אור ברסלב
שות מחנה חיים ב › סימן ח

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

ב · סימן ח

סימן ז

שפעת שלום וברכה להרבני המופלג והחרוץ ידיו רב לו ללחום במלחמת התורה כמו"ה ר' יצחק אלטער נ"י מוואלאווע:

אחד"ש אתו הסליחה לא ידעתי לתארהו אם הוא רב יושב על מדין או מקיים טוב תורה עם דרך ארץ ובעת שבא אלי מכתבו הייתי עוסק בשאלה אחרת והנחתי מכתבו עד שעת הכושר ימי חנוכה ואשר חנן לי אלקים אחלק לו אבל בתנאי כפול שאם יש רב אשר המקום ההוא תחת דגלו דברי הם בטלים חוץ אם הרב יסכים הן מטעמא דידי או מטעם אחר אבל בלא זה יהיו דברי רק כמשיבים מפני הכבוד דברי מחבק כל אוהב תורה ויראה:

שאלה פה בישוב וואלאווע ביחיד שאביו הי' מחזיק מעולם במצות חתן תורה ואחר פטירתו זה לערך עשר שנים החזיק בנו אחריו ואין מוחה בידו כי הס"ת הי' של אותו יחיד בירושה מאביו ז"ל ואח"כ אפי' אחר שלקחו הקהל להם הס"ת החזיק אותו היחיד במצוה הנ"ל. ועתה בזה השנה בשמחת תורה מכרו הקהל המצוה הנ"ל לאיש אחר ובכדי שלא יהי' מריבה ביניהם השליש היחיד הנ"ל מעות כפי מה שמכרו. ומעתה יורנו וילמדנו רבינו אם יכולים הקהל למכור מצוה הנ"ל לאיש אחר כי לכאורה מבואר בח"מ סי' קמ"ט סל"א בהג"ה אדם שהחזיק במצוה אין יכולים הקהל ליקח ממנו וליתן לאחר ואף שטענו הקהל ששאלו אותו היחיד קודם המכירה והשיב להם למכור. אבל היחיד טוען משטה הייתי בכם איך אני אומר למכור חזקה שלי שמחזיק אני להבדיל בחל"ח מאבי ז"ל מכמה שנים ובודאי אבי ז"ל נתן המחיר במילואה וכפי הנראה לפע"ד אין הקהל נאמנים בזה כי כל הקהל נוגעים בעדותן כמבואר בח"מ גבי ס"ת שנגנבה מהקהל עכ"ל: תשובה תחלה אחקור על שורש הדין אם יש ירושה במצות ואח"כ אבא אל גוף השאלה ואבאר בעזה"י:

הנה הב"י בא"ח סי' קנ"ג הביא מתחילה דברי מהר"ם מי שהי' רגיל בגלילה ואירע אונס שלא הי' סיפק בידו להחזיק במצוה או נעשה עני ואח"כ העשיר חוזר למצותו והוא מדברי מרדכי פ' חזקת הבתים ואח"כ הביא דברי מרדכי מי שהי' לו חזקה ליתן יין קידוש ובא אדם אחר ורוצה ליתן יותר ופסק אין ירושה במצות וכבר הרגישו הפוסקים בסתירת המרדכי הנ"ל וצע"ג: ועלה בדעתי לתרץ דיש הבדל אם זכה אדם בעשיות מצוה בגופו אשר נפשו איותה ויעש להשתדל במצוה לכבוד קונו אשר רמזו חכז"ל כי המצות הם שלוחי דרחמנא וכל המכבד את המצוה הוא מכבד שליח ה' במדרש תנחומא פ' ויגש כתב וז"ל אמר רשב"י אמר הקב"ה לישראל הוו מכבדים את המצות שהן שליחי ושליחו של אדם כמותו אם כבדת אותן כאלו כבדתני ואם בזית אותן כאלו לכבודי בזית אין לך אדם שכבד את המצות ועשה את התורה כיעקב שנאמר ויעקב איש תם יושב אהלים עכ"ל ולכן איש אשר החזיק בגופו לכבד מצוה ידועה על זה נאמר מכבדי אכבד שזוכה במצוה ובפרט שעל רוב נעשה חזקה במצוה כגון שהיתה המצוה בזוי בעיני העם והשתדל האיש להחזיק בה ולכבדה אז לא די שהוא זוכה בה אלא שזרעו אחריו זוכים בו כחכז"ל בספרי זוטא הובא בילקוט פ' פנחס על פ' ותקרבנה בנות צלפחד וז"ל הא כל אדם כשר שעומד בתוך השבט הר"ז שבח לכל שבטו ק"ו לביתו ק"ו לגופו ק"ו למשפחתו ק"ו לבית אביו וכן הוא אומר ואתו אהליאב בן אחיסמך שבח לכל שבעו ק"ו למשפחתו וכו' עכ"ל עוד שם וז"ל ותקרבנה הא כל אדם כשר שעומד בתוך דור רשע זכה ליטול שכר כולם נח עומד בדור המבול זכה ליטול שכר כולם אברהם עומד בדור הפלגה זכה ליטול שכר כולם לוט באנשי סדום זכה ליטול שכר כולם אלו עומדים בדור המדבר זכו ליטול שכר כולם ללמדך באיזה שעה עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל נתנו ראש אמר להם משה והלא ישראל מבקשים לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ שנאמר עת לעשות לד' הפרו תורתך אל תהי קורא וכן אלא הפרו תורתך עת לעשות לד' עכ"ל הרי האיש אשר רואה מצוה מבוזה והוא מחשיבה אז נוטל שכר כולם והוא שבח לגופו ולבניו אז ראוי' להיות לו ולזרעו אחריו חזקה ועל זה נאמר מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו כמו בפנחס שקנא לאלקיו וכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל ועי' ירושלמי פ"ט דנדרים בן עזאי אומר זה ספר תולדת אדם זה כלל גדול מזה אבל האיש אשר לא מכבד המצוה בגופו שהוא יעשה אותה אלא משתדל שיהי' המצוה נעשה בממון שלו כי ניחא לי' שיעשה המצוה בממונו אבל לא עמל בה בגופו ולא מכבדה למלאות ידו לד' לעשות אותה הגם ששכרו אתו שהקב"ה אינו מקפח שכר גם בעבור זה אבל לא זכה במצוה וכל המרבה לספר זוכה בה כי מה זכות יהי' לראשון לזכות בגוף המצוה אטו עומל בה להרים אותה להיות המצוה מכובדת ולכן בעובדא דמהר"ם שהאיש כיבד מצות גלילה בגופו שראה שאינה נחשבת בעיני המון עם וכיבד את המצוה לכן זכה בה ואם העני והעשיר חוזר למצותו אבל בעובדא דמרדכי בסוף מגילה שנתן מעות בעד היין הבדלה דניחא לי' לקיים מצוה בממונו אבל הלא לא עשה ההבדלה אז כל המעלה בדמים זוכה בו ודו"ק:

ולפ"ז בנידן שלפנינו דכיבד את המצוה בגופו שאביו וגם בנו אחריו החזיקו בגופם להיות חתן תורה לברך על המוגמר להיות קורא בתורה סיום התורה אשר אין המצוה נקראת אלא על מי שגמרה אז הוה חזקה לאביו המנוח ולהבדיל לבנו העומד חי אחריו במקומו כי זה שבח לו ולמשפחתו כי עמל לכבד התורה בגופו ובממונו כנהוג שהחתן תורה נותן לאכול ולשתות ויו"ט שלו הוא שזכה למצוה ודו"ק:

אך מדברי ספר חסידים סימן תשס"ט אשר הביא אדמ"ו הגאון בספרו אמרי אש סי' קס"ז משמע אפילו אם החזיק איש חשוב לגלול הס"ת בעצמו אעפ"כ אין חזקה במצות וצע"ג:

והנראה לפע"ד לתרץ בעזה"י בוודאי אם בני הקהלה באים בטענה שהמצוה יהי' עומדת לפני כל איש אשר יבקש לזכות בה ויתן בעדה מעות איש ואיש כפו ברכת ד' עליו ונדבת לבו אז בוודאי אין ירושה במצות שיהי' מהני החזקת איש שלו לבדו ולזרעו אחריו יהי' המצוה לאחוזת עולם על זה כתב המרדכי אין ירושה במצות שבממון גילה התורה ביום הנחילו את בניו שיכול האב להרבות לבן בין הבנים ולמעט לשאר בניו או להעביר נחלה מבנים וליתן הכל לבן אחד אבל אפי' אם כל העדה הסכימו להעביר המצוה מביניהם וליתן את המצוה לאיש א' ולזרעו אחריו אין יכולין לעשות כי אין המצוה ממון להיות כדבר ירושה שהאבות מנחילין לבניהם שיכולין להעביר נחלה ולכן אם אחד הי' רגיל ליתן יין הבדלה ובא אחד ורצה ליתן יותר ובנו הקהלה חפצים למכור את יין הבדלה שיוכל כל איש ואיש לזכות בו אם ימלא לבו להוזיל זהב מכיסו לא יכול היחיד לטעון אני זכיתי בו תחילה מאבותי ע"ז השיב המרדכי אין המצוה בירושה אבל בעובדא דמהר"ם שלא חפצו הצבור למכור את הגלילה רק שיהי' עוד ליחיד בכל העדה בסכום ידוע כאשר הי' מלפנים מנהגם רק כאשר נאנס או העני האיש אשר החזיק בו מלפנים נתנו בני הקהלה הגלילה לאיש אחר שהוא יעשה כן שישלם סכום הידוע ויהי' לו הגלילה תמיד ואין לנו לדון רק מי יוקדם אי האיש אשר החזיק בו מלפנים או האיש האחרון אשר מוחזק בו עתה אז שפיר פסק מהר"ם אי הי' הראשון אונס בגוף או אונס בממון אז אונס רחמנא פטרי' ולא אבד זכותו דכל זמן שחפץ העדה להיות הגלילה רק ביד יחיד יש לראשון חזקה שהוא זכה בה תחילה דכל זמן שיחפצו העדה להיות ביד יחיד הגלילה הוא קודם משאר בני אדם והביא ראי' מכה"ג שחוזר יען דשם ע"כ צריך לברור רק אחד וה"ה בפרנס שחוזר לשררותו יען כיון דע"כ העם בוחרים רק ביחיד ויש לנו רק לדון אי היחיד שהי' מקדמת דנא או הפרנס שבחרו אח"כ אז פסקינן דלא אבד פרנס הראשון זכותו ודו"ק:

ומיושב בזה קושי' אדמ"ו הגאון ז"ל באמרי אש יו"ד סי' קט"ז שהביא בשם ס' חסידים סי' תשמ"ד וסי' תשס"ה השיבו הגדולים לר"א שהי' מוחזק לגלול ס"ת ובאו אחרים והוסיפו לצדקה בעד גלילה והשיבו כיון שיש ריוח לעניים אין למנוע מהם דאין לגזול לעניים עכ"ד מזה התפלא אדמ"ו ז"ל על שיורי כה"ג שמחלק דהאיש דזכה בו אי אפשר לסלקו אבל אין ירושה לבניו שמכאן מוכח דאפי' מהאיש הזוכה בו נוטלין אותו דאין חזקה במצות והוא סתירה למהר"ם יעו"ש:

ולפמ"ש הכל ניחא בעזה"י כיון דהצבור רוצה למלאות רצון האנשים שרוצים ליתן הוספה וא"כ כיון דהצבור מבקשים ליתן הגלילות לכל איש אשר ימלא ידיו בכסף וזהב אז בוודאי אין לשום אדם חזקה במצוה דמאי חזית דדמי דידך סומק טפי לזכות במצוה הזאת משאר בני ישראל הכשירים הלא ר"ע דריש ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה (ועיין בירושלמי פ"ט דנדרים ה"ד) שבתורה ומצות צריך לאהוב ריעו כנפשו שלא להחזיק טובה לעצמו ליקח המצוה לו לבדו ושאר רעיו לא יהיו להם חלק במצוה הלזו אבל בעובדא דמהר"ם דחבירו מבקש ליקח הגלילות לעצמו לו לבדו אז אמרי' בהיפך מאי חזית דדמי דידך סומק טפי להיות לך יתר שאת ויתר עוז על האיש אשר זכה במצוה תחילה ולמה תסיג גבול רעך אשר רק ע"י אונס נדחה מן המצוה לפי שעה הלא אונס רחמנא פטרי' ונראה ונדחה חוזר ונראה כמו בכה"ג שנדחה מחמת אונס וה"ה פרנס שנדחה חוזר ונראה וה"ה במצוה שנדחה חוזר ונראה ודו"ק:

וא"כ בנידן שאלתינו אשר רוב בני הקהלה או מנהיגי עיר שעושים הכל לתכלית הטוב לבני קהלתם יבקשו למכור חתן תורה בבהכ"נ לכל איש ואיש אשר ידבנו לבו ליתן יותר בעד המצוה להיות חתן תורה א"כ הרשות בידם כדברי ספר חסידים ודוק:

וטרם שאבא לדין הלכה בנידן שאלתינו ראיתי לכתוב לכ"ת נ"י דבר המעיין בח"מ סי' קמ"ט כתב רמ"א לענין ס"ת שאסור לשנות אבל בסי' קנ"ג כתב המחבר וז"ל אין להם לשנותן ולא הזכיר שום איסור לשנות וכן בסי' שס"ו כתב המחבר אין להם לשנותן וליתנו בבית אחר ולא הזכיר איסור בדבר נהפוך הוא המג"א כתב אם נתנו בבית אחר אין מוציאין ממנו וצע"ג וגם בח"מ הזכיר רמ"א תיבת חזקה ובא"ח לא נזכר תיבת חזקה הלא דבר הוא וצע"ג:

אמנם האמת יורה דרכו דיש שני פנים אשר היחיד בא בתביעה כנגד כל הקהל (א) אם הי' לקהל בהכ"נ או בהמ"ד ואעפ"כ הלכו להתפלל או ללמוד בבהכ"נ או בבהמ"ד של יחיד אז יש ליחיד חזקה דכל הקהל מחלו לגביו זכותם ונתנו להיחיד לזכות בזכות אותו המצוה שילמדו או יתפללו ברשות היחיד וה"ה אם הי' לקהל ס"ת ונא קראו בס"ת שלהם רק בס"ת של יחיד אז שחיר זכות חזקה כי ברצון הקהל זכה שיהיו קוראים רק בס"ת שלו או שיש להקהל מצות גלילה לכבד את המצוה איש אחר איש מהאנשים אשר יתקבצו בבהכ"נ להתפלל והניחו את הגלילה לאיש אחד יש ליחיד הנ"ל חזקה דהא המשוה שיזכה כל הקהל במצוה בחוזר חלילה ימחלו לגבי יחיד זכה בו היחיד בחזקת פעולת המצוה ואסור ליקח מאתו חזקת הזכות ואם עברו הקהל ונתנו לאחר לא מהני דהוה באיסור (ב) שלא הי' לקהל בהכ"נ או לא הי' להם בהמ"ד או לא הי' להם ס"ת או לא הי' להם איש הבקי להתפלל ולפרוס שמע או שלא הי' להם איש אשר יודע לתקוע וכדומה שזכה היחיד במצוה יען שלא הי' ברירה ביד הקהל ליתנו לאיש אחר אז בוודאי אין בו כח חזקה דהא הוי אונסין בדבר שיהי' המצוה ליחיד לבדו וכאשר הרחיב ד' להם אח"כ וזכו לבנות בהכ"נ ובהמ"ד ולקנות ס"ת ולמדו שיוכלו הרבה מהם לעבור לפני התיבה להתפלל ולעמוד על הבימה לתקוע בשופר ע"פ הדין יכולו עכשיו לזכות בעצמם רק מפני דרכי שלום אין משנין ליקח את המצוה מידו שלא ירבו מחלוקת בישראל לכן אם עברו הקהל ונתנו לאחר זכה בו השני דאם נקח מהשני ליתן להראשון ירבה ג"כ מחלוקת נהפוך הוא השני זכה בו מכח חזקה שהקהל מוחלין לגבו והראשון לא יוכל לתבוע מכח חזקה דאז בשעה שהקהל הי' שותקים לו היו אונסים בדבר ודו"ק:

ונחזי אנן בני החצר שנותנים עירב בבית אחד של אותו חצר הגם שהנחת עירוב הוא מצוה מדרבנן אבל מקום שמונח בו אין בו מצוה כלל וכל הבתים באותו חצר ראוי' לכך ואין הנחה עושה מצוה כלל רק שאותו בית פטור מליתן ככר כי שם ביתו וא"כ במה שהניחו העירוב בבית ידוע ולא הניחו בכל שבוע בבית אחר הוא כי לא חפצו להרויח ככר שהוא עפ"י הדין אפי' פחות משוה פרוטה והאיש הלזה ביקש להרויח ככר והחזיק בו ליתן ביתו לעירב כדי שירויח ככר ובני החצר לא הקפידו כל אחד על ככר של פחות משוה פרוטה אפי' אשר ירויח פעמים בכל שנה אם יונח העירב שבוע אחר שבוע בבית אחר הלא אפי' אם יוגנב מישראל פחות מפרוטה מוחל עליו מכ"ש שלא יתקוטטו בעבור פחות מפרוטה ומי שפתח ביתו וביקש שיונח אצלו העירב שירויח הוא שתקו בני החצר כי ניחו להם לעשות מצוה בממונם ונתנו בכל שבוע אפי' ככר ובעל הבית שמח בזה שמרויח בכל שבוע ליתן ככר משלו אבל עכ"פ מחילת מצוה אין כאן ולכן חקרו בגמ' [גיטין ס'] מ"ט דמערבין בבית ישן וחקרו אי משום כבוד הגם דלא זכה הבעה"ב במצוה במה שמונח העירב אצלו עכ"פ כבוד יש בו שהשוו כל בני החצר עליו שיתן שם העירב והקשה הא אי יש זכות כבוד א"כ למה היו משנים השופר אלא משום חשדא ופי' רש"י דיבוא לחשוד לבני החצר שלא מניחים עירב כלל דאל"כ מהכ"ת לשנות העירב וליקח מבעה"ב זכות הנאה אשר מרויח ככר בכל שבוע אלא ע"כ שבני החצר נא עושין עוד עירב ור"ת פי' דיבואו לחשוד שבני בעה"ב גנבו מן העירב עצמו והרמב"ם פי' מפני חשדא דבעה"ב זכה בהנאת ככר שלא צריך ליתן והוה בכלל כמכירי כהונה וכמכירי עניים שזוכה בו ואם יותן בבית אחר יחשדו לבעה"ב שבוודאי קלקל מעשיו ודרכיו שאין ראוי לגמול עמו חסד להרויח או לכבדו עוד ודוק ומצאתי שאדמ"ו העיר שאין בהנחת עירוב מצוה והתפלא על אדמ"ו מהרמ"ס ז"ל:

תמצית הדברים דבעירוב לית בי' משום חזקה דהא אין ראי זכות מצוה אשר מחלו לגבי' וגם זכות ממון שהיה משוה פרוטה ורא לחיל ביתן לעירוב כדי שירויח ויוכלו מהדין לשנות העירוב רק מפני דרכי שלום אמרו מערבין בבית ישן אבל אם הבעה"ב מת או מכר ביתו יוכלו לשנות כאשר אבאר אי"ה: ולפ"ז מיושב דבח"מ סי' קמ"ט אם הי' להקהל ס"ת ואף עפ"כ קראו מס"ת של יחיד וע"כ דמחלו לגבו ונעשה חזקה ואסור לשנות ואם עברו הקהל ועשו סדר לקרות בס"ת לא מהני וה"ה בבהכ"נ אם הי' לקהל בהכ"נ אחר והתפללו בשל יחיד וה"ה בבהמ"ד או בחזן אשר כבדוהו להתפלל וכדומה הוה חזקה ולא מהני אם עברו הקהל ועשו איסור אבל אם לא הי' לקהל בהכ"נ כעובדא יהוי"ר אי במערבין בבית ישן דיש רק מפני דרכי שלום אז אין כאן חזקה רק דרכי שלום מפני חשדא או דלא אתי לידי מחלוקת בעבור הרוחת ממון ואם עברו ונתנו בבית אחר או בנו בהכ"נ אחר להתפלל שם אין כאן בעמוד והחזיר לראשון ודוק:

ונחזי אנן בנידן שאלת כ"ת ני' דלא הי' לצבור ס"ת רק אביו של הטוען הי' לו ס"ת והחזיק בחתן תורה א"כ אין כאן חזקה כלל דמה הי' להם לצבור לעשות הלא מפורש יוצא ברמ"א שם אי לא הי' לצבור ס"ת אז אין לס"ת חזקה שיקראו דווקא בס"ת הנ"ל ומכ"ש כאן הוא הי' בעל הספר ושנו הי' מה הי' לצבור עני לעשות שלא יהי' הוא חתן תורה ועכשיו שהרחיב ד' להם וקנו ס"ת לעצמן א"כ גם אם אביו של הטוען הי' חי יוכלו הקהל לסלקו דהוה חזקה שאין עמה טענה ודו"ק:

וראי' ברורה בעזה"י דהלבוש סי' קנ"ג אות י"ז כתב וז"ל מי שהיתה בהכ"נ בביתו ימים רבים אין הצבור יכול לשנותה לבית אחר שכבר זכה הוא במצוה משום דרכי שנים ונראה דווקא לשנותו מבית זה לבית של יחיד אחר אבל אם רוצים לבנות בהכ"נ קבוע לכולם במקום שהוא של כולם רשאין ואין בזה משום דרכי שלום עכ"ל ולכאורה פלא למה פסק בח"מ צריך לקרות דווקא בס"ת של יחיד וצע"ג אך שם דהי' לקהל ס"ת ואעפ"כ קראו בשל יחיד וה"ה חזקה אבל כאן שלא הי' לקהל בהכ"נ הוה רק דרכי שלום דלא לאתי לאנצוי ובוודאי זה רק אם הצבור רוצים לקבוע בהכ"נ בבית יחיד אחר אבל אם הצבור רוצים לבנות בית ד' בית המקדש מעט מהכ"ת יבואו לאנצויי הן אל כביר לא ימאס כך ראוי' לצבור להיות להם בהכ"נ ונכונים דברי הלבוש אבל בוודאי אם הי' לקהל בהכ"נ ולא התפללו בה רק התפללו בשל יחיד ונעשה חזקה וזכה בו היחיד אז אין הצבור יכולין לבנות בהכ"נ חדשה ולמעט חזקת היחיד ודוק:

וידע דמה שמוזכר במג"א ס"ק מ"א שאם מקצת רוצים להתפלל במקו"א וגם אצל היחיד יהי' נשאר מנין יוכלו לשנות הערותי במקו"א זה דווקא בנידן דש"ע היוצא מדברי מהרי"ק דדן רק בבהכ"נ של יחיד וקהל לא היה להם בהכ"נ שאינם רשאים רק מפני דרכי שלום מטעם הנאה כדברי הרמב"ם או מטעם חשדא כפי' רש"י ותוס' א"כ אם נשאר גם אצלו אין כאן משום חשדא ולא חסרון הנאה שיש לו בהכ"נ סמוך ולא צריך לילך במרחקים אבל אם הי' לקהל בהכ"נ ולא התפללו בה רק בשל יחיד ויש לו טענת חזקה גם יחפצו לחלוק אין שומעים להם וזכה היחיד שיהי' ביתו בהכ"נ לרבים ברוב עם הדרת מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר הוא אות רברבות קודש בני ישראל ודוק:

ובזה נפלאתי מאוד על דברי אדמ"ו הגאון אמרי א"ש ז"ל שהתפלא בספרו סי' קט"ז בד"ה ויש לעיין שהקשה על המג"א שכתב הטעם שלא לשנות מלהתפלל בבית הכנסת של יחיד כמו מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום או משום טרחא והקשה הנ"ל תיפוק לי' משום חזקתו שהוחזק במצוה ואי אפשר לדחותו יעו"ש שיצא לחדש דשאני בהכ"נ אפי' יש טעם בדבר לשנות אין משנין והאריך בזה ובמכ"ת הגדולה והקדושה נלע"ד דלא קשה כלל בעזה"י דכיון דלא הי' לקהל בהכ"נ כלל והיו מוכרחים לכנוס להתפלל בבהכ"נ של יחיד וא"כ מעולם לא נתהוה חזקה ליחיד אבל מפני דרכי שלום יש כמו מערבין בבית ישן שיש הנאה וגם חשדא ה"ה כאן דן המהרי"ק דיש חשדא דבני ביתו אינם הגונים וגם הנאה שלא צריך לילך למרחוק הגם שיש שכר פסיעות על הילוך לבהכ"נ אעפ"כ יוכל לומר לא הן ולא שכרן וה"ה כאן הגם שניחא לי' לאדם לעשות מצוה בממונו וכ"ש עירובי חצרות שהביא הגמ' ירושלמי] מעשה בעירובין [פרק] ב"מ שעל זה נאמר כל נתיבותי' שלום במעשה אחת שהשלימה ע"י בנה שהביא העירב יעו"ש אעפ"כ נחשב להנאה שלא צריך ליתן הוא ככר אפי' פחות מפרוטה בכל ערב שבת ודו"ק:

היוצא מזה בנידן שאלתינו אין כאן משום חזקה אפילו אם האב של הטוען יעמד חי וידון על חזקתו אבל אכתי יאמר מעלתו נ"י אבל עכ"פ נשאר דרכי שלום אם האב היה חי כנידן דמהרי"ק וא"כ ברא כרעא דאבוה והוא יורש אותו דאם אביו חי יהי' מפני דרכי שלום מפני הנאה וגם שלא ובואו לאנצויי או שיאמרו הבריות למה סלקוהו הקהל מחתן תורה בוודאי חטא בדבר אשר לא יעשה וה"ה בנו יורש אחריו משום דרכי שלום:

אך על זה יש לי לחדש דבר כל היכא דאב זכה מטעם חזקה אז הבן יורש אחריו אבל אם האב אינו זוכה רק מפני דרכי שלום אז אין הבן יורש אחריו ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר בעזה"י:

הנה התוספתא פ"ה דעירובין כתב וז"ל בית שמניחין בו עירוב אין צריך להפריש ככר מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום ואם הי' שם רבו או אדם גדול או שהי' משיא את בנו ורצה לנהוג בו כבוד רשות בידו עכ"ל. לכאורה מדסמך התוספתא דין דמערבין בבית ישן לדין דבית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן ככר משמע דהפי' של מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום היינו כפי' הרמב"ם בפי' המשניות בגיטין בפ' הניזקין יען שיש לו לבעה"ב הנאה שלא צריך ליתן ככר יעו"ש וכן בחיבורו בפ"א סומך שני דינים אלו להדדי כמו שהובא בתוספתא שבעה"ב אין צריך ליתן ככר ומערבין בבית ישן יעו"ש וא"כ פלא מאי אשמועינן התוספתא שאם רצה לנהוג כבוד באדם גדול או רבו או במשיא את בנו הרשות בידו מאי חידוש יש בדבר מי ימחה בידו אם יחפוץ ליתן ככר ויהי' העירוב בבית אחר הלא נתקן שיהיו מערבין בבית ישן רק לטובתו ואם רוצה לוותר לומר אי אפשר בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וצע"ג ועוד פלא בעיני דמשמע דדוקא בעבור אדם גדול או רבו או משיא את בנו רשות בידו לערב שם בביתם וקשה בלא"ה אם יחפוץ למחול על הנאתו ורווחו ורוצה ליתן ככר מי ימחה בידו הלא כל אדם יכול למחול על ממונו אשר יש לו זכות וא"כ יהי' יוכל לכבד אפי' למי שאינו גדול או רבו או בנו וצע"ג:

ונלע"ד דדבר גדול רמזה התוספתא ואבאר בעזה"י השכל גוזר הגם כי רבים מבני החצר מוותרים כנגד האיש אשר העירוב רגיל להיות שם בכל זאת עפ"י הדין יוכלו לומר עד עתה הרווחת ג' שנים שלא ליתן ככר עכשיו יהי' הרווחה הנ"ל בחוזר חלילה שיהי' ריוח הנ"ל לכל איש ואיש מבני החצר רק החכמים תקנו מפני דרכי שלום שלא יבואו לאנצוי אצל מי יוקדם להניח שם ועי"כ יוכל להיות שח"ו יתבטל העירוב ע"כ תקנו מי שזכה שבביתו מונח העירוב והרויח בו שלא נתן ככר זכה בו שלא יוכלו בני החצר לשנות הדבר אבל כל זה אם חפץ שיונח בביתו העירוב אבל לא זכה שיהי' יכול לכבד לאיש אחר כי יאמרו מי שמך לאיש שר ושופט עלינו לעשות כיבודים בזכות הנ"ל הלא מצד הדין יגיע לכולנו זכות הזה בחוזר חלילה איש ואיש בזמנו אשר יגיע לו רק חכמים תקנו שלא למנוע ממך מפני השלום אבל ליתן זכותך לאיש אחר הוא ירבה מחלוקת למה תתן עיניך באיש זה ולא באיש אחר ובוודאי הדין עם בני החצר שאין לו רשות לכבד לאיש אחר והשמיע התוספתא שאם רוצה לכבד לאדם גדול או לרבו או לכבד את בנו אשר משיא אותו כדי לכבדו בעיני אשתו ומשפחתה אז באופנים אלו שמכבד לגדול או לרבו או לבנו אשר משיא רשות בידו כי יש טעם בדבר למה מקדים אלו יען שזה גדול ליהודים וזה רבו והאב נוהג כבוד בבנו אשר משיא אותו ורוצה לכבדו בעיני קרובי אשתו ואין שייך בזה מחלוקת ולא איבד זכותו אבל בוודאי אם כיבד לאיש אחר כמוהו שיש בזה חשש מחלוקת איבד זכותו לגמרי כלל גדול שלא יוכל לעשות סחורה בזכות בני החצר רק אם כיבד לגדול או לרבו או לבנו חוזר לו זכותו כמו בראשונה דלא פשע בזה במה שעשה כיבד לכבוד התורה או רבו או לכבוד נשואי בנו כנלפענ"ד בעזה"י:

אך הדבר פלא הלא בגמ' מבואר הטעם מפני חשדא ופי' רש"י דהעולם יחשדו לבני החצר שלא הניחו עירוב ותוס' מביא בשם ר"ת שיחשדו העולם את בעל הבית שגנב מהעירוב לכן סלקו משם בני החצר העירוב ולפירושים הנ"ל נכון פי' משום חשדא אבל לפי' הרמב"ם ותוספתא דהוה מטעם משום הרווחה היכא נרמז זה בלשון משום חשדא הי' לו לגמר' לומר משום הרווחה וצע"ג: ונ"ל לבאר בעזה"י ואקדים דבירושלמי פ' הניזקין כתב וז"ל מערבין בבית ישן אמר ר' אבין ובדיור ישן עכ"ל ופי' בפני משה שאפי' מחדר לחדר באותו בית ג"כ אין לשנות דירושלמי סובר מפני חשדא שיחשדו העולם שבני החצר לא מערבין וצריך להיות באותו חדר יעי"ש והוא פלא הלא בירושלמי לא נזכר כלל משום חשדא ואיך יאמר ר' אבין שאין לשנות מחדר לחדר אם לא נזכר כלל הטעם משום חשדא וצ"ע:

לכן בלבי לפרש כך דהנה במתני' קתני מערבין בבית ישן ויש לפרש משני פנים (א) דהמקום זכה בזכות המצוה כדאמרינן קרש שזכה להיות בצפון לעולם הוא בצפון אם הקרש קונה המקום ה"ה המקום קונה את הקרש וה"ה קנה המקום הזכות להיות שם מקום העירוב אשר פועל אחדות בני החצר להיות כאיש אחד עיין [ירושלמי] פרק בכל מערבין שעל זה נאמר כל נתיבותי' שלום והביא הגמ' שעי"כ נעשה שלום בין אשה לחברתה עיי"ש ושם קיום מצות עירוב כמובן (ב) הטעם זכות גברא האיש אשר זכה שבצלו יהי' המצוה ואצלו יהי' הבית וועד לכל בני החצר הוא זכה בכבוד הזה ובמצוה הזה שהוא ראש לכל בני החצר וכאלו דרים אצלו קנה הזכות להיות גביר באחיו והוה בכלל מעלין בקודש ולא מורידין:

והנה רבינו הקדוש תנא מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום והי' לו לינקט ומערבין אצל בעה"ב ישן דהי' במשמע דתלי' רק בזכות הגברא ומדתנא מערבין בבית ישן משמע שתלוי גם במקום יען שהבית הוא מקום ישן למצוה וע"כ דשני דברים צריך להיות שהבית ישן זכות המקום ומפני דרכי שלום הוא זכות הגברא אבל אם חסר א' כגון דאיש אשר דר שם נוסע לבית אחר או שהאיש מת ובא איש אחר בבית הזה אין הזכות לאיש הבא אל הבית וזה רמזו בירושלמי וז"ל מערבין בבית ישן אמר ר' אבין ובדיור ישן עכ"ל שגם איש הדר בו הוא הדיור ישן שיש תרתי לטיבותא הבית ישן והדר בו ישן אבל אם חסר אחת מהמעלות או שהבית ישן והדר בו הוא חדש או איש הישן ילך לבית אחר נאבד זכותו ודיור בלשון יחיד כמו דיורין בלשון רבים עיין פרק ח' דעירובין והבן:

ותוספתא מצאה רמז במתניתין מערבין בבית ישן משמע שתלוי בבית ומפני דרכי שלום משמע שתלוי בגברא וע"כ דשניהם יחד בעינן כמו שמפרשין בירושלמי בית ישן ודיור ישן ואמרו אבל אם הי' שם רבו או גדול הדור או המשיא את בנו הרשות בידו הכוונה שם באותו בית ישן יוכל למסור כחו להגדול הדור או לרבו או לבנו המשיא וישבו תחתיו בבית ההוא אבל ליתן העירוב בבית אחר לא אפי' לגדול או לרבו או לבנו ולכן מדייק התוספתא תיבת אם הי' שם עכ"ל שדווקא באותו בית יוכל לכבד אותם ולא אבד חזקתו וגם יהי' נקרא שהוא מכבדם אבל לאיש אחר כמוהו לא יוכל ליתן אפי' באותו בית ואם נתן לא מהני ואבד זכותו לגמרי עד עולם והבן זה:

וטעם הדבר כמפורש בגמרא אלימא משום כבוד הא שיפורא מעיקרא וכו' אלא משום חשדא ופי' רש"י דיחשדו לבני החצר דאינם מניחין עירוב וא"כ ע"כ צריך להיות בבית ישן ואסור לשנות אפי' להניח אותו בבית אחר אשר בעה"ב נוסע לשם דיבואו בני החצר בחשד שמזלזלים במצות עירוב וכן לפר"ת יש משום חשדא שיחשדו העולם לגנבים אם נשאר בעה"ב ישן בבית הישן ולא יראה העירוב בבית יש חשדא לבעה"ב:

אך אם נוסע האיש לדירה אחרת אין כאן חשדא דיאמרו הרואים דלכך לא נשאר העירוב בבית ישן דקנה מקומו המצוה וגם כדי שלא יחשדו העולם שבני החצר אינם מניחין עירוב ואם איש אחר בא באותו דירה אין כאן חשש שיאמרו שבני החצר אינם מערבין דיאמרו הרואים דהניחו העירוב אצל האיש אשר הי' דר כאן מקודם שזכה במצוה וגם כיון שהוא נוסע מהבית אשר הי' בחזקת נאמן אצל כל בני החצר ולא ידעו מי יבא תחתיו לקחו העירוב משם ובחרו באיש אחר אשר עומד בחזקת נאמן אצלם ורק אם הבעה"ב ישן נשאר בבית ישן אז איכא חשדא הן לפי' רש"י והן לפי' ר"ת ודוק ואפי' שהניחו בבית אחר אשר יושב בו הגדול או רבו או בנו יש כאן חשד לבני החצר לפי' רש"י או לבני בעה"ב לפי' ר"ת ודו"ק ורק אם הבעה"ב ישן מכבד דירתו לגדול הדור או לרבו או לבנו הנשוא אשה יכול לכבדו ולא אבד זכותו בזה אבל אם מכבד דירתו לאיש אחר כמוהו והוא נוסע משם איבד זכותו לגמרי כנלע"ד:

והנה במתניתין קתני כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום ומפרש בגמרא דזה מדאוריי' דכתיב וקדשתו רק א"כ הי' לו רשות לכבד אפי' לישראל כמו בסעודה אבל בבהכ"נ תקנו חכמים שלא יוכל לכבד אלא דוקא כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל עיין רש"י בגמרא א"כ הך מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום הוה ג"כ הפירוש באופן הנ"ל דהדין הוא דמערבין בבית ישן והי' מסתבר דיהי' לו רשות לכבד לאחר ותקנו חכמים דדוקא מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום וביאר הרמב"ם דמסברא הוא דמערבין בבית ישן מפני שזכה בטובת הנאה ויש הרווחת ממון שלא צריך ליתן ככר ומטעם זה מסתבר שיהי' לו רשות לכבד לאיש אחר ותקנו חכמים שצריך לערב דווקא בבית ישן מפני השלום וחקרו הטעם אי מפני הכבוד או לא ותקנו שצריך לערב בבית ישן א"כ אם יבוא לעיר גדול הדור או רבם יכבדו לו ויהי' בזיון לבעה"ב זה אינו דהא האי שופר הי' מתחילה אצל תנא זה ואח"כ אצל תנא אחר דכן ראוי' לכבד כבוד התורה אלא משום חשדא לפי' רש"י דיבא חשד לכל בני החצר ויבאו לאנצוי או לפי' ר"ת דיבוא העם לחשוד לבעה"ב שבני ביתו גנבים וגנבו העירוב ואם הוא מכבד לאחר ואינו חושש שיחשדו בני ביתו לגנבים (וגם יוכלו בני החצר לומר אדעתא דהכי לא הנחנו העירוב אצלך שיהי' לך זכות הנ"ל אם יצא שם רע על בני ביתך) וא"כ יבואו בני החצר לאנצוי למה אתה מכבד לזה ולכן ע"כ מערבין בבית ישן דווקא וא"כ דברי הרמב"ם עולים בשפה אחת עם הגמרא ודו"ק:

ולכן לא נקט רבינו הקדוש בפירוש בדיור ישן היינו הבעה"ב ישן יען דמשכחת אם יבוא בבית ההוא גדול הדור או רבו או בנו הנשוא שפיר דמי אפי' אינו דיור ישן אבל בבית ישן צריך להיות עירוב מפני חשדא ודו"ק: ויובן לי בזה למה לא שנה רבינו הקדוש במשנה מערבין אצל מי שרגילים להניח אצלו העירוב אלא דאשמועינן דלא תלוי בו אלא תלוי בבית ואם נוסע משם אבד זכותו. וגם יובן לי בזה למה לא כתב רבינו הקדוש בית ישן זוכה לערב בו מפני דרכי שלום דא"כ הי' במשמע אם יבוא איש אחר לבית זה זכה בו להיות העירוב מונח אצלו דבבית תלי' הדבר קמ"ל דמערבין בבית ישן עם הדיור ישן ששייך בו חשדא ואז מפני דרכי שלום מערבין שם ודו"ק:

וראיתי במג"א סי' שס"ו ס"ק ז' שהביא בשם הראב"ד וז"ל ואם מכר ביתו לאחר אין בידינו ראיה ברורה שיזכה הקונה בדבר עכ"ל והמג"א כתב עליו דזה הספק הוא לפי' הרמב"ם שהטעם משום הנאת ככר אבל לפי' רש"י משום חשדא שיאמרו שבני החצר אינם מערבין א"כ בוודאי מניחין העירוב אפי' אם מכר ביתו לאחר יעו"ש עוד מביא לחלק בשם כ"ה שיש הבדל בין מת למכר ופי' המחצית השקל אם הוא חי ונוסע לדירה אחרת מניחין העירוב אצלו אבל אם מת או נסע למבוי אחרת אז זוכה בו הלוקח יעיי"ש:

ולולא דבריהם הקדושים נראה לי כפי מה שפרשתי דברי הירושלמי וכפי מה שמורין דברי התוספתא נהפוך הוא דדוקא אם הבעה"ב ישן נשאר בבית ישן אז אין רשאים לשנות אבל אם מוכר הבית לאחר יש רשות לבני המבוי או בני החצר לשנות חוץ אם ירצה לכבד לאחר אין רשות רק לגדול הדור או רבו ובנו הנשוי כשהם ישבו תחתיו בביתו אבל לא למקום אחר וה"ה אם מת הבעה"ב או אם מכר הבעה"ב את הבית לכ"ע אין כאן חשד הן לפרש"י והן לפי' ר"ת ולא זכה בו כנלע"ד:

העולה מזה דבמקום דליכא חזקה רק מפני דרכי שלום אין כאן זכות הן למכור או להוריש כמו בשפורא דנשיא כנלפע"ד:

ואודה ד' בכל לבבי שזכיתי לכוין לד' הגאון פרמ"ג סי' קנ"ג ואעתיק לשונו הזהב על המג"א בס"ק מ"ב וז"ל עמ"א הראה לשס"ו אות זיין וח' אם מכר ביתו ועח"מ סי' קמ"ט בסמ"ע אות מ"ח ושם מחמת חזקה וכאן בבהכ"נ רק דרכי שלום כמו בעירב וכ"כ הלבוש וצ"ע גם ימים רבים כמה הם כי לא פורש והתם בס"ת כמה הוה חזקה וכאן אי הי' מקום אחר להתפלל שם והתפללו בבית הזה י"ל דיש חזקה כמו התם בס"ת ונ"מ במת ליורשים וצ"ע בכל זה עכ"ל. עוד שם בס"ק מ"ה וז"ל להחזיק עמ"א ובח"מ סי' קמ"ט בסופו הביא הרב בהג"ה אם יש ס"ת אחרת לצבור הוה חזקה יעו"ש והמ"א באות מ"ב הראה לזה וכאן כתב דאף שלא הי' לצבור ס"ת אחרת מ"מ אין למעט כבוד התורה וכו' עכ"ל:

ראה גם ראה שרמז שבח"מ היכא דהי' לקהל ס"ת או אם א' זכה בגלילה הגם שהי' ביד קהל לכבד לאחר א"כ מחלו הקהל אז יש חזקה ליחיד אבל כאן בעובדא דמהרי"ק הוא רק דרכי שלום דהא נא הי' לקהל בהכ"נ אחרת כמו בעירוב וכן כתב הלבוש שבבהכ"נ דנידן דמהרי"ק הוה רק מפני דרכי שלום ומבואר עוד בדבריו אם הי' לקהל בהכ"נ אחר והתפללו בשל יחיד אז הוא חזקה וסיים דנ"מ במת ליורשים משמע דבכח חזקה יש ירושה אבל בדרכי שלום אין ירושה ושישו בני מעי תל"י:

ואוסף נופך אפי' לפי ספק של מג"א דבמת בנו יורש אחריו העירוב מפני דרכי שלום היינו בעירוב דליכא פסידא דמצוה רק הנאת עירוב והוא דומה לכהן מברך ראשון דלא יכול לכבד אבל עכ"פ הישראל יקרא אח"כ או בעובדא דמהרי"ק דעכ"פ יתפללו שם בבהכ"נ היחיד אבל דנימא מפני דרכי שלום יהי' בנו יורש המצוה סיום התורה אשר חשוב מאוד להיות גומר התורה ברבים אז בוודאי אין ירושה למצות מפני דרכי שלום להחזיק במצוה ולהפסיד ממון לצדקה ולא יוכל איש אחר לזכות במצוה של סיום התורה ודו"ק. ועוד דאין כאן חשדא כ"כ דהא גם הוא יכול ליקח חתן תורה דשם בעירוב ובבהכ"נ אי יהי' במקום אחר לא יהי' אצלו עוד אבל אם יחפצו למכור בכל שבוע אצל מי יונח העירוב שפיר דמי לפי' ר"ת ולפי' רש"י בוודאי אין כאן חשד ודו"ק:

וחשבתי עוד הא כ"ת נ"ו מרמז שגם הוא הי' חתן תורה כמה שנים אפילו שכבר הי' לקהל ס"ת וא"כ נעשה אצלו חזקה מחדש דמחלו הקהל אצלו המצוה הנ"ל דהא שתקו כיון דשתקו מחלו לגבי' וזכה בו ויפה כח הבן מכח האב: אמנם נראה דאין לו חזקה מכח עצמו דהא מבואר בתומים סי' קמ"ט ס"ק י"ט דבס"ת אי הי' לקהל ס"ת אחרת דהוה חזקה כתב התומים וז"ל ובד"מ משמע דבעי חזקה שיש עמו טענה ונראה דאין הטענה דלקחו רק אומר שהסכימו הקהל לקרות משלו וזו הוה הטענה דהא נלמד מן מערבין בבית ישן ומה טענה יש שם אלא עיקר הפי' דהי' בהסכמת הקהל והצבור ולא הי' נעשה באקראי מבלי שם על לב בשל מי קוראים עכ"ל מבואר דווקא דהסכימו הקהל לקרות בו וכן מבאר באורים וכן הסכים נתיבות המשפט אבל בנידן דידן דהצבור האמינו שיש לו חזקה דהא החזיק אחרי אביו כמה שנים בדעה שחתן תורה שלו ולכן הגם דראו בעיניהם שהוא חתן תורה ולא ידעו שיכולים למחות בו אחרי שלקחו ס"ת לעצמן א"כ לא הסכימו לזכות אותו מחדש וגם הוא לא כיון במחשבה לזכות בו מעצמו רק האמין שהוא ירושה לו מאביו ודמי לעודר בנכסי הגר והאמין שהוא שלו דלא זכה בו עיין בב"ב ובנמ"י שם וה"ה כאן הוא האמין שהוא ירושה ועכשיו נודע שזה לא הי' בכח ירושתו ודו"ק:

שוב התבוננתי בלשון כ"ת נ"י ונגלה שאחרי מות אביו לא הי' לקהל ס"ת והי' הבן יורש הס"ת וקרא בו כמה שנים חתן תורה א"כ אין לנו לדון על כח ירושה אלא לדון על יחיד שהי' לו ס"ת ולקהל לא הי' להם ס"ת ואח"כ קנו הקהל ס"ת דאין לו חזקה והגם דלא מיחו וראו שהוא עולה לחתן תורה הי' בטעות כי לא ידעו שיכולים למחות בו ואין בו מדרכי שלום כי מעולם לא הסכימו לזה רק שלא ידעו שיכולין לאמור שמכאן והלאה שיש להם ספר תורה חושבנא ולא דמי למערבין בבית ישן דשם הסכימו פעם אחת והורגלו עצמן לתת העירוב שם אבל כאן מעולם לא הסכימו עליו ולא נודע להם מזכות זה כלל ולא דמי לדין אם הי' להם מתחילה ס"ת אחר אז אם ידעו מס"ת של יחיד ושתקו הוה מחילה ונעשה חזקה ליחיד אבל כאן לא ידעו בזכותם ולא הוה הסכמה ודו"ק:

ונפלאת בעיני דברי אורים ותומים שהבין דדין דרמ"א בחזקה בס"ת נלמוד מדין מערבין בבית ישן ולפמ"ש לעיל והבאתי ראי' מדברי פרמ"ג הם דברים נפרדים דשם איירי בדבר שהורגל הצבור לעשות כן הגם דלא נעשה מכח זה חזקה דהי' מוכרחים בדבר אבל חזקה הוה דיוכלו לעשות באופן אחר ומחלו לו וחזקה בזכות מצוה הוה כחזקה בממון ודו"ק:

עוד יש לי לחקור בנידן דידן דאדמ"ו באמרי אש סי' קס"ז חקר על שורש הדבר מנ"ל לרבותינו דיש כח חזקה במצוה דבתלמוד נמצא רק חזקה על ממון אבל כח להקנות מצוה שיהי' חזקה במצוה מנ"ל הא וביותר התפלא היכן נמצא הכח להקנות מצוה לאדם פרטי לו ולזרעו לדורותם עד שהביא ראי' מגמ' תענית דף כ"ח שהתנו נביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים מתנדבים משלהם וכתב רש"י שם וז"ל כי היכי דלא לדחינהו מאתרייהו עכ"ל אלמא דמהני אם האבות מזכים מצוה לאדם פרטי אבל לא בהתאמץ במצוה שלא בפני הצבור כקבורת מתים יעו"ש ודבריו הם בכלל דברי ד"מ וסמ"ע ותומים שרמזתי ופלא שלא הביאם כי בפה מלא דברו שצריך להיות חזקה שיש עמה טענה שהצבור ידעו ומחלו ליחיד כדברי אדמ"ו ז"ל:

וא"כ מה ששען שאביו בודאי נתן המחיר במלואה זה אינו דלמכור בממון וודאי לא יוכלו למכור מצוה בעתיד רק אם עשה דבר אשר בעבורו מחלו מצוה לו ועליו להביא ראי' דמה שהוא מוחזק לעלות לחתן תורה יוכל להיות יען שס"ת שלו הי' ומי יאמר לו מה תעשה דבשלומא אם החזקה ברור כמו אם הי' לקהל ס"ת והוא טוען טענה להחזיק החזקה שידעו שקורין דווקא מספרו ולא שנעשה באקראי אבל אם החזקה לא התחילה כגון דלא הי' לקהל ס"ת והוא רוצה לטעון שאעפ"כ מחלו לאביו שנתן בעד מצוה זו כסף מלא אז הטענה הוא להוליד חזקה וצריך לברר שכן הי' ודוק:

ואוסף עוד דהלא שאלו אלופי קהל אותו אם יומכר החתן תורה והשיב להם למכור א"כ מחל גבייהו ומה שטען משטה היותי בכם לדעתי לא שייך כאן השטאה דמיד יוכל הקהל למכור והוה כאלו תפסו בפניו דלא יוכל לטעון משטה ולכל הפחות כאשר ראה שהשמש מתחיל למכור הי' לו לילך לגבאי או לרה"ק ולטען משטה אני בכם וגם אפי' אם הי' עושה כן אינו ברור דמהני דהא מחל לטובת הצדקה והוה כהקדש דלא שייך בו משטה וגם צריך שבועה אם כיון להשטות בקהל עיין בח"מ סי' פ"א וסי' פ"ב ועוד דטענת משטה אם אדם תובע בשקר אז אומר לו אם מלאה לבך לתבוע בשקר גם אני משטה בך אבל כאן תבעו קהל אם מסכים למכור שיהי' רווחא לצדקה א"כ איך הסכים ויאמר משטה הייתי בכם מה שבקשו ממנו להסכים למכור הוא לטובת הצדקה להחזיק עניים או צרכי בהכ"נ ואיך יהי' יחיד משטה בצבור או ראשי העיר אם יבקשו להסכים למכור ודוק:

ומה שכתב מעלתו נ"י דקהל אינם נאמנים דהא נוגעים בעדותן כמו בני עיר שנגנב ס"ת שלהם עכ"ד לא ודעתי מחשבתו אם קאי שקהל אינם נאמנים שאביו לא נתן במילואו הכסף בעד החתן תורה לו ולזרעו הלא כבר אמרתי שנהפוך הוא עליו על היחיד להביא ראי' שנתן או עשה דבר שהסכימו הקהל למחול לו ואם מחשבתו אם קהל נאמנים שסכים למכור הלא מדברי יחיד שטוען משטה הייתי בכם הוא הודאת בע"ד שהסכים למבוקשתם שיומכר חתן תורה וגם לא דמי לבני עיר שנגנב ס"ת דצריכים הס"ת לקרות בו אבל כאן יהי' הנגיעה שיוכלו לזכות לעלות לחתן תורה בכסף מלא זה גרע אי טובת הנאה הוה נגיעה עיין ש"ך ח"מ ועוד מי יאמר דיגיע להם ודומה יותר דאין שנים מצוים לחטוא בשביל אחד עיין ירושלמי פ"ב דיבמות דדלמא מי שמוחזק כבר יקנה אותו בכסף מלא ומה שירויח הצדקה ולא יצטרכו ליתן משלהם הוא מניעת היזק ויעידו שקר לגזול חזקתו לפי מחשבתם דיש ליחיד חזקה הוא רחוק מאוד והגם שיש לפלפל בו דיהיו נוגעים דבלא"ה נ"ל דאין לו חזקה ולא תביעה כלל כמש"ל וק"ל:

ולדעתי יפשר עמו שבכל ג' שנה יהי' לו חתן תורה כמו בס"ת המוזכר בח"מ קהל שני שבתים ולהיחיד שבת א' וגם במערבא הגיע חתן תורה לשלש שנים עיין רמב"ם פי"ג מה' תפלה ודל"ב:

דברי הדו"ש הק' חיים סופר ואיידי איירי אזכיר הערה דמתענית דף כ"ח אין ראי' שיוכל צבור ליתן מצות לאדם פרטי דהמעיין ברש"י בתענית דף י"ב דהדין הוא אם יש בלשכה עצים אין יקובל עצים למערכה מאדם יחיד רק אז כשעלו מהגולה ולא מצאו עצים בלשכה ועמדו משפחות אלו והתנדבו משלהם ועמדו נביאים ותקנו שבכל שנה ושנה כשיגיע הזמן אשר אנשים האלו התנדבו עצים יכולו זרעם אחריהם להתנדב עצים למערכה כמו שעשו אבותיהם בימים האלו בזמן ההוא ורבינו הקדוש שנה במשנה לדעת הזמן לכל המתנדבים האלו ותנא זמן עצי כהנים והעם תשעה באחד בניסן בני ארח בן יהודא בעשרים בתמוז בני דוד בן יהודא וכו' וכתב רש"י בד"ה בני ארח בן יהודה וז"ל שכשעלו בני הגולה הם התנדבו תחילה באחד בניסן וסיפק להם עצים עד עשרים בתמוז שהתנדבו בני דוד עכ"ל מכאן נלמד שארח בן יהודא הספיק עצים למערכה מן אחד בניסן עד עשרים בתמוז וכל הזמן הזה הוא זמן הבאת עצים למערכה בכל שנה ושנה שיוכלו זרעו אחריו להתנדב בזמן הזה באיזה יום יבחרו להביא עצים למערכה ועשו אותו יום יו"ט היינו התחלת אותו הזמן אשר מגיע הזכר ליום ההוא אשר התחילו אז כשעלו מן הגולה להתנדב הוא יו"ט שלהם להביא קרבן ועיין במ"ל פ"ו מה' כלי מקדש שמביא בשם ירושלמי שמסרו לצבור דאל"כ אי אפשר לקבל והעיקר היו"ט הוא בעבור הקרבן יעו"ש כי נעים מאוד אבל זה ברור דבני ארח בן יהודא הי' להם רשות להביא עצים מן אחד בניסן עד עשרים בתמוז וכן לכל ט' משפחות יש זמן להביא בכל אותן הימים אשר הביאו אבותיהם והי' מספיק זמן ידוע עצים למערכה ובגמ' דף כ"ח תנו רבנן למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם אמרו כשעלו מן הגולה לא מצאו עצים בלשכה עמדו אלו וכו' וכתב רש"י בד"ה עמדו וז"ל זמן דקתני במתני' אהכי הוצרכו למנות משום ההוא תקנה דעביד להו הנך נביאים כי היכי דלא לדחינהו מאתרייהו עכ"ל קו' הגמ' הי' לאיזה תכלית שנה רבי במשנתינו זמן כל אחד הא התכלית רק לדעת שלא הי' מעמד במנחה או בנעילה בקרבן עצים ולמה צריך למנות הזמן ומשיב הגמ' דאז תקנו הנביאים שביניהן שאפילו לשכה מלאה עצים יתנדבו אלו משלהם כל אחד בזמן אשר הביאו אבותיו וספקו עצים חדשים בימים ידועים וצריכים אנו לידע זמן המשך הימים זכות כל משפחה ומשפחה דלא לדחינהו מאתרייהו שנדע כל זמן שיוכלו להקריב כל אחד אבל עכ"פ אין בתקנת הנביאים שום הפסד לשאר אנשים דבלא"ה אין מקבלין מאדם יחיד עצי מערכה וא"כ אין ראי' מכאן שיוכל קהל ליתן מצוה ליחיד ודוק:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה