אור ברסלב
שות מחנה חיים א › סימן עח

שות מחנה חיים· רבי חיים סופר

א · סימן עח

סימן צז

שאלה אשה אחת נסעה עם בעלה על שוק אחד ובאו בדרך במלון אל קרוב ממשפחת בעלה ויהי לעת ערב אמר הבעל הבית שהוא בעל האשה ילין בחדרו במטה לבדו כי אשתו נסעה לבית אבי' והיא תשכב בחדר השני במטה לבדה ויהי כן ובחצות הלילה בא בעל הבית לחדרה עלה למטה והטה אותה על אחורי' והאמינה שהוא בעלה אבל כאשר הרים בגדי' אמרה לו שמא ישמע בעה"ב כי באת אצלי ויצחק בנו כל היום והשיב הוא ישן ולא ישמע והכירה בקולו כי אין זה בעלה רק בעה"ב וקראה אותו פושעי ישראל לך ממני ותפסה בגדה מידו אבל בכל זה לא רפתה רוחו והחזיק בה והכתה אותו ובכ"ז גבר עלי' ואחזה בזקנו ותלשה שערו ובכ"ז לא נכבה תאותו וקרב אלי' בקשת רשעו ובעל אותה בכל האבר ובכל שעת מעשה עד שנער קשתו לא פסקה מלהכותו מכה רבה גם אחר שפרש ממנה הכתה אותו עד שירד מן המטה והי' עלי' אימת מות ממעשה הנ"ל עד שבחולשא גדולה קמה ממטתה והדליקה כר וכאשר הי' בה רוח הקיצה לבעלה כי אמרה שהיא חולנית ותחוש לבא על השוק וילך לרופא וכאשר באה אל ביתה הלכה לרב לשאול אם מותרת לבעלה ישראל ושאל הרב למה לא צעקה על בעלה מיד והשיבה כי יודעת טבעו שהוא אסטניס בדברי' כאלה ואם יהי' יודע רק זאת שקרב אלי' והחזיק בידה חיי' אינם חיים ק"ו שימצא איש במטתה ולכן לא רצתה לעורר אותו ושאל הרב אם האמינה שתגבור על בעה"ב שיצרך לירד מן המטה והשיבה שהי' רחוק בעיני' שלא תאנס כי הוא הפיל עצמו עלי' כאשר יקום איש על רעהו להרגו והיא נחלשת מפחדו מאד ושאל הרב ולמה הכתה אותו אם אין אפשר לשנות הדבר והשיבה שלא יהנה מעבירה כאשר המר לה כן ימר לו תאותו ולכן הגם שראתה שכלתה אלי' הרעה הכתה אותו מכה רבה ומרטה שערות זקנו וראשו וכמה ענוים שלא יהנה מעבירה ולא יענה עוד הן אותה הן שאר נשים כשרות מישראל וקפצה ונשבעה שהיתה אנוסה מראש ועד סוף כל זמן הבעילה עשתה לו ענוים קשים עד כאן ספרה וזה השאלה לדעת לעשות כדת של תורה: תשובה לכאורה הדבר פשוט מאד שמותרת לבעלה ישראל דהא אפי' תחילתה באונס וסופה ברצון מותרת דיצרה אלבשה מכ"ש אם היתה אנוס' מתחילה ועד סוף כאשר קפצה ונשבעה דהכתה אותו ומרטה ראשו וזקנו עד סוף אין הוכחה גדולה מזו שהיתה אנוסה בכל הביא' ודבר גדול דיבר הנוב"י בח"ר א"ע סי' ע"א הגם שהמרדכי סובר אשה שנתיחדה ובאנסה אינה נאמנת היינו אם ידעי' מהיחוד אבל אם היא מספרת זאת אז הפה שאסר הוא הפה שהתיר יעו"ש וא"כ כאן מהכ"ת שלא תהי' נאמנה שהיתה אנוסה מראש ועד סוף ושהכתה אותו מכה רבה בלתי סרה עד שפירש ממנה וא"כ מותרת לבעלה וק"ל: אמנם כד דייקת יש לעיי' בדבר זה כי קרוב הדבר שהיא אסורה לבעלה כי מעלתה בו מעל הגם שלא היתה מרוצי' לבעילה עכ"פ במה שלא צעקה עליו שיבא להצילה הוא המעל אשר בעבורו נאסרת עליו ואשר יתן ד' בפי אותו אשמור לדבר לפני היודעי דת של תורה ב"ה:

הנה הפנ"י בכתובות דף נ"א הביא תרגום ירושלמי וז"ל אין לנערה חטא מות לית לעולמתא דין קטול אלהן בעלה יפטרינה מיני' בגטא עכ"ל ונתקש' הגאון שזה כאבוה דשמואל דחושש על סופה ברצון והוא פלא הלא הלכה כרבא דיצר אלבשה וצע"ג:

ונלע"ד לבאר בעזה"י ואקדים קו' הרמב"ן בהבנת התור' פ' כי תצא דכתי' כי יהי' נערה בתולה מארשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אותם באבנים ומתו את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ובערת הרע מקרבך והקשה הרמב"ן ז"ל ולא יקרא ענוי רק השוכב באונס וזו כבר חייב אותה במזנה לרצון אבל ענין הכתוב כי כאשר כראה שהאיש אוחז בה ושוכב עמה נדון האשה כמתרצה בעבור שהיתה יכולה להוושע ממנו ונחשב האיש כמענה אותה כי לא פתה ולא דבר על לבה להשמע אליו עכ"ל והוא חלילה כתפל בלי מלח הטעם לאיזה תכלית כתבה התורה זאת יען שלא פתה ולא דבר על לבה הוא נקרא מענה אשת רעהו וכי לא משכחת לבוב העין אשר נפשה קשורה בנפשו אשר היא זנתה ברצון כי נפתה לבה אחריו:

אך מתוקי' אמרי נועם תורתינו הקדושה והטהורה כל אות מאיר כספיר וכל תיבה מאור השמש להמחכים לגלוי עינים בעזר שדי והוא מה דחייבה התורה מיתה על זנות ברצון גם לאשה יש לדון מב' פנים (א) יען דמעשה הזנות תועבה בעיני ד' והיא נהנית ברצון ממעשה עבירה חייבת מיתה כמו שבא כרת על הנאת אכילת חלב כך בא מיתה על הנאת בעילת איסור אם נהנית ברצון אבל אם נהנית באונס גמור לא נחשב הנאה הנ"ל להיות מחויבת מיתה כמו שלא בא כרת על אונס אכילת חלב כי רק מתעסק חייב בחלבים ועריות אבל אונס פטור וכמו אם נאנס על אכילת חלב הגם שהי' בידו לצעוק שיבאו מצילי' ולא צעק אעפ"כ כיון שהוא יודע שעד בשחק נאמן עליו שלא אכל אלא באונס פטור אפי' מקרבן ה"ה יהי' כן בזנות א"א כיון שהיא אונס בגוף הבעילה שכל זמן משך הבעילה הכתה אותו ותלשה שערות ראשו וקללה אותו ואבותיו בקללות נמרצת וכמעט מרוב צערה לא טעמה נועם ביאה היא פטורה מעונש הגם שהי' בידה לצעוק על מושיעי' ולא צעקה עכ"פ הי' הנאתה באונס ופטורה מעונש והבן (ב) שאין התורה מחייבת לאשה מיתה על זנות ברצון יען שנהנית מבעילת איסור שיהי' בא עונש מיתה על הנאת ביאת עבירה דכל הנאה דממילא בלי מעשה מותר בכל תורה כולה עיי' פסחים דף כ"ו בפנ"י רק התורה מקפדת שמעשה תועבה של זנות לא יבא לעולם ואם האשה מזנת ברצון א"כ גם היא גורמת למעשה תועבה שבאתה לעולם וחייב הקב"ה גם לה מיתה דכתיב ונכרתו נפשות העושות עיי' בב"ק דף ל"ב יען דגם היא גרמה שבא המעשה לעולם דבלי רצונה לא הי' הוא עושה המעשה וא"כ אפי' אם היא היתה אנוסה בכל שעת בעילה ולא נהנית כלל מן הביאה כיון שעכ"פ הי' בידה לצעוק על מושיעי' להצילה ולא הי' בא לעולם מעשה תועבה הנ"ל ולא צעקה א"כ היא מזידה על המעשה שבא לעולם הגם שלא נהנית ברצון רק באונס חייבת מיתה על שלא בטלה המעשה ודוק:

ומעתה דן התורה אם בעיר שכב עמה אפי' בכתה לפניו ותלשה שערות ראשו וקורעת בגדיו כיון שעכ"פ ראתה שהוא גובר עלי' ולא תוכל להציל נפשה ממנו ובכ"ז לא צעקה על מושיעי' לבטל המעשה הגם שבכל שעת הבעילה הראתה סימנים של אנוסה ואפי' ידעי' שהוא מאוס בעיני' עד למות אשר בודאי היתה הבעילה בענוי גופה בכ"ז תמות על דבר שלא צעקה לבטל מעשה התועבה וגם הוא יומת דהא עינה אשת רעהו דהא ידעי' דכל הבעילה הי' לאונסה דתורה לא מחייבת לאשה מיתה על הנאת עבירה אם זנתה ברצון רק יען שהיא גרמה שבא מעשה התועבה לעולם וא"כ איירי התורה שהוא באמת מענה אשת רעהו ובכ"ז היא מחויבת יען שלא צעקה והבן כי זה אמת בעזה"י [ובדעתי שרמב"ן רמז על זה במ"ש וז"ל כדון אותה כמתרצה בעבור שהיתה יכולה להוושע ממנו עכ"ל הכוונה הגם שהיא אנוסה באמת נדון אותה כמתרצה יען שלא עשתה פעולה לבטל מעשה תועבה ודו"ק אך במ"ש בראש דבריו שם וז"ל על דעת רבותינו יתחייבו שניהם סקילה שגם האשה בחזקת מזנה לדעת כיון שלא צעקה כלל כי דרך כל אנוסה לצעוק בעיר להושיע ולהצילה עכ"ל משמע מדבריו דנהפוך הוא יען שלא צעקה אנו אומרי' חזקה דבודאי נתרצית ואולי כוונת רמב"ן שאשה בחזקת מזכה לדעת הגם דחזי' דהיא אנוסה שמורטת שערות ראשו רק עכ"פ כיון שלא צעקה לבטל גוף המעשה הוי כאלו גוף הזנות לדעת רק הנאת הזנות שלא מרצונה הוא ודוק]: ואבא לבאר פרשה שני' דכתיבא בתורה ואם בשדה ימצא האיש אה הנערה המאורסה והחזיק בה האיש ושכב עמה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה והקשה בס' הפלא"ה לאיזה תכלי' ספרה התור' אין לנערה חטא מות ולא תעשה לה דבר פשיטא סברא הוא למ"ל קרא מהכ"ת לענוש אותה אם היא אנוסה וצע"ג: ונלע"ד לבאר בעזה"י והוא דנחקור אם איש אוחז באשה וגובר עלי' הגם שאם לא תתרצה לו יהי' בועל אותה אבל באמת העלה לבה טינא בעבורו שברצון נשמעת לו אבל הוא אינו חושש אם רצונה בכך כי הולך לבעול כמאנס וגם אין מושיע לה שאפי' אם אין רצונה בכך אף עפ"כ תבעל לו האשה פטורה מכל העונשי' דבשלומא אם העונש של עריות בא בעבור שנהנית מן העבירה אז כיון שגם היא מזידה ונהנית בהנאה מרובה בשאט נפש מן העבירה חייבת אפי' מיתה כמו באכילת חלב או נבילה אם אחד יכפה לחבירו לאכול איסור והוא אוכל לתאותו ונהנה בהנאה מרובה דחייב דדוקא אכילת שוגג או אונס פטור דהוא צער לו עיי' סמ"ע ח"מ ובש"ך יו"ד סי' קי"ט אבל אטו אם הזדון בעל התל ובעל החריץ יהי' פטור הוא כופה אותו לאכול והוא אוכל להשביע יצרו כי התאוה תאוה אבל יען שבעריות הקפידה התורה רק שמעשה תועבה לא יבא לעולם ולא בעבור שהיא נהנית מהנאת עבירה ושניהם מזידין חייבי' יען שהי' ביד כל אחד לפעול שלא יהי' נעשה מעשה תועבה הנ"ל ולכן אפי' אם ברצון נבעלת לו אינה חייבת עונש וכמו באסתר אם אחשורוש קרא לה ויודעת שבכל אופן תבעל לו אז הגם אם נתרצית היא ג"כ כי חומדת לבעילתו אינה נענשת בדין תורה דאטו אסרה התורה הנאת בעילה התורה אסרה שלא יעשה המעשה דכתיב ונכרתו נפשו' העושות על עשיי' בא העונש ועיי' בר"ן בשם הרא"ה ועיי' ש"מ בכתובות דף כ"א ודו"ק:

אך כל זה לענין עונש התורה אבל לענין לאסור אותה על בעלה נראה שהיא אסורה לו דעיקר הקפידא יען שמעלה מעל באישה כמו שהביא הט"ז יו"ד סי' צ"ט בשם מהרי"ק אם האשה האמינה שזנות מותר מה"ת אעפ"כ אסורה כי מעלה מעל באישה יעו"ש וה"ה אשה אשר ברצון נפשה נבעלת כי חמדה לו הגם שהבועל עשה אשר זמם בכל אופן כיון שהיא עכ"פ נשמעת לו ברצון הטוב ונהנית בהנאה מרובה כי חמדה יפיו בלבה אין לך מעל גדול מזה כנגד אישה דעכ"פ הי' לה לבכות או להכות אותו ולצער עצמה על כי אחר יכרע עלי' ותטחן לזרי' כחה ולכן לולא דיצרה אלבשה ותחילת ביאה על סוף הביאה היתה נאסרת אם סוף הביאה ברצון אפי' הגם שבכל אופן הי' נעשה גמר ביאה באונס עכ"פ דהא מעלה בו מעל שנרצית לו בסוף ביאה רק יען דיצרה אלבשה ויודע הבעל שנובע האשה כך למשוך אחרי טבע אדם הבועל עיי' רמב"ם פ"א מא"ב הל' ט' ומכח זה אפי' אם היא תובעת גמר ביאה אפ"ה מותרת לבעלה הגם שלענין עונשי' חייבת כמו שבארתי במק"א יען דאין זה מעל באישה אם הטבע כופה אותה וחידש רבא אפי' אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שכרתו והבן [ולכן אמרה אסתר וכאשר אבדתי אבדתי הגם שלענין עונש שמים פטורה שהלכה להציל כל ישראל ועיי' בתשו' ש"י עכ"פ הוי מעל באישה דעד עתה לא הלכה אא"כ נקראת בשם ואי אפשר להראות לפני המלך סימני אונס אבל עכשיו הלכה מעצמה והבן:] והנה התורה דן ואם בשדה ימצא האיש את הנערה והחזיק בה ושכב עמה ומת האיש ההוא לבדו משמע כיון שהוא החזיק בה הגם שהיא לא עשתה שום התנגדות כנגדו לא קללתו ולא קרעה בגדו ולא כעסה עליו נהפוך הי' ששכב עמה באחדות גמור אפ"ה ימיתו הב"ד רק אותו ומספרת התורה ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות הגם שהיא זנתה ג"כ ברצון בכ"ז כיון שהוא בא לבעול אותה בע"כ אז הוא הדבר כמו אם יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה [שאול הרג את עצמו יען שראה שפלשתים ימיתו אותו אז מה שלוקח לעצמו חיותו לא יקרא לו עון] צעקה נערה המארשה ואין מושיע לה וכיון שעכ"פ לא הי' לה מושיע אז הגם שלא צעקה וזכתה ברצון גמור ג"כ פטורה ורמב"ן כ' שם וז"ל ואם יראה אותה בשדה שיחזיק בה וישכבנה הר"ז בחזקת אנוסה ופטורה וטעם צעקה יתכן שצעקה או טעמו אם צעקה אין מושיע לה כי אפי' שמעו שלא צעקה פטורה כיון שאין שם מושיעי' הכלל אם יש לה מושיעי' בין בעיר ובין בשדה חייבת אין לה מושיעי' בין בעיר ובין בשדה פטורה שלא דבר הכתוב אלא בהווה עכ"ל הבין ג"כ שהכתוב בא לגלות שאפי' לא צעקה אינה מזיק ולפמ"ש איירי הקרא שהוא בא לאנוס אותה והיא היתה מרוצי' בזדון לבה רק הוא עשה אשר זמם בתורת אונס כיון שלא הי' בידה לבטל המעשה אינה חייבת מיתה אפי' שנהני' בהנאה מרובה ומיושב קו' הפלא"ה מהכ"ת שיהי' לה משפט מות ולפמ"ש הי' השכל גוזר הלא זנתה ברצון ומחויבת מיתה:

וכל זה לענין עונש מיתה אבל לענין לאסור אותה לבעלה דתלי' בתמעול מעל באישה אז כיון שלא צעקה ולא בכתה ולא קורעת בגדיו להראות סימני אונס רק זנתה לרצון להנות מזרים היא נאסרת לבעלה ולכן כתב תרגום ירושלמי אלהן בעלה יפטרינה בגטא רק משפט מות אין לה אבל גנו בעי ודוק:

ובהפלא"ה תי' דאיירי דצעקה בשעת תפיסה רק מתחיל' ביאה נתרצי' לו ופטורה יען דכל לא אפשר וקמכוון פטור אבל אסור ואפ"ה אסו' לבעלה דהוי מעל באישה יעו"ש ולדעתי לא כן ידומה דבודאי אם צעקה מתחילה רק משעה שראתה שכלתה אלי' הרעה שא"א להנצל מביאה נתרצי' לו אין זה מעילה בבעל דרצון גופו אונס הוא מאי הוי לה למיעבד אלא ברור כמ"ש הוא בא עלי' כרוצח לעשות בעילה באונס והיא נתרצי' מיד בלי מחיי' כנגדו ואעפ"כ פטורה כיון שתועבה הי' נעשה בכל אופן אז אינה מחויבת על הנאה דממילא והבן:

היוצא מזה אם א"א לה לבטל מעשה התועבה וזנתה ברצון פטורה מעונש אבל אסורה לבעלה אבל אפי' היתה אנוסה בכל המעשה אבל הי' בידה לבטול גוף המעשה ולא בטלה מחויבת בעונשי התורה וכן מסתבר שיהי' נחשב למעל באישה דהי' בידה לבטל גוף המעשה אם צעקה עליו והיתה נקי' מבלי לטעום בעילת אחר וכיון שלא עשתה כן אסורה הגם שלא נתרצי' להנות בהנאה מרובה וא"כ כיון שאשה הנ"ל הודית בעצמה שידעה שיגבור עלי' ובכ"ז לא צעקה על בעלה הוי מעל באישה ואסורה ויש לעיי' ברמב"ם פ"א מא"ב ובתוס' בב"ק מ"א ובש"מ שם והזמן בוגד בי]:

ורמב"ן מסיים שם וז"ל ולא ידעתי בדין הצעקה אם ראינו נערה שהחזיק בה איש והיא נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להמלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל אלא גם הצעקה בהווה לדון בה מן הסתם בעיר מפותה עכ"ל ראה שמדייק אם חשבה שתוכל להמלט מבלי בעילה אבל בודאי אם יודעת שתהא נבעלת ממנו רק מרטה שערותיו לצערו היא חייבת על שלא צעקה על מושיעי' והבן וה"ה לענין איסור לבעלה אם חשבה להמלט ממנו אז לבה אונסה שהאמינה שלא תבעל ולא יהי' מעל באישה אז מותרת לבעלה אבל אם יודעת שלא תמלט ובכ"ז לא צעקה אסורה לבעלה כי מעלה בו ודוק:

וראה זה מצאתי בנוב"י מהד"ת סי' כ"א שהאריך שם וז"ל ולכן אם אשה הזאת אומרת בברי שנתחלמה כנגדו עד הכנסת אבר והיתה סבורה שיהי' בכחה למונעו עד שהכניס האבר פטורה היא מותרת לבעלה ואינו מגרע כחה מה שלא צעקה עכ"ל והביא הרמב"ן שהבאתי לעיל ראה שדייק אם סברה שתוכל לבטל הבעילה אז מותרת משמע אבל אם יודעת שלא תוכל לבטלה אסורה יען אשר לא צעקה ודו"ק:

תוכן העניינים

שות מחנה חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה