקיים המצוה כמו האב רק אם האב יוכל לעשות שליח או אם נאמר דכיון דאיש מישראל עושה מעשה המילה צריך לעשות בעבור עצמו כסברת אדמ"ו ז"ל תלי' בפלוגתא אי המצוה חל מיד על כל ישראל רק שיש קדימה לאב או נאמר כ"ז שהאב רוצה אין מצוה מוטלת לחיוב על כל ישראל אבל פשיטא לי דכל איש המל מקיים מצות עשה של מצות מילה ולא חילל שבת בפעולתו וראי' לזה מגמ' שבת דף קל"ג דפריך הגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר א"כ מבואר דמי שמל בשבת בלי רשות האב קיים המצוה ולא חילל שבת במעשה שלו והבן ופלא בעיני איך שכחת הגמ' הנ"ל הלא מגמ' הנ"ל השיג התב"ש על הש"ך אשר סובר דאם האב עושה שליח ביטל מצוה שלו א"כ מאי הקשה הגמ' הא עשה דאב דוחה ל"ת דשבת ורמזתי על קו' הנ"ל בתשובתי שם עכ"פ מבואר מגמ' הנ"ל אם איש אחר עשה המילה לא חילל שבת הגם שעושה בלי דעת אביו ודו"ק:
ובאמת לא ידעתי איך פשיטא לאדמ"ו בסי' רצ"ה דהמה ג' מ"ע על האב אחת ועל הב"ד שתים ועל התינוק כשיגדל שלש מנ"ל זה הלא המוני מצות כללו הכל בחד מ"ע וגם בפרמ"ג יו"ד סי' כ"ח מצאתי דבר נחמד שתי' קו' התב"ש דדוקא גוף מ"ע של מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות דוחה עשה ול"ת אבל על מ"ע של האב לא נכרתו י"ג בריתות א"כ אינו דוחה עשה ול"ת עיי"ש ודפח"ח ונפלאת בעיני שחושב ג"כ שהיא מ"ע בפ"ע והשכל מסתבר דשורש הכל מצוה אחת רק התורה הטילה הזכות והחיוב בקיום מ"ע זו בראשונה על האב ואח"כ על הב"ד ואח"כ על התינוק לכשיגדל כנלענ"ד ובכ"ז מודה אמ"ו ז"ל דגם אחר מקיים מ"ע אם מל בלי דעת אב ועיי' בדבריו בד"ה אכתי פש גבן וו כן לא כמו שחשבת אתה:
ומצאתי בחכמת אדם בתשובותיו סימן ז' פלפול גדול על התב"ש והאריך לבאר כי קדימת האב הוא רק סניף מצוה ולא מ"ע לפני עצמו ומיישב בזה קו' תב"ש כי בעבור סניף מצוה אין מחללין שבת כמו דמשמר שנטמא ילכו שאר משמורת ומקריבין והביא ג"כ ראי' מלשון הרמב"ם במנין המצות ובחיבורו דהכל רק מ"ע אחת וב"ה שזכיתי לדעתו. ובזה מיושב מה שהשגת על תשובתי סי' צ"ו במה שביארתי ב' סוגי מצות מילה וכיסוי דם וכתבת דמצות אב הוי מצוה אחרת בפ"ע ולפמ"ש לא כן הוא ודו"ק:
ב מ"ש ליישב קו' דג"מ בסי' תל"א למה לא הביא המג"א ראי' שהשליח על הבדיקה יברך מתרומה ותרצת בדברי אמ"ו ח"ס ז"ל סי' רצ"ה דתרומה לא מהני חוץ בתורת שליחות ולכן הוי כבעלים ויכול לברך כמו בעה"ב אבל בחמץ דיוכל נשרוף חמצו של חבירו בלא שליחות וא"כ אין מצות השבתה לבעלים וס"ד דלא יוכל השליח לברך לכן מביא ראי' ממילה שגם הוא יכול לחתוך הערלה ואעפ"כ השליח מברך עכ"ד אהובי אחי נ"י מלבד כי איפכא מסתברא מה שיוכל לעשות בתורת עצמו בוודאי יהי' ראוי לברך אבל גם זאת אמרתי לחלק הגם שבתוך הפסח הכל מצווים עליו לבערו עיין בב"ק דף צ"ח זה דוקא אחר הזמן שהחמץ הוא איסור הנאה אבל ביום י"ד קודם זמן איסורו אז יש מצות הבדיקה דוקא לבעלים אבל איש אחר השורף חמצו של חבירו צריך לשלם לו דעדיין ממונו הוא (ועיין פסחים דף ד' ובסי' תל"ז דין על מי לבדוק) והמג"א חוקר על שליח שמצוה לבדוק לקיים מצוה של בדיקת חמץ ולא איירי בחמץ של אחר זמן איסורו כנלענ"ד ודו"ק (הגם שבדיקה תחילת ביעור עיין בב"י סי' תל"א וק"ל) ועיין נב"י או"ח סי' ט"ו בד"ה אמנם שכ' שליכא מצוה על שריפת חמץ של ישראל אחר והוא פלא מגמ' ב"ק הנ"ל אבל באמת לק"מ ואין כאן מקומו:
ג הפלאת עלי אמ"ש בסי' צ"ו שלכן לא כתיב פטר חמורך דלא נאמר דאם נתן במתנה או מכר לחבירו שאין עליו חיוב לכן סתם התורה פטר חמור תפדה בשה אצל מי שימצא הפטר חמור מחוייב בפדיון או עריפה אבל כל ישראל אינו מחויב לפדות פטר חמור של חבירו ואם פדה לא עשה מצוה דלא כאמ"ו חת"ס ז"ל והפלאת עלי איך שייך באיסור הנאה מכירה או מתנה ואטו נשמע מעולם שיוכל איש לפטור מאיסור בכורו אם יתן בכורו לאחר במתנה בבכור בהמה טהורה עכ"ד:
אהובי אחי נ"י לא ידעתי מה הי' לך להוציא זה מקולמסך הכי לא שמעת למה אין מכירה או מתנה באיסור הנאה היינו יען שאין לאיסור הנאה בעלים כי מי יהי' מקנה ויוציא מרשותו אבל בפטר חמור דהוא איסור הנאה שיש לו בעלים דהא יוכל לסלק ממנו האיסור ולפדותו בשה ולהרויח מה דשוה יותר למה לא יוכל ליתן לאחר במתנה או במכירה לזכות לו זכותו להיות שלו שאם יפדה ירויח הגוף החמור והגם דליכא מצוה על אדם אחר לפדותו או לעשות טריפה ויש רשות בידו להניח אותו באיסור הנאה כל ימי חייו אבל עכ"פ יוכל לפדות או לערוף ולהרויח ביני וביני וגוף החמור ישאר ממונו וחדשתי דס"ד דאין חיוב על הלוקח או מקבל מתנה לפדות או לערוף רק יוכל להניח אותו בתורת איסור הנאה וכ' התורה פטר חמור תפדה בשה כל מי שנעשה בעלים עליו יש חיוב עליו לפדותו או לערוף (ועי' דבר נועם בנב"י ח"א ביו"ד סי' פ"ד בד"ה ומעתה ודו"ק) אבל אמת הוא אם איש אחר בא ופודה פטר חמור של חבירו שאינו מקיים מצוה כלל רק שפדיון מהני דלא כאדמ"ו ז"ל אבל בבכור בהמה טהורה מה ימכור ומה יתן בו לחבירו ולא ידעתי מה עלה בדעתך:
ד עוד השגת עמ"ש שם בד"ה אך יש לפקפק דלא הוי נשבע לבטל את המצוה יען דיוכל למכור לאחרים ויחול המצוה על אחרים והפלאת הלא לפי שביארתי ליכא קיום מצוה בפדיית אחרים רק שמהני הפדי' א"כ יש ביטול מצוה בשבועה הנ"ל:
לא ידעתי איך יצא שגיאה הנ"ל מתחת ידך הלא איש הקונה אותו או מקבלו במתנה בוודאי יש עליו אפי' חיוב לפדותו או לערוף שבעבור זה לא כ' התורה חמורך אבל איש אחר מעלמא שבא לפדות פטר חמור של חבירו הוא לא מקיים מצוה כלל דלא כאמ"ו ז"ל וא"כ אין כאן ביטול מצוה דיוכל למכור או ליתן מתנה והוא יקוים המצוה ודו"ק:
ה עוד השגת על מ"ש שהוי נשבע לבטל את המצוה יען שהוא נשבע שלא יפדה ויערוף הגם שיהי' שלו ואז הוי נשבע לבטל המצוה שלא חלה השבועה כאשר יצאה מפיו וציינתי לעיין בר"ן נדרים דף י"ז והקשית שם א"א לשניה לחול עד שנגמרה ראשונה אבל כאן הלא יש בידו לקיים שניהם שבידו ליתן לאחר עכ"ד לא ידעתי מחשבותיך הוא נשבע שלא לערוף ולפדות פטר חמורו אשר חיוב עליו לפדות ולערוף ואם יתן לאיש אחר במתנה ליכא עליו מצוה א"כ איך בידו לקיים שניהם הגם שיש בידו להוציא עצמו מן החיוב אבל הוא נשבע הגם שיהי' החיוב עליו לא יקיים המצוה ודו"ק (ועוד הלא אין בידו דמי יגיד שימצא איש אשר יבקש לקנות ממנו או לקבלו במתנה פטר חמורו ולכנוס בחיובו לעשות עריפה או פדיי' והוא תלוי בדעת אחרים וק"ל) והלא שם אם לא שאל על הראשונה עכ"פ יש בידו לשאול על הראשונה ואעפ"כ לא חל חוץ אם יש נדר בתוך נדר כמבואר בר"ן יען דשבועה לא חל מיד לא חל אפילו גם אם נמצא אח"כ מקום לחול ועיין בנעימות ומתיקות של קצוה"ח בתשו' על הערת נב"י הבדל בין אין איסור חע"א ובין נשבע לבטל המצוה בישוב נקודה נפלאה של פרמ"ג על הש"ך ודו"ק:
ו ומה שפלפלת על מה שהבאתי ראי' שאם איש אחר פודה לא נעשה מצוה שמצינו כה"ג במפריש חטה אחת או במילה תוך ח' וכתבת דשאני בתרומה שנעשה מצות הפרשה הגם שלא נתקיים מצות נתינה אבל מנ"ל דמהני פדיי' בלא קיום מצוה עכ"ד אהובי אחי נ"י מצות הפרשה לא שמעתי מעולם הכי יש בקיום מ"ע של תרומה ב' מ"ע המעיין בתוס' רי"ד וגם בנב"י סי' כ' יראה שבחטה אחת לא הוי אלא תיקון החפץ שלא יהי' עוד על החטה איסור טבל ולא נעשה מצוה כלל רק אם יפריש שיעור נתינה לכהן אז נעשה גם מצוה בתיקון איסור הנ"ל כנלענ"ד:
ז עוד הקשית כפי אשר הבאתי שם דברי רי"ט להסבר שהפקר פטור יען דליכא בעלים שראוי להקדיש א"כ ק' לר' ישמעאל בערכין דף כ"ט דאמר כיון דקדוש מרחם א"צ להקדיש ודרש קרא דתקדיש על הקדש עלוי ק' הא צריך קרא שמצוה להקדיש למעט הפקר עכ"ד לא ישרה בעיני שנאמר שבא קרא לרבות ותכליתו יהי' למעט הפקר הלא לר"י אין סברא שקרא בא לצוות מצוה להקדיש כיון דקדוש מרחם בכ"ז יפה העירות שלשיטת הטור בשם אביו הרא"ש דפסק כר"י והובא במ"ל פ"א מבכורות והביא ראי' מגמ' חולין דף קל"ז עיי"ש יהי' בכור של הפקר קדוש אפילו בבהמה טהורה בכ"ז עיקר הדבר אשר חדשתי שם דכל הפסוקים בבהמה טהורה מורים שיש לבכור בעלים דכתיב בקרא וצאנך אבל בפטר חמור לא כתיב חמורך שיהי' לו בעלים לא עלי תלונתך כי אם על הסבר של מהרי"ט אלגזי ז"ל (ח) וראיתי שהפלאת עלי בסי' ס"ג שחקרתי איך בעל יהודה לתמר בכיסוי פנים ולא חשש על עריות וכתבת לא ידעתי אם ס' איסור אסור לבן נח עכ"ד איני מבין ספיקתך הלא הבאתי דברי מהר"ש לנדא ז"ל שמכח ס' מחוייבים בני קטורה למול את עצמן לא מהני לפטור אותם אפי' מלעשות מעשה מילה והלא השכל מחייב שמספק יהי' שב ואל תעשה עיי' דבר נפלא בפנ"י סוף פ"ק דברכות הגם שס' דאורייתא לחומרא היינו שלא יעשה מעשה מס' להקל רק יהי' שב ואל תעשה היינו במעשה שהוא ל"ת אבל אין מחוייב להיות קום עשה בספק מצוה לעשות מכח דבר ס' עיי"ש ואם רוב לא מהני בב"נ וצריך להיות קום ועשה לעשות ס' מצוה מכ"ש שאסור לו לעשות מעשה אשר בו ס' עבירה ודוק וביותר הכא דאיכא לברורי דהי' לו לשאול אם אינה אשת איש או ערוה לו או היה לו לגלות פניה ולהסתכל בה אולי יכיר אותה אם היא ערוה לו וק"ל ועיי' במ"ל פ"י מה' מלכים ה' ז' שמחוייבים מס' למול כמבואר ברמב"ם רק לא נהרגים מס' וע"כ דס' אסור לב"נ ודוק:
ט מה שהשבת על מ"ש שיהודה סמך שתמר לא תתן לו מכשול שעוברת על לפני עור ותמהת אי שייך כלל לגבי ב"נ איסור דלפני עור יפה דברת שדבר זה צ"ע כי ז' אזהרות ניתן להם ואי יש לפני עור א"כ הוין שמונה וכן יש ראי' מתו' חגיגה דף י"ד דתירצו דמשו"ה נקט משום מגיד דבריו ליעקב ולא נקט משום לפני עור דאיירי דאיכא גוי אשר רוצה ללמוד לגוי חבירו עי"ש ואי איכא בגוי המלמד לאו דלפני עור א"כ אכתי ישראל ג"כ עובר על לפני עור עיי' מ"ל בה' ריבית פ"ד מדנקטו תו' שיש גוי שרוצה ללמדו משמע הא אם יש ישראל אחר שרוצה ללמדו דבכל אופן יהיה נעשה הלאו דלפני עור אסור לישראל זה ללמדו עיי"ש ואי יש גם בגוי לפני עור א"כ נשאר סברת מ"ל דיש לפני עור ובמאי תי' התו' הקו' (ודוחק בעיני דדוקא אי ישראל יעבור על לפני עור אז יש איסור לישראל אחר ג"כ משום לפני עור אבל מה שגוי יעבור על לפני עור לית לן בה כי כפי סברת המ"ל תלי' הדבר אם משכחת עשות האיסור בלי עשית לאו דלפני עור כלל) ודוק ועיי' פרשת דרכים דרוש י"ב בב"נ יש שליחות לדבר עבירה וק' הא עכ"פ עובר על לפני עור ואולי כיון שהוא כמשלח אינו עובר על לפני עור ועיין תו' ב"מ דף י':
אמנם פשטות התורה מורה דיש בב"נ איסור דלפני עור יען שהוכיח אבימלך לאברהם מה עשית כי הבאת עלי ועל ממלכתו חטאה גדולה עיי' רמב"ן בתורה משמע ממה ששאל מה עשית שיש בזה עון וחטא על אברהם על שפעל מכשול לאבימלך או לאחד העם ומה שביאר הרמב"ן בפ' לך לך בפסוק שנגזר גזירת עבודת מצרים על שהביא שרה למכשול ולא כ' על שהביא אבימלך עיי"ש לק"מ דלגזר על בניו גזירה הי' בעבור שרה אבל בעבור אבימלך לא הי' החטא גדול לגזור גזירה לפרוע מבניו אבל לעולם נראה שיש ג"כ איסור דלפני עור ועיי' בפסוק הנה נא ידעתי ביאר רמב"ן שאברהם שתק כי השרים לקחו מעצמם שרה ולא שאלו לו והוי הלפני עור בשב ואל תעשה והבן זה ובאמת פעם שנית בפ' וירא שאמר אברהם בפה מלא אחותי היא הרגיש הרמב"ן שם בפסוק וגם אמנם וז"ל לא ידעתי טעם התנצלות זה כי גם אם אמת הדבר שהיתה אחותו ואשתו וברצותם באשה אמר להם אחותי היא להטעותם בדבר כבר חטא בהם להביא עליהם חטאה גדולה ואין חילוק כלל אם הדבר אמת או שקר עכ"ל והסביר אח"כ שהתנצלו אברהם שירא שמא יהרגנו ופקוח נפש דוחה הכל עיי"ש א"כ מבואר שגם בבן נח יש איסור דלפני עור ודוק:
ולכאורה כפי אשר הסביר הרמב"ם בה' מלכים דחטא עיר שכם הי' שבן נח שרואה בחבירו שעובר על אחת מז' מצות ולא דנהו למיתה הוא בעצמו חיוב מיתה ולכן עיר שכם שלא הרגו לנשיא שלהם באו בני יעקב והרגם עיי"ש א"כ הוי איסור דלפ"ע ק"ו אם מחוייב להרוג אותו בשביל עבירה שעשה מכ"ש שלא יכשילהו בדבר אבל עיי' ברמב"ן פ' וישלח שחלק עליו שאין דין זה אמת א"כ פלא מנ"ל שיש חטא לאברהם אם הכשיל לפרעה באשת איש וצע"ג וכן בבלעם אחז"ל דנהרג יען דנתן עצה לזנות עם בני ישראל משמע דחטא בזה וק' מנ"ל דיש איסור לבן נח בלפני עור וצע"ג:
ונלע"ד דפשיטא דיש איסור דלפני עור בבן נח כי נלמד מקרא דקב"ה העניש לחוה על שהכשילה לאדם והעניש לנחש כי גרמה מכשול לחוה וע"כ דבכלל האיסור של שפיכות דמים נכלל בו לאו דלפני עור כדחז"ל המחטיא גדול יותר מן ההורגו הובא בטו"ז ה' חנוכה עיי"ש וד' האיר עיני שמצאתי ברמב"ן בתורה פ' בראשית על פסוק וישמע את קול ד' כ' וז"ל ולא אמר באשה ותאכלי מן העץ כי היא נענשה על אכילתה ועל עצתה כאשר נענש הנחש וע"כ אמרה הנחש השיאני ואוכל כי עונש גדול על אכילה והנה מכאן נוכל ללמוד למחטיא אדם בדבר כאשר למדנו רז"ל בפ' לפני עור לא תתן מכשול עכ"ל. ראה בעיניך כי זכיתי תל"י לכוון האמת לאמיתה של תורה בזכות אבותי וא"כ מוכח מתו' חגיגה אפי' אם גם אחר יעבור על לפני עור אעפי"כ מותר לראשון ללמוד עמו והוא כסברת פני משה שהובא במ"ל ומה שנקטו בתו' שיש גוי ולא נקטו ישראל משום דבישראל יש לחוש דלמא הי' חוזר בו אבל בעכו"ם דבוודאי לא יחזור בו וליכא לפני עור אעפ"כ אסור משום מגיד דבריו ליעקב ודו"ק. ויש לי עוד לפלפל בגמ' דע"ז בלפני דלפני לא קפדינן משמע ג"כ דיש בבן נח לפני עור ועיין ריטב"א דף ט"ז שם ד"ה אמר ר' אדא ועיון בשו"ע ה' ע"ז (ועי' רש"י פ' מטות ונשא את עונה) ובסוף ד' תוס' ע"ז די"ד ע"ב ד"ה חצב ודו"ק וקצרתי כי הזמן בוגד בי כעת:
(הגה ותלמידי החרוץ מו"ה יעקב צבי נ"י הראה לי תוס' ע"ז דט"ו ד"ה לנכרי מבואר דליכא בב"נ איסור לפני עור):
י עוד יצאת להשיג על מה שחקרתי בסי' ע"א בד"ה ואמרתי לתרץ קו' הגדולה למה לא הקשה הגמ' איך סומית מותרת בבעלה שיש לומר דעד שכשר לעדות נאמן לברר אפי' בדבר שבערוה כסברת הר"ן לכן התחכמו חז"ל להקשות איך סומא מותר באשתו שהיא אינה נאמנת אפי' לברר והרעשת עלי הלא היא סומית וא"כ איך שייך אצלה שסומכת עליו בתורת עדות דלמא הוא רשע עריץ שרוצה לבעול אותה עכ"ד:
לא ידעתי אהובי אחי נ"י איזה משנה מפורשת או פוסק מפורש יש לך שמבאר זה דצריך להיות העדים ניכרים לנו שהמה בחזקת כשרות הלא באמת אפי' אינם ידועים ג"כ אזלינן דכל ישראל בחזקת כשרות וכל דפריש מרובא קפריש אפי' אם יש לו ג"כ הנאת עצמו הלא אחז"ל מיעוטן בעריות ורובן בגזל ואעפי"כ אמרו אפי' במקום שיש חימוד ממון נאמן אדם שלא נודע לנו שנים להוציא ממון וע"א לשבועה עיין בשערי תורה ח"ב כלל ח' שהאריך אמ"ו הגאון ז"ל דלא יעבור ע"א על לאו דלא תענה בעבור חימוד ממון הגם שלא נודע לנו מי הוא ומכ"ש שיש לרוב ישראל חזקת כשרות שלא יבעול אשת איש ונאמן לברר שהוא בעלה ואטו בקידושין דף ס"ג צריך להיות מוחזק לנו בחזקת כשרות ודו"ק. הן אמת שהארכתי במקו"א שליכא חזקת כשרות במקום חימוד ממון והבאתי ראי' מגמ' יבמות דף צ"ח שאין נותנין לאשת כהן תרומה דשמא תתרגש ותקח אח"כ תרומה וק' הגם שבוודאי היא לא תאכל עכ"פ תמכור ותקח המעות א"כ גזלה לשבט בכלל וגם גוזלה טובת הנאה מבעלים וגורמת ביטול מ"ע של קיום נתינה ואעפ"כ חשודה בעבור הנאת ממון ואין כאן מקומו להאריך אבל בוודאי יש כאן חזקת כשרות שרוב ישראלים לא יבעלו אשת איש ודו"ק ואולי כוונתך דלמא הוא נכרי במקום דרוב נכרים שכיח אך זה לק"מ דהלא תוכל לידע אם הוא נכרי או ישראל בכמה סימנים בדיבורו ובגופו ועל גוף הקו' יש לדון דאשה קרקע עולם: (יא) גם זאת יצאת על הכלל חדש אשר חדשתי בסי' פ"ז בד"ה ונלענ"ד דתורה לא חדשה חזקה רק אם חיוב או פטור טומאה או טהרה וכדומה נקשר במה דחקרי' אי אוקמי הדבר על חזקתו כמו בנגע דבו תלי' הטומאה וטהרה אם נשארת הנגע על חזקתו אבל אי צורת האיש המושכב עלי ארץ הוא צורת בעל האשה אין תלוי בו שום דבר באמת רק יהי' לנו לאות למען נדע כי הוא בעל האשה אבל אם באמת הוא בעל האשה לו יהי' שנשתנה צורתו אעפי"כ הוא מותרת אז לא חדשה התורה חזקה יען דאין החזקה יפעל שום דבר באמת ואתה קלסת גוף הסברא מאוד רק הקשית א"כ מאי חקר הנב"י בבגדים למה חיישינן לשאלה הלא יש חזקה כל מה שתחת יד אדם הוא שלו וק' למאי נ"מ וע"כ דיש נ"מ אי הבגדים הם ליורשים וה"ה הכא יש נ"מ באופן שנחתך ערלתו למען דעת אם הוא ישראל וחייבים בקבורתו ואי אין זה צורתו של בעל האשה אזלינן בתר רוב ואמרינן נכרי הוא ואין חייבים בקבורתו עכ"ד:
אהובי אחי נ"י לא אוכל לדעת בשום אופן מה תבקש ממני ואין מעצור לרוחי לאמור לך כי לא דרשת מעל ספרי כלל לדעת מה שחדשתי כי לפי דבריך בגר שאין לו יורשים באמת לא ק' חקירת נב"י או אם יהי' חוק מדינה שבגדי הנרצח המה להמוצא את ההרוג וכדומה ל"ק קו' נב"י וה"ה מה שחקרת לענין קבורה אם כבר נקבר המת ע"י עכו"ם המוצאים אותו ואנו חוקרים לפתוח הקבר ולראות אותו ואת בגדיו לק"מ קו' נב"י דהא הוא קבור וכדומה והכל אינו אמת כי לו יהי' שאמת כדבריך שנ"מ לענין קבורה בכ"ז נשאר סברתי הכי יש לנו נ"מ בצורה אם באמת הוא הצורה הנ"ל רק הצורה היא לנו למופת שהוא ישראל ואנו חייבים לקבור אותו אבל אם באמת הוא ישראל הגם שיהי' נדמה בצורה לגוי אעפ"כ אנו חייבים בקבורתו ואין תלוי כלל בעיקר הצורה אך עיקר קושייתך לק"מ (א) דקו' נב"י כך הוי הלא אנו חיישי' לשאלה היינו שבעודו בחייו שאל את הבגדים דהלא לאחר מיתה בוודאי לא שאל וע"כ דאנו חוקרים על לבישת בגדים בחייו וק' מהכ"ת ניחש שהי' הלך בבגדי שאולים הלא יש חזקה כל מה שביד אדם הוא שלו וא"כ ע"כ הי' אנו אומרים בחייו שהמה שלו ולא שאל הבגדים הנ"ל (ועיין בב"ש א"ע סי' קי"ד דאזלי' בתר שנולד הס') ודו"ק (ב) הכי אמרתי שצריך לנו עוד היום נ"מ בעיקר החזקה הלא אמרתי רק אם הי' מקום לדון שיש נ"מ באמת במה דאזלי' בתר חזקה ובוודאי שם הי' בחייו נ"מ אם המה שאולים או המה שלו לענין בע"ח והבן ועוד יש כמה חלוקים להשיב לך אבל ידעתי אם תראה סברתי עוד הפעם ינוח לך מרוגזך עלי (ומה שהקשית עוד על סברתי מרמב"ן הובא בר"ן בגיטין דף מ"ד עיין בספרי סי' ע"א בד"ה דברי הרמב"ן ברורים ותמצא נועם בעזה"י):
יב הלום יצאת להתפלא עלי במה שהשגתי על קצוה"ח ונתיבות בד"ה ואיידי בסי' כ' והארכת עלי ולא רציתי להעתיק השגתך עלי כי ראיתי שמקוצר הלשון חשבת ממני מה שלא עלה בלבי מעולם כך הוא השגתי הלא הר"ן בע"ז ותרה"ד חדשו מי שהתנה בשכר עבודתו איזה כלי בכ"ז יוכל בעל הכלי ליתן לו מעות אבל בוודאי אם בעל הכלי רוצה ליתן לו הכלי צריך הוא לקבל הכלי ולא יוכל לאמור שאין אני חפץ בו (וה"ה במי שנתן לחבירו דבר ע"מ שיתן לו חפץ ידוע) כמבואר ובאופן כזה לא שייך לשון שאומר אני עובד לך או מקנה לך זה או אעשה לך איזה דבר ע"מ שתתן לי חפץ פלוני דע"מ שתחזירהו לא הוי לשון כלל אם מבקש מחדש חפץ או כלי כמובן ואם בעל הכלי רוצה לקיים הבטחתו בנתינת הכלי רק שכבר מכר או נתן במתנה או הקדישו ואח"כ נוטלו ונותנו לזה שהבטיח לא נחשב זה לקיום תנאי דתיבות ע"מ שתתן לי לא משמע נתינה מיד ליד הגם דלא חזי לי' אלא תתן לי משמע שתתן לי מידי דאוכל להנות ממנו ולא קיים תנאו וצריך לשלם בדמים ואם המתנה התנאי פעל לפניו דבר צריך לשלם שכר טרחו ואם קבל דמים או כלי אחר כדי לקיום תנאו בנתינת הכלי צריך להחזיר הדמים או החפץ להמתנה התנאי והנמ"י למד מכאן רק פי' תיבת לי שלא נאמר תתן לי הוה הפירוש רק נתינה מיד ליד כמו ונתן בידה עיין תוס' גיטין דף כ' כתבו על א"ה או כמו ונתן לכהן עיין פר"ח ביו"ד סי' ס"א אבל מעולם לא איירי במתנה ע"מ להחזיר רק במי שהתנה שיזכה מחדש בחפץ הנ"ל ודן בנידן דלא שיך בו ע"מ שתחזרהו רק ע"מ שתתן לי אבל במתנה ע"מ להחזיר ואמר ע"מ שתחזרהו מודה הנמ"י דלא מהני רק בהקדש ולא במכר ובמתנה כאשר עיין כעת בספרי בעיניך תביט כי הוא זה לא עמדתי על השגתך ולא אדע איך הבנת מדברי אשר לא עלה על לבי ודוק:
יג ועל הסברא שחדשתי בסי' כ' בד"ה ועתה בענין כל שאין בזא"ז גם בב"א אינו כתבת אף שסברא נכונה אבל בעלי תו' בבכורות דף ט' בפטר רחם מתנגדים עכ"ד ובלתי ספק כונתך על תו' ד"ה אמר ר' אשי מב"מ אינו חוצץ שהקשו וז"ל וא"ת דמוקי מתני' כריה"ג דאפשר לצמצם ואפ"ה אינו נותן כי אם טלה אחד לכהן משום דכתיב הזכרים אמאי לא אמר כל שאין בזא"ז גם בב"א אינו ולא קדוש לא זה ולא זה עכ"ל וק' לפי סברא שלי שאני בזאח"ז דהשני ליכא פטר רחם אבל בב"א הוי פטר רחם וצע"ג:
ונלע"ד נהפוך הוא יש לי ראי' מכאן דדברי תו' נפלאים למה הקשו הקו' אם נימא לר"י דאפשר לצמצם ואפ"ה אינו קדוש אלא אחד אשר הגמ' הניח דברי אביי בקו' ולא הקשה באמת דלרי"ה דסובר בין בבהמה טהורה ובין בבהמה טמאה ילדה שני הזכרים שניהם קדוש וק' הלא בזא"ז אינו קדוש אלא ולד ראשון א"כ גם בב"א אינו ולמה הקשו הקו' אי אפי' לר"י בילדה שני זכרים רק א' קדוש נימא כל שאבזא"ז הא בכל הש"ס הוי הפי' גם בב"א אינו דאין שניהם נתפסים וגם לא אחד נתפס ויש בו רבותא דלא מהני הפעולה אפי' על שניהם יען שנעשה כאחד אבל כאן דיש פסוק דלא חל על שניהם נשאר קו' התו' רק דנימא דלא יהי' קדוש אפי' אחד ואם הי' מקשים על ר"י דסובר באמת שניהם קדוש הי' קו' תוס' בחזקה משני צדדים וצע"ג: אמנם ראתה עינם של בעלי תו' דאי באמת לר"י שניהם קדוש אז הקו' מכל שאבזא"ז גם בב"א אינו לק"מ דשאני בזא"ז דלא הוי השני פטר רחם ובב"א הוו שניהם פטר רחם כסברא שלי אשר חדשתי בתשו' הנ"ל על הרמב"ם בהפרה לכן החכימו בדבריהם אי לריה"ג דסובר אפשר לצמצם ואפ"ה אין שניהם קדושים רק א' מהם קדוש הגם שניהם הווין פטר רחם א"כ ק' כיון שאבזא"ז הגם דשניהם בקדושת פטר רחם גם בב"א אינו ולא קדוש לא זה ולא זה והי' רק קו' שלהם למה בכל הש"ס אם שני חפצים ראוי' להיות נתפס ע"י מעשה אחת כגון בשתי אחיות כיון דלא חל הקדושין על שתיהן הגם ששתיהן ראוי' לקידושין אמרי' שאין אחת מהן מקודשת דהי מינייהו מפקית ה"ה כאן דשניהם ראוי' לקדושת בכור ובכ"ז אין הקדושה חל על שניהם א"כ לא יהי' אחד מהם קדוש ותירצו דשאני התם נעשו הקידושין ע"י פעולת אדם אבל כאן בקדושה הבא מאלי' לא אמרי' כן וסיימו וז"ל ואע"ג דשייך לומר הי מינייהו מייתית והי מינייהו מפקית עכ"ל הבן בדברים ותראה כי האמת מעוד לעצמו בעזה"י:
אהובי אחי נ"י על יתר ד' השגות לא אשיב כעת עד כי יגיע לי עוד השגות ממך פעם אחר ואז אצרף הכל כי טרוד אני מאוד כעת אחיך הנאמן הדש"ת הק' חיים סופר: