אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן צט

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן צט

סימן עח

שאלה אשה אחת באתה לפני הרב להתוודת על עונה שאירע שנסעה על נשואי בן אחי בעלה וכאשר שבה היתה במלון בלילה אצל קרוב מאמה ונתן לה חדר מיוחד שתישן שם וסגרה הדלת טרם עלתה על המטה ולא ידעה שיש להחדר עוד דלת ויהי בחצי הלילה והנה איש אחז בה כי לא שמעה רגליו כאשר בא בעל הבית ובקשה ממנו שלא יטמא אותה וילך לדרכו אז השיב כי לא לבעול אותה בא רק להנות ממנה בדרך אברים וכל זה אם תשמע לו אבל אם תצעוק יבעול אותה בע"כ כי כבר סגר אחריו כל דלתים ושמעה לקולו בבטחון שלא יבעול אותה וכאשר שכב עלי' ורצה להעמיד קשתו בין עגבי' נגד פי המקור הכתה אותו וגבר עלי' וכאשר נכנס בה במקצת עטרה אחז אותה בולמוס התאוה ובקשה שיכנוס בה וישפוך זרעו וכן עשה ואח"כ עמדה ממטתה ושבה אל ביתה ולבה דוה ושאלה אם היא אסורה לבעלה או לא שיודעת בנפשה שיאמין לה בעלה וישלח אותה בגט אם תודיע לו עונה כי היא נטמאה ומעלה בו מעל: תשובה לכאורה האשה מותרת לבעלה כי הלא סגרה הדלת אחרי' ולא ידעה שיש עוד דלת בחדר וכאשר אחז בה במטה בכתה שלא יטמא אותה וכאשר העיז איש רשע להעמיד קשתו הכתה אותו רק גבר עלי' והי' תחילתה באונס אז הגם שסופה ברצון הלא פסקינן כרבא בכתובות דף נ"א ע"ב שתחילתה באונס וסופה ברצון מותרת וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ד מה' אישות הל' י"ט ובפ"א מה' א"ב הל' ט' יעו"ש וכן פסק הב"ש בא"ע סי' ו' ס"ק כ"ג וא"כ אשה זו מותרת לבעלה וטוב השתיקה מדבורה והוא נראה פשוט מאד:

אמנם הדבר צריך עיונא רבה דרמב"ם בפי' משניות פ"ז דסנהדרין כ' וז"ל ומערה נקרא המכניס כל עטרה והמשמש הוא המכניס כל האבר כולו אבל הכנסת קצת עטרה הנה הוא כמו שבא דרך אברים ואין להוצאת זרע בענין חיוב עונשי' סרך בשום פכים עכ"ל ועיי' בב"ש סימן כ' סק"ג שהאריך כנגד דעת הט"ז שסובר שהעראה נקרא אם הכניס מקצת עטרה ורק נשיקת האבר באותו מקום פטור דנהפוך הוא עד שיכניס כל עטרה לא מקרי מערה יעו"ש שהביא ראי' מן הגמ' ועיי' ט"ז סי' ה' והכל מיבמות דף נ"ו:

ולפ"ז בשלומא אם הבועל עשה בעילה באונס היינו הכנסת עטרה אז הגם שבגמר ביאה האשה מרוצי' היא מותרת דיצר התחלת הביאה לובש בה יצר וכופה אותם לרצות אבל בודאי מי שחבק ונשק באשה ומעך לה בין שדי' ואח"כ בעל אותה ברצונה אין אנו אומרי' יצר אלבשה דאין גדול היצה"ר כך שתחשב לאנוסה רק אם הכניס כל עטרה אז נתלבש היצה"ר בה ומבקשת גמר ביאה אבל מן ביאת אברי' לבד לא אמרי' יצרה תקפה וא"כ בנידן דידן דהוא הכניס רק מקצת עטרה והיא בקשה שיכנוס בה בכל עטרה אז לא אמרי' יצרה תקפה דהא הכנסת מקצת עטרה הוי רק כביאת אברי' ולא נקרא אפי' מערא ואז מה שתבעה בפה שיכנוס בה הוי כל הבעילה במזיד ואסורה לבעלה וצע"ג:

ונלע"ד לחדש דבר בעזה"י דהגם דביאת אברים לא פועל לומר יצר אלבשה אבל הכנסת עטרה במקצת באותו מקום הגם שלא חייב בעונשי תורה רק בהכנסת כל עטרה אף עפ"כ אמרי' יצר אלבשה ונחשבת כאנוסה ומותרת לבעלה דמשעה שבא האבר באותו מקום בעומק קצת כופה טבע האדם לבקש בעילה גמורה:

דהנה הרמב"ם בפ"א מה' א"ב הל' י"ט וז"ל אין העדים נזקקי' לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלי' הרי אלו נהרגין בראי' זו ואין אומרי' שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל ועיי' ברה"מ שהוא ממכות דף ז' אמר שמואל משיראו כדרך המנאפי' יעו"ש היוצא מזה דאין חזקת צורה זו ראי' רק על זה שהערה בה אבל אין ראי' על גמר ביאה רק בכל עריות די בהערה בה כדילפי' ביבמות נ"ד דכתי' את מקורה הערה וא"כ יש חזקת צורה זו שעכ"פ הי' העראה וק"ל:

ומעתה הקשתי קו' גדולה אבוה דשמואל חידש אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישי' על סופה ברצון ואין לפרש דבריו שאין כאן עדים על הזנות רק היא אומרת שנאנסה אנו חוששי' שמא סופה ברצון הגם שיש לה מגו שיכולה לשתוק אעפ"כ יען דרוב אנוסות סופם ברצון אינה נאמנת נגד הרוב כמבואר בפנ"י דלכך חשש אבוה דשמואל על סוף ברצון הגם שיש חזקת היתר וחזקת כשרות כנגד החשש יען דרוב אנוסות סופם ברצון והביא ראי' מירושלמי יעו"ש אך א"כ קשה לי מאי פריך הגמ' אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת לה וקשה הא התורה הצריך לכתוב הדין דאונס בישראל שרי' כדי אם אשת ישראל נאנסה שלא תצרך להגיד לבעלה דהא היא על עצמה בודאי נאמנת נגד הרוב וחזקה כמבואר באחרונים כלל גדול הנ"ל דכל חזק' ורוב הוא בפני ב"ד אבל אדם נאמן על עצמו כנגד כל רוב וחזקה ועיי' בפנ"י בקו"א בכתובות ועיי' בבכור שור וא"כ יען שגילתה התורה שאונס בישראל שרי' אז ממילא אשה שנאנסה ויודעת בעצמה שלא נתרצית לא תגיד לבעלה וצע"ג: אך לק"מ דהא דילפי' דאונס בישראל שרי' הוא מפסוק דהיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת וקרא עוסק בפ' סוטה דקנא לה בעלה ונסתרה עפ"י עדים ותורה חשבה לספק סוטה כאלו ודאי נטמאת עיי' תוס' נדה דף ג' דכתיב והיא נטמאה ועל זה קאי והיא לא נתפסה ודרשי' מכלל הא נתפסה אפי' ג"כ ידעי' שנטמאת היא מותרת וע"כ איירי דיש עדים שנאנסה ופריך הגמ' שפיר היכי משכחת לה ודו"ק:

ובזה מיושב מאי דנקט ויש לך אשה אחרת ונתקשה בהפלא"ה מאי אחרת הלא הכל על אשה אחת ואינו דומה לדרש הבריית' שדרש אחרת כגון קטנה יעו"ש ולפמ"ש נכון אשה אחרת שידעי' ג"כ שנבעלה כגון דיש עדים דלא נטעה על אשה שנאנסה בלי עדי' והיא בעצמה חוקרת לדעת אם מותרת לבעלה וק"ל: וראיתי בהפלא"ה בד"ה בשבוי הקילו שחידש אם אשה אומרת שנאנסה הגם שיש לה מגו של שתיקה ושייך הפה שאסר הוא הפה שהתיר אעפ"כ אינה נאמנת נגד הרוב דאל"כ מאי הקשה הגמ' היכי משכחת לה הא משכחת אם היא הודית ולפמ"ש לק"מ דאשה אחרת ע"כ דומית לסוטה שקראה התורה והיא נטמאה שיש עדים על הסתירה שנחשב כאלו ראו שנבעלו ה"ה אשה אחרת שיש עדים על הזנות ודוק:

היוצא מזה דאי אפשר לפרש דברי אבוה דשמואל אם היא אומרת שנאנסה דאז בודאי היא נאמנת דפה שאסר הוא שהתיר ואם שתקה בודאי נאמנת על עצמם וא"כ ע"כ דאבוה דשמואל איירי ביש עדים שנאנסה והגם שעדי' לא ראו כמכחול בשפופרת רק חזקת צורה הנ"ל ואין עדות רק על שהערה בה ואעפ"כ חושש אבוה דשמואל שמא תחילת העראה הי' באונס וסוף של העראה הי' ברצון וכן פי' ר"ת בקדושין דף י' תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה שהכוונה אי תחילת העראה קונה או סוף העראה יעו"ש בתוס' ה"ה כאן הכל קאי על העראה בלבד וחיישי' תחילת הכנסת עטרה הי' באונס וסוף הכנסת עטרה הי' ברצון וקו' הגמ' אונס דשרי' רחמנא המ"ל הגם שאין העדו' פועל רק על העראה בלבד הלא שמואל חושש דילמא סוף העראה הי' ברצון ומשני בצוחה ותחילה ועד סוף וע"כ לא הי' רצון בהעראה דהא ליכא עדות רק שעשה העראה בדביקות הנ"ל ורבא יליף מוהיא לא נתפסה שתחילתה באונס וסופה ברצון מותרת אם ראו עדי' שנתפסה מתחילה והלא כל העדו' הוא רק שעכ"פ הערה בה ואעפ"כ אם שתקה לבסוף מותר דמשעה שמתחיל לעשות העראה יצר אלבשה וכופה אותה לרצות ומוכח דמשעה שמתחיל לבעול ודש על פתח קברה יצרה תקפה ודו"ק:

וראי' ברורה שתחילה באונס וסופה ברצון קאי הכל על העראה בלבד מלשון הגמר' ופליגא דרבא דאמר רבא תחילתה באונס וסופה ברצון אפי' היא אומרת הניחו לו אלמלא נזקק לי היא שכרתו מותרת מ"ט יצר אלבשה ופלא בעיני להבין מה זה שאומרת הניחו לו אי קאי על העונש אם רצו להענישו אחר כך אז היא אומרת שלא לעשות בו דין אטו האיש אינו מחויב עונשו אפי' אם היא ברצונה כמו אם הי' באונסה ואי קאי שבאו אנשים לפרוש אותו מעבירה ואטו אם היא אומרת הניחו לו אין ב"ד או כל ישראל מצווין להפרישו מן עבירה וע"כ הפי' דאיירי דרצו להצילו בנפשו להרוג אותו יען שרדף אחר הערוה עי' משנה בסנהדרי' דף ע"ג דעל כל חייבי מיתות ב"ד ממיתין אותו ר' יהודה אומר אם אומרת הניחו לו אין ממיתין אותו עיי' שם בגמ' ובדף הנ"ל ע"ב אמר רבא במקפדת על פגמה ומניחו שלא יהרגנה פליגי ר"י ורבנן ופי' רש"י שם בד"ה במקפד' על פגמה וז"ל דאי בשאינה מקפדת לא קאמרי רבנן למקטלי משום עבירה לא חמור מע"ז ושבת עכ"ל מבואר דאם היא אינה מקפדת על פגמה אז לכ"ע אם אומרת הניחו לו אסור לאחרי' להורגו וע"ז אמר רבא אפי' אומרת הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שכרתו בזה היא מגלה דעתה שאינה מקפדת על פגמה ואסור לאחרי' להרוג אותו אעפ"כ מותרת לבעלה דמכח יצר אלבשה אינה חוששת על פגמה ואעפ"כ נחשבת לאונס שמותרת לבעלה כנלענ"ד ברור בעזה"י:

ולכאורה משמע דוקא שהיא אומרת אלמלא נזקק לה היא שכרתו בעבור זה יניחו לו הא אם היא תקפיד על פגמה ימיתו אותו וע"כ שעדיין לא הערה בה דאם כבר הערה בה א"כ כבר נעבד בה עבירה ואסור להורגו כמבואר ברמב"ם פ"א מה' רוצח הל' י"ב כיון שהערה בה אסור להורגו אלא בב"ד יעו"ש וע"כ דבשעה שרצו להורגו עדיין לא הערה בה רק הכניס מקצת עטרה ואעפ"כ אמר רבא שמותרת לבעלה וע"כ כיון שנזקק לה כמער איש ולויו' כבר אלבשה יצר ונחשבת כאונס ודוק:

והרמב"ם בפ"א מה' א"ב הל' ט' כ' וז"ל ואשה שתחילת ביאתה באונס וסופה ברצון פטורה מכלום שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה שיצר האד' וטבעו כופין אותה לרצות עכ"ל הכוונה משהתחיל לבעול היינו ג"כ משעה שהכניס מקצת עטרה כבר כופה הטבע לרצות אבל בודאי אם הכניס אברו רק בין עגבותי' או בין השפיות שהמה מירכי' עיי' ירושלמי פ"ה דיבמות ובנוב"י מהד"ת א"ע ס' כ"ג שפי' כן שהשפיות לא הוין מן הבעילה אז לא נקרא התחיל לבעול ולא אמרי' יצר אלבשה רק אם כבר נכנס במקורה במקצת עכ"פ ודוק [וכן כוונת רש"י בסוגי' שפי' תחילתה של בעילה וסופה של בעילה וכן פי' בתחילת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר יעו"ש הכל קאי על הערה בה בלבד מקצת עטרה קרוי תחילת בעילה והכנסת עטרה לגמרי הוי סופה של בעילה ודוק]:

ובזה יובן לי דברי הגמ' תני' כוותי' דרבא היא לא נתפסה הא נתפסה מותרת ויש לך אשה אחרת אעפ"י שלא נתפסה מותרת ואיזו זו כל שתחילתה באונס וסופה ברצון ופלא בעיני (א) למה היא בכלל לא נתפסה הא כיון שהסוף ברצון ואעפ"כ מותרת יען דיצר אלבשה וטבעו של אדם כופה אותה לרצות א"כ גם הסוף נתפסה ע"י התחלה ולמה קראה הברייתא שיש אחרת אעפ"י שלא נתפסה מותרת וצע"ג (ב) למה האריך הבריי' ולא דרש בקיצור והיא לא נתפסה כלל אסורה הא נתפסה אפי' במקצת כגון תחילתה באונס הגם שבסוף לא נתפסה מותרת ודן הברייתא רק מן שתי נשים מאשה שלא נתפסה כלל ומאשה שנתפסה בתחילתה אבל כפי מה שלפנינו דן הבריי' מג' נשים מן הסוטה שלא נתפסה כלל ומן אשה שנית שנתפסה לגמרי ואח"כ מאשה שלא נתפסה בסוף ונתפסה מתחילה עיי' רש"י שכ' בפי' כן בסתם אשה תלי' בלא נתפסה הא נתפסה מותרת ויש אשה אעפ"י שלא נתפסה וצע"ג:

לפמ"ש הכל נכון דבודאי אם הי' תחילתה באונס היינו שהכניס כל עטרה והערה בה רק אח"כ נתרצי' לגמר ביאה היינו הכנסת כל אבר כולו ברצון זה כקרא תחילתה נתפסה דהא על העראה לבד יש חיוב מיתה וזה הי' באונס אז הגם שסופה ברצון זה יצר אלבשה והכל גורר אחר נתפסה דרישא כמובן בשכל אבל אם תחילתה באונס הי' רק הכנסת מקצת עטרה שזה נחשב כביאת אברי' לבד לא נחשבת לזונה ולא מהני אם הבעל קינא לה דרך אברי' כמבואר ביבמות נ"ה ע"ב דלא מהני קפידת הבעל להיות סוטה לשתות מים מרים ועיי' רמב"ם פ"ג וסוטה הל' כ"ד וז"ל אשה שזכתה באונס או בשגגה או שבא עלי' דרך אברי' אין המים בודקי' אותה שנאמר והיא לא נתפסה פרט לאנוסה שהרי נתפסה בחזקה ותמעול מעל באישה פרט לשוגגת ושכב איש אותה שכבת זרע פרט לבא עלי' דרך אברי' עכ"ל ועיי' במ"ל בהל' הנ"ל דאפי' בנשיקה אינה נאסרת לבעלה כמו שאינה מחויב' מיתה [ומה שתמה המ"ל לדידן דהעראה הוי הכנסת עטרה למה לא כ' הרמב"ם למעוטי נשיקה נ"ל דלק"מ דאפי' הכנסת עטרה במקצת הוי בכלל דרך אברי' כמו שביאר בפי' משניות בסנהדרין ולכך לא ביאר הרמב"ם הדין לענין תחילתה באונס וסופה ברצון שאינה שותת לדידן דפסקי' כרבא דיצר אלבשה דהוי בכלל אנוסה שנתפסת בחזקה דמכח תחילה באונס נתפסת על סוף שברצון ודוק] יעו"ש אז אם הי' הכנסת מקצת עטרה באונס ואח"כ ברצון לא הי' מסתבר דנימא שפטורה דהא לא הי' עדיין אצלה תפיסה אשר אם הי' זה ברצון ליאסר על בעלה וזה נקרא לא נתפסה דהא אין בתפיסה של מקצת עטרה שם ביאה לאסור והבן:

אמנם נחזי אנן דמוכח דאפ"ה מותרת לבעלה דאלו בודאי אם אשה היתה מרוצי' שנואף יכנוס מקצת עטרה במקורה ואח"כ יצרה תקפה על גמר הביאה בודאי היא זונה דאוריית' דהא אתחלה של ביאה שהי' ברצונה פעל לכפות אותה על גמר ביאה הגם שבשעת התחלה לא הי' בדע' לזנות רק במקצת עטרה עכ"פ כיון שהטבע כופה אותה לרצות אז חייבת על הסוף משום התחלה שהי' ברצון ועיי' בפנ"י שלכך חייב הבועל לר"א על כל כח וכח יען שהתחלה הי' באיסור יעו"ש וה"ה באשה אם התחילה הכנסת עטרה במקצת ותקפה יצרה שחייבת ודוק:

ומצאתי ראי' ברורה לזה מדברי הכ"מ פ"ה משגגות הל' ו' שאם נטמא בנדתה גם שלא בשעת ווסתה רק שאין לה וסת ולא בדקה קודם תשמיש לא נחשבת עוד לאונס ואפי' יש לה וסת רק צנועות בודקות עצמן קודם תשמיש והיא לא שמרה לא נחשב עוד לאונס מכ"ש כאן שהיא הביאה עלי' היצר באיסור דהא דרך אברי' הוי עכ"פ לאו לשיטת הרמב"ם וביותר בהכנסת מקצת עטרה גם הרמב"ן מודה דהוי לאו עיי' פ"כ מה' א"ב ברה"מ שם:

אך אם הי' הכנסת מקצת עטרה ברצון וסוף הכנסת עטרה באונס שצוחה והכה אותו וכדומה שלא גבר עלי' יצרה רק פחד אלקי' לנגד עיני' שלא לעבור איסור מיתה או להיות אסורה על בעלה יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ שיודעת בעצמה שלא היתה מרוצי' להכנסת עטרה כולה דבר זה צריך התבוננת אם נחשבת כאנוסה יען דשורש הבעילה אשר תאסור אותה היתה לאונסה או נימא כיון שהיא גרמה שהיתה מרוצי' בתחילה ועי"כ בעל אותה לא נחשבת כאנוסה וצע"ג:

ואין לפשוט ומדברי כ"מ שהבאתי למעלה שאם רק לא בדקה עצמה לא נחשבת לאונס דשאני התם דעכ"פ רצתה להיות נבעלת ולעשות המעשה אשר נתגלה שהי' בעבירה אבל כאן היא חשבה רק לעשות ביאת אברי' שאין זה בכלל זנות רק לאו לפ"ע והכנסת כל עטרה שנקרא בעילה לא היתה מרוצי' לעשות לא בתחילה ולא בסוף והיא אנוסה על גוף המעשה ודוק:

ודע דלא דמי למה שהביא הפנ"י שרבינו שמחה אוסר אם יחדה עצמה בפרוצי' ונאנסה הובא בא"ע סי' קע"ח יעו"ש ברמ"א שהסביר הפנ"י יען דלא נאנס' מתחילה יעו"ש זה אינו דהוא דן יען דרוב המה ברצון רק יצר אלבשה פועל להיות כאונס אז אם יחדה עצמה בפרוצי' נאסרה דלא בא היצר מחמת אונס אבל אם באמת יודעת בנפשה שהיתה אנוסה בסוף הגם שתחילתה הי' ברצון עכ"פ גוף הביאה אשר אוסרת הי' באונס וק"ל:

וכן לא דמי למה שאמרי' בשומרי' תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ועיי' בח"מ סי' רצ"א דשאני התם דהי' מתחילה פשיעה על כל החפץ ואח"כ בא האונס על הך חפץ גופא שפשע בו וכבר נכנס בחיוב עליו אבל כאן היא היתה פשיעה על לאו דקריבות אבל על חיוב דעיקר הזנות לא נכנסה לפשיעות ויש לחלק עוד בכמה חילוקי' ודוק ועיי' במג"א סי' ק"ח וק"ל]:

אבל בודאי אם יש עדים שראו שנבעלה מתחילה ברצון ואח"כ צעקה והיתה באונס אסורה דבשלומא אם צעקה מתחילה ועד סוף סמכי' בצירוף חזקה היתר וחזקת כשרות דלא גבר היצר עלי' אבל אם מתחילה ברצון אז הגם שצעקה בסוף אסורה לבעלה יען דיש רוב דסוף הוא ברצון דיצר תקפה אפי' אם התחלה הי' באונס מכ"ש אם התחלה הי' ברצון אין הצעקה מוציאה מרוב דברצון דכאן אין לה חזקת כשרות דהא תחילת ביאה הי' ברצון ולכך משני הגמ' לאבוה דשמואל דלא משכחת אנוסה דשרי' רק אם צעקה מתחילה ועד סוף אבל אם היא זנתה בסתר ותחילתה ברצון וסוף הכנסת עטרה באונס אין המים בודקי' אותה וגם מותרת לבעלה ולא צריכה להגיד לו ואפי' אומרת לו נאמנת במגו דשותקת ועיי' בנוב"י מהד"ת סי' כ"א אם לא ידעי' שנתיחדה נאמנת אם אומרת נאנסתי יעו"ש כי נכון מאוד על דברי רמ"א בסי' קע"ח והבן זה:

המורם מזה דתורה אשר איירי ביש עדי' בנתפסה דומי' דסוטה כמש"ל ע"כ איירי רק בנתפסה מתחילה ועד סוף אבל לא נתפסה מתחילה הגם שנתפסה לבסוף אסורה דאינה נאמנת אפ' צעקה כנגד הרוב דסוף הוי ברצון ומכ"ש אם התחלה הי' ברצון וגם לא איירי הנתפסה בתחילה באונס היינו הכנסת קצת עטרה באונס וסוף הכנסת עטרה ברצון דזה לא נקרא נתפסה דהא לא עשה מעשה בעילה אשר על ידו תהי' טמאה אם לא נתפסה ואין התחלת עטרה נקרא בסוטה והיא לא נתפסה ותהי' טמאה לענין מים מאררי' וע"כ הך נתפסה קאי בנתפסה מתחילת הכנס' עטרה עד סוף הכנסת עטרה ועל יותר לא ידעי' מחזקת צורה של דבוקי' זע"ז אבל מתיבת והיא דרשי' ויש לך אחרת שלא נתפסה ומותרת כגון תחילתה היינו הכנסת מקצת עטרה באונס וסוף היינו הכנסת כל עטרה ברצון ואעפ"כ מותרת דיצר אלבשה והבן ומיושב ב' קו' שהקשתי כנלענ"ד:

וראה שהאיר ד' עיני ומצאתי בש"מ בד"ה והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת וז"ל פי' מדהוי מצי למיכתב ולא נתפסה בלחוד וכתיב והיא לא נתפשה משמע דלמעט בא וקרי בי' הכי והיא לא נתפסה כלל אסורה הא נתפסה מותרת כלומר היא נתפסה אבל לא לגמרי מתחילה ועד סוף מותרת ג"כ לבעלה ואיזה זו שתחילתה באונס וסופה ברצון אעפ"י שמתרצי' בסוף הבעילה כיון שע"י האונס הראשון תקף לה יצרה וקרי' בה שאם לא מפני האונס שנאנסה תחילה לא הי' יצרה תקפה ומותרת לבעלה ישראל תלמידי הר"ר יונה ז"ל ורש"י ז"ל לא פי' כן דוק ותשכח עכ"ל:

בעיניך תביט שהי' לתלמידי ר"י הגי' בבריי' רק הא נתפסה מותרת ולא גרסו ויש לך אחרת אעפ"י שלא נתפסה מותרת וכו' ופי' כמו שהקשתי למעלה אבל רש"י הי' לו גירסא שלפנינו שקרא לתחילה באונס וסוף ברצון לא נתפסה ולכן פי' כאלו ידבר על לא נתפסה לגמרי ועל נתפסה לגמרי ועל נתפסה במקצת הכנסת עטרה ורצון בסוף הכנסת עטרה והיא נקראת לא נתפסה ואעפ"כ אמרי' יצר אלבשה ומובן דברי רש"י בעזה"י:

וחדי נפשאי שמצאתי בש"מ בד"ה חיישי' ובד"ה פליגי שחקר אם אין לפרש תחילתו וסופו על התפיסה קאי אף על פי שתחילה ביאה הי' ברצון אף על פי כן נאמר יצר אלבשה רק שהשיב א"כ מאי פריך הגמ' אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת לה וקשה הא משכחת בצעקה מתחילה ולמה צריך לתרץ שצעקה ותחילה ועד סוף אע"כ הוי הפי' תחילתה וסופה של בעילה שפי' בזה למה מספר הגמ' ופליגא דרבא יעו"ש היטב א"כ בודאי מסתבר דעכ"פ מהכנסת מקצת עטרה הגם שלא נחשב לביאה לענין עונשי' עכ"פ נאמר דיצר אלבשה ונחשבת לאונס דוק ותשכח כי נכון:

המונף מכל מה שכתבתי שבנידן שאלתינו שבכתה לפניו שילך רק כאשר הבטיח שמבקש רק ביאת אברים ואם לא תשמע לו יבעול אותה בע"כ אז היתה מרוצית שבמלאת ספקו בחיבוק ונישוק יניח אותה וכאשר הי' כעיר פרוצה אין מעצור לעצת יצרו הכתה אותו עד שגבר עלי' בהכנסת מקצת עטרה רק אח"כ לבשה אותה היצה"ר ובקש' שיכנוס בה ויתן זרעו היא מותרת לבעל' דזה מקרי תחילתה באונס וסופה ברצון שהתורה התירה וכאן בודאי נאמנת דהא יש מגו דבעי שתקה ומהכ"ת שלא להאמין לה אפי' כשמואל נאמנת ומכ"ש לדידן דפסקי' כרבא ודו"ק ויש עוד סניף להיתר מרמב"ן בתורה צעקה נערה מאורסה כנלע"ד ולא למעשה חלילה:

ואני אשבע שאחר שכתבתי תשו' הנ"ל מצאתי לאדמ"ו הגאון ז"ל בחתם סופר א"ע ח"ב תשובה צ"ה שחקר באשה שהתודה עונה שזנתה ברצון רק שהתחרטה ודחפתו לחוץ שלא גמר ביאתו והביא שדברי נוב"י בסי' כ"ג אמתיים ששפת הרחם אינו בכלל ביאה רק פה הרחם ובכל זאת אינה נאמנת חדא משראו דרך מנאפים הוי חזקה לענין זנות ואפי' לבה"ג דסובר כמכחול בשפופרת וקשה דילמא לא הגיע רק לשפת הרחם אלא ודאי שעשה כאשר זמם לעשות וסיים שם וז"ל ועוד הא אמר אבוה דשמואל כתובו' דף נ"א אשת ישראל שנאנסה אסור' לבעלה דחיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון אא"כ שצוחה עד סופה ואנן לא קי"ל הכי משום דיצרו אלבשה עיי"ש א"כ חזינן דהיא ראוי' שתאסר לבעלה אלא אנן חשבי' אונס מה שיצרה אלבשה איך נוכל להאמין מי שהיתה תחילה ברצון שתחזור באמצע ביאה נדחות בעה"ב לחוץ אנן סהדי דמכזבה ולא דמי להא דנוב"י שצוחה מתחילה ועד סופה עיי"ש עובדא הכי הוי אבל הכא לא נאמין אע"ג דיש להתעקש ולומר היא הנותנת הואיל ועדיין לא נכנס השמש לפני ולפנים לא אלבשה יצרה והי' בה יכולת לדחותו זה אינו דאש בוערת ואינו שורף היחתה איש וכו':

ואחר מחילת כבוד קדשו לאלף יש לי לחקור על דבריו (א) מה שהקשה אפי' אם נימא כמכחול בשפופרת שמא לא בא לתוך פה הרחם רק בשפת הרחם עיי' נוב"י מהד"ת סי' בא"ע שהביא דברי רש"י שפי' כדרך המנאפי' וז"ל משינהגו עסק ניאוף ששוכבי' בקירוב בשר ונוהגי' בדרך תשמיש עכ"ל ופי' הגאון הנ"ל שראו שמתנענע עלי' ועוסק בדישה יעו"ש דפח"ח ולשפת הרחם אין צריך דישה ולהיות נע ולזורר עלי' אחת למעלה ושבע למטה ויש עכ"פ ראי' שבא אל פה הרחם דבעבור שפת הרחם שהוא פתוח לרוחה לא צריך להיות נענע למעלה ולמטה כמובן ואפי' אם לא צריך לראות כמכחול בשפופרת כיון שראו שמנענע עצמו כדרך איש שמנענע עצמו בפה הרחם אז בודאי הערה בה ודוק:

ובזה מיושב לי מה שהקשתי בחדושי זה שלש עשרה שנה איך דיינו רבנן כשמואל משיראו כדרך המנאפים בשלומא שמואל לשיטתו שסובר שהעראה היא נשיקת אבר לבד אז בודאי יש חזקה שנשק עכ"פ בפה הרחם אבל לדידן דפסקי' העראה הוי הכנסת כל העטרה מנ"ל מחזקת צורה שהכניס עטרה לרחם וצע"ג:

ולפמ"ש הכל נכון שיראו כדרך המנאפי' הוי לכל איש בשיעור העראה לדעתי לשמואל כדרך המנאפי' בנשיקות פה הרחם ולרבנן כדרך המנאפי' בהכנסת עטרה והכל נכלל כדרך המנאפי' בחלק הניאוף הצריך ועי' נוב"י בתשו' הנ"ל שרק הסתכלות על אותו מקום אינם צריכים לראו' אבל כל הוכחות ותנועות על הביאה צריכי' לראות ודוק:

ודע דנוב"י נתקשה שם בהבנת הר"ר יונתן שכתב משיראו כמנאפי' כלומר שיעמוד האיש על כרסה של אשה עכ"ל והבין הנוב"י שהוא לא מצריך תנועת התשמיש יעו"ש ולדעתי אין כוונת הר"י על שכיבת האיש על כרסה של אשה דהא נקנו בלשונו שיעמוד האיש וכו' ואין שכיבה נקרי' העמדה אלא הפי' כך הוא דבשעת התשמיש אשר האיש משדד בעמק עכור אז מטה ראשו וכל גופו לדביקת האשה אבל בשעה שמרגיש שגבורת האיש בא אז מגבי' חצי הגוף של מעלה כדי להעמיד קשתו לירות כמו חץ וזה נקרא העמדה על הכרס וזה שפי' הר"י משעה שיעמוד על כרסה שהוא קולא יותר שאז בודאי גמר ביאתו והבן: ולולא דמסתפינא שיחשדוני השומע בדבר אשר ד' יודע שאני נקי מעולם אמרתי דבר דנפלאת בעיני למה לא אמר שמואל משיראו כדרך המשמשי' ונקט כדרך המנאפי' הלא אין ניאוף אלא ביאת זנות כמו לא תנאף וכמו נואף אשה חסר לב והוא פלא אך הוא הדבר כי האיש המשמש עם אשתו שאין תאוה בשריית גוברת כל כך הוא משמש כדרך הרגיל בטבע אבל הנואף הוא מכוון רק להנאת יצרו ובאש יצרו יצא להב החמדה רק להרבות בהנאתו כחכז"ל [אין טעם ביאה רק לעוברי עבירה] ואמרו ג"כ [מים גנובי' יומתקו ולא תמית לבעל] אז למנאפי' יש תענוגות אחרות בשעת תשמיש מתוקף יצרם ומשראו דרך מנאפים אז יש חזקה שהי' ניאוף וסנהדרי' הבינו הכל כחכז"ל בבן עזאי ששיער שיעור זמן התשמיש הגם שלא בעל אשה בסוד ד' ליראיו: (ב) מה שהביא אדמ"ו ז"ל ראי' מאבוה דשמואל פלא שם זנתה בפני עדים אז בודאי אזלי' בתר רוב דסופה ברצון אבל אם היא מתודית על עונה ואומרת שהי' הסוף באונס שיש מגו דבעי שתקה בודאי נאמנת דאין יצרה תוקף ודאי שנימא אנן סהדי בה שהיתה מזכה ברצון:

ומה מאוד תמוה בעיני דמיון של אדמ"ו ז"ל שאומר אני סברא ישרה בעזה"י בודאי אם נעשה גמר ביאה רק אין אנו יודעי' אם סוף הביאה הי' באונס או ברצון אז כיון שהי' סוף הביאה היתה בודאי ברצון אבל אם אנו דנין אם נעשה סוף ביאה כלל מהכ"ת לא נאמין שמכח פחד ד' דחפתו לחוץ שלא תהנה כלל מסוף ביאה לא באונס ולא ברצון אבל אם כשאר בה האצבע והי' גמר ביאה אז בודאי נתרצי':

וביותר פלא בעיני מה שחידש הגם שלא נכנס השמש לפנים מדלתי הרחם שג"כ יש חזקה שיצרה אלבשה דכתיב היחתה איש יעו"ש היא נפלאת בעיני מי יכחיש הטבע שאין תוקף היצר רק משעה שבא האצבע במקום צר ואטו אם הי' תחילת ביאת הנואף רק בשפת הרחם באונס וכל גוף הביאה ברצון תהי' מותרת לבעלה דיצרה אלבשה זה רחוק משכל רק תחילת ביאה היינו הכנסת עטרה בפה הרחם הוא מעורר היצר על סוף הביאה כמ"ש לעיל ולדברי אדמ"ו ז"ל תהי' אשה כזו מותרת לבעלה חלילה לפה קדוש לאמור כן ומעתה איך נימא אנן סהדי דלא דחפתו ואינה נאמנת אם אין כאן עדי זנות רק הפה שאסר הוא הפה שהתיר ודוק:

ועוד בודאי באיש אשר יצרו תוקף מאוד קודם הביאה בודאי קשה לפרוש מתאותו אם רק כבר עבר שפת הרחם ונשק בפה הרחם היינו אם אין מניעה מצד האשה היחתה איש כתיב אבל אצל האשה אין יצרה תוקף אלא בסוף הביאה וכן חידש הנוב"י ח"ר בא"ע סי' נ"ז בד"ה וכל שר' נחמן לא אמר בעריות יצרו תוקפו רק באיש אבל באשה אין יצרה תקפה אלא בגמר ביאה וכן הוא מן המושכל ומהכ"ת לא נאמין לה שמכח פחד ד' דחפתו לחוץ והבן: שוב מצאתי בנוב"י מהד"ת א"ע סי' י' שדן באשה שהודית בפני בעלה שנזנתה רק מסתפקת אם נגע האבר באותו מקום שביאר הגאון שאם ברור לה שלא עבר כל עובי הסדק אין כאן בית מיחוש אבל אפי' עבר ביאר שם בתוך התשו' תלי' בט"ז ובב"ש כפי שביאר במק"א והוא סי' כ"ג ומזה תראה דלא כאדמ"ו ז"ל שהקשה מאי מהני כדרך המנאפי' דלמא לא הגיע לפה הרחם אלא בודאי אז יש חזקה שזנתה ואינה נאמנת כנגד אנן סהדי יעו"ש ודו"ק: סוף דבר הכל נשמע שלדעתי האמת כמו שבארתי בתוך התשובה ויש לי לעיי' שדברי נוב"י ודברי אדמ"ו החת"ס ז"ל תלי' בתוס' בב"ק דף מ"א בקפץ השור עם פי' חבל ראשוני' שתי' בענין אחר קו' התוס' עיי' בש"מ שם דו"ק ותשכח אבל כעת אין פנאי וברוך ד' שהנחני בדרך ישר:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה