אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן קב

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן קב

סימן קא

שאלה אחד שבק חיים לכל ישראל ובתוך האבילות ילדה אשתו בן זכר אשר יהי' נקרא על שם אביו ויום השמיני הוא שבת ושני אחים של המת המה מוהלים מובהקים וכל אחד מבקש המצוה ולבסוף התפשרו שאחד ימול ואחד יפרע רק זקן אחד צועק ככרוכי' שלא ראה מעולם להיות אצל מילת יתום שני מוהלי' בשבת והשיבו לו לא ראינו אינו ראי' בכל זאת לבם הלך אולי יש בסבא טעמא דאיסורא ויראו מלגשת אצל המצוה עד שישמעו אם מותר להם למול ביחד את תינוק היתום או לא עד כאן השאלה:

תשובה עולם לא שמעתי שיש הבדל בין תינוק שיש לו אב או תינוק יתום ולא ראיתי בשום ספר בספרן של צדיקים:

ונתתי ללבי לברר כי בסבא טעמא טעם כעיקר באיסור דאורי' שיש הבדל בין תינוק שיש לו אב אז אין איסור בשני מוהלי' אבל באין לו אב יש איסור: ועלה בדעתי דבר נחמד בעזה"י הנה הב"י בסי' רס"ו ואחריו החזיק המהרש"ל דאסור למול בשבת בשני מוהלים דכל אחד עושה פלג מצוה אבל כל א' מחלל שבת ורמ"א השיב דהוי שנים שעשו מלאכה כבר השיג עליו השאגת ארי' הלא כל אחד עשה מלאכת חובל יעו"ש:

ואמרתי ליישב והוא דנודע דמצות מילה מוטל על האב שהוא ימול את בנו וכל זמן שהאב כאן אין המצוה מוטל על כל ישראל ועיי' פי' משניות פרק ר"א דמילה וברמב"ם פ"א מה' מילה ובעבור זה צעק הש"ך שאסור לאב לכבד למוהל כי אז מבטל מצותו רק צריך לעשו' שליח להיות כמוהו על מעשה מצות מילה ועי' פלתי ובתב"ש סי' כ"ח ביו"ד וא"כ ע"כ אם אירע המילה בשבת נעשה המוהל שלוחו של האב ולא שייך כאן אין שליחות לדבר עבירה דהלא דכיון דיש רשות לאב למול בנו אפי' בשבת א"כ אם השליח נעשה כמשלח אין כאן שליחות לדבר עבירה רק לדבר מצוה כמובן וא"כ גם אם כיבד מצוה הנ"ל לשני אנשים כל אחד נעשה שלוחו אחד שליח כמוהו על המילה ואחד שליח כמוהו על הפריעה וא"כ מי עשה החילול של מלאכת החובל האב כי הוא המשלח שלולי שאין שליח לדבר עבירה הי' הדין כן מי שעשה שליח לחלל שבת הי' המשלח חייב כי הוא עשה עבירה והשליח פטור כי הוא לא עשה והגם שבאמת אין שליח לדבר עבירה היינו אם יש כאן על כ"פ עבירה או למשלח או לשליח אבל כאן אי השליח כמשלח אין כאן עבירה כלל רק אי השליחות לא מהני אז יש כאן עבירה א"כ בודאי אמרי' דיש שליחות ולא יהי' כאן מעשה עבירה כלל והיא סברא עמוקה הארכתי בה במקום אחר והבן וא"כ כאן שהמולי' צריכי' להיות שלוחי אב מכח המצוה אשר מוטלת עליו א"כ נחשב כאלו האב מל בעצמו וסוף כל סוף חילל רק אדם אחד שבת והוא בעצמו קיים המצוה ואין מקום לחקירת הב"י והבן:

ובזה יש לי לחדש דבר אם עשה האב שליח על המילה ואחד על הפריעה ונשארו ציצין המעכבי' את המילה יוכל האב לעשות עוד שליח שלישי לחתוך הציצין המעכבי' והוא דבודאי כיון דציצין מעכבי' את המילה כריך גם על זה שליחות מן האב דהא בו נגמר המצוה ומי שחותך הציצין עושה פלגא דמצוה כמבואר בים של שלמה ביבמות שחידש שמי שמל בשבת ולא פורע חייב חטאת דבגמ' בשבת איירי רק בציצין המעכבי' אז עשה המל וגם פורע רק שהשאיר ציצין חצי מצוה אבל המל בלבד לא עשה מצוה כלל יעו"ש ועל זה אמרו שם בגמ' ולימא להו עבידתם אתם פלגא דמצוה וע"כ שמי שחותך הציצין עושה פלגא דמצוה כמובן בפשוט ומי שחותך הציצין בלא שליחות הזיק לאב המצוה וחייב בעד חצי מצוה חמש זהובים כנלענ"ד] וא"כ יוכל האב לעשות שליח שלישי על חיתוך ציצין המעכבי' דשלשתם יחד נעשו שלוחי האב ונחשב כאלו האב לבד עשה הכל והבן זה כי חדש מאוד:

ודע דיש ראי' ליש"ש מן המשנה סוף פרק ר"א דמילה שהקשו תוס' למה צריך לאשמועינן דמל ולא פרע כאלו לא מל הא קתני רישא ציצין מעכבי' את המילה ואם לא נפרע א"כ אין הראש הגוי' נגלה ועיי' בתויו"ט ובתוס' חדשי' יעו"ש ולשיטות ים של שלמה יש נ"מ גדול דשם בציצין עשה עכ"פ חצי מצוה אבל מל ולא פרע כאלו לא מל וחייב חטאת בשבת ודוק: ועוד תדע דלשיטת יש"ש ע"כ הפי' בגמ' שבת דף קל"ג אם לא הלקיט ענוש כרת ורצה הגמ' לומר דאומן חייב ופריך הגמ' לימא אנא עבדא פלגא דמצוה ע"כ איירי שהשאיר ציצין מן עור הפריעה דאל"כ שנשארו רק מן הערלה א"כ איך אומר להם האומן שהמה יעבדו פלגא דמצוה על כ"פ מה יעשו חתיכת ציצין הערלה ולו יהי' שנחשב כאלו יחתכו כל בשר הערלה הא מל ולא פרע ליכא מצוה כלל לשיטתו דהא הוא אמר המל הערלה לבד חייב חטאת אלא ע"כ איירי שנשארו ציצין מן הפריעה ודו"ק ואפשר דוקא מל ולא פרע הוי כאלו לא מל יען שבשעה שמסלק ידיו עדיין התינוק ערל דהא ביבמות דף ע"א קראו אותו ערל מקבל הזאה לפי שיטת פרקי דר"א עיי' שם בתוס' ד"ה מאי אבל לאחר שכבר נעשה גם הפריעה אז בודאי מי שחותך ציצין המעכבי' מן הערלה מקיים פלגא דמצוה והבן:

ונ"ל להביא ראי' דע"כ איירי דהשאיר ציצין המעכבי' את הערלה דאם איירי דהשאיר ציצין המעכבי' את הפריעה לבד קשה לי קו' גדולה מאי פריך גדול בהדי' כתיב וערל זכר אשר לא ימול וקשה מאי קו' הלא אמרי' ביבמות דף ע"א לא ניתנה פריעה לאברהם אבינו אבל ציצין המעכבי' את הערלה ניתן לו דדרשי' המול ימול יעו"ש בתוס' בד"ה סוף מילה שבארו כן דקאי על ציצין המעכבי' את הערלה ושם כתיב כרת וערל זכר אשר לא ימול ונכרתה רק אח"כ אמר הקב"ה הלכה מסיני שבישראל גם פריעה שייך למילה וא כ חידוש גדול השמיע רב פפא דלא נימא שדוקא על ציצין המעכבי' את הערלה בא כרת אלא אפי' על ציצין המעכבי' את הפריעה בא ג"כ כרת ומאי הקשה הגמ' גדול בהדי' כתיב וצע"ג א"כ מוכח דרב פפא קאי אם נשארו ציצין המעכבי' את הערלה ואז שפיר הקשה הגמ' ואם תשיב מנ"ל לגמ' דרב פפא קאי על ציצין המעכבי' את הערלה ולא על ציצין המעכבי' את המילה משום דסברו שאין כרת על ציצין המעכבי' את הפריעה דכרת על ערלה כתיב והגם דהלכה מסיני חידש פריעה היינו דלא נחשב לקיום מצוה ונקרא עוד ערל אבל עכ"פ אין לו בשר ערלה ואינו מחויב כרת וע"כ איירי בציצין של ערלה ופריך שפיר ודו"ק:

היוצא מזה דע"כ איירי רב פפא בציצין המעכבי' את הערלה וא"כ הדרא קו' לדוכתא לשיטת היש"ש דאין בחיתוך ערלה מצוה א"כ כ"ש בליקוט הציצין של הערלה וא"כ קשה איך אמר המוהל אנא עבדא פלגא דמצוה לכו אתם ועבדו פלגא דמצוה הלא בחיתוך הציצין של הערלה אין כאן מצוה רק חילול שבת אלא ע"כ אם כבר נעשה הפריעה אז לכ"ע יש מצוה בסילוק ציצין המעכבי' את הערלה ודו"ק:

שוב התבוננתי דאין כאן ראי' דדילמא רב פפא איירי שנשארו ציצין בין מהערלה ובין מן הפריעה א"כ מצוה עושה בציצין של הפריעה והגמ' פריך שפיר פשיטא דיש כרת מכח ציצי' מן הערלה ודו"ק:

אמנם כל זה ביש כאן האב וצריכי' המוהלי' להיות שלוחי האב א"כ אין מחלל שבת אלא האב לבד והוא מקיים כל המצוה אבל ביתום שכל ישראל מצווין על העשה א"כ המה אינם שלוחי' רק עושי' חובת עצמן אז כל אחד עושה חצי מצוה וגרם חילול שבת שני חבלות אז באמת אסור למול בשני מוהלי' ויש חשש חיוב חטאת כשיטת יש"ש:

ומעתה מזקנים נתבונן שיש בסבא טעמא שצעק שאסור להיות שני מוהלי' בשבת אצל יתום מאב כי בזה יש חשש חיוב חטאת והדרתם פני זקן: נחזור לעניננו דכל העוסקי' במצות מילה בתורת שליחות מן האב ליכא כאן מחלל שבת אלא האב בלבד:

אך מה שחדשתי דאם יש כאן אב שכל העוסקי' שלוחיו מותר אפי' בשנים או בשלשה לקיים מצות מילה עדיין יש לאסור לא מטעם איסור מלאכה דע"ז יש שליחות רק מטעם עשה דשבתון דנ"ל מסברא לו יהי' אם הדין דיש שליח לדבר עבירה לב"ש עיי' קדושי' דף מ"ג היינו דשליח לא חייב על חילול שבת רק המשלח כאלו עשה הוא בעצמו אבל עכ"פ השליח ביטל מצות עשה דשבתון דהא גופו לא נח ולא שקט מן עמל ולא גרע מן שאר טרחות אשר לא נקראו מלאכה כגון שנושא על עצמו שק תבואה בחצר המוקף דלא עשה מלאכה אבל ביטל עשה דשבתון עיי' רמב"ן פ' אמור וה"ה אם עשה מלאכה חשובה דיש על המלאכה עשה דשבתון א"כ הגם שהמוהל הוי שליח של האב ונחשב כאלו עשה האב המלאכה עכ"פ המוהל לא נח ולא שקט דגופו עשה שם מלאכה ומבוטל העשה דשבתון וא"כ מהכ"ת לעשות מצות מילה ע"י שני אנשי' או שלשה שיבטלו ג' מצות עשה דשבתון הלא טוב לעשות ע"י אחד דמבוטל עשה דשבתון ע"י אחד לבדו כך עלה במחשבה לפני:

שבתי וראיתי הלא אפי' במוהל אחד ג"כ קשה איך מבטל הוא עשה דשבתון ומצוה של מילה מקיים האב והגם שקב"ה התיר למול בשבת דילמא דוקא שאב בעצמו אשר מקיים העשה הוא ימול ויבטל עשה דשבת או ביתום שאז המוהל מקיי' העשה דמילה בעצמו אבל ביש אב ויעשה שליח לאחר למול את בנו מנ"ל דמותר לבטל עשה דשבתון כדי לזכות חבירו במצוה [ועיי' שבת ד' ובמג"א סי' ש"ו] ומכ"ש אם האב בעצמו יכול למול את בנו רק שבוחר בשליח וצע"ג:

ומעולם תמהתי למה הצדיקים גם גדולי ישראל מהדרי' ליקח מצוה הנ"ל של מילה אפי' בשבת ויוכ"פ הלא מצות שבת הוא בעשה וגם ל"ת עיי' רמב"ם פ"א מה' שבת ח"ל שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר ביום השביעי תשבות וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על ל"ת לא תעשה מלאכה עכ"ל וא"כ פלא בעיני למה מהדר איש אחר מצות מילה בשבת ניהו דהתורה התירה המלאכה של החובל במצות מילה ולא עבר עבירה אבל מי יכחיש שעכ"פ עשה מלאכה שלא שבת מנוחת הגוף ונתבטל מעשה של שביתה ומפסיד קיום עשה של שביתת שבת בעבור קיום מ"ע של מילה מאי אולמא הך קיום מ"ע מהך ורע [אבל זאת אין להשיב דכיון דבכל אופן יש כאן ביטול קיום עמה א"כ שב ואל תעשה עדיף עיי' דוגמא ר"ה דף כ"ח ועיי' סוף חולין ויהי' אסור למול בשבת זה אינו דע"כ התורה התירה דכתיב ביום אפי' בשבת וע"כ יען דנכרתו עלי' בריתות עיי' שבת קל"ג או דנחשב עשה דשביתה כמצוה דרשות נגד מצוה מחוייבת עיי' רמב"ם פ"א מה' מילה ובפי' משניות סוף פרק רא"ד והבן ברמז מועט] והגם שמותר לבטול מצות שביתה בעבור מצות מילה עכ"פ למה אנשי מעשה מהדרי' עלי' ודו"ק: ועלה בדעתי דע"כ כדין נהגו דאל"כ קשה ג"כ בכהנים שעשו עבודות קרבנות במשכן שתורה התירה עבודת קרבנות וקשה ג"כ ניהו דלא עשו עבירה עכ"פ לא קיימו מצות שביתה ומאי אולמא הך קיום עשה דקרבנות מקיום מ"ע של שביתה אלא ע"כ כיון שמלאכה הנ"ל מותרת לא נחשב כאלו ביטל מ"ע של שביתה וה"ה במילה כן וק"ל אבל בכל זאת לא שקטה דעתי לטעום בטעם כעיקר דאורייתא עד שיגלה ד' לי להבין תורת ד' תמימה ואבאר בעזה"י: דע דמ"ע דשביתה יש לפרש בשני פנים (א) שתורה נתנה מ"ע הנ"ל שמי ששבת כ"ד שעו' ולא עשה בהם מלאכה אז ע"י שביתת כ"ד שעות קיים מצות שביתה אבל מי שעשה מלאכה בשעה ראשונה אז א"א לו לקיים עוד מצוה הנ"ל בשבת זה (ב) שתורה מבקשת שביתה ביום הקדוש וכל רגע ורגע בפני עצמו מקיים עשה של השביתה רק שיש למצוה הנ"ל המשך חיוב כ"ד שעות כמו ישיבת סוכה מי שישב בה שעה אחת קיים עשה ויש לה המשך על שבעת ימים ואטו מי שביטל מקצת יום שלא ישב בסוכה פטור מלישב עוד הלא המצוה הי' לקיים מצוה הנ"ל שבעת ימים וה"ה בשביתה דשבת באמת מקיים בכל רגע מצוה הנ"ל רק צריך לקיים כ"ד שעות אבל מי שביטל מקצת היום נשאר בחיוב לקיים עוד עשה הנ"ל על שאר הזמן:

ואם תשאל מאי נ"מ בין כך ובין כך אסור לעשות מלאכה בעבור הל"ת וא"כ ממילא צריך לשבות זה אינו שאלה דנ"מ גדול בגוף הדבר דהנה עיי' רמב"ן בתורה פ' אמור על פסוק שבתון דביאר דמי שעושה דבר בטירחא גדולה כסידור לבנים או מדידת תבואה בחצר המוקף עובר על עשה דשבתון יעו"ש ומי שעבר זה פעם אחד בשבת יהי' מותר אח"כ למדוד כל היום אי קיום העשה תלי' דוקא בצירוף כ"ד שעות אבל כל רגע ורגע הוי בעשה אז הגם שלא שבת חצי היום צריך לשבות חצי יום שני ודוק:

ומי הוא זה אשר מלאו לבו לומר כן שמי שלא שבת חצי יום לא ישבות עוד הדבר ברור דכל רגע הוי המצוה רק שיש למצוה הנ"ל המשך זמן [ובמקו"א חקרתי בתינוק שנשלם שנת י"ג בשבת באמצע היום אי חל עליו עשה דשביתה יען שלא נכנס בתחילה במ"ע וה"ה ביוכ"פ לענין חיוב תענית ואין כאן מקומו להאריך] אבל אם שבת כל היום שבת קודש קיים רק עשה אחת ששבת כ"ד שעות ולא נחשב לקיום אלפי מ"ע כמובן [ויש עוד כמה כ"מ רק אין בו צורך להאריך]:

ולפ"ז יש מעלה בקיום מצות מילה או עבודת קרבנות דיקיים מ"ע דמילה או עבודה וגם מ"ע דשביתה קיים עכ"פ אבל אם ישמור רק שבת אין בידו רק מצוה אחת של שביתה וחסר ממנו מ"ע של מילה והבן זה:

ולפ"ז מובן שפיר דכיון דאין עליו איסור מלאכה דעושה בשליחות לאב אז ממילא אין כאן ביטול עשה דשבתון דהא ישמור שביתה ביום זה דדוקא אם עושה מלאכה אסורה אז ביטל גם עשה דהא התורה הקפידה שישבות גם מזה דהא נאסר לו לעשות דחייב על לא תעשה כל מלאכה אבל אם מלאכת החובל מותר אצל מילה אז לא נקרא שביטל במצות מילה עשה דשבתון דהא ישמור כל היום ויקיים העשה האיסור פועל שיהי' נקרא מבטל עשה וכיון שאין במילה עבירת מלאכה ממילא מקיים העשה כל היום [ונוסף עוד כיון שאין בה טירחא ועמל רק יהי' חשוב לקיים בו עשה דשבתון יען דהא חייב על לא תעשה כל מלאכה] והבן:

ואגב גררא אזכיר מה שחקרתי במקום אחר שהגם אם המקלקלין פטורין מכל מקום אם הוא דבר שטרח גופו ועמל בו בזעת אפו אז הוא אסור מדאוריי' משום עשה דשבתון אבל אם הוא מלאכה אשר אין עמל ויגיעה לגופו ויהי' כל חיובו דתורה אחשבי' למלאכה אז במקלקל פטור אבל אסור מדרבנן ולכך כתב הרמב"ם בפ"א מה' שבת הל' ג' וז"ל כ"מ שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מכרת מן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה והעושה אותו בזדון מכין אותו מכות מרדות עכ"ל נקט מדברי סופרים שכולל גם דבר שיש לו עיקר בתורה רק שצריך פירוש מן החכמים שלא מפורש באר היטב בתורה עיי' פ"א מה' אישות בהרה"מ ובכ"מ ובלח"מ ואולי לטרוח הגוף הוי עשה מה"ת ג"כ והרחקה מן המלאכה] אבל הוא איסור דאוריי' ונכלל ג"כ דברים שאינם רק מדרבנן דוגמת איסור תורה ודבר זה צריך ביאור רחובות בכמה מקומות ולא באתי רק להערה ועי' שבת דף ק"ו דהוכיח ר"ש דמקלקל חייב ממילה ודו"ק: סוף דבר הכל נשמע דיש ללמוד טעם על דברי סבא אבל בודאי יש לסמוך על הגאוני' המתירי' ליקח גם בשבת מצות מילה בשותפו' עי' שאגת ארי' ותשו' רמ"א ותשו' נוב"י ח"ב ויש לי בהם אומר ודברי' ובמקו"א אבאר בעזה"י עכ"פ לפי דברי הגאונים מותרי' להיות שני מוהלי' אפי' ביתום דפליגו דאין כאן חילול שבת עיי' בדבריהם כי נעמו:

ואיידי דאיירי אעתיק גרגר אחד מח"ת אשר כתבתי לאחי הרב החריף ר' זוסמאן נ"י זה י"ד שנים:

הנה הקשית קו' עצומה כפי מה שיבואר במג"א סי' שכ"ח סק"ט ששבת רק נדחה בפקוח נפש רק בעבור זה שוחטין לו בשבת יען שצריך להרבה זיתי' בשר וטוב שנעבור על חילול שבת משיעבור הוא הרבה איסורים וקשה הא בסי' ש"ו פסק הרשב"א דאב לא יחלל שבת להציל בתו אשר כשבית בין הגוים ותחלל שבתות הרבה יען שאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה והגם שהוא אונס ולא ס"ל תי' תוס' בשבת וא"כ למה נעשה אנחנו כאן איסור חמור לחלל שבת כדי להציל החולה מרוב איסורי' וא"ת שאנחנו מתירי' לחלל בעבור חולה קשה ע"ז למה לא אמרי' כן במקום אחר והוא קו' חזקה לכאורה:

ונלע"ד ליישב בטוב טעם ודעת בעזה"י כי הבדל גדול יש ביניהם ואקדים דכלל גדול הוא דאמרי' דיש שליחות לישראל ואפי' בדבר רשות ורק בדבר עבירה אין שליחות ולפ"ז אני אומר סברא אחת הא דמצינו בכל הש"ס דאין שליח לדבר עבירה הוא רק כגון ראובן שמצווה לשמעון להרוג את הנפש אז בודאי אחד יעשה העבירה ראובן המשלח או שמעון השליח אבל באופן שאם נחשב המעשה על המשלח כמי שהוא עשה אז לא יהי' המעשה עבירה ואם נחשב המעשה על השליח אז יהי' עבירה א"כ מהכ"ת שנחשב על השליח ויהי' עבירה טוב מזה שנחשוב המעשה על המשלח ולא יהי' עבירה כלל ודו"ק כי זה סברא עמוקה בעזה"י לכך בב"מ דף י' אמר הגמ' נ"מ באיש שאמר לאשה אקפי לי קטן ולא נקטו כן באשה שאמרה לאיש ולפמ"ש ברור דבאופן כזה נחשב השליח כמשלח ולית כאן עבירה ומהני שליחות ודו"ק:

ועתה אני אומר כיון דעל כ"פ אצל חולה שיש בו סכנה הודחו איסורי' לרשב"א ועכ"פ החולה הנ"ל אין לו עבירה על אכילה הנ"ל דהתורה אמרה שהודחו כל איסורי' מכח פיקוח נפש וממילא הודחה לפניו ברגע שנעשה מסוכן נבילה כמו שבת ושבת כמו נבילה ועי' במחה"ש סק"ט ועתה למשל אם החולה בעצמו יכול לשחוט לעצמו אז בודאי אמרי' לו כיון שכל איסורי' נדחו מפניו מהכ"ת יאכל נבילה שארי' רביע עליו טוב לו שישחוט לעצמו ויעשה רק פעם אחד איסור ובנבילה צריך לעבור כמה פעמים ולפ"ז מי ששוחט לו הוא שליח של החולה וכאן לא שייך אין שליח לדבר עבירה דאדרבה אם כאמר שלוחו של אדם כמותו ונחשב השליח כמשלח אז ליכא כאן עבירה דאצל המשלח אין השחיטה עבירה אבל אי אמרי' אין שליחות אז יש עבירה אז אמרי' דכל השוחט לפניו הוא השליח שלו וה"ה לכל המלאכות הנעשי' לפניו והגם שהחולה לא צוה לו הלא הדבר הזה הוא זכות לפניו וכל ישראל נעשי' שלוחיו לזכות ודו"ק:

ולפ"ז ל"ד לאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו הוא דוקא באופן שגם אם חבירו יעשה כן יהי' עבירה וגם הוא עושה עבירה רק אנו חוקרי' שטוב שיעשה ראובן איסור קל כדי שלא יעשה שמעון איסור חמור זה אין אומרי' חטא דייקא בשביל שיזכה חבירו אבל כאן שחבירו לא יעשה איסור אז גם הוא אינו עושה עבירה ודו"ק:

ועתה אני אומר לך דבר אחד כי בתורה לא מצינו רק מפסוק וחי בהם שפסקי' שפקוח נפש דוחה שבת וכל אסורי' אם ע"י זה יחי' אבל אם האדם חי יחי' רק שנחקור אם נדחה עבירה אחת מפני חברתה או שבת אחד מפני שבתות הרבה ואנן נאמר שיחלל שבת בקו"ע כדי שלא יחלל שבת ב' פעמים בקו"ע אז בודאי אותו שבת שנתחלל בקרא עבירה רק אנן אמרי' טוב לעשות עבירה פעם אחד הגם שהוא נחשב לעבירה מלעשות עבירה זו ב' פעמים אז כיון שנעשה עבירה אז הוי חטא בשביל שיזכה חבירו וזה לא אמרי' וזה ברור כשמש ודו"ק וכן הנערה הנשבית אם היא בעצמה תוכל להציל עצמה על ידי חילול שבת ג"כ תעשה עבירה רק אנן אמרי' טוב לעשות עבירה פעם אחד משיעשה פעמי' הרבה וכיון שגם היא תעשה עבירה אי אפשר בתורת שליחות רק שאנן נאמר שאב יחלל שבת הגם שיעשה עבירה רק עי"כ לא תעשה עבירה זו פעמי' רבות זה הוי אין אומרי' חטא בשביל שיזכה חבירו ורחוקי' זה מזה כרחוק מזרח למערב והבן:

ובזה תבין דברי המג"א בסי' ש"ו ס"ק כ"ט שנסתפק לענין קטנה אם מותר לחלל שבת בעבורה כמו בפקוח נפש יעו"ש שהניח בצ"ע ובאמת אין מובן לדבריו דגם כאן אם תגדל תהי' אסורה בשבת וגם אם קטן מסוכן קודם שיגדיל אינו מחויב בשמירת שבת ולפמ"ש פקוח נפש הוא דבר מובדל שהוא היתר ואין כאן חטא [ובאופן לענין נבילה ושחיטה לא שייך בקטן דפשיטא דמאכילי' לו נבילות] רק על עיקר חילול להציל נפש אבל לחלל שבת בעבור שלא לחלל במלאכות שבתות הרבה רק חטא הוא רק אנן נשקול בשכלינו אז יש להסתפק מהכ"ת אנן נעבור מיד עבירה בעבור גוף שעתה הוא פטור מעבירה והבן זה:

וכאשר הגדתי זה לי"נ הרבני החריף מו"ה אהרן נ"י שיבח הדבר שהוא לאמתיות של תורה ובתוך פלפולו השיב קו' נאה א"כ עבד אין רשאי לחלל שבת לשחוט בשביל ישראל יען לפמ"ש הוא בתורת שליחות ועיי' גיטין כ"ג ע"ב דר"א אמר מה אתם בני ישראל אף שלוחכם בני ישראל ולמה לא חילקו הפוסקים בזה עכ"ד [אף שקו' זו לק"מ דאנן פסקי' מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ויש עבד בתורת שליחות אך א"כ תקשי לר' אלעזר לשיטת הר"ן ודוחק דפלוגתא דראשוני' הוא פלוגתא דאמוראי וק"ל] והשבתי לו דלק"מ דעי' בנקה"כ ה' שחיטה היכי דכתיב בני ישראל ממועט עבד אפי' משוחרר וכאן כתיב ושמרו בני ישראל וממועט בלשון דעבד אין רשאי לחלל שבת בעבור ישראל ודו"ק אבל באמת דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם אז מרבי' אפי' עבד ובזה הבנתי ששמואל אמר אלו הי' שם הי' דורש טוב יותר דכתיב וחי בהם וקשה מאי זה טוב יותר ולפמ"ש יען שבו מרבי' אפי' לעבד ודו"ק:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה