אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן קא

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן קא

סימן ק

שאלה אי יש סרך איסור ליקח שני מוהלי' לתינוק אחד אשר יום שמונה שלו בשבת או לא:

תשובה מחלוקת ישנה היא בין המורי' ופוסקי' מהם עולי' בכח דאיסורא מהם יורדי' בעמק יהושפט בכח דהיתרא ואשר חנן אלקי' את עבדו אותו אשמור לדבר בעזה"י:

הנה הב"י ביו"ד סי' רס"ו פתח פיו לאסור הדבר ומסייע מלשון רש"י שבת קל"ג שדייק אמאי חייב מי שלא ליקט המילה משמע דאסור לשני אומנין לעשות מילה אחת ומסיים וז"ל כגון שיתנו ביניהם שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא יפרע עכ"ל מבואר שאסור בשבת שאחד ימול ואחד יפרע ומשמע שבין הראשון הוא החותך הערלה או השני שעושה הפריעה כולם עבדו איסורא כמובן ודו"ק:

אמנם הרמ"א בתשובה סי' ע"ו משיג אם הפורע עושה איסור א"כ מאי פריך הגמ' בשבת אמאי חייב האומן לימא להו עבדו אתם פלגא דמצוה וקשה הלא אסור להם לעשות פלגא דמצוה בשבת וצע"ג:

ועלה בדעתי לתרץ דבודאי מי שמתחיל למול ויש בידו לעשות כל המצוה רק אח"כ פוסק ממצוה לאחרים לעשות הגמר אין איסור כלל כגון האב שמתחיל לעשות חיתוך יוכל לפסוק ולצוות לאחר לעשות פריעה או אם האב כיבד לאחד למול בנו והוא שלוחו להיות כמוהו אז יוכל המוהל להפסיק אחר החיתוך ולצוות לאחר לעשות פריעה דשליח עושה שליח [עיי' גיטין דף כ"ט איתא לבעל איתא לכולהו ועיין שיטת קדוש מדריוש בב"ש א"ע] אבל אם האב לקח מתחילה שני מוהלי' למול בנו רק השני אומנין יחלקו ביניהם שאחד יעשה החיתוך ואחד הפריעה א"כ מי שהוא שליח על החיתוך לא נעשה שליח על הפריעה וכך בהיפך השליח על הפריעה לא הוי שליח על החיתוך אז כל אחד אינו ראוי' אלא לעשות חצי מצוה אז יש איסור בדבר ולפ"ז הגמ' איירי דאומן הי' שליח האב על כל מצוה של מילת בנו רק הוא לא הלקיט הציצין אז בודאי יוכל לומר אנא עבדא פלגא דמצוה לכו אתם וסיימו המצוה כי אתם שלוחי לעשות שאר חצי מצוה אבל הב"י כ' כגון שיתנו ביניהם שאחד ימול וא' יפרע שמתחילה לא הי' המל ראוי' לעשות גמר מצוה אז יש איסור בדבר ודוק:

אך באמת אין זה עולה בדעת הב"י דא"כ למה צריך לדקדק מרש"י דיש איסור בדבר אפי' אם שם ליכא איסור כלל יען דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו על כ"פ בשני מוהלי' אשר צריכי' להתנות כל א' על מה נעשה שליח יוכל להיות אפי' איסור חטאת או כרת יען דאין ראוי' לכל המצוה והגם שאי אפשר להיות בו כרת דא"כ הי' לגמ' לומר כגון דלא נתכבד האומן רק בחצי מילה ולמה צריך לדחוק בשבת בערב ואומר יכילנא אבל עכ"פ יוכל להיות איסור ולמה צריך לדייק מרש"י ולא חידש דינו מסברא ואם מדייק מרש"י א"כ יש איסור בכל אופן ולמה מדייק הב"י שזה ימול וזה יפרע וצע"ג:

ויש לדחוק דהוכיח כן דהא ע"כ איירי דאומן לא ידע לעשות פריעה דאל"כ בלא זה שאומר להם עשו אתם פלגא דמצוה הוי התחיל ברשות דהא התחיל אדעתא לגמור כל המצוה עיי' תשו' רמ"א א"כ דומה כאלו התנה האב שאחד ימול ולא יוכל לעשות הפריעה ומוכח ממילא דיש איסור ולא כרת ודוק אבל כל זה דוחק עכ"פ אין כאן חסרון בכח שלא לעשות כל המצוה ועוד כבר בארתי במק"א דאם האב עושה שליח אז בודאי מותר שני מוהלי' יותר מביתום דשניהם הם שלוחי האב ונחשב כאלו האב מל בעצמו ועשה כל המצוה ודוק ועוד אטו לא קיים מצות מילה אפי' מי שחטף המצוה הלא בודאי קיים המצוה רק צריך לשלם לאביו י' זהובים או שצריך לשלם למוהל אשר נעשה שליח י' זהובים אבל עכ"פ הי' ראוי לעשות כל המצוה וליכא עיכוב בגוף הכח לקיים כל מצות מילה וליכא איסור עכ"פ על הראשון ודו"ק:

ובנוב"י מהד"ת א"ח סי' כ"ב הביא דעת יש"ש שהחמיר כב"י והוסיף שיש חשש חיוב חטאת בשני מוהלי' והוא השיג עליו דהלא לר"א דמתיר לעשות איזמל בשבת נקנו המשנה כורתין עצים לעשות פחמין וא"כ מה שמותר לר"א במכשירין אפי' ע"י רבים ה"ה לדידן בגוף המצוה מותר אפי' ע"י רבים והביא ראי' דהא תנא דמתני' דייק מתחילה אם לא הביא איזמל מע"ש מביאו בשבת ונקט לשון יחיד ואח"כ נקט כורתין לשון רבים וע"כ דמותר לר"א במכשירין אפי' ע"י רבים כדרך המלאכה לעשות ע"י רבים וה"ה לדידן בשני אומני' והוא קו' גדולה על הב"י ויש"ש וצע"ג:

ולע"ד יש ליישב דעי' בשבת ק"ל בתוס' ד"ה ר"א מבואר להכי מותר לר"א להביא דרך רה"ר הגם שאפשר להביא האיזמל דרך גגי' יען שממהר לבוא ע"י רה"ר וע"י דרך גגים יש שהיות ומיהר המצוה ג"כ דוחה שבת יעו"ש ודברי תוס' בע"ב בד"ה שלא צריכי' ביאור ולכן בהבאת איזמל נקטו לשון יחיד יען דממהר ע"י אחד יותר מע"י שנים ולכל הפחות אינו ממהר ע"י רבים אבל לעשות איזמל בודאי נגמר ע"י רבי' מהר מאשר יוגמר ע"י יחיד ואז כל קרובי מצוה מותר לר"א דהא אפי' לכתחילה מותר להמתין עד שבת לעשו' איזמל ולא צריך להכין מע"ש ועי' ברש"י עירובין דף ק"ג בד"ה אלא אבל לדידן דמכשירי' אינם דוחי' רק גוף המצוה דוחה שבת ואז בודאי אי הוי המילה כשר קודם זמנו כגון נימול בתוך ח' לא הי' שבת נדחה מפני מצות מילה כאשר הוכיח הש"ך בסי' רס"ב ביו"ד והשג"א בסימן נ"ב השיג עליו רק בזה דבתוך ח' לא נתקיים מצות מילה רק שאין לתינוק עוד ערלה ואי אפשר לעשו' המצוה יעו"ש אבל אי נתקיים אפי' המצוה בתוך ח' אז בודאי הי' אסור למול בשבת כקו' הש"ך רק יען דבאמת אי אפשר לקיים המצוה רק ביום ח' ולכן נדחה שבת א"כ מסתבר שלא יהי' מותר חילול שבת לשנים כיון דאפשר ע"י אחד כמו אם הי' אפשר לעשות מע"ש המצוה שלא הי' נדחה שבת אפי' לא':

ואוסיף נופך דלר"א הותרה אפי' אפשר לעשות בלא חילול כלל וכ"ש בחילול אשר צריך לעשות ע"י שנים כדי למהר המצוה אבל לדידן דלא הותר להביא דרך רה"ר אפי' למהר המצוה וכ"ש לעשות חילול ע"י שני אומנין אשר אין בו מיהור מצוה אשר גם לר"א אסור בשנים והבן:

ובתשובת רמ"א ובנוב"י מהד"ת השיגו על הב"י הרמ"א משיג הלא מבואר בקרבן פסח כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת משמע שהשחיטה הי' ע"י אחד והזריקה ע"י אחר והנב"י משיג דמבואר ביומא דף כ"ו חל להיות בשבת הי' הפייס בט"ז כהנים אחד שוחט ואחד זורק הרי מבואר דמתירין ע"י שנים הגם שאחד יכול לעשות ועי' יו"ד סי' רס"ו ברמ"א שזה יסוד היתרו: ונלע"ד להצדיק את יוסף הצדיק הוא רבינו ב"י דהבדל גדול יש בין קרבן ובין מילה דבכלל המצות אשר יש לנו נמצא בו אופני מצות משני שמות כאשר אבאר בעזה"י (א) כל שאנו עושי' פעולה בגופינו יען שנצטוינו לעשות זאת כגון מצות מילה או קידוש החודש או כיבוד אב והנחת תפילין וכדומה שאין פעולתינו לעשות בו עבודה בבית המקדש לפני ד' ואין בגוף החפץ אשר בו המצוה דבר אשר יהי' לפני ד' זה נקרא צורך מצוה בלבד (ב) אם עיקר המצוה אשר נצטוינו לעשות פעולה היא לא לנו רק לפני ד' להביא דבר שבקדושה אשר יהי' מרוצה לפני ד' לקרבן לפניו אבל לולא שיש מקדש אשר בו נעבוד לרצון לפני ד' אין לנו מצוה בו זה נקרא צורך גבוה דהא כל המצוה הוא רק לעשות צורך גבוה ובכל צרכי גבוה הני כהנים שלוחי דרחמנא עיי' נדרים דף ל"ו אבל בכל צרכי מצות צריך השליח להיות תחת הבעלים ולא שלוחי דשמיא:

ולפ"ז לק"מ קו' רמ"א ונוב"י דבודאי בכל צרכי גבוה מותר לעשות הדבר אפי' ע"י הרבה אנשים הגם שאפשר לעשות ע"י אחד ולא שייך לומר דצריכי' למעט שלא יעשה חילול שבת ע"י אנשים רבים דשאני צורך גבוה שלא נכנס כלל עבודת גבוה בכלל שמירת שבת אבל מילה שהיא מצוה ולא צורך גבוה אז כיון שהמצוה תדחה שבת אז יש איסור לעשות חילול שבת רק אם האיש המחלל עושה כל המצוה והבן זה בעזה"י:

והבט נא וראה כי חכמי התלמוד חלקו כך הנה בשבת דף קל"א ע"ב כופל ומשלש הגמ' מנ"ל לר"א דמכשירי סוכה או מכשירי מצה או מכשירי שופר דוחי' שבת ואמרו אי מעומר ושתי לחם יליף שאני התם בעומר ושתי לחם שכן צרכי גבוה ועיי' ברש"י בדף קל"ג ע"ב בד"ה ר"י שכ' וז"ל אלמא אע"ג דאיכא מצוה כיון דלאו צורך גבוה לא מחללינן והכא נמי פירש הוי דהוי אתחלתא דחילול כי הכא בלא צורך גבוה לא מחללי' עכ"ל הרי שמילה דומה רק לקידוש החודש דהוי צורך מצוה ולא צורך גבוה ודו"ק וכן מבואר ביבמות דף ה' מה לפסח ותמיד שכן צורך גבוה יעו"ש בסוגי' וכן במנחות דף ס"ד ע"כ לא אמר ר"י התם דליכא צורך גבוה שכ' רש"י וז"ל דאינו קרבן עכ"ל הרי מבואר דקרבן שהוא צורך גבוה שאני מצורך הדיוט כגון מילה:

ובחדושי על הסוגי' עמדתי על דברי רס"י במנחות בד"ה אבל הכא דאיכא צורך גבוה שכ' ח"ל דבחמש שביחא מילתא עכ"ל וקשה לו יהי' דליכא שבח אפ"ה מותר כמו בתמיד דמותר ע"י ריבוי כהנים שהוא צורך גבוה וא"כ ה"ה עומר וצע"ג:

אך לק"ו דבשלומא בתמיד ליכא חילול שבת בריבוי מלאכו' בהרבה כהנים מאשר יהי' ע"י כהן אחד אז מותר ע"י כהנים הרבה אפי' יען דהוא צורך גבוה אבל בעומר לקצור חמש סאין ולרבות במלאכה אז לולי דיש שבח בחמש יותר מבשלשה הי' אסור לקצור חמש דהך שני סאין הוי כמו שלא לצורך גבוה לכן פי' רש"י דשביחא מילתא והוי צורך גבוה ודו"ק:

ואוסיף עוד הגם דזריקה מעכב לענין הכשר קרבן אבל עכ"פ כל מעשה המובדל בשם אשר עושה בקרבן הוא מצוה בפני עצמו וכהן מברך עלי' וכמו למ"ד מצות ציצית ד' מצות הגם שכולם שוין ומעכבי' זא"ז אפ"ה הוי ד' מצות מכ"ש בשמות מובדלי' שם שחיטה ושם זריקה ושם הקטרה ועיי' במ"ל הל' א' בפ"א מה' מעשה קרבנות אבל במילה חיתוך ופריעה שם אחד הוא ודו"ק והארכתי בזה בחדושי ולא באתי רק להערה:

וראיתי בשג"א סי' נ"ט שיצא להחמיר אבל לא מכח אומן הראשון שעושה איסור אלא מכח אומן השני עושה איסור יען אם אומן הראשון עושה הפריעה הוי חילול אחד כמו אם לא סילק ידיו מותר להחזיר אפי' על ציצין שאינם מעכבי' את המילה אבל אם הראשון סילק ידיו והשני מתחיל מחדש אז הוי ב' חלולין של שבת יעויין שם בסוף התשובה בזה:

וידעתי מך ערכי עלי ובכ"ז אגלה דעתי שלא נראה לי נכון לדינא דשם כל חיתוך עור הערלה או חיתוך קרום הפריעה הוי חבלה אחת ואז כל זמן שעוסק בה הוי רק מעשה חבלה אחת אבל אם סילק ידיו הוי שני חבלות דאין הבדל בחובל אם חותך עור גדול או עור קטן או קורע קרום גדול או קטן רק בסילק ידיו הוי חבלה חדשה אבל בעור הערלה וקרום הפריעה דהוין שני עורות מובדלות זה פרוס תחת זה וחד נסתלק ע"י חיתוך והשנית ע"י שאוחז ופורע עכ"פ כיון שאינו עור אחד אז אפי' באומן אחד הוי שני מעשה חבלות אטו אם יעשה אדם אחד שתי חבלות מופרדות זה אחר זה יהי' נקרא מעשה אחת הא זה דומה לנזיר ששותה יין והתרו בין רביעית לרביעית שחייב על כל שתיי' אבל במלוא בלעו אפי' שתה מדה גדולה של יין או אוכל בפעם אחד שני זיתים חלב חייב רק אחת:

ובשנ"א סימן נ"ט צוח בקול שחל לשיטת הר"ן בביצה דריבוי בשיעורא הוא איסור תורה בשבת ובגמ' במנחות דמדמה ריבוי בגברא לריבוי בשיעורא וע"כ דריבוי בגברא ג"כ איסור דאוריי' וא"כ קשה שלשה קו' (א) איך שייך להוציא מלבן של צדוקי' הי' נקצר בשלשה הא יש כאן איסור דאוריי' וצע"ג (ב) א"כ כיון דפסקי' ריבוי במלאכה אסור מדאוריי' וגם ריבוי גברא אסור הי' לרמב"ם לפסוק כר"ח דבשבת הי' נקצר ביחיד ורמב"ם פסק כרבנן דנקצר בשלשה וצע"ג (ג) א"כ קשה מדף קל"ג בשבת דאמר אנא עבדי פלגא דמצוה הא אסור למול ע"י שני מוהלי' דהוי ריבוי בגברא וצע"ג: ונ"ל לחדש דבר דיש שני אופנים ריבוי בשיעורא כאשר אבאר בעזה"י ואחד מהאופנים הוא איסור והשני הוא להיתר (א) כגון חולה שצריך שני גרוגרות או חולה שצריך רק סאה אחת מים חמין והמביא הגרוגרות קוצר שלשה או ארבע אשר אז נגלה לבסוף אחר שאכל החולה השני גרוגרות נשארו שאר גרוגרות אשר לא נהנה החולה כלל להוציא עצמו מסכנה וה"ה שאר מים חמין שנשארו לא יתענג בו החולה כלל ונשארו לחנם נמצא דנעשה ריבוי שלא לצורך (ב) כגון שאנו צריכי' עומר סולת ונקצר הרבה תבואה ונטחן הרבה כחמש סאין הגם שאפשר להוציא שיעור עומר מג' סאין והוי ריבוי בשיעורא אבל מי יכחיש לומר דסוף כל סוף נתקיים מצות קרבן עומר מכל חמש סאין דהלא מכל חטה וחטה יצא מעט סולת ולא נשאר דבר מכל הה' סאין אשר לא עזר למצות עומר רק שהי' באפשרות להוציא שיעור עומר מב' סאין והיינו לוקחי' מכל גרגיר תבואה עוד מעט סולת אבל גם אם לקחנו חמש סאין עזר הכל למצות עומר וה"ה חולה שצריך עשרה זיתי' בשר והלכו י' אנשים ושחטו עשרה בהמות והחולה אכל מכל בהמה כזית בשר נמצא שלא הי' כאן מלאכה יתירה דהא באמת אכל מכל בהמה כזית ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה הגם שהי' יכול לאכול י' זיתים מבהמה אחת סוף כל סוף הוא אכל עשרה זיתים אשר בו נתרפא מעשרה בהמות והבן:

ומעתה נקוט האי כללא בידך כל מקום שיש ריבוי בשיעורא אשר נשאר לבסוף האי ריבוי דלא נהנה החולה ממנו הוא איסור דאוריי' דהא נגלה דלא הי' בו צורך כלל אבל ריבוי בשיעורא אשר לבסוף לא נשאר דבר אשר לא נהנה החולה או נעשה בו המצוה אין בזה איסור דאוריי' הגם שהי' יכול להושיע עצמו ולהנות הצורך ממעט הכמות עשה רק הצדקות ונהנה מריבוי הכמות עכ"פ מהכל ביחד נעשה הרפואה או המצוה ודו"ק:

ולפ"ז ה"ה בריבוי בגברא שע"י ריבוי אנשים נעשה המצוה ליכא איסור כגון שני מוהלי' וכן ריבוי קוצרי' ולא דמי כלל לריבוי בשיעורא דנידן הר"ן ותוס' ועיי' בסוגי' דהואיל פסחים דף מ"ו ודו"ק:

ומה שיצא השג"א שם לחדש דבאמת יש הבדל גדול בין ריבוי בשיעורא לריבוי בגברא דשאני ריבוי בגברא דעכ"פ לא נעשה מלאכה יותר בשנים מאשר הי' נעשה באחד אבל בריבוי בשיעורא נעשה במלאכה יתירה דבר שלא לצורך ומה שמדמה הגמ' במנחות ריבוי גברא לריבוי שיעורא יען דבשלשה סאין נעשה מלאכת הרקדה הרבה פעמים וכל הרקדה אב מלאכה ואם יבא עומר מה' סאין נעשה קצירה וטחינה יתירה ומה לי לעשות מלאכה אחת עשר פעמים או עשר מלאכות פעם אחד יעו"ש:

בלבבי לא כן ידמה דהנה עיי' פ' כלל גדול דשיעור הרקדה כגרוגרות ועיי' ברמב"ם פ"ח מה' שבת הל' י"א והל' ט"ו וא"כ אם יש בעומר כעשרה גרוגרות סולת אז בין אם בא העומר מג' סאין או מעשרה סאין עכ"פ לא בעשה הרקדה כ"א על שיעור עומר שהוא כי' גרוגרו' למשל וא"כ לא שייך לומר כחקירת שג"א דאם בא העומר מב' סאין נעשה מלאכת הרקדה יותר מאלו אם בא מה' סאין דהלא בין כך שבא מג' ובין כך שבא מחמש נעשה ריקוד על שיעור עומר ודו"ק:

ופי' הסוגי' כך דאם בא העומר מג' סאין אז אינו נקי ומשובח כמו אם הוא בא מחמש סאין דזה השכל גוזר שנקל להיות נקי שיעור עומר מחמש סאין מאשר יצא נקי מג' סאין ועוד דשיעור עומר בה' סאין במעט שמנענע הכברה אנה ואנה יוצא שיעור עומר ואם בא מג' סאין צריך לנענע הרבה פעמים שיצא שיעור עומר וכן ביאר רש"י בה' שביחא מילתא דלוקחין מכל סאה רק מעט היוצא ראשון וכן כ' רש"י בד"ה בלא טירחא וז"ל שאין צריך לנפות כל כך עכ"ל וכן בד"ה בטירחא וז"ל שינופו פעמים הרבה עכ"ל הרי מבואר דעיקר דבר דבחמש סאין יצא שיעור עומר מנוקה ומטוהר ביותר וגם אין האדם צריך לטרוח עצמו הרבה שבנקל יצא עומר מה' סאין וע"ז אמר ר"א מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה היינו דבג' סאין לטרוח במלאכת הרקדה להניע הכברה אנה ואנה לכל רוח ורוח משירבה במלאכות הרבה היינו שירבה בקצירה וטחינה והרקדה ולהבנת השג"א הי' לר"א לומר מוטב שיעשה מלאכה אחת הרבה פעמים ואל יעשה מלאכות הרבה אבל מדנקט מוטב שירבה במלאכה אחת משמע דלא נעשה אלא מלאכה אחת רק שמרבה בטירחת הגוף והיינו כמו שבארתי דעכ"פ לא מרקד יותר משיעור עומר שהוא למשל עשרה גרוגרות בין מג' סאין ובין מה' סאין גוף המלאכה שוה רק בעמל ובטורח הגוף יש הבדל בין אם בא מג' או מה' סאין ודו"ק [ועיין שבת דף קכ"ז לאפושי בהילוך או אפושי בטירחא):

ואולי הבין השג"א דאם בא העומר מג' סאין צריך לרקד הקמח הרבה פעמים ובכל פעם יצא הקמח מנוקה ביותר אשר ראוי לקרבן עומר ואז נעשה מלאכת הרקדה הרבה פעמים שמרקד ומחזיר הקמח לכברה ומרקד פעם ב' וכן חוזר חלילה כמה פעמים והנלענד"כ:

ובא לידי ספר אות ברית וראיתי בסוף ה' מילה שרוצה לסתור כל התירי' ויצא לחלק בעבודה שהחיוב מוטל על כל הכהנים לכן מותר שרבים יעשו מלאכות לעבודת הקרבן אבל במילה שכל החיוב על האב והוא מעמיד מוהל אז צריך להיות אחד ולא שנים יעו"ש ואני בארתי בתשובה דנהפוך הוא דאם יש כאן אב וא"כ המה שלוחי דאב ונחשב כאלו האב מל את בנו וא"כ עשה רק האב חילול שבת אבל ביתום דחיוב על כל ישראל אז עוסק כל מוהל במצוה דידי' ועושה רק חצי מצוה וה"ה בקרבנות כל כהן עוסק במצוה דידי' ויהי' אסור ודו"ק:

עוד יצא לחלק עבודה הותרה בשבת ולא מטעם עשה דוחה לל"ת א"כ הותר אפי' ע"י כהנים הרבה אבל מילה דנדחה עשה ול"ת דשבת בעבור עשה דמילה יען דנכרתו עלי' י"ג בריתות אז חצי עשה אינו דוחה עשה ול"ת דשבת והביא ראי' שמבואר כן בתוס' שבת קל"ב ע"ב בד"ה עשה ול"ה יעו"ש ושגה ברואה תוס' כתבו כן דעשה דמילה דוחה צרעת דגם שקציצת צרעת הוי איסור עשה ול"ת אבל ווה שמילה דוחה שבת לא הוזכר שם דהוי מטעם עשה דוחה לל"ת ודו"ק וראי' דגוף המילה בשבת לא הוי מכח עשה דוחה ל"ת דבכל מקום נקטו חכז"ל היכי אמרי' עשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת וכגון כלאים בציצית דהוי בעידנא ולא נקטו כגון מילה בשבת אלא ודאי מילה בשבת לא הוי מכח עשה דוחה ל"ה רק הוי כמו עבודה ועיי' תוס' דף ק"ל דהקשה גם לר"א נימא היכא דאפשר לקיים שניהם ולא יה' מותר להביא ברה"ר ודברי תוספ' צריכי' ביאור ודו"ק:

ומ"ש שגם לר"י מגא"ש אם לא עביד החותך את הפריעה לא עביד אלא חצי מצוה וא"כ אין חצי מצוה דוחה ל"ת שלם הוא מחוסר הבנה אפי' אם איש יחתוך וגם יפרע והוא בעצמו עובר בעור החיתוך ל"ת ובפריעה של קרום השני עובר ג"כ לל"ת והחיתוך וגם הפריעה ביחד הוי מ"ע אחת א"כ עובר בכל עור ל"ת ומקיים בכל עור חצי מצוה איך מותר למול אפי' ע"י אחד ועיי' בשג"א סי' נ"ט שהשיג על רמ"א שרצה לומר דהוי שנים שעשו מלאכה שנהפוך הוא דהוי ב' שעשו שתי מלאכות כל אחד עשה מלאכה לעצמו וה"ה כאן במוהל אחד דוחה חצי מצוה ל"ת גמור ודוק [ובמקו"א הערותי לר"ש דסובר כ"ש למכות אבל למצוה מודה שצריך כזית א"כ לא יהי' אצלו עשה דוחה ל"ת רק שבארתי שגם לר"ש אם אוכל כזית אינו עובר רק לאו אחד ואם התרו בו על כל כ"ש אינו חייב אלא לאו אחד אבל התרה בין כזית לכזית חייב וכמו בכלאים דחייב על חוט אחד אפ"ה עשה דציצית דוחה ללא תעשה בארבע ציצית ואין כאן מקומו]:

וראיתי עוד שם שמשיג על קו' נוב"י לשיטת יש"ש למה מלו ישראל כלל במדבר הא מל ולא פרע הוי כאלו לא עשה מאומה לשיטת יש"ש והשיג עליו מחבר הנ"ל כיון דלא נצטוו על הפריעה א"כ הוי החיתוך מצוה גמורה אבל אחר שיש מצוה בפריעה אז חידש היש"ש דינו דבחיתוך לבד לא הוי אפי' חצי מצוה יעו"ש ולא ידעתי איך שגה ברואה הלא הנוב"י ציין לראות דברי התוס' ביבמות דף ע"א בד"ה מ"ט שהביא פרקי דר"א דמלו ולא פרעו ואפ"ה הקשו איך אכלו קדשים כיון שנצטוו על הפריעה ולא פרעו כאלו לא מלו דאל"ה איך מדקדק הגמ' ערל מקבל הזאה עכ"ל א"כ ביאר תוס' בהדי' דמוכח מסוגי' דנצטוה על הפריעה דאל"כ איך הוכיחו דערל מקבל הזאה ועל זה מקשה הנוב"י א"כ כיון דתוס' ביאר בעצמן דמל ולא פרע כאלו לא מל ונקראו ערלים יען שנצטוו על הפריעה ואף עפ"כ הי' עושי' חיתוך לפרקי דר"א וקשה כנגד סברת יש"ש וכן מוכח בגמ' דאמרו לא עלו מפני ענני כבוד ולפרקי דר"א ע"כ הכוונה דלא פרעו ואם לא נצטווה על הפריעה א"כ מאי מקשה הגמ' מ"ט לא פרעו הא לא נצטוו על הפריעה ושגגה יצא מיד המחבר להשיג על הנוב"י שלא כדת ודו"ק אבל גוף סברת המחבר מבואר ברמב"ן יבמות שם לפרש אגדת ר' ישמעאל אפשר ערלי' שמעו התורה אלא נימולי' היו כתקנה שעדיין לא ניתן להם פריעה רק חיתוך הערלה והי' נחשב להם חיתוך הערלה כנימולים יעו"ש אבל לפרש סוגי' דיבמות כך זה אין הדעת סובל כלל כמובן:

והשיג עוד מחבר הנ"ל דמל ולא פרע הוי חצי מצוה ולכן מלו דור המדבר לעשות חצי מצוה ודוקא בחול מלו ולא בשבת ועכ"פ נכון דברי היש"ש דמכח חצי עשה לא נדחה עשה ול"ת והוי מצוה הבא בעבירה ולא עשה מצוה כלל עכ"ד שגה מאוד א"כ קשה איך אמרו בגמרא שאומן אומר אנא עבדא פלג מצוה ופי' יש"ש יען ששייר ציצין המעכבי' ועשה פלג מצוה וקשה ג"כ הא חצי מצוה אינו דוחה עשה ול"ת והוי מצוה הבא בעבירה דהא עשה חבורה גמורה ולא עשה אפי' פלג וצוה ודו"ק ומה שייך כאן לומר מצוה הבא בעבירה הכי פעולת החבורה פעל למצוה הלא אפי' אם יעשה חבורה עוד למצוה תחשב לו אם יגמור גם הפריעה והלא הי' מותר לו לעשות עבירה הנ"ל עיי' תוס' סוכה דף ל' ע"א ועוד יש פה שיבוש גדול הלא מקלקל בחבורה פטור רק משום שעושה מצוה הוי מתקן א"כ המצוה פועל העבירה ולא העבירה המצוה ועיי' בשג"א סי' נ"ב בסוף והבן ועוד ממנ"פ אי לא עשה מצוה דהוי מצוה הבא בעבירה א"כ אין כאן עבירה דהוי רק מקלקל ואיך חושש היש"ש על חיוב חטאת או כרת ויש לי עוד להשיב רק על פשעי' מכסה אהבה וזכור איש הזה לטוב:

ואסיים בדברי מחבר הנ"ל בכי טוב שמצאתי שגם העיר על קו' נוב"י מר"א ששנים כורתי' עצים והעיר המחבר הנ"ל דשאני לר"א דאפי' מכשירי' מותר וע"כ דהותרה שבת אצל מילה אבל לדידן דהוי מכח עשה די"ג בריתות דוחה לעשה ול"ת דשבת אז אסור על ידי שנים והוא כמו שתרצתי למעלה הגם שמחשבותי מופרדי' ממחשבותיו דהוא סובר מכח עשה דוחה ל"ת ולפמ"ש אין בשבת מכח עשה דוחה ל"ת אבל כיון שוכשירי' אינם דוחי' שבת עכ"פ אינו כחול לגבי מילה וא"כ אם אפשר למעט בחילול שבת עדיף בכ"ז זכה המחבר הנ"ל בו תחילה ויפה דיבר:

ומצאתי למהר"ל מפראג בספרו גור ארי' פ' עקב שביאר בדברי רש"י שהביא הדרש שלכך כתיב עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל שאמרו חז"ל אין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה וז"ל והטעם כי בגמר המצוה המצוה נעשית כמו מי שבנה בית שבגמר הבנין אז נקרא בית וקודם גמר אין שם מצוה עליו ולפי' אומרי' לו גמור המצוה ולפ"ז אין להיות אחד מל והשני עושה פריעה דהא אומרי' לו גמור המצוה ויש לחלק דאע"ג שמי שמל ולא פרע כאלו לא מל מ"מ אם יפרע יש מצו' במילה כמו בפריעה ומותר ולא אמרי רק דומי' דקבורה דאין המצוה רק הקבורה ולא העלאה וכה"ג אמרינן דנקרא על שם הגומר וראי' לזה דשחיטת הקרבן בכהן אחד וזריקתו בכהן אחד אע"ג דשחט ולא זרק לא הוי מידי ולא אמרי' שאומרי' לו גמור עכ"ל הרי מבואר שבמעט אומר כוון הגאון מהר"ל לתשו' נוב"י הן בגמ' והן בסברא והרי לפניך עוד עמוד חזק להתיר שני מוהלי' בשבת כמובן:

ואגב גררא אזכיר מה שעלה בדעתי לחדש פי' חדש בגמ' ביבמות דבודאי פריעת קרום הפריעה הי' בודאי גם לאברהם אבל שיהי' בכלל המצוה לגלות את עטרה לא הי' אברהם מצווה רק לחתוך ראש הערלה ולקרוע קרום הפריעה אבל שיהי' עטרה מגולה לא נותן לו והבאתי ראי' מדברי אגדה הובא בילקוט יהושע ק' ה' שהביא פרקי דר"א שהיו כורתין ולא היו פורעין ואח"כ כ' שקבץ יהושע כל ערלות ועשה אותם גבעה והוא פלא הלא הי' כורתין במדבר ומניין לו ערלות אטו קרום הפריעה נקראו ערלות והלא קרום הפריעה לא נלקט כלל עיי' רמב"ם הל' מילה ובש"ע יו"ד אלא הכוונה שהיו עושי' חיתוך ופריעה רק על ראש גוי' ולא הי' חותכין כל הערלה ולא הי' קורעי' כל קרום הפריעה עד שנתגלה עטרה וזה שאמר לו הקב"ה שלא נמולו כתקנן וכן באברהם לא הי' כל עטרה מגולה אבל ממקצת שחתך ופרע הי' המצוה המול ימול שלא ישארו שם ציצין והרהרתי הרבה אח"ז מצאתי למהר"ל מפראג פ' לך לך בדף כ"ו שעמד על דברי רש"י שכ' לכך נאמר בו את וז"ל והא דאמרי' פרק הערל לא ניתנה פריעה לא"א יראה לומר דהאי פריעה דקאמר שצריך לגלות המילה היטב שלא יהי' נראה שהבשר מכסה ראש הגיד וצריך הי' לפרוע שיהי' נראה מהול אבל באברהם שנתמעך מתשמיש לא הי' צריך שלא הי' נראה מכוסה מחמת שנתמעך מתשמיש ובב"ר לא כ' פריעה כלל רק כך כ' אברהם שנתמעך מאשה לא כתיב בי' את אבל ישמעאל שלא נתמעך מאשה כ' את וי"ל דבאברהם לא הי' צריך רק חתוך בעלמא כי מיד שחתך נמצא שהסיר בשר הערלה אבל לישמעאל שלא נתמעך הי' צריך דקדוק יותר להסיר בשר החופה הערל' עכ"ל הרי שהבין הגאון מהר"ל כמ"ש אך דבר זה צריך ביאור רחובות ועיי' ברמב"ן יבמות ודו"ק:

המורם הגם שיש לסתור כמה ראי' אחרונים שהביאו להתיר ב' מוהלים בכ"ז יש לסמוך גם על דעת מהר"ל להתיר ועיי' ביומא בכה"ג ביוכ"פ שמצות השחיטה בו בכ"ז קרץ אחר השחיטה על ידו וק"ל:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה